ב"ה
תיק 206538/15
בבית הדין הרבני האזורי פתח תקווה
לפני כבוד הדיינים:
הרב יגאל לרר – אב"ד, הרב אריאל ינאי, הרב בן ציון הכהן רבין
התובעת: פלונית (ע"י ב"כ עו"ד אריאל שריג)
נגד
הנתבע: פלוני (ע"י ב"כ עו"ד איתן לשם)
הנדון: דחיית תביעת האשה לפיצוי גירושין נוסף על הכתובה
פסק דין
לפנינו תביעת האשה לתשלום פיצויי גירושין והצמדת כתובה.
הצדדים התגרשו ביום כ"ה בשבט תשפ"א (7.2.21).
הבעל הסכים לשלם את מלוא סך כתובתה של האישה.
בהחלטה שניתנה ביום י"ט באדר (3.3.21) נכתבו הדברים הבאים:
לאחר קבלת כלל הסיכומים ייתן ביה"ד את החלטתו."
סיכומי הצדדים הוגשו לאחרונה על ידי באי כוחם של הצדדים.
טענות הצדדים
טענות התובעת:
בא כוחה של התובעת מציין למספר פסקי דין רבניים שניתנו בנושא זה של פסיקת פיצויי גירושין שחלק מהם נסמכים על מאמרו של הדיין הגר"א שרמן שליט"א (שורת הדין כרך י') שבו נערכה הבחנה בין שלושה סוגי פיצוי גירושין: פיצוי הקשור לביצוע הגט; פיצוי הקשור לתחום הממון, ופיצוי הקשור לירידת ערך שיעור המטבע הנקוב בכתובה.
צוטטו שם דברי בעל "התעלומות לב" (אבה"ע ח"ב סימן א') שדן בעניינו של בעל שמאס באשתו והעליל עליה בשקר שהיא חולה, אך האישה לא רצתה להתגרש ולעזוב את בעל נעוריה. לאחר שכבר חלפו יותר משנה וחצי שהם היו פרודים ולאחר כל ההשתדלות לכונן שלום בית שלא צלחו - פסק בעל ה"תעלומות לב" שיש לחייב אותם להתגרש ולהוסיף לה שתות על כתובתה".
כותב ב"כ התובעת שבהתאם לכך יש לחייב כאן את הנתבע בפיצויי גירושין היות ומדובר בבעל שניהל חיים כפולים ובגד באשתו עם אישה אחרת יותר מעשור שנים, בעוד התובעת הייתה אישה נאמנה והתמסרה לבית ולגידול הילדים. בדיון האחרון אף דרש בא כוחה של הנתבעת לקיים דיוני הוכחות כדי להוכיח את דבר בגידותיו של הנתבע בתובעת, במשך שנים רבות. לדבריו, בידו הוכחות להתנהלות הנתבע בשנים האחרונות, ולטענתו בשנים אלה הוא גם טס מספר פעמים לחופשות בחו"ל עם אותה אישה זרה.
אשר לסוג השני, פיצוי הקשור לתחום הממוני: אוזכר בעניין זה פסק דינו של הדיין הגר"ש דיכובסקי שליט"א בשבתו בביה"ד הגדול (תיק רבני גדול 1510-22-1), שבו נפסקו פיצויי גירושין כהלכת "הענקה" האמורה בעבד עברי וזאת על בסיס דברי בעל ספר "החינוך" ובדבריו המפליגים בטעמה מצווה זו של הענקה לעבד עברי, עיי"ש. לדעת הרב דיכובסקי יש ללמוד מכך גם ביחס לאשת איש היות "ומדובר בחובה מושכלת כדי להעניק לאשתו משען ומשענה", כלשונו.
כותב ב"כ התובעת כי מרשתו השקיעה רבות בניהול משק הבית ובגידול הילדים, בעוד הנתבע רכש השכלה ומימש את פוטנציאל ההשתכרות שלו. בנסיבות אלה גם החוק האזרחי מכיר בפער כושר השתכרות במענק זכויות לאישה (באיזון לא שוויוני, לטובתה). לדעתו, הדבר מצדיק כאן פסיקת פיצויי גירושין לאישה. בהקשר זה הוא הפנה לפס"ד רבני שהוציא ביה"ד בחיפה.
בנוסף לכך, יש צידוק לפסוק בנסיבות אלה פיצויי גירושין בשל העובדה שהתובעת מימנה את חלק הארי של הדירה הרשומה על שם שני הצדדים, ואת השיפוצים שנערכו בו. עניין הדירה נידון בביהמ"ש שם הגישה התובעת תביעת בעלות בלעדית על הדירה, ולא כפי שנרשם בטאבו (של שם שניהם).
בנסיבות אלה כותב ב"כ התובעת (בסעיף 33 לסיכומיו) את הדברים הבאים:
"במקרה זה יש אפשרות לביה"ד להשתמש בכתובה (ובפיצויי גירושין) כדי להעניק לה כספים שיפצו אותה על תוצאה שאינה צודקת העשויה להיות מוכרעת בערכאות, לפיה מחצית מזכויות הדירה יוענקו לבעל".
כלומר ניתן להשתמש בפיצויי גירושין כמשקל נגד לפסיקה עתידית, שעלולה חלילה להיפסק נגד מרשתו בביהמ"ש.
