ב"ה
תיק 289554/10
בבית הדין הרבני האזורי נתניה
לפני כבוד הדיינים:
הרב שלמה שפירא – אב"ד, הרב אברהם מייזלס, הרב אריה אוריאל
המבקשת: פלונית (ע"י ב"כ עו"ד איתן שלוש)
נגד
המשיב: פלוני (ע"י ב"כ עו"ד ניר פרידפרטיג)
הנדון: דחיית תביעה לביטול הסכם גירושין ודיון על יישום עקרון טובת הילדים
פסק דין
א. הצדדים נישאו ביום 08/03/07. לצדדים שני ילדים משותפים.
הצדדים מתגוררים בנפרד זה זמן רב. הבעל עזב את הבית, בית שנקנה על ידו מספר שנים לפני הנישואין, רשום על שמו ושייך לו, והוא משלם מהכנסותיו את המשכנתא שנטל לצורך קניית הבית.
הצדדים מתדיינים בפני ביה"ד מזה שבע שנים לסירוגין. מערכת היחסים שבין הצדדים כפי שהתגלתה מתחילת הדיונים היא קשה ואלימה. שני הצדדים שונאים שנאה עזה איש את רעהו. ולמרות שהאשה הגישה תביעה לשלום בית היא מודה שכיום אין היא רוצה שלום בית, והבקשה לביטול הסכם שהוגשה על ידי האשה, הוגשה כדי לשפר התנאים הכספיים בהסכם הגירושין, ולא בכדי לחזור לשלום בית.
האשה אינה מרגישה מחויבת לקיום ההתחייבויות בהסכם ובהבנות שהיו בעבר בפני ביה"ד. הצדדים (מי יותר ומי פחות) לא מונעים עצמם מלנהוג כראות עיניהם, אף לגבי דברים שנקבעו בהסכמה, והאשה אינה מרגישה מחויבות לקיים החלטות ביה"ד.
לפני שניתן החלטתנו בבקשה לביטול ההסכם ובבקשות הרבות והשונות שהגישו הצדדים לגבי הפרת ההסכמות, בין לגבי קביעת מוסד הלימוד של הבן, בין לעניין קביעת קיום הסדרי הראייה, ובין לעניין התנהלות האב שגרמה לחילול שבת של הילדים, חובה עלינו לבאר בראשית דברינו גלגולי התביעות, כדי לברר הרקע לחתימת הסכם הגירושין, ולצורך הקביעה האם הסכם זה מקפח מי מהצדדים.
תביעות הגירושין ושלום הבית הראשונות
כאמור הצדדים נישאו ביום 08/03/07. בתם הגדולה נולדה ביום 10/7/08, וכחודשיים אחר לידתה ביום 16/9/08 (שנה וחצי לאחר הנישואין) הגיש הבעל את תביעתו הראשונה לגירושין.
בכתב התביעה שנכתב בכתב ידו, מתלונן הבעל על אלימות פיזית ומילולית מצד האשה כלפיו, וז"ל כתב תביעתו:
"במהלך שנת הנישואין הראשונה כבר הספקתי לחוות אלימות פיזית ומילולית בכשישה מקרים כאשר לאחר לידת הבת התבצעה כלפיי אלימות פיזית כאשר בתי נמצאת בידה של הנתבעת ובמקרה אחר כאשר הילדה נמצאת בידיי. מצב זה הפך לסכנת נפשות ממש אשר מסכן את הילדה. כמו כן הנתבעת אינה מכבדת אותי ועושה ככל העולה על רוחה ללא התחשבות ברצונותי. בכל ויכוח הנתבעת צורחת בקולי קולות במשך שעות ומשפילה אותי ברמות הכי נמוכות שקיימות."
כתב התביעה הוגש על ידי הבעל, ונכתב בכתב ידו.
ב. לאחר כחודש, ביום 28/10/08, ועוד לפני הדיון הראשון, הגיש הבעל באמצעות ב"כ כתב תביעה מתוקן בתביעה לגירושין, בו כרך הבעל מזונות האשה, מזונות קטינים, הסדרי ראייה וחלוקת רכוש. להלן חלקים מכתב תביעתו:
"3. במהלך חיי הנישואין נחשף הבעל לאלימות פיזית ומילולית מצד האשה, אשר הולכת ומחריפה מדי יום:
אלימות זו מתבטאת ביריקות, שריטות בכל חלקי הגוף, וקללות שונות דוגמת:
"אפס", "זבל", "זקן", "קרח מרוקאי" ועוד כהנה וכהנה "פניני לשון שהנייר
אינו סובל."
יובהר, כי אלימותה המילולית של האשה, מתבצעת הן בחדרי חדרים והן בפרהסיה: כך למשל, בעודה מקללת את הבעל נוהגת האשה לפתוח את חלונות הבית, וזאת על מנת שגם השכנים ישמעו את צעקותיה – כל זאת עושה האשה הואיל והיא מודעת לעובדה שצנעת הפרט חשובה לבעל.
בנוסף, מאחלת האשה לבעל "איחולים" "מאיחולים" שונים דוגמת: "הלוואי שתאבד את מקום עבודתך", "הלוואי שתנמק" וכו'.
א. באחד המקרים חבטה האשה בראשו של הבעל במגב, בעוד זה שוכב במיטה.
ב. במקרה אחר, במהלך ויכוח שפרץ בין הצדדים במהלך נסיעה, החלה האשה להשתולל ברכב, ולהכות את הבעל בעודו נוהג – מצב אשר סיכן את חיי שני הצדדים – פשוטו כמשמעו.
4. לידת בתם של הצדדים לא שינתה את התנהגותה של האשה, אדרבא, התפרצויות הזעם של האשה אך הלכו והחריפו:
א. באחת מהמריבות בין הצדדים, ובעודה אוחזת ביד אחת את בתם של הצדדים, ניסתה האשה להכות את הבעל ולשרוט את פניו ביד השניה. הבעל התחנן באוזני האשה לחדול מהתנהגותה, מהחשש לפגיעה בילדה, ואולם ללא הואיל האשה בשלה.
ב. במקרה אחר, התנפלה האשה על הבעל אשר החזיק את הבת בידיו, ומשלא עלה בידיה לעשות כן, ניפצה היא לעיני הבעל ההמום מספר צלחות שהיו על שולחן הבעל, ומיד לאחר מכן עזבה את בית המגורים בטריקת דלת.
5. במהלך חיי הנישואין היה זה הבעל אשר מימן מכספי משכורתו את הוצאות אחזקת הבית, והוצאות המחיה של הצדדים, ואילו האשה, אשר עבדה אף היא בתקופה הנ"ל, שמרה את כל משכורותיה לעצמה, בחשבון בנק נפרד.
...
7. במהלך כל חיי הנישואין טענה האשה באוזני הבעל שהוא מעוות, ולעתים
קרובות סרבה לקיים יחסי אישות, ואולם שיא השיאים בהתנהגותה של האשה היה עת הודיעה לבעל כי הביא את בתו לעולם, על מנת לוודא כי אינו עקר...
...
10. מיד לאחר שקיבלה האשה את התביעה לידיה חלה הסלמה נוספת ביחסי הצדדים:
א. כך למשל האשה (אשר נמצאת במועד כתיבת שורות אלו בחופשת לידה), נוהגת לצאת יחד עם הילדה מהבית מוקדם בבוקר, ולשוב הביתה בחצות, על מנת למנוע מהבעל להיפגש עם הקטינה.
...
ד. בפעמים הבודדות בהם שהתה האשה בבית בשעות הערב נהגה היא לסגור את הדלת על סוגר הבטחון, והבעל נאלץ להתחנן דקות ארוכות בכדי שהאשה תיאות לפתוח לו את דלת בית המגורים – עד אשר לבסוף, נאלץ הבעל להסיר את סוגר הבטחון מהדלת.
...
17. ענייני רכוש
דירת המגורים
לבעל דירת מגורים ברח' [פלוני] בנתניה, אשר נרכשה על ידיו לפני הנישואין – ברי, כי אין לאשה חלק בדירה זו.
הרכב
לבעל רכב מסוג טויוטה קורולה שנת 2003 מ.ר. [...], רכב זה נרכש על ידי הבעל עוד לפני הנישואין – ברי כי אין לאשה חלק ברכב.
המטלטלין
הבעל מתיר לשק"ד ביה"ד את ענין חלוקת המטלטלין אשר נקנו על ידי הצדדים לאחר הנישואין.
18. לבד מן האמור לעיל, אין, למיטב ידיעת הבעל, לצדדים, כל רכוש משותף נוסף.
יובהר כי במידה ומחמת השכחה לא פורט רכוש משותף כלשהו בתובענה דנא, כי אז מתבקש ביה"ד הנכבד לפסוק כי רכוש זה יחולק בין הצדדים שווה בשווה."
סמוך להגשת כתב התביעה המתוקן עזב הבעל את הבית (השייך לו).
ג. הסיבות למשבר לפי השקפת האשה מתוארות בכתב בקשתה למזונות שהוגש לביהמ"ש ביום 30/10/08 ובתביעה למדור ספציפי שהוגשה לביה"ד ביום 16/1/09, ובכתבי בי"ד נוספים, וז"ל:
"9. עם הכנסה של התובעת להריון החל הנתבע להשתנות בהתנהגותו כלפיה.
הנתבע חדל באופן פתאומי ומפתיע מלפרגן לתובעת וחדל הוא מלהרעיף עליה אהבה כבעבר. הנתבע החל שם יותר לב לעצמו ולצרכיו ואט אט התרחק הוא כליל מהתובעת. ניסיונות התובעת לקרב את הנתבע אליה הובילו לתגובה הפוכה מצד הנתבע אשר אך הלך התרחק והתעלם ממנה.
10. הנתבע החל דואג אך לצרכיו ולרצונותיו בלבד. לדוגמה: הנתבע מנוי בחדר כושר "שייפ" ולו כארבעה אימונים בשבוע. הנתבע איננו מוותר על האימונים בחדר הכושר אשר הם עבורו דבר הקודם לכל, הקודם לתובעת והקודם לקטינה. הנתבע נוהג ללכת לחדר הכושר מיד לאחר הגיעו מהעבודה וכשהוא חוזר מהאימון לבית הצדדים הוא מכונס בתוך עצמו ואינו מתקשר עם התובעת.
מיותר לציין לאיזה מצב נקלעה הנתבעת לנוכח התנהגותו הנ"ל של הנתבע
כלפיה.
התעלמותו של הנתבע מהתובעת בתקופת ההריון ומצרכיה הנפשיים והאישיים גרמו למתח ואי שקט אצל התובעת אשר השתדלה להתאפק בייחסה לנתבע.
התובעת ניסתה אין ספור פעמים למשוך את הנתבע אליה ברם זה אך הלך והתרחק עד אשר החל הוא להשתמש כלפיה במילים בוטות ומעליבות אשר מפאת הערכתה של התובעת לנתבע אין היא מעלה אותן על הכתב.
הדברים הגיעו לכדי כך שבשלושת חודשי ההריון האחרונים ועד לעצם היום – שלושה חודשים לאחר לידת הקטינה, מונע הנתבע מאת התובעת חיי אישות.
התובעת הנה אישה צעירה יפה ומשכילה ורק אדם עיוור יכול להתעלם מנוכחותה הפיזית או מלקיים שיחה עימה.
המצב אותו הוביל הנתבע ביחסי הצדדים גרם לתובעת לא אחת להתפרץ אליו בהרמת קול הכל לנוכח חוסר האונים אליו נקלעה ביחסיה עמו. הנתבע נהג לבוא הביתה לשתוק ולהתעלם מהתובעת ומצב זה הביך את הנתבע וגרם לה לאובדן האימון והביטחון בנתבע.
הדברים הגיעו היום לכדי כך שהנתבע עושה הכל לאל ידו להוציא את התובעת מחייו ולשם כך הוא משתמש נגדה בלשון בוטה ומעליבה.
11. הנתבע החל לצאת לבדו לבילויים כאשר כל מעייניו הם לצורך צרכיו
ולהרחקת התובעת מחייו.
12. לתובעת אין כל הסבר הגיוני מה הוביל את הנתבע להתייחס אליה כפי שהוא מתייחס אליה כיום.
13. הנתבע איננו מתייחס אף לביתו הקטינה. אם הקטינה זוכה ממנו ליחס של 5 דקות ביום זה מעל ומעבר למצופה. הנתבע עובר ליד הקטינה ומתעלם ממנה.
וגם כאשר הקטינה הייתה חולה ונזקקה לרופא הנתבע נמנע מלסייע לתובעת
בטיפול בה או בהבאתה לרופא.
14. הנתבע נקט כלפי התובעת במעשה אלימות וזאת כאשר הייתה הקטינה
בידיה של התובעת. הנתבע הדף את התובעת ודחף אותה עת "התלקח" ויכוח התובעת בניסיון להדוף את הנתבע ממנה שרטה אותו כליל.
15. הנתבע החליט כי איננו חפץ לחיות עוד עם התובעת והוא הגיש נגדה כתב תביעה לגירושין בבית הדין הרבני האזורי בנתניה כאשר הדיון בו קבוע ליום 01.02.09 בשעה 11:00. מצ"ב כתב התביעה וההזמנה לדין של בית הדין הרבני ומסומנים ב' בהתאמה כחלק בלתי נפרד מכתב תביעה זה.
16. מאז הגיש הנתבע את כתב התביעה לגירושין כנגד התובעת החל הוא להקצין את מילותיו כלפיה, להעליבה תוך שהוא מתכוון להובילה לעזוב את בית מגורי הצדדים ולעבור לגור בבית הוריה.
...
30. כאמור וכמתואר לעיל המשיב מנסה, ואף עושה כן בפועל, לשבש לתובעות את מדורן השקט והשלו בדירת הצדדים. הגם שהדירה נרכשה עובר לנישואין ע"י הבעל בלבד. זכאית המבקשת והקטינה למדור שלו ושקט בדירה ספציפית זו לה הורגלו כאמור.
כאמור המשיב מקנטר את המבקשת במילים קשות בכל הקשור למדור בדירה.
המשיב אומר לה "כאן זה לא בית מלון", "לכי להורייך חזרה", "אין לך מה לעשות בדירה", "אין לך כבוד עצמי", "ההורים שלך שולחים אותך לכאן", "אתם אנשים רעבים" וכו', הכל על מנת להוציא מהמבקשת את הרוח מהמפרשים. המבקשת זכאיות למדור שקט שלו וספציפי בדירה והנה עותרת
לבית המשפט להורות ולחייב את המשיב לספק להן מדור שקט ושלו ספציפי כאמור ולהימנע מלעשות עימה פרובוקציות בעניין המדור."
ד. בדיון הראשון שנערך ביום 01/02/09 שטחו הצדדים טענותיהם. הבעל דרש להתגרש והאשה אמרה שרוצה שלום בית. להלן חלקים מפרוטוקול הדיון וההחלטה שניתנה בדיון זה:
"בעל: סיבת הגירושין העיקרית אלימות פיזית ומילולית, היו גם מקרים שסיכנו את הילדה ויש עוד סיבות, בכל הנושאים יש לנו בעיות לא מצליחים לקיים שבוע אחד נורמלי, הכרנו שנה וחצי לפני הנישואין, בזמן ההכרות לא היו דברים כאלה, היו ברמה הרבה יותר פחותה.
אשה: אני רוצה שלום בית, נפרדנו כי חיפש כל הזמן לריב, התחתן במטרה להתגרש, אמר שמשפחתו לחצה עליו להתחתן הוא מבוגר, אהבתי אותו ברמות שאי אפשר לתאר, שיחק באהבה שלי וזרק אותי לפח, הבן אדם הוא נוכל.
ב"ד: אם הוא כזה נוכל אז עד מתי תחכי.
אשה: עם טיפול זוגי אפשר לשקם.
ב"ד: אז אולי נשלח אתכם לטיפול זוגי.
בעל: אם אני נוכל למה רוצה להמשיך, אני לא מסוגל.
אשה: לא התכוונתי לכספים."
בדיון זה העלה הבעל בקשתו להסדרי ראייה:
"בכב: הורי הבעל והאשה גרים אחד ליד השני, אין חילול שבת בלקיחת הילדה, הבעל רוצה את הילדה 4 שעות בשבת
בעל: אני מתחייב שלא לגרום חילול שבת בביקורים.
...
סוכם: האב יראה כל שבת שלישית את הילדה והאב חוזר ומתחייב לא לחלל שבת במסגרת הביקור. אם תודיע האשה שהביקור היה כרוך בחילול שבת יבדוק בית הדין את הנושא.
ו. בית הדין נותן תוקף של החלטה להסכמה."
בדיון ההוכחות שנערך בכ"ו באלול תשס"ט, 15/09/09, הופיעו בבית הדין בן-דודו ואחיו של הבעל. במהלך הדיון הוצגו בביה"ד תמונות של הבעל כשפניו שרוטות. התמונות צולמו על ידי י.ד. בן דודו של הבעל, וז"ל בפרוטוקול:
"ת הגעתי ל[פלוני] הביתה בשביל לראות הילדה, הבאתי מתנה, היה לבד בבית, היה שרוט בפנים, שאלתי אותו מה זה, ולא ענה לי, אחר כך אמר זה לא כלום הילדה עשתה, אבל זה היה נראה עמוק מדי ושאלתי איך יתכן, לאחר מכן ראיתי שכל הגוף שרוט ואז אמר ש[פלונית] תקפה אותו, יצאנו לשתות קפה ואז הסביר לי הסיפור והצעתי לו לישון אצלי בבית והסכים, בדרך שלח אס-אם-אסים לאשה ולאביה שנחצה קו אדום וזה לא מקובל עליו, לא חוזר הביתה, למחרת בבוקר, היו המון טלפונים ודרך פלאפונים שלחנו התמונות לאבא שלה והתשובות שקיבלנו זה התמונה של הילדה, כל אותו יום ששי קיבל הרבה טלפונים, התנצלה והתחננה שיחזור הביתה כי היה להם אורחים לשבת.
...
בכ איך אתה מסיק שזה ביוזמת [פלונית].
עד העובדה שמי שמתנצל הוא הלא בסדר."
לשאלת ב"כ האשה, האם יש בידי הבעל התמונה אותה שלחה האשה אמרו הצדדים:
"ס העדת על אס-אם-אסים, האם יש את זה לבעל בפלאפון
בעל היה לי את כל האס אם אסים והיא באה הביתה וחטפה לי הפלאפון ומחקה לי 55 אס אם אסים.
בהד (לאשה) האם מחקת?
אשה מחקתי, אבל חלק.
בעל מחקה לי את כל האס אם אסים שהיו החשובים לדיון.
בהד מתי זה היה?
אשה לפני חודש וחצי."
לגבי נסיבות האירוע אמרה האשה:
"אשה הילדה היתה חולה, קבעתי לה תור בקופ"ח בשעה 7.20 השעה היתה 7.15 אמרתי לו אני צריכה לקחת הילדה לקופת חולים והוא החליט שאקח רק בעגלה ברגל, זה אומנם מרחק הליכה של 7 דקות, אבל לא הייתי מספיקה ברגל, אמרתי אני רוצה ללכת איתה, הזיז לי את הילדה, דחף אותי, אז שרטתי אותו, לקחתי הילדה, הבן אדם סטר לי בפנים הוריד לי את העגיל, בעט לי בבטן, [י] היה צריך לבוא אלינו הביתה, הרבה מריבות היו אצלנו בבית בגלל [י], הלכתי עם הילדה לקופ"ח, חזרתי והוא לא היה בבית, לא ענין אותו כלום.
...
אשה אני זוכרת שנתן לי סטירה בפנים הוריד לי עגיל ונתן בעיטה ברגל ואמר שהיה צריך לבעוט גם בראש, אתה [י] הרסת לי את הבית
...
בר איפה היתה הילדה כש[פלוני] בעט בך
אשה אצל [פלוני] ביד
בר אני רוצה להקריא מתביעת האשה למזונות, סעיף 14 שהילדה היתה בידי האשה, (ציטוט) הנתבע נקט כנגד האשה באלימות כאשר הילדה היתה על ידיה... התובעת בנסיון להדוף אותו שרטה אותו כליל."
בדיון זה הופיע גם ד.ד. אחי הבעל, שניסה לתווך שלום בית בין הצדדים, ולהלן חלקים מהפרוטוקול:
"עד בערב הראשון של השבע ברכות, ערכתי להם שבע ברכות למחרת לא התקשרו להגיד תודה, נפגשנו בערב השני וכבר טענה שאמא שלו הסתכלה עליה, עשינו השבע ברכות בהפרדה, וטענה שישב רחוק ממנה, באותו לילה התברר שלא ישנה איתו
בר מה היה תפקידך במריבות שביניהם
אח אני גר בקריות הזמינו אותי 30, 40 פעם לסדר ביניהם, היינו יושבים עד 3 בלילה ומדברים, אם היה חולק עליה או לא הסכים איתה, היה קללות עד כדי לעמוד במזוזה ולקלל את הבעל
...
עד בעקבות כל מיני אירועים הייתי צריך לבוא בלילה, ככה עושים בנוכחות אביה? כל מה שאני מעיד פה היא הודתה בפני, לא אומר מילה שלא הצלבתי איתה, אם זה אלימות, אם זה על הקללות
...
עד היא הזמינה אותי, הייתי עושה להם עבודות במחשב, מה תפקיד הבעל והאשה, לאחר שהייתי שם הייתי נוסע הביתה במפח נפש, איך השארתי אותו, הבן אדם עובר גידופים וקללות, רק לא מסכימים איתה מיד צעקות וגידופים היא הכניסה לו לראש שיש לו טיקים, שיגעה אותו, שיש לו טיקים בראש, ביד,
...
בר מה יחסי האשה עם ההורים שלך
עד גרועים ביותר, הורי לא ראו אותה בהריון, אף פעם אי אפשר היה לבקר, תירוצים שונים, אין לי מזגן, אין מאורר, והכל בשביל לעשות לבן אדם מפח נפש התעללות
...
ס סיפרת שביום הראשון לא ישנו יחד, מאיפה אתה יודע
עד התקשרתי אליהם למחרת ואמר שלא ישנו, כל מה שאמר אימתתי איתה ועל כל דבר אמרה כן, אבל. כל פעם שהייתי צריך לבוא אליהם דיברתי איתה שעות
...
בהד (לאשה) האם דיברת איתו שעות בטלפון
אשה היו שיחות ארוכות, כי ידעתי ש[פלוני] דיבר איתו ורק אחרי זה דיברתי, ידעתי ש[פלוני] הלך אליו וביקשתי עזרה שינסה לעשות שלום
...
אשה היה יום ששי, הבן אדם מתעלם ממני, אני מקדשת לבד עושה הכל לבד על כל דבר עושה ברוגז, נמצא בחדר, 5 שבתות שאני יושבת לבד ואז שמתי יד על המזוזה ואמרתי שגבר שלא מכבד את אשתו שלא תהיה לו ברכה
...
עד כל הזמן הבליג, פותחת החלון וצורחת גם על זה היה צריך ללכת למשטרה היתה צורחת גם עלי
...
עד ודאי, היו קוראים לי תבוא מהר, פרקתי הסולם מהסוכה ושוב טלפון, אמרתי לה... כל הזמן אני זמין בשבילה, בפעם האחרונה אמרה לי, נעלמת, אמרתי לה כי את עושה מלחמה, לזה אני לא רוצה לסייע, לשלום אני מוכן לסייע
...
ת אני לא דיברתי איתה, אשתי התקשרה והסבירה לה מהכתובים כמה חמור שאסור לאשה להתנהג ככה, היתה מזלזלת בו על האיבר שלו, בכל דבר שיכול להיות רע לבן אדם השתמשה בזה.
...
ת שנה שלמה באתי לשלום, עכשיו באתי לעדות, הייתי בא וכל הזמן באתי לצידה אמרתי לו תוותר תוריד הראש
...
ת אם אדם מקלל, צועק, משפיל, אם זה המינוח אז היא מרשעת, נתתי לכם המצב, הייתי נוסע מהם הביתה, יומיים שלושה הייתי במפח נפש, בחולשה, אחרי חצי שנה נופל האסימון שזה המצב.
...
ביד האם את חושבת שיהיה שלום בית במצב כזה
ס שמענו סיפורים, האח הזה כל כולו מטעם."
יש לציין שב"כ האשה שהגיב לדברי אחי הבעל, לא העיד את האשה על דברים אלו, והאשה לא סתרה דברי אחי הבעל. בסופו של הדיון הועלתה תביעת האשה לקבלת מזונות והוצא צו למדור ספציפי על מגורי האשה בבית הבעל.
ה. הבעל בתגובתו לבקשה למזונות אשה ומדור ספציפי (שהובאה לעיל סעיף ג') דוחה את הצגת מערכת היחסים כפי שהוצגה על ידי האשה וחוזר וטוען שמערכת היחסים הקשה ביניהם אופיינה באלימות מילולית שגלשה לעתים לאלימות פיזית, וז"ל (דברים שהועתקו מכתב תביעתו לגירושין הנזכר לעיל):
"16. בניגוד לנטען... יטען הבעל כי אף עובר לנישואין אופיינו יחסי הצדדים במתח ובריבים, אשר כולם נבעו מאלימותה המילולית של האשה, ואולם הבעל אשר אהב את האשה סבר כי עם הפיכתה לאשה נשואה תרסן היא את התפרצויותיה – אך המציאות טפחה על פניו.
במהלך חיי הנישואין אלימותה המילולית של האשה אך החריפה ואליה נוספה אף אלימות פיזית של ממש – שריטת מכות ובעיטות היו חלק בלתי נפרד מסדר יומו של הבעל, הוסף לכך פניני לשון דוגמת: "זקן", "קרח", "מרוקאי", "אפס", "זבל" ועוד כהנה וכהנה פניני לשון שאך מפאת כב' ביה"ד לא יובאו להלן – והרי לך תמונה אמיתית של מערכת היחסים של הבעל עם האשה במהלך חיי הנישואין.
בנוסף, נהגה האשה לאחל לבעל איחולים מאיחולים שונים: "הלוואי שתנמק", הלוואי שתאבד את מקום עבודתך" ועוד כהנה וכהנה ביטויים כיד הדמיון הטובה עליה.
עוד יש להבהיר כי אלימותה המילולית של האשה כלפי הבעל הייתה לא רק בחדרי חדרים כי אם אף בפרהסיה – כך למשל, בעודה מקללת את הבעל בקולי קולות נהגה האשה לפתוח לרווחה את חלונות הבית על מנת שגם השכנים ישמעו את צעקותיה – זאת עשתה האשה ממניעים דווקניים הואיל וידעה שצנעת הפרט חשובה מאוד לבעל.
בנוסף, וכאמור לעיל, החלה האשה להכות את הבעל, פשוטו כמשמעו: באחד המקרים הכתה האשה את הבעל עם מגב, בעודו שוכב במיטה בחדר השינה, בפעם אחר במהלך ויכוח שפרץ בין הצדדים עת היו שניהם בנסיעה, החלה האשה להכות את הבעל בעודו נוהג, ואך בנס לא נגרם אסון.
לידתה של הבת [פלונית] לא שינתה דבר ביחסי הצדדים, אדרבא, התפרצויות הזעם של האשה אך הלכו והחריפו: באחת המריבות, בעודה אוחזת בידה את הבת [פלונית] ניסתה האשה להכות את הבעל ולשרוט את פניו בידה הפנויה – הבעל התחנן באוזני האשה לחדול מהתנהגותה מהחשש ש[פלונית] צחליק מידה, ואולם זו בשלה.
בפעם אחרת התנפלה האשה על הבעל אשר החזיק את [פלונית] בידיו, מטרה להכותו, ומשלא עלה בידיה לעשות כן, ניפצה היא לעיני הבעל ההמום צלחות אשר היו מונחות על שולחן האוכל, ואז הסתובבה ויצאה את הבית בטריקת דלת."
ע"כ דברים שהועתקו מכתב תביעתו. הבעל ממשיך ומוסיף:
"לא יהא זה מוגזם לקבוע כי כל בקשותיו של הבעל במהלך חייו עם האשה, ואף האלמנטאריות ביותר הסתיימו פעם אחר פעם בהתקפות זעם מצדה של
האשה.
*** לעניין אלימותה הפיזית של האשה מופנה כב' ביה"ד לתמונות אשר הוגשו לתיק במהלך דיון ההוכחות מיום 15.9.09, וכן לעדותו של העד [י] (שם, עמ' 1-2 לפרוטוקול) – עדות אשר לא נסתרה.
*** לעניין אלימותה המילולית של האשה מופנה כב' ביה"ד, בין היתר לעדותו של מר [פלוני] , מיום 15.9.09, אף היא לא נסתרה (שם, עמ' 3 לפרוטוקול ואילך).
...
18. לנטען בס' 7 לבקשה יטען הבעל, כי כהרגלה, האשה מטעה את בית הדין הנכבד – ולמרבה הצער נראה כי האשה החלה מאמינה לשקריה היא, ולצייר שקרים אלו כאילו היו מציאות מעוותת כלשהי:
א. אכן דירת המגורים בה התגוררו הצדדים לאחר הנישואין שייכת לבעל –ולבעל בלבד, והיא נרכשה על ידוכ-4 שנים לפני הנישואין.
ב. בתוך כך, מיד לאחר החתונה, הבעל אשר שאף לחיי משפחה מלאים והרמוניים עם האשה, רשם אותה כשותפה מלאה בחשבון הבנק שלו בבנק דיסקונט, אליו הוכנסה משכורתו, וממנו נוכו הוצאות המשפחה, לרבות המשכנתא–כצעד בונה אמון בין הצדדים.
האשה מצדה, עד היום, מסתירה את הכנסותיה ואת הכספים אשר צברה בחשבון הבנק שלה במהלך חיי הנישואין – משכך, לבקשת הבעל, ניתן צו המופנה לבנק לאומי ולמוסד לביטוח לאומי בכדי לגלות הכנסותיה של האשה – טרם התקבלו נתונים מן המוסדות הנ"ל.
ג. לסיפת הדברים בס' 7 לבקשה, מן הדין יהא להסביר לאשה אחת ולתמיד כי קיים הבדל "קטן" בין זכאות לחלק זה או אחר של בית מגורים (מצב אשר אינו מתקיים במקרה דנא), לבין זכאותי למחצית מהמשכנתא אשר שולמה בתקופת נישואין של שנה אחת.
...
22. לנטען בס' 10 בקשה יטען הבעל כדלקמן:
א. הבעל מנוי למכון כושר מזה כ- 15 שנים ומתאמן במכון באופן מסודר, כך היה לפני הנישואין, וזהו המצב אף אחרי הנישואין – כלום זוהי סיבה לחבוט בבעל ולירוק עליו, לקללו ולהשפילו?
...
23. לנטען בס' 11 לבקשה יטען הבעל כדלקמן:
עם לידת הבת [פלונית], חלה התדרדרות נוספת ביחסי הצדדים. הבעל אשרנמצא רוב שעות היום בעבודה, היה שב הביתה, ומוצא את בית המגורים כשהוא ריק. האשה מצדה נהגה לשהות במשך ימים בבית הוריה והייתה שבהלבית המגורים המשותף אך בסופי השבוע – זאת עשתה האשה על מנת לגרום לנתק בין הבעל לבת [פלונית].
לנוכח האמור לעיל, יטען הבעל כי לא ברור לו כיצד יכלה האשה לדעת כי נהג "לצאת לבילויים" אם לאו אם היא עצמה כלל לא הייתה בבית – זאת במשך ימים תמימים...
...
25. מוכחש מכל וכל הנטען בס' 13 לבקשה: האשה יוצרת נתק מכוון בין הבעל ובין הבת. הבעל אוהב את הקטינה בכל לבו, ואין לו דבר יקר יותר ממנה – האשה שמודעת לעובדה זו היטב, נהגה להעדר במשך ימים תמימים מבית המגורים המשותף על מנת למנוע מהבעל להיפגש עם הקטינה, ואילו בסופי השבוע נהגה האשה לצאת את בית המגורים המשותף ביום חמישי בבוקר ולשוב אליו אור ליום ראשון (!!!).
כב' ביה"ד, הרי לא בכדי עתר הבעל בתביעה לקיום הסדרי ראייה!!! – שכן אילו הייתה האשה מאפשרת את הסדרי הראייה הנ"ל ולא מחבלת בהם, כלום היה קם הצורך לעתור בתביעה בנושא זה?
אף לאחר שהחלו ההליכים בין הצדדים לא בחלה האשה להשתמש בקטינה על מנת לנסות ולהלחיץ את הבעל:
כפי שיובא להלן ולמרות שנקבעו הסדרי הראייה מפורטים בהחלטת ביה"ד, עושה האשה כל שעולה על רוחה בהסדרי ראייה אלו – רוצה היא מאפשרת אותם – לא רוצה היא אינה מאפשרת אותם.
התנהגותה הנקמנית של האשה, אשר אין לה דין ואין לה דיין, מונעת מטעמים קטנוניים ונקמניים – התנהגות זו אינה מקובלת על הדעת ואין הבעל מתכוון לעבור עליה בשתיקה.
26. האמור בס' 14 לבקשה הוא שקר "עבודת הכנה" של האשה לאחר שנודע לה כי בידי הבעל תמונות המתעדים את אלימותה כלפיו – האשה, כהרגלה,מנסה לתעתע בביה"ד: אכן, באחת הפעמים התנפלה היא על הבעל כאשר בתם של הצדדים בידיה, וניסתה לשרוט אותו, ואולם התמונות אשר בידי הבעל לא נעשו עת הייתה [פלונית] בידיה, כי אם עת היו ידי האשה פנויות, האשה חבטה בבעל באותו ארוע ללא רחם (!!!).
...
28...
ב. הגשת תלונות סרק במשטרת ישראל בגין אלימות אשר לא הייתה ולא נבראה, במטרה להרחיק את הבעל מבית אותו רכש במיטב כספו כ- 3 שנים לפני הנישואין!!!
נכון להיום מתקיים מצב אבסורדי בו האשה מתגוררת בבית של הבעל, והבעל אשר חושש מתלונות סרק נוספות במשטרה נאלץ לחזור לבית הוריו.
...
29. מוכחש מכל וכל הנטען בס' 17 לבקשה: בסמוך לאחר הגשת התביעה עלידי הבעל עזבה האשה מרצונה את בית המגורים המשותף. מיד לאחר ששכרה האשה לעצמה יצוג משפטי שבה היא לבית המגורים המשותף והגישה 2 תלונות נגד הבעל בגין אלימות שלא הייתה ולא נבראה, כחלק מנסיון נואל לטשטש את אלימותה שלה, ובמטרה להרחיק את הבעל מביתו שלו. התלונות נגד הבעל נסגרו, לאחר שאף המשטרה הבינה עד כמה הן מופרכות, ברם, מאותו מועד נמנע הבעל מלשהות עם האשה תחת קורת גג אחת–במצב דברים זה לא ברור לבעל כלל למי בישלה האשה וכבסה – אם הבעל לא התגורר עם האשה לאחר פתיחת ההליכים ביניהם, אלא התגורר בבית הוריו.
...
31...
לעניין האשה סבור הבעל כי במצב דברים בו אין הם מתגוררים ביחד, במצב בו האשה עובדת ומשתכרת ובכך יוצאת היא במעשה ידיה, ובמצב בו מדובר באישה אלימה ונקמנית, שקרנית ומניפולטיבית העוברת על הדת – אין הוא חייב לזון אותה – יחד עם זאת, לנוכח החלטתו האחרונה של כת"ר מיום 15.9.09, ועד החלטה אחרת, מתגוררת האשה בביתו של הבעל, והוא עצמו מתגורר בבית הוריו – תוך שהבעל נושא בכל הוצאות המדור בו מתגוררת האשה: משכנתא, חשמל, מים, ארנונה גז, ועד וכו' – מצב זה יש להפסיק לאלתר, לנוכח התנהגותה הנפסדת של האשה.
...
ו. על מנת לסבר את אוזנו של כב' ביה"ד יצויין רק שלא רק שהאשה מתגוררת בניגוד לדעתו של הבעל בביתו ברח' [פלוני] (ובכל זמן מגוריה שם אין הבעל מתגורר בבית מחשש לתלונות סרק נוספות), אלא שבאחד הימים הגיע הבעל הביתה על מנת לקחת פריט לבוש, הבעל עשה כן בשעות עבודתה של האשה, ולמד לדעת כי האשה יצאה מהבית הותירה את כל החלונות פתוחים ואת המזגן המרכזי עובד וכן את המים זורמים (!!!). משהתעמת הבעל עם האשה מדוע עשתה כן, ענתה זו כי עשתה כן בכוונה על מנת לרושש את הבעל (כך במקור)."
ו. לביה"ד הוגש גם תסקיר לשכת הרווחה בנתניה מיום 07/03/10 המתאר את הסכסוך הקשה שבין הצדדים ואת טענותיהם, וז"ל התסקיר:
"הבת, [פלונית], בת שנה וחצי, נמצאת במסגרת מעון חב"ד.
...
ההתרשמות שהאב לא מספיק נאבק על הזכות שלו להיות בקשר עם המעון והוא מהר להתייאש.
...
בני הזוג נשואים כ- 3 שנים. הם התחתנו לאחר שנה וחצי של חברות מתוך אהבה והערכה אחד כלפי השני. שניהם מתארים שינוי גדול ביחסים ביניהם לאחר החתונה.
הם מתארים מאבקי כוח ומריבות קשות שגררו גם לאלימות. [פלוני] מתאר כי המריבות גרמו לאלימות של [פלונית] כלפיו. הוא מתאר כי [פלונית] הפגינה כוחניות כלפיו והוא איבד את האימון בה. [פלונית] מתארת כי [פלוני] הוביל אותה לתסכול ולאגרסיה ונהג כלפיה באלימות מילולית ופיזית הוא לא ידע איך לקבל אותה והתרחק ממנה בעיקר בתקופת ההיריון. היא הרגישה שאינו מתייחס אליה והיא הרגישה דחויה. היא מציינת כי [פלוני] אינו ראה את צרכיה והיה עסוק בעצמו. היא חשדה בו כי היה בקשר עם נשים נוספות. [פלוני] שולל זאת. היא מתארת כי היו הרבה מריבות גם סביב המשפחות מוצא והיחס של כל אחד מהם לצד השני. [פלונית] מאשימה גם את המשפחה של [פלוני] בהרס הנישואין.
הם נפרדו חודשיים אחרי הלידה. האם מתארת כי אחרי הלידה הרגישה שהיא בדיכאון והתקשתה לתפקד ו[פלוני] לא תמך בה. היא רצתה שיחזרו להיות ביחד אך [פלוני] לא היה מוכן למרות שהיא הייתה אחרי לידה.
היא נפגעה מאוד כאשר הוא פנה לתביעת גירושין תקופה קצרה אחרי הלידה.
[פלוני] מתאר כי לא היה מסוגל לשאת את המריבות ביניהם. הוא מתאר סבל רב סביב היחסים עם [פלונית] ולכן החליט להיפרד.
מאז הם חיים בנפרד והם נמצאים בקשר ביניהם רק סביב סדרי הראייה עם הילדה. במהלך הפרידה ובמסגרת סדרי הראייה כאשר [פלוני] היה בא לקחת את הילדה היא ניסתה לדבר איתו על מנת שיחזרו לחיות ביחד אך [פלוני] לא היה מוכן.
מבחינתו של [פלוני] הקשר ביניהם הסתיים והוא אינו רואה סיכוי ליחסים ביניהם גם אם ילכו לטיפול זוגי.
[פלונית] מתקשה לקבל את הפרידה ואת העובדה שהמשפחה התפרקה בנוסף היא פגועה מכל ההתייחסות של [פלוני] כלפיה במהלך החיים המשותפים.
כל אחד מהם מאשים את השני בכישלון הנישואין. שניהם מתקשים לראות את התרומה שלהם ליחסים הזוגיים.
...
ההתרשמות היא שהיחסים הטעונים ביניהם והמתח הרב משפיע על הקשר של האב עם הילדה. האב מנסה להימנע מקשר עם האם על מנת להימנע מעימותים ולעיתים מצב זה משפיע על המאמץ שעושה על מנת לשמור על הקשר עם ביתו. הוא סומך על האם שנושאת את האחריות, מצב המאפשר לו לעיתים לוותר על המאמץ לקחת יותר את הילדה. בשבתות כאשר האם נמצאת בבית הוריה, הגרים סמוך לבית הוריו הוא לא מבקש להיפגש עם הילדה.
סיכום והמלצות
מדובר בזוג הורים ולהם בת משותפת בגיל שנה וחצי. ההורים מתגוררים בנפרד מזה כשנה. ההתרשמות היא ממערכת יחסים טעונה מאוד כאשר כל צד פגוע מהצד השני לעיתים הם משתמשים במאבקי כוח דרך הילדה על מנת להוציא את הכעסים אחד כלפי השני.
הם מתקשים להגיע להידברות ביניהם ועסוקים בלהטיח האשמות אחד כלפי השני.
[פלונית] מתקשה לקבל את הפרידה. האמונה שלה כי צריך בכל דרך לשקם את הנישואין גם אם היה קשה ביחסים. עד היום היא בתקווה ש[פלוני] יסכים לחזור לחיות ביחד איתה. כאמור [פלוני] אינו מוכן. והמלצתי ל[פלונית] לפנות לטיפול במסגרת המרכז לשלום המשפחה.
[פלונית] נענתה להצעה והתחילה טיפול במסגרת המרכז."
ביום 23/12/09 הודיעה האשה שברצונה להביא עדיה. לעומתה הודיע הבעל ביום 06/01/10 שגמר להביא עדיו. ביה"ד קבע מועד להמשך ההוכחות ליום08/04/10.
ביום 7/4/10, יום לפני מועד ההוכחות, הודיעו הצדדים שהם בוחנים פתרון הסכסוך ביניהם במו"מ וביקשו להקפיא תיקי הצדדים בביה"ד ובביהמ"ש. מאחר והצדדים לא פנו לביה"ד ולא שלחו הודעה כלשהי, סגר ביה"ד את תיק התביעה הראשון ביום 30/8/10.
ביום 04/12 נולד לצדדים בן נוסף.
ביום 10/13 עזב הבעל את הבית.
האשה חזרה והגישה תביעתה למזונות לביהמ"ש, ביום 18/01/14 ניתן פסק דין למזונות זמניים בו חויב הבעל בסך 1,500 ₪ למזונות כל אחד מהקטינים + 40% הוצאות מדור (מים, גז, חשמל, ארנונה) ו- 60% מהוצאות רפואיות והוצאות חינוך חריגות.
התביעות השניות לגירושין ולשלום בית
ז. ביום 16/01/14 חזרה האשה והגישה לביה"ד כתב תביעה לשלום בית ומדור ספציפי, להלן חלקים מכתב תביעתה:
"תובענה זו, באה בעולם בלית ברירה ובעל כורחה של התובעת, לאחר שהנתבע עזב את בית הצדדים, וזאת על אף ניסיונותיה הרבים של האישה לקדם את שלום הבית, לרבות אפשרות של הליכה לייעוץ, לרבנים וכד', והכל על מנת שהשלום ישרור בבית.
...
6. לאחר נישואי הצדדים עברו הצדדים לגור בדירה שברחוב [פלוני] בנתניה,
דירה אותה רכש עובר לנישואיו עם האשה. לאורך נישואי הצדדים משולמת
משכנתא עבור הדירה, ממקורות המשפחה, ואין רלבנטיות מאיזה חשבון, באופן פורמלי, משולמת המשכנתא. אגב, הבעל מאשר שמשולמת המשכנתא השוטפת, אלא שטען בעבר כי הסכום מועבר מחשבונו, אליו נכנסת משכורתו...כאילו שיש נפקא מינא...
7. נישואי הצדדים ידעו עליות ומורדות, כאשר במשך חיי הנישואין, ואף כיום, מנסה האשה שהבית יתנהל נורמטיבית.
8. דא עקא, מתוך מטרה שביה"ד יקבע שאין סיכוי למערכת הנישואין, פעל
הבעל בשנה האחרונה באופן הפוגע בשלמות המשפחה. האשה לא אמרה נואש, אך הבעל מקנטר, מציק, מפריע, ועושה ככל שביכולתו על מנת לנסות ולפגוע באישה, כאשר האישה עושה ככל שביכולתה לנסות ולשמור על השלום בבית וזאת לשם שלמות המשפחה ולטובת ילדיה. כמפורט בהמשך, לצערנו, הבעל נטש את בית המגורים, את האשה ואת הילדים, כדי לקבוע עובדה מוגמרת, אך האשה מאמינה שהנר עדיין דולק!
...
15. האשה רוצה בכל מאודה בשלום בית עם הבעל, ועושה ככל שביכולתה על מנת להתקרב אל הנתבע. לצערה הרב של האשה, הנתבע פוגע אם ובקטינים הן מבחינה כלכלית והן מבחינה רגשית.
16. במהלך השנה האחרונה, קנטר הבעל את האשה, על מנת לנסות ולבדוק את רצונה האמיתי והאם מוכנה היא להישאר איתו. האישה המשיכה להבהיר לו שעדיף יהא לחזק את המערכת המשפחתית!! האישה ניסתה לדבר עם הנתבע, ביקשה ללכת לטיפול זוגי והכל למען שלום הבית וילדי הצדדים.
האישה אף שלחה מטעמה רב שינסה להבהיר לבעל כי למען ילדי הצדדים
יש לפעול למען שלום בית.
...
19. השיא הגיע, כאשר ביום 30.9.13 עזב במפתיע הנתבע את בית הצדדים, וזאת לאחר ניסיון קינטור חמור, אשר הוציא את האישה משלוותה. במסגרת הליך
זה, למזונות הילדים, לא תיכנס האשה לפירוט, וברור לה שככל שהבעל תיעד את תגובתה (כפי שיספר לה אח"כ, בחיוך נצחון...) הוא לא תיעד את הקינטור המוקדם מצידו.
20. בכוונת מכוון, מאז 30.9.13 אין הבעל משלם מזונות או רואה את ילדיו באופן סדיר (לשיטתו, די שהוא משלם המשכנתא והחזקה מסויימת של הבית, ואין הוא מבין שזו חובתו בכל מקרה, ואין הוא יכול להתעלם מילדיו. היינו הוא נשוי, וממילא מחוייב במדור מלא של האשה ומזונותיה, תוך לקיחה בחשבון של הכנסתה.
...
22. לשם גילוי נאות יציין כי ביום 6.1.14 הגיש הבעל תביעת פינוי וסילוק יד לבית המשפט לענייני משפחה- על אף שהסמכות העניינית שייכת לבית הדין (כפי שהצדדים הסכימו בתום ההליכים הקודמים "כל צד שומר על טענותיו") – יש להותיר את המשפחה בבית המגורים- כדי לשוב לשלום בית צריך בית שלם!!
23. בניגוד לניסיון הבעל לטעון טענות חסרות שחר כנגד האישה, האישה רוצה בכל ליבה שלום בבית, ועל כן לא תתייחס לטענות השונות שמעלה הבעל בבית המשפט. האישה רק תטען כי במשך כל השנים היא עשתה ככל שביכולתה על מנת לשמור על היחידה המשפחתית שלמה. האישה לא הגישה כל תלונת שווא כנגד הבעל- לאחר הגשת התלונה כנגד הבעל, ועל מנת לקיים את שלום הבית (לאחר הגשת התביעות הקודמות), החליטה האם לבטל את התלונה במשטרה, שכן חשבה כי עכשיו לאחר שחזרו לשלום בית, הבעל לא ינהג כלפיה עוד באלימות.
...
28...
ד. ליתן צו למדור ספציפי לטובת האישה בדירת המגורים של הצדדים
ברח' [פלוני] בנתניה גוש [...] חלקה [..] תת [..] (מצ"ב כנספח ומסומן כנספח ו') וצו מניעה ועיקול ומבוקש לאשר הפסיקתא הרצ"ב (המוגשת גם בתביעת מזונות האשה).
ה. יוזכר כי הזכות למדור ספציפי, נובעת מארבעה ראשים, ביחד ולחוד:
א) הזכות למזונות ב) הזכות על פי הכתובה ג) הזכות לשלום בית,
בבחינת "אם בית אין – שלום בית מנין?!" ד) הזכות מדיני שותפים.
ו. כן נזכור שהאשה גרה בבית המגורים, בעוד הבעל יצא לדירה אחרת."
ביום 02/02/14 נעתר ביה"ד לבקשת האשה והוציא צו למדור ספציפי על מגורי האשה בדירה השייכת לבעל.
ח. הבעל בכתב ההגנה לתביעה לשלום בית חוזר על הדברים הכתובים בתביעתו לגירושין (יש לציין שכתבי הטענות הארוכים של הצדדים בתיק זה היו בשיטת "גזור-הדבק", ולכן אין מקום לחזור על הדברים. עיקר דבריו בכתב ההגנה הם כדלקמן:
"5. כבר בפתח הדברים יצוין כי בד בבד עם הגשת כתב הגנה זה, הוגש כבר כתב תביעה לגירושין המוגש על ידי הבעל כנגד האישה, לחייב את האישה לקבל גט פיטורים, וכן לפטור את הבעל מתשלום הכתובה, תוספתה וכן לפטור את הבעל מתשלום מזונות אישה – הרי שאין כל רצון אמיתי ו/או סיכוי של ממש לשלום בית בין הצדדים – ועל כן אין כל מקום להיעתר לבקשתה של האישה למדור ספציפי.
...
7. "בקליפת האגוז" יאמר כי האישה, לאור התנהגותה והתנהלותה האלימה מול הבעל אינה זכאית לתשלומי מזונות אישה כלשהם כפי שנטען באריכות בתביעת הגירושין אותה הגיש הבעל, ואף אין כל דרך לאחות את הקרע בין הצדדים, ומכאן שיש להורות על דחיית התביעה לשלום בית – אשר למעשה הוגשה לא מתוך רצון לשלום בית – אלא מתוך רצון האישה לקבל בחוסר תום לב משווע "מדור ספציפי", על חשבונו של הבעל ללא תשלום דבר ולא חצי דבר על השימוש שעושה האישה בדירה – כאשר מדובר בדירה אותה רכש הבעל כ 4 שנים קודם לנשואי הצדדים.
8. עוד יובהר כי ניסיונה של האישה להצגת מצג שווא בפני בית הדין, כאילו היא חפצה בכול ליבה בשלום בית אינו אלא בגדר טענות שווא בעלמה והטעיית בית הדין, אשר נועדו לצורך הליך זה כצעד טאקטי ותו לא, לקבלת מדור ספציפי כאמור – שכן אין מדובר ברצון אמיתי לשלום בית – אלא בניסיון לאמלל את חייו של הבעל ותו לא, הכול תוך ניצול ציני בכספו ודירתו של הבעל, ולכך אין ליתן יד.
...
13...
יצוין ויובהר לעניין זה כי בשנת 2008 נפרדו הצדדים זה מזו, על רקע סכסוך קודם בגינו הוגשו תביעות הדדיות על ידי שני הצדדים, ובשם לב לכך כי הנתבע נאלץ לעזוב את הדירה לאור תלונות סרק בגין אלימות שהוגשו נגדו על ידי התובעת אשתו, כאשר רק בשנת 2010 חזרו הצדדים להתגורר יחדיו בניסיון לשלום בית, ועד לפרוץ הסכסוך האחרון בין הצדדים נשוא תיק זה.
לעניין זה יובהר כי משך כל התקופה משנת 2008 – 2010 במועדי הסכסוך הקודם בין הצדדים במסגרתו נאלץ הנתבע לצאת מהדירה, עקב תלונות סרק שהוגשו על ידי האישה התובעת במשטרת ישראל, כאשר משך כל תקופה זו התנהלו צדדים באופן נפרד זה מזה, בשם לב לכך כי במשך כל תקופה זו – הנתבע הוא זה אשר המשיך לשלם את תשלומי המשכנתא לבדו, וזאת בנוסף לתשלומי מזונות ומדור נפסקו לו על ידי בית המשפט לענייני משפחה הנכבד בתיק שניהלו הצדדים כעבר כאמור.
...
עוד יטען ב"כ הנתבע לעניין תשלומי המשכנתא, כי אין בתשלומי משכנתא אלו במשך התקופה בה היו הצדדים בני זוג, בכדי ליצור "יש מאין" ולקבוע כי לתובעת זכויות קניין כלשהן בדירתו של הנתבע, הרשומה על שמו בטאבו לבדו, ואשר נרכשה על ידו בשנת 2003 כאמור.
14. מוכחש האמור בסעיף 7 לכתב התביעה, אכן במהלך חיי הנישואין היו מורדות ועליות, ובעיקר מורדות – הכול לאור התנהגותה האלימה והתוקפנית של האישה אותה הפגינה מול הבעל, כפי שפורט באריכות במסגרת כתב התביעה לגירושין שהוגשה על יד הבעל מזה כבר, ולמעשה תביעה זו המוגשת על ידי האישה היא בגדר "סיבוב שני" בו הצדדים מגיעים לבית הדין הרבני לאור קרע ומשבר נוכחי שפקד אותם שוב, ואשר הביא את הנתבע למצב בו נאלץ לעזוב את דירתו מתחילת חודש אוקטובר 2013.
...
הבעל כאמור, נאלץ לצאת ולעזוב את דירתו וזאת בכדי להימנע ממעצר והתמודדות מול תלונות שווא בגין אלימות, ומטעם זה נאלץ המשיב לעזוב את דירתו בתחילת חודש אוקטובר 2013, כל זאת בשם לב כי במשך שנות הנישואין של הצדדים הגישה האישה נגד הבעל לפחות שלושה תלונות אשר נסגרו כולם עם זאת גרמו לכך כי הבעל יורחק מביתו ומילדיו, כולם תלונות שווא שהאחרונה נפתחה ביום 29/04/2011 (פחות משנה אחרי שחזרו הצדדים כפי שיפורט להלן) ונסגרה יותר משנתיים אחרי יום 09/06/2013, לאחר תקופה של מעקב קצינת מבחן של משטרת ישראל (הגב' רוני סגל) שעימה נהגו הצדדים להיפגש. בשם לב כי למרות המלצותיה של קצינת המבחן כי הבעל יעזוב את הבית שכן לאחר שקצינת המבחן שמע את דברי האישה איומיה בדבר הגשת תלונות כזב בגין אלימות שלא הייתה מעולם – הגדירה קצינת המבחן את המצב של הצדדים "כי הצדדים חיים על פצצה מתקתקת", אך הבעל לא ויתר על משפחתו והקשר עם ילדיו, ומאן לעזוב את הבית בכדי להמשיך ולדאוג לילדיו האהובים.
...
בנסיבות אלו, של מצבי קיצון באלימות שהפגינה האישה נגד הבעל, הרי שזה נאלץ לעזוב את הדירה בתחילת חודש אוקטובר 2013 כאמור, אחרת היה ממשיך לסכן את עצמו פיזית ואף עלול היה להיגרם סיכון לילדים הקטינים הנובע מהתקפות הזעם הבלתי נשלטות של האישה, לרבות גם לאור העובדה כי מימוש האיומים של האישה בהגשת תלונות שווא נוספות כנגד המשיב עלול שוב להביא לפתיחת תיקים ו/או חקירות נגדו במשטרת ישראל ולהתדרדר עד כדי מעצר, הכל בשם לב לכך המשיב עלול חלילה לאבד את מקום עבודתו אם חלילה וחס יפתח נגד הבעל תיק במשטרה – היות והבעל הוא עובד [...] בישראל, ואינו יכול להרשות לעצמו הסתבכויות עם משטרת ישראל, שמשמעותה פיטוריו והפסק מקום עבודתו.
לעניין זה ראוי לציין כי אירוע התקיפה האחרון בו תקפה האישה את הבעל הוא זה אשר גרם למשיב לעזוב את הבית מיד לאחריו, ולא כטענת המבקשת האישה כי הבעל עזב על דעת עצמו ביום 30/09/2013, ולראייה מצ"ב חשבונית/ קבלה ממועד זה ה 30/09/2013 המלמדת כי אם היה חושב ו/או מתכננן הבעל לעזוב את הבית ב 30 לחודש כטענת האישה ולא לדאוג יותר לצרכי הילדים, הרי שלא היה טורח לקנות מצרכים אלו, למעשה קבלה זו בגין מוצרי צריכה לפי רשימה מכובדת הכוללת את כל סוגי המזון (ירקות, פירות, אורז, מוצרי חלב וכו') חומרי ניקוי, וכן מזון לתינוקות – חשבונית זו מפריכה את הטענה כי הבעל הפחית קניות עבור הבית והילדים, ותכנן מראש לעזוב את הדירה.
...
זאת ועוד, הטענות בדבר רצון לשלום בית אמיתי של האישה הן טענות בעלמא, ולמעשה כל שרוצה הוא מימון כספי מהבעל, ולא חיי זוגיות אמיתית."
ט. ביום 11/02/14 חזר הבעל והגיש תביעה חוזרת לגירושין בה כרך פטור מכתובת האשה ומזונותיה. תחילת כתב התביעה היא העתקת כתב התביעה הראשון. על הקורה בין הצדדים אחרי שחזרו לשלום בית כתב הבעל:
"האישה התחייבה בפני הבעל כי זו תשנה את דרכיה הרעות, ועל בסיס התחייבותה זו הסכים הבעל לנסות ולחזור להתגורר עם האישה ולהביא לכדי שלום בית בין הצדדים על כן הגיעו הצדדים לכדי הסכמות כי ינסו לחזור להתגורר יחדיו באותה דירה, בניסיון לשלום בית ואף הגישו במקביל בקשות מתאימות בבית הדין הרבני והן בבית המשפט לענייני משפחה, והצדדים חזרו להתגורר יחדיו בחודש אפריל 2010 וזאת לאחר שחיו שנתיים בנפרד זה מזו, ובחודש אפריל 2012, נולד לצדדים בן – [פלוני] שמו.