נעיר עתה, כי מדובר בטיעון דחוי, ומוטב שלא היה מועלה על הכתב. מדובר כאן בדבר עתידי בפסיקה שטרם ניתנה בביהמ"ש ולבית הדין אין כל עניין במתרחש שם. הרושם העולה מקריאת דברים אלה הוא שמדובר כאן בשימוש פסול בעניינו של פיצוי הגירושין שתכליתו לעקר מתוכן את פסיקת ביהמ"ש בעניינה של הדירה, ולקבל בחזרה את מה שעלול להילקח ממנה, להשקפתה.
סוג שלישי של פיצוי הגירושין נוגע לשינוי ערך המטבע. אוזכרו פסקי דין ומאמרים שונים של דיינים שעסקו בשינוי ערך המטבע מלירה לשקל שנגע להצמדת ערך הכתובה למטבע החדש. בהתאם לכך סבור ב"כ התובעת שגם במקרה שלפנינו יש להצמיד את סכום הכתובה ולהעמיד אותה לסך של 207 אלף ש"ח (לדבריו, אם נצמיד את סכום הכתובה של 54,000 ₪ מיום 31.8.1989 להיום).
טענות הנתבע:
כותב בא כוחו של הנתבע שיש לדחות מכל וכול את תביעת הפיצויים שלפנינו. הוא מציין לפסיקת מותב זה (בתיק רבני 985020/7 בהרכבו הקודם-בראשות האב"ד הגר"י לרר שליט"א) בו נקבע כי "פיצוי גירושין לא ייפסק כחיוב, אלא כהצעת פשרה, שכנוע או שיקול כשאין מוצא הלכתי לבני הזוג וללא זה יישארו בני הזוג ללא פתרון". בפסק דין זה נדחתה תביעת פיצויים שהגישה האישה היות והיא הסכימה מרצונה להתגרש.
בהתאם לכך, בנדון שלפנינו הדבר בא בקל וחומר: התובעת היא זו שיזמה ותבעה את הגירושין ורצתה בהם. לטענתו האישה גירשה את הבעל מהבית בשנת 2018, החליפה מנעולים ומנעה את חזרת הנתבע הביתה. שני הצדדים עובדים שנים רבות כשכירים; בבעלותם שתי דירות שנרכשו במהלך הנישואין עליהן הן מנהלים מאבק משפטי בביהמ"ש.
הנתבע מכחיש את טענות התובעת בדבר בגידות וחיים כפולים, ומאשים את התובעת בפירוק הנישואין בשל התנהלות כוחנית ואלימה מצדה. לדבריו, הוא יזם יותר מ- 100(!) מפגשים של ייעוץ זוגי במהלך שנות הנישואין, וניסה בכל כוחו לשמר את הנישואין, אך הדבר לא עלה בידו.
כותב ב"כ התובע כי פיצויי גירושין נפסקים לעתים רחוקות ובדרך כלל בסכומים נמוכים. כאשר אחד הצדדים מסרב להתגרש ללא כל תוחלת או תקווה לשלום בית ויידרש תמריץ ממוני כדי לשכנע אותו להתגרש, בית הדין פוסק פיצוי מסוים כתמריץ. אשר לציטוטי ב"כ התובעת, כותב ב"כ הנתבע כי ברוב המקורות לא נפסקו בכלל פיצויים, ולמצער נפסקו פיצויים צנועים בסך של 18 אלף ש"ח (רבני גדול 1510-22-1).
עוד הוא מצטט פסק דינו של ביה"ד הרבני בת"א (מספר 968581/3, מפי הדיין הרב פרימן שליט"א) שדן בנושא זה, והסיק:
"לא נהגו לחייב בפיצויים במסגרת חלוקת זכויות ורכוש הבעל כי אם לצורך הבאת האישה לידי גירושין. כאשר האישה תובעת גירושין או שהיא חפצה בהם – הרי שאין צורך לפייס אותה להתגרש, ואין מקום לזכות אותה בפיצויים".
חלוקת הרכוש של הצדדים נידונים זה שלוש שנים בביהמ"ש. התובעת דורשת לקבוע את מועד הקרע לשנת 2007 ודורשת שלא לאזן את זכויותיה לאחר מועד זה. כותב בא כוחו של הנתבע כי מסיבה זו גם אין לזכות את האישה בפיצויי גירושין לאחר מועד קרע זה, כשם שלשיטתה לא ניתן לערוך איזון זכויות לאחר מועד קרע זה.
נעיר כעת על דבריו, כי אין לקשור בין הדברים, ואף מדובר בסתירה פנימית. הרי לשיטתו, שתשלום פיצוי הגירושין נועד כדי לרצות את הצד המסרב להתגרש וכל עניינו של הפיצוי נועד כתמריץ בלבד כדי לסלול את הדרך לסידור הגט המיוחל – אם כן אין לכך כל קשר לקבלת זכויות חוקיות המתקבלות במסגרת איזון המשאבים. מתן תמריץ כזה או אחר, הוא בגדר מתן מתנה חיצונית שנועדה לשכנע את הצד המסרב להתגרש, ואין לכך כל קשר לחלוקת הרכוש ואיזון המשאבים אותם צברו הצדדים במהלך הנישואין.
אשר לטענת ההצמדה: כותב ב"כ הנתבע שמאחר שהכתובה נקובה בשקלים, לכן אין כל מקום להצמיד אותה לערך המדד. ב"כ הנתבע מציין לדבריו של כב' האב"ד הגר"י לרר שליט"א בדיון האחרון שכבר העיר לב"כ התובעת - "אין בכתובה הצמדה! אם זה רשום בשקלים הוא משלם בשקלים".
גם בפסיקת בית הדין בהרכבו הקודם (תיק 985020/7) נקבע כי אין להצמיד כשהכתובה בשקלים.
דיון והכרעה
בפתח הדברים נאמר ברורות כי אין להכיר ב"פיצוי גירושין" כעילה עצמאית לחייב צד מהצדדים לפצות את הצד השני בעקבות מעשים או התנהגות שגרמה לפגיעה או לפירוק הנישואין. מדובר בדבר מחודש וזר, שאין לו כל ביסוס הלכתי.
היחסים הממוניים של מערכת הנישואין – חובותיהם וזכויותיהם – מעוגנות בשטר הכתובה, ובעשרת תנאי הכתובה (תנאי אישות) שקבעם הרמב"ם בפרק יב מהלכות אישות.
כשקיימת עילת גירושין כנגד הבעל – דינו להוציא ולשלם את מלוא סך הכתובה ותוספת הכתובה. הסדרי החזרת רכושה של האישה שהכניסה לו בנדונייתה מבוארים באר היטב בשולחן ערוך אבן העזר בפרטות. חיוב פיצוי שישולם לאישה (או לבעל) כלל לא נזכר בהלכה, ומדובר בדבר שאין לו כל ביסוס הלכתי בתלמוד ובפוסקים.
מושג הפיצוי שנזכר בהקשר לגירושין הובא ב'דרך השאלה' והיקש למתן כספים או רכוש כדי לקדם את הגירושין לצורך שכנוע הצד שממאן להתגרש. מדובר בדרך של מתן תמריץ, ולא מעבר לכך. משום כך הוגדר עניינו של פיצוי זה בלשון של פיוס ולא בלשון של פיצוי, כפי שיבואר להלן.
דיון הלכתי
פיצוי בדרך של פיוס וריצוי
עניינו של הפיצוי הוזכר לראשונה בתשובת הריב"ש (תשובה צח, צט) שנשאל בעניין אדם שנשא אישה שאינה ראויה ללדת ונשבע לה ש"לא יישא אישה אחרת עליה אם לא ברצונה". לאחר הנישואין הבעל נמלך בדעתו ורצה לשאת אישה שנייה כדי להוליד ממנה ילדים.
בתחילה דן הריב"ש אם השבועה חלה כדי לבטל מצוות פו"ר, והסיק שהיא חלה היות ומדובר בשבועה בדרך של איסור כולל (שאוסר עליו את כל הנשים גם כאלה שאינן ראויות ללדת). בהמשך התשובה מצא הריב"ש היתר לשבועתו של הבעל והתיר לו לשאת אישה שנייה – משום שנוסח השבועה הייתה ש"הוא לא יישא אישה אחרת עליה אם לא ברצונה". כלומר נוסח שבועה זו מלמד שבכוונת הבעל היה לשאת אישה שנייה –בתנאי שהוא ישכנע ויפייס את אשתו שתסכים לכך.
וזה לשונו של הריב"ש:
"יש לעיין כי לפי התנאי שהתנה שלא יישא אישה אחרת אם לא ברצונה כבר נראה שהייתה כוונתו לרצותה ולפייסה שתתן לו רשות לישא אשה, שכבר נראה מענין האשה הזאת שהיתה קלה בעיניו להתרצות בזה שכבר נשאת לו מתחילה בהיותו נשוי אישה אחרת שהיו לו בנים ממנה על דעת לשמשם (=שתטפל ותסייע לו בגידולם) ולא על דעת לפרות ולרבות עמה כי לא הייתה ראויה לכך, וא"כ כל שיפייס אותה בדברים ובעניינים שאשה כמותה הייתה מתרצה בכך כגון שיוסיף לה על כתובתה ויעשה לה ויתורים אחרים ושלא יכניס צרתה לביתה אלא שיהיה לה בית מיוחד ושלא יגרע שארה כסותה ועונתה לפי כבודה ויותר וכיוצא באלו הדברים".
כלומר, עניין הפיצוי נקבע בדרך של פיוס לצורך השגת אישורה המיוחל של אשתו, כדי שתתיר לו לשאת אישה שנייה ולהוליד ממנה ילדים.
בהמשך התשובה כתב הריב"ש שאם הבעל יציע הצעת פיצוי ('פיוס') כפי המקובל וכפי שייראה לבית הדין, ולמרות זאת האישה תסרב לקבל את ההצעה, אז ניתן יהיה להתיר לו את שבועתו כדי לשאת אישה שנייה.
הריב"ש הוכיח זאת מדברי הגמרא בגיטין דף ל' ע"א בדין המגרש על תנאי שיחול הגט עד ל' יום "אם לא יפייסנה" - אזל פייסה, ולא אפייסה (=ניסה לפייס אותה ולא התפייסה) שיש אונס בגיטין והגט בטל, משום שהשתדל לפייס אותה ועמד בתנאו; וכתב הריב"ש גם למאן דאמר שאין אונס בגיטין, מכל מקום כאשר הוא ניסה לפייס אותה כפי הנוהג שבעולם - ולמרות זאת האישה לא התפייסה - הרי זה כמו אונס גדול בו הכול מודים שיש אונס בגיטין.