11. למרות התחייבויות האישה כי זו תשנה את דרכיה הפסולות והאלימות, הרי שלאחר תקופה קצרה בה חזרו הצדדים להתגורר יחדיו תחת אותה קורת גג – חזרה האישה לסורה ולאחרונה, שוב פקד את הצדדים משבר חדש, אשר בגינו נאלץ הבעל לעזוב שוב את הדירה בתחילת חודש אוקטובר 2013 – כל זאת לאור איומים בלתי פוסקים מצד האישה כי זו תפנה למשטרת ישראל ותגיש נגד הבעל תלונות סרק בגין אלימות, כמו גם עקב התפרצויות זעם ואלימות מילולית ופיזית שהופנתה כלפיו על ידי האישה, ולאור איומים מצד האישה כי זו תגיש נגדו תלונות סרק במשטרת ישראל כבעבר – בכדי לסלקו מהבית ולהרחיקו ממנה ומהילדים.
יצוין כי בחודשים שקדמו לאוקטובר 2013, לא אפשרה האישה לבעל לישון לידה במיטה הזוגית, ולמעשה הייתה משכיבה לידה לישון את הבת שלנו במקום של הבעל, וכאשר ניסה הבעל להעביר את הבת לחדר שלה ולמיטה שלה, בכדי לאפשר לבעל לישון במיטה הזוגית – אחזה האישה בכוח בידה של הבת!!! ומ[נ'] מהבעל לעשות זאת!!! תוך שהיא מאיימת כרגיל, כי אם לא אעזוב מיד את החדר – היא תתקשר למשטרה ותתלונן על הבעל על אלימות!!!
...
כמו גם, האישה נהגה לשלוח את הילדים להוריה מדי שבת, וזאת בכדי למנוע ממני זמן איכות איתם, ובכדי ליצור מצב שבו נהיה שנינו בבית לבד – בכדי לנצל מצב זה ולהתגרות בי.
האישה נהגה להתגרות בבעל, תוך שהיא מנסה לפגוע בגבריותו ונהגה לצאת למרפסת הבית ולצווח בקולי קולות ולקלל אותי ולבייש אותי מול כל השכנים.
זאת ועוד, האישה נהגה לבייש את הבעל אפילו מול הילדה!!!, כמו גם הייתה נוהגת לומר ליד הילדה כי בקרוב יהיה לה אבא חדש, והם יעברו לדירה אחרת!!! ממש כך!!
קודם לפירוד הצדדים בחודש אוקטובר 2013, נקבע פגישה על ידי האישה עם הבעל תוך שהיא עומדת על נוכחות ההורים שלה כי "יש לה דברים לומר לי בנוכחותם" כל אמרה האישה, פגישה זו אכן התקיימה ובמסגרתה אמרה האישה כי ברצונה להתגרש מהבעל, אימא של האישה תמכה בך ובאמת סברה כי טוב יעשו הצדדים אם יתגרשו ובהקדם, אך אביה של האישה התנגד – והוריה ביחד עם האישה החלו לריב ולהתווכח זה עם זה... הכל בצווחות וצעקות...
הבעל כאמור, נאלץ לצאת ולעזוב את דירתו וזאת בכדי להימנע ממעצר והתמודדות מול תלונות שווא בגין אלימות, ומטעם זה נאלץ המשיב לעזוב את דירתו בתחילת חודש אוקטובר 2013, כל זאת בשם לב כי במשך שנות הנישואין של הצדדים הגישה האישה נגד הבעל לפחות שלושה תלונות אשר נסגרו כולם עם זאת גרמו לכך כי הבעל יורחק מביתו ומילדיו, כולם תלונת שווא שהאחרונה נפתחה ביום 29/04/2011 (פחות משנה אחרי שחזרו הצדדים כפי שיפורט להלן) ונסגרה יותר משנתיים אחרי יום 09/06/2013, לאחר תקופה של מעקב קצינת מבחן של משטרת ישראל (הגב' רוני סגל) שעימה נהגו הצדדים להיפגש. בשם לב כי למרות המלצותיה של קצינת המבחן כי הבעל יעזוב את הבית שכן לאחר שקצינת המבחן שמע את דברי האישה איומיה בדבר הגשת תלונות כזב בגין אלימות שלא הייתה מעולם – הגדירה קצינת המבחן את המצב של הצדדים "כי הצדדים חיים על פצצה מתקתקת", אך הבעל לא ויתר על משפחתו והקשר עם ילדיו, ומאן עזב את הבית בכדי להמשיך ולדאוג לילדיו האהובים.
...
עם כל זאת, בסופו של יום הגיעו מים עד נפש והמשיב נאלץ לעזוב את הדירה – רק לאחר מעשה תקיפה פיזית אחת בו תקפה המבקשת את המשיב וסתרה את פניו, מעשה תקיפה נוסף שבא לידי ביטוי בכך כי האישה זרקה ונפצה כוס של יין קידוש מלאה על הבעל, אך למזלו לא פגעה בו אך התנפצה על הקיר המטבח הכול לעיני הילדה הקטינה שהגיבה בבכי מר והחלה לרעוד בגופה וברגליה נוכח הפגנת האלימות על יד האישה, ומקרה נוסף בו השליכה האישה לכיוון הבעל סירים מלאים באוכל לעברו של הבעל, כאשר היא אחוזת עמוק בהתקף אלימות וזעם שאינו יודע גבולות, ועל כן נאלץ המשיב הבעל לעזוב את הדירה.
בנסיבות אלו, של מצבי קיצון באלימות שהפגינה האישה נגד הבעל, הרי שזה נאלץ לעזוב את הדירה בתחילת חודש אוקטובר 2013 כאמור, אחרת היה ממשיך לסכן את עצמו פיזית לאף עלול היה להיגרם סיכון לילדים הקטינים הנובע מהתקפות הזעם הבלתי נשלטות של האישה, לרבות גם לאור העובדה כי מימוש האיומים של האישה בהגשת תלונות שווא נוספות כנגד המשיב עלול שוב להביא לפתיחת תיקים ו/או חקירות נגדו במשטרת ישראל ולהתדרדר עד לכדי מעצר, הכל בשם לב לכך המשיב עלול חלילה לאבד את מקום עבודתו אם חלילה וחס יפתח נגד הבעל תיק במשטרה – היות והבעל הוא עובד [...] בישראל, ואינו יכול להרשות לעצמו הסתבכויות עם משטרת ישראל, שמשמעותה פיטוריו והפסק מקום עבודתו.
לעניין זה ראוי לציין כי אירוע התקיפה האחרון בו תקפה האישה את הבעל הוא זה אשר גרם למשיב לעזוב את הבית מיד לאחריו, ולא כטענתו המבקשת האישה כי הבעל עזב על דעת עצמו ביום 30/09/2013, ולראייה מצ"ב חשבונית/ קבלה ממועד זה ה 30/09/2013 המלמדת כי אם היה חושב ו/או מתכנן הבעל לעזוב את הבית ב 30 לחודש כטענת האישה ולא לדאוג יותר לצרכי הילדים, הרי שלא היה טורח לקנות מצרכים אלו, למעשה קבלה זו בגין מוצרי צריכה לפי רשימה מכובדת הכוללת את כל סוגי המזון (ירקות, פירות, אורז, מוצרי חלב וכו') חומרי ניקוי, וכן מזון לתינוקות – חשבונית זו מפריחה את הטענה כי הבעל הפחית קניות עבור הבית והילדים, ותכנן מראש לעזוב את הדירה.
...
הבעל יטען כי הנתבעת, אשתו היא אישה אלימה ומסוכנת עם בעיה נפשית של ממש של התקפי זעם בלתי נשלטים במהלכם האישה מאבדת שליטה על עצמה, ואף הבעל מוכן להיבדק במכונת אמת לגבי שלושת מקרי האלימות לעיל נגדו – אשר אילצו אותו לעזוב את הדירה בתחילת חודש אוקטובר 2013, כאמור.
...
15. הבעל עותר בזאת לביה"ד הנכבד כי במסגרת תביעתו לגירושים, ידון בית הדין הנכבד אף בנושא של מזונות האישה הכרוך בגירושין מן האישה וקבע כי אין האישה זכאית למזונות כלשהם מהבעל, בשם לב לכך כי האישה כבר פנתה לבית המשפט האזרחי לענייני משפחה בתביעה למזונות הקטינים, ואף בעניין זה ניתנה החלטה מחייבת בדבר מזונות הקטינים בלבד, ואף הבעל עומד בחיוב זה ומשלם את מזונות ילדיו הקטינים לפי החלטה זו.
16. לעניין הכתובה:
לאור התנהגותה החמורה של האישה כלפי בעלה, כפי שתואר לעיל, יתבקש בית הדין הרבני לפסוק כי הבעל פטור ממזונותיה, מכתובתה ומכל הזכויות הנובעות מן הכתובה."
האשה בכתב הגנתה לתביעת הגירושין כותבת:
"האישה הגישה זה מכבר תביעת שלום בית. כל רצונה של האישה הוא לשוב לחיי משפחה נורמטיביים עם בעלה ושני ילדיהם הקטינים. האישה מאמינה בכל ליבה כי הצדדים יכולים להתגבר על המשבר הזמני אליו נקלעו. האישה מוכנה לעשות הכל למען שלמות המשפחה, ואף ללכת לייעוץ זוגי על מנת לסייע לצדדים לגשר על הפערים אשר נפתחו ביניהם בתקופה בה עזב הבעל את הבית, והכל למען שלום המשפחה והילדים, אשר זקוקים נואשות לאמם ואביהם תחת קורת גג אחת.
...
4. האישה חפצה בשלום בית, עבור שלום בית יש צורך בבית שלם. האישה כיום מתגוררת בדירת הצדדים עם ילדיה, כפי שגרה עמם במהלך כל השנים. הבעל הוא זה אשר עזב באופן חד צדדי במפתיע את בית הצדדים ביום 30.9.13, כאשר הותיר את האישה בגפה לגדל את הילדים. על מנת לגדל את הילדים כמשפחה, ולשמור על הגחלת עד לחזרתו של האב לבית הצדדים יש צורך במדור ספציפי שכן "כל עוד הנר דולק ניתן לתקן."
...
7. כפי שפורט באריכות בתביעת שלו"ב, הבעל נהג לקנטר את האישה, על מנת לבחון את אהבתה אליו ואת נכונותה לעבוד על היחסים ביניהם. בעקבות הקנטור הוא גרם לה, לעיתים, לכעס. וכי מה הוא מצפה?! האם זה מוכיח שאין רצונה בש"ב, או שהיא בן אדם שסופג וסופג, והכל למען ש"ב.
8. מפאת כבודו של הבעל, האישה לא תתייחס להכפשות הבעל ולטענותיו חסרות הבסיס כי האישה היא אלימה. האישה רק תציין, כי לא הרימה את ידה על הבעל, וכי לא מבקשת ו/או ביקשה לפגוע בבעל וכי אם לעיתים נשברה מהתנהגותו, הדבר היה בעקבות קנטור הבעל, שנועד להכשיר את תביעתו.
...
13. יודגש, מתוך מטרה שביה"ד יקבע שאין סיכוי למערכת הנישואין, פעל הבעל בשנה האחרונה באופן הפוגע בשלמות המשפחה. האשה לא אמרה נואש, אך הבעל מקנטר, מציק, מפריע, ועושה ככל שביכולתו על מנת לנסות ולפגוע באישה, כאשר האישה עושה ככל שביכולתה לנסות ולשמור על השלום בבית וזאת לשם שלמות המשפחה ולטובת ילדיה. כמפורט בהמשך, לצערנו, הבעל נטש את בית המגורים, את האשה ואת הילדים, כדי לקבוע עובדה מוגמרת, אך האשה מאמינה שהנר עדיין דולק!
14. חשוב לציין, כי התובעת אוהבת את הנתבע, וחפצה בשלום בית באמת ובתמים ובחזרה לחיי זוגיות נורמאליים ונורמטיביים, והיא סבורה, כי ניתן להציל נישואים אלו כאשר התובעת מצדה מוכנה לפנות ביחד לקבלת כל טיפול זוגי שיידרש. אין מקום להרס המשפחה מצידו.
15. בכל מקרה אין מקום לתביעת הגירושין, ובין היתר:
הבעל דאג להקניט את האישה בכי "את קללה", "נדבקת אלי בכוח" "אף פעם לא אהבתי אותך" "מנחוסה" "זונה" "נאחזת בקרנות המזבח", "שרמוטה", "סמרטוט", "סתומה", כלבה מזוינת" "יאללה תתקדמי אין אף אחד חוץ מ[פלוני]?" "את כמו לאסי הכלבה, תמיד חוזרת" "אני רק עושה לך פו את חוזרת" "את בחורה צעירה, מה את רוצה בכוח שאני אשאר איתך בגלל הילדים? פה זה לא איראן". כמו כן כל הזמן היה עושה ברוגזים ומסתגר בחדר עם המחשב ומסתכל באתרים לא צנועים.
נמנע מלקיים יחסי אישיות. תמיד האישה היא זו שיזמה. הבעל היה אומר: "אני לא צריך לחכות ליום הזה, מה זה טכני". לטענתו: "מרעיבו משביעו, משביעו מרעיבו."
בכל פעם שהייתה האישה באה לדבר איתו התעלם ממנה. ניסה לייאש אותה כדי שתסכים להתגרש ממנו. אמר "אני מתגרש רק בהסכמה."
הבעל טס לחול לכרתים עם חברים ללא כל הודעה. כאשר הילד שלו היה חולה.
בזמן שהאישה בישלה, ניקתה ודאגה לבית ניסה הבעל להשפיל את האישה כדי שתעזוב את הבית: "ההורים שלך זורקים אותך לכאן? " אין לך איפה להיות. אתם מסכנים? יא אומללה", "ההורים שלך פוחדים שתפלי על הגב שלהם" "אין לך כבוד עצמי."
בתאריך 3/6/13- שלח לאישה הודעה שאם היא תמשיך לתקוף אותו הוא ייאלץ לעזוב את הבית.
האישה ניסתה לדבר על ליבו שילכו לייעוץ זוגי והוא בשלו: "אני לא מאמין בזה" עד שכבר השתכנע והסכים ביטל את הפגישה השנייה. היה חי עם האישה בבית ולא מדבר ימים שלמים, האישה אמרה לו שגם אם כועסים צריך ללכת זה המקום לפתור בעיות.
אלימות פיזית: בחג חנוכה 2012 הייתה שבת חתן לאחיינו של הבעל. הבעל לקח חופש ביום שישי והלך לחדר כושר. בינתיים ארגנה האישה את הבית ואת התיקים של בני המשפחה. כשחזר לבית הצדדים כעס: "למה הילדים לא מקולחים?" האישה ענתה לו כי סידרה את הבית והתיקים. הבעל המשיך להשפיל: "אפילו ארוחת בוקר את לא מסוגלת להכין" האישה נפגעה ונכנסה לחדר. הבעל נכנס לחדר בכעס ואמר: "מה את טורקת את הדלת". הבעל דחף את האישה וחטף את מכשיר הטלפון הסלולארי מידה. כאשר ביקשה האישה לקחת חזרה את מכשיר הטלפון שלה הבעל דחף את האישה על דלת הממ"ד, האישה נפלה על הרצפה וקיבלה מכה חזרה בישבנה. כל האירוע התרחש לעיניי ביתם של הצדדים.
שבת בבית הצדדים: במשך התקופה האחרונה היה נכנס הבעל ביום שישי בדיוק בשעת כניסת השבת. כאשר כל הבית מוכן ומסודר לשבת (האישה נוהגת להכין את השבת עוד ביום חמישי, שכן עובדת בימי שישי). הבעל היה נכנס למקלחת וישן. תמיד האישה הייתה צריכה להעיר את הבעל לקידוש. אירוע כוס הקידוש - השבת הייתה מוכנה והצדדים חיכו לאב שיבוא ויגיד "אשת חיל" ויקדש. כשהגיע הבעל לשולחן אחרי שהכל מוכן טען: "אני עושה רק קידוש אני לא אומר אשת חיל" אמרתי לו: "מה? הייתי בשוק אמר מה ששמעת? האישה נפגעה ואמרה לו: "מי צריך שתקדש ולקחתי את הכוס יין ושפכתי אותה לכיור" האישה לא זרקה את הכוס על הבעל.
בימים יחסית רגועים הייתה האישה מנסה לדבר אל ליבו שהיא זקוקה ליחס מצידו ומחמאות ממנו ולא מאף אחד אחר, אמר: "פה לא תקבלי אהבה."
האישה ממשיכה לטבול במקווה כל חודש (מצ"ב אישורי טבילה ומצ"ב כנספח א').
...
21. השיא הגיע, כאשר ביום 30.9.13 עזב במפתיע הנתבע את בית הצדדים, וזאת לאחר ניסיון קינטור חמור, אשר הוציא את האישה משלוותה. במסגרת הליך זה, למזונות הילדים, לא תיכנס האשה לפירוט, וברור לה שככל שהבעל תיעד את תגובתה (כפי שיספר לה אח"כ, בחיוך נצחון...) הוא לא תיעד את הקינטור המוקדם מצידו.
...
25. בניגוד לניסיון הבעל לטעון טענות חסרות שחר כנגד האישה, האישה רוצה בכל ליבה שלום בבית, ועל כן לא תתייחס לטענות השונות שמעלה הבעל בבית המשפט. האישה רק תטען כי במשך כל השנים היא עשתה ככל שביכולתה על מנת לשמור על היחידה המשפחתית שלמה. האישה לא הגישה כל תלונת שווא כנגד הבעל - לאחר הגשת התלונה כנגד הבעל, ועל מנת לקיים את שלום הבית (לאחר הגשת התביעות הקודמות), החליטה האם לבטל את התלונה במשטרה, שכן חשבה כי עכשיו לאחר שחזרו לשלום בית, הבעל לא ינהג כלפיה עוד באלימות".
י. בדיון שנערך ביום 06/03/14 חזרו הצדדים על טענותיהם, להלן חלקים מהפרוטוקול:
"ב"כ אשה: אנו בתיק שלום בית, אומר מה אנו מבקשים, הנושאים שעליהם עתרנו, שלום בית מזונות אשה, מדור ספציפי, שימוש ברכב, משמורת ועיקולים, הצדדים נישאו ב- 2007, נולדה ילדה, גרו ברח' [פלוני] בנתניה,למרות תביעת הבעל הראשונה לגירושין הבעל חי בנפרד מהאשה במשך תקופה ולאחר מכן הצלחנו להחזיר את הצדדים לחיי שלום בית ולכן התיקים נסגרו וב"ה זכו להביא עוד ילד לאוויר העולם, '[פלוני]' נולד לאחר חזרת הצדדים לשלום בית, זה חלק א', חלק ב' ביום 30.9.2013 החליט הבעל לנטוש בית המגורים, ניסה ליצור עובדה מוגמרת של פירוד נוסף, אינני יודע אם שוכר דירה, איפה גר, דבר אחד אני יודע שהוא לא בבית, לגבי שלום בית, פנתה ללכת לאיש מקצוע לרב שמקובל עליהם בניסיון לשקם, זה שקיבל עצות לקנטורים כדי לומר שאין סיכוי לשלום בית, אני חושב שזה עצה רעה שקיבל מאנשים, בעבר היו אצל יועצת בשם רבקה נרדי, הבעל עזב בפגישה השנייה את היועצת, אני אומר לבעל,אין לי עניין שיראו עד שיסתאבו, לא שוברים משפחה באופן חד צדדי, אמרנו לו, אנו רוצים שתחזור הביתה, אתה אומר שקשה לך, אתה אומר שאתה גר בחדר וחצי, האשה מוכנה לצאת מהדירה כדי לאפשר שהבעל יהיה הילדים, אנו לא רוצים שבדירתו לא יוכל לקבל שני הילדים, אין ספק שתפקידו של חברי לספר שהחיים ביניהם כמה שיותר בעייתיים, אני סובר שככל שאתה מחריף את תביעת הגירושין, קשה יותר לשקם, יש לי תשובות לדבריו, אני מבקש דבר אחד, אני פונה לפני שהאווירה תוחרף, שבית הדין ישלח אותם לאיש מקצוע
...
ב"כ בעל: קצת תמוה בעיני, חברי מעלה את מה שדיבר איתי במסדרון ואמרתי לו שאין סיכוי לשלום בית, הקרע שבין הצדדים כפי שפירטנו הוא אומר שיום אחד נטש, אדם לא סתם נוטש, מדובר באדם שבשבילו זה פרק ב'
ב"ד: היה בעבר פרק ב', כלומר שחזרתם, אולי תעשה פרק ג', אולי זה יצליח דרך יחידת הסיוע
בעל: מבחינתי גם בפרק ב' לא היה, באה והונתה אותי והתנצלה אמרה שתלך לטיפול ואני בחולשה שלי חזרתי, לאחר שלושה שבועות אמרה לי, אם תזוז מילימטר עו"ד שלי יכסח אותך, שבוע לאחר הנישואין התחיל הגיהואם, אז היה ילד אחד שנעשה לו עוול, עכשיו הילד השני יסבול, לראות אמא ששורטת את האבא, זורקת כוס של קידוש, הילדה שלי אמרה לי, אולי תעזוב את הבית, אז אני אחזור לגיהואם הזה?
ב"כ בעל: אין סיכוי לשלום בית, שמעתם את הבעל מדבר, ראיתם את כתב התביעה
...
בעל: (כלפי עו"ד [ב']) אתה עושה מלחמות ועכשיו אתה מדבר על שלום
ב"כ אשה: אני סולח לך
בעל: אני לא יכול לשמוע
ב"ד: נקבע מועד להוכחות ובד בבד יקרא בית הדין לצדדים למצות האפשרות לשלום."
בהמשך דיון זה הועלתה מחלוקת נוספת בין הצדדים ועניינה זהות מוסדות החינוך בהם ילמדו הילדים, וז"ל הפרוטוקול:
ב"כ אשה: אני מציע לקיחת הילדים ממוסדות החינוך בשעה 4 והחזרה למחרת, וכל שבת שניה, ועכשיו בנושא החינוך, הילדים לומדים בגן ילדים, הילדה למדה בחב"ד, הוציאו אותה והחזירו אותה.
בעל: החזירה.
ב"כ אשה: ביחד החזירו לגן חב"ד, שנה הבאה זה בית ספר של חב"ד באותו מקום
בעל: יש לי התנגדות אני חילוני מסורתי, לממלכתי דתי רגיל אין לי התנגדות, הטכסים לא מתאימים לי, הילדות שרות ולא נותנים לאבא להיכנס, אני מעריך את הדת, אני רוצה ממלכתי דתי רגיל, הבת אומרת אני היחידה בגן שיש לי טלוויזיה, גם היא לא חרדית,
...
ב"ד: (לאשה) את מוכנה שהילדה תלמד בממלכתי דתי ולא חב"ד
אשה: לא, הילדה לומדת שם מגיל שנה."
בסיום דיון זה קבע ביה"ד מועדים נוספים לדיון. בדיון ההוכחות הראשון שנערך ביום 19/06/14 ביקשה האשה שהבעל יקיים הסדרי ראייה נרחבים יותר עם הילדים, הכוללים לינה בביתו. הבעל התנגד להרחבת הסדרי הראייה. בהמשך דיון זה נחקר הבעל ארוכות לגבי החסכונות שהיו לו, וגובה הכנסותיו. אין כאן המקום להאריך בעניינים אלו.
במועד הנוסף שנקבע לדיון ליום 30/10/14, התברר שהחל הליך כלשהו של פישור בין הצדדים, שני הצדדים לא הביעו שביעות רצון ממנו. ביה"ד הציע לצדדים לעשות ניסיון לפישור ולהגיע להסכם עם הרב [דיין פלוני] בלשכה. ביה"ד קצב זמן של חצי שעה לניסיון זה, ושאם לא יגיעו הצדדים להסכם ייערך דיון ההוכחות. בסופו של דבר הצדדים לא חזרו, נערכה ישיבת פישור ארוכה של כשש שעות שבסופה הגיעו הצדדים להסכם שעליו מוסבת החלטה זו.
תיאור מערכת היחסים שנפרסה לפני ביה"ד ונקודות המחלוקת בין הצדדים
יא. הארכנו בתיאור מערכת היחסים בין הצדדים מיום נישואיהם ועד מועד דיון זה. כל מעיין בעין פקוחה יראה שהסכסוכים בין הצדדים החלו סמוך לנישואיהם, לדברי הבעל כבר בשבע ברכות, לדברי האשה עם היכנסה להריון זמן קצר אחרי כן, מערכת נישואין שהיתה מאופיינת באלימות פיזית ובעיקר אלימות מילולית קשה. האשה הודתה שנהגה באלימות מילולית ופיזית כלפי הבעל, אך טענה שזה קרה בעקבות מעשיו וטענה שגם הוא נהג כלפיה באלימות פיזית ומילולית. הבעל הכחיש דברים אלו וטען שכל האלימות היתה מצד האשה. הבעל הציג תמונות המורות על אלימות פיזית של האשה, והביא עדיו להוכחת טענותיו. עדים אלו הם קרובי משפחתו, ואינם נאמנים על פי ההלכה, אך אין ספק שהם נאמנים על מערכת היחסים בין הצדדים שהיתה רוויית מתח ואלימות. גם אם לא נקבע מיהו הגורם למערכת יחסים זו, ומסתבר שבכל מערכת יחסים שבה יש שני צדדים אי אפשר לקבוע שאחד מהם בלבד אשם בקלקול המערכת.
הבעל עזב את הבית השייך לו, בית שעליו הוא משלם את המשכנתא, פעמיים – בעת התביעה הראשונה לגירושין ובעת התביעה השנייה. אין ספק שאחרי שמערכת היחסים בין הצדדים הגיעה לאן שהגיעה, אין הסכמה בין הצדדים בדבר כלשהו, המערכת רוויה בשנאה וטינה ואין אפשרות שישהו תחת קורת גג אחת, הצדדים לא מחמיצים נושא כלשהו שלא לריב עליו, ולפיכך הדבר ברור לכל מי שמביט בעיניים פקוחות בנסיבות סכסוך זה, ששני הצדדים היו מעוניינים בגירושין. פניהם היו לגירושין, אך המאבק ביניהם ובין ב"כ הצדדים היה על התנאים הרכושיים שאותם תקבל האשה עם הפירוד והגירושין, זוהי גם הסיבה שהרב [דיין פלוני], ב"כ הצדדים והצדדים הקדישו זמן ארוך כל כך לפגישה, במאמץ לקצר ההליכים, להגיע להסכמות ולא להזדקק לפסיקה. ולפיכך חובה עלינו לבדוק תחילה האם פרטי ההסכם מקפחים את האשה או שהסכם גירושין זה סביר בנסיבות העניין, שברור ששלום בית לא יצלח בין הצדדים.
נוסיף ונבהיר העובדות שאין חולק עליהם, הבעל קנה את הבית לפני הנישואין, הבעל הוא זה ששילם את המשכנתא ממשכורתו. הבעל עזב את הבית כשנה וחצי אחרי הנישואין וחזר אליו לאחר כשנתיים. הצדדים גרו יחד כשלוש שנים והבעל חזר ועזב את הבית ביום 10/13 ומאז לא שב. כאמור לעיל מערכת היחסים שבין הצדדים כפי שתוארה בכתבי הטענות של שני הצדדים ובתסקיר לשכת הרווחה מלאה שנאה וטינה. הבעל הקפיד לשמור על רכושו, ובמערכת היחסים שביניהם ברור שלא כיוון לשתף את האשה ברכוש שהיה לו לפני הנישואין. אף שאיננו קובעים מסמרות מי האשם בגירושין, אין ספק שהצדדים אינם רוצים זה בזה ולכן חובה עליהם להתגרש, וכפי שהודתה האשה בפנינו בדיון שנערך ביום ג' בסיון תשע"ה, 21/5/15, שהיום אינה מעוניינת בשלום בית. עובדות אלו עמדו גם בפני ביה"ד בהרכבו הקודם במועד שנקבע להוכחות האשה לשלום בית, ולכן העדיף ביה"ד לערוך מו"מ בין הצדדים להגיע להבנות על אופן הפירוד.
מכיוון שנראה שמערכת היחסים העוינת שבין הצדדים לא איפשרה שלום בית, אף אם נאמר שהתביעה לשלום בית היתה כנה (ואין אנו יכולים לקבוע מסמרות בדבר), אין ספק שהמציאות הבלתי סבירה ולפיה האשה מתגוררת בבית השייך לבעל עם ילדי הצדדים, הבעל ממשיך לשלם המשכנתא מצד אחד ומצד שני נאלץ לחפש קורת גג, הביאה את האשה להתבצר בעמדתה לשלום בית (ואין אנו מאמינים שהאשה באמת אהבה את הבעל ורצתה באמת בשלום בית באותה עת), אך ברור שמצב זה אינו נורמלי. ואדרבה עצם העובדה שהבעל עוזב את הבית השייך לו למשך זמן רב, מורה שיש אמת בחששותיו לגור עם האשה תחת קורת גג אחת, אך כאמור אין אנו נצרכים לברר הדבר, לאחר שהאשה הודתה שכיום אין היא רוצה בבעל, והאדם הסביר יקשה להעלות על הדעת שזה היה רצונה גם באותה עת.
עם זאת, אף אם נקבל טענות הבעל על מעשי האשה, יש לומר שדינה של האשה כדין אשה רעה שלגביה נאמר ביבמות (ס"ג, ב) אשה רעה מצווה לגרשה, אך עדיין הוא חייב בתשלום כתובתה. והנה הגמ' שם אומרת שאשה רעה היא מי שמקשטא ליה פומה ומקשטא ליה תכא, ואף שלפי טענת הבעל האשה עכ"פ מקשטא ליה פומא, וספק אם קישטה לו תכא, אך עדיין אין זה פוטרו מתשלום כתובתה.
יב. אך מה שיש לדון הוא לעניין הזכויות הממוניות שצברו הצדדים אם צברו. אין חולק שלבעל היתה עבודה קבועה כקניין ב[...], ומשכורתו נכנסה לחשבון שממנו יצאו הוצאות הצדדים, וכמו כן מחשבון זה שולמה המשכנתא על הדירה שהבעל רכש לפני הנישואין. והנה על פי דין תורה, אין ספק שהדירה שנקנתה על ידו לפני הנישואין רשומה על שמו הוא משלם המשכנתא עליה מכספים שנכנסו לחשבונו ממשכורתו, ואם כן אין לאשה חלק בדירה זו, והוא הדין שאין לאשה חלק בהכנסותיו. כמו כן מכיוון שבנידון דידן הבעל לא שילם בפועל מזונות לאשתו, ואם כן אין לו זכויות גם במשכורת שקיבלה האשה מעבודתה, דהרי תקנו מזונות תחת מעשי ידיה. ואם כן מכיוון שאין הוא משלם מזונותיה אין לו זכויות במעשי ידיה, ומשכורתה של האשה נכנסה אכן לחשבון נפרד.
אמנם על פי חוק יחסי ממון, לצדדים זכויות במה שצברו בתקופת חיי הנישואין, דהיינו שעם הפירוד בודקים מה צבר כל אחד מהם ומחצית יתרת הצבירה תועבר לבן הזוג השני. והנה בפועל חיי הנישואין של הצדדים לא היו ארוכים. אף אם נאמר שהתקופה המשותפת היתה מיום הנישואין ביום 8/3/07 ועד יום הגשת התביעה לגירושין בפעם השנייה ביום 11/2/14, משך חיי הנישואין הוא כשבע שנים. בתוך תקופה זו חי הבעל מחוץ לבית במשך שנתיים, מערכת היחסים היתה מעורערת מאוד, על פי דברי שני הצדדים לכל הפחות מאז שהאשה נכנסה להריון עם בתם הגדולה, ולכן ספק רב אם יש לחלק הזכויות שצברו בתקופה זו שווה בשווה. אך בפועל ביה"ד לא אמד מהן זכויות אלו, תביעה זו לא הוגשה בפנינו אלא בביהמ"ש, אך מסתבר שהזכויות שצבר הבעל גדולות יותר מהזכויות שצברה האשה, אם כי נראה שאינם סכומים גדולים בתקופת נישואין קצרה זו.
הרכוש העיקרי שיש ליחידי הצדדים הוא הבית אותו קנה הבעל לפני הנישואין, ועליו שילם משכנתא ממשכורתו במשך הנישואין. על פי סעיף 5 (א) (1) לחוק יחסי ממון, נכס שהיה בבעלות אחד מבני הזוג ערב הנישואין אינו נכלל במסגרת הנכסים המשותפים, ולכן לא ייכלל בהסדר איזון המשאבים. יחד עם זאת נקבע בפסיקה שבמקרים של מאמץ משותף רב שנים, הופך במשך הזמן גם נכס שלא נרכש מכספים משותפים ואף אם נרכש על ידי צד אחד לפני הנישואין, לנכס משותף, וכבר האריכו בזה בפסיקה האזרחית, עיין פס"ד יעקבי נ' יעקבי וקנובלר נ' קנובלר ע"א 1019/90, ועיין עוד בע"מ 5939/04 ובע"מ 10734/06 מש"כ בזה השופט רובינשטיין, ועיין עוד בע"מ 1398/11 מה שהאריכו בזה. אין מקום לפרט הדברים כיוון שהתביעה לפירוק שיתוף אינה בפנינו, והדברים נכתבים כדי לבחון אם ההסכם שנחתם בין הצדדים הגיוני ואינו מקפח. ועכ"פ היוצא מהאמור בהחלטות ובפסקי הדין שהוזכרו, שמאמץ משותף במשך שנים והיטמעות רכוש של אחד מבני הזוג ברכוש המשותף מקנה זכויות ברכוש שנרכש לפני הנישואין ורשום על שם צד אחד, בעת פירוק השיתוף.
בנידון שלפנינו, מערכת הנישואין שבין הצדדים לא היתה ארוכה, הבעל הקפיד על הפרדה רכושית ועל בעלותו בדירה שקנה לפני הנישואין, הבעל שילם המשכנתא מכספי משכורתו, כספים שאין לאשה בהם חלק כל עוד הצדדים נשואים, אלא רק בעת הפירוד וחלוקת הרכוש, שאז ייעשה איזון משאבים. אין ספק שמערכת היחסים הקשה שבה חיו הצדדים סמוך לנישואין, רצונו של הבעל בגירושין כשנה וחצי אחרי הנישואין, ואף שחזרו לשלום בית למשך שלוש שנים כשבאותה תקופה נולד בנם השני, מערכת היחסים שביניהם לא תוקנה והמשיכה להיות קשה, ככתוב בכתבי טענותיהם. אין ספק שהבעל לא רצה להקנות לאשה חלק ברכושו, מפני שהתנהלותו ומעשיו היו צופים פני גירושין. עצם העובדה שלצדדים לא היה חשבון בנק משותף שאליו נכנסו משכורותיהם, לא נטען שנעשה שיפוץ בדירה מכספי האשה, וברור שמערכת היחסים שביניהם שהיתה רוויה טינה, אין בה בכדי להורות על כוונת שיתוף, ואין ספק שבנסיבות הקונקרטיות של מערכת נישואין זו, האווירה של אי שיתוף, לא היתה דינמיקה של מאמץ משותף, לא הובאה גם הוכחה כלשהי המבטאת את כוונתו של הבעל לשתף את האשה, ואדרבה הוכחו כוונות הבעל שלא לשתפה, כמפורש בכתבי התביעות ובכתבי ההגנות שהוגשו על ידו. ולפיכך אין לאשה זכויות גם על פי חוק בבית שהיה של הבעל עוד לפני הנישואין, ואף שחלק מפירעון המשכנתא היה בעת הנישואין, אין חולק שנעשה מהכנסותיו. על פי חוק יחסי ממון לא קיימת חזקת השיתוף, וכל אחד מיחידי הצדדים רשאי להשתמש במה שמרוויח לכל צורך שימצא לנכון, ורק בעת איזון המשאבים יחושב מה צבר כל אחד מהם. ולפיכך הבית שייך לבעל עוד לפני הנישואין, ותשלום משכנתא הוא פריעת הלוואה שלקח הבעל וזכותו וחיובו לפרוע חובותיו מההכנסות שמקבל מעבודתו, ואין בדבר זה בכדי להקנות זכות לאשה.
ולפיכך ברור שהמו"מ שנערך בביה"ד כדי להגיע להסכם גירושין, היה כדי להבטיח לאשה פיצויים, לא בגין זכויות ממשיות שיש לה, אלא בגין העובדה שבפועל היא זו שיושבת בבית השייך לבעל עם ילדיהם, וסירובה להתגרש בעקבות כך. ולפיכך יש לעיין בפרטי ההסכם, האם לפי המצב המשפטי בעת עריכת ההסכם, הסכם הגירושין הוגן כלפי האשה, כלפי הבעל וכלפי הילדים, והאם תנאיו הם סבירים.
יג. הסכם הגירושין מיום 30/10/14, הסכם גירושין שגובש בביה"ד, נערך בין הצדדים לאחר מו"מ ארוך במשך שש שעות, כשבמו"מ זה היו נוכחים הצדדים וב"כ ואבי האשה, ונעשה במעמדו של הרב [דיין פלוני]. את ההסכם כתב בכתב-ידו עו"ד [ב'] ב"כ האשה. וז"ל ההסכם:
"בעניין: [פלונית]
[פלוני]
הסכם גירושין
1. הצדדים יתגרשו במועד שיקבע ביה"ד.
2. משמורת – הילדים נותרים במשמורת האם.
הסדרי ראייה – מוסכם הם יקבעו תוך שבועיים לאחר סידור הגט – כאשר מקבלים סמכות של הדיין, הרב [דיין פלוני], להכריע עפ"י שיקול דעת רחב – לאחר שכל צד יטען בפניו בנושא.
3. מזונות ילדים –
א) האב ישלם סך של 2125 ₪ לילד עד גיל 18 ו/או סיום התיכון, לפי המאוחר, ושליש מן הסכום עד גיל 21 ו/או סיום הצבא / שירות לאומי לפי המאוחר.
ב) בנוסף ישלם האב 75% מהוצאות החינוך הפורמלי והלא פורמלי, לרבות צהרונים עד כיתה ג' – כולל – בהתאם לדרישת תשלום ו/או חשבוניות.
ג) בנוסף ישלם האב 60% מהוצאות רפואיות / פסיכולוגיות שאינן מכוסות ע"י סל הבריאות.
ד) קיצבת המל"ל ו/או כל הטבה לאם חד פעמית תשולם לאם בנוסף לאמור.
ה) התשלום הוא צמוד למדד המחירים לצרכן הידוע כיום ויעודכן אחת לשלושה חודשים.
ו) התשלום יועבר בהעברה בנקאית לחשבון שתורה עליו האשה, בכל עשרה בחודש, החל מחודש זה כולל ההוצאות החריגות – בכפוף לאמור להלן (היינו 4000 ₪ מ 11/14 עד הפינוי, ואילו 4250 ₪ מהפינוי ואילך, כמו כן עד הפינוי הוצ' חינוך הן 60% ולא 75%).
4. רכוש –
א) הבעל מתחייב לשלם לאשה סכום בגובה 435,000 (ארבע מאות שלושים וחמישה אלף) ₪ כולל היוון מדור ואחזקתו.
ב) הסכום ישולם לאשה כדלהלן:
א) 100 אלף ₪ עד 15.7.15 – בו זמנית לפינוי האשה.
ב) 335 אלף ₪ עד 1.11.15.
ג) בכפוף לאמור לעיל, האשה תפנה את הדירה ב 15.7.15. ככל שתפנה את הדירה מאוחר יותר, תהא לבעל אורכה של 4 חודשים לתשלום ה- 335 אלף.
ד) תירשם הערת אזהרה לטובת האשה בדירה עד ביצוע כל התשלומים לפי הסכם זה.
ה) פיגור בתשלום היתרה מעבר ל 1.11.15 –
הסכום של 180 אלף ₪ שמור לטובת הילדים. הסכום יועבר לעו"ד [ב'] בנאמנות כאשר הוא יוכל להעביר הסכום לאשה, רק לצורך קניית דירה, ואז תירשם הערת אזהרה לטובת הילדים בסכום הנ"ל בערכו ביום העברת הסכום מחשבון הנאמנות. מובהר כי האשה רשאית לרכוש ולמכור דירות, כאשר ההערה תועבר הלאה לדירה הבאה, והיא מוסמכת בלעדית לחתום על ביטול ורישום הערה חליפית. לאשה זכות מגורים בדירה לרבות החליפית עד 120.
יתר הסכום 255 אלף (פחות ה- 100 אלף ₪) היינו 155 אלף ₪ יועברו לאשה ישירות.
- בתקופת הביניים – ממועד הגירושין עד הפינוי, ישלם הבעל 4000 ₪ במקום 4250 אך יהא זכאי לקזז מראש 100% מהחזקת הבית השוטפת.
אם הבעל לא ישלם התמורה עד 1.11.15 ו/או אחרי 4 חודשים ממועד הפינוי בפועל אם תצא לאחר 15.7.15, תפנה האשה לביה"ד כדי למנות כונס למכירת הדירה ע"ש הבעל כדי לשלם היתרה בערכה המלא וביה"ד – הכוונה לדיין הרב [דיין פלוני] היכן שישב – יחליט בשיקול דעת, כפוף לתשלום ה- 100 אלף ₪.
אם האשה לא תפנה הדירה עד 1.9.15 כי אז יפנה הבעל לביה"ד כדי שיחליט בשק"ד הדיין דלעיל.
- איזון פנסיוני / זכויות בעבודה – מוסכם כי ב"כ הצדדים מוסמכים לקבל מידע, לרבות בפסיקתא שתועבר לרב [דיין פלוני] על כל הזכויות שנצברו ו/או הופרשו ו/או שנפדו ע"י בעליהן ו/או היו אמורות להיות מופרשות, לרבות פנסיה/ביטוח מנהלים/קופ"ג/קה"ש, ויתחלקו בשווה ביניהם מיום 8.5.07 ועד היום 1.10.13.
בהעדר הסכמה על החלוקה, יכריע אקטואר מוסכם או שימונה ע"י הרב [דיין פלוני].
כללי
התכולה בדירה – הבעל יקח רק את הטלויזיה 50 אינץ ותנור בילט אין וכיריים והיתר לאשה.
הצדדים יפעלו לחנך הילדים לכיבוד הורים, וקשר בריא ביניהם לבין שני ההורים כך שיגדלו מתוך בריאות נפשית ודרך ארץ וימשיכו במוסדות החינוך שלהם כיום – בחינוך דתי ממ"ד.
אם האשה תבקש להכניס הילדים לחב"ד, יכריע הרב [דיין פלוני] תוך ששני ההורים מסכימים על כך.
מעבר לאמור לעיל ובכפוף לביצוע מלוא ההסכם אין לצדדים כל תביעות מכל סוג לרבות כתובה.
מבוקש מכת"ר לאשר ההסכם בתוקף פס"ד בקנין המועיל.
תושלב"ע."
בשולי ההסכם נכתב:
"פסק דין
הצדדים קיבלו בקאג"ס על כל העניינים הממוניים הכתובים בהסכם וביה"ד מאשר את ההסכם ונותן לו תוקף של פסק דין. [דיין פלוני]."
עתה נסקור פרטי ההסכם וההגיון העומד מאחוריהם.
סעיף 2 להסכם קובע שהרב [דיין פלוני] יקבע הסדרי ראייה עפ"י שיקול דעת רחב. סעיף זה של קביעת הסדרי ראייה הוא בסמכות ביה"ד, וביה"ד קובע הסדרי הראייה על פי טובת הילדים, המלצות מקצועיות של גורמי הרווחה ואחרי שמיעת דברי ההורים. ועיין לקמן סעיפים כד, כה, האם הסכמה זו בכוחה להפקיע סמכות ביה"ד.
סעיף 3 קובע את מזונות הילדים. בסעיף זה נקבע שהאב ישלם:
א. סך 2,125 ש"ח לחודש לכל אחד מהילדים.
ב. 75% מהוצאות החינוך, לרבות צהרונים עד כיתה ג'.
ג. 60% מהוצאות רפואיות ופסיכולוגיות.
סכום זה גבוה מהסכום שנקבע כמזונות זמניים בביהמ"ש, שבהם נקבע: א. 1,500 ₪ למזונות ; ב. 60% מהוצאות רפואיות והוצאות חינוך חריגות.
הסכום הבסיסי של המזונות הוא למעלה מסכום המזונות שנקבע כאמור בביהמ"ש. כמו כן אין ספק שיש בו לספק את צרכי הילדים ברווח. גם ההוצאות החריגות, חינוך ורפואה מוטלות על האב באופן לא שוויוני ולא כמקובל שההורים נושאים שווה בשווה בהוצאות חריגות אלו.
סכומים אלו נקבעו החל מהעת בו תעזוב האשה את הדירה, ועד העזיבה כל עוד היא מתגוררת עם הילדים במדור השייך לבעל דמי המזונות יהיו 2,000 ₪ לילד והאב ישלם סך 60% מהוצאות חריגות כפסיקת ביהמ"ש.
אין ספק שסעיף זה מעמיד את מזונות הילדים ברמה סבירה ודואג לצרכיהם, ואין בו משום קיפוח זכותם של הילדים וודאי לא זכויות האם.
יש לציין שסכום מזונות זה נקבע קטגורית, עוד לפני שנקבעו הסדרי הראייה בין האב לילדיו, כשהסדרי הראייה באותה עת היו מצומצמים ועתידים להתרחב להסדרי ראייה עם לינה של שני הילדים שממילא מקטינה שהותם של הילדים עם האם.
סעיף 4 להסכם זה מסדיר ענייני הרכוש. בסעיף זה נקבע שהבעל ישלם לאשה סך 435,000 ₪, ומלבד הנ"ל כל החסכונות וההפרשות הפנסיוניות שצברו הצדדים או שהיו אמורים לצבור יחולקו שווה בשווה.
אין ספק שבחלוקת החסכונות והזכויות הפנסיוניות שווה בשווה, יוצא הבעל ידי חובתו על פי חוק יחסי ממון, איזון משאבים, הקובע איזון בנכסים וחלוקתם בעת הגירושין. אין ספק שאף שעל פי חוק הבעל חייב באיזון משאבים, ולדעתנו חייב בכך גם על פי דין, ברור שעל פי דין תורה לכשעצמו, אין לאשה זכויות במה שצבר הבעל.
מלבד הנ"ל הבעל התחייב לשלם את הסכום הנזכר לעיל, ההסכם מפרט מהות התשלום ואופן התשלום. תשלום זה כולל היוון המדור והחזקתו. כפי האמור בהמשך ההסכם, סך 180,000 ₪ מתוך סכום זה יינתן לאשה כהיוון מדור הילדים, ומטעם זה נקבע במפורש בהסכם שסכום זה יימסר לנאמנותו של ב"כ האשה עו"ד [ב'], שיעביר לה סכום זה לכשתקנה דירה, ההסכם קובע שתירשם הערת אזהרה לטובת הילדים בסכום הנ"ל, בדירה שתקנה או בכל דירה חלופית אחרת, וזאת בכדי להבטיח מדור הילדים בקטנותם. עם זאת סכום זה יהפוך בסופו של דבר להונה העצמי של האשה, והיא תוכל לעשות בו כרצונה בהגיע הילדים לבגרות, ומשיפקע חיוב האב במדורם.
סעיף זה בהסכם הוא הגיוני, מאחר שהאב מהוון ומשלם מדור ילדיו למפרע, זכותו להבטיח שאכן הסכום שהוא משלם עבור מדורם ישמש אכן למדורם.
מלבד הנ"ל התחייב הבעל להעביר לאשה סך של 255,000 ₪. לא נכתב בהסכם מה הסיבה לתשלום סכום זה, אך ברור שניתן לאשה כפיצויים עם הגירושין (אף שלא ברור כלל אם מגיע לה פיצויים) עבור זכויות בדירה (אף שכתבנו לעיל שאין לה זכויות בדירה בין על פי דין תורה ובין על פי חוק) ועבור כתובתה. ולכן נקבע בהסכם שבתשלום זה יוצא הבעל ידי כל חובותיו לאשה כולל חוב הכתובה. אין ספק שהסכומים אותם אמורה האשה לקבל בהסכם זה הם הרבה מעל ומעבר למה שהיה מגיע לה, על פי החוק ועל פי הפסיקה המקובלת.
אף אם נאמר שלאשה זכות במחצית דמי המשכנתא ששילם הבעל מכספו, וברור שעל פי חוק אין זה מגיע לה, סכום זה עולה לסך 3,700 ₪, ומחציתו 1,850 ₪, ולפיכך אף אם תקבל זכויות במחצית סכום זה במשך כל שנות הנישואין עדיין סכום זה עולה לסך 168,000 ₪. מכל מקום, הסכום של 255,000 ₪ הוא הרבה מעבר לסכומים אלו, ואולי הוא גם כנגד כתובתה, ולפיכך לא ידוע על סמך מה נקבע סכום זה. אך ברור שהוא הרבה מעל ומעבר המגיע לה על פי דין, בין על פי דין תורה ובין על פי החוק (ועיין בזה עוד לקמן).
יד. אין ספק שרצון הגירושין היה רצון הדדי ולמרות שהאשה הצהירה בשעתו שרוצה שלום בית, המעיין הישר במערכת היחסים בין הצדדים, והעולה מבין השורות של כתבי הטענות והדברים שנאמרו בדיונים, אין ספק שהצהרה זו היתה מן השפה ולחוץ, לא היתה אפשרות אמיתית שהצדדים יחזרו לשלום בית. ולפיכך נראה שטענה זו היתה כדי להמשיך להתגורר בבית השייך לבעל ו/או להשיג הישגים כספיים מעבר למגיע לה על פי חוק בהסכם הגירושין, ואכן האשה השיגה את מבוקשה לפחות בחלקו, והזכויות הכספיות שקיבלה בהסכם, אף אם אין הוא מספק אותה, שהרי לכן הגישה בקשתה לביטול ההסכם, אך אין ספק שקיבלה סכומים מעל ומעבר ממה שהיה ניתן לה בפסיקה.
בהסכם נקבעה גם צורת התשלום והפירוד בין הצדדים. כאמור לעיל ההסכם בין הצדדים נעשה ביום 30/10/14, ו' חשוון תשע"ה, ונקבע בו שהצדדים יתגרשו מיידית, עם זאת הבעל הותיר לאשה ולילדים זכות מגורים בדירה השייכת לו עד אחרי תום שנת הלימודים. ולכן נקבע מועד פינוי הדירה ליום 15/7/15. לפיכך נקבעו גם זמני התשלום בכפוף למועד הפינוי וצורך האשה להשיג מדור חלופי. מכיוון שהבעל העמיד את דירתו לצורך מדור האשה והילדים גם לאחר שהצדדים יתגרשו, לפיכך הופחת סכום המזונות באופן לא משמעותי עד מועד הפינוי, וכן נקבע שהבעל יוכל לקזז ההוצאות השוטפות על הדירה (הרשומה על שמו ושהוא משלמם) מסכום המזונות שהתחייב לאשה.
צורת התשלומים וההוראות לגבי ההתנהגות במקרה שאחד הצדדים יפר את ההסכם מפורטים גם הם בהסכם. ההסכם קובע שהצדדים יתגרשו מיידית. הבעל ישלם לאשה סך 100,000 ₪ עד 15/7/15, המועד שנקבע לפינוי הדירה. התשלום יהיה בכפוף לפינוי הדירה, ולפיכך אם יוקדם פינוי הדירה לפני המועד הנ"ל יוקדם גם תשלום זה לפני המועד הנ"ל. כמו כן, אם לא תפנה האשה את הדירה במועד הנ"ל יתעכב התשלום עד מועד הפינוי. אם האשה לא תפנה את הדירה עד 1/9/15, זכותו של הבעל לפנות לביה"ד על מנת שיקצוב שכר דירה עבור מגוריה בדירה בניגוד להסכם.
בהתבצע השלב הראשון אם במועדו ביום 15/7/15 ישלם הבעל לאשה עד ה- 1/11/15 את שארית הסכום דהיינו 335,000 ₪ באופן ש- 180,000 ₪ יועברו לב"כ האשה עו"ד [ב'] בנאמנות לצורך הבטחת מדור הקטינים, והוא יעביר הסכום לאשה כשתקנה דירה ובכפוף להערת אזהרה כאמור לעיל. שאר הסכום 155,000 ₪ יועבר לאשה עד 1/11/15. לכשתפנה האשה את הדירה תירשם על הדירה הערת אזהרה להבטחת התשלום הנ"ל. ואם הבעל לא ישלם עד ה- 1/11/15 האשה תוכל לפנות לביה"ד על מנת שימנו כונס למכור את הדירה וכדי שתקבל את המגיע לה על פי ההסכם. עוד נקבע בהסכם שאם האשה תפנה את הדירה מאוחר יותר מהמועד שנקבע לפינוי, יינתנו לבעל ארבעה חודשים לתשלום הסכומים שהתחייב בהסכם.
סעיף נוסף בהסכם קובע ששני הילדים ילמדו במוסדות חינוך, בחינוך דתי ממ"ד, ואם האשה תרצה להעבירם למוסדות חינוך של חב"ד הדבר יועבר להכרעת הרב [דיין פלוני].
בכפוף לאמור לעיל האשה מוותרת על הכתובה.
יש לציין שבהסכם זה נאמר שכל מחלוקת וכל הכרעה שתצטרך להיעשות בהסכם זה תועבר להכרעת ביה"ד, כשכוונת ביה"ד מפורשת בהסכם: "הרב [דיין פלוני] היכן שיישב". משמעות סעיף זה בהסכם היא שהצדדים הפקידו את הרב [דיין פלוני] לפרש את ההסכם והפקיעו לכאורה מביה"ד את סמכויותיו המוקנות לו על פי חוק, לקביעת הסדרי ראייה ומוסדות חינוך, דבר המוקנה לו על פי חוק על פי הכלל של הסמכות הנמשכת. (ועיין לקמן האם יש תוקף להסכמה זו).
הצדדים קיבלו בקאג"ס על העניינים הממוניים שבהסכם, והרב [דיין פלוני] נתן לעניינים הממוניים שבהסכם תוקף של פסק דין.
טו. לכשנתבונן בהסכם זה, ההסכם כולל שלושה חלקים:
אין ספק שההסכמה לגירושין היא היסוד המוסד של הסכם זה, וההסכמה לחלוקת הרכוש וסכום הכסף שהבעל ישלם לאשה עם הגירושין, סכומים המגיעים לה עם התרת הנישואין או פקיעתם ולא לפניה (כתובה על פי דין תורה, וזכויות ממוניות לפי החוק), סכומים שניתנים ומאוזנים עם הגירושין ולא לפניהם, אם לא היתה הסכמה מפורשת לערוך דבר זה לפני הגירושין. ולפיכך כל עוד הצדדים לא התגרשו ולא התקיים השלב הראשוני והבסיסי בהסכם, אין הבעל חייב לשלם לאשה סכום מהסכומים שהתחייב לה. אין הוא חייב באיזון המשאבים ואינו חייב לשלם לה סך 255,000 ₪ כפיצויים. מלבד זאת אפילו אם הצדדים היו מתגרשים, חובת הבעל לשלם את הסכום הראשון של הפיצויים בסך 100,000 ₪ היתה רק לכשתפנה האשה את דירת הצדדים.
כמו כן, אין ספק שהתחייבותו לאפשר לה לגור בדירה גם אחרי הגירושין מהווה גם היא חלק מההסכם הממוני התלוי בגירושין. אמנם אם לא התבצעו הגירושין, עדיין אין חובה עליו לשלם את מה שהתחייב בתמורה לגירושין (וזה כולל לתת לה אפשרות לגור בדירת השייכת לו). והנה אף שהצדדים ערכו קניין על התחייבויותיהם הממוניות, אנן סהדי שהבעל לא התחייב לקיים התחייבויותיו רק לאחר הגירושין בפועל. ולפיכך, אף שההתחייבויות ודאי קיימות כפי שהוסכם על ידם וכפי הקבלה בקניין, מועד קיומם יהיה רק אחרי שהאשה תבצע את חלקה, תסכים להתגרש ותבוא לקבל ג"פ.
לעומת זאת, סעיפי ההסכם הנוגעים למשמורת הילדים, הסדרי ראייה וכן מזונות ומדור הילדים, אינם תלויים בגירושי הצדדים, שהרי עניינים אלו הם חלק ממערכת היחסים שבין אב לילדיו, ואינם תלויים במערכת היחסים שבינו לבין אמם. ולכן סעיפי ההסכם בעניין משמורת והסדרי ראייה יש להם תוקף אף לפני הגירושין. והוא הדין ההתחייבות למזונות ומדור הילדים שהיא התחייבות לילדיו ואינה תלויה בגירושין. התחייבות זו חלה מיד, אינה תלויה בגירושין וקיימת אף אם לא התגרשו הצדדים. ולפיכך אף שהצדדים לא התגרשו, התחייבות זו חלה מיידית.