ובלשונו של הריב"ש:
"במה שדרך אשה שכמותה להתפייס ולא נתפייסה שפשוט דאנוס הוא. אבל אם לא פייס אותה כראוי לפי מראה עיני הבי"ד, ועבר על קבלתו ונשא אשה שלא ברצון רבקה (=האישה הראשונה) חל עליו הנידוי כפי קבלתו וחייב לנהוג בו נידוי ואין מתירין לו אלא ברצון רבקה כיון שהקבלה הייתה לתועלתה, כדאמר ליה הקב"ה למשה 'במדין נדרת במדין לך והתיר נדרך'".
וכן העלה הרדב"ז (ח"א תשובה שכז) במקרה דומה – בבעל שרצה לגרש את אשתו שהזדקנה ואינה יכולה ללדת, בכדי לשאת אישה צעירה, והביא בתשובתו את תשובת הריב"ש הנ"ל, והסיק להלכה שהשבועה שנשבע לה בנישואין שלא יישא אישה עליה חלה, אך יש להתיר לו אם יפייס אותה –
"ואם כן מה תקנה יעשה ראובן זה כדי שיוכל לקיים מצות פריה, יש לו תקנה שיפייס אותה בדברים שדרך הנשים אשר כגילה להתפייס, כגון להוסיף על כתובתה או לקנות לה מלבושים או להתנות שלא יכנוס צרה בתוך הבית עמה וכיוצא בדברים שדרך הנשים, ואם לא נתפייסה אנוס הוא, דלאו תרקבא דדינרי יהיב לה, כדאמרינן התם (גיטין ל'), הילכך אם לא נתפייסה מתירין לו שבועתו ואפילו עומדת וצווחת דאנוס הוא".
כלומר כל עניין הריצוי והפיצוי נועדו רק כדי להשיג את הסכמתה של האישה שתתיר לו לשאת אישה שנייה, ותו לא. ולכן דקדקו רבותינו -הריב"ש והרדב"ז והשתמשו במינוח של "פיוס "ולא במינוח של "פיצוי", ובדקדוק: פיוס עניינו על השתדלות על העתיד. פיצוי עניינו תשלום עבור העבר.
פיצוי גירושין, ומנהג המדינה
בא כח התובעת ציטט ממאמרו של כבוד הדיין הגר"א שרמן שליט"א (שורת הדין כרך י' עמ' קכד ואילך) שעסק בנושא זה של פיצויי גירושין. במאמר, חולק נושא זה לשלושה חלקים: פיצויים הקשורים לביצוע הגירושין; הקשורים לתחום הממוני, ואלה הקשורים לירידת ערך המטבע.
במאמר הנ"ל הובאו גם המקורות שצוינו לעיל – ואכן זו גם מסקנתו של הגר"א שרמן, שלא מדובר בחיוב עצמאי מעבר לסך הכתובה, אלא לכל היותר כתמריץ לסידור הגט.
עוד הובא שם מה שכתב הראשל"צ הגרב"צ חי עוזיאל זצ"ל בשו"ת משפטי עוזיאל (אבה"ע ח"ה סימן צו):
"שבדורות האחרונים הנהיגו בתי הדין הרבניים בארץ ישראל כשאין אפשרות לשלום בית, מחמת פשיעתה של האישה, עצה ותושייה לפייס את האישה בקבלת גיטה בהוספה על דמי כתובתה לפי ראות עיני בית הדין, לעשות תקנת האישה ולפי מצב יכולתו של הבעל כדי שתתפייס האישה לקבל גיטה מרצונה".
עוד הביא שם פסקי דין בודדים שפורסמו בכרכי פסקי הדין הרבניים (פד"ר א' עמ' 129-139) ופסקו פיצויי גירושין.
אולם העיר על כך הגר"א שרמן הערה נכבדה בשאלה עקרונית בה יש לדון: בעניינו של "מנהג המדינה" ידועים דברי הרמב"ם בהלכות אישות שכתב בכמה מקומות - "והוא שיהיה אותו מנהג פשוט בכל המדינה" (פרק כ"ג מהלכות אישות הלכה יב, ועוד). אשר על כן, מאחר שעניין פיצוי הגירושין לא פשט בכל בתי הדין, ורובם ככולם של בתי הדין הרבניים לדורותיהם לא פסקו פיצויי גירושין, לכן אין מקום לפסיקת פיצויים מסוג זה. בהקשר לכך סקר הרב שרמן את פסקי הדין הרבניים שניתנו בנושא וציין למשל לפד"ר כרך א' עמ' 113 (פס"ד שניתן ע"י הגאונים הרב א' גולדשמידט זצ"ל, הרב ש' קרליץ זצ"ל, והרב י' בבליצקי זצ"ל), בו ביה"ד לא התייחס כלל לתביעת פיצויים מסיבה של ממון.
כלומר מאחר שמנהג פסיקת פיצויי גירושין לא פשט כ"מנהג המדינה" – דהיינו שלא נקבע כמנהג שפשט בפסיקות בתי הדין הרבניים לדורותיהם, לכן בהיעדר תנאי סף בסיסי זה, ולכן אין מקום לחייב פיצויי גירושין מכוחו של "מנהג מדינה".
כלומר, לדעתו של הגר"א שרמן הסיבה לשלילת פיצוי מדין 'מנהג מדינה' נובע מסיבה טכנית, הואיל והדבר לא התקבל בפסיקות בתי הדין הרבניים לדורותיהם.
ברם, על דבריו אלה של הגר"א שרמן שליט"א יש להעיר הערה יסודית ונוקבת, ונראה לומר שהסיבה הנכונה להיעדרו של 'מנהג מדינה' בנושא זה של פיצוי גירושין הוא הרבה יותר יסודי ושורשי, כך ניתן לומר שמדובר בדבר המופרך מעיקרו.
הצורך בהתפשטות מנהג המדינה שכתב הרמב"ם הנ"ל, כלומר שנדרש שמנהג המדינה יהיה רווח בכל המדינה בכדי ליצור חיובי ממון – וכלשון הרמב"ם "מנהג המדינה פשוט בכל המדינה" – איננו אמור כלפי בית הדין אלא כלפי הבעל המתחייב – כמבואר בלשון הרמב"ם "הנושא סתם כותב ונותן כמנהג המדינה" – דהיינו שמדובר בבעל עצמו.
הדבר מפורש עוד יותר בפרק טז מהלכות אישות הלכות ט'-י' בעניין תקנת הגאונים בגביית מטלטלין בכתובה, עליה כתב הרמב"ם שתקנה זו תופסת רק אם הבעל כתב זאת במפורש בכתובה, אך לא אם הדבר לא נכתב בכתובה, וכלשון הרמב"ם:
"אם היה יודע בתקנה של גאונים -גובה; ואם לא, או שנסתפק לנו הדבר מתיישבים בדבר הרבה – שאין כוח בתקנת הגאונים לדון בה אע"פ שלא נתפרשה כדין תנאי כתובה, שהם תקנת הסנהדרין הגדולה".
כלומר בהיעדר התחייבות מפורשת של הבעל, לא ניתן להוציא ממון גם לא מכוחה של תקנת הגאונים.
הרי מפורש בדברי הרמב"ם שמנהג המדינה היוצר חיובי ממון מיוסד ומבוסס על התחייבותו האישית של הבעל. באמצעות מנהג המדינה שהתקבל והתפשט בכל המדינה, יכולים אנו לאמוד את דעתו של הבעל ולקבוע בבירור שבעל זה נשא והתחייב לאשתו בכתובה על דעת מנהג המדינה. כלומר, זו הייתה בסיס התחייבותו הבעל בשעת הנישואין. זוהי גם הלכת "מנהג המדינה" בה עסק הרמב"ם בפרק כג הנ"ל בדיני 'שומת הנדוניות' – שמנהג המדינה מודד את שיעור התחייבותו הגבוהה יותר של הבעל בשעת הנישואין ביחס לשיעור הריאלי של נדוניה שאותה האישה הכניסה לנישואין.
אשר על כן כתב הרמב"ם שכאשר המנהג לא פשט בכל המדינה – אין לו כל תוקף מחייב משום שבמקרה זה לא ניתן לאמוד את דעתו של אותו בעל ולקבוע עליו שאכן הוא התכווין להתחייב על דעת מנהג המדינה. מאחר שהמנהג לא פשט בכל המדינה כמנהג ידוע וקבוע, ייתכן ובעל זה לא היה מודע למנהג המדינה ולא חלה כאן התחייבות בשעת הנישואין, כפי שכתב הרמב"ם בפרק טז הלכה ט' הנ"ל.
בהתאם לכך, הדברים באים בקל וחומר לעניינו של פיצויי הגירושין בו אנו עוסקים:
"פיצויים" אלה מעיקרם משוללים הם לחלוטין מעניינו של "מנהג שפשט בכל המדינה", גם אם יקומו בתי דין כאלה או אחרים שינהגו לפסוק פיצויים כאלה. מלבד שעניין פיצוי גירושין כמעט ולא קיים בפועל, ואיננו "מנהג המדינה" כפי שהסיק הגר"א שרמן שליט"א בסקירת פסיקות בתי הדין הרבניים לדורותיהם - לאור המבואר לפנינו הדבר משולל ומופרך מעיקר דין "מנהג המדינה".
לא מדובר כאן בדבר מוגדר וקבוע כמו תקנת גביית המטלטלין, או כמנהג השומות של הנדוניות שנהגו לשום אותם לפי המנהג בשיעור קבוע וקצוב (של שתות או יותר, כמבואר בפרק ששי בכתובות – שהוא מקור דברי הרמב"ם) – שהן ההלכות שהביאן הרמב"ם בקביעת הלכת "מנהג המדינה", שעל דעת כן נערכו הנישואין, אלא בדבר עתידי, ערטילאי, שאין לו ול'מנהג המדינה' כל קשר או דמיון, ונבהיר:
תביעות ל"פיצוי גירושין" כלל לא עומד על הפרק בשעת הנישואין כדי שנאמר שעל דעת כן הבעל נשא את אשתו. יתרה מכך, מדובר בפיצוי ערטילאי ושרירותי שהאישה תובעת כראות עיניה במועד הגירושין - בגין עוגמת נפש על התנהגות שלילית של הבעל בתקופת הנישואין, כפי ראות עיניה (או צרכיה המתחדשים במועד הגירושין), או כראות עיניו של בא כוחה... - ומדובר בפיצוי שמעולם לא היה ידוע או קצוב בשעת הנישואין.