הודעת האשה על ביטול הסכם הגירושין, תגובת הבעל להודעה, העברת התביעה לביטול ההסכם להרכב אחר
טז. כאמור לעיל, המו"מ להשגת הסכם וההסכם נחתמו וקיבלו תוקף של פסק דין ביום ה', ו' חשון תשע"ה, 30/10/14. באותו יום בשעה 15:10 נחתמה החלטת הרב [דיין פלוני] שקבע מועד לסידור גט ליום 11/11/14. ביום ג', 4/4/14, לאחר אישור ההסכם ולפני המועד שנקבע לסידור הגט, הגישה האשה לביה"ד הודעה על ביטול ההסכם, וז"ל הודעתה:
"לכבוד
בית הדין הרבני
שלום וברכה!
1. בתאריך 30.10.14 התקיים דיון בבית הדין הרבני בתביעת הגירושין שהגיש הבעל נגדי.
2. לפני הדיון ניסה כבוד בית הדין לפשר בין הצדדים.
3. לאחר שעות רבות ניסחו עורכי הדין הסכם והחתימו אותי.
4. חתמתי על הסכם, מבלי שהבנתי את משמעותו, לאחר יום שלם שלא אכלתי, בהיותי באפיסת כוחות וכשאני בוכה כשאומרים לי לחתום על ההסכם.
5. לאחר מכן ביקשתי עותק של ההסכם כדי לקרוא על מה חתמתי אבל אמרו לי שקודם יסרקו אותו ואח"כ ישלחו לי. רק בתאריך 2.11.14 קיבלתי מעו"ד שלי עותק מההסכם וכשקראתי אותו חשכו עיני.
6. הסעיפים המופיעים בו אינם על דעתי ואינני מוכנה בשום פנים ואופן להסכם הזה.
7. מדובר בהסכם שעושק אותי מכל הכיוונים כמו למשל:
א. לא נקבעו בו הסדרי ראייה – וכבוד בית הדין הנכבד הספיק להכיר בדמות האב שאינו תורם כלל לטובת ילדיו אפילו במינימום המוטל עליו מבית הדין.
בעלי תבע אותי למשמורת משותפת וטוען כל הזמן שהוא אוהב את ילדיו ודואג להם כמו "שעון".
רק אתמול (3.11.14) טס לחו"ל ללא הודעה מוקדמת ולא דאג להסדר הולם לילדיו. והפקיר את ילדיו ברחוב. האם יתכן שבמצב הנוכחי עוד לא ניתן הגט והוא כבר בחו"ל? ללא אחריות כלפי ילדיו? מה יהא לאחר הגט?
ב. כמו כן אני נדרשת לוותר על תביעת שלום הבית שלי כבר עכשיו, ואני נדרשת לפנות את הדירה, כאשר במועד הפינוי אני מקבלת סך של 100,000 ₪ מתוך 435,000 ₪
ג. הבעל מתחייב לשלם לי את יתרת התשלום רק 4 חודשים לאחר הפינוי ולאחר שכבר נתן גט ובנוסף הוא לא משלם כתובה!!! מדוע???
ד. בנוסף עשו אותי כאמא שלא דואגת לילדים שלה וחייבו אותי לשמור 180,000 ₪ בנאמנות אצל עו"ד, וגם כשאקנה דירה צריך לרשום הערת אזהרה לטובת הילדים שלי וכל מעבר דירה צריך לפנות לבית הדין לבטל הערה לרשום הערה חדשה וכד' מדוע??
ה. התשלום עבור צהרון הוא רק עד כיתה ג.
ומה יהא בכיתות הבאות? הרי אני ממשיכה באותה עבודה ואהיה חייבת שלילדים תהיה מסגרת של צהרון.
לפחות היה מקום לחייבו בהשתתפות בהוצאות מטפלת.
ו. מדוע יש צורך בתקופת ביניים ועוד בתקופה זו יש קיזוז לא מובן.
לאור האמור לעיל אני מודיעה בזאת על בטול ההסכם ומבקשת לקבוע דיון דחוף ולהמשיך בדיון הוכחות בתביעה לשלום בית שהגשתי טרם מועד הגט.
בכבוד רב
[פלונית]."
המעיין בהודעה זו בעינא פקיחא יראה שלא נאמר בה "אהבתי את בעלי ואני רוצה שלום בית". כל מהותה של הודעה זו היא שההסכם עושק אותה, ותנאי ההסכם אינם מוצאים חן בעיניה. לדבריה חתמה על ההסכם מבלי הבנת משמעותו, בהיותה רעבה, באפיסת כוחות ובוכה. לגופם של פרטי ההסכם העירה מספר טענות:
לאור הנ"ל הודיעה שההסכם בטל ומבקשת המשך דיון בתביעתה לשלום בית.
כדי להבין את הרקע למכתב זה, יש להקדים דברי האשה בתחילת הדיון שנערך ביום 30/10/14, לפני שהצדדים נכנסו למו"מ:
"אשה: אני לא מסכימה אני לא אזרק לכלבים.
בעל: היא שנה וחצי בבית אני משלם את כל ההוצאות.
אשה: מה זאת אומרת זה הבית שלי."
משמעות הדברים שהאשה הגיעה למו"מ מתוך הרגשה שהבית השייך לבעל הוא הבית שלה, ושעליה לפעול לקבלת זכויות שלהרגשתה מגיעות לה.
יז. הודעה זו נשלחה לתגובת הבעל, ולהלן חלקים מתגובת ב"כ הבעל:
"1. כבר בפתח הדברים יאמר כי הגשת הבקשה לכשעצמה נגועה בחוסר תום לב משווע, ובעזות מצח שאינה יודעת גבולות מה הם, שכן טוענת האישה כי עורכי הדין המייצגים בתיק לרבות ובמיוחד עורכי הדין שלה החתימו אותה על הסכם שלטענתה הסעיפים המופיעים בו אינם על דעתה!!! פשוט לקרוא ולא להאמין.
2. חמור מכך, שכן מדובר בהסכם שנערך בעזרתו של הרב [דיין פלוני], הדיין מטעם בית הדין – אשר נאות לעזור לצדדים ואשר התווה את ההסכם, עם הצדדים עצמם לרבות עם באי כוחם, ואף דיבר עם הצדדים עצמם ואשר בסופו של יום הביא את הצדדים ובאי כוחם להסכם תוך גישור בין הצדדים משך של יום שלם משעה 9:30 ועד השעה 15:30.
בשם לב לכך כי למעשה על כל סעיף וסעיף בהסכם יצאו ונכנסו הצדדים עצמם עם ובלי באי כוחם מחדרו של הרב [דיין פלוני] עד אשר הגיעו להסכמות בעזרתו של הרב, ורק אז התקדמו לסעיף הבא בהסכם ורק לאחר קבלת הסכמת הצדדים שניהם לגבי כל תנאי ותנאי.
יצוין כי גם אביה של האישה היה שותף להליכי הגישור, והיה נוכח גם בעת שקבלו על עצמם הצדדים את ההסכם, עשו קניין – וניתן פסק הדין, ואף בירך על כך שבזאת הגיעה הפרשה לסיומה.
יובהר כי גם לאחר סיום כל הסוגיות והשאלות שהיו במחלוקת, ובטרם חתמו הצדדים על ההסכם ובטרם נעשה "קניין" על ידי שני הצדדים וניתן להסכם תוקף של פסק דין, דאג כבוד הרב כי ההסכם יוקרא בפני שני הצדדים בכדי שלא יהיה ספק ואפילו לא הקל שבקלים כי צד כלשהו מהצדדים לא הבין את משמעות ההסכם זה חלילה וחס, ורק לאחר שהצדדים אישרו בפניו של הרב כי אכן הם מסכימים ומבינים את כל תנאי ההסכם – חתמו הצדדים על ההסכם נעשה קניין והרב אישר הסכם זה ונתן לו תוקף מחייב של פסק דין.
3. הטענה של האישה בבקשתה כי "הסעיפים המופיעים בו אינם על דעתי ואינני מוכנה בשום פנים ואופן להסכם זה" היא בגדר של סתירה וזריעת חול בפניו של בית הדין הרבני אשר השקיע זמן רב ומאמצים רבים בכדי לעזור לצדדים להגיע לכדי הסכם זה שנחתם וקיבל תוקף מחייב של פסק דין.
הרב מתוך שיקולי מתן עזרה לצדדים להגיע לפשרה, ובכדי למנוע מצב בו "לנצח יחיו הצדדים על החרב" (כדברי כבוד הרב [דיין פלוני]) – הביא את הצדדים להסכם זה, בהליך של גישור ומתוך הבנה של הצדדים לגבי כל תנאי ותנאי של הסכם זה עליו עשו קניין ואשר לו ניתן תוקף מחייב של פסק דין.
4. גם טענת האישה בבקשתה בדבר "עושק מכל הכיוונים" היא טענה לא פחות מהזויה, שהרי האישה קיבלה מעל ומעבר במסגרת הסכם זה סך של 435,000 ₪!!!!, בשם לב למכלול הנסיבות ואף ילדי הצדדים קיבלו מזונות גבוהים ביותר מהבעל בסך של 2,125 ₪ לכל ילד!!! ואף תשלום מדור מהוון מראש בסך של כ 230,000 ש"ח (כחלק מ 435,000 ₪), כמו גם השתתפות הבעל בהוצאות חינוך בשיעור של 75% במקום רק 50% כפי שמקובל בד"כ, כמו כן חויב הבעל בתשלום 60% הוצאות רפואיות כאשר המקובל הוא רק 50%.
האישה קיבלה גם זכות להמשיך לגור בדירת הבעל גם אחרי הגט!!!! עד יולי 2015, דהוא עוד 9 חודשים, בשם לב כי משך כל הזמן הזה מי שממשיך לממן את המשכנתא בסך של 3700 ₪ לחודש הרובצת על דירה זו הוא הבעל לבדו כל וזאת בשם לב כי הבעל נאלץ להמשיך ולשלם גם תשלומי דמי שכירות בסך של 2,650 ₪ לערך בגין דירת חדר אותה נאלץ לשכור בנסיבות הפרוד בין הצדדים.
5. יובהר, האישה היא זו שדרשה שלא לפנותה לאחר הגט אלא רק בסוף שנת הלימודים, ומצד שני טוענת בבקשתה מדוע יש "תקופת ביניים"??? שהרי גם הבעל מעדיף כי האישה תפנה מיד עם מתן הגט את הדירה וכך לא תהיה תקופת ביניים – אולם האישה היא זו שעמדה על רצונה לפנות רק ביולי 2015 כאמור, והבעל נעתר גם לכך בהסכם בין הצדדים.
6. טענת האישה כי אינה מסכימה לגבי תשלום הסך של 180,000 ₪ שמשלם הבעל עבור הילדים ומדורם (אף שתשלום המדור מהוון בתחשיב הוא כ 230,000 ₪), וכי תשלום זה יובטח לטובת הילדים עם באמצעות השארת סכום זה בנאמנות אצל בא כוחה או באמצעות הערת אזהרה על דירה שתרכוש האישה בעזרת סכום זה – הוא לב ליבו של ההסכם בין הצדדים, ואף כאשר נושא זה עלה שוב לאחר שכל תנאי ההסכם סוכמו, הובהר לאישה על ידי כבוד הרב כי בלא תנאי בסיסי זה עליו כבר נתנה הסכמה – לא ניתן יהיה לחתום על ההסכם, האישה הבינה זאת היטב והסכימה לכך ואף שלפי תחשיב מדור ילדים עומד על סך של כ 230,000 ₪ הסכים ברגע האחרון האב להקטין סכום זה לכדי סך של 180,000 ₪ בלבד שירשם בהסכם.
אשר על כן, טענת האישה כי לא הבינה תנאי בסיסי זה שעלה כתנאי ראשוני להסכם בין הצדדים, תנאי עליו נתנה האישה הסכמה ולכן המשיך המו"מ באמצעות הרב, ולאחר מכן ולפני החתימה על ההסכם עלה שוב נושא זה והסכום הוקטן בהסכמת שני הצדדים לכדי 180,000 ₪ היא טענה הנטענת בחוסר תום לב משווע, שהרי האישה ידעה היטב והבינה משמעותו של תנאי זה ונתנה עליו את הדעת.
7. זאת ועוד, לא ברורה טענותיה של האישה כלפי הבעל לגבי הסדרי ראייה, שכן הצדדים הסכימו בכתב בהסכם שניתן לו תוקף של פסק דין והסמיכו לפי הסכם זה את כב' הרב [דיין פלוני] כי לאחר מתן הגט כל צד יטען בפני הרב טענותיו לגבי הסדרי ראייה, והרב יקבע ויפסוק את הסדרי הראייה, כך סוכם, ועל כך הוסכם – ומדוע יש לנהוג היום אחרת???
...
8. לעניין טענותיה של האישה לגבי הכתובה, יובהר כי במסגרת ההסכם לפיו מקבלת האישה סך לא מבוטל של 435,000 ש"ח הוסכם כי לאישה אין טענות לגבי הכתובה, ובצדק רק לאור סכום עתק זה אותו מקבלת האישה כאמור הלוקח בחשבון את מכלול הנסיבות של תיק זה ובלי להיכנס להוכחת עילות הגירושין של הבעל לפיהם אין האישה זכאית לכתובה.
9. אשר על כן ולאור כל הנסיבות האמורות דלעיל יש לדחות את בקשת האישה לביטול ההסכם ולביטול פסק הדין, שכן אין לאישה כל עילת ביטול, ומכן שיש לכבד את ההסכם ולהוציא את פסק הדין לפועל ולחייב את האישה לקבל את הגט לפי הסכם/פסק הדין."
יח. במועד שנקבע לסידור גט הופיעה האשה בגפה והבעל בליווי ב"כ. יש לציין שיום לפני הדיון נשלח מכתב ע"י עו"ד רוני חיון קרקר ב"כ האשה לביטול הדיון. עו"ד [ב'] שייצג את האשה בפועל בכל ההליכים בתיק לא שלח בקשה ובחר שלא להופיע בביה"ד. האשה אמרה:
"אני לא רוצה לסדר גט היום כי ההסכם לא מקובל על דעתי.
...
העו"ד שלי הסביר לי את זה אחה"צ אחרי שלא אכלתי כל היום, אם הייתי יודעת מה זה אומר לא הייתי חותמת. אני חתמתי בבכי.
...
אני מבקשת לשבת בלשכה עם הרב שסייע בגיבוש ההסכם איתנו.
...
בכל מקרה אני לא מוכנה לקבל גט היום."
לעומתה אמר ב"כ הבעל:
"אני סבור שיש תוקף לפס"ד וצריך לאכוף אותו, מדובר בהסכם שהיה עם ייצוג שהוא עבר איתה על כל סעיף. הוא דאג לכל האינטרסים שלה. אני רק אומר שמאחר שההסכם התקבל בקנין והוסכם שיהיה היום גט.
...
... אני סבור שאין כאן עילות לבטל את ההסכם.
...
לאכוף את ההסכם ולחייב אותה בגט, המזונות הועברו בהתאם להסכם, אנו מבקשים לחייב אותה בגט.
... אנו דורשים לחייב אותה בהוצאות משפט 1500 ₪ לדיון עבור העו"ד...
...
אנו מתנגדים לשיפור עמדות."
ביה"ד בהחלטתו במועד הדיון ביקש תגובת ב"כ האשה לדרישות אלו. ב"כ האשה עו"ד [ב'] כתב בכתב ידו את ההסכם, וטענות האשה למעשה מופנות גם כנגדו. אם נקבל לטענותיה, היוצא מדבריה שלא עשה מלאכתו נאמנה.
ביום 26/11/14 הגיעה לביה"ד בקשת עו"ד [ב'] ב"כ האשה לארכה להגשת תגובתו. ביום 30/11/14 התקבלה בביה"ד תגובת ב"כ האשה עו"ד איתן שלוש ובה בקשה לביטול פסק הדין וההסכם.
בתיק ביה"ד נמצאת הודעת עו"ד [ב'] שלא יוכל לייצג את האשה בבקשתה לביטול ההסכם, לאור הוראות ועדת האתיקה של לשכת עורכי הדין, הוראה הקובעת שבהתאם לסעיף 15 לכללי האתיקה: "עו"ד שערך מסמך או השתתף בעריכתו... לא יטען לאחר מכן כנגד כשרות המסמך...". עו"ד [ב'] לא מייצג האשה בתביעה זו (לביטול הסכם), אך המשיך לתפקד כב"כ בעניינים אחרים שבתיק זה. יש לציין שחיפשתי הודעתו זו של עו"ד [ב'] בתקופה בה התבקש להגיב להחלטות ביה"ד, ושם לא נמצאת תגובתו אלא בבקשות אחרות זמן רב אחרי כן, עו"ד [ב'] המשיך לייצג את האשה בכל העניינים שבתיק, ועו"ד איתן שלוש הוא המייצגה בתביעה לביטול הסכם. בפועל לא קיבל ביה"ד תגובה עניינית מעו"ד [ב'] שכתב את ההסכם בכתב ידו, לא בנוגע להתנהלות שהיתה במועד עריכת וחתימת ההסכם ולא בנוגע לטענות הענייניות, מדוע לבטל את ההסכם.
עקב בקשות הבעל לאכיפת ההסכם ובקשת האשה לביטולו, קבע ביה"ד מועד לדיון.
יט. בדיון שנערך בכ"ב בשבט תשע"ה, 11/02/15, בפני ההרכב המקורי שטיפל בתיק, הופיעו הצדדים בליווי ב"כ. להלן דברי ב"כ הצדדים בדיון זה. ב"כ האשה עו"ד שלוש, אמר:
"אני מופיע כאן רק לדיון הזה, מאחר ולפי הכללים אסור לעו"ד [ב'] לטעון נגד ההסכם שהוא הסכים אליו. ...
אנו טוענים מבחינת ההלכה, יש לי 2 פס"ד שטוענים שכל עוד שלא בוצע הגט כל צד רשאי לחזור בו. ...
מבחינתי אני סומך על כבודכם ואם יגיעו למסקנה שהאשה לא הייתה במצב של גמירות דעת. ...
שאלה מקדמית האם הבעל מסכים להסכם הזה כאשר אי אפשר לכפות עליה גט. ...
כל עוד לא הוכח עילת גירושין, אי אפשר לכפות עליה גט. ...
בכמה שלבים א. צריך להחליט האם על סמך פסה"ד אפשר להחליט. טענותיי הם גם הלכתיות וגם הבעל צריך לתת תשובה האם הוא מוכן לקבל את ההסכם בלי מרכיב הגט.
ויש גם טענות עובדתיות היא טענה שהייתה באפיסת כוחות היא אמרה שהיא לא רוצה לחתום והרב ראה שהיא בכתה וצעקו עליה שתחתום.
ב"כ האיש: מה? ...
אשה: אני הייתי במצב של אפיסת כוחות אני אמרתי שאני לא יכולה לחתום. ...
ביה"ד: מי צעק עלייך.
אשה: מה זה רלוונטי.
ביה"ד: הרב?
אשה: שני העו"ד צעקו עלי. ...
ב"כ האשה: כל עוד והם נשואים היא לא יכולה לוותר על הכתובה זה ביחד. ...
ב"כ האשה: אנו רוצים להבהיר כפי שנכתב גם בבקשות שלאשה אין שום טענה כנגד הרב [דיין פלוני], הרב עשה כל שביכולתו כדי להביא את הצדדים להסכמות בדרכי נועם."
לעומתו אמר ב"כ הבעל:
"לפי הבקשה שלה מה שמפריע לה זה התנאים של ההסכם היא רוצה תנאים יותר טובים. ...
ובהרכב השני הרב יוזמן להעיד שם, הרי לא התבקש הרב להעיד. ...
אולי גם היום נצא החוצה כי גם היום אין לה שיקול דעת.
אולי גם היום היא צמאה. אין לדבר סוף. נעביר את זה מהרכב להרכב. מצאנו דרך לבטל הסכמים. ...
אנו רוצים את ההסכם עם מרכיב הגט. הפסיקה שחברי טוען, מעבר לכך שיש מחלוקות אני מוכן גם לחקור מה הסיבה שהיא דורשת את ביטול ההסכם, מה שהיא עושה זה סחטנות.
מי שמסתכל על ההסכם והתנאים שבו, זה רחוק מלהיות מקפח. ...
בעל: זה היה שם 7 שעות היא נלחמה שם, שלא יצייר את זה כך. ...
ב"כ האיש: מבקש לחקור אותה על הנסיבות. ...
אני מקבל אותו כמקשה אחת, אם היא לא רוצה להתגרש אני רוצה לחקור אותה. ...
אם מקבלים את כל העניינים הממוניים כולל ויתור הכתובה ועזיבת הבית אז כן, שהיא תישאר בלי הכתובה היא אח"כ תרוץ ותבקש גט. ...
כל הנושא הממוני כמקשה אחת, אגב בינתיים הוא משלם מזונות והיא תצטרך לפנות את הבית אם היא לא תפנה אנו נצטרך לפתוח תיק בהוצל"פ."
בסופו של הדיון הוציא ביה"ד את ההחלטה דלהלן:
"לאחר התייעצות פנימית של הרכב ביה"ד, שקלנו את הנושא והוחלט ברוב דעות (הרבנים [פלוני ופלוני] – בעד, [דיין פלוני] – נגד) שלא כדאי שביה"ד ימשיך לדון בענין של ביטול ההסכם, מהסיבות שפורטו בדיון וביה"ד יעביר את התיק להרכב אחר והם יזמנו אתכם לדון בהסכם.
לדעת הרוב מאחר והאשה טענה נגד ההסכם, גם טענות עובדתיות וגם טענות משפטיות כשהמטרה אחת - לבטל את הסכם הגירושין שאושר, אין מקום להאריך בדיונים ובפסיקות כשבשלב הראשוני נקיים דיון עקרוני האם ניתן לבטל הלכתית הסכמים ואח"כ אם נקבל עקרונית את הגישה שניתן הלכתית לבטל הסכם. התיק יועבר להרכב אחר שיקיים דיונים נוספים העוסקים בעובדות שבעטיין מבקשת האשה לבטל את ההסכם.
לדעת הרב [דיין פלוני] על ביה"ד דנן לפסוק תחילה בשאלה ההלכתית – משפטית האם ניתן לאכוף את ההסכם, וזאת טרם ההתייחסות לטענות העובדתיות, ורק אם יחליט ביה"ד שמשפטית ניתן לאכוף את ההסכם יעביר ביה"ד את התיק להרכב אחר על מנת שיזקק לטענות שבעובדה.
לאור האמור ביה"ד יוכל להמשיך לדון בתיק אם צד הבעל יסכים לוותר על ההסכם שאושר בביה"ד.
על ב"כ הבעל להשיב לביה"ד תוך 7 ימים על החלטתו, וביה"ד יתן את החלטתו לאחר מכן."
מיהו ביה"ד הראוי לדון ולהחליט בבקשה לביטול ההסכם
כ. העתקנו את החלטת הרכב קמא. והנה בהחלטה זו, בין לדעת הרוב בין לדעת המיעוט, היה מקום להעביר התיק להרכב אחר לבירור הטענות העובדתיות, אלא שנחלקו האם לקיים קודם דיון עקרוני אם ניתן לבטל הסכם. ובאמת לא הבנתי מהי הסיבה שהביאה בין את דעת הרוב ובין את דעת המיעוט להעביר התיק לטיפול הרכב אחר. שהרי תחילה היתה חובה לבדוק את הטענה העובדתית, האם הסכם הגירושין נערך או אושר שלא כדין, ורק אם היה נקבע שאושר כדין יש לברר הלכתית אם ניתן לבטל הסכמות שהצדדים קיבלו בקניין וקיבלו תוקף של פסק דין. ובאמת מעשים בכל יום שערכאות משפטיות בכלל וביה"ד בפרט נותן החלטה בבקשה לפסילת דיין או הרכב, והוא הדין בבקשה לפסילת החלטה. ובאמת שבמקרה שלפנינו בירור הטענות העובדתיות היה יכול להיערך ביתר יעילות על ידי הרכב ביה"ד שהתיק היה בטיפולו במשך זמן רב ועל ידי הדיין שישב עם הצדדים במשך שעות רבות, במו"מ לגיבוש ההסכם, בעת שההסכם הועלה על הכתב ובעת שהצדדים חתמו על ההסכם וערכו קניין. ולפיכך לדיין זה היתה היכולת והנאמנות לברר העובדות, לקבוע אם הטענות צודקות ולהביאם בפני ההרכב המלא של ביה"ד שטיפל בתיק, כדי לתת החלטה האם יש בטענות העובדתיות בכדי לקבוע שההסכם נעשה בכפייה.
והנה, נוהל זה של ישיבת אחד מדייני ביה"ד עם הצדדים ו/או ב"כ לצורך גיבוש הסכמות הם מעשים הנעשים מידי יום ביומו בבתי הדין. וברור שהדיין היושב עם הצדדים עושה הדבר בשליחות הרכב ביה"ד והוא נאמן לברר להם הדברים שנעשו בלשכה בשליחותם, והרי מצינו שיש נאמנות מיוחדת לספרא דדיינא הנאמן על ביה"ד וכבר כתבתי בזה בפסק דין אחר, (עיין בתיק נתניה 3948-64-1, פס"ד מיום 10/5/05), וק"ו שלדיין יש נאמנות לגלות הדברים לשאר חברי ביה"ד. ולפיכך הרב [דיין פלוני] שישב עם הצדדים שעות רבות והשתתף באופן פעיל בהליך גיבוש ההסכם, נאמן להעיד לחברי ביה"ד על פרטי ההסכם, והעומד מאחורי פרטים אלו, וכן לברר האם הדברים נעשו בהסכמה או בכפייה, שהרי הוא מברר כל מה שנעשה בפניו.
ומצינו כעין זה בכתובות (כ"א, ב):
"שלשה שישבו לקיים את השטר שנים מכירין חתימת ידי העדים ואחד אינו מכיר מעידין בפניו וחותם."
ועיי"ש בכל סוגיית הגמ' שחברי ביה"ד נאמנים להעיד את מה שיודעים בפני דיין אחר מביה"ד שאינו יודע העובדות, ואם כן לא שנא דיין המכיר את החתימה שנאמן להעיד בפני דיין אחר ואפילו בפני שניים אחרים (אלא בעינן שיצטרף אחר עימו) על החתימה בשטר, והוא הדין לעניין קידוש החודש, עיי"ש בסוגיית הגמ', ולא שנא דיין שבפניו נעשה מעשה ו/או מעשים שיכול להעיד בפני הדיינים האחרים היאך נעשה המעשה.
ולפיכך לא ברור מדוע לא היה יכול הרב [דיין פלוני] שהכיר העובדות היטב לברר העובדות לחבריו הדיינים. ומדוע אנחנו, הרכב בי"ד אחר שלא היה נוכח בשעת מעשה, יכול לברר הדברים יותר. ומשכך אין ספק שהדיונים שהתקיימו בפנינו היה ראוי יותר שיתקיימו בפני ההרכב המקורי שדן בתיק ובפני הדיין שהיה מודע לפרטי הפרטים של התגבשות ההסכם, ההסכמות וההתנהלות שנעשתה בפניו, ולקבוע האם הטענות העובדתיות של האשה לבטלות ההסכם יש בהן ממש.
כא. יש להוסיף עוד שלדיין כשעושה פעולתו המשפטית כדיין יש נאמנות עדיפה על כל עד, וכדאיתא בקידושין (ע"ד, א):
"נאמן דיין לומר לזה זכיתי ולזה חייבתי, במה דברים אמורים כשבעלי דינים עומדים לפניו..."
וברש"י שם:
"בזמן שבעלי דינין עומדין לפניו – רמיא עליה למדכר שעדיין לא יצאו משם. משגמרו את דינם..."
ומקורו מתוספתא ב"מ שלשלושה יש נאמנות מיוחדת.
וכן פסק השו"ע בחו"מ (סימן כ"ג ס"א):
"כל זמן שבעלי דינים עומדים לפני הדיין נאמן לומר לזה חייבתי ולזה זכיתי, נסתלקו מלפניו אינו נאמן אם אין בידו פסק דין."
והנה בנידון דידן על ההסכם נכתב אישורו של הרב [דיין פלוני] שהצדדים עשו קאג"ס על העניינים הממוניים שבהסכם. ועוד באותו יום סמוך לשעת ההסכם, הוצא פסק דין ונקבע מועד לסידור גט, ולפי זה דמי לעובדא דסוגיית הגמ' בקידושין שם. ועוד שהרי כשיש בידנו פסק דין שהוצא על אתר, הרי פסק דין זה מוכח שהכל נעשה כדין ולא בכפייה, דאם לא כן איך יוציא הדיין פסק הדין, ועל כרחך דהוי כדיין המעיד כשבעלי הדין לפניו. ולפי זה ודאי שבכלל אישור פסק הדין, הרי הוא כמעיד שלא נעשה בכפייה, והאשה לא נאמנת לטעון שכפוה.
ולפיכך נראה לי ברור שההכרעה העניינית בבירור העובדות היתה יכולה והיתה צריכה להיעשות מיידית בפני ביה"ד בהרכבו הקודם, ולא היתה נותרת בפניהם אלא ההכרעה ההלכתית-משפטית, האם חזרה של בעל דין מהסכם, יש בכוחה לבטל את ההסכם כל עוד לא סודר גט. דבר זה היה מקצר מאוד את ההליכים שנמשכו כשנה מאז מועד דיון זה. אלא שמסיבה שלא ברורה לנו כל-צורכה החליט ההרכב הראשון שדן בתיק להעביר התיק לשיפוטנו. ולפיכך חובה עלינו לבחון ההסכם ופרטיו, נסיבות חתימתו, ולהגיע להחלטה בין בטענות העובדתיות, ובין בטענות המשפטיות – הלכתיות לגבי כל פרטי ההסכם.
ומעתה יש לנו לבאר המשך התגלגלות התיק ולהכריע בסכסוכים שנוצרו בין הצדדים בעניינים שנחלקו ביניהם הצדדים, ובתוקפם של סעיפי ההסכם שלא קוים. יש לציין שהרכב א' של ביה"ד המשיך לטפל בנושאים שונים בתיק, גם אחרי ההחלטה הנזכרת לעיל, דבר שסירבל הטיפול בפתרון הבעיות שנוצרו עקב חזרתה החד-צדדית של האשה מההסכם, כשנוצר מצב ששני הרכבים נותנים החלטות בתיק, עד שבסופו הועבר הטיפול בכל העניינים שבין הצדדים לטיפול הרכב בית דיננו.
יש להוסיף שסמוך להודעתה של האשה על ביטול ההסכם, החלה האשה להציף את ביה"ד בבקשות להרחבת הסדרי הראייה בין הבעל ובין ילדיו. הבעל התנגד להרחבת הסדרי הראייה, וניתנו מספר החלטות של הרכב קמא בעניינים אלו.
כב. האשה הגישה בקשה לאיחוד הדיונים בכל העניינים בפניו של הרכב בית דיננו. הבעל בהודעתו מיום 10/5/15 התנגד להעברת הטיפול בעניין הסדרי הראייה להרכב בית דיננו, בטענה שבהסכם הגירושין ניתנה הסמכות בעניין זה לרב [דיין פלוני] בלבד, וז"ל:
"1. נראה כי בבקשתה של האישה המוגשת על ידי ב"כ עו"ד [ב'] מתעלמת האישה לחלוטין !!! יש לומר מהעובדה כי נושא המשמורת הועבר לפי פסק הדין מיום 30/10/2014 להכרעתו הבלעדית של הרב [דיין פלוני], וזאת מיד לאחר סידור הגט.
בית הדין הנכבד מופנה בזאת להסכם הגירושין והממון, שקיבל תוקף מחייב של פסק דין סעיף 2 לפסק הדין, פסק דין שהוא שריר וקיים !!! נכון לכתיבת שורות אלו, לפיו הסכימו הצדדים כי מיד לאחר סידור הגט (ובדגש על לאחר סידור גט) יטענו הצדדים טענותיהם בפני כב' הרב [דיין פלוני] – וזה יפסוק בעניין בתוך שבועיים.
כאמור בסעיף 2 לפסק הדין מיום 30/11/2014:
"משמורת – הילדים נותרים במשמורת האם.
"הסדרי ראייה – מוסכם הם יקבעו תוך שבועיים לאחר סידור הגט – כאשר מקבלים סמכות של הדיין, הרב [דיין פלוני], להכריע עפ"י שיקול דעתו הרחב לאחר שכל צד יטען בפניו בנושא."
2. ב"כ הבעל יטען כי לאחר שהצדדים הסכימו בהסכם שקיבל תוקף של פסק דין ביום 30/10/2014 ומסרו בהסכמה את נושא פסיקת הסדרי הראייה לפסיקתו של הרב [דיין פלוני] כדן יחיד, אין כל עילה לשנות מהסכמה/פסק דין זה, כאמור.
3. זאת ועוד, למעשה לפי פסק הדין מיום 30/10/2014 נושא קביעת הסדרי הראייה והמשמורת של הילדים, ייקבע רק לאחר סידור הגט !!!, ועל כן כל עוד האישה מסרבת לסידור גט ומסרבת לקבל את הגט – יש לעכב מתן החלטה בעניין המשמורת עד לאחר סידור הגט, כאמור בפסק הדין מיום 30/11/2014.
4. לעניין זה מבקש הבעל להוסיף ולטעון כי גם לאחר תסקיר פקידת הסעד שהוגש בתיק, הרי שהסמכות לדון ולפסוק לגופו של עניין בנושא קביעת הסדרי הראייה – נתונה לסמכותו הבלעדית של הרב [דיין פלוני] כדן יחיד, בהתאם לפסק הדין מיום 30/10/2014 ולאחר סידור הגט.
5. בנסיבות אלו, ולאור פסק הדין מיום 30/10/2014 לפיו הסמכות בעניין קביעת הסדרי הראייה נמסרה בהסכמת הצדדים לכב' הרב [דיין פלוני] מהרכב א' של בית הדין הרבני האזורי בנתניה, אין שום עילה ו/או סיבה ו/או טעם לפעול בניגוד לפסק הדין כפי שמבקשת האישה לעשות בבקשתה זו "לאיחוד דיונים" בפני הרכב ג' של בית הדין הרבני הנכבד.
6. זאת ועוד, הרכב א' נכבד זה מסר להרכב ג' את הסמכות לדון בתביעת האישה לביטול ההסכם ופסק הדין, ולשם כך בלבד !!, ואין כל עילה ו/או מקום לאפשר להעברת נושאים אחרים ו/או נוספים בפני הרכב ג'."
האם יש תוקף חוקי להסכמת הצדדים שדיין יחיד יכריע בכל העניינים שבמחלוקת ביניהם
כג. עם הודעת האשה שהיא חוזרת בה מההסכם ומסרבת להתגרש, נוצרה בתיק בוקה ומבולקה. האשה הגישה בקשות רבות לקביעת הסדרי ראייה נרחבים בין האב לילדיו. הבעל ביקש לצמצם הסדרי הראייה למינימום, עוד ביקש שעניין זה יידון רק אחרי הגירושין, וכן רק על ידי הרב [דיין פלוני] שנקבע כבורר על ידי הצדדים, על כל סעיף מסעיפי ההסכם. אודה ולא אבוש שקריאת נוסח ההסכם, שבו מוזכר הרב [דיין פלוני] בכל סעיף וסעיף כמי שיהיה מכריע בכל ספק שיתעורר, והמפקיע למעשה את סמכותו של ביה"ד, מעוררת תחושה של חוסר נחת. הרב [דיין פלוני] ישב בלשכה עם הצדדים לצורך מו"מ בשליחות של הרכב ביה"ד, וחובתו של השליח להחזיר שליחותו למשלח.
לא היה מקום להתייחס לעניין זה אם הדברים היו ממשיכים להיעשות בהסכמה. אך הסכמה יכולה להיות על דברים שאין לביה"ד סמכות שיפוט לדון בהם, לעומת זאת בדברים הנתונים לסמכותו של ביה"ד, לא תועיל הסכמת הצדדים להפקיע סמכותו. הן אמת אם הרב [דיין פלוני] היה משמש כדיין בביה"ד בנתניה ובהרכב שטיפל בתיק, אפשר לומר שהכרעתו תהיה בכובעו כדיין ההרכב המטפל בתיק. ולאחר שהצדדים הקנו סמכות לדיין לדון בדן יחיד, וכפי שנקבע בסעיף 8 (ה) לחוק הדיינים, הקובע שאפשר לדון בדן יחיד "כל עניין שבעלי הדין הסכימו עליו שידון בדן יחיד". והדבר ראוי לפי דין תורה שידון בדן יחיד. ולכן במקרים אלו הסכמת הצדדים והסכמת ביה"ד או הדיין שדן בדבר, שבאפשרותו לדון בדן יחיד לא מפקיעה סמכותו של ביה"ד.
אך במה דברים אמורים כשהדיין מכהן באותו בי"ד ובאותו הרכב המטפל בתיק. אך כשהדיין עובר למקום אחר, לא נאמר אחרי הדיין יילך הנידון, ונהי דאמרינן בעירובין (מא, א) "בתר רישא אזיל גופה" ויש שדקדקו מכאן שהולכים למקום בו נמצא ראש הבית דין, דבר זה הוא בבית דין שנקבע על ידי ראשו, אך לא בבתי הדין בישראל שהסמכות המקומית נקבעת לפי תקנות הדיון והסמכות היא של ביה"ד האזורי ולא של הדיין, ולכן הטיפול ימשיך להידון בפני הרכב ביה"ד שקנה סמכות לדון בתיק, ולא כפי לשון ההסכם שדבר זה יוכרע על ידי הרב [דיין פלוני] בכל מקום שיהיה. אין בכוחם של הצדדים, ואף לא בכוחו של הדיין שמטפל בתיק, להפקיע הסמכות שהוקנתה לביה"ד. ולפיכך בהשתנות הנסיבות, לסעיף כזה בהסכם אין תוקף חוקי.
נוסיף ונאמר, הסכמת הצדדים לדון בדן יחיד מאפשרת לדיין או לביה"ד להיענות לבקשתם ולקיים הדיון בדן יחיד, אך אין היא יכולה לחייב את ביה"ד ו/או הדיין להמשיך לדון בדן יחיד. ואף אם ביה"ד או דיין ייתן תוקף של פסק דין להסכמה זו, אין ביכולתו לתת תוקף לפסק דין המפקיע סמכות ביה"ד. פוק חזי מאי עמא דבר, שהרי במקרים רבים בהם אין הרכב בביה"ד, מבקש ביה"ד הסכמת הצדדים לדון בדיון זה בדן יחיד, ולאחר דיון זה תינתן החלטה על ידי אותו דיין. אך מכאן ואילך התיק חוזר להידון בהרכב של שלושה, שהיא דרך המלך על פי החוק ועל פי הסדר והנוהל הרגיל. וכדאמרינן באבות, "אל תהי דן יחידי" כמובן שאין זה מן הנמנע שאב"ד יאציל סמכות לאחד הדיינים לתת הכרעה בדן יחיד, במקום שאין מניעה הלכתית ו/או חוקית לעשות כן, והדבר נעשה פעמים רבות לצורך ייעול עבודת ביה"ד. אך דבר זה הוא זכות מוקנית לאב"ד והבא בשליחותו, אך אין הצדדים יכולים לחייבו בדבר זה.
אין ספק שאם הצדדים היו הולכים בדרך המלך, וממשיכים ביישומו של ההסכם לפי המתווה שנקבע, לא היה מקום לשנות המתווה ולאפשר מימוש ההסכם בפועל, דהמתחיל במצווה אומרים לו גמור. אך עתה משרוצה האשה לחזור בה מקיום ההסכם, חוזר הטיפול בפסיקה ובמימוש ההסכם להרכבו המלא של ביה"ד. ולפיכך טענותיו של ב"כ הבעל ולפיהם הצדדים הקנו סמכות לרב [דיין פלוני] והסכמה זו קיבלה תוקף של פסק דין ולפיכך ביה"ד מנוע מלדון בהסדרי הראייה וכן להעבירם לדון בהרכב אחר, דבר זה אין לו שחר, שהרי אין תוקף חוקי להסכמה זו.
וחובתנו להסביר הדברים. סמכות ביה"ד לדון במשמורת והסדרי הראייה נקנתה עם הגשת תביעת הגירושין הראשונה בביה"ד. שהרי עניינים אלו כרוכים מעצם טיבם וטבעם בתביעת הגירושין. חזרת הצדדים לשלום בית היתה בתנאי שסמכות ביה"ד בדברים שקנה בהם סמכות לא תפקע, ביה"ד דן בנושא הסדרי הראייה כבר בדיונים הראשונים שנערכו בפניו, בזמן שלצדדים הייתה בת אחת, והמשיך לטפל בנושאים אלו בהמשך. נוסיף ונאמר, אף אם ביה"ד לא היה קונה סמכות לדון בנושאים אלו של משמורת והסדרי ראייה, אין באפשרות הסכמה של צדדים להקנות סמכות לרשות שיפוטית בהסכם, ולא כפי הפרוצדורה המקובלת להקניית סמכות. הדבר נקבע בעבר בפסיקת ביהמ"ש העליון בתיק אהרון ע"א 1981/90, במקרה בו קבעו הצדדים בהסכם ביניהם שבמידה ויתגלו סכסוכים ביניהם בעתיד, סמכות השיפוט תהיה לביהמ"ש. ולאחר מכן הוגשה תביעה כרוכה לביה"ד. בערעור שהוגש לביהמ"ש רצה המבקש לקבוע שלביה"ד אין סמכות לדון בתביעה הכרוכה מכיוון שהוסכם בין הצדדים שהסמכות תהיה לביהמ"ש. בית המשפט בפסיקתו קבע כדלהלן:
"עיקרו של דבר, ההוראה בדבר סמכות השפיטה שבסעיף 40 הנ"ל לחוק בתי המשפט [נוסח משולב] היא בגדר הוראה קוגנטית, ואין לעוקפה על-ידי הסכם בין בעלי הדין."
והדברים הובהרו ובוססו באריכות בהחלטת בית הדין הגדול מיום י"ח בתמוז תשע"א, 20/07/11, בתיק 834826/2, וז"ל פסק הדין הנוגע לענייננו:
"כלל ידוע הוא שהסכמת צדדים, כשלעצמה, ליתן סמכות שיפוט לטריבונל כלשהו, אין בה כדי ליצור סמכות שיפוט לאותו טריבונל, יש מאין. "סמכות שיפוט" מוענקת רק ע"י המחוקק. "קביעת הסמכות העניינית אינה מסורה בידי הצדדים, ואפילו עשו ביניהם הסכם לגביה, הרי זה אינו תופס, ובית המשפט עצמו חייב לברר, אם הוא אמנם מוסמך לדון מבחינת העניין, אפילו אם הנתבע איננו כופר בסמכותו" (בג"ץ 507/85 בהיג' תמימי, עו"ד, ואח' נ' שר הביטחון ואח' מ (2) 505, 511). צדדים אינם יכולים להביא בהסכמה ענין שהוא בסמכות בית משפט מחוזי אל סמכות בית משפט השלום. כך גם ענין שהוא בסמכותו היחודית של בית הדין לעבודה, לא ניתן להעבירו, אף בהסכמה, לסמכות של בית משפט אחר. "העקרון בדבר שמירה על סמכותם של בתי המשפט של המדינה מפני שלילה ופגיעה על ידי הסכם בין צדדים נשמר במלואו בכל הזמנים ובכל התנאים" (השופט ברנזון בע"א 350/54 אילני נ' הסוכנות היהודית לארץ ישראל, פ"ד י 1693, 1697; צוטט בהסכמה ע"י השופט זמיר בע"א 3833/93 לוין נ' לוין, פ"ד מח (2) 862, 875). ויודגש: אנו עוסקים כאן ב"סמכות שיפוט", ולא בהסכם למסירת ענין לבוררות.
העובדה כי להסכם בין צדדים ניתן תוקף של פסק דין ע"י ערכאה שיפוטית, אינה יכולה ליצוק תוכן חוקי להסכם שאינו בר תוקף:
"סמכות ערכאת שיפוט, באשר היא, אזרחית או דתית, נקנית מכח הדין, ואין היא נושאת כח לשאוב את מקורה מהסכמת הצדדים, אלא מקום שהחוק עצמו ראה להכיר בהסכמה כזו, בנסיבות מסוימות, כמקור לסמכות הכרעה. כך, למשל, הבחין החוק, לענין תוקפה של הסכמת הצדדים, בין חלוקת סמכויות עניינית לחלוקת סמכויות מקומית בין ערכאות שיפוט. הוא נכון להכיר, בתנאים מסוימים, בהסכמת הצדדים כמקור מוכר לשינוי סמכות מקומית שנקבעה. בתקנה 5 לתקנות סדר הדין האזרחי, התשמ"ד-1984, נקבע כי בהינתן קיומו של הסכם בין בעלי דין על מקום שיפוט, תוגש התובענה לבית המשפט שבאזור שיפוטו מצוי אותו מקום. הגמישות היחסית בענייני הסמכות המקומית, והנכונות להכיר בהסכמת הצדדים כמקור לסמכות כזו נובעת כל כולה מהחוק, ושואבת כוחה מהוראותיו. לא כך הוא לגבי הסמכות העניינית. דרך כלל, אין החוק מכיר בכוחה של הסכמת בעלי הדין לשנות מכללי הסמכות העניינית, כפי שעוצבו בחקיקת המדינה."
בג"ץ 8638/03 סימה אמיר נ' בית הדין הרבני הגדול בירושלים [פדאור (לא פורסם) 06 (8) 437, 9].
זאת ועוד:
"אין באישור ההסכם כפסק-דין לפי סעיף 2 (ב) לחוק יחסי ממון ולפי סעיף 3 (ג) לחוק בית המשפט לעניני משפחה, כשלעצמו, כדי להקנות לבית-המשפט סמכות דיון נמשכת בסוגיה."
(בג"ץ 8578/01 חליווה נ' חליווה, פ"ד נו (5) 634, 641).
מקור הסמכות החוקית של בית דין רבני לדון בעניני מזונות ורכוש, מצוי בסעיפי חוק שיפוט בתי דין רבניים (נישואין וגירושין), התשי"ג-1953 (להלן – חוק השיפוט). בסעיף 3 לחוק נקבעה סמכות שיפוט ייחודית לבית הדין הרבני כאשר תביעת מזונות או רכוש או כל ענין אחר נכרכו בתביעת גירושין. לשם כריכה כאמור אין צורך בהסכמת הצד שכנגד לסמכות בית הדין. סעיף 4 לחוק עוסק בזכות הברירה המסורה לידה של אשה יהודיה לתבוע מזונות בבית הדין הרבני שלא בהקשר של גירושין. סעיף 9 לחוק עוסק באפשרות לתת הסכמה של הנוגעים בדבר, בענין של מעמד אישי, לסמכות בית הדין הרבני. מזונות ועניני אפוטרופסות הם בגדר עניני מעמד אישי.
הסמכות של ביה"ד הרבני ע"פ סעיף 3 לחוק השיפוט, בהתקיים תנאי הסעיף היא סמכות יחודית. משכך, אין הסכם מוקדם בין הצדדים, יכול לשלול סמכות זו. לא ניתן להתנות, או להסכים אחרת, בקשר לסמכות שיפוט שנקבעה ע"י המחוקק. היא גוברת גם על זכות הבחירה שניתנה לאשה לקבוע את ערכאת השיפוט שתדון בתביעתה למזונות. סמכות השיפוט לפי סעיף 3 הנ"ל יכולה להישלל, רק אם בפועל הקדימה האשה והגישה תביעתה לבית המשפט לפני הגשת תביעת הגירושין הכרוכה לבית הדין.
תימוכין חד-משמעיים לעמדתנו, יש ב-ע"א 1981/90, אהרון נ' אהרון, פ"ד מ"ד (4) 877 (להלן – פרשת אהרון). באותה פרשה, ערכו בני זוג הסכם לשלום בית ויחסי ממון, וזה קיבל, בחלקו, אישור על-ידי בית המשפט המחוזי. ההסכם כלל סעיפים שלא אושרו ושכללו הסדר של חובת המזונות של המשיב למערערת ולבנם במקרה ששלום הבית שבין הצדדים יופר והקניית סמכות שיפוט במקרה של סכסוך בין הצדדים לבתי המשפט האזרחיים. הוסכם שם במפורש כי לבית הדין הרבני תהא סמכות שיפוט לעניין הגירושין בלבד. עקב סכסוכים חדשים שבין בני הזוג הגישה המערערת תביעת גירושין לבית הדין הרבני. בתביעתה טענה בין היתר כי הבעל הפר את התחייבויותיו לענין המזונות. לאחר מכן הגישה האישה לבית המשפט המחוזי תביעה למזונות. בית המשפט המחוזי דחה את התביעה. הוגש ערעור לבית המשפט העליון, שנסב על שאלת סמכותו של בית המשפט המחוזי לדון בתביעה. בית המשפט העליון קבע כי האשה כרכה למעשה את ענין המזונות בתביעתה לגירושין. לאור זאת צדק בית המשפט המחוזי בדחותו את התביעה. בית המשפט העליון פסק, שההוראה בדבר סמכות השפיטה שבסעיף 40 לחוק בתי המשפט (נוסח משולב), התשמ"ד-1984 (והיה זה טרם עידן בית המשפט לעניני משפחה) היא בגדר הוראה קוגנטית, ואין לעוקפה על ידי הסכם בין בעלי דין. בסעיף 40 לחוק בתי המשפט נקבע כי בית משפט מחוזי ידון ב"כל ענין שאיננו בסמכותו הייחודית של בית דין אחר; בענין הנתון לסמכותו המקבילה של בית דין אחר, יהיה בית המשפט המחוזי מוסמך לדון כל עוד אין אותו בית דין דן בו". מכוח סעיף זה, שבו נקבעה הסמכות השיורית של בית המשפט המחוזי, היה הוא דן בתביעות למזונות עד להקמת בתי המשפט לעניני משפחה בחוק בית המשפט לעניני משפחה, התשנ"ה-1995. סמכות בית המשפט המחוזי היתה מותנית בהיעדר סמכות שיפוט יחודית לטריבונל אחר; קרי, במקרה דנן: לבית הדין הרבני."
כד. ומעתה הדברים ק"ו. המקרים שבהם נקבעה ההלכה שאין בסמכותם של בני זוג להפקיע סמכותה של רשות שיפוטית בהסכם ביניהם, היתה במקרים בהם לא הוקנתה עדיין סמכות לרשות השיפוטית, שהרי אין בכוח הסכם להפקיע סמכות. וק"ו בנידון דידן שביה"ד קנה סמכות לדון בענייני המשמורת והסדרי הראייה שבין הצדדים. ולפיכך אין בכוחו של הסכם שהושג בין הצדדים ואף אם קיבל תוקף של פסק דין בכדי להפקיע סמכות בית הדין. סמכות בית הדין הרבני היא סמכות הרכבו המלא של ביה"ד.
נוסיף ונאמר, גם אם אחד מדייני ההרכב מוכן ורוצה להמשיך לטפל בתיק כדן יחיד, הדבר תלוי בהסכמה של הרכב ביה"ד כולו שיאציל סמכותו לאחד מחברי ההרכב להכריע בעניין הנידון בפניו ובהסכמת הצדדים. אמנם משהחליט הרכב ביה"ד להסתלק מלדון בתיק מהטעמים שהוזכרו לעיל, ולאחר מכן וכדי שלא לפצל הטיפול בתיק בתביעות השונות בין ההרכבים השונים של ביה"ד העביר הדיון בכל התביעות להרכב אחר. אין בכוחו של הסכם למנוע מביה"ד לפעול כפי הבנתו. ולפיכך אין מקום לטענת ב"כ הבעל שעל פי ההסכם ההכרעה בעניין קביעת הסדרי הראייה היתה צריכה להינתן על ידי הרב [דיין פלוני] כפי שנקבע בהסכם.
מלבד הנ"ל מה שנכתב בהסכם שהעניינים שיישארו במחלוקת ותוצרך לתת הכרעה יוכרעו על ידי הרב [דיין פלוני] "בכל מקום שיהיה", סעיף זה אינו יכול להתקיים בכל מקרה, דהנה כבר נידונה בפסיקה השאלה האם ביה"ד רשאי להאציל סמכותו להכריע בעניינים שהוצגו בפניו לגורם אחר כידו הארוכה, ואכמ"ל. אך אף אם נאמר שביה"ד יכול להאציל סמכות לגורם חיצוני, במקרה שדיין עובר מבי"ד אחד לבי"ד אחר, אין אפשרות להקנות ולהשאיר לו הסמכות לדון בתיק, אלא אם נעשתה העברה מסודרת כפי שנקבע בתקנות הדיון. שהרי הטיפול בתיק אינו עניינו האישי של הדיין, אלא נתון לסמכות שיפוטו של ביה"ד האזורי כפי כללי הסמכות במקרים אלו. משנקבע ההרכב שידון, אין אפשרות להעביר התיק להרכב אחר, בין באותו אזור ובוודאי באזור אחר, אלא כפי שמורות התקנות. ולפיכך רק העברת התיק כפי שנקבע בתקנות יכולה להעביר את הטיפול בתיק לאזור שיפוט אחר. לאחר מכן יקבע הרכב ביה"ד המטפל ומתוך כך ישנה אפשרות שדיין מסוים ימשיך לטפל ולדון בתיק.
מקרים אלו זקוקים לאישור מיוחד והתערבות של נשיא ביה"ד הגדול, ולפיכך ודאי שהסכם בין הצדדים לא יכול לעקוף את הכללים שנקבעו בחוק ובתקנות הדיון. גם אם תרצה לומר שהסמכות להכריע בעניינים אלו ניתנה לדיין לא בכובעו השיפוטי אלא הכרעה כבורר חיצוני, דבר זה אינו יכול להיעשות, שהרי לפי כללי האתיקה לדיינים, תשס"ח (2008) אסור לדיין לעסוק כבורר בכל עניין שיפוטי, וכפי שנקבע בסעיף 27ב' לכללי האתיקה.
ולפיכך תמוהה מאוד ההתנהלות שנקבעה בהסכם, ולפיה ההכרעה בכל עניין שיתעורר בו ספק נתונה לסמכותו הבלעדית של הדיין שעזר לצדדים לגבש את ההסכם.
ועוד בה שלישיה, כפי העולה מהתנהלות הצדדים בתיק, שני הצדדים אינם רואים עצמם מחויבים קטגורית להישמע להחלטות ביה"ד, ולפיכך ביה"ד נאלץ להוציא צווים המחייבים את הצדדים איך לפעול, וכנראה ייאלץ לעשות כן גם בעתיד. מכיוון שהצדדים לא נמנעים מלהפר החלטות וצווי ביה"ד, ביה"ד אמור להשתמש בסמכותו לאכוף על הצדדים החלטותיו באמצעות הטלת הוצאות ו/או קנסות. דבר זה יכול להיעשות רק על ידי הרכבו המלא של ביה"ד. ולפיכך עניינים אלו של קביעת הסדרי ראייה ושאר העניינים הנוגעים לחינוך הילדים, שבני הזוג לא מונעים עצמם מלהפר החלטות ביה"ד, לא ראוי שייעשו על ידי דיין יחיד, שהרי רק הרכבו המלא של ביה"ד הוא זה שאמור לאכוף על הצדדים קיום ההחלטות באופן מיטיב, שינסה למזער את הנזק שגורמים שני ההורים במעשיהם לילדים. ולפיכך במקרים כגון אלו מנהג בתי הדין לכתוב שאם תהיה מחלוקת בין הצדדים, ביה"ד הוא שיכריע בעניינים שלא יוסכמו, מפני שלו היכולת והסמכות.
בפועל הועברו כל העניינים שבין בני הזוג לטיפול הרכב בית דיננו.
טענות הצדדים בתביעת האשה לביטול הסכם
כו. בג' בסיון תשע"ה, 21/05/15, הופיעו הצדדים לראשונה בפנינו. להלן טענות ב"כ האשה בדיון זה:
"אני היום מייצג את האישה מכיון שעו"ד [ב'] לא יכול לטעון כנגד הסכם שערך. לכן אני אטען לעניין ביטול ההסכם ובתביעת האישה לשלו"ב עו"ד [ב'] ייצג את האישה.
...
זכותו של אדם לבוא ולדרוש ביטול ההסכם כל עוד לא בוצע או מומש, גם אם הוא קבל תוקף של פס"ד. הבאנו פסקי דין מבד"רים שונים.
...
פס"ד זה מבוסס על פסקי דין קודמים. הטענה היא שבכל הסכם יש את מרכיב הגירושין ואת המרכיב הממוני, אך יש חלות על ההסכם רק אם בוצע גט בפועל. כאן אפילו לא היה חיוב להתגרש. האישה באה לדיון הוכחות בשלו"ב, ואז תוך כדי דיון הם יצאו וניהלו מו"מ. אך שוב, לא היה בשום שלב חיוב להתגרש.
...
גם אם צד הביע הסכמה להתגרש הוא יכול לחזור בו מהסכמתו. האישה אולצה לחתום על ההסכם. ועדיין, כל צד שהסכים וזה יכול להיות דקה אחרי או שנה אחרי, ובפסק דין שאני הצגתי מדובר על ביטול הסכם, שנה ו-4 חודשים אחרי. ההסכם נחתם ביום חמישי וביום שני רצה האישה לבטל את ההסכם היא נחרדה כשראתה את ההסכם. גם במעמד ההסכם היא לא רוצה לחתום. היא יוצאת חוזרת ואז צועקים עליה שתחתום. הנסיבות לכשעצמן בעיתיות, לא הסבירו לה את הדברים. ההסכם עם מחיקות וכתב יד בעייתי, איך אפשר להבין את ההסכם?