מעבר לכך: פיצויי גירושין מטבעם הם נושא השנוי במחלוקת קשה בין הצדדים: מי גרם לגירושין? ומי בכלל אמור לפצות את הצד השני? הבעל את האישה או אולי האישה את הבעל? - מדובר בתביעה עתידית המתחדשת עם הגירושין, כך שבוודאי לא ניתן לקבוע שהבעל התכווין בשעת הנישואין לפצות את האישה בפיצוי לא ידוע וערטילאי בעתיד, ולומר שעל דעת זה הוא כבר התחייב מראש כבר בשעת הנישואין (!) ... - דבר זה משולל מכל היגיון ושכל ישר שנאמר שדעתו של הבעל בשעת הנישואין הייתה להתחייב לפצות את האישה (בסכום לא ידוע) לכשיגרש אותה, אם וכאשר האישה תיפגע ממנו בנישואין, והוא גם יסכים לעמדתה... הדבר מופרך מעיקרו ואין לדבר זה כל שייכות או דמיון להלכות "מנהג המדינה" עליהם כתב הרמב"ם.
לאור האמור, אין צורך בקביעתו של הגר"א שרמן לפיה פיצוי גירושין לא נקבע כמנהג רווח המדינה בשל היעדר פסיקות רבניות בנושא. לא זו הדרך ולא זו העיר. פיצוי גירושין לא יכול להיתפס מעיקרו כמנהג מדינה משום שהסר משולל מיסודו
יוער כעת הדבר שונה בתכלית מעניינם של פיצויי פיטורין של 'עובד ומעסיק' שהוא מנהג מדינה נפוץ ורווח שאף נקבע בחקיקה, קצבתו ידועה והכללים ותנאי ההעסקה ידועים וקבועים מראש עם העסקת השכיר. גם ההלכה מכירה במנהג מדינה זה של מתן פיצויי פיטורין כדבר המחייב לכל דבר.
נוסיף ונאמר כי סוגיית 'פיצויים' אמנם נידונה בפסקי הדין הרבניים לדורותיהם, אולם מדובר בפיצויים מסוג אחר: המדובר בפיצויי פיטורים ממקומות עבודה – בהלכות חושן משפט, ובכללי 'מנהג המדינה' שנקבעו בחוק האזרחי. יחסי עובד ומעסיק ומנהג המדינה שבהם אכן "פשט בכל המדינה" והמעסיק יודע שעל דעת כן הוא שוכר את המועסק שלו, וגם לשלם לו פיצוי פיטורין בהוראת החוק בנושא. הדבר שונה בתכלית בפיצויי גירושין, כאמור, ומספר פסקי הדין שעסקו ב'פיצויי גירושין' הוא מזערי. כפי שכתב הגר"א שרמן בסקירתו - בחלקם הגדול נועדו אותם פיצויים להוות תמריץ לסידור הגט, אך לא כתביעה עצמאית לאחר שהצדדים כבר התגרשו.
הפרקטיקה המעשית
במאמר הנ"ל הביא הגר"א שרמן שליט"א ציטוטים מפסקי הדין הרבניים: פד"ר ח"ב עמוד 46 בתביעת אשה לפיצויים על סבל שנגרם לה מבעלה במישרין ובעקיפין - ביה"ד לא פסק לה פיצויים מעבר לסכום הכתובה; פד"ר ד' עמוד 131, פד"ר ח"ה (עמוד 306 בפני הרבנים הגאונים הראשל"צ הגר"ע יוסף שליט"א הגר"א וולדינברג שליט"א והגר"י חזן זצ"ל), שלא התייחסו לתביעת פיצויים, פד"ר ח"ח עמוד 17 , ועוד.
והסיק שם:
"וכן לא מצאנו שבתי דין אחרים בארץ ובחו"ל שאינם שייכים למערכת בתי הדין הרבניים מחייבים פיצויי גירושין שיסודם ממון, כך שניתן לומר שהמנהג אינו פשוט בין כל הדיינים, אדרבא רוב הדיינים לא נוהגים ליתן פיצויים לאשה בעת גירושיה כשתובעת אותם על יסוד טענות לזכויות ממוניות, על כן אין במנהג זה כוח ליצור חיוב על בעל ליתן פיצויים וצריך לדון בתביעת פיצויים אלו על פי הדין."
עוד הוסיף שם פסיקת הלכה נוספת וחשובה:
"פניתי לכבוד מרן הגאון הרב יוסף שלום אלישיב שליט"א לשמוע דעתו ביחס לפיצוי גירושין, והשיב לי שכאשר מדובר בפיצויים שמטרתם להביא את האישה להסכים להתגרש יש מקום לחייב הבעל ליתן לאשה בנוסף לכתובתה תוספת כפיצויים זה מתאים לסוג א' של פיצויי גירושין כפי שנתבאר לעיל, אולם תביעת פיצויים המתבססת על זכויות ממוניות הקשורות לתרומתה של האישה לממון ורכוש הבעל בחיים המשותפים זה מתאים לסוג ב' של פיצויים בשעת גירושין. כפי שנתבאר לעיל קבע מרן שליט"א שאין לנהוג כך בבית הדין לחייב הבעל בתביעת פיצויים מסוג זה. עמדה זו משתקפת גם מכמה פסקי דין של ביה"ד הגדול שכבוד מרן הרב שליט"א היה יו"ר ההרכב או חבר בהרכב. (עיין פד"ר ח"ו ע' 257, פד"ר ח"ז ע' 111, פד"ר ח"ח ע' 36, פד"ר ח"ט ע' 65)".
בהתאם לאמור עולה כי נושא פיצויי הגירושין מעולם לא התקבל כמנהג מדינה, ולכל היותר ככלי שכנוע במקרים בהם יידרש תמריץ כזה או אחר כדי לשכנע את הצד העקשן ולקדם אותו לסידור הגט – כמובן כל מקרה ומקרה לגופו, ובהתאם לנסיבותיו.
כבר מילתנו אמורה לעיל כי מלבד שלא מדובר ב"מנהג מדינה שפשט בכל המדינה" – הניסיון לדמות זאת להלכת "מנהג המדינה" הוא מופרך ומשולל מיסודו. כאמור, אין לכך כל ביסוס הלכתי – מלבד אותו פיצוי שהוזכר בתשובת הריב"ש במתן מתנות לאישה כדי לרצות אותה ולפייס אותה שתתיר לו לשאת אישה שנייה, או כפי שכתב בעל ה"תעלומות לב" כדי לפייס אותה להתגרש ולהוסיף על כתובתה, אולם לא פיצוי כחיוב עצמאי כפי שקיים בחיוב הכתובה.
דמיון הפיצוי למצוות הענקה בעבד ושפחה עבריים
הטיעון שהוזכר בפתח הדברים לדמות את נושא הפיצוי למצוות הענקה האמורה בעבד עברי (כפי שהדברים יוחסו לגר"ש דיכובסקי שליט"א) – גם הוא טיעון דחוי.
אלה דברי בעל ספר החינוך (מצוה תנ):
"לתת ממה שיש לנו לעבד עברי בזמן שיצא מתחת ידינו לחירות ולא נשלחנו בידיים ריקניות ועל זה נאמר :"העניק תעניק לו מצאנך ומגורנך ומיקבך אשר ברכך ה' אלקיך תתן לו...".
משרשי המצווה (=טעם המצווה), למען נקנה בנפשנו מדות מעולות יקרות וחמודות ועם הנפש היקרה והמעולה נזכה לטוב והאל הטוב חפץ להטיב לעמו, והודנו והדרנו הוא שנרחם על מי שעבד אותנו וניתן לו משלנו בתורת חסד מלבד מה שהתנינו עמו כתת לו בשכרו, ודבר מושכל הוא אין צורך להאריך בו".
ובסיום דבריו כתב בעל "ספר החינוך":
"ונוהגת מצוה זו בזכרים ונקבות בזמן הבית שאין דין עבד עברי נוהג אלא בזמן שהיובל נוהג כמו שכתבתי במה שקדם, ומכל מקום אף בזמן הזה ישמע חכם ויוסף לקח, שאם שכר אחד מבני ישראל ועבדו זמן מרובה או אפילו מועט שיעניק לו בצאתו מעמו מאשר ברכו השם".
אם כן, לכאורה יש מקום להרהר ולומר שאולי יש מקום למתן פיצויי גירושין לאשתו-אשת נעוריו, שלא תיגרע מעבד עברי ושפחה שעבדו אותו באמונה והתורה ציוותה להעניק להם מאשר ברכו ה'. שמא ואולי גם אשתו המתגרשת ממנו לא תגרע מהם?
תשובתך בצידך: לא ניתן ללכת כסומא בארובה ולהוציא מסברתנו דינים שלא שערום אבותינו מכוחו של הסבר מוסרי הקשור לטעם המצווה, ולהתעלם מדיני המצווה עצמה.
במצוות הענקה פסק הרמב"ם (פרק ג' מהלכות עבדים הי"ד):
כל המשלח עבדו ואמתו ריקם עובר בלא תעשה, שנאמר:"לא תשלחנו ריקם", והרי הכתוב נתקו לעשה, שנאמר:"הענק תעניק לו"...
""הענק תעניק לו מצאנך ומגרנך ומיקבך" – בענין צאן גורן ויקב דברים שיש בהם ברכה מחמת עצמן הוא שחייב להעניק לו, אבל הכספים והדברים איננו חייבים ליתן לו מהם. וכמה נותן לו – לא פחות משלושים סלע בין ממין אחד בין ממינים הרבה".
כלומר, מצוות הענקה אמורה במתן צאן ותבואה או יין בשיעור שלושים סלעים. שווי שלושים סלעים היום הוא כ-1,200 ש"ח...