...
היא חתמה בלי שהסבירו לה את ההסכם.
...
היא אמרה לו שהיא לא רוצה לחתום. אבל שני העו"ד צעקו עליה שתחתום.
...
אנו מדברים על הסכם שגובש במשך 6.5 שעות. היא לא אכלה ולא שתתה כלום באותו יום. היא היתה באפיסת כוחות ולא כשירה להבין על מה היא חותמת. לדוגמא הם עשו חישוב למדור הם הגיעו לסכום של 180 אלף ₪, אבל אני עשיתי חישוב, רק המדור זה 350 אלף ₪.
...
ביה"ד: לצורך מה נקבע 180 אלף ₪?
ב"כ הבעל: לצורך מדור.
ב"כ האשה: אדרבה, אם זה היה לצורך מדור הסכום לא משקף את המדור.
ב"כ הבעל: אתה מבלבל. 230 אלף ₪ נקבע למדור.
ביה"ד: אם ההסכם מקפח, מדוע עו"ד [ב'] חתם על ההסכם, וכעת אנו רואים שהוא גם רשם אותו.
האשה לב"כ הבעל: אתה עשית איתו (עו"ד [ב']), יד אחת נגדי ועם הדיין ביחד.
הבעל: אז למה לא פיטרת אותו? עד היום הוא מגיש בקשות נגדי. היא ידעה טוב מאד על מה היא חותמת. אבא שלה היה שם. הוא איש עסקים שמבין עניין. יהלומן.
ב"כ האשה: היא גם הגישה תביעה על הבית שבו התגוררו.
ביה"ד: חוזר על השאלה. אם ההסכם מקפח לטענתך, מדוע עו"ד [ב'] ערך וחתם על ההסכם?
ב"כ האשה: הוא ערך את ההסכם. אין לי הסבר לזה.
ביה"ד: למה לדעתך עו"ד [ב'] חתם על הסכם כזה?
האשה: כדי לסגור תיק.
ביה"ד: עו"ד [ב'] לא עמד על הזכויות שלך?
האשה: ממש לא.
ביה"ד: והוא גם לא הסביר לך את ההסכם?
האשה: שום דבר.
ב"כ האשה:... חלקה של האישה במשכנתא הוא 144,300 ₪, זה המינימום שהוא היה צריך להחזיר לה.
...
ביה"ד: כמה כתוב בכתובת האישה?
ב"כ האשה: 120 אלף ₪.
...
שהיא מוותרת על הכתובה. אני טוען שכל ההסכם נחתם בלחץ, אחרי שעות שהיא לא אכלה ולא שתתה כלום. היא היתה באפיסת כוחות, אילצו אותה לחתום, אבל מיד כשהיא הבינה את ההסכם היא הגישה בקשה לבטל. כך כתוב בבקשה, כפו עלי. בדיון היא לא רצתה לחתום אבל משכו אותה פנימה היא שאלה על הסדרי ראייה אמרו לה אח"כ, עניני הממון עכשיו. למה זה נקבע ככה? מדוע הממון נסגר מיד והסדרי הראייה אח"כ?
ביה"ד: למה האישה חתמה? אין לה עו"ד?
ב"כ האשה: לא יודע. אני לא יכול לדבר בשם. אולי מכיון שזה כבר היה בסוף היום והיא היתה עייפה היא חתמה. איזה הגיון יש בהסכם אם רשום שהוא נותן לה 100 אלף ₪ ורק אחרי 4 חודשים הוא נותן לה 435 אלף ₪, שגם חלק מזה לילדים ולא לאישה.
...
ההסכם מרע עם האישה באופן משמעותי. במצב כזה זכותה לחזור בה מסידור גט, לאור העובדה שמעולם לא חייבו אותה לתת גט. ולכן היא גם זכאית לכתובה.
ביה"ד: הטענה על פניו לא הגיונית. אדם חותם על הסכם ואז יבוא ויאמר לחצו אותי, לא הבנתי. סידור גט בדרך כלל מסודר כמה ימים אחרי חתימת ההסכם. אז כל אדם יבוא ויאמר אותי זה לא מחייב בגלל שלא סודר גט.
...
ביה"ד: אז לשיטתך ההסכם הוא על קרן הצבי עד מועד סידור הגט?
ב"כ האשה: אותו היגיון שקיים בביהמ"ש קיים פה. שני אנשים יושבים אצל עו"ד שמנסח להם הסכם הם חותמים ומגישים לאישור ביהמ"ש, ההסכם לא בתוקף עד שהגיעו לביהמ"ש וביהמ"ש אישר אותו.
ביה"ד: ההסכם אושר בביה"ד.
...
ב"כ האשה: אבל יש גם פס"ד שעד שלא בוצע גט היא יכולה לחזור בה. היא באה מיד לביה"ד והגישה בקשה לביטול.
...
ב"כ האשה: אנו טוענים שמאז לא בוצע שום דבר מההסכם.. הוא הוריד לה דמי המזונות כי הם נמצאים בהליך של ביטול הסכם. בפועל, לא בוצע גט ולכן כל ההסכמות לא מקבלות תוקף עד הגט. אם לא הסבירו לה על מה היא חותמת היא יכולה לבוא לבקש לבטל את ההסכם. ויש פסקי דין בנושא זה, שגם אחרי הגט היא יכולה לטעון לכפייה. במידת הצורך ובכל הזהירות אני אומר שיבוא הרב [דיין פלוני] ויעיד אם משכו אותה והיא בכתה וחתמה, שיגיד אם זה נכון או לא נכון.
...
האשה:... הייתי 6.5 שעות בחדר סגור ואני לא מבינה מה קורה איתי.
ביה"ד: 6 שעות את יושבת בחדר ולא מבינה מה קורה איתך?
...
האשה: הרגשתי מובלת, לא הבנתי מה קרה, אין מצב שהיתי חותמת על הסכם כזה. האדון עזב את הבית ורק אחרי 4 חודשים תבעתי אותו למזונות. אני בקשתי מעו"ד [ב'] שיכתוב לו מכתב יפה שקורא לשלו"ב.
...
אני הייתי בחדר באפיסת כוחות וההסכם נחתם בחצי שעה אחרונה של היום.
...
אני בקשתי שלא יפרידו בין הילדים, למה בכלל שאסכים להסכם כזה? כל ההסכם לא על דעתי, לא הייתי כשירה, בהסכם הזה הוא זורק אותי עם שני ילדים לרחוב.
...
ביה"ד: את רוצה שלו"ב עם בעלך?
האשה: שותקת.
ביה"ד: את טוענת לעושק ושהוא משפיל,
האשה: מלכתחילה, לא רציתי להתגרש.
ב"כ האשה: גם עם ההסכם אי אפשר לחייב אותה להתגרש".
לעומתם אמרו הבעל וב"כ:
"ב"כ הבעל:... היא גם נלחמה כמו לביאה על כל דבר. הרב [דיין פלוני] עשה מאמץ וישב איתם ועם ב"כ הצדדים, הגיבוש להסכם התחיל לאט לאט, וכל דבר נידון. אפילו באו לקראתה ואמרו בוא תתן לה היוון על דמי המדור כדי לקנות דירה.
...
כבר הגענו ל-230 אלף ₪ להיוון, ואז עלתה השאלה לגבי החזר חלקה במשכנתא. ההסכם מטיב עם הגברת. ביהמ"ש קבע 3000 ₪ מזונות לילדים והוא הסכים לתת לה 2125 לכל ילד. גם את הגט הם קבעו לפי היומן של הגברת. אז זה הסכם מקפח?
...
... הבעל גם הסכים לעניין המחציות עם הילדים הרבה מעל מה שמקובל... והוא הסכים להשאיר אותה בדירה עד ה-15/7. הוא מפסיד מזה דמי שכירות. הוא גם משלם שכירות ומשלם משכנתא, והיא היא גרה בחינם, אין כסף. הרב [דיין פלוני] עבד קשה והתעקש שנושא ה-180 אלף ₪ יהיה על הילדים, ותהיה הערת אזהרה על שמם.
...
230 אלף ₪ עבור מדור. 130 עבור תשלומים משכנתא, ושאר הסכום פיצוי, וזאת הסיבה שהיא ויתרה על הכתובה, זה ממש יוצא אחד מול השני. לבוא עכשיו ולטעון כנגד הרב [דיין פלוני] דברים קשים? גם ביה"ד בהרכב א' שאל, מי צעק עליך? והיא עונה מה זה רלוונטי. וביה"ד שואל מי? הרב? והיא עונה שני העו"ד. אז עכשיו היא באה ואומרת שגם הרב היה חלק מזה? היום האישה מנסה לעשות מקצה שיפורים ולדחות את הקץ. כל מה שהיא מבקשת זה לשפר היא לא באה ואומרת חרב עלי עולמי. אבל מה היא באה ואומרת בוא נוציא עוד מיץ. למרות כל טענותיה היא לא הביאה עו"ד שיספר. הצדדים חתמו על ההסכם רק לאחר שהם ווידאו על מה הם חותמים.
...
... גם לשון ההסכם מדבר על כך שיכנס לתוקף מכאן ואילך, התחייבות עכשוית. ההסכם כבר נכנס לתוקף, החיובים כבר עובדים. גם מזונות אישה היה מפסיק לה אם היתה נותנת גט ב-11/11. הוא באמת שילם יותר כדי לסיים.
...
ברור. עכשיו היא רוצה מקצה שיפורים. טענת השלו"ב היא כחלק משיפור התנאים.
...
אם כל התנאים קוימו אז גם זה כולל את הגט. כל הסכם שנחתם ורק לאחר כמה ימים באים לסידור גט, נגיד על הכל זה לא שווה שום דבר? היא הודיעה שהיא רוצה להתגרש,
...
אפשר לחלק לשנים את עניין הממון ואת ענין הגירושין. אך את עניין הממון היא הסכימה וחתמה.
הבעל: אני כבר שנתיים מחוץ לבית כתוצאה מאלימות פיזית. 3 פעמים היא הזמינה משטרה, ישבתי במעצר. במשך שנתיים וחצי אני משלם משכנתא ושכירות. כמובן שהיא רוצה למשוך את ההליך. אני בהתחלה לא הסכמתי להסכם, כי הבנתי שהוא (עו"ד [ב']) ירצה למסמס את הדיון ולמשוך זמן. אבל [ב'] אמר לי לנסות. הם לא התנגדו למהלך. כל הזמן נכנסתי ויצאתי והרב [דיין פלוני] אמר לי תוסיף עוד את זה לילדים שלך, הוספתי. עכשיו היא באה לביה"ד ומשנה חזית, ומביאה עו"ד חדש, ואומרת בלי בושה, אני רוצה שלו"ב ואז זה מה שיטרוף את הקלפים. אני באתי לביה"ד וחתמתי אצלכם על הסכם. יש להסכמים שלכם תוקף? מה יוצא, שהחוטא יוצא נשכר. אני הסכמתי להתפשר בלי סוף רק בגלל שידעתי שפה ההליכים ארוכים ומייגעים. גם לא ראיתי קצה אופק. אני מצפה לדבר אחד. שביה"ד יכבד את פסקי הדין שהוא מוציא.
היא לא יכולה לטעון שלא ידעה מה קורה. אבא שלה היה איתה ועם הדיין, רק מהרצון ומהבושה מהרב [דיין פלוני] הסכמתי לתת עוד הוא רצה עוד חודשים ואני אמרתי לו, כבר לא יכול. למה אני צריך בכלל להצדיק את הפסק דין שלכם?"
בסופו של דיון זה העלתה האשה טענה חדשה ועל פיה היא רוצה שלום בית. להלן תשובות האשה לשאלות ביה"ד לגבי הכתוב בתביעתה לשלום בית:
"ביה"ד: את רואה את עצמך חיה איתו בשלו"ב? צריך לומר אמת. צריך תום לב בשביל שלו"ב.
האשה: אולי עם טיפול נכון אז כן.
ביה"ד: הוא לא רוצה אותך. את רוצה להכריח אותו?
הבעל: אחרי מה שעברתי איתה ועם המשטרות? אני ישר,
האשה: אתה לא ישר.
ביה"ד: אז עם אדם שהוא לא ישר את רוצה שלו"ב, למה?
הבעל: היא טוענת שאני מרביץ לה. אז על איזה שלום היא מדברת?
הצדדים צועקים.
ביה"ד: ביה"ד חוזר על השאלה את רוצה איתו שלו"ב?
האשה: כן. אני רוצה אותו.
ביה"ד: להכנס איתו לאותה מיטה? אי אפשר להשתמש בטענת שלו"ב שלא ביושר.
האשה: אני יודעת מה הוא עשה בחוץ? הוא עשה לי שמות והשמצות בשביל להתגרש. שבתות היה יוצא.
ביה"ד: ועם אחד כזה את רוצה שלו"ב? השלו"ב הזה לא יצליח.
האשה: שותקת. אני לא מוותרת על הכתובה שלי.
ביה"ד: אז תגידי שאת תובעת כתובה, אבל לא שלו"ב.
הצדדים צועקים.
הבעל: אני מרביץ לך?
האשה: כן.
הבעל: ואת רוצה לחזור אלי?
האשה: כן
ב"כ האשה: היא רוצה טיפול זוגי.
ביה"ד: הוא לא רוצה אותה. שלו"ב לא יהיה פה. אולי את לא חפצה להתגרש אבל אם כבר להתגרש אז למצות את כל הזכויות.
...
ביה"ד: מדוע התחלתם לטעון על עושק ורמייה לביטול ההסכם? הצגת חזית משולשת לביטול הסכם, וכעת את הולכת על גיזרה אחרת לגמרי ומבקשת שלו"ב."
כז. ביה"ד חשב שיוכל להוציא את פסק דינו בפגרת בתי הדין, אך עקב עומס פסקי דין ותיקים קודמים שהיו לפניו לא ניתנה החלטה. לאחר זמן כשהחליט ביה"ד להוציא החלטה בבקשות הצדדים, התברר שהתיק אינו בשל למתן פסק דין, וכפי שכתבנו בהחלטתנו מיום ז' בחשון תשע"ו, 20/10/15:
"בפני ביה"ד מונחת תביעת האישה לביטול הסכם הגירושין שאושר ע"י הרב [דיין פלוני], בהרכב א' של ביה"ד נתניה.
על פי החלטת ראב"ד נתניה הועבר התיק לטיפול הרכב בית דיננו עם שאר התיקים של בני הזוג.
ביה"ד קיים דיון בתביעה זו במותבו הקודם.
בדיון זה העלתה האישה שתי טענות.
א. החתימה על ההסכם נכפתה עליה בלחצים של הרב [דיין פלוני] ושל ב"כ, עו"ד [ב']. לטענתה עקב השעות הרבות שבהם נמשך ניסוח הסכם הגירושין, האישה לא הייתה מודעת למהות העניינים שנחתמו בהסכם זה, ולכן בקשה מיד לבטלו.
ב. מכיוון שהצדדים לא התגרשו ההסכם לא נכנס לתוקפו.
לביה"ד הוגשו בקשות רבות בנושא זה ע"י שני הצדדים, כמו"כ הוגשה בקשת האב להורות לאישה לרשום את הבן לגן ממ"ד כפי שנקבע בהסכם הגירושין (הגן בו למדו ילדי הצדדים לפני אישורו של הסכם זה).
ביה"ד נענה לבקשה והוציא צו המורה לאישה להעביר את הבן לגן ממ"ד, האישה מתעלמת מצו ביה"ד, והגישה בקשה לביטול הצו ו/או לעיכובו עד להגשת ערעור, האב מבקש לחייב את האישה בהוצאות לדוגמא עקב הפרת הצו.
ביה"ד חשב לכתוב את פסק דינו בתביעה לביטול הסכם, אך לאחר העיון התברר שטענת האישה ולפיה נלחצה לחתום על ההסכם ע"י הדיין שאישר את ההסכם וב"כ לא נבדקה כדבעי, לאור זאת ביה"ד מנוע לעת עתה ממתן החלטה בבקשה לביטול הסכם הגירושין.
לאור האמור לעיל ביה"ד קובע:
א. קובעים מועד לדיון נוסף בתביעה לביטול הסכם (דיון שיערך בהרכבו החדש של ביה"ד) ליום שני כ' חשון תשע"ו (2/11/15) לדיון זה יוזמן ב"כ האישה [ב'] כדי לברר טענת האישה.
ב. מבוקשת תגובתו של הרב [דיין פלוני] לטענת האישה על הלחץ שהפעיל כלפיה בחתימה על ההסכם. (התגובה בכתב תוגש עד מועד הדיון).
ג. על המזכירות להעביר החלטה זו לרב [דיין פלוני].
ד. בדיון זה ידון ביה"ד גם בבקשת האישה לביטול הצו לגבי מקום לימודיו של בנם של הצדדים ובקשתו של האב לחייבה בהוצאות.
ה. על האב להגיב לטענת האם שלפיה הוא גורם לילדים לחלל שבת.
לכשיינתן פסק דינו של ביה"ד בתביעה לביטול הסכם, יוכל כל אחד מהצדדים להעלות טענותיו בקשר להוצאות שנגרמו לו עקב הפרת או אי הפרת ההסכם."
כאמור ביה"ד רצה לברר התייחסות הרב [דיין פלוני] ועו"ד [ב'] שהיה פעיל בעריכת ההסכם ובכתיבתו מטעם האשה, כדי לברר העובדות ומה שקרה באותו יום, דברים שיכולים להתברר רק על ידי מי ששהה במקום. ביה"ד שמע דברי האשה שלא נתמכו בראייה חיצונית כלשהי, ודברי הבעל וב"כ המכחישים דבריה, וברור שדברי הדיין שהיה שותף לתהליך, וב"כ האשה שייצג אותה וכתב את ההסכם בכתב ידו, עו"ד הידוע ומוכר לנו שיודע להגן היטב על זכויות לקוחותיו, ראוי שיברר לנו מהן העובדות ומה נעשה באותו יום. נוסיף ונאמר, אף אם נקבל לטענת האשה שב"כ צעק עליה (וברור שצעקת ב"כ הבעל לא תשפיע עליה), אין זה בהכרח ראייה שההסכם נעשה בעל כרחה, אך בנידון דידן אין אנו יודעים העובדות (ועיין עוד בזה לקמן).
כח. בביה"ד התקבלה הודעתו האישית של עו"ד [ב'], להלן חלקים ממנה:
"1. בתיק זה נחתם הסכם גירושין.
2. האשה ביקשה לבטל את ההסכם בטענות שהעלתה מצידה.
3. ביום הקבוע לגט, הופיע הבעל וב"כ והאשה, הבעל ביקש את האכיפה, והאשה התנגדה, ובפועל לא סודר הגט, אך ביה"ד ביקש לקבל את עמדת ב"כ האשה, הח"מ.
4. הואיל והח"מ אינו אדם פרטי, אלא מתפקד כעו"ד, ומחויב לכללי לשכת עוה"ד, פנה לועדת האתיקה, כדי לקבל את עמדתה, האם הח"מ או מי ממשרדו רשאי להגיב לבקשת האשה לעניין ביטול ההסכם.
5. ועדת האתיקה כתבה לח"מ כי הוא ו/או מי ממשרדו מנוע לטעון נגד ההסכם, "לא בכתב ולא בעל פה (במסגרת עדות)". (ההדגשה אינה במקור, אך זה ציטוט מתשובת הועדה לח"מ). זאת, על בסיס כלל 15 לכללי לשכת עורכי הדין (אתיקה מקצועית) – רצ"ב א.
6. עולה כי הח"מ לא יוכל להשתתף בדיון, בו תעלינה שאלות, ישירות ו/או עקיפות, היכולות להשפיע על תוקף ההסכם ו/או על טענות האשה, ומטבע הדברים יצטרך הח"מ להגיב לדברים. כמובן, הח"מ יפעל בהתאם לכללים המחייבים אותו באופן מוחלט במקצועו כעו"ד. תשובת הוועדה היא ברורה – גם עדות אסורה על הח"מ!
...
9. הח"מ ממשיך לייצג את האשה בכל השאלות האחרות ביחסי הצדדים, שאין להן כל קשר ישיר ו/או עקיף עם ההסכם. לדוגמא, ענין הילדים הוא נושא שפתוח תמיד עד גיל 18, ואינו תלוי בשום הסכם, ונבחן רק בהתאם לעקרון 'טובת הילד', ולכן הגיש הח"מ בקשות לענין מצב הילדים, תסקיר הסעד, הוראה לבעל שלא לחשוף את הילדים לחילולי שבת, מוסדות החינוך של הילדים וכו'."
להודעה זו צורפה חוות-דעת לשכת עורכי הדין, להלן החלק הרלוונטי מתוך חוות-דעת זו:
"לאור האמור בסעיף 2 לפנייתך שבנדון, ולאור כלל 15 לכללי לשכת עורכי הדין (אתיקה מקצועית), תשמ"ו-1986, לא תוכל לטעון נגד ההסכם, לא בכתב ולא בעל פה (במסגרת עדות).
...
האמור לעיל מהווה חוות דעת המתייחסת לעובדות כפי שהובאו בפני ועדת האתיקה במסגרת השאילתא הנ"ל. במידה ותתבררנה עובדות נוספות יכול וחוות הדעת תשתנה בעתיד."
לביה"ד לא הועבר נוסח פנייתו של עו"ד [ב'], ולפיכך לא ידוע על אילו עובדות ניתנה תשובת ועדת האתיקה. שהרי בחוות הדעת מפורש שהוראתה היא רק אם העובדות נכונות. לגופם של דברים ביה"ד לא הזמין את ב"כ האשה שיטען טענותיו כעמדת האשה, שיש לבטל את ההסכם, ולא לטעון שההסכם קיים. כפי שנכתב בהחלטתנו, הזמנתו היתה כדי לברר העובדות, מה קרה במו"מ בין הצדדים, מה היו השיקולים לקביעת סכומי הכסף שנקצבו, והאם תיאור העובדות על ידי האשה בבקשתה לביטול ההסכם מדויק. ביה"ד לא היה שואל את ב"כ האשה שאלה על דברים שאסור לו לומר לפי כללי האתיקה. אך ברור שחובתו לעזור לביה"ד לברר העובדות לאשורן וזאת בכדי שביה"ד יוכל לתת החלטה מושכלת האם ההסכם בטל או לא. והרי בכלל כללי האתיקה המחייבים את עורכי הדין הוא לסייע לבית הדין להוציא המשפט לאמיתו.
הדברים הובהרו על ידי ביה"ד בתחילת הדיון:
"הדיון היום נקבע לבירור העובדות עם עו"ד [ב'], בעת שערך את ההסכם, ולא לטעון כנגד כשרות ההסכם ולכן אין מניעה שיבוא היום ויאמר את העובדות."
לא ברורה גם קביעתו בסעיף 9 ולפיה יוכל לטעון בעניין מוסדות החינוך של הילד, והרי גם קביעת המוסד החינוכי היתה חלק מההסכם.
בתגובה להודעתו האישית של עו"ד [ב'] נמסרה תגובת ב"כ הבעל. בתגובתו מתייחס הלה לסתירה העולה מסעיף 9 להודעה וכמו שהערנו לעיל. ב"כ הבעל מוסיף בתגובתו שהבעל מתנגד לדחיית הדיון, מאחר וההימנעות מהכרעה גורמת נזקים לבעל, מאחר שהאשה גרה בדירה מספר חודשים רב ומונעת מהבעל השכרת הדירה (ועיין לקמן).
תגובתו של הרב [דיין פלוני] לא התקבלה עד למועד הדיון.
כט. בדיון חזרו הצדדים על טענותיהם, והתייחסו לעובדה שב"כ האשה שכתב בכתב-ידו את ההסכם לא הופיע לדיון, הקשרים המקצועיים בין האשה וב"כ ממשיכים, דבר המוכיח שיש לה אמון בו ולא כפי שטענה שצעק עליה והשיג לה הסכם המקפח אותה. מלבד זאת, התייחסו לגוף טענותיה שההסכם מקפח.
להלן הדברים כפי שנרשמו בפרוטוקול:
"ביה"ד: הדיון היום נקבע לבירור העובדות עם עו"ד [ב'], בעת שערך את ההסכם, ולא לטעון כנגד כשרות ההסכם ולכן אין מניעה שיבוא היום ויאמר את העובדות.
ב"כ הבעל:... נטל ההוכחה לביטול הסכם, עליה, עליה להוכיח עושק וכפייה, נטל רב רובץ לפתחה. מילא היא מעלה טענות כנגד הרב [דיין פלוני], אבל נגד העו"ד שלה? היא לא הביאה הוכחות, אפילו אבא שלה היה נוכח באירוע, זאת אישה שלא ידעה מה נעשה איתה? תסתכלו?
האשה: אבא שלי היה רק בשעה או חצי שעה לפני החתימה.
ב"כ הבעל: ובכל זאת בחרת לא להזמין אותו, זאת טענה הזויה.
אני סבור שהוא מנסה להחזיק במקל בשתי הקצוות הוא מנסה לייצג אותה בהסדרי ראייה של הילדים, הגן וחינוך הילדים, כל זה נובע מההסכם שחתמו עליו לא ניתן להפריד ולייצג רק על הילדים. הוא לא יכול להחליט מתי הוא מייצג ומתי לא. הם חתמו על ההסכם, סוכמו העניינים וגם נקבע מועד לגט היא אמרה ברוך שפטרנו, בהסכם נקבע גם מסגרת החינוך של הילדים. וגם אם לגבי הגן תהיה מחלוקת הרב [דיין פלוני] יכריע. היא העבירה את הבן לחב"ד בלי לשאול אף אחד. טענתי שהעובדה שהוא מייצג אותה בהסכם מחייב אותו להופיע כאן. אני אומר שהוא היה צריך להגיע כי הוא עדיין מייצג אותה במה שהחליט לייצג אותה, אז מה? הוא אומר אני אשלח עו"ד אחר לעניין הביטול. כמו"כ גם לגבי סעיף 15 שהוא טוען שלא יכול להופיע, אם ההסכם כשר וטוב, אדרבה הוא צריך לבוא ולהעיד על זה.
ביה"ד: הוא הוזמן לבירור העובדות מה היה באותו יום, אם ההסכם תקף או לא תקף, אנו נחליט.
לא ברור לביה"ד למה הוא מנוע מלהופיע ולברר העובדות שקרו באותו יום.
הבעל: היא טוענת לקשירת קשר של העו"ד שלה, עו"ד שלי ושל הרב [דיין פלוני].
ב"כ הבעל: עברה שנה מאז הוגשה בקשה לביטול ההסכם ע"י האישה. הם לא ביחד מעל שנתיים, יש כאן קושי. לגופו של עניין, הטענה שקרית ולא מתקבלת על הדעת, איך אותו עו"ד שמכר אותה לטענתה, עדיין מייצג אותה?
הבעל: איך היא לא תובעת אותו?
ב"כ הבעל: אנו טוענים שטענתה שקשרו קשר נגדה זה חלק מהשקרים שלה, בדיוק כמו ששיקרה בקשר לילדים היא אמרה שהגן לא נפתח,
האשה: אמרתי שהגן בתפוסה מלאה.
ב"כ הבעל: מציג מכתב מעו"ד [ב'] מתאריך 1/9/15, ובו הוא כותב שהרישום התבטל כי הגן נפתח רק כגן חובה ולא כטרום חובה, ומוסיפה שהיתה שמחה לרשום אך לצערה הגן לא קלט גיל. אנחנו פנינו לעיריה ביום 6/10/15 וקבלנו תשובה של העיריה לפיה, מבירור שערכה מזל דדון כי האם ביצעה רישום דרך האינטרנט, והגן פנוי וישמר להם. גם כשהופיעה בהרכב הקודם שאל אותה אב"ד בדיון 10/2/15 מי צעק עליך? והאישה אומרת מה זה רלוונטי.
הבעל: למה לא אמרת מיד [ב']?
ב"כ הבעל: ואז הרב שואל, הרב? ואז היא עונה, שני עו"ד צעקו עלי, לא הרב, ואז בדיון הבא היא אומרת שאני עם עו"ד [ב'] ועם הדיין עשינו יד אחת. עד מתי השקרים האלה ימשיכו? חזקה שכאשר רב מאשר הסכם הוא קורא בפניהם את כל התנאים הם ישבו על כל סעיף וסעיף,
הבעל: היא לקחה עו"ד נחשב.
ב"כ הבעל: בסוף יצא הסכם שלא מקפח היא מקבלת מעל ומעבר. בקשתי מהרב [דיין פלוני] שיקרא עוד פעם את ההסכם,
הבעל: היא נראית כמו מישהו, שמישהו יכול עליה?
ב"כ הבעל: רק אחרי שהרב [דיין פלוני] ווידא את ההסכם ומה הם התנאים הוא עשה קניין,
הבעל: אמרה ברוך שפטרנו,
...
ב"כ הבעל: עכשיו היא סיפרה שלא קיבלה את ההסכם באותו יום, לשקר יש רגליים היא הופיעה לדיון ב-11/11 ואומרת " העו"ד שלי הסביר לי את זה אחה"צ אחרי שלא אכלתי כל היום, אם הייתי יודעת מה זה אומר לא הייתי חותמת אני חתמתי בבכי". כמו"כ היא טענה שלא קיבלה את ההסכם ליד, זה לא נכון, עו"ד רונה צילמה אותו ונתנה לה אותו ביד.
הבעל: איך היא לא תובעת אותו (את עו"ד [ב'])?
האשה: גם זה יגיע.
ב"כ הבעל: ובהמשך הפרוטוקול האשה אומרת "אני מבקשת לשבת בלשכה עם הרב שסייע בגיבוש ההסכם איתנו."
הנושא של ביטול ההסכם עומד בפני בי"ד כבר שנה. מאז המזונות משולמים לפי ההסכם, טענה האישה שהסכם מקפח אותה ואיך יכול להיות גט לפני שנושא הסדרי ראייה סגור, כלומר, אין קיפוח כי כבר נקבעו הסדרי ראייה.
ב-15/7 יש חיוב שחל עליה חיוב ממוני, ולכן נוצר מצב שכרגע בגלל חוסר הוודאות יש עיכוב הליכים וגם הסכומים שהבעל התחייב לשלם כפי ההסכם ב-15/7 אבל היא לא הסכימה לפנות את הדירה, בניגוד לפס"ד. מבחינת הבעל, כל חודש, זה פחות הכנסה. ביה"ד ב-20/7, בהרכב הקודם קבע, שאם תדחה הבקשה לביטול ההסכם הוא יחייב אותה בהוצאות,
...
הבעל: למה חוטא יוצא נשכר? הטענות שלה הזויות? מה אני אשם? הדיין אמר לי תן לה עוד, כדי לסיים. והנה בסוף לא נגמר. אני צריך להוכיח משהו? היא סתם מפריחה שקרים בלי ראייה אחת לגמרי.
ב"כ הבעל: גם בדיון האחרון כשנשאלה מה היא רוצה היה ברור שזה רק ענין ממוני, זה סחטנות גט. תכסיסנות.
...
ביה"ד: עו"ד [ב'] כפוף לביה"ד, גם אם מוסדות הלשכה קבעו, זה לא נוגד את כללי האתיקה לברר מה היה בדיון ובעת עריכת ההסכם. הוא לא יכול להתחמק. לא בקשנו לדעת אם ההסכם תקף. רצינו לדעת אם הוא לחץ עליה או לא לחץ עליה.
האשה: הוא מתחמק. הוא אמור לייצג אותי והוא לא הגיע, גם תלונה תגיע כאשר יתבטל ההסכם.
...
ב"כ האשה: אם הרב [דיין פלוני] מסר התייחסות אנו מבקשים לדעת מה ההתייחסות.
ביה"ד: נכון להיום הוא לא מסר, היתה פניה של היועץ המשפטי של הנהלת בתי הדין שע"פ התקנות יכול להיות שצריך התייחסות נשיא ביה"ד הגדול."
האשה וב"כ הציגו גרסתם וטענותיהם לביטול ההסכם, בגין אי הסכמתה לתנאי ההסכם, חוסר הבנתה את ההסכם ובטענה שההסכם נכפה עליה במזימה ע"י ב"כ הצדדים בשיתוף הרב [דיין פלוני], וז"ל הפרוטוקול:
"ב"כ האשה:... האישה לא נשארה בבית סתם, הגיעה לביה"ד יום למחרת ההסכם. ביום חמישי היה ההסכם, ביום ראשון היא קבלה אותו בפקס וביום שני היא קיימה פגישה עם עו"ד [ב'] וביום שלישי היא הגיעה לביה"ד בבקשה לביטול הסכם, העיכוב לא בגללה. אנו מבקשים פס"ד סופי לביטול ההסכם. הבאנו אסמכתאות לביטול ההסכם.
עובדתית, האישה אומרת, לא קיבלתי את ההסכם ביום שהוא נחתם.
ב"כ הבעל: קבלת מרונה, אני לא מוכן לשמוע את השקרים האלה. לא הסכמת לעזוב את ביה"ד בלי ההסכם. את לא מפסיקה לשקר.
האשה: אני טוענת שהוא (הרב [דיין פלוני]) היה שותף איתם למה שעשו לי כאן. זה ברור.
הבעל: אז למה לא ענית? כשאב"ד בהרכב א' שואל אותך מי צעק עליך?
האשה: לא אמרתי שצעק עלי.
ב"כ הבעל: בפרוטוקול הדיון היא אומרת שלא הרב צעק עליה, אלא שני עו"ד. ובדיון שהתנהל בפני ביה"ד (הרכב ג') בשורה 46 היא אומרת, "אתה עשית איתו (עו"ד [ב']), יד אחת נגדי ועם הדיין ביחד."
...
האשה: הרב לא צעק עלי, הרב היה שותף להם הוא ראה אישה ממוטטת הוא אמר לי אם את היית בת משפחתי הייתי אומר לך לרוץ על ההסכם, זה הדיין אמר לי.
ביה"ד: אז למה את טוענת שהוא קשר קשר עם עו"ד נגדך?
האשה: הוא היה נוכח. אם רואים אישה באפיסת כוחות, אז מה?
גם עו"ד [ב'] באותו מצב היה גם חלק שהוא הסתודד עם הדיין, אז אמרתי לו למה אתה מסתודד איתו? והוא ענה לי, את חושבת שהוא יקפח לך את התנאים?
...
האשה: 3 ימים קודם הדיון בביה"ד, היה דיון בביהמ"ש שני עו"ד מסתודדים בחוץ ואני לא מבינה מה קורה ואז השופטת מקייס מזמנת אותנו והוא פותח את הדלת ואומר לה תנו לנו 5 דקות להגיע לגישור, מי תבע גישור? אני בכלל רציתי שלו"ב. היה דיון של 15 דקות ואני לא מבינה כלום, השופטת הציעה הצעה כדי לסיים את התיק ואז אני ביום רביעי אצל [ב'], ואני אומרת לו שאני לא מסכימה בשום פנים ואופן לשום הצעה, אני רוצה להוכיח שאני רציתי שלו"ב.
הבעל: שאני אספר על המעצרים שלי? על הלילות שביליתי במעצר, אנחנו לא יכולים לראות אחד את השני, על איזה שלו"ב רצית לדבר? תמשיכי עם השקרים שלך.
ביה"ד: אם את טוענת שהעו"ד שלך קשר קשר עם ב"כ הצד השני ועם הדיין איך את מחזיקה אותו עדיין?
האשה: (שותקת זמן רב). כי הוא קיבל כסף הוא קיבל המון כסף, לא ראיתי שהוא פועל נגד האינטרסים שלי, אז עכשיו הוא עושה מה שנכון ואח"כ אני כבר אפעל,
ביה"ד: את טוענת שהוא קשר קשר ובסיוע הדיין אילצו אותך לחתום על ההסכם? אז איך את יכולה לסמוך עליו שימשיך לייצג אותך ולא יפגע באינטרסים שלך? הנקודה הזאת לא ברורה לביה"ד.
האשה: (שותקת זמן רב). אני אמרתי את שלי. אמרתי לו את כל מה שהוא עשה לי.
...
הוא פחד להגיע הוא מתחמק. הוא הפקיר אותי היום."
ל. רק כחודשיים אחרי הדיון הגיעה לביה"ד הבהרתו של הרב [דיין פלוני] מיום ח' בטבת תשע"ו, כדלהלן:
"לתומי סברתי כי אין כל צורך בתגובה שכזו שכן כתבי בית הדין בעניין מדברים בעד עצמם, ואולם היום נאמר לי ע"י הלשכה המשפטית כי רצוי שאעלה זאת על הכתב.
לענ"ד, קלה כמות שהיא, אני הזעיר, הצעיר והנקלה שבתלמידים, דברי האשה כנראה לא הובנו כראוי. בתיק זה עשיתי מאמצים כבירים לסייע בידי הצדדים לסיים את המחלוקות ביניהם בדרכי נועם ושלום, מתוך כבוד הדדי, וראיית טובת הילדים. מספר שעות ישבו אצלי הצדדים וב"כ כאשר לקראת סופו של היום הצטרף גם אבי האשה, וכל זאת כאשר אני מסביר במתינות ובאורך רוח, וכמובן שללא כל לחץ, כל סעיף וסעיף, ומוודא כי תוכנו הובן ע"י כל הנוגעים בדבר.
אציין כי הדבר בא לידי ביטוי גם בבקשותיה של האשה. בבקשת האשה לביטול ההסכם, בקשה מיום 4.11.14 האשה לא מעלה כל טענה נגד הדיין, וכך גם בבקשת ב"כ האשה (שאינו ב"כ מיום ההסכם) בקשה מיום 30.11.14 מצוין "הערה: יובהר כי אין בבקשת האשה חלילה, כדי לפגוע בכבוד הרב [דיין פלוני], שבא עם רצון טוב, ועשה כמיטב יכולתו כדי להביא את הצדדים להסכמה!!!"
יואר כי הדברים מצאו את ביטויים גם בפרוטוקול הדיון מיום כב' שבט התשע"ה (11.2.15), בו בשורה 82 נכתב במפורש מפי ב"כ האשה "אנו רוצים להבהיר כפי שנכתב גם בבקשות שלאשה אין שום טענה כנגד הרב [דיין פלוני], הרב עשה כל שביכולתו כדי להביא את הצדדים להסכמות בדרכי נועם."
כמובן, שאין בדברי אלה בכדי לקבוע מסמרות בשאלה המשפטית העומדת בפני הרכב ג', ואין בהם אלא להבהיר את העובדות כפי שאני הזעיר מכירן בהתייחס לטענה שהועלתה בהחלטת הרכב ג'."
אחרי הדיון הוגשה לביה"ד גם תגובת ב"כ האשה עו"ד [ב'] בנוגע לטענות שהועלו בביה"ד ובתגובת ב"כ הבעל שהוגשה לביה"ד על התנהלותו באופן שתופס את החבל בשני ראשיו, בתביעתה של האשה לביטול ההסכם טוען שאינו יכול לייצגה, אך מייצגה בתביעתה בעניין משמורת הילדים והמוסד החינוכי בו ילמדו, למרות ששני עניינים אלו נקבעו בהסכם. בדבריו יש התייחסות לדברי ביה"ד שהוזמן רק לצורך בירור העובדות. להלן חלקים מתגובתו:
"2. כן הבהיר הח"מ כי בשאלת טענות האשה לביטול ההסכם, והחלטת ביה"ד לזמן את הח"מ לעדות באשר לטענותיה (מלבד החלטת ביה"ד לבקש עדות בכתב של הדיין, הרב [דיין פלוני], באשר לנסיבות עריכת ההסכם), הרי שוועדת האתיקה של לשכת עוה"ד השיבה בעבר בשלילה על האפשרות, לענין טענות עו"ד נגד ההסכם, בכתב או בע"פ, במסגרת עדות, בהתאם לסעיף 15 לכללי לשכת עוה"ד.
...
א) ייצוג ו/או עדות באשר לביטול ההסכם – האשה ביקשה לבטל את ההסכם, שנערך כאשר הח"מ מייצג את האשה. היא העלתה שתי עילות מרכזיות באשר לביטול הסכם: א) הזכות לבטל הסכם, מבחינה הלכתית, בטרם בוצע הגט ובטרם בוצע פרט כלשהו בהסכם. ב) נסיבות עריכת ההסכם (היא טענה מספר דברים – מצבה באותו זמן, לחץ עליה, לרבות טענות מול הדיין שגישר בין הצדדים, ומול הח"מ והצד שכנגד, ועוד טענות). הח"מ רק ציין לעיל את עיקרי טענותיה העובדתיות, ואין הח"מ נכנס כלל בדברים לעיל ולהלן להתייחסותו כלפי טענותיה.
לכאורה, מדוע עו"ד אינו יכול להגיש בעצמו בקשה לביטול הסכם שהיה שותף לעריכתו, או למסור עדות על נסיבות עריכת ההסכם, ובכך לשלול או לאמת מי מטענות הצדדים בדיון בבקשת הצד הרוצה לבטל את ההסכם?
הרציונל של סעיף 15 לכללי הלשכה, לענ"ד הוא שהלשכה אינה רואה כדבר ראוי שעו"ד יחתום ו/או ישתתף בעריכת הסכם, ואח"כ יטען שנסיבות עריכת ההסכם לא היו כשרות...
ממילא, מובן מדוע אסור גם להעיד, שהרי מטרת הרוצה לבטל את ההסכם, להסתמך על עדות עוה"ד או לתקוף אותה, ומן העבר השני, זו גם מטרת הרוצה להותיר את ההסכם – להסתמך על עדות עוה"ד או לתקוף אותה.
נציין כי ידוע לח"מ שמטרת ביה"ד היא כמובן להוציא דין אמת לאמיתה, ולכן הוא רואה את המוזמן לעדות כמי שאמור לסייע לו בהגעה למסקנה על כלל הנסיבות, כדי להכריע בבקשה המונחת בפניו.
אולם, כאן בדיוק נוצרת מעגליות ללא סוף, שהרי אי אפשר לנתק האחד מן השני. ברור שיכולות להיות השלכות מעדות עוה"ד, והעדות יכולה להיות כלי בידי ביה"ד, כדי להחליט אם יש לבטל את ההסכם, אם לאו. אי אפשר לנתק את העדות מההחלטה האפשרית על הבקשה לביטול הסכם. נכון שביה"ד הוא המחליט מה תהא תוצאת כלל הטענות והעדויות, אבל יש לזכור: מדוע נדרשות עדויות, של הגורמים השונים, אם לא כדי לקבל כלים כדי להחליט אם צודק הצד המבקש את ביטול ההסכם, או שאינו צודק?!
למען הסר ספק, הסיטואציה שנוצרה כעת אינה פשוטה כלל ועיקר, והח"מ קרא היטב את הדברים שנכתבו בפרוטוקול, ובנוסף, הח"מ מבין מתוך הפרוטוקול שגם כבוד הדיין, הרב [דיין פלוני], נמנע ממסירת עדות, בשל פניית היוהמ"ש של בתי הדין, שעל פי התקנות יכול להיות שצריך התייחסות נשיא ביה"ד הגדול. בכל אופן, לגבי הח"מ קיבל ביה"ד את מכתב לשכת עוה"ד.
לסיכום, אין הח"מ מתחמק כלל, ויש לו את הכבוד לביה"ד, אלא שבמצב רגיש זה, עליו לפעול בהתאם להנחיות הלשכה, המחייבת אותו כעו"ד, ואם התפרש ח"ו שיש בכך משום פגיעה בביה"ד, הרי שמובהר שאין כל כוונה כזו, ומובעת התנצלות כלפי ביה"ד!!! יתירה מזאת, ביה"ד מתבקש להבין שכל פעולה שיעשה הח"מ בענין ביטול ההסכם, לרבות בכתיבה או בעדות, יוצרת סיבוך – אם הח"מ כותב או מעיד באופן שגורם לביטול ההסכם, הרי שיש כאן פגיעה בכלל 15 לכללי הלשכה. אם הח"מ כותב או מעיד באופן הסותר דברים של הלקוח, יש כאן, לכאורה, פגיעה – עקיפה לפחות – בכלל 16, האוסר טיפול נגד לקוח...
לכן, אל יהי הדבר קל בעיני אדם כלשהו, ואל תדון את חברך עד שתגיע למקומו. ככלות הכל, הח"מ משמש כעו"ד שנים רבות, וכאמור, הח"מ קרא היטב את האמור בפרוטוקול האחרון! לכן, מובהר לביה"ד חד משמעית, שאין הח"מ מתחמק, ואסור שתהא מחשבה אחרת בנדון, הח"מ מעולם לא עמד במצב שכזה, ואסור להסיק דבר וחצי דבר מהימנעות הח"מ מעדות, על עמדת הח"מ בכל מה שנטען כלפיו או בכלל – בעד או נגד טענת מי מהצדדים!!! אלא שכללי הלשכה הם חד משמעיים.
לכן, מבוקש בכל לשון שאם ביה"ד פוסק בבקשה שהונחה בפניו, לכאן או לכאן, לא יקח את הימנעות הח"מ כחיזוק לטענה של מי מהצדדים, אלא יכריע ללא התייחסות לעובדה זו.
נוצר מצב חמור, שהפרוטוקול עוסק במספר אנשים, שחלקם ממשיכים להתדיין בתיק, כגון האשה, הבעל, ב"כ האשה, ואף טוענים לכאן ולכאן, ומגיבים לטענות אהדדי, וחלקם (הדיין והח"מ) מנועים מלמסור עמדתם, בשל כללים של גופים מעליהם (בין אם זה היוהמ"ש של בתי הדין, ובין אם זה לשכת עוה"ד).
לכן, אנא הבנת ביה"ד את המצב המסובך שנוצר כאן."
העתקנו כל הפלפול המשפטי של עו"ד [ב'], ואין בכל הדברים שכתב ולא כלום, אין מניעה שיודיע לביה"ד אם עשה את תפקידו באמונה, האם הכריח את האשה לחתום על ההסכם, האם צעק עליה, דברים שכפי שכתבנו אין בהם בהכרח כדי לפסול את ההסכם, שהרי הכל תלוי בנסיבות העניין. חובת עו"ד לדבר אמת ולגלות את האמת, ודבר זה לא נעשה במקרה שלפנינו, ועיין לקמן.
נוסיף ונאמר, עו"ד [ב'] מייצג את האם בטענתה לגבי המוסד החינוכי שבו ילמד הבן, דבר הסותר במפורש את האמור בהסכם שהבן ילמד בחינוך ממ"ד, וברור שלגבי דבר זה הוא מנוע מלטעון בהתאם לסעיף 15 לכללי האתיקה של עורכי הדין, משא"כ דרישת ביה"ד שביקשה בירור העובדות גרידא. אמנם אין מניעה שיטען בעניין הסדרי הראייה, מפני שלעניין דבר זה נקבע בהסכם שהעניינים לא נחתכו, וייקבעו אחרי ששני הצדדים יטענו טענותיהם, ולפיכך בנושא זה בלבד אין מניעה שב"כ שהשתתף בעריכת ההסכם וכתב אותו בכתב ידו יוכל לייצגה בהמשך ההליכים.
לגבי טענתו שבהתאם לסעיף 15 לכללי לשכת עורכי הדין (אתיקה מקצועית), תשמ"ו-1986, המורה על איסור ייצוג וטיעונים של עו"ד כנגד הסכם שהוא עצמו ערך או טיפל בעניינו, וזאת משום חשש מובן של ניגוד אינטרסים, אין הנדון שייך לראייה, מאחר שביה"ד אינו מזמין אותו כעו"ד וכמייצג הטוען טיעונים בעניין אלא כעד המעיד בפן העובדתי של המקרה.
האם דיין מנוע/פטור מלהבהיר העובדות בעניינים שנידונו/נערכו בפניו?
לא. והנה לעניין הבהרתו של הרב [דיין פלוני], התחבטנו רבות האם להתייחס להתעלמותו הראשונית מהחלטת ביה"ד. ועל כגון זה כבר אמרה הגמרא בבבא בתרא (פט, ב): "אמר רבן יוחנן בן זכאי, אוי לי אם אומר, אוי לי אם לא אומר". ולבסוף אמרם, כדכתיב "ישרים דרכי ה' צדיקים ילכו בם וכו'".
כבר כתבנו לעיל אותיות כ"א, כ"ב, שמן הראוי היה שהרכב א' של ביה"ד שטיפל בתביעה בתחילתה, ושהרב [דיין פלוני] אחד מדייניו ישב עם הצדדים וגיבש עימם את ההסכם, ידון ראשית כל בטענות העובדתיות, ושהרב שישב בעת ניסוח ההסכם יבהיר לחבריו העובדות, שסביר שהובהרו להם בשעת מעשה בעת אישור ההסכם, ועכ"פ משהוגשה להם הבקשה לביטולו. ולא הרכב בית דיננו שלא מודע כלל לעובדות, ושצריך לברר העובדות ממי שנכח בשעת מעשה. אך אנו עומדים אחר מעשה בי"ד ואחרי שהתיק הועבר לטיפולנו. מסיבה זו כתבנו בהחלטתנו מיום ז' בחשוון תשע"ו, 20/10/15 (הובאה לעיל אות כ"ז), שביה"ד רוצה לברר העובדות עם הנוכחים באותו מעמד, ב"כ האשה שכתב ההסכם בכתב-ידו והרב [דיין פלוני] שהיה שותף בכל שלבי עריכת ההסכם.
ביה"ד לא ראה מקום וצורך להזמינו, ובפרט שהרב [דיין פלוני] יושב היום בביה"ד הרבני באזור אחר, אך מכיוון שנטענו טענות (אמנם טענות חדשות), כאילו הוא מעורב בקנוניה נגד האשה, ביה"ד ביקש תגובתו והתייחסותו. אין בבקשה להגשת תגובה והבהרה מפורטת משום הבעת אי-אמון או קביעת עמדה לגבי נכונות הדברים, שהרי כמו בכל מקרה בו מוגשת בקשה בפנינו, חובתנו לפני מתן החלטה לשמוע תגובת הצד השני. אף בנידון דידן חובתנו לקבל הבהרה ברורה של הנסיבות ממי שהיה נוכח שם, אף במקרה שלא הועלתה טענה לגביו. וק"ו במקרה שלפנינו, שבדיון שנערך בפנינו האשימה האשה את הדיין, שהיה שותף לכאורה בקשר שנקשר כנגדה.
החלטת ביה"ד הועברה על ידי המזכירות לתגובת הרב [דיין פלוני] ביום בו נכתבה. לביה"ד היה ברור שאין מניעה כלשהי שהדיין שישב בעת עריכת ההסכם יבהיר הדברים בכתב לבית הדין, ולדעתנו זוהי אף חובתו לברר הדברים שהרי לא מספיק שהצדק ייעשה וצריך גם שייראה. לפיכך תמוהה היתה בעינינו הודעת הלשכה המשפטית בהנהלת בתי הדין ולפיה הרב [דיין פלוני] התייעץ עימם, האם ראוי שדיין מכהן ייתן תגובה על מקרה שבא לפניו ונידון כעת בפני הרכב אחר. פנייה זו נמסרה לי זמן קצר לפני הדיון שנערך ביום 2/11/15, ולפיכך כשנשאלתי בעת הדיון האם הגיעה תגובת הרב [דיין פלוני], השבתי את מה שהיה ידוע לי באותה שעה, שהרב [דיין פלוני] פנה ללשכה המשפטית לברר האם הדבר מקובל שהדיין יעיד על מה שהיה בפניו.
חובה עלינו לברר הדברים מהבחינה ההלכתית תחילה, ואח"כ נבאר הדברים גם מהפן המשפטי.
ובאמת לא הבנתי ההווא אמינא שדיין לא ידונו אותו, לא יעיד ולא יעידו עליו, דהרי שנינו בסנהדרין (יט,א):
"מלך לא דן ולא דנין אותו לא מעיד ולא מעידין אותו."
ואומרת הגמרא:
"לא שנו אלא מלכי ישראל אבל מלכי בית דוד דן ודנין אותן דכתיב "בית דוד כה אמר ה' דינו לבוקר משפט". ואי לא דיינינן ליה אינהו היכי דייני והכתיב "התקוששו וקושו" ואמר ר"ל קשוט עצמך ואח"כ קשוט אחרים..."
ומשמע מדברי הגמ' שהכשירות של דיין לדון היא רק אם אפשר לדון גם אותו, וממילא הוא הדין לעניין עדות שמי שאינו יכול להעיד אינו יכול להיות דיין. ועכ"פ זה ברור שאפשר לדון דיין ולהעיד עליו, וכן דיין יכול להעיד ואין מניעה הלכתית. ולכן אין ספק שהלכתית יש אפשרות לזמן דיין בין לדון אותו ובין להעיד אותו אפילו בפני ביה"ד, ובוודאי שאפשר לבקש ממנו שימסור דבריו בכתב.
ואמנם בשבועות (ל,ב) שנינו:
"האי צורבא מרבנן דידע בסהדותא וזילא ביה מילתא למיזל לבי דיינא דזוטר מיניה לאסהודי קמי לא ליזיל."
ומבואר שאם ביזיון לת"ח ללכת לדון לפני הדיין הוא פטור מללכת, שאין הוא חייב להתבזות. והובא דין זה להלכה בחו"מ (סימן כ"ח, סעיף ה'):
"ת"ח שיודע עדות לישראל ותבעו שיעיד לפני ב"ד קטן ממנו אם הוא עדות ממון אינו חייב לילך להעיד, אלא הם שולחין אליו ומעיד"
ועיי"ש בסמ"ע בט"ז ובמש"כ שם ב"פתחי תשובה", בהגהות רעק"א, ובהגהות אמרי ברוך, ואכמ"ל. ועכ"פ אף במקום שאין זה כבודו לבוא לפני ביה"ד, ישלחו לו שלשה שיעיד בפניהם, או שישלח דבריו לביה"ד בכתב. ולכן ודאי שאין מניעה הלכתית, ולכאורה אף יש חובה הלכתית לברר לביה"ד העובדות, עכ"פ בכתב, במקום שביה"ד מבקשים.
לב. והנה בנידון דידן ששני הצדדים מתארים העובדות שהיו בעת המו"מ באופן שונה, הדבר הוא טבעי שביה"ד יברר הדברים בפני האדם הניטרלי שאין לו משוא פנים ושהיה במקום בשעת מעשה. אין סיבה שביה"ד יפקפק בנאמנותו של הדיין, וחזקה על הדיין שעושה מלאכתו נאמנה. אין ספק שביה"ד יוכל להסתמך על הכתוב בפרוטוקולים וכפי שאכן נסתמך עליהם בהמשך דברינו. אך גם אם אפשר להסתמך על האמור בפרוטוקולים, שכפי שיבואר לקמן עלה מהם שהאשה לא הטילה דופי בתפקודו של הרב [דיין פלוני], ואף אם נסמוך על החזקה שביה"ד עשה מלאכתו נאמנה, וחזקה על חבר שאינו מוציא מתחת ידו דבר שאינו מתוקן, אפילו הכי קיימא לן שאף שבמקום שאפשר לסמוך על חזקה כל היכא דאפשר לבירורי מבררינן. וכמו ששנינו בפסחים ד':
"המשכיר בית לחברו בארבעה עשר חזקתו בדוק או אין חזקתו בדוק למאי נפק"מ לישייליה דליתיה להאי דלשיוליה."
והוכיחו הר"ן והמהר"ם חלאווה בחידושיהם שם, שאם המשכיר נמצא לפנינו צריכים לשואלו, אפילו אם חזקתו בדוק, ופירשו בטעם הדבר שלא סמכינן על חזקה במקום שאפשר לברר. והוא הדין בנידון דידן שהדיין שכל המעשה נעשה בפניו נמצא בפנינו, חובה עלינו לברר אצלו היאך נעשה המעשה, ולא נסתפק בהסתמכות על החזקה המשפטית שהדיין עושה מלאכתו נאמנה.
ולפיכך לא ברור לביה"ד מדוע דבר זה מצריך שאלה לייעוץ המשפטי של הנהלת בתי הדין, שהרי אותו מכתב שנשלח זמן רב אחרי הדיון המעיד על מה שהתנהל בעת עריכת ההסכם היה ראוי שיישלח עוד לפני הדיון. ולו בכדי שנוכל לעמת הדברים מול דברי האשה.
ויש להעיר עוד בזה, דבשו"ע חו"מ סימן י"ד ס"ד נפסק שהיכא שבעל דין חושד שהדיין נגדו, צריך לכתוב לו נימוקיו, ומקורו מב"מ סט, ב, עיי"ש. והנה בנידון דידן שהאשה טענה שאף הדיין היה שותף בלחץ עליה (אף שבתחילה לא אמרה כן, ומסתבר שאין היא חושבת כך), ובנסיבות אלו ודאי עדיף שהדיין שישב בשעת מעשה יברר העובדות מה קרה, ואף שעקרונית אפשר לסמוך על החזקה, אין ספק שדברים מפורשים עדיפי. וכדאיתא בחו"מ שם, דבהולך לבי"ד הגדול יכול לדרוש שיכתבו הנימוקים מאיזה טעם דנוהו, ומקורו מסנהדרין (לא,ב), ש"מ שיכול לבקש מהדיין שיכתוב נימוקיו לבי"ד אחר שלא היו בעת הדין ולא ידעו הטענות. והוא הדין בנידון דידן, שכפי שאמרנו בית הדין לא היה בשעת מעשה, והצדדים מציגים נסיבות חתימת ההסכם באופן שונה, שראוי שהדיין שנכח בשעת מעשה יבהיר העובדות, שעל פיהן נתן תוקף של פסק דין להסכמות. סוף דבר, אין ספק שחובה עלינו לברר העובדות בכל טצדקי שבידנו, והוא הדין שראוי שהדיין שהיה בשעה מעשה יברר הדברים במפורש, ולא יניח לבית הדין לסמוך על החזקות.
כאמור לעיל, הרכב בית דיננו לא דן לגופו של הדיין האם התנהג כיאות או שלא עשה כן. ביה"ד התבקש להכריע בטענה שהועלתה על ידי האשה, ולפיה חתימת ההסכם היתה שלא מתוך מודעות ובעל כרחה, ועובדות אלו ודאי ראוי שמי שנכח בשעת מעשה יבררן לבית הדין.
לג. והנה אחרי שהתבאר שמצד ההלכה ראוי וחובה על הדיין לברר לבית דיננו העובדות הידועות לו, אין מניעה לדבר זה גם מצד כללי האתיקה של הדיינים. דבשלמא אם היוזמה היתה מצד הדיין שנכח בעת אישור ההסכם, היה מקום לומר שלא ראוי שיבאר הדברים ויצדיק מעשיו אם לא התבקש. וכמו בערעור שמתברר בבית הדין הגדול על פסק דין או החלטה שניתנה, שאין ראוי שהדיין יבאר הדברים שנכתבו בהחלטתו או בפסק דינו שהוגש עליו ערעור, אם לא התבקש, שנראה כמחזר להצדיק דבריו. אבל במקרה שהתבקש על ידי ביה"ד הגדול לבאר הדברים, ודאי שחובה וראוי שיעשה כן.
כלל 32 לכללי האתיקה של הדיינים, תשס"ח-2008, קובע:
"דיין לא יעיד בהליכים משפטיים אלא אם כן זומן על ידי בית דין או בית משפט או באישורו של נשיא בית הדין הרבני הגדול..."
הרי שכלל זה קובע שהדיין לא ייזום עדות בהליך משפטי מעצמו או אם זומן על ידי בעל דין, אך במקרה שבית הדין מזמינו לעדות, אין מניעה שיעיד עדותו, ודבר זה אינו מצריך הסכמת נשיא בית הדין הגדול. הסכמת הנשיא נצרכת כשהדיין יוזם העדות או כשאחד מבעלי הדין מזמנו, אבל כשהיוזמה היא של בית הדין אין מניעה וראוי שיעיד. ולפיכך בנידון שבפנינו שהפנייה היתה ביוזמת בית הדין אין מניעה אתית, ולפיכך חלה חובה הלכתית ואתית לבאר לבית הדין מה שהתבקש בהחלטת בית הדין.
והנה לעיל אות כ"ב הזכרתי דברי הגמ' שנאמן דיין לומר לזה זיכיתי, וכתבתי שמטעם זה נאמנותו של הרב [דיין פלוני] שהיה בעת עריכת ההסכם עדיפה על נאמנותו של כל אדם אחר, וכתבתי שמטעם זה היה ראוי שההרכב המקורי שדן בתיק ידון בבקשה לביטול הסכם. והנה מקור הדין הוא בקידושין (עד,א) ששם נאמר שחיה נאמנת על הבכור, בעל מקח נאמן על מקחו ונאמן דיין לברר איך פסק. וכתב שם הר"ן (לא,א מדפי הרי"ף) שהחיה נאמנת:
"מפני שעל הרוב אי אפשר בלאו הכי."
והוסיף הר"ן:
"כשם שהאמינו חיה מפני שברוב הפעמים אי אפשר בלאו הכי והאמינו ג"כ דיין בזמן שבעלי דינין עומדין לפניו... משום דזמנין טובא דליכא סהדי..."
ושמעינן מינה שבמקום שאין מצויין עדים מאמינים למי שנמצא שם, אעפ"י שמעיקר הדין אין לו נאמנות, ולכן האמינו למיילדת מפני שהיא נמצאת בשעת הלידה, והוא הדין שהאמינו לדיין איך פסק דברוב הפעמים אין שם עדים. ועיין בחידושי אגודה שם, שכתב וז"ל:
"ונפקא מינה לחירופין ועניינים הנעשים בבית הכנסת של הנשים שסומכים על הנשים להעיד."
והיינו שמכיוון שבעזרת נשים מצויות רק נשים ולא נמצאים גברים, סומכים על הנשים להעיד מה קרה שם, דאי לאו הכי הדברים לא יוכלו להתברר. ודין זה נפסק ברמ"א (חו"מ סימן ל"ה סי"ד):
"דתקנת קדמונים הוא דבמקום שאין אנשים רגילין להיות, כגון בבית הכנסת של נשים או בשאר דבר אקראי שאשה רגילה ולא אנשים, כגון לומר שבגדים אלו לבשה אשה פלונית והן שלה ואין רגילים אנשים לדקדק בזה – נשים נאמנות. ולכן יש מי שכתב דאפילו אשה יחידה או קרוב או קטן נאמנים בענין הכאה ובזיון ת"ח או שאר קטטות ומסירות לפי שאין דרך להזמין עדים כשרים לזה ואין פנאי להזמין..."
ועיין בפתחי תשובה שם, ועיין באהע"ז (סימן ע"ד וקנ"ד) שמושיבין נשים נאמנות להעיד על הקורה בין איש לאשתו משום שאי אפשר בעניין אחר. ולפי זה הוא הדין וק"ו בנידון דידן שהדיין שישב עם הצדדים בעת עריכת המו"מ הוא זה שנאמן והוא היחיד היכול לברר מה קרה שם, ולכן יש לו נאמנות מיוחדת. ומטעם זה פנה ביה"ד לרב [דיין פלוני] שהוא היה האדם הניטרלי היחיד בעת ניסוח ההסכם, שיברר לביה"ד איך היתה המציאות בעת ניהול המו"מ וחתימת ההסכם, שהוא היודע מה שקרה והוא היחיד שיכול לברר המציאות שאין בידינו לבררה אלא רק מתוך אומדנא, וברור שעדיף שביה"ד ישמע הדברים מפי הנאמן.
לד. והנה הלשון שנקבע בכללי האתיקה לדיינים, נקבע גם בכלל 30 לכללי האתיקה לשופטים:
"שופט לא יעיד בהליכים משפטיים אלא אם כן זומן על ידי בית המשפט או באישורו של נשיא בית המשפט העליון..."
עניין זה של הזמנת שופט לעדות נידון בפסק דינו של בית המשפט העליון, רע"א 3202/03, להלן חלקים מפסק דין זה:
"הערכים הנשקלים
2. בבואנו להכריע בשאלה אם ראוי להעיד שופט כעד על דוכן העדים בהליך שיפוטי מונחים על כפות המאזנים ערכים כבדי משקל, שכולם כרוכים זה בזה וכל אחד מהם בפני עצמו מטה את הכף לעברו: חשיפת האמת, עשיית משפט צדק והגינות ההליך השיפוטי; ומולם ההגנה על מעמדם של בתי המשפט, אי תלותם והבטחת אמון הציבור בהם. אמרתי "כרוכים זה בזה", משום שחשיפת האמת, עשיית משפט צדק והגינות ההליך השיפוטי, כולם כשלעצמם, ומעצם טבעם, מגינים על מעמדם, על אי תלותם של בתי המשפט ועל אמון הציבור בהם. אין צריך לומר כי חשיפת האמת, עשיית משפט צדק, ואף הגינות ההליך השיפוטי מחייבים שהעד יעיד וייחקר בגלוי ובפומבי לפני בית המשפט, בעיקר מן הטעם שבדרך זאת נבדקת מהימנותו ונבחנת אמינות גרסתו. והדברים ידועים (ראו, בין היתר, בג"צ 124/58 היועץ המשפטי לממשלה נ' השופט המנהל את החקירה המוקדמת ואח', פ"ד יג (1) 5; ע"פ 35/72 רחמים דיין נ' מדינת ישראל, כו (1) 662, 664; ע"פ 406/78 בשירי ואח' נ' מדינת ישראל, פ"ד לד (3) 393, 442 – 443; ע"פ 685/81 אהרוני ואח' נ' מדינת ישראל, פ"ד לז (1) 673, 689; א' הרנון דיני ראיות (חלק ראשון, תשמ"ה) 106 – 109 (להלן – "הרנון") ). מאידך גיסא, עלולה עדות וחקירה של שופט כעד על דוכן העדים, לגרום לביזוי השופט (ראו דברי השופט צ' ברנזון בע"פ 364/73 שלמה זיידמן נ' מדינת ישראל, פ"ד כח (2) 620, 627 (להלן – "ענין זיידמן") ודברי השופט מ' רביד בהמ' (ירושלים) 5915/97 יצחק יואב נ' ויסגלס דב ואח', תקדין מחוזי 1997 (4) 836 (להלן – "ענין יצחק יואב") שיצוטטו להלן) וממילא לפגיעה במעמד ובאי התלות של בתי המשפט ובאמון הצבור בהם (ראו, בין היתר, בג"צ 732/84 צבן נ' השר לענייני דתות ואח', פ"ד מ (4) 141, 148 – 149; בג"צ 506/89 בארי נ' כוכבא שבתי ואח', פ"ד מד (1) 604, 610 – 611; בג"צ 6163/92 אייזנברג ואח' נ' שר הבינוי והשיכון, פ"ד מז (2) 229, 266 – 267; בג"צ 2148/94 אמנון נ' כבוד נשיא בית המשפט העליון, פ"ד מח (3) 573, 583 – 584).
...
6. השאלה אם ראוי להעיד שופט כעד על דוכן העדים התעוררה רק במקרים מעטים וברובם הוזמן השופט להעיד על דבר הקשור בתפקידו השיפוטי. בפרשה אחת הורשע המערער בבית משפט השלום בתל אביב – יפו בעבירה של הוצאת שם רע על שופט בעת מילוי תפקידו, לפי סעיף 131 (1) (א) לפקודת החוק הפלילי, 1936. המערער ערער על פסק דינו של בית משפט השלום לפני בית המשפט המחוזי בתל אביב –יפו ואחרי שניתן פסק דינו של בית המשפט המחוזי, ביקש להרשות לו לערער על פסק הדין ובית משפט זה נעתר לבקשתו. בגדר ערעורו השיג בא כוח המערער על החלטתו של בית משפט השלום שדחה את בקשתו לזמן לעדות את השופטת שבביזויה הורשע המערער. לטענתו "הוא מכיר בכך שלפי ההלכה הפסוקה אין לחייב שופט של בית-משפט מחוזי לבוא ולהעיד על ענינים שהתרחשו אצלו במשפט אחר. אבל, לדעתו, היה צריך לפחות להרשות לו להזמין את השופטת והברירה היתה בידה להיענות להזמנה או לסרב". טענה זאת דחה בית משפט זה, תוך הדגשת השיקולים של בזבוז זמנו של השופט המוזמן להעיד ושל ביזוי בית המשפט על ידי חקירתו הנגדית:
"אין שחר לטענה זו. כלל בל יעבור הוא, שאין לחייב שופט – – – להעיד על דבר שטיפל בו בסמכותו כשופט, ואף לא להיקרא להעיד על כך – – -. הסיבה לכך היא שאין לבזבז את זמנו של שופט – – – על ענינים צדדיים כאלה, וגם אין להעמידו בפני הברירה להיענות או לא להיענות להזמנה כזאת. שאם יבחר להעיד וייחקר בחקירה נגדית עשוי הדבר להביא לביזוי בית-המשפט – דבר שאין להרשותו" (ההדגשה שלי – י' ט') (דברי השופט צ' ברנזון בענין זיידמן, בעמ' 627).
כלל זה אומץ גם בפרשה אחרת שבה ביקש המבקש להעיד את סגן הנשיא של בית המשפט המחוזי בירושלים על ארועים שהיו במהלך דיון לפניו, שלפי טענתו של המבקש, לא נכללו בפרוטוקול הדיון. בית המשפט המחוזי בירושלים (כבוד השופט מ' רביד), בהחלטה מפורטת ומנומקת היטב, דחה את הבקשה באומרו כי מדובר "בעדות בלתי רלבנטית, שכן אין בעדותו זו של השופט – – – בהנחה שתינתן, משום תרומה שממנה ניתן להסיק מסקנה – – -". בית המשפט הוסיף דברים לענין השיקולים השונים – ואף הסותרים – הנשקלים בסוגיה זאת:
"אפילו טעיתי במסקנתי זו, עדין נראה לי שאין מקום להזמין את השופט – – – לעדות. לחברה יש אינטרס שמשפטים יתנהלו כראוי ושהאמת תצא לאור. מאידך יש גם מקרים שבהם הדין מעדיף אינטרס נוגד בין באופן מוחלט ובין באופן יחסי, המונע חשיפת האמת – – – הגישה הרווחת בארץ ששופט אינו מעיד בענינים הנוגעים לתפקידו כשופט – – – כאשר מתבקש שופט להעיד, לא רק שמטילים דופי בפרוטוקול שנרשם, אלא תהיה לכך השלכה גם על אמינותו כשופט. חקירה נגדית של שופט עלולה לפגום במעמדו מחד, ומאידך, קיים חשש רציני שדווקא משום כבודו של השופט יהיו פרקליטים שיחששו לחקור את השופט בחקירה נגדית, על מנת שלא לפגוע במעמדו ובכך ימנעו מלעשות שימוש במכשיר חיוני זה לגילוי האמת – – – בעוד שהשיקול הראשון הוא כללי ומערכתי ועלול לפגום ברשות השופטת בכללותה, הרי השיקול השני הוא בעיקר פרטני, משום שהוא עלול לפגוע בבעל דין שבמשפטו מעיד השופט, אך בחשבון סופי גם כאן עלולה הרשות השופטת להינזק. – – –
יש לנקוט זהירות רבה בזימון שופטים להעיד שמא תיפגע מכך הרשות השופטת ככלל ושמא ייפגעו שופטים כפרטים. יש למנוע קריסת הסכר הקיים, יש להתיר רק קילוח דק מן הדק, מתן עדות על ידי שופט תעשה רק במקרים נדירים ויוצאי דופן. – – – ייתכנו מקרים חריגים שבהם לא יהיה מנוס מהזמנתו של השופט להעיד וזאת כאשר עלול אינטרס של צד במשפט להיפגע קשות אם השופט לא יבוא ליתן עדות במשפטו" (דברי השופט מ' רביד בענין יצחק יואב, שם).
...
סיכום תמציתי של הכללים שדומה שנתגבשו בענין זה – לרבות ההבחנה בין ארועים הקשורים בתפקידו השיפוטי של שופט לבין ארועים שאינם קשורים בכך – מובא בספרו של השופט יעקב קדמי:
"הלכה פסוקה היא שאין מעידים שופט – – – – והגישה הרווחת עתה מדברת בכל שופט – על דבר שטיפל בו במסגרת פעילותו כשופט. פרט למגבלה זו, דין שופט כדין כל אדם אחר, אם כי רצוי – ואף רצוי ביותר – להימנע מקריאת שופט אל דוכן העדים, ולו רק בשל הנזק הצפוי למעמדו ולתדמיתו בשל כך" (י' קדמי על הראיות (חלק ראשון, מהדורה משולבת ומעודכנת תשס"ד) 476. וראו גם הרנון, בעמ' 88 שלדעתו "אין זה רצוי ששופט ייקרא כעד"). (על האפשרות ששופט יעיד בכתב בעניינים הקשורים לתפקידו השיפוטי ראו ע"פ 2286/91 מדינת ישראל נ' אשר אילוז ואח', פ"ד מה (4) 289, 307 – 308; ע"פ 4133/93, 4228 מדינת ישראל נ' ח'יר; ח'יר נ' מדינת ישראל, פ"ד נ (4) 274, 278).
...
11. כפי שראינו מלמד הנסיון הישראלי כי לא ראוי להעיד שופט כעד על דוכן העדים על דבר הקשור בתפקידו השיפוטי. אולם, השאלה אם להעיד שופט על דוכן העדים על דבר שאינו קשור בתפקידו השיפוטי – בין אם ארע לפני תחילת כהונתו ובין אם ארע במהלכה – לא זכתה עד כה להכרעה שיפוטית. עוד ראינו כי הגישה המקובלת באנגליה היא שאין להעיד שופט כעד על דוכן העדים על דבר הקשור בתפקידו השיפוטי, משום החשש מפגיעה במעמדו של השופט העומד בפני חקירה נגדית ומשום הרצון לשמור על עצמאות המערכת השיפוטית. לעומת זאת ניתן לומר כי הגישה המקובלת בארה"ב היא שניתן להעיד שופט כעד על דוכן העדים על דבר הקשור בתפקידו השיפוטי, ובלבד שאינו נדרש להעיד במשפט בו הוא עצמו יושב על כס המשפט. גם במשפט העברי מצאנו שכל מעשה של הדיין הפוגע בכבודו או העלול לגרוע מכבודו נחשב בלתי ראוי. על רעיון זה למדנו גם מהחריגים לגבי עדותו של תלמיד חכם לפיהם ניתן לגבות את העדות בביתו ואף ניתן למוסרה בכתב.
12. הערכים של חשיפת האמת, עשיית משפט צדק והגינות ההליך השיפוטי, מחד גיסא, והערכים של ההגנה על מעמדם של בתי המשפט, אי תלותם והבטחת אמון הציבור בהם, מאידך גיסא הם ביסוד קיומה של המדינה כמדינה יהודית ודמוקרטית. מציאת האיזון הראוי במצב כמו זה שלפנינו אינה פשוטה ואינה קלה; יש לפתוח פתח לקבל את המידע הדרוש אך להזהר מאד שלא יעברו בו רוחות רעות. לא על נקלה הגעתי, אפוא, למסקנה כי פתרון השאלה שהועמדה להכרעה טוב לו שיהיה על דרך של קביעת כללים, בדומה לכללים הנזכרים שנקבעו בבתי הדין לעבודה לגבי "מומחה-יועץ רפואי". ואלה הכללים:
א) שופט לא ייחקר כעד על דוכן העדים על דבר הקשור בתפקידו השיפוטי.
ב) בית המשפט הדן בהליך שבו מתבקשת העדתו של שופט על דבר שאינו קשור בתפקידו השיפוטי יחליט לפי החומר שלפניו ועל פי טיעוני בעלי הדין אם להעיד את השופט.
ג) משהוחלט להעיד את השופט יגיש בעל הדין המבקש להעידו, לבית המשפט ולבעל הדין שכנגד, את השאלות שהוא מבקש להציג לשופט ובית המשפט יחליט אילו שאלות יוצגו.
ד) השופט ישיב על השאלות בכתב.
ה) אחרי שינתנו התשובות יהיו בעלי הדין רשאים להציג לשופט שאלות הבהרה בכתב. השאלות יוגשו לבית המשפט ולבעל הדין שכנגד ובית המשפט יחליט אילו שאלות יוצגו לשופט.
ו) אם ימצא בית המשפט אחרי קבלת התשובות, לפי בקשתו של בעל דין, שיש צורך לחקור את השופט בחקירה שכנגד, יזמן אותו בית המשפט לחקירה. בית המשפט יחליט כיצד תערך החקירה: באולם בדלתיים סגורות, בלשכת השופט, או בדרך אחרת.
ז) לפני שיחליט בית המשפט בענין החקירה יודיע על כך ליועץ המשפטי לממשלה, שיודיע מה עמדתו לגביה."
לגופם של דברים בנידון דידן, הרכב ביה"ד שעליו הוטל להכריע בשאלה אם להכשיר את ההסכם או לבטלו, אינו בי"ד לערעורים. אין אנחנו בודקים את שיקול דעתו של הדיין, ובפרט שהדברים נעשו בדרך מו"מ לצורך פשרה בהסכמת הצדדים. כבר כתבנו שמן הראוי היה שהדיין שהיה בעת עריכת המו"מ יכריע בעניין הטענה העובדתית, איך נעשו הדברים. עם זאת, לאחר שהדבר הועבר להכרעתנו, ויש סתירה בין דברי הצדדים על הנסיבות העובדתיות, אין פרוטוקול על המו"מ שנערך (בניגוד לדיון שבו נערך פרוטוקול) מן הראוי היה לקבל את תגובתו של הרב [דיין פלוני], לא כדי להסביר "למה?" אלא כדי לדעת "מה?". פנייתנו לרב [דיין פלוני] היתה לאור דברי האשה והתגלגלות הדברים, ובפרט הטענה שהתחדשה בפנינו שהדיין צעק עליה (טענה שחזרה בה אחרי שבית הדין העמידה על הסתירות בדבריה), ולכן פנה ביה"ד לבקש את תגובתו של הרב [דיין פלוני], כדי לברר האמת ממי שנאמן להבהיר, ולא לסמוך על חזקות ואומדנות בלבד. בירור האמת ומראית פני הצדק הם דברים מוכרחים בהליך שיפוטי, ולדעתנו הכרח להבהרת הדברים, אין בה משום פגיעה כלשהי במעמדו של הדיין, שהרי כפי שכתבנו לו היכולת והאפשרות לברר הדברים שנעשו במעמדו. ולפיכך אין זה רשות אלא אף חובה לעזור לביה"ד להגיע לחקר האמת, וכמו שבמקום שעד מתבקש להעיד, עדותו מצווה הוא הדין בנידון דידן שהתבקשה הבהרה, בכתב ולא בעדות, חובה גם על דיין לברר דבריו.
משלא נמסרה לביה"ד תגובתו של הרב [דיין פלוני], פנה ביה"ד לייעוץ השיפוטי של הנהלת בתי הדין עוד לפני הדיון כדי לברר איך לפעול, שהרי היה ברור שבדיון תעלה השאלה מה היתה תגובתו של הרב [דיין פלוני] (כפי שאכן קרה). לדעתנו היה מקום לבירור הדברים כמו שהארכנו, ועכ"פ ביה"ד היה אמור לקבל תגובה כלשהי לפנייתו (אף תגובה שהדיין אינו מוצא מקום לברר הדברים, מסיבות שיהיו מה שיהיו). בעקבות פנייתנו נודע לנו שהיתה פנייה של הרב [דיין פלוני] לייעוץ השיפוטי של הנהלת בתי הדין, בפנייתנו הבהרנו שלפי כללי האתיקה של הדיינים אין מניעה, ופנייתנו היתה כדי להבהיר העובדות, ולא לשמיעת נימוקים להתנהלות השיפוטית (שאינה בסמכותנו). לא ברור לביה"ד מדוע התגובה שניתנה לביה"ד כחודשיים אחרי המועד בו היתה צריכה להינתן, ניתנה במועד כל כך מאוחר. הן אמת הדברים שנאמרו בתגובת הרב [דיין פלוני] ניתנים להידלות מתוך החומר שבתיק ביה"ד, אך ברור שכדי להבהיר הדברים, עדיפה תגובה מפורטת של הדיין, המבהירה העובדות. מניתוח הדברים מתוך התנהגותה והתנהלותה של המבקשת, הסותרת את הגירסה החדשה שהומצאה על ידה ולפיה הרב [דיין פלוני] צעק עליה, גירסה ששונתה (לאור שאלות ביה"ד על דבריה והתנהגותה), לטענה שהרב [דיין פלוני] היה שותף לקשר נגדה. אך אין ספק שהדברים הברורים והנכוחים של הדיין, נתמכים בחומר שבתיק ובחזקה שהדיין עשה מלאכתו נאמנה.
התנאים לביטול הסכם, והאם במקרה שבפנינו התקיימו תנאים אלו
לה. העתקנו באריכות טענות ומענות הצדדים, בתביעת האשה להימנע מקיום ההסכם. טענותיה מתחלקות לשלוש:
חובה עלינו להתייחס עניינית לטענותיה, ולאחר שנכריע בדברים נצטרך להכריע במחלוקות הנוספות של הצדדים בנוגע להסדרי הראייה והמוסד החינוכי בו ילמד הבן הקטן.
כאמור לעיל המו"מ בין הצדדים נערך במשך כשש שעות תחת פיקוחו ובהשתתפותו הפעילה של הרב [דיין פלוני]. ב"כ של האשה עו"ד [ב'] הוא מעורכי הדין הבכירים בענייני אישות במדינת ישראל, מצוי היטב בזכויות המגיעות לכל צד על פי דין ועל פי חוק במערכת היחסים הזוגית בין בני זוג ובעת הפירוד. עו"ד [ב'] ידוע לנו כעו"ד ששוקד על זכויות לקוחותיו, ומקפיד למצות זכויות אלו. המו"מ הארוך נעשה עימו, עם האשה ועם אביה שנכח בחלק הסופי של ניסוח ההסכם. ההסכם נכתב בכתב ידו של עו"ד [ב'], וברור שהלה לא היה כותב דברים שאינם מוסכמים על האשה ולא היה מוותר על זכויותיה כמלוא הנימה. לא מסתבר שעו"ד [ב'] המשמש כב"כ של האשה יכתוב בכתב ידו את ההסכם כנגד רצונה. גם אביה של האשה נכח בעת כתיבת ההסכם ובעת החתימה, וברור שגם אם ב"כ האשה היה מוותר כהוא זה על זכויותיה, הרי שהאב עצמו היה שומר על זכויותיה. מלבד זאת, הרב [דיין פלוני] שהיה נוכח בכל השלבים של המו"מ, היה מודע לקורה, היה מודע שזכויות האשה לא קופחו, והיה מודע שהאשה חתמה על ההסכם מתוך הבנת מהותו, וכפי שכתב במכתבו, ללא כפייה וללא לחץ. לצערנו עו"ד [ב'] מסתתר מאחורי החלטת ועדת האתיקה של לשכת עורכי הדין, סירב להופיע בביה"ד וסירב לברר העובדות, למרות שברור שאין בהופעתו ובבירור העובדות משום סתירה להוראות ועדת האתיקה של לשכת עורכי הדין. ולפיכך ההנחה הפשוטה היא שבנסיבות עניין זה ולאחר שהמו"מ שארך שעות רבות וברור שכל סעיף מסעיפי ההסכם לובן ופורט עד דק לפני כתיבתו ולפני החתימות של הצדדים. טענת האשה שלא היתה מודעת לפרטי ההסכם נראית מוזרה ולדעתנו טענה זו היא טענה שקרית.
נוסיף ונאמר, טענת האשה שהיתה רעבה וצמאה ולא היתה מרוכזת לאחר שש שעות אינה מובנת. ביה"ד אינו נמצא במדבר, בקומת המסד של ביה"ד ישנה פינה למכירת קפה ומיני מאפה, וגם בסביבה הקרובה של ביה"ד ישנן חנויות רבות המוכרות דברים שיש בהם בכדי לשכך את צמאם ורעבונם של הצדדים. כאמור אבי האשה היה נוכח בביה"ד במשך זמן רב, ולא היתה מניעה שהאשה תרד, או שאביה ו/או עו"ד יביא לה מאכל ומשקה, אם אביה חשב שאין היא מרוכזת. ואפילו נקבל טענה זו, הרי ברור שגם אדם שלא אכל ולא שתה מספר שעות, ורוב העובדים במדינת ישראל, ובכלל זה דייני ועובדי ביה"ד, מתפקדים היטב אחרי ארוחת בוקר, עד השעה 15:00 אחר הצהרים. ובפרט שפרטי ההסכם גובשו סעיף אחר סעיף לאורך כל שעות היום, כפי שאומר ההיגיון וכפי שמתאר הרב [דיין פלוני] בהבהרתו, ולא סוכמו רק ברגע האחרון בסוף ההליך.
מעבר לאמור, מונח בפנינו הסכם שאושר וקיבל תוקף של פסק דין. על המבקשת הטוענת שלא היתה מודעת להתחייבויותיה ולחתימתה להביא ראייה כלשהי המחזקת טענותיה, ראייה גמורה, חלקית או נסיבתית. הדבר לא נעשה בנידון שבפנינו. אין לנו אלא דבריה של האשה שהחליטה על דעת עצמה להודיע על ביטול ההסכם אך לא הוכיחה טענה מטענותיה. ב"כ שייצג אותה בזמן עריכת ההסכם, ערך המו"מ בהשתתפותה וכתב בכתב ידו את ההסכם, טוען ואומר: אסור לי לומר מה היה (בגלל הוראה כביכול של ועדת האתיקה של לשכת עורכי הדין). ב"כ החדש טוען: לא הייתי נוכח ולכן אני לא יודע מה היה. הדיין שבפניו נערך המו"מ ושאישר את ההסכם, וכמובן שהבעל וב"כ מכחישים טענותיה. וכי יעלה על הדעת שערכאה משפטית כלשהי תקבל טענה כזו, ותבטל הסכם שקיבל תוקף של פסק דין, רק על פי טענת נוגע בדבר שאינו מעוניין בקיום ההסכם, כשלא הביא ראייה כלשהי לטענתו. אימוץ טענתה לביטול ההסכם ללא ראייה כלשהי, משמיט את הבסיס לאישורי הסכמים בערכאות משפטיות, אם נקבע שבטענה בעלמא אדם יוכל לטעון לא הייתי מודע למה שחתמתי ולמה שהתחייבתי, ודבר זה לא צריך אפילו ראייה כלשהי.
עם זאת, חובתנו להוכיח שגם טענות האשה המתפתחות ומתגלגלות אין בהן שחר. לאמור בסעיף 3 ו-4 במכתבה, "לאחר שעות ניסחו עורכי הדין והחתימו אותי, מבלי שהבנתי את משמעותו, לאחר שלא אכלתי, וכשאני בוכה אמרו לי לחתום על ההסכם". כפי האמור במכתבו של הרב [דיין פלוני], ניסוח ההסכם היה בשיתוף מלא של האשה ואביה, ההסכם וכל סעיף מסעיפיו הוסבר לצדדים באר היטב, ואין ספק שהאשה הבינה משמעותו. התנהלות האשה בדיונים, מכתביה ובקשותיה לבית הדין, מוכיחים שהאשה מודעת היטב לזכויותיה, אינה מתפשרת כמלוא הנימה, ולא נראה שניתן היה לרמות אותה ולהכריח אותה לחתום על מה שאינה רוצה. הדבר מוכח מהתנהגותה במשך השנים ומהתנהגותה והתנהלותה אחרי חתימת ההסכם.
כפי שכתבנו, ביה"ד אינו מקבל טענותיה שהיתה באפיסת כוחות, וכפי שכתבנו לעיל יכול להיות שהאשה בכתה בעת חתימת ההסכם, אבל אין זה מוכיח שלא היתה מודעת. גם אם נקבל לטענתה שבכתה, ואין אנו יודעים אם הדברים אכן כן, יכול להיות שבכייתה היתה מפני שלא הצליחה להשיג כל תאוותה (אולי לקבל את כל הבית, כפי שאמרה בפרוטוקול "הבית שלי"). בכל מקרה ברור לביה"ד שאם האשה אכן בכתה הבכייה לא היתה בגלל הבית שהתפרק, שהרי האשה לא רצתה באמת בשלום בית אלא בבית. יש לציין שבשלב זה לא הועלתה טענת האשה שצעקו עליה כדי שתחתום על ההסכם. טענה זו עלתה במועד מאוחר, ולקמן נתייחס לטענה זו.
לביה"ד לא ידוע אם האשה ביקשה עותק של ההסכם ולא קיבלה, או שדרשה לקבל ההסכם וקיבלה אותו על אתר כטענות ב"כ הבעל. בהכירנו התנהלות האשה בבי"ד זה, מסתבר שהאשה לא היתה עוזבת את ביה"ד ללא עותק ההסכם תחת ידה. בכל מקרה ברור שהאשה ידעה על מה חתמה כפי שמעיד גם הרב [דיין פלוני] שאישר את ההסכם, וברור שההסכם כולו היה על דעתה.
לו. באשר לטענותיה ולפיהן ההסכם עושק אותה מכל הכיוונים, הדברים אין להם שחר והדברים בוארו לעיל ויבוארו לקמן. כבר הערנו לעיל (אות יז) שהודעה זו אינה הודעה מתוך רצון לשלום בית, כפי שנכתב בהודעה, אלא מכתב האומר: אני רוצה לקבל הטבות כספיות נוספות כדי שאסלק ידיי מהבית השייך לו, וכדי לסדר ג"פ על מנת שיוכל להמשיך בחייו.
לעיל אות יח ציטטנו תגובת הבעל לטענותיה. ביה"ד מאמץ דברי ב"כ הבעל בתגובתו כמעט במלואם (דבר שאינו מצוי בדרך כלל), וקובע שניכרים דברי אמת בקביעה שהאשה היתה מודעת היטב על מה חתמה ולמה הסכימה. בכתב תגובה זה מבאר ב"כ הבעל מדוע נקצבו הסכומים שנקצבו בהסכם, ועיין לקמן.
בשני דיונים שנערכו בפני הרכב א' אף חוזרים הצדדים על טענותיהם, האשה טוענת שלא היתה מודעת לפרטי ההסכם והבעל טוען שהאשה היתה מודעת היטב ונלחמה במשך שבע שעות על זכויותיה. יש לציין שבדיונים אלו העלתה האשה טענה חדשה ולפיה עורכי הדין צעקו עליה שתחתום על ההסכם, טענה שלא עלתה במכתבה הראשון. לעומת זאת, האשה אמרה בפירוש שהרב [דיין פלוני] לא צעק עליה, ובדיון הראשון ביקשה לקיים מו"מ נוסף לשיפור תנאי ההסכם בנוכחות ובשותפות הרב [דיין פלוני], דבר המוכיח ונאמר במפורש על ידה שאין לה טענות על תפקודו ואף רוצה בהמשך טיפולו לשיפור תנאיה בהסכם. דברים אלו של האשה נותנים משנה תוקף לבירור העובדות על ידי הרב [דיין פלוני], אף שהלה לא צריך לאמירות אלו. שהרי לא נטען שהיה פגם בתפקודו, וחזקה על דיין שפועל בהוגנות ובנאמנות, אך דברים אלו מוכיחים שגם האשה הביעה אמון רב בתפקודו, ומשכך אחרי שהרב אישר את ההסכם ונתן לו תוקף של פסק דין, לאחר שעבר על פרטי הדברים, מהיכי תיתי לבטל הסכם זה.
גם בדיון הראשון שנערך בפנינו ביום ג' בסיוון תשע"ה, 21/05/15, חוזר ב"כ האשה על טענות האשה: לא הסבירו לה את ההסכם, אמרה שלא רוצה לחתום ועורכי הדין צעקו עליה שתחתום, לא אכלה ולא שתתה ולא כשירה להבין, ההסכם מקפח, ב"כ הבעל עשה יד אחת עם ב"כ האשה והדיין כנגד האשה. לשאלת הבעל וביה"ד מדוע עו"ד [ב'] ב"כ חתם לדעתו על הסכם מקפח, ומדוע לא פיטרה אותו, לא ניתנה תשובה מצד האשה, ולטענתה גם לא הסביר לה את ההסכם. ב"כ האשה (עו"ד שלוש) אמר שלא יכול להסביר מדוע האשה חתמה, מדוע ב"כ לא עשה את תפקידו, וטען שההסכם מרע עם האשה. עוד טען שרוצה שהרב [דיין פלוני] יבוא ויעיד אם משכו אותה והיא בכתה וחתמה.
הבעל וב"כ תיארו שהאשה נלחמה על כל דבר בהסכם ופעולותיו של הרב [דיין פלוני] לאישור ההסכם שנעשה בשיתוף ובהסכמה. הנ"ל הסבירו מה ההיגיון שעומד מאחורי הסכומים שנקצבו. עוד אמרו שהבטחת הסכום של 180,000 ₪ למדור הילדים נעשתה ביוזמת הרב [דיין פלוני]. בדבריהם אמרו שהאשה לא הביאה את ב"כ שיעיד על נסיבות עריכת ההסכם.
לדבריהם מטרת האשה היא לשפר התנאים בהסכם. הבעל טען שאי מימוש ההסכם גורם לו נזקים והפסדים כספיים בהמשך לעובדה שהוא מנוע מלהתגורר בבית שהוא רכושו. לדבריו הסכמתו להתפשר היתה כדי למנוע דיונים ארוכים.
מכיוון שעו"ד [ב'] שייצג את האשה לא מסר גירסתו לעניין ניהול המו"מ ולעניין פרטי ההסכם, וחובתו היתה למסור הסבר על מה שעשה כב"כ של האשה, וכן לא הוצגה לביה"ד תגובת הרב [דיין פלוני] שבהליך שבפנינו נהפך גם הוא לנאשם ושותף לכפיית האשה לחתום על ההסכם, לפיכך ביקש ביה"ד תגובת הרב [דיין פלוני] בכתב לגבי העובדות שנעשו על ידו ובפניו, וכן הזמין את ב"כ האשה כעד לשמיעת העובדות וההתנהלות שהיתה ביום המו"מ, התנהלות שבעקבותיה נכתב ההסכם על ידו. ביה"ד לא הזמין את ב"כ האשה לטעון טענותיו ו/או טענותיה, הלה הוזמן לצורך בירור העובדות והטענות החמורות של האשה נגדו, שמהן עולה שעו"ד [ב'] מעל בתפקידו.
בדיון זה חזר ב"כ הבעל על טענתו שנטל ההוכחה לביטול ההסכם בגין כפייה ועושק מוטל על האשה ובפרט שטענותיה גם כנגד ב"כ וגם כנגד הדיין שישב לעריכת ההסכם לא הוכחו. ב"כ הבעל והבעל טענו שכל מי שרואה את התנהלות האשה בדיונים ובבקשות יכול להיווכח שהאשה מעורה היטב בעניינים, מבינה אותם, ואינה אישה שיכולים לסובב אותה בכחש. האשה גם לא הזמינה את אביה שהיה נוכח בעת גיבוש ההסכם. לדבריו בעת החתימה אמרה "ברוך שפטרנו", דבר המעיד על רצונה בגירושין. לדבריו אם ב"כ האשה עשה מלאכתו נאמנה עליו להופיע ולומר שעשה כן, וסעיף 15 לכללי האתיקה לא פוטרו. הנ"ל חזרו על טענותיהם, שאם כדבריה, שעו"ד [ב'] לא עשה מלאכתו נאמנה, איך הוא ממשיך לייצגה ומדוע לא תבעה אותו. לדבריהם האשה שקרנית, כמו ששיקרה בבקשותיה לגבי רישום הילד לגן.
האשה חזרה והאשימה את הרב [דיין פלוני] בקשירת קשר נגדה. כשנשאלה מדוע עו"ד [ב'] עדיין מייצגה, חשבה במשך זמן רב ולא נתנה הסבר ברור להתנהלותה. במכתבו של הרב [דיין פלוני] שהגיע זמן רב לאחר הדיון נטען שהכל נעשה על ידו במתינות ובהסברה ובמשך זמן רב, והאשה אף שיבחה אותו והודתה לו על כך. אין ספק שאכן האשה רצתה בתיווכו של הרב [דיין פלוני] גם אחרי שאושר ההסכם, משום שחשבה שבאמצעותו תוכל להשיג הישגים ממוניים נוספים, אך לאחר מכן ולאור שאלת בית הדין, וכשראתה שדבריה לא מתקבלים על הדעת, הוסיפה גם את הדיין לרשימת הקושרים קשר נגדה, מכריחים וכופים אותה לחתום על הסכם מקפח, האשמה שמהותה היא שהדיין מעל בתפקידו לשפוט בצדק וביושר.
לז. והנה באשר לטענות האשה ולפיהן ההסכם מקפח אותה, כבר הארכנו לעיל אות יד לגבי פרטי ההסכם, והאם על פניו ההסכם נראה הוגן ולא מקפח. ועתה נתייחס לטענות שהועלו בהודעת האשה על ביטול ההסכם (לעיל אות יז) ובדיונים, בהתייחס להבהרות בתגובות האב ובדברים שנאמרו בביה"ד. הנה מש"כ שההסכם עושק אותה מכל הכיוונים ולגבי הטענה בסעיף 2 שלא נקבעו בו הסדרי ראייה, דברים אלו אין להם שחר. ההסכם עצמו קבע את המנגנון לקביעת הסדרי ראייה, מנגנון הגיוני שנערך לפי הפרוצדורה המקובלת אחרי קבלת תסקיר והמלצות גורמי הרווחה. יש להוסיף שאילו היתה האשה מקיימת את חלקה בהסכם, סביר להניח שגם הליך זה של הסדרי הראייה היה מתנהל בצורה מסודרת ובאופן מיידי. עם זאת למרות שהאשה לא עמדה בתנאי ההסכם ביה"ד טיפל בהסדרתם, בהתחלה טיפל בהם הרכב א', ההרכב המקורי, ואח"כ ניתנו החלטות ונקבעו הסדרי ראייה במותב בית דיננו, החלטות שרואות את טובת הילדים וצרכיהם, הסדרי ראייה הגיוניים ומקובלים בנסיבות העניין, אך ברור שקביעת המנגנון לקביעת הסדרי ראייה והזמן שנקצב לדון בנושאים אלו היה הגיוני, ולא פגע בזכויות האשה.
באשר לסעיף 3 המדבר על גובה המזונות כבר כתבנו לעיל שהסכם זה מיטיב עם הילדים וקובע את מזונותיהם מעבר לסכומים שנקצבו בביהמ"ש. סעיף זה מיטיב גם עם האשה מאחר שהוא מטיל הוצאות החינוך והבריאות על האב באופן לא שוויוני, ואכן האם לא התלוננה על נושאים אלה. משמעות הדברים שלמרות שניסתה לדלות סעיפים בהסכם המקפחים אותה, סעיף זה ודאי לא מקפח אותה. באשר לטענתה לגבי התשלום לצהרון שנקבע רק עד כיתה ג', לביה"ד לא ידוע מהי הסיבה לקביעה זו. אך ברור שכשהאב משלם 75% מהוצאות הצהרון, ההסכם לא מקפח בנושא זה, וגם אם מכיתה ד' הילד לא ישהה בצהרון אלא ישוב לביתו, לא ידוע האם זמן הגעת האם שהיא מורה, שונה מזמן הגעת הילד. וגם אם ילד בכיתה ד' נשאר זמן קצר בביתו (ובמיוחד אם אחותו בבית) הדבר ראוי ומקובל. ברוב הבתים בישראל בהם ההורים לא מסיימים עבודתם בשעה מאוחרת (ומורה בדרך כלל אינה מסיימת עבודתה בשעות מאוחרות), הדבר מקובל שהילד יחזור לביתו ולא יהיה בצהרון. ולפיכך הדבר אינו מקפח את האם. וברור בנידון דידן שהאם קיבלה תנאים מפליגים בהסכם על המזונות, אלא שהדבר לא השביע את תאבונה, ולכן העלתה טענה כדי ליצור מראית עין של קיפוח בהסכם. וכשאין טענות אמיתיות גם מראית עין של הטבה שלא קיבלה (בדרך כלל ברוב הסכמי הגירושין אין השתתפות בצהרון) תוכל לשמש ראייה לקיפוח.
באשר לסעיפי איזון המשאבים כבר כתבנו לעיל, שהאשה מקבלת מעל ומעבר למגיע לה על פי חוק. השהיית התשלום הראשון בסך 100,000 ₪ עד לפינוי הדירה, מלבד טענת הבעל שהסכמתו לתת לאשה לגור בביתו גורמת לו הוצאות רבות, מסתבר שלאור התנהלות האשה ובפרט התנהלותה לביטול ההסכם מורה שאין מקום לתשלום כלשהו לפני שתפנה את הדירה השייכת לבעל. שהרי גם כיום היא ממשיכה להחזיק בה למורת רוחו. בדברינו לעיל באות יד כתבנו שלא התברר כל צורכו מה קבע את גובה התשלום, אך ברור שהסכומים שקיבלה שאינם מגיעים לה על פי דין תורה, והם מעבר למה שקובע החוק מהווים פיצוי על הכתובה והרבה מעבר לסכום הכתובה, שכפי שאמר ב"כ האשה בדיון עולה לסך 120,000 ₪. כאמור לעיל לאשה אין זכויות בבית כלל.
ואפילו אם נאמר שיש לה זכויות במחצית תשלומי המשכנתא, סכום זה פחות ממה שקיבלה האשה מעבר לדמי המדור, אך ברור שסכום זה עולה על גובה הכתובה, ואין מקום שתקבל דברים המגיעים לה על פי חוק ולא על פי ההלכה, ומצד שני דברים המגיעים לה על פי ההלכה ולא על פי חוק. וכלשון הננקטת בפי עורכי הדין: "אין כפל מבצעים". ולפיכך אין שחר לטענה שהבעל לא משלם כתובה, שהרי בתשלומים אלו יצא ידי חובתו בכתובה (אם הוא חייב לשלמה). גם הקיזוז בדמי המזונות בתקופת המשך מגוריה בדירה הוא בגין העובדה שהאשה מקבלת מדור והוצאות מדור כשהיא מתגוררת בדירה השייכת לבעל, דירה שהוא משלם עליה כל ההוצאות ומדוע שתקבל תשלומים כפולים. גם באשר להבטחת מדור הקטינים וההקפדה על הערת האזהרה, כבר כתבנו בזה לעיל, ואין בזה קיפוח זכויות האשה. אדרבה כפי שכתבנו, בסופו של דבר הסכום המהוון שמשלם האב להבטחת מדור ילדיו יהיה בסופו של דבר הכנסה נוספת לאשה.
והנה לעיל כתבנו שהסכום שהאשה מקבלת מעבר לדמי המדור סך 255,000 ₪ הוא הרבה מעבר לסכומי החיובים של הבעל לאשה על פי דין ועל פי חוק. עם זאת, בתגובת ב"כ הבעל ובדברים שנאמרו לפנינו בדיון הובהר שאכן הסכום של 435,000 ₪ חולק לשני חלקים, דמי היוון מדור ופיצויים לאשה. והנה על פי ההסכם דמי המדור הם 180,000 ₪ שעליהם תירשם הערת אזהרה והיתרה בסך 255,000 ₪. אמנם לדברי ב"כ הבעל בתגובתו ובדיון, דברים שלא הוכחשו על ידי ב"כ האשה שלא ידע מדוע נקבעו סכומים אלו, וכאמור עו"ד [ב'] נמנע מלהסביר המעשים ולכן נקבל דברים אלו, שעל פיהם דמי המדור שנקבעו בתחילה היו 230,000 ₪. ולפי"ז הפיצויים עבור החלק שכביכול מגיע לה בדירת הבעל ו/או הכתובה הוא בסך 205,000 ₪. ולפיכך מחצית הפיצויים מקבלת האשה עם פינוי הדירה והמחצית השנייה ארבעה חודשים אחרי כן. הדבר הגיוני ומקובל לאור גובה והיקף הסכומים שהבעל נדרש לשלם, וברור שאין בזה קיפוח זכויות האשה.
והנה בדיון שנערך ביום ג' בסיוון תשע"ה אמר ב"כ האשה שלפי החישוב שלו רק המדור הוא 350,000 ₪. לעומתו אמר ב"כ הבעל שלמדור נקבע סך 230,000 ₪ כשבתחילה היתה אמורה להיות הערת אזהרה על סכום זה ואח"כ נקבע ש- 50,000 ₪ יימסרו לאשה לצורך מדור הילדים, בלא שתצטרך לרשום הערת אזהרה. נוסיף ונאמר שגם במכתבה של האשה, שההסכם מקפח אותה, לא הזכירה האשה סכום דמי המדור, אלא התלוננה רק על זה שנדרשת להבטיח סכום זה ולרשום הערת אזהרה עליו. משמע שגם האשה הודתה שהסכום שנקצב לה למדור היה הוגן ומוסכם, ובפרט שהוון וניתן לה מראש לצורך קניית דירה. ולפיכך לא ברור מנין שאב ב"כ האשה טענתו, שהסכום הנצרך למדור הוא 350,000 ₪, אלא שטענות אלו הם במסגרת התגלגלות טענות האשה וב"כ לצייר מצג שווא, כאילו האשה קופחה בהסכם.
עדיין לא התבאר לנו מהו התחשיב שלפיו נקבעו דמי המדור, אלא שאם נלך לפי אמירת ב"כ הבעל ההשתתפות בדמי המדור היא כ- 1,200 ₪ לחודש ולדברי ב"כ האשה כ- 1,700 ₪ לחודש, אך ברור שאם הסכום מהוון את דמי המדור למשך שנים רבות ומקדים התשלום ומבטיח באמצעות הערת אזהרה שאכן הדבר ישמש למדור ילדיו, אין ספק שסכום זה מסדיר באופן הגיוני חובתו של האב לשאת בתשלום מדור ילדיו.
סוף דבר העולה מכל מה שכתבנו, אין ספק שהסכם הגירושין שנחתם על ידי הצדדים לא מקפח ולא עושק את האשה/האם. בהסכם זה קיבלה האשה/האם תנאים כספיים מפליגים, שלא היתה מקבלת אילו הדברים היו ניתנים בפסיקה, ולכן אין שחר לטענתה שההסכם קיפח זכויותיה.
לח. גם טענות האשה שלא היתה מודעת למה שחתמה עליו ואולצה לחתום בכפייה, מלבד זה שלא הוצג בפנינו אפילו בדל-ראייה שדבריה אמת, הדיין שישב עם הצדדים מכחיש דבריה ואומר שהכל נעשה במתינות ובשום-שכל אחרי שהסביר והבהיר לאשה כל סעיף מסעיפי ההסכם, והיא היתה מודעת למה שחתמה עליו. עצם התחמקותו של עו"ד [ב'] מלספר העובדות לגבי ההסכם שכתב בכתב ידו, מורה שלא רצה לטעון כנגד האשה שהוא משמש כב"כ גם היום.
כפי שכתבנו לעיל, טענותיה לגבי התנאים בהם חתמה אינן הגיוניות, ועצם העובדה שהאשה שינתה גירסאותיה מהמכתב שכתבה לדיינים, כשאחרי זה בדיון נוספה הטענה שעורכי הדין צעקו עליה, ולא יכלה להבין התוכן כיאות, אחר כך ביקשה שהדיין ימשיך לערוך מו"מ בין הצדדים, ולאחר מכן שינתה שוב גירסתה והאשימה את הרב [דיין פלוני] שקשר קשר עם עורכי הדין כנגדה, מוכיחה שהאמת אינה נר לרגליה. אין ספק שהאשה היא אשה מניפולטיבית, אינה דוברת אמת, ומשנה גירסאותיה. אם חושבת שהדבר יעזור לה להשיג מבוקשה, לקבל תנאים כספיים מפליגים יותר ממה שקיבלה, אין ספק שהדבר משליך גם על אמירות ודיבורים אחרים של האשה בתיק זה. שמכיוון שהאמת אינה נר לרגליה, דבריה צריכים בחינה. האשה עושה ככל העולה על רוחה, החליטה על דעת עצמה לבטל את ההסכם, החליטה לרשום את הילד בגן בניגוד להסכם, דבר המוכיח שרצונותיה הם נר לרגליה ולא היצמדות להתחייבויות שהתחייבה, וכפי שנוהג האדם הסביר.
לאור כל מה שהארכנו ביה"ד קובע שהאשה היתה מודעת היטב לתנאי הסכם הגירושין בעת שחתמה עליו. תנאי ההסכם מטיבים עמה והם מעבר למה שמגיע לה בין על פי דין בין על פי חוק. האשה לא הציגה ראייה כלשהי שהוכרחה לחתום על ההסכם וטענותיה המשתנות ומתגלגלות מוכיחות למעלה מכל ספק שהאמת אינה נר לרגליה בטענות שטענה בפנינו, ולפיכך ההסכם שעליו חתמו הצדדים וקיבל תוקף של פסק דין הוא הסכם מחייב מפני שלא היתה הטעייה, מרמה, עושק ו/או כפייה בחתימתו.
בסיום דברינו בעניין זה של ביטול ההסכם בטענה של חוסר הבנה וטעות, נצטט מש"כ השופט אליקים רובינשטיין בפסק דין שיצא בתקופה האחרונה במקרה דומה למקרה שלפנינו בו ביקש המערער לבטל הסכם פשרה שניתן לו תוקף של פסק דין, וזו לשון ההחלטה בתיק ע"מ 6832/15:
"ט. אכן, אין חולק על חשיבות הרצון החופשי והבעת ההסכמה הנדרשת במקרים של פשרה בין בעלי דין ומתן פסק דין בהסכמה. כבר נכתב לא אחת כי פסק דין בהסכמה ממזג בתוכו שתי תכונות – של הסכם בין בעלי דין, ושל פסק דין (וראו ע"א 1351/06 עו"ד מועין דאוד חורי נ' חברת ארמון ההגמון (קסר אלמוטראן) בע"מ (2007) בפסקה כ"ח וההפניות שם). מעצם היותו של פסק הדין מבוסס על הסכמת הצדדים, נדרש בית המשפט למשנה זהירות באשר לכנות הסכמתם של בעלי הדין ותוקפה בטרם יפסוק את הדין. כך, אמנם רשאי השופט להציע פשרה ואף להשפיע במידת מה על הצדדים על מנת שיקבלוהּ, אך עליו להישמר מהטלת לחץ פסול על הצדדים כדי שיגיעו להסדר (וראו ע"א 165/50 עפשטיין נ' דוד זילברשטיין, פ"ד ו' 1201, 1221 בפסקה 13 לפסק דינו של השופט צלטנר המצטט מדברי בית המשפט המחוזי (1952) (להלן עניין עפשטיין) ; ע"א 8177/00 אורן נ' אורן, פסקה 6 (2000) ). דברים אלה מעוגנים גם בשכל הישר.
י. על כן, ככל שחומר הראיות שבתיק מעלה כי הצדדים לא הגיעו להסכם מרצונם החופשי אלא עקב לחץ וכפייה, פתוחה בפניהם הדלת להגשת ערעור, שעשוי להוביל לביטולו של פסק הדין (וראו עניין עפשטיין, בעמוד 1226-1225, פסקאות 9-8 לפסק דינו של השופט (כתארו אז) ש"ז חשין; וכן רע"פ 7148/98 עזרא ואח' נ' זלזניאק, פ"ד נג (3) 337, בפסקאות 5-4; ע"א 2536/90 אסתר סיטבון נ' פרדי סיטבון, מה (2) 573). ואולם, ברי גם כי נוכח תיעוד ההסכמה על-ידי בית המשפט הדיוני, על בית המשפט לבדוק היטב בטרם יבטל פסק דין בהסכמה, ולודא כי ישנם טעמים כבדי משקל לעשות כן (ע"א 2495/95 בן לולו נ' אטרש, פ"ד נא (1) 577, 593 (1997) ; רע"א 4976/00 בית הפסנתר נ' דליה מור, פ"ד נו (1) 577, 586-585 (2001) בפסקאות 8-7; ע"א 5914/03 אפרים שוחט נ' כלל חברה לביטוח (2005) בפסקה 7). יפים לעניין זה דברי השופטת חיות בע"א 11750/05 יעל שמר נ' בנק הפועלים בע"מ (2007):
"גישה אחרת, גמישה יותר, שתאפשר ביטול הסכם פשרה כל אימת שמי מהצדדים יסבור בדיעבד שהפשרה לא הייתה מוצלחת או כדאית מבחינתו, אינה מתיישבת עם דיני החוזים הכלליים לפיהם טעות בכדאיות העסקה איננה עולה כדי פגם בכריתת החוזה ואינה מזכה את הצד שטעה בביטולו (סעיף 14 (ד) לחוק החוזים (חלק כללי), התשל"ג-1973). גישה זו אף חותרת תחת יסודו של מוסד הפשרה. היא מערערת את הודאות והסופיות שהן מסימניו המובהקים של המוסד ועלולה להרתיע מתדיינים מלסיים בדרך זו את המחלוקת שביניהם. בכך יצא נפסד האינטרס הציבורי המחייב לפעול, ככל שהדבר ניתן, לקידום ולעידוד פשרות בהליכים משפטיים."
(פסקה 9 לפסק הדין).
יא. אוסיף: טבע האנוש, כי בבוא בעל דין להידרש להצעת פשרה הוא מתלבט; הרי הוא משוכנע בצדקתו, ובגדרי הפשרה עליו לוותר למצער חלקית על עמדתו; להתלבטות יש ביטוי לא אחת בניסיון לחזור בו או להשיג "מקצה שיפורים" שמא יעלה הדבר בידו, ויהיו שיכנו זאת בלשון העם "שיטת מצליח". על בית המשפט לתת דעתו לכך, כדי שלא יהוה אולמו מצע ל"תכנית כבקשתך"; והדבר תלוי בנסיבות ובפרשנות בית המשפט באשר לכנות ההסכמה וסופיותה.
...
יד. הדעת נותנת, כי המבקש בחן את הצעת בית המשפט בכובד ראש בטרם הסכים לה, ומרחק רב מצוי בין ענייננו לכפיית הסכמה. דומה כי גם בשעתו הבין המבקש שמדובר בהסדר מאוזן, שאילולא כן לא הייתה תשובתו החיובית ניתנת באופן מיידי ובלא סייגים. משאלתו המאוחרת בעניין הוצאות המשפט אינה מאיינת איפוא את הסכמתו הבסיסית להסכם שהוצע, ובודאי אינה מצדיקה ביטולו של פסק הדין והשבת הנושא לבחינה מחודשת.