המשנה למלך במקום הביא את מחלוקת האחרונים אם חיוב ההענקה הוא מדין צדקה או כדין שכר שכיר. הגר"י רוזנטל זצ"ל (אב"ד חיפה לשעבר) בספרו "משנת יעקב" על ספר קניין לרמב"ם הביא דברי המלבי"ם על התורה שכתב שמחלוקת זו היא מחלוקת קדומה בין התלמוד בבלי וה'ספרי'. הגמרא (במסכת קידושין דף טו) דרשה את הפסוק "הענק תעניק לו" - ולא לבעל חובו, אך הסיקה שיש דין ירושה בהענקה משום ד"שכיר קרייא רחמנא". לעומת זאת הספרי ממעט מפסוק זה "לו" - ולא יורשיו, דהיינו שאין דין ירושה בהענקה, משמע שהענקה היא כדין צדקה ולא כדין שכירות.
לבוא ולדמות אישה לעבד או שפחה ולומר שיש מצווה להעניק לה תבואה או צאן מדין צדקה או מדין שכירות – הדבר רחוק מהשכל.
עוד נעיר כי גם לשיטתו של בא כוחה של התובעת שיש לחייב תשלומי פיצויים מדין מצוות הענקה כמו בעבד ואמה עבריים – מכל מקום אין כל מקום לתבוע מאות אלפי שקלים כפי שנכתב בכתב התביעה. כפי שפסק הרמב"ם דין חיוב הענקה איננו מכספים אלא מתבואה וצאן.
לכל היותר, ניתן אולי לתבוע מהבעל פיצוי גירושין בדמות זיתים, ענבים, וכבשים בשווי כולל של אלף ומאתיים שקלים...
וכאן חשוב להדגיש ולבאר כי אין לייחס לכבוד הדיין הגר"ש דיכובסקי שליט"א קביעה הלכתית שכביכול יש להכיר בפיצויי גירושין כתביעה עצמאית מדין הענקה, שלא בדרך של תמריץ. יישקעו הדברים ולא ייאמרו, ואין לתלות חלילה בוקי סריקי בגר"ש דיכובסקי - דברים שהם בבחינת טעות!
ברור שגם לדעתו של הגר"ש דיכובסקי שליט"א מתן פיצוי יינתן רק בדרך של תמריץ וכגורם מסייע לצורך סידור הגט כפי שכתבו רבותינו הריב"ש, ומהר"א חזן-בעל ה"תעלומות לב", וחלילה לא כחיוב עצמאי של פיצוי עבר.
היקשו המקורי של הגר"ש דיכובסקי לדמות את עניין הפיצוי לעניינה של מצוות הענקה נועד כדי לסבר את אוזנינו מפני ביקורת צורמת שעלולה להיות מוטחת באישה על סחטנות וניצול המצב בדרישתה לקבל פיצוי הולם עבור הסכמתה לקבל גט, כשאפס הסיכוי לשלום בית.
למען הסר לזות שפתיים זו, כתב הרב דיכובסקי שכאשר הבעל יזם את הגירושין ואין מוצא של שלום בית, יעמוד טעמו המוסרי - כפי שכתב בעל "ספר החינוך" בטעמה של מצוות הענקה בעבד ואמה עבריים. אך כאמור, חלילה לא עלה בדעתו של הרב דיכובסקי לחייב פיצויי גירושין לאחר שהצדדים כבר התגרשו כתביעה עצמאית עבור קלקול מערכת הנישואין כשלהשקפתה של האישה, הבעל הוא שגרם לה.
אמור מעתה: מתן פיצוי הצופה פני עתיד (סידור גט) - הוא דבר שיש לשקול אותו בחיוב (בנסיבות המתאימות), אולם מתן פיצוי עבור נזקי העבר של הנישואין – יש לדחותו בשתי ידיים.
מן הכלל אל הפרט
במקרה שלפנינו, התובעת מקבלת את מלוא סך כתובתה (54 אלף ש"ח) ואף יוצאת עם רכוש רב במסגרת חלוקת הרכוש הנידונה בביהמ"ש – כך בנסיבות שלפנינו אין כאן "משלח עבדו ואמתו ריקם"... וזאת אם ניתן בכלל לדמות אשת איש לעבד או שפחה...
הצדדים כבר התגרשו לאחר שנות סכסוך קשות. ענייני הרכוש שלהם נידונים בבית המשפט. לצדדים שתי דירות עליהן ניטשת מחלוקת עזה על חלוקתן. לצדדים זכויות רבות ממקומות עבודתם, מה גם שהתובעת מעוניינת להקדים את מועד הקרע ולמקסם בכך זכויותיה באיזון המשאבים.
כפי שכבר ציין בא כוחה בסיכומיו, נראה כי תכלית דרישתה של התובעת לקבל פיצויי עבר, נועדה להיות כמשקל נגד למה שעלול להיפסק נגדה בבית המשפט.
הדרישה להצמדה נדחית גם היא היות ומדובר בכתובה שנקובה בשקלים, ולא מדובר בשינוי סוג מטבע, שם יש מקום לפשרה.
לסיכום, התביעה נדחית, ועל המזכירות לסגור את כל התיקים.
הרב אריאל ינאי
אנו מצטרפים לחוות דעתו של חברינו, הדיין הגר"א ינאי שליט"א,
הרב יגאל לרר – אב"ד הרב בן ציון הכהן רבין
נפסק:
ניתן לפרסם בהשמטת שמות ופרטים מזהים.
ניתן ביום י"ב בתמוז התשפ"א (22.06.2021).
הרב יגאל לרר – אב"ד הרב אריאל ינאי הרב בן ציון הכהן רבין
עותק זה עשוי להכיל שינויי ותיקוני עריכה