טו. אכן, אוסיף כי לא היה מקום להתערבות גם במקרה הפוך – אילו העניק בית המשפט המחוזי למבקש הזדמנות נוספת לבחון את הצעת הפשרה כדי להגביר את ודאות ההסכמה. ואולם, אף למשאבים השיפוטיים ולסדר דיוני יש חשיבות רבה, כדי למנוע גחמות בעלי דין, ומתן אפשרות למבקש לחזור בו מהסכמה ברורה להסדר שהוצע לו, לאחר שלא חל כל שינוי בהצעה שהוצגה בפניו, ואשר על פניו לשיטתו לא היתה כשלעצמה הצעה מקפחת כל עיקר, עלול היה להוביל להתמשכות מיותרת של ההליך, ואין לדבר סוף. ברי כי על בעל דין לבחון את הצעת בית המשפט, על מכלול היבטיה והשלכותיה, וליתן תשובתו; לשם כך, כשגרה, ניתן לבעלי הדין זמן להיוועץ בעורכי דינם ולהחליט, וכך נעשה גם בנידון דידן. אכן, לבעלי הדין חרות לנסות ולמשוך בחבל הפשרה לכאן או לכאן, אך תשובתם צריכה לבוא אחרי ששקלו ולא לפני כן. תשובה שממנה עלול המבקש לחזור בו כעבור רגע או שניים אין מקומה ככלל בבית המשפט; ובאה שעת קץ.
טז. איני רואה מקום גם להידרש לקובלנותיו של המבקש כנגד התנהלות בית המשפט, אשר נטענו בעלמא.
יז. נוכח האמור, אין מקום להיעתר לבקשה; המבקש ישלם הוצאות המשיבה בסך 2,500 ש"ח (כולל)."
אף בנידון דידן אין ספק שהאשה היתה מודעת היטב לפרטי ההסכם ולמה שחתמה עליו, ברור שהמבקשת שהגיעה לבית הדין עם הרגשה שהבית שלה, יצאה ורק חצי תאוותה בידה, ולפיכך אף שבעת המו"מ היתה מודעת לפרטים, וברור לביה"ד שב"כ הסביר לה כדבעי, ברור לנו שגם הדיין הסביר לה הדברים ועמד על זה שהאשה תבין את מה היא תקבל, ומה לא תקבל. וברור שהאשה הסכימה לחתום על ההסכם. אף אם נאמר שדבריה נכונים וב"כ צעק עליה, הדברים יכולים להיות נכונים שאחרי מו"מ ארוך ומתיש שבו עמד על זכויותיה ולאחר שהשיגה בהסכם הרבה מעל ומעבר למה שהיתה משיגה בפסיקה, חובתו של ב"כ לפעול לפי הבנתו המשפטית, ולנקוט בדרכים שונות לשכ[נ'] על הסכם טוב שיועיל לה. אך כמובן אין אנחנו קובעים מסמרות בדבר זה.
עם זאת יכול להיות שכשהגיעה לבית ובחנה מחדש את ההסכם, חשבה האשה שההישגים שהשיגה אינם מספקים אותה ואולי תוכל להשיג הישגים נוספים ולשפר הישגיה. ולכן הגישה הודעתה לביטול ההסכם, בעקבות כך הגיעה לביה"ד וביקשה שהדיין שישב איתם יחזור ויישב איתם לצורך שיפור הישגיה. ועל כגון זה קראנו בפרשת "בשלח", שאחרי שמצרים לקו בעשר מכות והוצרכו לשלח את ישראל מרצונם, אמרו לאחר מכן כשהיתה הרווחה: "מה זאת עשינו כי שילחנו את ישראל מעובדנו". ואף האשה בנידון דידן חשבה מה זאת עשיתי, ומדוע אעזוב את הבית בו אני מתגוררת כבר שבע שנים, ואף שאין הוא ביתה, אלא כמו שנהגה עד אותו יום וממשיכה להתגורר עכשיו, חשבה שתוכל לשפר הישגיה. בין כך ובין כך אין ספק שההסכם נעשה מרצון ונחתם מרצון ולכן הוא תקף על פי דין ועל פי חוק.
האם יש אפשרות לחזור מהסכם אחרי קבלת קניין ולאחר שההסכם קיבל תוקף של פסק דין
לט. אחרי שביארנו שהסכם הגירושין תקף, מפני שלא נעשה באונס ו/או חוסר הבנה ו/או טעות, מעתה יש לדון על הטענה השנייה שנטענה, ולפיה כל עוד לא בוצעו הגירושין אין להסכם תוקף, והאשה יכולה לחזור ולבטל את ההסכם, אף שקיבלה עליה בקניין ואף שביה"ד נתן תוקף של פסק דין להסכמות הצדדים. הטענה שנטענה בפנינו היתה שאף שנחתם הסכם ונערך קניין והוצא פסק דין, זכותו של כל צד לחזור בו מההסכם עד ביצוע סידור הגט. כחיזוק לדבריו צירף ב"כ האשה מספר פסקי דין שניתנו בשנים האחרונות, המורים על פי הבנתו, שחתימה על הסכם גירושין ואף מתן תוקף של פסק דין אינו דבר סופי, ועדיין נשארת הבחירה ביד הצדדים האם לקיים את ההסכם או לבטלו. לא נתייחס לפסקי הדין שהוצגו בפנינו, מכיוון שבפסקי דין אלו אין בהם חידוש, והם מסתמכים על ציטוט שני פסקי דין שדנו בבירור ההלכתי של דין זה, ואין מקום להסתמך על ציטוטים שלצערנו מוצאים מהקשרם ולדעתנו אף לא הובנו.
שני פסקי הדין הם פסק דינו של ביה"ד הרבני בבאר שבע בהרכב הרבנים א. קושלבסקי, מ. אליהו וח. נברוצקי, כולם זצ"ל, והובא בפד"ר כרך ה' עמודים 204 – 214, ובהמשך לפסק דין זה פס"ד של בית הדין הרבני הגדול בהרכב הרבנים ע. הדאיה, י.ש. אלישיב, ב. ז'ולטי, כולם זצ"ל, שהובא שם בעמודים 214 – 218, ובו דחו הערעור על פסק דין זה, ופס"ד נוסף של ביה"ד הרבני הגדול בהרכב הרבנים שלמה גורן, אברהם שפירא ושלום מזרחי, כולם זצ"ל, הובא בפד"ר כרך י' עמודים 115 – 145. בפסקי דין אלו האריכו הדיינים, במקרים שבהם אחד הצדדים חזר בו וסירב להתגרש, מה דינם של שאר סעיפי ההסכם, והאם חובה לקיימם. אין ספק שהיה מקום לפלפל בדבריהם, אך אין הזמן נותן, ולכן נכתוב העולה להלכה למעשה, בהתנהלות היומיומית בבתי הדין, ולאחר מכן נברר ההשלכות בתביעה שבפנינו.
נקדים ונאמר, מנהג בתי הדין כשבאים לאשר הסכם, לערוך קניין עם הצדדים על פרטי ההסכם. בעת עריכת הקניין מסבירים לצדדים ואומרים במפורש, וכן כותבים גם בשולי ההסכם, שהצדדים מקבלים בקניין על העניינים הממוניים שבהסכם. על העניינים הממוניים ולא על ההסכמה לסידור גט, שהיא היסוד המוסד והשער לכל הסכם גירושין. הסיבה שלא נערך קניין על ההסכמה לסידור גט, מפני שסידור גט צריך להיות מרצונם החופשי של הצדדים, ואם לא היה רצון חופשי יש חשש לכשרות הגט, וכבר האריכו בזה האחרונים ובפד"רים, ועיין מש"כ הגר"ש גורן בפסק הדין בכרך י' הנזכר. ולפיכך אף שהכל יודעים שעיקר עריכת ההסכם וההסכמות הממוניות הם בשל הפירוד בין הצדדים שהוביל לגירושין ומצריך סידור גט, הקניין נערך רק על ההתחייבויות הממוניות.
מ. ומעתה מאחר שנערך קניין על העניינים וההתחייבויות הממוניות, כלל נקוט בידינו שאין לאחר קניין כלום, וכיוון שנעשה הקניין אין אדם יכול לחזור בו.
והדברים מפורשים בב"ב (קיד,א):
"איתמר קנין עד אימתי חוזר רבה אמר כל זמן שיושבין רב יוסף אמר כל זמן שעוסקין באותו ענין..."
ופירש שם הרשב"ם:
"ה"ג קנין עד אימתי יכול לחזור וכן כתב בפירושי רבינו חננאל ובין מתנת בריא ובין מתנת שכיב מרע במקצת דאית בה קנין מיירי וקבעי עד אימתי יכול לחזור בו מקנינו ולבטלו דהא לא גמר ומקני מיד אלא לדעת לקיים לו תנאים שיפרש אחרי כן או אם ירצה לחזור בו מיד שיוכל לחזור בו דקים להו לרבנן דאדעתא דהכי מקני איניש שיתן לבו אחרי כן וידע אם אפשר לו בקנין זה לעשותו קנין גמור."
וש"מ שאחרי שעבר הזמן המבואר בגמ' שם הוי קניין גמור ושוב אינו יכול לחזור בו. ונפסק ברמב"ם, הלכות מכירה, פ"ה ה"י.
ושנינו בפ"ק דקידושין באיזה אופן נערכים קניינים, וכן נפסק בשו"ע חו"מ מסימן ק"צ ואילך, וכן פסק השו"ע בחו"מ (סימן קפ"ט):
"ולאחר שנגמר המקח כל אחד לפי קניינו אין שום אחד מהם יכול לחזור בו."
וכתב הגר"א בביאורו לשו"ע שם שמקורו מב"מ (מד,א) ששנינו שם:
"משך הימנו פירות ולא נתן לו מעות אינו יכול לחזור בו."
והוסיף בכמה מקומות, וכן בקידושין (כו,א):
"נכסים שאין להם אחריות נקנין בכסף ובשטר ובחזקה."
ומבואר שם בגמ':
"ולא שנו אלא במקום שאין כותבין את השטר אבל במקום שכותבין את השטר לא קנה, ואי פריש פריש."
וביאר שם רש"י:
"לא שנו – דקני בכספא לחודיה אלא במקום שאין רגילין לכתוב שטר מכירה."
"לא קנה – דכיון דרגילין בהכי לא סמכא דעתיה דלוקח עד דנקיט שטרא ועיקר דעתו לקנות על השטר הוא."
ומשמעות הדברים היא שכשאדם עושה קניין אמרינן שגמר בדעתו לקנות בקניין זה, ולפיכך משנעשה קניין הדבר מחייב את המוכר ואת הקונה, והוא הדין בכל התחייבות שבקניין מורה על גמירות דעת, ואין יכול לחזור בו. אלא שבמקרה שהדרך לכתוב שטר מלבד נתינת מעות ו/או חזקה אין קונים אלא משנכתב השטר משום שלא נגמר הקניין ולא סמכא דעתיה על הקניין בלבד עד שייכתב השטר ולכן יכול לחזור בו.
מא. והנה בב"ק (ט,א) ובב"מ (י"ד,א) שנינו:
"ראובן שמכר שדה לשמעון שלא באחריות ויצאו עליה עסיקין עד שלא החזיק בה יכול לחזור בו משהחזיק בה אין יכול לחזור בו... מאימתי הויא חזקה מכי דייש אמצרי."
והקשו התוס' בב"ק שם (ד"ה משהחזיק) ובב"מ שם (ד"ה עד) שאם נתן מעות מדוע יכול לחזור בו. ועוד, מדוע נקט חזקה זו שאינה מוזכרת במקום אחר בש"ס, ותירצו דמיירי שהחזיק בקניין גמור ולא נתן מעות, שבכהאי גוונא לא סמכא דעתיה עד שיבוא ויראה את השדה, ומשמע שבכהאי גוונא אין גמירות דעת בקנה שדה שלא באחריות ואף בנתן מעות או בקניין גמור יכול לחזור בו, אבל בעלמא אין יכול לחזור בו.
וטעם דבר זה פשוט וברור דאי נימא שאין סופיות המקח וגם אחרי קניין עדיין יכול לחזור בו, אין אדם קונה ומוכר לחבירו ולא מגיע להסכם עם חבירו, כשיודע שחבירו יכול לחזור בו. ואין אדם מעוניין לשים כספו על קרן הצבי אם הקניין או ההתחייבות לא יהיו סופיים. ועיין עוד בתוס' בכתובות (מז,ב) ד"ה שלא, מש"כ לחלק בין מתנה למכר, דבמכר:
"לוקח חפץ ואירע בו אונס, דלא אמרינן דאדעתא דהכי לא קנה ומבטל המקח, דאינו תלוי בדעת הקונה לבדו דהא איכא נמי דעת מקנה שלא היה מקנה לו לדעתו אם לא יפרש..."
חזינן מדברי התוס' שהיכא שנערכה עיסקה בין שני אנשים, משנערך קניין נגמרה העיסקה, ואף אחד מהם אינו יכול לחזור בו ולבטלה. שמכיוון שנעשתה על דעת שניהם, אין אדם מסכים לערוך עיסקה, קניין או הסכם אם לא תהיה בו סופיות והצד השני יוכל לבטלו. ולכן ביאר התוס' שכשאדם נותן מתנה הדבר תלוי בדעתו בלבד.
ודברים אלו פשוטים וברורים, והבאנו רק מקצת ראיות לדברים אלו. ולפיכך כל היכא שנערך קניין על הסכם גירושין, אין אחר קניין כלום, ואין אחד מהצדדים יכול לומר אני חוזר בי מהקניין שעשיתי ואני רוצה לבטל את ההסכם או את ההתחייבויות שהתחייבתי בהסכם, שמכיוון שקיבל בקניין ההתחייבות היא התחייבות מוחלטת ואינו יכול לחזור בו. והסכם גירושין אינו שונה עקרונית מהסכם לקניית דירה, מכונית או מיטלטלין, שמשנחתם ההסכם, אם לא נאמר בו במפורש שישנה אפשרות לבטל את ההסכם, חובת כל אחד מהחתומים על ההסכם לקיימו, אך פשוט וברור שכמו שבכל הסכם שיש התחייבות מצד הקונה והתחייבות מצד המוכר, ונקבעים אופן ביצוע ההתחייבויות כמו הסכם למכירת דירה הכולל כמה שלבים, כשבמקביל להתחייבות מצד הקונה לשלם יש התחייבות של המוכר לעשות פעולות מצידו, וההתחייבויות שלובות זה בזה. וברור שכנגד תשלום ו/או עשיית פעולה מצד אחד גם הצד השני צריך למלא את חלקו. ואף אם לא ממלא את חלקו, אין בעובדה שצד אחד מפר את ההסכם כדי לגרום לביטולו, אלא אם הוסכם במפורש, ועיין לקמן. ומעתה מכיוון שהצדדים קיבלו בקאג"ס שהוא קניין גמור וכפי שביארנו לעיל הדברים הוסברו להם על ידי הדיין בעת עריכת הקניין ואישור ההסכם, כל אחד מחויב לקיים את חלקו בהסכם ואין באפשרותו להודיע באופן חד צדדי שההסכם בטל.
מב. אמנם אף היכא שנעשה קניין אם אחד הצדדים מתנה שהקניין יחול רק לכשיתקיים התנאי, בכהאי גוונא אם לא התקיים התנאי יתבטל הקניין, וכמו שהבאנו לעיל מהא דאיתא בקידושין (כו,א) דבמקום שנוהגים לכתוב שטר לא קנה אלא אם כן כתבו השטר, ופירש רש"י דלא סמכא דעתיה להקנות אלא בקניין השטר. ואיתא שם עוד בגמ' שאף במקום שאין כותבין את השטר:
"אי פריש פריש כי הא דרב אידי בר אבין כי זבין ארעא אמר אי בעינא בכספא איקני אי בעינא בשטרא איקני."
ופרש"י:
"ואם פריש – אם רצוני יקנה לי כספי או יקנה שטרי."
"אי בעינא – להכי אמר תרווייהו שיהא הוא יכול לחזור בו אבל המוכר לא יחזור... שאם בא המוכר לחזור יאמר לו אני רוצה שיקנה לי כספי ואם הוא בא לחזור יאמר לו איני רוצה שיהא כספי קונה עד שיבוא השטר וכל זמן שלא קבלתי השטר אחזור בי."
ומבואר שהיכא שמתנה במפורש, הקניין לא חל אלא לפי תנאו. ובכהאי גוונא שנינו שם (כז,א):
"זכו בשדה זו לפלוני... על מנת שתכתבו לו את השטר חוזר בין בשטר בין בשדה."
והיינו כיוון שהתנה שהזכייה בשדה תהיה על מנת שיכתבו לו את השטר, אם לא נכתב השטר ולא התקיים התנאי בטל אף הקניין. ועיי"ש ברמב"ן, ברשב"א ובריטב"א מה שדנו, איך הנותן יכול לחזור בשטר, ומדוע לא נאמר לעדים שיכתבו השטר בעל כרחו, ומכיוון שנכתב השטר ונתקיים התנאי הועיל הקניין לקנות משעה ראשונה. ובפרט שתנאי זה לטובת המקבל ומדוע לא תועיל מחילתו על תנאי שנעשה לטובתו, עיי"ש מה שכתבו והאריכו הראשונים בזה, ואין כאן מקומו. ועכ"פ שמעינן מסוגיות אלו שאף אם עשה קניין אם התנה בפירוש על חלות הקניין, בזה הולכים על פי תנאו.
ומשכך אם נערך הסכם גירושין והתנו בו תנאים, אין תוקף להסכם ולקניין אם לא התקיים התנאי המפורש בו.
מג. והנה בסוגיית הגמ' שם (כו,א) דקתני דקניין כסף מועיל ושנינו שם:
"אמר רב לא שנו אלא במקום שאין כותבין את השטר אבל במקום שכותבין את השטר לא קנה."
ומשמע שאף שעשה קניין בכסף אם באותו מקום נוהגים לכתוב שטר, הקניין כסף לכשעצמו אינו מועיל. ושמע מינה דעריכת קניין לאו מילתא פסיקא היא, וטעמו של דבר מפורש ברש"י:
"דכיון דרגילין בהכי לא סמכא דעתיה דלוקח עד דנקיט שטרא ועיקר דעתו לקנות על השטר הוא."
ומבואר מדבריו שאף שהקונה ערך קניין אין דעתו סומכת לקנות בקניין כסף בלבד, אלא רוצה לקנות דווקא בשטר. ולכן קניין כסף לא הועיל אם לא כתב אח"כ גם שטר. והנה רש"י כתב "לא סמכא דעתיה דקונה". ועיין ברשב"א ובריטב"א שכתבו דלא סמכא דעתיה דחד מינייהו לקנות בכסף בלבד אלא אם יכתבו גם השטר. ולכאורה היה מקום לומר שרש"י והרשב"א והריטב"א פליגי, דלרש"י אמרינן לא סמכא דעתיה דקונה, אבל מוכר סמכא דעתיה כיוון שקיבל כספו ולכן רק קונה יוכל לחזור ולא מוכר. וטעמא דמילתא שמשקיבל המוכר כספו הוא הפיק מהעיסקה מה שהוא רוצה בו, דהיינו התמורה לממונו. ולדעת הרשב"א והריטב"א דעת שניהם לא סומכת לגמור הקניין עד שייכתב השטר. ויש לפרש דכיוון שמיירי במקום שכותבים את השטר, אין דעת שניהם לסמוך על הקניין כסף עד שייכתב השטר. אך עיין ב"פתחי תשובה" (סימן ק"צ ס"ק ה'), שהביא בשם שו"ת "רשמי שאלה", שכיוון שקונה יכול לחזור בו הוא הדין המוכר, עיי"ש מה שהאריך. ועיין עוד ברמב"ן, ברשב"א ובריטב"א ובשאר ראשונים שם מה שדנו, האם דין זה הוא רק בקניין כסף שלא קונה בקניין זה לבד במקום שנוהגים לכתוב את השטר, או שגם בשאר קניינים כגון קניין חזקה לא קונה עד שיכתוב את השטר במקום שנהגו. וכן אם קנה בחזקה במקום שלא שילם את הכסף. עיין מה שהאריכו בזה, ואכמ"ל.
ועכ"פ חזינן מסוגית הגמ' ומדברי הראשונים שלפעמים אף שעושה מעשה קניין, מעשה הקניין אינו גומר עד שיעשה מעשה נוסף כגון שיכתוב את השטר או שייתן את הכסף. ועכ"פ שמעינן מהכי, שבמקום שנוהגים לכתוב את השטר לא קנה בכסף גרידא ואף שלא התנה הקונה במפורש, אלא אנן אמדינן דעתיה אף בלא שהתנה, שלא התכוון לקנות בכסף גרידא עד שייכתב גם שטר.
וכן מצינו כעין זה בב"מ (עז,ב) שמכר דבר לחבירו ונעשה קניין בקרקע או במיטלטלין אך הקונה עדיין לא שילם התמורה, אם המוכר עייל ונפיק אזוזי, היינו שחוזר ובא אצל הקונה שישלם לו תמורת המקח, לא חל הקניין עד שישלם לו מעותיו, ואף שנעשה כבר קניין, ואף שנעשה קניין חזקה בקרקע ומשיכה במיטלטלין. אם הקונה לא שילם דמי המקח, והמוכר מחזר שישלם לו דמיו לא נגמר הקניין. וטעמא דמילתא מבואר בריטב"א ומקורו ברמב"ן ובשאר ראשונים שם, וז"ל:
"וטעמא דמילתא דכל דעייל ונפיק אזוזי אנן סהדי דלא גמר ואקני עד שיקבל מעותיו. ואע"פ שלא התנה כמי שהתנה דמי. וכן דעת רבינו הרמב"ן ז"ל ורוב המפרשים."
חזינן מדברי הריטב"א והראשונים שאף שאדם עשה קניין, ומעיקר הדין בקניין גרידא סגי לגמור את המכר, מכיוון שאיכא אומדנא שלא התכוון לגמור את המכר אלא אם כן יכתבו לו את השטר, או שייתן דמי המקח מיידית מכיוון שהוא זקוק להם, הקניין לכשעצמו אין בו כדי להורות על גמירות דעת ואף שלא התנה במפורש. והוא הדין במי שחותם על הסכם גירושין והוי אומדנא דמוכח טובא, בלבו ובלב כל אדם שבתנאי מסוים לא גומר בדעתו, לא יתקיים ההסכם עד לקיום תנאי זה. אך באמת דבר זה צריך ביאור. מאן לימא לן דהוי אומדנא דמוכח טובא בלבו ובלב כל אדם. דבשלמא במקום דנהגו לכתוב את השטר גילו לנו חז"ל שלא גמר בדעתו לגמור הקניין בפועל וכן היכא דעייל ונפיק אזוזי. אך במקום שלא גילו לנו חז"ל, מהיכי תיתי דנימא הך אומדנא מדעתנו. ועיין בחידושי הרשב"א בקידושין (כו,א) שם שביאר מה שאמר שמואל שם:
"בשטר מכר לא קנה עד שיתן דמיו."
והקשה שמהפסוק בירמיהו דכתב ביה "ואקח את ספר המקנה", משמע שבשטר לחודיה קני, ותירץ:
"אלא דרבנן הוא דתקון משום דאפשר דלא סמכה דעתיה, וקרא דינא ודשמואל תקנתא, דקם אדעתא דאינשי."
ובהמשך שם כתב:
"לפיכך ירדו חכמים לסוף דעתו של מוכר שאינו רוצה שיקנה בשטר עד נתינת דמים."
ומשמע מדבריו שזו אומדנא שהשמיעונו חז"ל אחרי שעמדו על סוף דעתם של הבריות, אבל היכא דאין לנו אומדנא שגילו לנו חז"ל, מהיכי תיתי לבטל קניין מסברת עצמנו ולומר שאיכא אומדנא דאדעתא דהכי לא הקנה.
ובנידון דידן ובהרבה מקרים (ואולי רוב המקרים) שבני זוג באים להתגרש, ובני זוג אלה כבר הפרידו מגוריהם מרצון או מחמת הכרח, וברור שבני הזוג לא ישובו להיות זה עם זו, שהפירוד כולל חובת ג"פ והפקעת האישות, הפירוד הרכושי וחלוקת הממון, מהיכי תיתי לומר בוודאות או ליצור אומדנא שאם לא יהיו גירושין מסיבה כלשהי, הצדדים לא מעוניינים גם בהפרדה הרכושית, אף שברור לנו שהמציאות קובעת שצריכה להיות הפרדה רכושית. וכמו שאנו נוהגים לערוך קניין רק על העניינים הממוניים ולא על ההסכמה להתגרש, אף שניתן תוקף של פסק דין לכל ההסכמות. והוא הדין במאשרים הסכם בביהמ"ש, שביהמ"ש נותן אישור רק לחלקים שבהסכם שבסמכותו (כפי שהקנו לו הצדדים), קביעת משמורת, הסדרי ראייה, מזונות ילדים וחלוקת רכוש. שמבחינת ביהמ"ש אישור ההסכם נותן תוקף חלוט לכל עניינים אלו, והצדדים מתחילים לממשו בפועל אף לפני הגירושין. וש"מ שהך אומדנא שאם לא יתגרשו לא יהיה תוקף לשאר ההסכמות אינה אומדנא גמורה, ומשכך ספק אומדנא לא הוי אומדנא, וצריכים להבין מה הם גדרי הדבר.
מד. והנה גם בהך דינא שהזכרנו לעיל שבמקום שנהגו לכתוב שטר לא ייגמר הקניין בכסף אלא אם כתבו את השטר, נחלקו הראשונים באיזה שטר מיירי, האם דווקא בשטר קניין או אף בשטר שעומד לראייה. ומדברי הרשב"א שם בד"ה ולענין שטר שכתב:
"איכא מ"ד דהני שטרי דידן שטרי ראייה הן ולא שטרי קנין והלכך השתא כמקום שאין כותבין את השטר דמי..."
עיי"ש מש"כ דגם שטרות שלנו הם שטרי קניין, ומשמע שבשטר ראייה קנה בנתינת הכסף גרידא ואף אם לא נכתב השטר, ואף שנוהגים לכתוב שטר ראייה. וביאור הדברים שהרשב"א לטעמיה שטעמו שלא חל הקניין בכסף משום שלא סמכא דעתיה על קניין הכסף עד שיכתבו השטר וסבר דאינו רוצה לקנות בכסף אלא בקניין שטר, ולפיכך במקום שהשטר הוא שטר ראייה ואי אפשר לומר שרוצה לקנות בו, דהרי אינו קונה, אנן סהדי שגמר לקנות בקניין שנעשה והוא קניין כסף, ולכן אף אם לא כתבו שטר נגמר הקניין דסמכא דעתיה. דאי לא נימא שסמכא דעתיה לגמור הקניין בקניין כסף, אף כתיבת השטר לא תעמיד הקניין, דשטר ראייה אינו קונה.
אך הריטב"א חולק עליו וכתב:
"ומסתברא דכל מקום שכותבין את השטר קאמר. לא שנא שטרי הקנאה ולא שנא שטרי ראייה... ולא עוד אלא דמסתמא שטר ראייה הוא דכתיבי, דלקנין מאי נפקא מינה להו כיון דאיכא כסף."
וביאור דבריו שכיוון שכסף קונה מעשה הקניין נגמר על ידי כסף, אלא שעדיין תלוי בתנאי שיכתוב את השטר לראייה, והרי זה כעין מה ששנינו "זכו לו בשדה לפלוני על מנת שתכתבו לו את השטר", ועיין מה שהעיר הריטב"א מסוגיא זו על סוגיין, ועל כרחך שלדעת הריטב"א מדין תנאי אתינן עלה, דבמקום שנוהגים לכתוב שטר בין שטר ראייה בין שטר קניין אנן סהדי שהוא מתנה חלות הקניין כסף בכתיבת השטר לראייה, או שטר קניין שאף הוא מהווה שטר ראייה, שחל הקניין מעכשיו על מנת שיתקיים התנאי של כתיבת השטר. ולפי"ז אין החיסרון בגמירות דעת שאינו מתכוון לקנות בכסף, דוודאי מתכוון לקנות בכסף מעכשיו ובתנאי שייכתב השטר. ולפי זה נגמר הקניין מעכשיו בקניין כסף על מנת שייכתב השטר. וכמו ששנינו לעניין גיטין וקידושין "הרי את מקודשת או מגורשת על מנת שתתני לי מאתיים זוז". הוא הדין שהקניין כסף הוא על מנת שייכתב שטר מכירה לראייה. ואכמ"ל.
ועיין בחידושי הר"ן על הרי"ף (י,א מדפי הרי"ף), שסבר כדעת הריטב"א שהסוגיא מדברת על שני שטרות, בין שטר קניין ובין שטר ראייה, וכתב וז"ל:
"ואיכא מאן דאמר דהכא בשטר קנין דוקא עסקינן... וטעמא דמילתא משום דכל שיש לפניו שתי קניות אין דעתו לקנות אלא בקנין שהוא יותר מועיל ושטר יותר מועיל מכסף לפי שמועיל לקנין ומועיל לראייה... ושמעתין מוכחא דבשטר קנין עסקינן מדאמרינן אי בעינא בשטרא אקנה, משמע דבשטר ממש הוא קונה... מיהו במקום שנהגו לכתוב שטר קנין תולה קנייתו על השטר ואינו קונה משעת נתינת הכסף... אבל במקום שנוהגין לכתוב שטר ראייה בלבד אי אפשר ללוקח שיתלה בו קנייתו... אלא שכשנכתב אותו שטר קונה בכסף משעה ראשונה וכל זמן שלא נכתב אינו קונה..."
ומשמע מדבריו שהסוגיא מיירי בשני שטרות, ובמקום שכותבים שטר קניין אין סומכים דעתם לקנות בכסף אלא בשטר, ולכן קונה רק משעת כתיבת השטר. אך במקום שכותבים שטר ראייה נראה דלא ייגמר הקניין אלא בכתיבת השטר, משום דכתיבת השטר מהווה תנאי לחלות קניין הכסף, דלא גמר דעתו שהוא מקנה משעה ראשונה אלא אם כן יהיה בידו בסופו של דבר גם שטר ראייה.
ויש לומר שיש נפק"מ בין הדברים במקום שמוחל לאחר זמן על התנאי שרוצה שטר לראייה, ובמקום שכותבים שטר מכירה אף אם ימחול על תנאו הקניין לא נגמר, דאנן סהדי דלא התכוון לקנות בכסף. משא"כ במקום שכותבים שטר ראייה, יש לומר שאם ויתר על תנאו חל קניין משעה ראשונה. ועיין בזה בדברי הראשונים בקידושין (כז,א) בעל מנת שיכתבו לו את השטר.
מה. ומעתה נהדר לנידון דידן. בכל הסכם גירושין המגיע לביה"ד לאישור, הסכם שנערך אחרי מו"מ בין הצדדים, בין מו"מ ארוך בין קצר, בין שהצדדים ערכו בעצמם בין באמצעות מתווכים, בין שנעשה מחוץ לכותלי ביה"ד ובין בנערך בין כותלי ביה"ד במעמד הדיינים, כגון המקרה שלפנינו. הצדדים מגיעים להסכמות, הסכמות אלו כוללות לפעמים ויתור של צד אחד ולפעמים של שניהם, לפעמים הצדדים מרוצים מתוכנו של ההסכם ולפעמים פחות מרוצים, אך בסופו של דבר הצדדים מבקשים לאשרו. חובת ביה"ד לעבור על פרטי ההסכם, לוודא שהצדדים מודעים לפרטיו ולהתחייבויות שנטלו עליהם, וכן שאין בהסכם בעיות הלכתיות, ורק אחרי שביה"ד מוודא שהצדדים מודעים למה שכתבו בהסכם, ומוכנים לקבל ההתחייבויות בלב שלם, יערוך ביה"ד קניין המורה על גמירות הדעת של הצדדים.
אין ספק שבמקרה ששני הצדדים באים לאשר את ההסכם, כוונת שני הצדדים – עכ"פ באותה שעה – שהסכם זה יהיה הסכם סופי ומחייב. שאם לא כן הצדדים לא היו מביאים ההסכם לאישורו של ביה"ד. ויותר מזה, הצדדים לא יחתמו על הסכם שלמעשה אינו הסכם ומתאפשרת לצד השני נסיגה מההסכמות. ולא שונה דין זה ממוכר דבר לחבירו, שאין המוכר והקונה מוכנים לעשות המקח אם תישאר ברירה לאחד מהם לחזור בו. והרי זה כמו שהבאנו לעיל מדברי התוס' בכתובות (מז, ב) שבמוכר דבר לחבירו ואח"כ התגלה מום שלא היה ידוע במקח, אין הקונה יכול לחזור בו, מפני שהמוכר לא היה מסכים למכירה אם הקונה משייר לעצמו זכות לחזור. והוא הדין בחתימה על הסכם ובקניין עליו, אנן סהדי ששני הצדדים גמרו בדעתם שהסכם זה יהיה מחייב מכאן והלאה, ולא השאירו הזכות לאחד מהם לחזור מההסכם עד הגירושין. ולפיכך אין שחר לדברי ב"כ האשה שבכל הסכם גירושין ההסכם אינו תקף עד לגירושין.
אם היינו אומרים כסברה זו, אנשים לא היו באים לביה"ד לאשר הסכמים. ועל כרחך ביאתם לביה"ד ובקשתם לאשר ההסכם היא על דעת שההסכם יהיה סופי ומחייב, וכן הוא ב- 99.9% מהמקרים הבאים לפנינו. הגע עצמך, הצדדים באים לביה"ד לאשר את ההסכם, ולפעמים מגישים ההסכם לאישור ביהמ"ש, ביה"ד מאשר את העניינים הממוניים שבהסכם מלבד ההסכמה לגירושין, וכנ"ל עושה ביהמ"ש שמאשר כל העניינים שבהסכם מלבד העניינים של הגירושין שהם בסמכות ביה"ד. והנה כשההסכם מקבל תוקף של פסק דין בביהמ"ש, להסכם יש תוקף מיידי, ואם צד מן הצדדים לא יקיים ההסכם יכול ביהמ"ש לאכוף ההסכם, ואיש לא יעלה על הדעת לטעון שלא התכוונו שלהסכם יהיה תוקף עד הגירושין, למרות שעניין הגירושין מוזכר בהסכם (אלא שלא קיבל תוקף של פסק דין). והוא הדין בביה"ד, אישור ההסכם וההסכמות הם הסכמות גמורות וחלוטות באופן מיידי, ולא תישמע הטענה "הבאתי הסכם, ערכתי קניין וביקשתי שיינתן תוקף של פסק דין להסכם, אבל עדיין שיירתי לי את האפשרות לחזור", ואם יאמר כן ביה"ד לא יאשר את ההסכם. ועל כרחך שיש גמירות דעת שההסכם יהיה הסכם מחייב, אלא שלפעמים לאחר זמן אחד הצדדים חוזר בו מההסכם, ולגבי זה נבאר לקמן מה הדין. ועל דבר זה דנו בפסקי הדין המוזכרים בפד"רים ופסקי הדין שהוצגו בפנינו.
מו. נוסיף ונאמר, אילו חתימת הצדדים והקבלה בקניין לא היו חלוטים, ביה"ד היה מנוע הלכתית מליתן תוקף של פסק דין להסכם, שהרי בב"ב (קיד,א) בסוגיה דעד אימתי חוזר בו שהבאנו לעיל, איתא:
"אמר רב יהודה שלשה שנכנסו לבקר את החולה רצו כותבין רצו עושין דין, ואי סלקא דעתך כל זמן שיושבין ליחוש דלמא הדר ביה."
ועיי"ש שתירצו שאין עושין דין עד שיקומו או עד שיעברו לעניין אחר, ועכ"פ כל עוד יכול לחזור בו מבואר שאין עושים דין. וביאר שם הרשב"ם:
"ליחוש דילמא הדר ביה ואמאי קאמר רצו עושים דין דמשמע באותו מעמד אע"פ שעדיין יושבין עושין דין גמור ואמאי הא כיון דיכול לחזור בו ויבטל הדין לא הוי דין."
ובתוס' שם הביא דבריו, והר"י חולק עליו וכתב:
"ונראה לפרש דאמאי עושין דין ניחוש שמא יחזור והוי כמו אטרוחי בי דינא בכדי."
ומבואר מדברי הראשונים שאם יכול לחזור בו מקניינו לדעת רשב"ם לא הוי דין כלל ואף אם לא חזר בו, ולר"י הוי דין אם לא חזר בו, אך לא ראוי שבית דין יעשו דין. ולדברי כולם אי נימא שצד מן הצדדים יכול לחזור בו לפני סידור הגט והקניין אינו גמור, אין מקום לתת תוקף של פסק דין להסכם שלרשב"ם אינו מועיל ולר"י אינו ראוי. ועל כרחך ממנהג בתי הדין לתת תוקף של פסק דין להסכם בכלל ובמקרה שבפנינו בפרט, ש"מ שהצדדים גמרו בדעתם ועשו קניין, ואין אחד מהם יכול לחזור בו. וזהו הטעם של מנהג בתי הדין לתת תוקף של פסק דין להסכם אף לפני סידור הגט.
אימתי חל מועד ביצוע ההתחייבויות ההדדיות בהסכם גירושין
מז. והנה למה שכתבנו שאחרי הקניין יש תוקף להסכם ובוודאי אחרי שקיבל תוקף של פסק דין, יש לעיין מה הדין במקרה שאחד מהצדדים לא עומד בתנאי מתנאי ההסכם. שהרי בכל הסכם שנערך בדיני ממונות, בין הסכם שנערך בין צדדים שלא קיבל תוקף משפטי ובין הסכם שקיבל תוקף משפטי, ואחד הצדדים לא עומד בהסכם, יש אפשרות חוקית-משפטית של צד אחד לכוף את הצד השני לקיימו. האכיפה תיערך בין אם צד אחד קיים את חלקו בהסכם והצד השני לא רוצה לקיים, ובין אם ההסכם מותנה במספר שלבים שבו צד אחד מתחייב לעשות מעשים והתחייבויות מסוימות כנגד התחייבויות הצד השני, כגון בהסכם למכירת דירה שבו נקבעים מועדים לתשלום וכנגדם פעולות להעברת הבעלות בדירה והעברת הזכויות לצד השני, במקרים אלו אם אחד הצדדים לא עשה המוטל עליו, יש אפשרות לאכוף עליו קיום ההסכם. ואחרי כל שלב הוא חייב לקיים התחייבותו שבתמורה. וכן הסכם שקיבל תוקף של ערכאה שיפוטית, אותה ערכאה תוכל לנקוט פעולות משפטיות לאכיפת ההסכם. והוא הדין בהסכם גירושין, אחרי שהצדדים התגרשו, ויש לאכוף העניינים של חלוקת הרכוש, הסדרי ראייה, מזונות וכו', שאז ביה"ד או ערכאה משפטית אחרת תאכוף על הצד שלא עומד בהסכם למלא התחייבויותיו.
דברים אלו אמורים בהסכמים שיש בהם רק פן ממוני או התחייבויות שאינן גירושין, מה שאין כן בהסכם גירושין, הסכם שנערך לצורך הבטחת הפירוד בין הצדדים, ופירוק השותפות בין הצדדים. במקרים אלו, במקום שלא נקבע שאחד הצדדים חייב במתן ג"פ, אלא שהובעה הסכמה של שני הצדדים לגירושין, בין שההסכמה נובעת מרצון שניהם בין הסכמה שהושגה על ידי תביעה של אחד הצדדים כשהצד השני נענה לבקשה לגירושין, בין מרצון מיידי ובין לאחר שכנוע. במקרים אלו נכתב ונחתם הסכם גירושין, נקבעים משמורת הילדים, הסדרי ראייה, מזונות הילדים, חלוקת רכוש, תשלומים של הצדדים אחד לשני, עניין הכתובה וכו'. במקרים אלו מנהג בתי הדין לערוך קניין על העניינים הממוניים שבהסכם הגירושין, ולא נערך קניין על ההסכמה לגירושין, וזאת מפני שהגירושין צריכים להיערך מרצונם החופשי של הבעל והאשה. ולפיכך במקרים אלו כשאין אפשרות לאכוף את ההסכמה לגירושין עפ"י ההסכמה שבהסכם, במקרים אלו יש לעיין מה יהיה תוקפם של שאר פרטי ההסכם, פרטים שניתן לאוכפם.
יש לברר מה דינן של ההתחייבויות השונות בענייני כספים כשאחד הצדדים מתחרט לפני ביצוע הגירושין, מעצם הסכמתו לגירושין, ובגלל כך כמובן פעולת הגירושין מתבטלת לגמרי, או נדחית ואינה מתקיימת. זוהי בעיה שכיחה החוזרת פעמים רבות לפני בתי הדין, ויש להבהיר בקצרה יסודות עיקריים שיתכן לדון בהם במקרים כאלו.
כשתובע הגירושין מתחייב כלפי הצד השני התחייבויות מסוימות כדי שיבטל את התנגדותו ויסכים לגירושין, ואח"ז המסרב חוזר לסירובו לעצם הגירושין, הדבר פשוט שעם חזרתו מהסכמתו, מתבטלת ממילא ההתחייבות הכספית שהתובע הסכים להתחייב תמורת ההסכמה.
אולם אם תובע הגירושין חוזר בו מרצונו להתגרש, והצד השני טוען עכשיו אני מוכן לקיים התחייבותי לגירושין ואתה חייב לבצע את ההתחייבות הכספית שהתחייבת בה, זה תלוי בנסיבות העניין, כמו מתי היה זמן ביצוע ההתחייבות הכספית אם לפני הגירושין או לאחר הגירושין, ואם ההתחייבות היא תמורת הסכמה בלבד או תמורת הגירושין עצמם, או אם החזרה היא מכוח שיש כעת מקום להמשך חיי שלום וכל מעשה הגירושין הוא כעת מעשה לא מוצדק, או שהחוזר בו עדיין רוצה בגירושין, ורק אינו רוצה בקיום ההתחייבות, או שרוצה והוא אנוס בקיום החיובים ההדדיים. כל הבעיות האלו פתרונן תלוי בדיני תנאי ואומדנות של תנאי דיני אונס, שהם כרוכים בבירורים מרובים בדברי הש"ס והפוסקים.
הספק הוא, מאחר שבהסכם מפורש שכל חלקיו קשורים יחד זב"ז ועם המבוא שבו, נמצא דכל חלק ממנו הוי כתנאי לגבי שאר חלקיו, ולכן אי-קיום חלק הגירושין ע"י סירוב האשה הוי כלא נתקיים התנאי, וממילא בטל גם הסידור הכספי ומחילת הכתובה והמזונות.
ביצוע סעיפים והתחייבויות אלו, תלוי במתן הגט ע"י הבעל ובקבלת הגט ע"י האשה, ואם חזר בו אחד מהצדדים או שניהם גם יחד ממתן הגט, אין תחולה להתחייבויות אלו. זה מעין האמור בירושלמי במס' יבמות (פ"א הל"א):
"ר' לעזר בשם ר' אבון כל דבר שהוא בא מחמת גורם בטל הגורם בטל האיסור, ודבר שאינו בא מחמת הגורם, אע"פ שבטל הגורם, איסורו במקומו."
הוא הדין בנידון דידן, ההתחייבויות הנ"ל נקבעו אך ורק על רקע ההסכם לגירושין, וכל עוד שלא בוצעו הגירושין אין מקום לקיום התחייבויות הללו.
הסוג השני של התחייבויות הכלולות בהסכם, הן ההתחייבויות שאינן נובעות מסידור הגט, והן: חובת המזונות לאשה ולילדים, שללא כל קשר עם הגירושין, מחוייב ועומד לזון ולפרנס את אשתו, כל עוד שלא התגרשה האשה ולא הוכרזה כמורדת, או כמי שהפסידה מזונותיה. ובוודאי את ילדיו שהחיוב מתחיל לפני הגירושין וימשיך לאחריהם.
מח. ומעתה בנידון דידן, הבעל הגיש תביעת גירושין, האשה התנגדה לגירושין וטענה שרוצה שלום בית. בסופו של דבר, אחרי תהליך ארוך הגיעו הצדדים להסכם, אלא שהאשה חוזרת בה ואינה רוצה לקיים את ההסכם, ולא מוכנה להתגרש. והנה אין ספק שבנידון דידן, עיקר חפצו של הבעל הוא בגירושין אותם הוא תובע שנים רבות. אלא שבמסגרת ההסכם הוסכמו כל העניינים שבין הצדדים, משמורת הילדים, הסדרי ראייה, מזונות, מדור והוצאות הילדים, פינוי הדירה השייכת לבעל, ההתחייבויות הכספיות אותם ישלם הבעל לאשה עם הגירושין, ומחילת האשה על כתובתה. ונראה שיש לחלק בעניינים אלו, שהרי משמורת הילדים, הסדרי הראייה, מזונות הילדים ומדורם, ומקום ואופן חינוכם הם עניינים שבין האב לילדים. חיובים אלו נובעים מעצם היותו אביהם של הילדים, ואין הם קשורים כלל לקשר שבינו לבין האשה. חיוב האב לילדיו נובע מעת היותו אב, בין אם הוא נשוי לאמם ובין אם אינו נשוי לה. ואין זה קשור למחלוקת הראשונים האם חיוב האב במזונות ילדיו הוא חלק מחיוביו במזונות אשתו, ואכמ"ל. ולפיכך כשהגיעו הצדדים להסכם בעניינים אלו חל חיובו לילדים מיידית, ללא קשר אם הצדדים יתגרשו או לא יתגרשו. שהרי גם כיום לפני הגירושין הוא נושא במזונותיהם ובמדורם, וחיוב זה לא ישתנה בין אם הצדדים יתגרשו בין אם לא.
כמו כן עניין מגורי האשה בדירה השייכת לבעל אינו קשור בהכרח לגירושין. הדירה שייכת לבעל, והאשה והילדים גרים בה, במגוריהם בדירה מקיים הבעל חיובו במדור הילדים והאשה. אין ספק שהאב לא חייב לתת מדור לילדים בדירה זו, ויכול לשלם להם הוצאות מדור במקום אחר. כמו כן חיובו של הבעל במדור האשה ולתת לה האפשרות לגור בדירה זו תלוי אם הבעל חייב במדור האשה שאז יש מקום לומר שחייב לתת לה המדור בדירה זו שבה גרו כבני זוג. משא"כ אם נקבע שאינו חייב במדורה בוודאי אינו חייב במדור הספציפי, ומשכך זכותו לדרוש ולממש זכותו הממונית בדירה ולפעול לפינויה מהבית השייך לו. לעומת זאת מחילת האשה על כתובתה וכן ההתחייבות שהתחייב לאשה עם הגירושין, קשורים לכאורה בקשר בל יינתק עם הגירושין, שאם יתגרשו הצדדים על האשה למחול על כתובתה בעת הגירושין, ועל הבעל לשלם ההתחייבויות הכספיות שהתחייב לה עם הגירושין ובתמורה לגירושין.
והנה בפסקי הדין בפד"רים שהזכרנו לעיל וכן פסקי הדין שהסתמכו עליהם, הבינו שמכיוון שבכל הסכם גירושין נכתב שהצדדים מסכימים להתגרש זה מזו ומטרת ההסכם היא ליצור את ההפרדה הרכושית וניתוק הקשרים שבין הצדדים, ולפיכך אף אם לא הותנה בהסכם הגירושין שההתחייבויות ההדדיות ייעשו אחרי הגירושין, איכא אומדנא דמוכח שהפרטים הממוניים שבהסכם שמטרתם ליצור הפרדה רכושית בין הצדדים יבוצעו בפועל אחרי שהצדדים יתגרשו זה מזו. ולפיכך הגירושין מהווים את התנאי לקיום ההסכם. ומשכך אם אחד מהצדדים חוזר בו מהגירושין ובפועל לא בוצע התנאי, אף שההסכם לא בטל, בפועל אין אחד הצדדים יכול לדרוש ביצוע העניינים הממוניים שבהסכם, מכיוון שלא בוצע התנאי המקדים שהוא הגירושין. ולפי זה אם הגירושין יתבצעו בשלב מוקדם או מאוחר, בזה התקיים התנאי ושוב כל אחד מהצדדים חייב לבצע התחייבויותיו, והצד השני יכול לפעול משפטית על מנת לאכוף העניינים הממוניים שבהסכם.
ובאמת מה שכתבנו שהוי אומדנא דמוכח, שרק אדעתא שיתבצעו הגירושין נקבעו ההסדרים הממוניים, והגירושין הם תנאי מקדים ומעכב לביצוע ההסדרים הממוניים, לענ"ד אינה אומדנא מוחלטת, ובכל מקרה ומקרה הדברים צריכים להיבחן לגופם, ולאו כולהו בחדא מחתא מחתינן. דהנה בפד"רים הביאו דברי הרא"ש בתשובתו כלל י"א אות ו' ביבמה שהתפשרה עם היבם ונתנה לו סכום כסף ובזה מחל לה על כל התביעות שהיו לו עליה. סכום הכסף ניתן על מנת שיחלוץ לה תוך זמן קצוב, והיבם נשבע שיחלוץ לה. ואח"כ חזר בו היבם ודורש שתתייבם לאחיו. וכתב על זה הרא"ש שעל הממון אין לו טענה, שכיוון שסילקה אותו בסכום שנתנה לו, אע"פ שלא מקיים התחייבותו ואינו רוצה לחלוץ, ואף על פי שאנן סהדי שההתפשרות הממונית היתה כדי שיחלוץ לה, ולפי זה החליצה הוי תנאי לקיום ההתחייבות הממונית, אפילו אם לא התקיים התנאי שיחלוץ לה, לא יוכל לטעון שהדברים עומדים כמעיקרם, שענייני הממון הסתיימו במה שנתנה לו. והמבי"ט בתשובה ח"ב סימן קנ"ט הביא דבריו והסכים עמו, ופסק כן בתשובתו. ומשמע שאף היכא שברור שההתחייבות הכספית תלויה במעשה, אם קוימה ההתחייבות בפועל שוב בטלה התביעה הכספית, ואין התובע יכול לעוררה. ועיין מש"כ שם בפד"ר בכרך ה' שדווקא היכא ששילם לפני קיום התנאי, אמרינן שהתנאי לאו לעיכובא, ולמדו מזה שהוא הדין בכל התחייבות שמסברא היינו אומרים שלא תחול אלא עם הגירושין, כגון ויתור על מזונות, אם נקבע זמן לוויתור זה לפני הגירושין שוב אמרינן שלא אזלינן בתר האומדנא שזמן ההתחייבות הוא עם הגירושין.
ועיין עוד מש"כ מו"ר הגר"א שפירא בפד"ר י', מה שביאר דברי תשובת הרא"ש, דשאני התם דהממון הוי נכסי מלוג ונכסי צאן ברזל של היבמה, וליבם שעבוד על ממון זה, שבזה יש לומר שהסתלק שיעבודו וזוכה האשה במה ששייך לה מכבר בין כה וכה, עיי"ש מש"כ. והנה עכ"פ, יהיה הטעם מה שיהא, מוכח מדברי תשובת הרא"ש, שבכל מקרה ובכל התחייבות שבהסכם הגירושין יש לדון אימתי חלה התחייבות זו, והאם היא תלויה בגירושין בדווקא.
והנה בעניין המחילה על הכתובה, כבר כתב הנוב"י במהדו"ת (ח' חו"מ סימן ל"ב), שהמחילה חלה רק בעת הגירושין, שזהו זמן מחילת הכתובה. והיכא שהתברר שהגירושין לא גירושין גם המחילה הוי מחילה בטעות, ולכן לא תחול מחילה זו אלא בעת הגירושין ועימם שאז חל חיוב התשלום. וכן כתבו בפשיטות בפד"ר כרך ג' עמודים 168 – 169, וכן הוא הלשון הננקט בהסכמי גירושין, עם מתן הגט האשה מוותרת על כתובתה. כמו כן אין ספק שאם צד מן הצדדים נותן פיצוי לצד השני בתמורה לגירושין, ברור שאין חובה על אותו צד לשלם הפיצוי אם לא היו הגירושין, וכגון בנידון דידן שהבעל הבטיח לאשה סכומי כסף גבוהים מעבר למה שמגיע לה, ברור שכל עוד האשה מעכבת הגירושין אין הוא חייב לשלם לה דבר. מצד שני יש עניינים בהסכם שברור שחלותם חלה עוד לפני הגירושין, הדבר נוגע לעניין חיוב האב במזונות ומדור ילדיו, במשמורת ובהסדרי הראייה, שהרי כל העניינים הללו הם במסגרת חובתו של האב לילדיו. חיובים אלו חלים בעת לידתם, ובוודאי החיובים חלים עוד לפני הגירושין, שהרי גם כיום כשהצדדים עדיין אינם גרושים אך גרים בפירוד חובה לקבוע המשמורת, הסדרי ראייה ושיעור חיוביו של האב במזונות הילדים ומדורם. ומכיוון שהחיוב חל עוד קודם הגירושין, ודאי שחיוב זה לא תלוי בגירושין. ולפיכך הסעיפים הנוגעים לילדים בהסכם הגירושין, זמן תחולתם לפני הגירושין, וסעיפים אלו בהסכם לא יתבטלו בין אם הצדדים יתגרשו ובין אם לא יתגרשו, ועיין מה שנכתוב בזה עוד לקמן.
והנה למה שכתבנו לעיל שהך דינא שסעיפי ההסכם חלים בגירושין הוא אומדנא, יש לדון בכל מקרה לגופו. כגון במקרה שהצדדים גרים בנפרד מזה זמן, ברור שלא יחזרו זה לזו וקבעו אופן חלוקת הרכוש, שבזה יש לומר שגם עניינים אלו של חלוקת הרכוש יחולו עוד לפני הגירושין, שאף שצד אחד מסרב להתגרש, עכ"פ רצונו לעשות הפירוד עד כמה שיוכל, מהיכי תיתי לומר שיש לעכב ענייני חלוקת הרכוש עד לאחר הגירושין. וכמו שכתבנו לעיל שבבני זוג שהגישו הסכם לאישור ביהמ"ש, מימוש כל העניינים שבהסכם נעשה מיד, וכן במי שמגיש תביעה לפירוק שיתוף, שמתן פסק דין בתביעה זו גורר פירוק השיתוף וחלוקת הרכוש מיידית ללא קשר לגירושין. הוא הדין כיום כשמגישים ההסכם לאישור ביה"ד, ובהסכם נקבע אופן חלוקת הרכוש (דבר שלא שייך במקרה שלפנינו, שהרי לצדדים אין רכוש משותף), שיש לומר שכוונת הצדדים שעניין זה של חלוקת הרכוש יתבצע מיידית, ובפרט במקרה שבפנינו שהצדדים גרים בנפרד מזה זמן ואין ספק שלא יחזרו זה לזו. ולהכי הדברים צריכים בחינה בכל מקרה ומקרה לגופו, וכמו בעובדא דתשובת הרא"ש, ששם ברור שמששילמה היבמה ליבם סכום כסף כפיצוי, גילתה דעתה שמעוניינת בסילוק התביעות הממוניות שביניהם עוד קודם שיחלוץ לה היבם, ואף אם לא יחלוץ בסופו של דבר.
העולה מכל האמור לעיל, הסכם הגירושין עומד בתוקפו, ואף שהצדדים לא התגרשו עדיין והאשה מסרבת להתגרש, ההסכם לא בטל. אמנם לעניין מימושם של סעיפי ההסכם, אילו סעיפים ימומשו כבר עתה ואילו סעיפים תלויים בגירושין בפועל, נבאר לקמן ביתר פירוט.
דחיית תביעת האשה לשלום בית
מט. ולעניין הטענה השלישית שהאשה חוזרת וטוענת שחפצה ורוצה שלום בית, טענה שקרית זו לא ראויה שתיטען, שהרי האשה הודתה בפנינו שכיום אין היא רוצה בשלום בית ואין שום אפשרות שיהיה שלום בית. רצונה הוא לנהל תביעה לשלום בית ולא שלום בית. וכלשונה במכתבה לביטול ההסכם, שהיא נדרשת לוותר על התביעה לשלום בית. מחשבתה היא שניהול תביעה לשלום בית תבטיח המשכת מגוריה בבית השייך לבעל, ולמצער תשפר את התמורה הכספית שתקבל בתמורה לוויתורה על ניהול תביעה זו. מהותה של תביעה לשלום בית היא תום לב ורצון אמיתי וכנה בשלום בית, ובמקרים שכבר הוכחה כוונה זו ורצון זה. אם הצד השני ממאן לתביעה הכנה, ולא הוכח שסירובו לשלום בית נובע ממניעים אמיתיים, תהיינה גם תוצאות ממוניות הנובעות מקבלת התביעה. אך במקרה שברור לכל מי שעיניו בראשו, שהתביעה לשלום בית אינה כנה, וכל מטרתה להשיג הישגים כספיים, תביעה זו דינה להידחות על הסף.
נקדים ונאמר, הנה העניינים הנידונים בפני בית הדין הם היחסים שבין איש לאשתו בתוך הבית כשאין אנשים זרים עימם, במקרים כאלו קשה לבית הדין לבוא לבירור האמת כשטענות הצדדים סותרות. וכבר עמדו בזה הקדמונים שדברים הנעשים בתוך הבית הם דברים הקשים לבירור.
ועיין ברמ"א (אהע"ז סימן ע"ד ס"י) שכתב לגבי אשה הטוענת שאינה רוצה שיבואו קרובי הבעל לביתה מפני שמריעין לה ומצירין לה וגורמים קטטות בינה לבעלה, וז"ל:
"ונוהגין להושיב עמהם איש או אשה נאמנים ותדור עמהם עד שיתברר ע"י מי נתגלגל הריב והקטטה."
הרי שבדבר ששני הצדדים טוענים שהצד השני הוא הגורם אי אפשר לברר עד שישב עמם בבית מאן דהוא ויברר לביה"ד אמיתות העניין.
וכן כתב עוד הרמ"א (בסימן קנ"ד ס"ג) שבמריבות שבין בעל לאשתו הנעשה בביתם אי אפשר לברר מהות העניין ומיהו הגורם רק ע"י שיושיבו אדם ביניהם שיוכל לעמוד על הדברים בשעת התרחשותם ולברר לביה"ד מי הוא הגורם למריבות.
ויש להקל אף בלא עדות גמורה, וכמו שכתב החת"ס בתשובתו (בח' חו"מ סימן כ"ג) וז"ל:
"ואשר לטענת בעלת קטטה, כי נ"ל לזה סגי בעדים אפילו שלא בפניה ואין צריך לזה עדות גמורה והו"ל כמו אשתמודעינהו פרק החולץ לט, ב דמסקינן והלכתא גילוי מילתא בעלמא הוא ואפילו קרוב ואפילו אשה ומשמע דכל דיני עדות לא בעינן וכו'. מ"מ נראה בענין זה כו"ע מודים דלא תהיה שמיעה גדולה מראייה, כיוון שמפורסם כולי האי לכל באי שער עירה שאי אפשר לדור עמה ממש הוא כראייה ולא הוה אלא גילוי מילתא בעלמא."
חזינן מדבריו שאף שהקל וסבר דלא בעינן עדות גמורה המעידה שהאשה היא אשה רעה, על כל פנים בעינן שיהיה ברור לביה"ד בדרך כלשהי. ולפי"ז במקרה שאין לנו אלא טענות הצדדים והדבר לא נתברר לפני ביה"ד, אין ביה"ד יכול ליתן לה דין אשה רעה שמצווה לגרשה, וממילא כל עוד לא הוכח אחרת יש לקבל עקרונית תביעתה לשלום בית.
וכבר כתבנו בעבר על חשיבותם ונאמנותם של עובדים סוציאליים שהם משוחחים עם הצדדים ועם הקרובים להם והבאים אתם במגע, ומציירים לבית הדין תמונה רחבה של מערכת היחסים שבין הצדדים, תמונה המאפשרת לדיין לברר מהות היחסים בין הצדדים ומה הם הגורמים לסכסוך. עובדים אלו משמשים למה שכתב הרמ"א "ומושיבים נאמנים ביניהם".
הדברים שנכתבו הם עקרוניים. בנידון דידן, ביה"ד בהרכביו השונים קיים דיונים רבים, בפני ביה"ד הוגשו מאות בקשות ארוכות ומפורטות על ידי הצדדים, ביה"ד התרשם התרשמות בלתי אמצעית מהצדדים, ולפיכך דיונים נוספים לא יעלו ולא יורידו לבירור המציאות, ובפרט שביה"ד נתן לצדדים ימים רבים לשטיחת טענותיהם.
עצם התביעה לשלום בית היא בעיקרה תביעה הצהרתית, הגוררת בעקבותיה השלכות ממוניות לגבי קביעת מעמדם של הצדדים כמורד או כמורדת ועוד עניינים. ברור שאת שלום הבית צריכים לעשות הצדדים בעצמם. ביה"ד לא ייתן החלטה המחייבת את אחד הצדדים לחזור לשלום בית, שהרי הדברים תלויים בדברים שבלב ואין אפשרות ותועלת בכפיית האדם לעשות מה שבאמת אין הוא רוצה בו (ודווקא לעניין קיום מצווה מעשית כפינן וכטעמו הידוע של הרמב"ם סופ"ב מהלכות גירושין). אין ספק ששום שלום בית לא יצלח בעקבות החלטה שיפוטית גרידא, אמנם מצווה לשמוע דברי חכמים, אך אין בדבר זה בכדי לשנות ההרגשות שבלב, שעליהם יקום וייפול שלום הבית, (וכבר האריכו המפרשים בביאור השאלה איך ציוותה התורה לא תחמוד והלוא הדברים תלויים בלב, ואכמ"ל).
אמנם תביעת שלום הבית יכולה להועיל אם תתקבל התביעה, שלא לאפשר לאחד הצדדים לחבל בחזרה לשלום בית. גם בנידון דידן אף שתביעת האשה ובקשתה היא לכוף את הבעל לחזור לשלום, דבר זה אינו אפשרי, אלא שהתביעה והבקשה בנויה על ההנחה והתקווה שהבעל יתעשת ויחזור לחיות עם אשת נעוריו, ולפי"ז ודאי יש זכות לתובע תביעת שלום בית אם תתקבל תביעתו, לבקש סעדים מעשיים כדי למנוע מהנתבע לחבל יותר בשלום הבית ולעשות מעשים שימנעו ויקשו על החזרה לשלום בית. ולפיכך ודאי חובה על בית הדין לתת סעדים אלו שהם ציוויי עשה ואל תעשה כדי לממש תביעת התובע אם תוכר כצודקת.
ויש לומר שהתביעה להוציא צו למדור ספציפי היא אחד מהסעדים שיכול התובע לתבוע כדי לאפשר שלום בית, שהרי באין בית אין אפשרות לעשות שלום בית. ולפי"ז אם נקבל את תביעת התובעת לשלום בית, הרי עלינו לאפשר לצדדים לעשות שלום בית, ואפשרות זו אינה יכולה להיעשות אלא אם יהיה בית. אין ספק שבהימכר הבית קטנים הסיכויים לשלום בית, דהרי אין לצדדים המקום לעשות שלום זה, ולפיכך יש כוח לביה"ד להוציא צו כנגד הנתבע המונע ממנו להפר יותר את שלום הבית (שכבר הופר עם עזיבתו) ע"י יצירת עובדות מוגמרות בשטח המונעות חזרה לשלום בית. ולפיכך צו המונע מהנתבע מכירת דירת הצדדים והפיכת האפשרות לשלום בית לבלתי ישימה הוא סעד חוקי ומתבקש במקום זה, וזאת בכדי לאפשר לתובע לממש תביעתו ולמנוע מהנתבע סיכול ההחלטה שתתקבל.
והנה המחוקק נתן סמכות ייחודית לביה"ד הרבני בענייני נישואין וגירושין, ובכלל עניינים אלו כלולה גם התביעה לשלום בית. ומעתה אם לפי ראות עיני ביה"ד התביעה לשלום בית היא תביעה צודקת, חובה על ביה"ד להוציא צווים למימוש החלטתו. ונהי דמאידך גיסא המחוקק רואה את השותפות הממונית בין בני הזוג כשותפות עסקית גרידא, ולכן אִפשר המחוקק הגשת תביעה לפירוק השיתוף הממוני, ואם כן יוכל הנתבע לטעון אינכם יכולים לפגוע בזכות הקניין שלי – אין הדברים כן, אלא במקום שלפי ראות עיני ביה"ד השארת המצב של רכוש משותף היא תנאי לקיום הנישואין או הריסתם, ממילא יש סמכות לביה"ד להוציא צווים שיעזרו לקיום ההחלטה. שהרי הדבר במסגרת סמכויות בית הדין הרבני ויסייע לצד התובע למנוע הפרת פסק הדין שהתקבל לטובתו.
בפרפראזה על אמרתו הידועה של קלאוזביץ "הפוליטיקה היא המשכה של המלחמה בדרכים אחרות", אף תביעה לשלום בית היא המלחמה על הבית בדרכים אחרות, והיא דרך מהדרכים במאבק בין בני הזוג, שלעת עתה הם בעלי רצונות שונים – צד אחד מעוניין בפירוק הבית, והצד האחר בתביעתו לשלום בית נלחם להשאיר את ביתו שלם.
נ. ידועים דברי הגאון ר' חיים פאלאג'י בספרו "חיים ושלום" (ח"ב ס' קי"ב) וז"ל:
"בדרך כלל אני אומר, כל שנראה לבית דין שזמן רב נפרדים ואין להם תקנה, אדרבא צריך השתדלות הרבה להפרידם זה מזה ולתת גט, כדי שלא יהיו חוטאים חטאים רבים וכו' וידעו נאמנה כי כל הבא לעכב מלתת גט בענין זה כדי להנקם זה מזה מחמת קנאה ושנאה ותחרות וכו' שלא לשם שמים גם בזה לא בחר ה' ויש עונש מן השמים וכו', והנני נותן קצבה וזמן לדבר אם יארע איזה מחלוקת בין איש לאשתו וכבר נלאו מתווכי השלום ואין להם תקנה ימתינו עד זמן ח"י חדשים, ואם בינם לשמים נראה לבי"ד שאין תקנה לשום שלום ביניהם, יפרידו הזיווג ולכופם לתת גט עד שיאמרו רוצה אני."
מבואר מדבריו שהיכא שנראה לביה"ד שאין סיכויים לשלום־בית, והמניעה לגירושין אינה מחמת שצד אחד רוצה בחברו אלא מסיבה צדדית, חובה על ביה"ד להשתדל שיתגרשו זה מזו. ומבואר עוד מדבריו שהצד המעכב את הגירושין חוטא ועתיד ליתן את הדין על שגורם לצד השני לחטוא מחמת הפירוד ביניהם, וביאור הדברים דבשלמא כשהוא מעוניין בהמשך הנישואין ואין סיבה לחייב בגירושין הוא נוהג כדין, אך היכא שהוא בעצמו אינו מעוניין בעצם הנישואין ורק מסיבה צדדית אינו מסכים לג"פ, מיקרי מחטיא את חברו. ומש"כ ויש עונש מן השמים נראה לכאורה, דמקורו משבת (קמט, ב): "כל שחברו נענש על ידו אין מכניסין אותו במחיצתו של הקב"ה."
ומשמע שהגורם לחברו לחטוא נענש מן השמים על מה שעשה, ויש להאריך בזה עוד ואכ"מ.
ועיין שו"ת "דברי מלכיאל" (ח"ב ס' קמ"ד) שנשאל במי שנשא אשה ודר עמה כמה שנים, ואח"כ נמאסה בעיניו וברח ממנה למדינה אחרת וחשב שתדרוש ממנו גט והאשה לא דרשה, ומכיוון שהיה צעיר יצא לתרבות רעה, ואינו יכול ליתן כתובה לאשה ורצה הרב השואל להתירו לשאת אשה שנייה או לגרשה מבלי לתת כתובתה כדי שלא יצא לתרבות רעה, וכתב ה"דברי מלכיאל" שאף שמצינו שהתירו איסורים כדי שלא יצא לתרבות רעה ואף כאן לכאורה נימא הכי, בכל אופן בנידון זה אין לומר כן.
ומבואר מדברי ה"דברי מלכיאל" שאף במקום שאין סיכויים לשלום בית אין מחייבים את האשה לקבל גיטה ואין מתירים לבעל לשאת אשה שנייה, וכתב עוד שאפילו במקום שיש חשש שהבעל יצא לתרבות רעה אין זה מהוה סיבה לחייב את האשה לקבל גיטה. וקצת משמע שלא חש לסברת הגר"ח פאלאג'י, שהיכא שמניעת הגירושין גורמת לחטאים יש לכפות הצד המסרב לגירושין, ועוד משמע מדבריו דלא מיבעיא היכא שנוהג חרמו של רבינו גרשום, שאין להתיר מחמת הנימוק שיצא לתרבות רעה ואין סיכויים לשלום בית, שהרי על מקרים כגון אלו תיקן רבינו גרשום את חרמו, אלא אף במקום שאין חרמו נוהג אלא שהמנהג שלא לשאת אשה על אשתו ושלא לגרש בעל-כורחה, ולא מיבעיא היכא שמתחייב בשעת הנישואין בשבועה וכמנהג עדות המזרח להוסיף בכתובה שנשבע שלא לשאת אשה עליה, אלא אף במקום שזהו רק מנהג המדינה, יש לומר דאדעתא דהכי נשאת לו. וכיוון שהמנהג במדינת ישראל שאין מגרשים אשה בעל-כורחה, אם כן אשה נשאת על דעת המנהג ואי אפשר לגרשה בעל-כורחה.
אמנם דבריו של ה"דברי מלכיאל" הם במקרים שבהם הבעל נהג שלא כדין ועזב את אשתו ורוצה שיתירו לו מחמת הזמן הרב שעבר ואין סיכויים לשלום, ועל זה פסק שכיוון שהשריש בחטא ומחזיק במעשיו הרעים, אין הטעם של אין סיכויים לשלום בית כיוון שאינו רוצה לחזור לאשתו מהוה סיבה להתיר לו, אמנם במקרה שידוע לנו שלא הייתה פשיעה מצד אחד מהצדדים, או אף שלא ידוע לנו שלא פשע אחד מהם, אלא שאין לנו ידיעה שאחד מהם נהג שלא כדין וגרם למצב זה, אלא שהצדדים הגיעו למצב שבו שוב אינם יכולים לחיות יחדיו ואין סיכויים לשלום בית, יש לומר שבכהאי גוונא יודה גם ה"דברי מלכיאל" שיש לחייב ב' הצדדים להתגרש ולא יחלוק על סברת הגר"ח פאלאג'י.
אך כמובן במה דברים אמורים, כשברור לנו שהתביעה לשלום בית היא תביעה כנה ולא הוגשה ממניעים זרים כדי להשיג הישגים רכושיים. ולפיכך אין מקום להוצאת צו למדור ספציפי מיד עם הגשת התביעה לשלום בית, עד שביה"ד יבחן שהתביעה אכן כנה. נדגיש ונאמר: הוצאת צו למדור ספציפי היא סעד נדרש בתביעה כזו כפי שביארנו, אך אינה סעד דחוף, שהרי ברור שההליכים בתביעה לפירוק שיתוף אינם מהירים ולכן על ביה"ד לשקול היטב אם התביעה כנה ואז להוציא הצו המבוקש.
אם יש לביה"ד ספק שמא התביעה אינה כנה, יש לנקוט בשב ואל תעשה, שהרי אחרי נתינת הסעד ואפילו באופן זמני, ביטולו של הצו מהוה למעשה פעולה של ביה"ד המאפשרת עתה לצד המעוניין לגרום לפירוק הבית, וגם כאן כשאין הדברים ברורים כל צורכם לביה"ד, עליו לנקוט בשב ואל תעשה. ולפיכך אין להוציא הצו מספק ועל תנאי מפני שלצורך ביטולו, צריך שתהא ודאות שמגיש התביעה לשלום בית אינו כנה בתביעתו. ודברים אלו הם דברים שלא תמיד ניתן לעמוד עליהם, ויש להאריך בזה עוד ואכ"מ.
התנהגות והתנהלות האשה במקרה שלפנינו, אף ללא הודאתה המפורשת שכיום אינה רוצה בשלום בית, מוכיחים שניהול התביעה הוא כדי להמשיך לגור בבית השייך לבעל, שהרי הצדדים שונאים זה את זו, לא יכולים לחזור לחיות בחדר אחד ואף לא בבית אחד, שהרי גם באולם ביה"ד היה קשה להם לעמוד זה במחיצתו של זה. לא הוכח לביה"ד שהבעל עשה מעשים לא ראויים כלשהם, האשה הודתה שנקטה באלימות כנגד הבעל וכפי שהארכנו לעיל. האשה התלוננה במשטרה שלוש פעמים על התנהגותו של הבעל כלפיה, דבר שהביא להרחקתו. ואם כן, אף אם היתה אפשרות כלשהי שהבעל יחזור לבית, ברור שמצב זה לא יימשך לאורך זמן וסופו שיעזוב פעם נוספת, שהרי שני הצדדים אינם יכולים לחיות אחד במחיצת רעהו, ואין ספק שמצב זה יחזור על עצמו ושלום בית לא יכון, גם ללא הדברים שאמרנו לעיל, והרי זה דומה למש"כ הרשב"א בתשובה בח"א (סימן תרצ"ג) באיש שרגיל לכעוס על אשתו תמיד ולהוציאה מביתו, דחשיב מורד ממזונות ומתשמיש והביאו הרמ"א בסימן קנ"ד ס"ג. ואף בנידון שלפנינו ברור שאין תקנה לנישואין אלו. ואם כן, אף ללא אמירתה המפורשת שכיום אינה רוצה שלום בית, כל התנהגותה והתנהלותה המוכיחות שאין היא רוצה באיש אלא רוצה בביתו.
אף ללא דברים אלו, גם אם היינו משוכנעים שבאמת רוצה שלום בית, מערכת היחסים ביניהם מוכיחה ששלום הבית לא יתקיים. ומכיוון שלא הוכח שהבעל הוא זה שהפר את שלום הבית, עצם המציאות מוכיחה שאין מקום לשלום בית בין הצדדים, ועליהם להתגרש זה מזו.
נוסיף ונאמר, הדברים שהובאו לעיל שהאמת אינה נר לרגליה של האשה, מונעים מאיתנו לייעץ לבעל אפילו לנסות לחזור לשלום בית, שהרי זו עצה שאינה הוגנת, שהרי איננו יודעים מה תאמר האשה על מעשי הבעל אם יגורו בבית אחד, וכמו שעושה היום שהיא יושבת בבית השייך לבעל ורצונותיה ומאווייה מדריכים אותה. ואכמ"ל, ודי לחכימא ברמיזא.
לאור האמור יש לדחות תביעת האשה לשלום בית, מארבעה טעמים. חדא, האשה הודתה בפנינו שכיום אינה רוצה שלום בית, מלבד זאת להתרשמותנו תביעת האשה לשלום בית אינה כנה, ומטרת הגשת התביעה היתה לצורך השגת הישגים כספיים. ועוד, גם האשה עצמה כשחזרה בה מההסכם לא רצתה באמת בשלום בית, אלא דרשה לשפר תנאי ההסכם. ומלבד זאת, שהמציאות שנוצרה היא שאין אפשרות לשלום בית בין הצדדים. לא הוכח שהבעל פשע וגרם למצב זה, המקרה שלפנינו אינו כמקרים רבים אחרים שהתביעה מוגשת מפני שהבעל נותן עיניו באחרת, אלא המצב ביניהם הוא שאין ספק שמערכת היחסים בבית בלתי נסבלת, ואדרבה מתוך החומר שבתיק והודאת האשה לאשה יד ורגל ביצירת מצב זה, וכמובן שהאשה לא עשתה דבר לצורך שלום בית.
משדחינו תביעתה לשלום בית חובה עלינו לבטל את הצו למדור ספציפי שניתן כסעד לתביעה זו, שקבע את הבית הרשום על שם הבעל ושייך לו כמדורה הספציפי של האשה. ולפיכך עם קביעה זו, ביה"ד מבטל את הצו למדור ספציפי שהוצא על ידי בית הדין.
תביעת הבעל לגירושין
נא. והנה בפני ביה"ד מונחת תביעת הבעל לגירושין. ביה"ד שמע באריכות דברי הצדדים, האשה הודתה שנהגה באלימות כנגד הבעל, ותירוציה להתנהגות זו לא הוכחו. האישה הודתה שמחקה מסרונים מהמכשיר הסלולרי של הבעל, מסרונים שלטענתו הוכיחו את השתלשלות הענינים ביניהם. מלבד זאת, בפני ביה"ד הופיעו עדים שאמנם הם קרובי הבעל, המעידים על התנהגותה של האשה כלפי הבעל, התנהגות שלא הוכחשה על ידי האשה. האמת אינה נר לרגליה של האישה, בדברים שכתבה בכתב התביעה ובדברים שאמרה בפנינו, בכתב תשובתה המקורי לתביעת הגירושין לא התיחסה האישה ולא סתרה טענות הבעל, האישה הודתה שאיבדה שלוותה ותקפה את הבעל, הבעל ישב במעצר עקב תלונות האשה, תלונות שלא הוכחו ולא הוגש כתב אישום עליהם. כמו כן לא הוכחשו דברי הבעל המתארים דברי קצינת המבחן של משטרת ישראל (רוני סגל) שעמה נהגו הצדדים להפגש, שהגדירה את מצב הצדדים "כי הצדדים חיים על פצצה מתקתקת" ולפיכך לכל הפחות דינה של האשה הוא כדין אשה רעה שמצווה לגרשה כדאיתא ביבמות (ס"ג,ב) וכדברי השו"ע בסימן קי"ט.
והנה אף אם לא נימא הכי, אין ספק שהצדדים חיים בנפרד מזה זמן רב, במקרה שלפנינו באופן שנלאו מתווכי שלום לעשות שלום ביניהם, שני הצדדים הצהירו על רצונם בגירושין, ואף חתמו על הסכם גירושין, אלא האשה רוצה לחזור בה מההסכם ולא כדי לחזור לבעל אלא כדי להשיג הישגים כספיים. ולפיכך יש לומר שעל כגון זה כבר כתב רבינו ירוחם בספר מישרים (נתיב כ"ג חלק שמיני), וזה לשונו:
"וכתב מורי הר' אברהם בן אשמעאל כי נראה לו שאשה שאמרה לא בעינא ליה יתן לי גט וכתובה והוא אומר אנא נמי לא בעינא לך אבל איני רוצה ליתן גט, מסתברא דאין דנין אותה במורדת להפסידה כלום מעיקר כתובה ונדוניא אלא מיהו משהן לה תריסר ירחי אגיטא דילמא הדרי בהו, לאחר שנה כופין אותו לגרש וכו'."
ומבואר מדבריו דהיכא דהאשה תובעת גט, והבעל אומר שאינו רוצה באשה אך מסרב ליתן גט כופין אותו שיגרשנה. ועל כרחך כיוון ששניהם אינם רוצים בקשר האישות, כופים את הבעל שיגרש האשה.
והנה בפד"ר כרך ח' עמוד 321 מובא פס"ד של חברי ביה"ד הגדול הגרי"ש אלישיב, הגר"ב ז'ולטי והגר"מ אליהו כולם זצ"ל, במקרה ששני הצדדים אינם מעוניינים זה בזו, וז"ל:
"ובכן, הבעל שעזב את אשתו... הרי דינו כדין מורד. אלא שבניד"ד גם לאשה דין מורדת. אחרי שהצהירה בביה"ד שאינה מסכימה להשלים אתו... ורצונה בגט ודורשת כתובתה.
והנה באשה שמרדה בבעלה קיי"ל דאינה מפסדת כתובתה אא"כ התרו בה והכריזו עליה בבכ"נ ובבמ"ד ד' שבתות, לפי דינא דגמרא (או לפי המשנה בהפחתת ד' דינרים כל שבוע), ובטרם עשו לה את הסדר הזה גובה כתובתה, כולל גם תוספת כתובה, ולכאורה מדין קל וחומר איכא למילף, דבמקרה וגם הבעל מורד באשתו, שלא תפסיד כתובה ותוספת.
וז"ל רבינו ירוחם (מישרים נתיב כ"ב ה"ח):
"וכ' מורי הראב"א כי נראה לו שאשה שאמרה לא בעינא ליה יתן לי גט וכתובה, והוא אומר אנא נמי לא בעינא לה אבל איני רוצה ליתן גט, מסתברא דאין דנין אותה כמורדת להפסידה כלום מעיקר כתובה ונדוניא, ומיהו משהן לה תריסר ירחי אגיטא דילמא הדרי בהו ולאחר שנה כופין אותו לגרש והפסידה תוספת וכל מאי דיהיב לה מדיליה דאדעתא למישקל ולמיפק לא יהיב לה."
ולפי האמור, לכאורה הדברים תמוהים, כשאשה היא המורדת בבעלה אינה מפסדת תוספת כתובה כל עוד ולא הכריזו עליה, ואם גם הוא מורד בה, אז מפסידה לאלתר את תוספת הכתובה, ומשום דאדעתא למישקל ולמיפק לא יהיב לה, וכלפי לייא?
וע"כ נראה לומר דההבדל הוא בזה, במקום שהאשה היא המורדת בבעלה והבעל רוצה באשתו, הרי כל ההכרזות והתראות שנאמרו במורדת, וכל התקנות הללו לא באו אלא ללחוץ עליה שתמלך בדעתה ותשוב לחיי שלום עם בעלה, ולכן אם הבעל מגרשה בטרם נגמרו כל הפעולות הללו חייב לשלם לה כתובה ותוס' כתובה, משא"כ במקרה וגם הבעל לא רוצה בה הרי אין מקום לתקנה זו וממילא קם דינא שמכיוון שהיא לא רוצה אותו, הרי אדעתא למשקל ולמיפק לא יהיב לה תוספת כתובה.
והואיל והמקרה אשר בפנינו הוא שלכל אחד יש דין מורד כלפי השני, ולכן אין הבעל חייב בתוספת כתובה כי אדעתא למשקל ולמיפק לא יהיב לה."
לפי זה מפורש בדברי רבנו ירוחם שאשה שאין רצונה בבעלה ובמקום שאין להתרות ולהכריז עליה כגון במקרה שגם הבעל אין רצונו באשה, מפסידה האשה את תוספת הכתובה וכן עליה להחזיר את המתנות שקיבלה מבעלה וכפי שכתוב ברבנו ירוחם "והפסידה תוספת וכל מאי דיהיב לה מדיליה" (ויעויין בפסקי דין רבניים, כרך י"ד, עמוד 28-23, בענין אשה שמרדה בבעלה ואח"כ זינתה שהפסידה מתנותיה אף ללא התראה והכרזה, היות ואין אפשרות להתראה והכרזה).
ואף שלענין חיוב גט לפי דינא דרבנו ירוחם, אין הבדל מי הראשון שהתחיל לטעון שרצונו להתגרש, וכמו"כ אין הבדל בסיבת מי המצב, כיוון שהגיעו למצב בו אין צד רוצה את משנהו, והעיקר תלוי אם שניהם מורדים זה בזו או לא, דהיינו אם המצב שבפנינו הוא שהבעל לא מעוניין כלל באשה אף אם האשה תרצה לחזור אליו, או לחלופין, כיום המצב הוא שאין האשה מעוניינת בבעל אף אם הבעל ירצה לחזור אליה. ומכיוון שהגיעו למצב כזה ששני הצדדים מורדים זה בזו, לכן יש לחייב בגט כל צד המעכב את הגירושין, ללא קשר מי גרם למצב הקיים, היות ואין זכות לכל צד לעגן את משנהו.
אבל לענין הפטור מחיוב תוספת כתובה שהוא מטעם "דאדעתא למשקל ולמיפק לא יהיב לה", דבר זה נאמר דוקא במקום שלא הבעל גרם למצב שהאשה לא מעוניינת בו ולכן יכול לטעון "דאדעתא למשקל ולמיפק לא יהיב לה", ופטור מתוספת כתובה (וחוזרים המתנות). אבל במקרה שהבעל הוא זה שעזב את הבית והוא זה שהרחיק את האשה ולא רצה בה, ובתחילה האשה רצתה את בעלה אלא מתוך הזמן שעבר והחרפת הסכסוך לאחר שהבעל עזב את הבית ומרד בה ולא היה חפץ בה, הגיעה האשה למצב שאין היא חפצה בו, והוא זה שגרם שכיום האשה לא מעוניינת בו, בודאי שלא יכול לבוא ולטעון "אדעתא למישקל ומיפק לא יהיב לה", שהרי הוא זה שהביא את האשה לכך, וא"כ אדרבא אדעתא דהכי כתב לה תוספת כתובה. שהרי אם הוא זה שגרם לנתק ולגירושין בודאי על דעת כן כתב לה כתובה ותוספת כתובה. והדברים פשוטים דאל"כ כל בעל יוכל להיפטר מתשלום תוספת כתובה, ע"י שיעזוב את האשה זמן רב עד שלא תחפוץ בו יותר, היעלה על הדעת שיפטר מתוספת כתובה בטענה "דאדעתא למשקל ולמיפק לא יהיב לה."
נב. ואמנם יש גישה אחרת בהבנת דברי רבינו ירוחם עיין פד"ר כרך י"ג עמודים 167 – 268, בפס"ד בהרכב הגר"א הורביץ זצ"ל, הגר"נ בן שמעון והגרא"צ שיינפלד, שהסבירו את דברי רבינו ירוחם שהחיוב אינו מדין מרידה אלא שמכיוון שעבר זמן רב ואין סיכוי שיכון שלום ביניהם יש לחייב ואף לכפות גירושין בכדי למנוע מצב של עיגון. ועיי"ש שהוכיחו כן מדברי רעק"א (דרוש וחידוש עמ' צ"א) שהביא בשם המג"א על התוספתא שנשאל:
"אשה שזינתה תחת בעלה ברצון ותובעת לבעלה שיפטרנה בגט והוא אינו רוצה אם הדין שכופין אותו ליתן גט או שכיון שהיא גרמה במעשיה לאסרה לו יכול לומר תשב עד שתלבין ראשה."
ספיקו של הגרעק"א הוא אם יש לאשה זכות לתבוע גט מאחר שהיא גרמה במעשיה להיאסר לבעלה, ע"ש. משמע מדבריו דאם לא היתה גורמת להיאסר, כגון באשת כהן שנאנסה, זכותה לתבוע גט. ולפי"ז, הא דאיתא ברמב"ם (פכ"ד מאישות הכ"ב):
"וכופין את הכהן ליתן לה כתובתה ולגרשה."
אין זה רק לאפרושי מאיסורא אלא שזו גם זכות תביעה של האשה שלא יעגנה.
והביאו עוד משו"ת "חכם צבי" ס"א כתב בתוך דבריו, וז"ל:
"אבל היותר נראה לי נכון הוא דבכל המצוות כופין מלבד בגיטין וחליצות הוא דאין כופין, אלא משום עיגון דידה או כל הנך שמנו חכמים בפירוש. אבל אינך לא משום דאית ביה ריעותא שהרי גט מעושה פסול וכן חליצה מעושה ואף שבמקום שהוא כדין הם כשרים מ"מ לא ראו חכמים לכפות עליהם אלא משום עיגונא או משום הנך שמנו חז"ל וזה מוכח מדברי התוס' וכו'." עכ"ל.
עולה מדבריו שתיתכן כפיית גט בשני אופנים או מחמת הדברים שמנו חכמים או משום עיגון.
ומעתה בנידון דידן שסכסוך הגירושין נוצר בעקבות מריבה של שנים רבות בין הצדדים, ועם החרפת המריבה, הדברים הגיעו למצב ששניהם אין רוצים זה בזו, יש לחייבם להתגרש.
ועיין עוד בפד"ר ח"ו עמ' 13 וח"ז עמ' 111.
וכבר כתבנו במספר רב של פסקי דין שהיכא שהבעל רוצה להתגרש, אלא שדוחה סידור הגט כדי להשיג הישגים רכושיים שאינם מגיעים לו, אין שומעין לו, ומחייבים אותו ואף כופין אותו לתת גט פיטורין והוא הדין באשה כנידון דידן.
נג. ומלבד זה הרי הזכרנו לעיל באות מ"ד את דברי הגר"ח פאלאג'י, ועי"ש מה שהסברנו בדבריו.
ונראה להוסיף דמה שכתב שאם יארע מחלוקת בין איש ואשתו ואין תקנה לעשות שלום ימתינו עד י"ח חודש, טעמו הוא כדי שיתברר הדבר באופן מוחלט, והוסיף עוד שאם ברור לביה"ד שאין סיכויים לשלו"ב לא צריכים להמתין אפילו ח"י חדשים. דענין הח"י חדשים הוא כדי להגיע לבירור גמור שאין סיכויים לשלום ומה שנקט זמן של י"ח חדשים, נראה לכאורה שיסוד דבריו הוא מהאמור עוד בתקנות רבינו גרשום והובאו הדברים בשו"ת מהר"ם בר ברוך דפוס פראג ס' תתרכ"ב, בד"ה צץ המטה ופרח הזדון וכו' (והובאו באנציקלופדיה תלמודית כרך י"ז ע"מ תשע"א) וז"ל:
"חרם שלא ירחיק אדם מאשתו וישהה יותר מי"ח חדשים בלא רשותה."
ומשמע שהזמן שיכול לעמוד בנפרד מבלי רשות הוא זמן י"ח חודש ולא יותר מזה. ועל כרחך הטעם משום דמשם והילך חיישינן לחטא, ולפי"ז הוא הדין בנידון דידן דלא מחכים יותר מי"ח חודש, דאחרי הזמן הזה, שוב אין לצפות יותר לשלום ויש לחשוש לחטא, ועל כן משם ואילך כתב הגר"ח פאלאג'י שיש לכופם לתת גט עד שיאמרו "רוצה אני."
ובאמת מש"כ לכופם לגט עד שיאמרו רוצה אני, לכאורה לשון זה הוא כדברי הגמ' בקידושין (נ,א) ובשאר מקומות שהמחויב ליתן גט כופין אותו עד שיאמר רוצה אני, והיינו שבאמירת רוצה אני אף שנאמרת כך ע"י הכפייה, חשוב כעושה הדבר מרצונו, וידועים דברי הרמב"ם (סוף פ"ב מהל' גירושין) אך באמת זהו חידוש גדול לומר שבכהאי גוונא כופין בשוטין, דלא מצינו דין זה בתלמוד, וכמה האריכו הראשונים והאחרונים בחשש גט מעושה כשיש טעמים חזקים לחייב בגירושין. ועל כרחך צריכים לומר שאין כוונת הגר"ח פאלאג'י לדין כפייה הרגיל היינו כפייה בשוטין, אלא כפייה ועישוי ע"י דיבור ושכנוע עד שיתרצה, אלא שנקט בלשונו הלשון הכתוב בש"ס וסברא זו הוזכרה בפד"ר בכמה מקומות. ואולי יש לומר שבאמת הכוונה כפייה ממש, אלא שאין טעמו שכופים מדין החיוב לגרש, אלא כיוון שכתב לעיל שהצד המעכב את הגירושין חוטא ועתיד ליתן את הדין, שוב יש מקום לכפותו לקיים מצוה, וכמו שמצינו בכתובות (צא,א) שכופין לקיים את המצוות וה"נ בנידון דידן כופין לקיים המצוות שלא יגרמו הצדדים חטאים זה לזה, וצ"ע בדבר.
[ולמה שכתב שיש מצוה בדבר יש לפרש לדעת הפוסקים שרבינו גרשום לא גזר חרמו במקום מצוה, ה"נ בנידון דידן אין נוהג חרמו של רבינו גרשום, ועכ"פ לענין כפיית האשה כשאינה רוצה יש מקום להתיר וצ"ע].
ואולי יש לפרש דבריו באופן נוסף, דהיכא שביה"ד משוכנעים שהצדדים לא חפצים זה בזה אלא מונעים הגירושין מטעמים אחרים של שנאה וקנאה, (ויש לעיין אם הגר"ח פאלאג'י אמר את דינו גם במקום ששניהם אינם מעונינים בגירושין, ועכ"פ חובה לכפותם כדי שלא יחטאו), אם כן בכהאי גוונא יש לומר דאנן סהדי דתרוויהו באמת רוצים בגירושין ואינם מעונינים להיות קשורים זה בזה, אלא שסיבה צדדית גורמת להם לומר שאינם רוצים להתגרש, והוא מפני שרוצים להציק לצד השני, ולכן אם ברור לביה"ד שרצונם האמיתי הוא להתגרש, בכהאי גוונא יש מקום לומר שנכפה לצד המסרב עד שיאמר רוצה אני.
וזהו כעין טעמו של הרמב"ם (סוף פ"ב דגירושין) דכתב שהיכא שהרצון הפנימי של האדם הוא לעשות כמו שציותה התורה, סגי בכפייה עד שיאמר רוצה אני, ואין כאן חסרון מפני שלא היתה הסכמה פנימית דודאי היתה, וה"נ אם לביה"ד ברור שהרצון האמיתי של הצדדים הוא להתגרש, אלא אומרים שאינם רוצים מחמת סיבה צדדית, בכהאי גוונא יש לכפותם ואפילו כפייה גמורה עד שיאמרו רוצה אני, ולא הוי בכלל גט מעושה. ועכ"פ אף שביארנו טעמו של הגר"ח פאלאג'י, לא מפני שאנו מדמים נעשה מעשה ואין בכוחנו לכפות כפייה גמורה את הצד המסרב לגירושין, ולהלכה למעשה יש לסמוך על דבריו רק לענין שנוכל לכפות בדברים, והיינו להשפיע על הצד המסרב להגיע להסדר ולהתגרש.
ומעתה לפי מה שכתבנו, נראה ברור לביה"ד, שבנידון דידן שני הצדדים אינם רוצים זה בזו, ולמרות שהאשה הצהירה שרוצה שלום בית מעשיה מוכיחים ההיפך, הצדדים פרודים זה מזו למעלה משנתיים וכפי שראינו בעינינו אינם יכולים לשהות איש במחיצתו של השני, ומשכך הצדדים חייבים להתגרש, והאשה חייבת לקבל גיטה, ומשכך מקבלים תביעת הבעל לגירושין.
נד. ומכיוון שביארנו שהסכם הגירושין שבין הצדדים תקף, ביארנו שתביעת שלום הבית של האשה אינה כנה ולכן יש לדחותה, וביארנו שלאור המצב בין הצדדים שאינם רוצים זה בזה הצדדים חייבים להתגרש, חובה עלינו לחזור ולבאר לגבי סעיפי הסכם הגירושין אילו סעיפים יש לקיימם מיידית, אף טרם גירושי הצדדים, ואילו סעיפים בהסכם לא יקוימו אלא אחרי שהצדדים יתגרשו בפועל.
לעניין הסעיף שבו נקבע שהצדדים יתגרשו במועד שיקבע ביה"ד, כבר הזכרנו לעיל, סעיף זה נקבע בהסכמת הצדדים, לא התקבל עליו קניין ולא ניתן לו תוקף של פסק דין. האשה חזרה בה מהסכמתה, ועל פי ההסכם ביה"ד מנוע מלחייבה, ובוודאי לא לכופה להתגרש. עם זאת, לאור חזרתה של האשה מהסכמה זו, חובת ביה"ד לתת החלטות ופסיקות לאור העובדות שהתבררו בפנינו והעולים מן התיק המתנהל כבר שנים רבות לסירוגין בפני ביה"ד. ולפיכך האשה חייבת להתגרש לאחר שביה"ד דחה את תביעתה לשלום בית וקיבל תביעת הבעל לגירושין.
באשר לסעיפים 2 ו- 3 להסכם, סעיפים אלו מדברים על משמורת הילדים והסדרי הראייה בין האב לילדיו, וכן על מזונותיהם, וכן הסעיף הכללי בסוף ההסכם המדבר על מוסדות הלימוד בהם ילמדו הילדים. כפי שכתבנו לעיל, חיוב זה של האב לילדיו נובע מהיותם ילדיו, ואינו תלוי וקשור כלל בגירושין. שהרי אף שאין הצדדים גרושים, מכיוון שהצדדים פרודים זה מספר שנים, הערכאות השיפוטיות חייבות לתת פסיקתן בעניינים אלו. וכפי שכתבנו לעיל, גם פסקי הדין המתלים קיום סעיפי הסכם הגירושין, לא התלו תנאי זה רק לגבי ההסכמות וההתחייבויות של הצדדים, משא"כ ענייני הילדים מקבלים תוקף של פסק דין וחלים מיד, ואינו תלוי בסידור ג"פ ובגירושי הצדדים.
והנה בעניין זה של הסדרי הראייה שבין האב לילדיו, התנצחו הצדדים כשכל צד מעלה תעצומותיו בבקשות רבות בפני ביה"ד, וכל צד מעלה טענות כנגד התנהלותו של צד שני. ולפיכך חובה עלינו להכריע בעניינים אלו. בהתאם לעקרונות שעל פיהם נקבעים המשמורת והסדרי הראייה. וכפי שיתבאר בהמשך.
סעיף 4 להסכם המדבר על התשלומים שישלם הבעל לאשה אחרי הגירושין ואחרי שתפנה את הבית, איזון הזכויות הסוציאליות, וכן הוויתור על הכתובה, דבריו אלו תלויים בגירושין, שהרי התשלומים הם בתמורה לגירושין, זמן איזון הזכויות הוא עם הגירושין, וכן זמן פירעון הכתובה הוא עם הגירושין, ולפיכך אף שלהסכם יש תוקף, זמן תשלומים אלו לא יהיה אלא רק לאחר שיסודר הגט.
והנה בהסכם הגירושין נקבע שלמרות שהבית שייך לבעל, והבית יישאר בבעלותו אחרי הגירושין, הבעל הסכים לאפשר לאשה לגור בביתו גם אחרי הגירושין, עד תום שנת הלימודים. וכבר כתבנו לעיל שהתשלומים לא ישולמו מיד עם הגירושין, אלא ידחו עד לפינוי הדירה. מכיוון שהבעל הסכים לאפשר לאשה ולילדים להמשיך להתגורר בדירה גם אחרי הגירושין, לפיכך הוקטנו במקצת חיוביו במזונות בתקופה זו.
לפי ההסכם, הצדדים היו אמורים להתגרש מספר ימים אחרי אישור ההסכם, הבעל איפשר לאשה להתגורר בדירתו עד ה- 15/7/15, למרות שהדירה שייכת לו, ותביעתו העקרונית היתה שהאשה תפנה את דירתו. והנה מגוריה של האשה בדירה היום אינם נובעים מבעלותה, שהרי אין ספק שהדירה – שנקנתה ע"י הבעל, רשומה על שמו וכל התשלומים עליה שולמו ומשולמים על ידו – שייכת לבעל, וכבר הארכנו בזה לעיל. אלא שהאשה מתגוררת בדירה בגלל הצו למדור ספציפי שהוצא על ידי בית הדין. צו זה הוצא מחמת שתי סיבות: להבטיח האפשרות לשלום בית, ולהבטיח מדורה של האשה, דבר שהבעל חייב בו כחלק מחיובו במזונותיה. אמנם עתה לאחר שהחלטנו ששני הצדדים מעוניינים להתגרש ולפיכך יש לדחות תביעת האשה לשלום בית ויש לחייב את האשה להתגרש, ומשכך בטלו טעמים אלו. שמכיוון שנדחתה התביעה לשלום בית, ממילא אין מקום לסעד לאפשר ביצוע שלום הבית. ובנידון דידן מלבד זה מכיוון שהדירה שייכת לבעל, אילו היו סיכויים לשלו"ב היה נשאר הבית שבו יעשה השלום. אך כאמור כבר הכרענו שהאישה לא רוצה בשלום בית, אלא בבית. כמו כן, מכיוון שקבענו שהאשה חייבת להתגרש, הבעל אינו חייב במזונותיה ולא במדורה, ואין בעובדה שהאשה מסרבת להתגרש בכדי להטיל חיוב מזונות על הבעל, ומשכך ברור שאין הוא חייב במדורה. ובודאי שהבית לא ישמש למדורה הספציפי. ומטעם זה מבטל ביה"ד את הצו למדור ספציפי.
ומעתה, מכיוון שעל פי ההסכם על האשה היה לפנות את הדירה השייכת לבעל כבר ביום 15/07/15, ואף שהצדדים לא התגרשו, אין דבר זה תלוי בגירושין, שהרי הבעל דרש מאז הגשת תביעתו הראשונה שהאשה תסלק ידה מרכושו. אלא שכל עוד היו תביעות האשה תלויות ועומדות ועימן הצו למדור ספציפי, הבעל לא היה יכול לממש בעלותו על הדירה. אך עתה שהצו בטל, הדירה שייכת לבעל, ונקבע מועד לפינוי הדירה, אחרי שהבעל הרחיב את הזמן ואיפשר לאשה להמשיך להתגורר בדירתו, ומעתה, שהכרענו שאין לה זכויות כלשהן בדירה, אין לדחות עוד סילוק ידה והחזקתה ברכוש שאינו שייך לה. ולפיכך על האשה לפנות הדירה מיידית, שהרי אינה שייכת לה, ביה"ד דחה תביעתה לשלום בית והבעל לא חייב במדורה. ולפיכך אם לא תפנה האשה את הדירה בזמן שנקצוב, יוציא ביה"ד כנגדה צו פינוי מדירה זו. בין כך ובין כך זכותו של הבעל לאכוף סעיף זה בהסכם גם בלשכת ההוצל"פ, שהרי עניין זה של סילוק ידה של הגרושה מרכוש השייך לו אינו תלוי בגירושין. ומהיכי תיתי לאפשר לאשה להמשיך להחזיק בדירה השייכת לבעל שאין לה זכויות כלשהן בה.
עם פינוי הדירה ייכנס לתקפו סעיף 3 להסכם הקובע חיובו של האב במזונות ומדור ילדיו, אחרי שהאשה תסלק ידה מהדירה השייכת לו, ואין לומר שסעיף זה תלוי גם הוא בגירושין, שהרי לאשה אין זכויות בדירה, והשבת הדירה שבבעלות הבעל לבעל אינה חלק מחלוקת הרכוש, אלא מיצוי האפשרות של הבעל להשתמש בממונו. ודומה דבר זה למש"כ מו"ר הגר"א שפירא בביאור דברי תשובת הרא"ש לעניין היבם ששילמה לו היבמה הפיצוי על התחייבותו, שבזה הסתלק שיעבודו על נכסי המלוג ונכסי צאן הברזל שלה. ואף בנידון דידן שאין לאשה זכויות בדירה זו, אין לבעל חיובים כלפיה, אין לעכב מימוש סעיף זה, ואין הוא תלוי בגירושין. שהרי לאחר פסק דיננו אין לאשה על הבעל ולא כלום.
העקרונות הקובעים תנאי המשמורת והסדרי הראייה
נה. ויש לנו לבאר מה הם ההנחות הקובעות עמדתו של ביה"ד בנושא משמורת ילדים והסדרי ראייה, ועל פי זה יש לברר מהי המהות של תביעות אלו למשמורת והסדרי ראייה. וכבר הארכנו בעניינים אלו בפסק דין שכתבתי לפני שנים רבות ונחזור על הדברים.
שנינו בכתובות (קב,ב):
"אמר רב חסדא זאת אומרת בת אצל אמה וכו' שמעת מינה בת אצל האם לא שנא גדולה לא שנא קטנה."
ופרש"י שם:
"דקתני למקום שאמה ולא קתני לבית אחיה למדנו שכן הוא הדין שתגדל הבת אצל אמה ובת הניזונית מן הבנים זנין אותה בבית אמה ואין כופין אותה לגור אצלם."
ומפשט סוגיא זו משמע שמשמורת הבת היא אצל האם, אמנם חזינן, מדברי רש"י, שסוגיית הגמ' מיירי במקום שמת האב וניזונית מהאחים, ויש לעיין מהו הדין במקום שיש אב ודורש שהמשמורת תהיה אצלו.
ובדברי הרא"ש בכתובות שם (פי"ב ס"ד) איתא:
"י"א הא דאמרינן הבת אצל האם ה"מ באלמנה אבל בגרושה שבקינן לה אצל אביה, והר' מאיר הלוי ז"ל כתב שראה בתשובת הגאונים דה"ה בגרושה והביא ראייה ממתניתין דהנושא את האשה סתמא קתני ומשמע בין גרושה בין אלמנה ועלה קתני למקום שהיא אמה לאשמועינן דהבת אצל האם אפילו בבת גרושה נמי."
ומדברי רש"י בכתובות משמע שסוגית הגמ' היא כדעת י"א שבדברי הרא"ש, ועיין בטור בסימן פב' שהביא המחלוקת שהביא אביו הרא"ש. ובתשובת הגאונים שערי צדק (דף ס"ד ע"ב סימן מו) בין תשובות רב שרירא גאון הביא שאלה זו:
"וששאלתם אשה שנתגרשה מבעלה ויש לה ממנו בנות קטנות והלכה ונישאת לאיש אחר ובנותיה עמה, עמד אביהן של בנות ואמר שאיני מניח את בנותי אצל אחרים ולא על שולחנן וכו'... דמילתא פסיקתא אמור רבנן וכו' והרי דברים ברורים שאעפ"י שנישאת הבת אצלה ולא קמפליג בין אלמנה וגרושה וכו'."
והוא כדברי הרמ"ה וכן כתב גם בתשובות הגאונים הרכבי סימן רכ"ז, ועיי"ש בתשובת הגאונים שערי צדק מש"כ שאם בעל האם פרוץ או אינו נאמן שמעינן לטענת האב להרחיק הבנות מבעל אמם.
והרמב"ם בהלכות אישות (פכ"א הי"ז) פסק:
"והבת אצל אמה לעולם ואפילו לאחר שש."
ומבואר מדבריו שם דמיירי אף בגרושה ואף כשהאב רוצה שהבת תהיה במשמורתו. וכן פסק השו"ע בסימן פ"ב ס"ז:
"והבת אצל אמה לעולם ואפילו לאחר שש."
ולכאורה הרמב"ם והשו"ע פסקו כדעת הגאונים ולא כדעת הראשונים שהביאו הרא"ש והטור ולא כרש"י, (ועיין בדברי הב"ש סק"ט מש"כ מדברי רש"י שאין כופין אותה להיות עם האב,ובאמת רש"י הזכיר רק אחים ועיין בקרבן נתנאל אות ע' שתמה מדוע השמיט השו"ע הדעה הראשונה שהביא הרא"ש), אמנם יש לומר שדעת הרמב"ם והשו"ע מוסכמת לכולי עלמא וכמו שמצאנו בדברי הר"י מגאש בתשובותיו סימן ע"א דנשאל על ראובן שגירש את אשתו והיה לו ממנה בת והלך לעיר אחרת ונתעכב שם וכשחזר רצה לקחת את בתו והאם לא נתנה לו את הבת ודורשת שתתעכב אצלה עד שתכניסנה לחופה.
וכתב שם וז"ל:
"עמדנו על שאלה זו ועייננו בכוונותיו ודבר זה כבר נשאל עליו רב שרירא גאון ז"ל והורה שהבת תהיה אצל האם לא אצל האב וכן כתב גם בה"ג ואין ספק שהם סוברים במה שאמר התלמוד זאת אומרת בת אצל האם שהוא נאמר בענין ההכרעה אם תהיה אצל האב או אצל האם, ואנחנו גם כי דעתנו שהמאמר הנזכר לא נאמר אלא לאחר מיתת האב, לענין ההכרעה אם תהיה הבת אצל האם או אצל האחים כמו שיעיר על זה המשך לשון התלמוד, מ"מ להורות הלכה למעשה בכל כיוצא בנדון זה בפרטות אם יארע, נראה ללכת בעקבות הגאונים ז"ל הנזכרים ובקבלתם ולהמשך אחר סברתם ובו נפסוק הדין ונדון כשיתאמת אצלנו תועלת הבת בזה, להיות שהאם עכ"פ יותר משמרתה מהאב והיא המלמדת אותה ומדריכתה במה שיצטרכו הבנות להתלמד ולהרגיל בו כמו הטוייה והפקוח בצרכי הבית וכל כיוצא בזה וללמד אותה דרך הנשים ומנהגם, וכל זה אינה ממלאכת האב ולא מטבעו והראוי שלא יניחו ראובן זה להוציא הבת מאמה אבל תשאר אצלה כאשר היתה בתחלה בפרט מה שנראה מהתועלת וההנאה בזה לקטנה בהיות אמה אומרת שתתחיב להכניסה לחופה ולתת לה נדוניה משלה והיות האב רגיל לפרוש לארץ אחרת ואין להאמין שישאר ולא יפרוש."
חזינן מדברי הר"י מגאש דאף שסבר דלענין ביאור סוגית הגמ' דעתו כדעה הראשונה ברא"ש וכמש"כ רש"י, מכל מקום לענין הלכה סבר כדעת הגאונים שעקר ההסתכלות שלנו היא על טובת הבת, ומשכך כל היכא שטובתה מורה שצריכה להיות אצל האם מוקמינן לה ביד האם שזוהי טובתה, ולא ביד האב שמעיקר הדין היתה צריכה להיות משמורתה בידו. והיינו שהגורם הדומיננטי בקביעת המשמורת הוא טובת הילד, ולא זכות האב וחובתו לגדל את בתו ולפרנסה ויש לומר שהרמב"ם אזיל בשיטת רבו הר"י מגאש וכן היא דעת השו"ע, וטעמא דמילתא דבת אצל האם משום דזו היא טובת הבת.
נו. והנה לענין משמורת הבן, שנינו בעירובין פ"ב, ב דאפילו בן שש בצוותא דאימיה ניחא ליה ולכן יוצא בעירוב שעירבה אמו ולא בערוב שעירב אביו, ומהאי טעמא פסק הרמב"ם בהלכות אישות פכ"א הי"ז:
"אם רצת המגורשת שיהיה בנה אצלה אין מפרישין אותו ממנה עד שיהיה בן שש שנים גמורות אלא כופין את אבי הבן ונותן לו מזונות והוא אצל אמו, לאחר שש שנים יש לאב לומר אם הוא אצלי אתן לו מזונות ואם הוא אצל אמו איני נותן לו כלום."
והראב"ד שם הקשה על הרמב"ם וז"ל:
"א"א אין הדעת סובלת שנכוף את האב להפריד בנו ממנו עד שיהא בן שש והוא חייב לחנכו תורה בן ארבע ובן חמש ואיך יחנכנו והוא גדל בין הנשים."
חזינן שסברת הראב"ד שכיון שחובת החינוך מוטלת על האב ואפשרות החינוך יכולה להיות רק אצלו,אם כן גם לפני גיל שש הבן צריך להיות אצל אביו כדי שיחנכו.
וטעמא דמילתא דחינוך הוא חובת האב, וטובת הבן, ומשכך מכיון שאביו הוא בעל היכולת לחנכו, ממילא משמורתו צריכה להיות ביד האב, ואף שהגמ' אומרת שעד בן שש בצוותא דאימיה ניחא ליה, יש לומר שבאמת לבן נוח יותר בצוותא דאמו דהיא מפנקתו יותר מאביו, אך עכ"פ טובתו שיהיה אצל אביו והוא יחנכו ולכן אזלינן בתר טובתו. ועיין בכ"מ שכתב:
"ואין זה קושיא שחינוך זה אפילו אצל האם יכול הוא לחנכו לפעמים כשיבא אצלו."
ומבואר מדבריו שהיות הבן אצל אמו אינו מונע מהאב לחנכו את החינוך הראוי לו לפני גיל שש, ולהכי עדיף שיהיה אצל האם, שבצוותא דידה ניחא לבן ואין נמנע חינוכו עקב עובדה זו, ועכ"פ שמעינן מדברי כולם שטובת הבן היא הגורם הדומיננטי בקביעת המשמורת.
ועיין בשו"ע (סימן פ"ב ס"ז) דפסק כדעת הרמב"ם, שעד גיל שש הבן אצל אמו, ומגיל שש והילך הבן אצל אביו, ועיין בח"מ סק"ט שאם האם מוחלת על מזונות יכולה להחזיק הבן אצלה וכתב שזה כנגד המושכל, וכתב הח"מ שמיירי כשהבן אינו רוצה להפרד מאמו, וכן הביא הב"ש משמו, חזינן לדעתם שכיון שהבן רוצה להיות אצל אמו, אף שבאופן מוחלט אין זה טובתו כיוון שבסיטואציה שנוצרה רצונו של הבן להיות עם אמו שבקינן ליה ביד אמו ואין זה כנגד המושכל.
ועיין עוד במה שכתב הרדב"ז בתשובותיו ח"א ס' תכט, דבבן הצריך לאמו הרי הוא כבת, וטעמא משום דבצוותא דאימיה ניחא ליה, ובכהאי גוונא לא שנא, אם האם נשארה אלמנה או גרושה או שנישאה לאחר, דבכל ענין שטובתו של הבן שיהיה אצל אמו, בחזקת אמו מוקמינן ליה ולא חיישינן לערעורו של האב או של קרוביו עיי"ש בתשובתו ואכמ"ל.
וסברא זו מפורשת גם בדברי תשובות הרשב"א המיוחסות לרמב"ן סימן ל"ח, וז"ל:
"והבת לעולם אצל האם ואפילו נשאת האם, לא שנא גדולה או קטנה כדאיתא פרק הנושא, והטעם כדי שתרגיל האם לבת ותלמדה דרך נשים ושלא תרגיל עצמה בפריצות, אבל הבן יותר ראוי להיות אצל האנשים הקרובים שהם ירגילוהו וילמדוהו דרך הלמוד ודרך אנשים יותר מן האם, שבני אלמנה דרכם דרך זר."
וביאור דבריו הוא שמקום המשמורת של הילדים נקבע לפי טובתם, ומשכך מכיון שחינוך הבת יהיה טוב יותר אם תהיה עם אמה לכן הבת נשארת במשמורתה משא"כ בבן שראוי שיהיה אצל אנשים קרובים והם יגדלוהו דבאופן זה יהיה טוב יותר משיגדל אצל אמו ולכן משמורתו אינה אצל האם, וכמו שכתב הרשב"א שבני אלמנה דרכם דרך זר, ועכ"פ סיים שם הרשב"א בתשובתו וביאר המדד שצריך להדריך את בית הדין וז"ל:
"לעולם צריך לדקדק בכלל דברים אלו אחר מה שיראה בעיני בית דין בכל מקום ומקום שיש בו תיקון ליתומים, שבית דין אביהם של יתומין לחזור אחר תקונן."
וברור שאין כוונתו דווקא ליתומים אלא שבכל ענין חובת בית הדין לחוש לטובת הקטינים בענין קביעת משמורתם.
והנה מסוגית הגמ' בכתובות מוכח שבת אצל האם, ויש לדקדק מסוגיא זו שדוקא בת אצל האם אבל הבן אינו אצל האם (ועכ"פ מגיל שש ומעלה). והאם הכוונה שאינו אצל האם היינו דוקא היכא שאיכא אב או אף היכא שאין אב, שיהיה אצל קרובי האב, ולכאורה דין זה תלוי במחלוקת בין רש"י וי"א שבדברי הרא"ש והרמ"ה שהביא דעת הגאונים בביאור סוגית הגמ', ומדברי הרשב"א בתשובות המיוחסות משמע שאף קרובי האב עדיפי על האם וכך כתב בשו"ת תשב"ץ (ח"ב ס' רט"ז) ויש להאריך בזה ואכ"מ.
ועכ"פ איפכא במקום דאיכא אב וקרובות האם כגון אם האם או אחות האם הדורשות לגדל הבת, בזה פשיטא לראשונים ששומעים לאב והוא עדיף מקרובות האם, ועיין בזה בשו"ת הרא"ש כלל פב' אות ב' ובשו"ת תשב"ץ (ח"ג ס' קמ"ד) ושם ס' רי"ח, ועיין עוד בשו"ת חוט המשולש (שבסוף ס' תשב"ץ) טור ראשון סימן ל"ח, ואכמ"ל.
נז. ובגוף הך דינא דמקום המשמורת כבר הבאנו דעת הראשונים שהבת אצל האם והבן אצל האב משום דבכהאי גוונא הוי טובת הילד. והנה דברי הגמ' הם בסתמא, וברור שעיקר הדין בנוי על יסוד זה, ולמש"כ ענין היות הבת אצל האם והיא תחנך אותה והבן אצל האב והוא יחנכו, כן הוא בסתמא שזה החינוך העדיף והטובה היותר גדולה לילד. ויש לעיין אם דינים אלו הן קטגוריים או שיש להביא בחשבון גם טעמים נוספים של טובתם ויש לשקללם לפי שיקול דעת ביה"ד בקביעת המשמורת וכמו שכתב הרשב"א בתשובות המיוחסות בסוף תשובתו.
ויש לעיין באיזה מקרה ובאיזה אופן מתחשבים בדעת הילדים בענין זה של קביעת המשמורת, ועיין מש"כ בזה בנתיבות המשפט על רבינו ירוחם דף רס"א ע"א, ועוד יש לעיין במקום שהאם רוצה לגור במקום שאין האב או קרובי האב גרים, האם גם בכהאי גוונא אמרינן שהבת אצל האם, עיין מש"כ בזה בשו"ת רשב"ש (ס' קטו') ובשו"ת מהריב"ל (ח"א ס' נה) ובשו"ת מהרשד"ם (ח' אבע"ז ס' קכ"ג) (ועיין לקמן), וכתבתי להעיר ולא עת האסף ובכל ענין יש לשקול לגופו, אך ברור שהגורם הדומיננטי בקביעה זו היא טובת הילד, ולא תלינן ליה ברצון ההורים.
ובשו"ת "דרכי נועם" (סימן כ"ו) ביאר דברי הרשב"א בתשובות המיוחסות וז"ל:
"כי חכמי התלמוד אמרו על הסתם, דסתם מילתא הבת אצל האם והבן גם כן בקטנותו, ואחר כך עם האב... שכל זה תיקון הולד על הסתם, אבל אם ראו בי"ד שאין בזה תיקון אלה אדרבא קלקול מחזרין אחר תקנתן כפי ראות עיני הדיינים, וכל הפוסקים הסכימו לזה שהכל תלוי כפי ראות עיני בי"ד מה שהוא תיקון לולד."
העולה מדבריו שמה שנאמר בגמ' ונפסק בפוסקים הוא בסתמא, אבל אם יראה לביה"ד שטובת הילדים היא משמורת באופן אחר מהאמור בגמ' ובפוסקים אזלינן בתר טובתם.
וסברא זו של הרשב"א בתשובות המיוחסות שהכל תלוי בראות עיני ביה"ד את טובת הילדים מוסכמת על גדולי האחרונים, עיין בדברי הרמ"א (באבהע"ז ס' פב ס"ז) שהביא דברי המהר"ם פדוואה וז"ל:
"ודוקא שנראה לבי"ד שטוב לבת להיות עם אמה, אבל אם נראה להם שטוב לה יותר לישב עם בית אביה אין האם יכולה לכוף שתהיה עמה."
ועיין מה שהאריך בזה המבי"ט בתשובתו בח"א ס' קס"ה שכתב בתוך דבריו:
"נראה דהכל לפי ראות בי"ד תקנתם של יתומים וכו'."
עיי"ש בדבריו, וכן כתב בח"ב סימן סב':
"כי מה שאמרו הבת אצל אמה לא בשביל קירוב ואהבת האם לבת יותר מן האב נגעו בה, אלא לתיקון הבת שתלמד דרך ארץ עם אמה."
ומבואר מדבריו דעיקר דין המשמורת תלוי בתועלת לבת, ועיי"ש עוד בדבריו שכתב:
"וכ"ש כשהיתה גדולה שאפילו שלא תרצה לשבת עם אמה לא נוכל לכוף אותה שלא תשב אצל מי שתרצה דבקטנה שייך כפייה להושיב עם אמה לא בגדולה וכו'."
וחזינן מדבריו דבבת גדולה אין כופין אותה בענין המשמורת כנגד רצונה אלא אזלינן בתר רצונה דזוהי טובתה.
ועיין עוד בשו"ת רדב"ז (ח"א ס' קכ"ג) שנשאל:
"בראובן שמתה אשתו והניחה לו בן קטן יונק חולה והוא אצל אם אמו ורצה ראובן לקחת אותו והנה הוא לא נשא אשה והוא עני ובזמן שיוצא לחוץ מניח את הבן אצל השכנים אם טוב שיעמוד הבן אצל אם אמו או אצל אביו, תשובה הדבר ברור שהבן אצל אמו אמרו ולא אצל אם אמו, אבל אם ראו בי"ד שתקנת הולד שיעמוד אצל אם אמו לפי שהיא מרחמת עליו יותר מאחרים מניחים אותו אצל אם אמו וכו' כללא דמילתא הכל תלוי בראות בי"ד באיזה מקום יש תקנה לולד יותר."
וכן כתב גם בשו"ת מהרשד"ם (ח' אבהע"ז ס' קכ"ג) וז"ל:
"כללא דמילתא כי כל זכות שאמרו הבת אצל האם לעולם בזכותה דברו ולא בזכות האם, וכן בבן עד שש בזכות הבן דברו ולא בזכות האם, דבן שש בצוותא דאימיה ניחא ליה."
ועוד שם:
"אלא ע"כ יש לך לומר שחכמים דברו על הסתם, אמנם אם יראו בעין שתקות הבת אינה להניחה אצל אמה, ודאי ואין ספק שיש כח לביה"ד לראות על תקנתה."
העולה מכל האמור לעיל שעניין זה של משמורת הילדים, אינו ענין של זכות ההורים או אחד מהם אלא כל כולו ענין של טובת הילדים ועל פי טובתם נקבעת המשמורת וברור שהכוונה בטובתם בין טובה גשמית ובין טובה רוחנית, וטובה זו היא המהווה המדד היחידי בקביעת המשמורת, ודע שסברא זו מקובלת על כל הפוסקים ולית מאן דפליג בהאי מילתא.
נח. ויש לומר דגם הסדרי הראייה בין האב לילדיו הנמצאים במשמורת האם או בין האם לילדיה הנמצאים במשמורת האב הם מטעם זה של טובת הילדים, ורמז לדבר מצינו בדברי הכ"מ בה' אישות פכ"א הי"ז שהבאנו לעיל, שכתב בביאור שיטת הרמב"ם, שהחינוך המוטל על האב לפני היות בנו בן שש, יכול לעשותו ולחנכו לפעמים לכשיבוא אצלו, ולפי"ז עצם הסדרי הראייה הם לצורך חינוכו של הבן וכן לצורך הקשר בין ההורה שאינו משמורן לילדו וכמו ששנינו בעירובין פ"ב א בצוותא דאימיה ניחא ליה, היינו שעצם היותו במחיצת אמו נוח לו. הכי נמי הקשרים בין האב והאם כשאינם משמורנים עם ילדם היא תנאי הכרחי לגידולו הנורמלי (עד כמה שאפשר) של הילד.
ולפיכך קיום הסדרי הראייה הם בראש ובראשונה לצורך מילוי צרכיהם של הילדים, אף שאין ספק שזהו רצון טבעי של ההורה, וכל אב ואם נורמלים אינם יכולים לעמוד במצב של ניתוק הקשר מילדיהם, אבל עכ"פ הסדרי הראייה אינם זכותם של ההורים אלא חובתם ונקבעת לפי טובת הילד.
ונראה דקיום הסדרי ראייה בין אב לבנו הוא כדי שיקיים חובותיו כלפי בנו וכמו ששנינו בקידושין כט.א' לגבי חובות האב, ומאחר שחייב האב ללמד בנו תורה וכן אומנות אינו יכול לעשות כן אלא כשהבן נמצא במשמורת האב וכסברת הראב"ד בה' אישות שהבאנו לעיל, אך במקום שדברים אלו יכולים להתקיים גם ללא משמורת, אין ספק שהסדרי הראייה נעשים לצורך קיום חובות האב כלפי בנו.
ועיין בתשובת המהרשד"ם (בח' אהע"ז ס' קכ"ג) שנשאל על אם שרצונה לעזוב מקום מגוריה בזמן הנישואים, מקום בו גרה משפחתו של האב, ורוצה לקחת את בתה עמה, בהסתמך על הדין שהבת אצל האם וכתב שם המהרשד"ם להוכיח באריכות, דהך דינא שהבת אצל האם אינו דין מוחלט, ותלוי בזה שהאב או קרוביו יוכלו להיות בקשר עם הבת ולדאוג לכל צרכיה המוטלים עליהם. והוכיח הדבר מסברת הכ"מ שהבאנו לעיל, שדוקא משום שהאב יכול לקיים חלקו בחינוך הבן בעת ביקוריו את הבן, להכי מוקמינן לבן בחזקת אמו עד גיל שש, הא לאו הכי היינו קובעים משמורתו ביד האב וכדעת הראב"ד ועיין היטב בתשובתו שמוכח מדבריו שטובת הבת מתקיימת בתרתי שמתגוררת אצל אמה ושבני משפחת האב מפקחים על כל צרכיה, ולכן כתב שאם האם רוצה לחזור לעיר ממנה הגיעה, אין לה זכות ליטול את בתה עמה אלא תשאר עם משפחת האב.
ועיין עוד בשו"ת מהר"ם אלשיך סימן ל"ח, שפשיטא ליה שבבן הגדול משש שנים ורוצה להיות עם אמו שמעינן ליה, דזוהי טובתו שיהא אצל אמו ולא מקבלים תביעת האב ומשפחתו שיהיה עמם.
והנה למש"כ כל מערכת היחסים שבין הילדים להוריהם דהיינו המשמורת ובמקביל לה הסדרי הראייה, צריכים להעשות באופן שהילדים יוכלו להפיק את התועלת הגדולה ביותר מקשריהם עם שני ההורים, וכיון שענין זה של משמורת והסדרי ראייה הוא זכותם של הילדים ולא זכות ההורים אלא חובתם יש לקבוע המשמורת והסדרי הראייה באופן שיהיה הטוב ביותר לילדים.
ולמה שכתבנו ענין תביעה למשמורת והסדרי ראייה במהותה, אינה תביעה עצמית של ההורה שהרי כפי שכתבנו והארכנו לעיל תביעות אלו אינם דנות בזכותם של האב והאם למשמורת ולהסדרי ראייה, אלא הם תביעות הדנות בזכותו של הבן להיות במקום הטוב ביותר הראוי לו, וכן להיפגש עם הוריו בהתאם לצרכיו ותביעותיו, ולפי זה כל תביעה כזאת המוגשת בפנינו, מהוה במהותה תביעת ההורה האפוטרופוס הטבעי של הילד בשם ילדו, לקביעת המשמורת והסדרי הראייה הטובים ביותר לילד. ולפיכך בכל תביעה כזו, חובת ביה"ד לעשות המוטל עליו לבחון ולבדוק טובת הילד (ולא רצון הוריו, שלפעמים רצונם אינו תואם את טובת הילד), וההסכמות אליהם הגיעו ההורים אינם כפופים לשאר ההסכמות שסוכמו כתנאי לגירושין, מפני שנושא זה של משמורת הילד והסדרי ראייה הם במובהק נושא בו טובת הילד היא הגורם הבלעדי המדריך את ביה"ד בנתינת פסק דין, או באישור הסכמות ההורים ונתינת תוקף של פסק דין להסכמות אלו.
חובת ביה"ד באשרו את ההסכמה למשמורת ולהסדרי ראייה אליהם הגיעו ההורים לבחון ענין זה לגופו, אמנם ההנחה הרווחת היא שטובת הילדים עומדת ברוב רובם של המקרים לעיני ההורים ולכן עניינים אלו יקבעו לפי הבנתם את טובת הילדים, אך אין ספק שבמקום שיש ספק אם טובת הילדים עמדה לעיני ההורים ביה"ד מנוע מאישור ההסכם עד שיבחן טובת הילדים.
השקפה זו שהארכנו להוכיח מדברי הראשונים והאחרונים, הוזכרה רבות בפסיקת בתי הדין, ועיין בזה בפד"ר ח"א מעמוד 157 ואילך, ובח"ג עמוד 358 ואילך, וכרך י"א עמודים 368 – 369, ובפד"ר כרך י"ג עמוד 331 ואילך. והדברים פשוטים וברורים.
וכבר הסביר הדברים הגר"א גולדשמידט זצ"ל בספרו "עזר משפט" (סימן כח, עמוד שמב), ומקור הדברים הוא בפד"ר ח"א שהזכרנו:
"כי ההלכות בדבר החזקת ילדים אינן הלכות בטובת ההורים אלא הלכות בטובת הילדים. אין הבן או הבת 'חפץ' לזכויות אב או אם. אין כאן זכויות לאב או לאם, רק חובות ישנם כאן, שמחויבים הם לגדל את ילדיהם. ובבוא בית הדין לקבוע בדבר מקומו של הילד, בדבר המגע בינו ובין הוריו, רק שיקול אחד נגד עיניו והוא: טובתו של הילד אצל מי תהיה ובאיזה אופן תהיה. אבל זכויות אב ואם, זכויות כאלו לא קיימות כלל [...] ומכיוון שכך, הרי הילד הוא בעל הדין בעניין סידורו, בזמן הגירושין, והוא בעל הדין לאחר הגירושין הוא ואין זולתו."
השקפה הלכתית זו עולה גם מהחוק ומפסיקות בתי המשפט (ראה דנ"א 7015/94 היועץ המשפטי לממשלה נ' פלונית, פ"ד נ (1) 48: "ילד איננו חפץ שלהוריו זכות קניין בו, להחזיקו לטובתם הוא בעל ישות עצמאית, ולו זכויות ואינטרסים משלו"; ע"א 209/54 שטיינר נ' היועץ המשפטי לממשלה, פ"ד ט 241; וע"א 2266/93 פלוני, קטין ואח' נ' פלוני, פ"ד מט (1) 253) היא אשר תנחה אותנו בבואנו לתת את הדעת למתן ההכרעה בערעור זה.
וכן כתבו בבג"ץ 7/83 מסודי ביארס נ' בית הדין הרבני האזורי חיפה, פ"ד לח (1) 673:
"אין צורך להרחיב את הדיבור על העיקרון של טובת הילדים כשיקול מכריע [...] הדברים עתיקי יומין הם, ומקורם במשפט העברי (וראה המקורות המובאים בע"א 137/81 (ב"ש 705/82) [14], בעמ' 515), והם מקובלים כעיקרון עליון בפסיקת בתי המשפט ובתי הדין מאז ומתמיד, לרוב גם כשיקול יחיד [...] ובנדון זה לא צריך להיות הבדל מהותי בין הערכאות המשפטיות השונות, היינו בתי המשפט ובתי הדין הרבניים."
וראה עוד מאמרו המקיף והמעמיק של הפרופסור אליאב שוחטמן, "למהותם של כללי ההלכה בסוגיית החזקת ילדים", (בשנתון העברי, ה' (תשל"ח), עמ' 320־295).
נוסיף ונאמר שמכיוון שעל כף המאזניים עומדים לפנינו אך ורק שלומם וטובתם של הילדים הקטינים. כמובן שבמסגרת זו, שומה על בית הדין לבחון את מצבם של הילדים במבט רחב המשקיף על הסביבה בה הם חיים ועל השפעתה עליהם. וחובת ביה"ד לבחון לא רק את צרכיהם החומריים של הילדים אלא גם את התפתחותם הנפשית והמוסרית, ולקבוע כללים למשמורת והסדרי הראייה באופן שלא יגרום נזק כלשהו לילדים, בין חומרי בין גופני ובין נפשי. ועיין בזה בפד"ר כרך ד' עמוד 337. נוסיף ונאמר אין זה מתפקידו של בית הדין, במסגרת הסמכות שהקנה לו החוק, לשנות או לקיים את אורח חייהם האישיים של בעלי הדין שלפניו, בין אם הם לקורת רוחו של בית הדין ובין אם הם למורת רוחו. כמו כן, מיותר לציין כי בהכרעתו, בית הדין צריך להיזהר מלערבב בין אופי חייהם הדתי או הלא דתי של בעלי הדין לבין תפקודם כהורים וכמחנכים לילדיהם. וטובת הילדים תיבחן באמת מידה אובייקטיבית, עד כמה שניתן, בהתאם לנתונים והממצאים הספציפיים של הילדים.
במקרים שבהם אורח החיים של ההורים שונה, דבר המשליך על אופן גידול הילדים ועל חינוכם בהווה ובעתיד, על כתפי בית הדין מוטלת האחריות לצמצום הנזקים הנפשיים הנגרמים לילדים מהקונפליקט ההורי, וכדברי הריטב"א בתשובה (סימן קסב):
"כשם שבית דין חייבים להיטפל בנכסי יתומים כך חייבים להיטפל בנכסי כל אדם שאין לו מי שיטפל בהם ואפילו הוא גדול [...] וכשם שבית דין אביהם של יתומים כך הם אביהם של אלו. ולא דברו ביתומים אלא בהווה."
הארכנו בביאור העקרונות המנחים את ביה"ד, מפני שעקרונות אלו יהיו המסד להחלטת ביה"ד בנוגע לסכסוך המתנהל בין ההורים על גבם של הילדים, בקביעת זמני הסדרי הראייה, אופן קיומם והמוסדות בהם הם יתחנכו.
קביעת הסדרי ראייה בין האב לילדים
נט. והנה אף שכתבנו שהדבר הקובע את משמורת הילדים, הסדרי הראייה, אופן חינוכם ושאר הדברים הנצרכים לילדים לצורך גידול תקין הם זכות וטובת הילד, ובהתאם לדברים אלו חלה חובה על ההורים לספק לו צרכים והסדרי ראייה, אין ספק שהמשמורת והסדרי הראייה הם גם טובתו ורצונו של ההורה האוהב ודואג לשלומם וטובתם של ילדיו ורוצה בקשר הדוק עימם, וכדאמרינן "כרחם אב על בנים", ו"התשכח אשה עולה מרחם בן בטנה", ועיקר עמלנו בעולם הזה הוא לצורך ילדינו, וכמאמר חז"ל: "ואת עמלנו – אלו הבנים". ולכן בדרך כלל, ובהורים שדואגים לטובת ילדיהם, הסדרי הראייה נקבעים בהסכמה, וכשטובת הילדים עומדת לעיני ההורים. אך במקרה שההורה המשמורן, או סיבות אחרות מונעות הסדרי ראייה בין ההורה השני לילד, מוגשות תביעות לקביעת הסדרי ראייה, כשרוב ככל תביעות אלו הם של ההורה המנוע מהסדרי ראייה עם ילדיו, ותובע שיקבעו לו הסדרי ראייה קבועים, שייקבעו לפי טובת הילד, אך יספקו גם את הצורך הנפשי של ההורה בקשר עם ילדו. ואכן גם במקרה שלפנינו התביעה הראשונה להסדרי ראייה היתה של האב. הנושא עלה בדיון הראשון בתביעה הראשונה של האב, וכפי העולה מפרוטוקול הדיון מיום 01/02/09 (עיין לעיל אות ד'), וכפי שציטטנו לעיל לשון הפרוטוקול:
"בכב: הורי הבעל והאשה גרים אחד ליד השני, אין חילול שבת בלקיחת הילדה, הבעל רוצה את הילדה 4 שעות בשבת.
בעל: אני מתחייב שלא לגרום חילול שבת בביקורים.
...
סוכם: האב יראה כל שבת שלישית את הילדה והאב חוזר ומתחייב לא לחלל שבת במסגרת הביקור. אם תודיע האשה שהביקור היה כרוך בחילול שבת יבדוק בית הדין את הנושא.
ו. בית הדין נותן תוקף של החלטה להסכמה."
בהסכמות אלו נקבעו הסדרי הראייה בין האב לבת הגדולה. הסדרי הראייה נקבעו בהתאם להסכמתו והתחייבותו של האב שלא יהיה חילול שבת בהסדרי הראייה. התחייבות הבעל שאינו שומר שבת היתה ביוזמתו, ומשמעות הדברים שהבין שלא יכול להיות שבתם של הצדדים תקבל מסרים מבולבלים ומבלבלים לגבי ניהול אורח חייה, ונקבע שהחינוך שיינתן לה הוא של שמירה על אורח חיים דתי. יש לציין שהתחייבות זו היתה כשהבת [פלונית] היתה בת כשנה.
בתסקיר לשכת הרווחה מיום 07/03/10 נכתב:
"... נמצאת במסגרת מעון חב"ד.
...
ההתרשמות שהאב לא מספיק נאבק על הזכות שלו להיות בקשר עם המעון והוא מהר להתייאש.
...
ההתרשמות היא שהיחסים הטעונים ביניהם והמתח הרב משפיע על הקשר של האב עם הילדה. האב מנסה להימנע מקשר עם האם על מנת להימנע מעימותים ולעיתים מצב זה משפיע על המאמץ שעושה על מנת לשמור על הקשר עם ביתו. הוא סומך על האם שנושאת את האחריות, מצב המאפשר לו לעיתים לוותר על המאמץ לקחת יותר את הילדה. בשבתות כאשר האם נמצאת בבית הוריה, הגרים סמוך לבית הוריו הוא לא מבקש להיפגש עם הילדה.
...
... לעיתים הם משתמשים במאבקי כוח דרך הילדה על מנת להוציא את הכעסים אחד כלפי השני".
לאחר ארבע שנים, כשהופיעו הצדדים בביה"ד ביום 06/03/14, נאמר בדיון:
"... לא צריך להיות מחלוקת, הילדים אצלה, מדובר בשני ילדים האחת בת 6.5 השני בן שנתיים, מעשית אני רוצה שיהיה לו הסדרי ראייה בצורה מכובדת פעמים שלוש בשבוע וכל שבת שניה, מה לי הכא ומה לי התם לא על כל דבר צריך לקדש מלחמה, אנו מוכנים פעמיים בשבוע גם עם לינה, דבר אחד אנו לא מסכימים לעשות פיצול בין הילדים, ייקח את שני הילדים,
...
ב"כ אשה: אני מציע לקיחת הילדים ממוסדות החינוך בשעה 4 והחזרה למחרת, וכל שבת שניה, ועכשיו בנושא החינוך, הילדים לומדים בגן ילדים, הילדה למדה בחב"ד, הוציאו אותה והחזירו אותה
בעל: החזירה
ב"כ אשה: ביחד החזירו לגן חב"ד, שנה הבאה זה בית ספר של חב"ד באותו מקום.
בעל: יש לי התנגדות אני חילוני מסורתי, לממלכתי דתי רגיל אין לי התנגדות, הטכסים לא מתאימים לי, הילדות שרות ולא נותנים לאבא להיכנס, אני מעריך את הדת, אני רוצה ממלכתי דתי רגיל, הבת אומרת אני היחידה בגן שיש לי טלוויזיה, גם היא לא חרדית,
ב"כ אשה: הוא עזב ביום 30.9,מתי העבירה אותה, שנת הלימודים התחילה ב27.8 כלומר שהעבירה עוד לפני שעזב את הבית
ב"ד: (לאשה) את מוכנה שהילדה תלמד בממלכתי דתי ולא חב"ד
אשה: לא, הילדה לומדת שם מגיל שנה".
מתוך הפרוטוקול עולה שהילדים למדו בגן חב"ד, אלא שהאב התנגד להשאירם במוסד זה ודרש שהילדים ילמדו בממ"ד. כמו כן האם דרשה שהאב ירחיב הסדרי הראייה ויקיים הסדרי ראייה שווים עם שני ילדיו ולא יפריד בין הבת הגדולה לבן הקטן. בבקשותיה דרשה שהאב יקיים הסדרי ראייה כדלהלן:
א. פעמיים בשבוע ישהו שני הילדים ברשותו כולל לינה.
ב. לינה בבית האב של שני הקטינים כל סוף שבוע שני.
האב הגיש התנגדותו לבקשות האם, טען שאינו יכול לקחת את הילדים בשעות אותן ביקשה האם, אינו יכול להלין את הילדים באמצע השבוע, וגם בשבת אינו יכול להלין אלא את הבת ולא את הבן. לדבריו:
א. עקב שעות עבודתו ומקום עבודתו, תחילת העבודה בשעה מוקדמת וסיומה בשעה מאוחרת, אינו יכול לקחת את הילדים למוסד החינוכי ולהחזירם.
ב. עקב תנאי מגוריו וגילו הצעיר של הבן, יכול להלין רק את הבת הגדולה ללא הלנת הבן.
לדבריו, גובה הוצאותיו מונע ממנו שכירת מקום מגורים גדול יותר.
ביה"ד (בהרכבו הקודם) בהחלטתו מיום 22/06/14, החלטה שניתנה לפני שהצדדים הגיעו להסכם גירושין, קבע:
"לאחר העיון ביה"ד קובע כי האב יקח את ילדיו כדלקמן:
א. בימי ב' משעה 17:15 ועד השעה 20:00, ללא לינה.
ב. בימי ד' ממוסדות הלימוד ועד השעה 18:30, בימים אלה הבת [פלונית] תלון אצל האב וזאת פעם בשבועיים, בשבוע בו הבת לא לנה אצל אביה בשבת.
ג. ימים שישי-שבת פעם בשבועיים, כולל לינה של הבת [פלונית] בלבד, ביום שישי משעה 16:00 ועד מוצ"ש."
ס. לביה"ד הוגשו בקשות ובקשות שכנגד, כשהמכנה המשותף לבקשות אלו הוא בקשות האם להרחבת הסדרי הראייה של האב ולקיחת אחריות הורית מצידו, וכפי שביקשה בבקשותיה לפני החלטת ביה"ד. עוד ביקשה לאפשר לה זמן פנוי כששני הילדים עם האב. ולעומתם בקשות ותגובות האב המבקשות לצמצם את שעות הסדרי הראייה, לינת הילדים, והגבלת הלינה באופן שרק הבת תלון. לדבריו ההוצאות הרבות המוטלות עליו וזמני הסדרי הראייה אינם מאפשרים לו לתפקד ולהתפרנס. אין ספק שהסדרי הראייה שביקשה האם הם הסדרי ראייה ראויים וסבירים, המתקיימים על ידי אבות רבים, דהיינו: פעמיים בשבוע בימות החול, כולל לינה (עכ"פ פעם אחת) ולינה בסופי שבוע של שני הילדים אצל האב. האב מתחמק מקיום הסדרי הראייה ורוצה לצמצמם ככל שיוכל.
במשך שנים רבות, בהם דנתי בתיקים של אלפי זוגות, אינני זוכר מקרה דומה בו המאבק של ההורה הוא לצמצם את הימים והשעות של הסדרי הראייה. בדרך כלל המאבקים בתיקים דומים היא מלחמה עיקשת להרחבת זכותו וחובתו של ההורה לקשר נרחב, פורה, מפרה ומועיל עם ילדיו. אין כאן מקום לצטט הבקשות הרבות שהוגשו על ידי שני הצדדים והמאבק העיקש של שני ההורים, מאבק האם שהילדים יהיו עם האב והתנגדותו של האב להרחבת הימים והשעות. לבי לבי על ילדים אומללים אלו, הנתונים בין הפטיש והסדן במאבק הגירושין הקשה והמכוער, כשחלק גדול מהמאבק הוא "מי לא ישהה עם ההורים".
כאמור לעיל, אף שדרישות האם הן דרישות הגיוניות וצודקות, והסדרי הראייה שהיא מבקשת הם סבירים וראויים, התנגדות האב היא מוזרה. אך למרות זאת אין מקום למאבק, וחוששני שמאבק הגירושין הקשה שבין הצדדים הוא הרקע למאבק בעניין הסדרי הראייה, ולא טובת הילדים היא שעומדת לנגד עיניהם. יכול להיות שהתנהלותה הכוחנית של האם במאבק הגירושין, בו היא חומדת את דירתו וכספו של האב גורמת לו למאבק בעניין הסדרי הראייה מכיוון שהוא מרגיש מנוצל, משלם מזונות לא נמוכים ונדרש על ידה לשהות עם ילדיו בהסדרי ראייה רחבים. אך ברור שאין סיבה שתצדיק מניעת בניית קשר רציף וראוי בין האב לילדיו.
הבקשות הרבות ההדדיות שהוצגו להרכב א' של ביה"ד לא נענו והחלטת ביה"ד מיום 22/6 נשארה בתוקפה.
לאחר שהאשה חזרה בה מהסכם הגירושין, ולאחר שהועבר להכרעת הרכב בית דיננו עניין ביטול ההסכם, הועבר להרכב בית דיננו (על פי החלטה מיום 31/5/15) גם הטיפול בכל העניינים של בני הזוג.
תסקיר לשכת הרווחה מיום 10/05/15 הוגש לביה"ד. מהתסקיר עולה שלמרות ההתנהלות הלא ראויה של האב והתחמקותו מהרחבת הסדרי הראייה, הקשר בינו ובין הילדים קשר טוב ומיטיב עם הילדים הוא אוהב את הילדים והילדים אוהבים אותו ומרגישים היטב בחברתו. בהמלצות התסקיר נכתב:
"האם נאבקת לשמר את נוכחותו של האב בחיי הקטינים ומבקשת להרחיב את זמני השהות באופן השם את צרכי הקטינים במרכז.
ואילו האב מבקש לשמר את הקיים, ולקבוע זמני שהות השמים במרכז את תנאי עבודתו.
ההתרשמות היא משני הורים מיטיבים, אשר נצפה קשר טוב בין כל אחד מהם לקטינים, וכי על אף המאבק שניהם מקיימים לרוב החלטות שיפוטיות.
ניכר כי קיים קשר קרוב בין הקטינים לכל אחד מהוריהם, וקשר קרוב בין הקטינים.
הרושם הוא כי מקומה של [פלונית] מבוסס יותר והיא חשה יותר ביטחון, ואילו [פלוני] מעט יותר מופנם וזקוק לזמן ועידוד על מנת לבסס את מקומו.
טובת הקטינים כיום כי יתקיימו זמני שהות אשר שמים במרכז את צרכי הקטינים באופן שמתקיימת נוכחות עקבית ומיטיבה של כל אחד מהוריהם בחייהם, וגם זמני שהות המצמצמים את ההפרדה בין האחים.
על אף שתנאי מגוריו של האב בשלב זה אינם אופטימליים ולאור גילם של הקטינים להערכתנו אין מניעה כיום להרחבת זמני שהות של האב עם הקטינים, זמני שהות בהם האב לוקח את הקטינים בימי א' וד' כולל לינה וכל סופ"ש שני כולל לינה.
יחד עם זאת לאור התנגדותו של האב אנו ממליצים על הרחבת זמני שהות באופן הדרגתי, על מנת לאפשר לאב פרק זמן להסתגל ולהתארגן לכך.
לאור זאת אנו ממליצים:
1. זמני שהות – שבוע אחד ייקח האב את הקטינים בימי א' וד' מהמסגרות, ביום א' יחזיר בשעה 20:00 לבית האם וביום ד' יחזיר למחרת למסגרות.
שבוע לאחר מכן ייקח בימי א' וד' מהמסגרות ויחזיר בשעה 20:00 לבית האם כאשר באותו שבוע ייקח האב את הקטינים בימי שישי מהמסגרות ויחזיר ביום א' למסגרות.
2. הרחבה נוספת תתקיים בעוד כחצי שנה, עפי"ה האב ייקח את הקטינים בימי א' וד' מהמסגרות ויחזיר ביום למחרת למסגרות וכל סופ"ש שני כולל לינה – לוקח ביום שישי מהמסגרות ומחזיר ביום א' למסגרות."
אין ספק שהמלצות אלו קובעות שהאב יכול לקיים הסדרי ראייה עם שני ילדיו, ושניהם יכולים ללון עימו, אלא התסקיר הרחיב הזמן לאב עד שיתקיימו הסדרי ראייה אלו.
ביום י"ד בתמוז תשע"ה, 01/07/15, הוצאנו את החלטתנו בעניין הסדרי הראייה. בהחלטה זו הבענו דעתנו על התנהלות האב, וז"ל החלטתנו:
"ביה"ד רצה מלכתחילה להוציא החלטתו בבקשה לביטול הסכם הגירושין ובהסדרי הראייה כאחד, אך מכיוון שהחלטתו בעניין ביטול הסכם הגירושין מתעכבת, ביה"ד מוציא החלטתו בעניין קביעת הסדרי הראייה בפני עצמה.
בפני ביה"ד מונח תסקיר לשכת הרווחה מיום 10/5/15, הקובע הסדרי ראייה בין הצדדים.
בתסקיר נקבעו המלצות לעניין הסדרי ראייה בין האב לילדיו בימות השנה וכן במהלך חגים וחופשות.
מתוך תגובת האב והאם להמלצות התסקיר עולה ששניהם לא שלמים עם המלצות התסקיר.
מתוך הבקשות הרבות שהוצגו לביה"ד בנושא זה עולה שהאב מעוניין לפגוש את ילדיו באופן מינימלי.
כמו"כ האב בבקשותיו חוזר חזור והדגש שהשהות בעבודתו חשובה בעיניו הרבה יותר מהקשר עם ילדיו.
לעומתו האישה מבקשת שהאב ינהג בהסדרי הראייה עם ילדיו כמו שכל הורה הגון צריך לנהוג.
בעבר קבע הרכב א' של ביה"ד בנתניה הסדרי ראייה בין האב לילדיו, הסדרי הראייה שנקבעו היו זמניים ללא בדיקת המצב האמיתי והיכולת של האב לקיים הסדרי ראייה. עתה ניתנו המלצות לשכת הרווחה שבדקו תפקודם של הצדדים ויכולתו של האב לקיים הסדרי ראייה נאותים עם ילדיו.
ביה"ד קובע שהסדרי הראייה בין האב לילדיו היא זכותם של הילד והוריו ובמשתמע מכך מטיל ביה"ד חובה על האב לעמוד בקשר עם ילדיו באופן רציף וראוי.
ביה"ד מוסיף כי על פי דין חובת האב לדאוג לילדיו, האב חייב במזונותיהם וכל צרכיהם וגם אם הילדים נמצאים במשמורת האם אין זה פוטר אותו מחובותיו ההוריות. על פי דין האב הוא זה שצריך לגדל את ילדיו ולשאת בכל הוצאות גידולם ומשכך אף אם האם עושה כן (בהסכמת הצדדים) אין זה פוטר אותו מתשלום ההוצאות.
ביה"ד עיין בהמלצות התסקיר וקובע שהמלצות אלו הם המלצות נכונות וראויות.
לפיכך מאמץ ביה"ד המלצות התסקיר בין לעניין זמן השהות במשך השבוע בשנת הלימודים וכן המלצות התסקיר לעניין זמני השהות בחגים ובחופש הגדול.
ביה"ד מבהיר שאם האב לא יכול (או טוען שלא יכול) לבוא ולקחת את ילדיו עליו לשאת בתשלום שמרטף או כל הוצאה אחרת שתוצא ע"י האם בזמנים שהילדים יהיו צריכים להיות עמו. אם ברצון האב שהוריו יחליפו אותו כמשמורנים בזמנים מסוימים, חובתם לקחת את הילדים ממוסדות החינוך או ממקום המגורים שלהם, ואם הוריו אינם יכולים על האב לממן הגעת הילדים לבית הוריו.
ביה"ד מבהיר: גם לאם יש חיים משלה ואין היא משועבדת להיות עם ילדיה יומם ולילה ולפיכך אם האב אינו מעוניין בראיית ילדיו עליו לממן שירותי שמרטפות ושאר הוצאות לילדיו בזמנים בהם הם אמורים להיות עמו. אף שאי קיום הסדרי הראייה מזיק לילדים וראוי שהאב ישמור בדקדקנות על קיומם בזמנים שנקבעו, אי עמידה בקיומם לא מהווה סיבה שהאב לא יישא בהוצאות הנגרמות מביטול הסדרי הראייה הראויים שנקבעו.
ביה"ד מוסיף ומבהיר שאין סיבה הגיונית לדחיית המועדים שנקבעו להסדרי הראייה עד לאחר גירושי הצדדים. חובת האב לשמירת הקשר וראיית ילדיו נובעת מאבהותו ואין לה קשר כל שהוא עם מערכת היחסים שבין ההורים.
ביה"ד מבהיר שעל האב יהיה לשלם לאם דמי טיפול בסך 40 ₪ על כל שעה בה תצטרך האם לקחת שמרטפית לשמור על הילדים.
כמו"כ קובע ביה"ד שאם האב לא יעמוד בהסדרי הראייה, בין ע"י הגעה מאוחרת ללקיחת הילדים, בין אם מניעת שינה של הילדים עמו, וכן אם ייסע לחו"ל ללא סידור מתאים לשהות הילדים בזמנים בהם הם אמורים להיות עמו. ביה"ד ידון לחייבו בהוצאות על כל פעם שיופרו הסדרי הראייה."
כאמור לעיל, ביה"ד אימץ המלצות התסקיר. המלצות אלו קובעות:
ההמלצות קובעות שלאחר כחצי שנה, בימים בהם יהיו הילדים עם האב הם ילונו בביתו, ולפיכך ילונו הילדים בבית האב בימים א' וד' וכל סוף שבוע שני.
סא. בעקבות אימוץ המלצות התסקיר, "הצליחו" הצדדים למצוא נקודות חיכוך חדשות. האם התלוננה בביה"ד שבסופי השבוע בהם לנים הילדים בבית האב, האב גורם להם לחלל שבת. לאחר מכן, משעברו ששה חודשים מיום כתיבת התסקיר דהיינו ביום 10/11/15, ביקשה האם לממש השלב הנוסף שבתסקיר. מנגד, האם התעלמה מההסכמה בהסכם הגירושין ולפיה הילדים ילמדו במוסדות חינוך של הממ"ד ולא במוסדות חב"ד. האב הודיע שמכיון שהבן נרשם ולומד בגן חב"ד בניגוד להסכם ובניגוד לדעתו הוא לא יסכים לקחתו ולהחזירו למוסד החינוכי שהרי הוא לומד שם כנגד רצונו וכנגד ההסכם, מלבד הנ"ל הגישו הצדדים בקשות רבות ותלונות הדדיות על הפרת הסדרי הראייה אין בדעתי להתייחס פרטנית לכל הבקשות, אך חובתינו לקבוע הכללים להתנהגות והתנהלות הצדדים מעתה ואילך.
בתגובה לבקשתה שלא לגרום לילדים חילול שבת, כותב הבעל:
"6. מעבר לכך כי האב מעולם לא שמר שבת, ועד כה לאם לא היה זה משנה בכלל – הרי שכאשר הילדים נמצאים אצל האב במשמורתו במסגרת הסדרי הראייה, הילדים בעצמם לא מעוניינים לשמור שבת, האב שקשוב לרצונם של הילדים אשר מבקשים ודורשים לראות טלוויזיה, לנסוע בשבת לטייל כחלק מזמן האיכות שבין האב לילדים, ואף הילדים עצמם אינם מוכנים ללכת ברגל כאשר האב מציע להם זאת.
7. דרישת האם אינה אלא כפייה דתית ממש !!!, בשים לב לכך כי הפסיקה מכירה בזכותו של כל הורה לחנך את ילדיו לפי דרכו כחלק מחופש הדת והמצפון, ולכן לדרוש היום מהאב ולחייבו לשמור שבת פוגע בשוויון הזכויות של שני הצדדים לחנך את הילדים לפי דרכם ומצפונם.
8. מה היה קורה אם המצב היה הפוך???, והאב היה שומר שבת והאם המשמורנית הייתה חילונית??, האם האם היתה משנה את אורח החיים שלה רק בשל דרישת האב?? – הרי שהתשובה לכך ברורה – לא !, האם יעלה על הדעת שבית הדין היה כופה על האב לחלל שבת בכדי להתאים את אורח חייו לזה של האם??? התשובה לכך היא ברורה – לא !!
9. זאת ועוד, במסגרת התסקיר שאימץ בית הדין במלואו ואשר הרחיב את זמני השהות של האב עם הילדים עד לכדי שוויון כמעט. כך גם לא הוזכר עניין השבת לחלוטין על ידי האם, אף שגם קודם לתזכיר לא היה האב שומר שבת כאשר היו הילדים במשמרתו – אם כך?? הכיצד רק היום מצאה לנכון האישה להעלות טענה זו???
10. אין ספק שמדובר בטענת חילול שבת שנטענה על ידי האם רק בכדי לנסות ולהשחיר את פניו של האב, ולנסות לצבור נקודות וסימפטיה מבית דין הרבני כמוסד דתי, אחרת לא ניתן להסביר את העובדה כי רק היום, שנתיים לאחר שהילדים עושים שישי שבת אצל האב, מצאה לנכון האם להעלות טענה זו מול בית הדין הרבני??? האם מצפה האם שלאחר שנתיים בהם היא שולחת את הילדים עם בגדי ים לשישי-שבת אצל האב, לפתע פתאום !! לאחר הגשת הבקשה טוענת שהילדים לא שוחים בשבת?? ומה בדיוק השתנה??.."
הדברים הועלו גם בדיון שנערך בכ' בחשוון תשע"ו, 02/11/15, וז"ל הפרוטוקול:
"ביה"ד: לגבי לקיחת הילדים בשבת, האישה טוענת שאתה מסיע את הילדים בשבת כשהם אצלך, למרות שהם לומדים במסגרות של ממ"ד?
הבעל: אמת. אני אדם מסורתי עם כבוד לדת, לא שמרתי שבת כשהיינו ביחד, לא שומר אף פעם שבת מעולם לא שמרתי שבת. תמיד נסעתי.
האישה: מתפרצת, לא נכון.
הבעל: תמיד נסעתי. כשהיינו בבית לא נסענו. היום אני מסיע אותם כי אני חי לבד, הילדים רוצים לצאת, אני אומר להם אתם רוצים ברגל, והם עונים שלא. הם לא רוצים להישאר בבית הם רוצים ללכת לסבתא שלהם, ולאחיינים, אני לא אכפה עליהם.
ביה"ד: שינית את המצב הם מעולם לא נסעו,
הבעל: כי הם היו נשארים איתה. היה לידנו גן שעשועים.
ביה"ד: נפסיק את הסדרי הראייה בשבת?
הבעל: אתה תשלול ממני את הזכות ההורית שלי. אתה יודע אם אני מאכיל אותם כשר? אם המצב היה הפוך והיא לא היתה דתיה? מה היית אומר? מה היית עושה? מוציא אותם מידה?
ביה"ד: אי אפשר לשנות סטטוס קוו,
הבעל: ואם היה הפוך? היית כופה דת?
ב"כ האשה: לפני החתונה ההסכם שלהם שהם שומרים שבת, נידה,
הבעל: יש לך הסכם? מה אתה סתם ממציא דברים?
ב"כ האשה: זה היה התנאי לחתונה היא באה ממשפחה דתית מאד. ולכן כך סיכמו. הוא לא נסע בשבת בזמן הנישואין.
הבעל: מה קרה שהיא נזכרה אחרי שנתיים? היא שלחה איתם בגדי ים. בשביל מה?
ב"כ האשה: הוא אמר לילדים לא להגיד לאמא שנוסעים בשבת. עכשיו הוא אומר, אני מחליט.
אין הגיון ליצור קונפליקט אצל הילדים. מצד אחד ללמוד בבי"ס דתי ומצד שני לנסוע בשבת.
הבעל: היית לאחרונה בבתי ספר ממלכתי דתי? 70% ממי שלומד שם בכלל לא דתי, על מה אתה מדבר?
האשה: שלא יפקיר את הילדים הם חונכו לדת, הבת למדה בחב"ד, הבית דתי הוא לא נסע בשבת, היה פלטה והכל. פתאום הוא הגדיל ראש,
הבעל: למה נתת בגדי ים? למה מה חשבת? אמרת זה ביה"ד הוא נשתמש בזה גם עכשיו?
אני לא מכריח אותם לחלל שבת, אני נותן להם לבחור ואם הם רוצים לנסוע או להדליק טלוויזיה אני לא אמנע מהם."
בדיון זה עלה גם עניין רישום הילד בגן חב"ד ולא בגן ממ"ד כפי שהוסכם על ידי הצדדים בהסכם. בדיון התברר שלפי נהלי הרישום היה אפשר לרשום את הילד בגן ממ"ד, הגן שהוצע לרישום הבן לא מצא חן בעיני האם מסיבות שונות (הגננת לא מצאה חן בעיניה, זה מאריך לה את זמן ההגעה למקום עבודתה), ולכן החליטה לרושמו בגן חב"ד למרות שלא היתה מניעה אמיתית לרשום את הילד בגן ממ"ד כפי הסכמת הצדדים.
המדדים לקביעת הסדרי הראייה ומוסדות החינוך במקרה שבפנינו
סב. בבואנו להכריע בתביעות אלו, חובתנו להתבסס על מה שכתבנו לעיל באריכות, שהמדד לקביעת המשמורת, הסדרי ראייה וחינוך הילד היא טובת הילד, טובת הילד החומרית והנפשית. ובכלל טובתו הרוחנית והנפשית, קיימת חובה גם שלא לגרום לילד בלבול. ולפיכך שידור מסרים הפוכים לילד עשוי ללא ספק לגרום לו בלבול ונזק נפשי, וחובת ההורים שלא להעביר מסרים כפולים לילד. וחובתנו לאכוף התנהגות זו. לפיכך במקרים שבהם בית ההורים והחינוך מתנהל בכיוון מסוים, ברור ומוחלט, לא יוכל אחד ההורים ששינה השקפתו, להעביר לילד מסרים הפוכים ממה שהורגל להם. שהרי דבר זה פוגע בחוסנו הנפשי, אם לא הוכן כראוי לשינוי. מסיבה זו אין ספק שמי שגדל בחינוך חרדי ואף בחינוך דתי (אם כי הדברים לא מוחלטים, במנעד הרחב של החינוך הדתי), ואחד מההורים שינה את אורח חייו ופרק עול שמירת מצוות, ביה"ד ואף ביהמ"ש לא יאפשר לצד ששינה את אורח חייו לשדר מסר מבלבל והפוך לילד ממה שחונך עד עכשיו. והוא הדין במקרה הפוך, בבני זוג שחיו אורח חיים ללא שמירת מצוות, ואחד מהם שינה את אורח חייו וחזר בתשובה, הרשות השיפוטית לא תאפשר לצד אחד לשנות מהמצב בו חיו הצדדים ובו חינכו את ילדיהם, מבלי שיעשו זאת באופן מושכל, ומבלי לגרום נזק לילד שמקבל מסרים הפוכים ממה שקיבל עד עתה. אין ספק שכשההורים שינו את אורח חייהם, יוכלו למצוא בהבנה ובשום שכל לחנך את ילדיהם ולהדריכם בדרך החינוכית שבחרו, אך הדבר צריך להיעשות בהסכמה ובשום שכל, ולא באופן חד-צדדי. ואין הדבר משנה אם שינוי אורח החיים הוא מאורח חיים של שמירת מצוות לאי שמירת מצוות, או מאורח חיים של אי שמירת מצוות לאורח חיים של שמירת מצוות.
ועיין מש"כ ביה"ד הגדול בפסק דינו שהתפרסם בימים אלו בתיק 812347/8, במקרה של בני זוג חרדים שהתגרשו, והאשה פרקה עול מצוות, ומשפיעה ומשדרת לילדים אורח חיים שונה ממה שחיו ההורים בחיי הנישואין.
ואף באופן הפוך, כששני הצדדים לא היו שומרי מצוות ואחד מהם בחר בדרך של שמירת מצוות, חובה על הרשות השיפוטית, וגם ביה"ד בכלל, שלא לאפשר לאחד הצדדים לשנות את הסטטוס קוו והמצב, שעל דעת זה נישאו הצדדים, בדרך זו חינכו את הילדים, ועתה אחד מהם משנה אורח חייו. ואף שברור לנו שאורח חיים של שמירת מצוות היא הדרך הנכונה והראויה לכל יהודי, אך בפועל מי שרחק משמירת מצוות ואף מי שהוא תינוק שנשבה שלא יודע כלל מהותה של שמירת מצוות, אין אפשרות לשנות אורח חייו באופן חד-צדדי. שהרי כיוון שהילד לא הורגל באורח חיים של שמירת מצוות, שינוי אורח חייו באופן קיצוני, לא מושכל, כשיש מחלוקת בין ההורים, ודאי שתגרום לו לבלבול ונזק שאחריתם מי ישורן. וספק גדול אם יביאו לידי שמירת מצוות, דברים אלו צריכים להיעשות בהסכמה ולא בכפייה. וכלשונו הזהב של החזון איש, ה' שחיטה ס"ב אות י"ז, שבזמן הזה אין דין המינין מורידין, שסיים:
"ועלינו להחזירם בעבותות אהבה ולהעמידם בקרן אורה במה שידנו מגעת."
ומסיבה זו מעולם לא קבענו כמדד יחודי ובלעדי שהמשמורת תהיה בידי הצד השומר מצוות כשאחד מהם שינה את אורח חייו, אף שאין לנו ספק שזו טובתו הרוחנית. חובתנו לשקול מכלול הנסיבות, ובמקום שהדבר יכול לפגוע במצבו הרגשי, ויכול להביא לתוצאות הרות אסון, לא נוכל לבודד גורם אחד מתוך הגורמים הקובעים את משמורת הילד ולהחליט רק על פיו. והארכנו בזה כדי להסביר שיקולי בית הדין בנושא זה.
סג. ועתה נבוא לנידון דידן. אין חולק שאורח חייהם של שני הצדדים לפני נישואיהם ואחרי נישואיהם היה שונה. האשה היא שומרת מצוות והבעל אינו שומר מצוות. נישואין בין בני זוג, כשהשקפת עולמם שונה בנסיבות אלו של שמירת מצוות, דבר הנוכח בהתנהגותם והתנהלותם היומיומית ובעיקר בשבתות וחגים, אינם קלים, גם כשהשלום והאהבה שורים בבית. וק"ו במקרה שמערכת היחסים שבין הצדדים קשה כבנידון שלפנינו, וברור שדבר זה יכול להיות מצע רחב לקונפליקטים בין הצדדים. ההתנהלות השונה של הצדדים, מקרינה ללא ספק גם על הילדים, הרואים את הוריהם נוהגים באורח חיים שונה, ובפרט בנידון דידן שהאם טוענת שמקפידה על שמירת שבת, וכך התנהל הבית בתקופה בה התגוררו ביחד, והאב אינו שומר שבת ולדבריו נהג כן גם כשהיו ביחד, דברים אלו לא הוכחשו על ידי האשה. אין ספק שהתנהגות האשה משגרת מסר גם לילדים, העוקבים היטב אחרי התנהגות והתנהלות ההורים, וכדאמרינן בפרשת וילך "בניכם אשר יקומו מאחריכם", ופירשו הדרשנים בניכם אשר יקומו מאחריכם – הילדים היושבים בבית ורואים התנהגות ההורים, לומדים מהתנהגותם איך להתנהג. התנהגות ההורים בבית לא יכולה להיסתר מעיני ילדיהם. ולפיכך אין ספק שהילדים חוו שונות בהתנהגות ההורים. במקרה זה שהאב אינו שומר שבת, והילדים רואים את האב מתנהג כך, הילדים אוהבים את האב, מסתבר שהילדים לא רואים בחילול שבת דבר כל כך נורא ונמנע. ולפיכך דבר זה היה חייב להיות לעיני האם בעת נישואי הצדדים. ונהי שבזמן שהצדדים חיים בשלום, מסתבר מאוד שהצד שאינו שומר שבת יקפיד שלא לפגוע ברצונו ומאווייו של בן זוגו. הדברים אינם כן במקרה שיש סכסוך בין בני הזוג, וק"ו בנידון שבפנינו שבו יש שנאה רושפת בין הצדדים.
הן אמת כפי שהבאנו לעיל הבעל התחייב עוד בדיון הראשון בתביעת הגירושין הראשונה שלא יהיה חילול שבת בהסדרי הראייה עם הבת הגדולה (באותה תקופה היא היתה בת שנה). לא נטען אז שהאב לא עמד בהתחייבותו, והתחייבות זו היתה כשהורי הצדדים גרו בסמוך והאב לקח את הבת למספר שעות. לעומת זאת, הסדרי הראייה כיום נרחבים וכוללים לינת הילדים בבית האב. לדברי האב גם בזמן הנישואין לא שמר שבת והילדים ראו שחילל שבת. עוד טען שהאשה היתה שולחת את הילדים לשבת עם בגדי ים, ומשמעות הדברים ששלחה אותם על דעת שיסעו עם האב בשבת לים. טענה זו לא הוכחשה על ידי האם. אין ספק שהאם שיודעת שהאב אינו שומר שבת, ואף אם נקבל לטענתה שלא חילל שבת בפני הילדים בתקופה בה גרו ביחד, ברור שהדבר נעשה מתוך יחס כבוד לאשה ולא מתוך הכרה. וברור שלאור מערכת היחסים שבין הצדדים אין לבעל עניין לפייס את האשה.
והנה בעניין שמירת השבת של האם, בשעה שחיו כבני זוג, כבר כתב הנימוק"י ביבמות (ה,א מדברי הרי"ף), שהבעל לא מקפיד על התנהגותה האמונית של אשתו, למרות שהוא נוהג אחרת, בנסיבות העניין שהילדים רואים את אביהם מחלל שבת, וכאשר עשה כן גם בעת מגוריו עם האם, אי אפשר לומר שדבר זה יזיק להתפתחותם, שאם נעשה נזק דבר זה נעשה זה מכבר, שהרי לבית זה נולדו הילדים. אם לדעת האשה נישואין עם מי שאינו מקפיד על שמירת שבת גורמים לנזק לילדים, היה עליה לחשוב על נזקים אלו בעת שנישאה לבעל זה וידעה את אורח חייו. והרי גם כיום היא טוענת שרוצה שלום בית, עם בעל זה המחלל שבת, ומעביר את הילדים על דתם. ביה"ד לא יכול להתעלם מטענת האב, ששמירת השבת לא היתה תנאי לקביעת הסדרי הראייה, ובפרט שכפי שהארכנו לעיל האב כלל לא היה מעוניין בהסדרי ראייה נרחבים אלו. ולפיכך משהוכרח לקיים הסדרי ראייה, עושה אותם על פי הנהגתו כשהשקפותיה של האם לא מהווים שיקול דעת בהחלטותיו.
כפי שכתבנו לעיל, החלטת ביה"ד בעניין אופן קיום הסדרי הראייה צריכה להינתן בהתאם לפרמטר עיקרי והוא: מהי טובת הילדים, והאם קיום הסדרי ראייה אלו מזיק לילדים. בנסיבות המקרה שלפנינו ביה"ד אינו יכול להתערב ובוודאי שאינו יכול לקנוס את האב על התנהלותו, מפני שעניין זה של הקפדת הילדים על שמירת שבת לא היתה תנאי מתנאי המשמורת, ומפני שלדעתנו בקשה זו היא חלק מהמאבק הבלתי פוסק שבין הצדדים, ולא מחמת חרדה ודאגה אמיתית לאורח החיים בו יחיו הילדים, כיוון שנקבע עם נישואי בני הזוג.
עם זאת, למרות שמשפטית ביה"ד אינו יכול להתערב ולכפות את האב שלא להגביר את הבלבול של הילדים, אין ספק כפי שכתבנו לעיל שהאב התחייב שלא יהיה חילול שבת בהסדרי הראייה. דברי האב שהילדים לא מעוניינים בשמירת שבת והאב קשוב לרצונותיהם של הילדים הם דברים שאין להם שחר. ילדים קטנים מתנהגים כפי שהוריהם מחנכים אותם, ולא על פי רצונותיהם. הבן הקטן שהוא בגיל שלוש ודאי שאין לו הבנה, וינהג כפי שיורוהו ויוליכוהו הוריו, וזוהי חובתם. לא יעלה על הדעת שהורים יתנו לילד קטן (בעיקר הבן הקטן) להתנהג על פי הבנתו. וכי יתנו לילד זה לחצות את הכביש לבד?! וכי יתנו לו לשתות אלכוהול, או שאר דברים מזיקים?! ברור שהילדים מתנהלים בדרך שבה ההורים מנהלים אותם, וזוהי חובת ההורים לנהלם בדרך הנכונה. ולכן חילול השבת שנעשה על ידי הילדים אינו נעשה עקב רצונם, אלא עקב הדרכת האב. וכי יעלה על הדעת שילד שהאב מציע לו "אם תרצה נחלל שבת, אם תרצה תוכל להדליק את הטלוויזיה", לא ישמע לאביו?! ועל כן ברור שהאב הוא זה שמוליכו בדרך זו. כמו כן לא התבקשנו לקבוע לאב את אורחות חייו, ינהג בהם כפי שירצה, וגם לאב אין היתר לחלל שבת, אך אין זה מסמכותינו לכופו על כך. אך חובתו (אם היה הדבר בסמכותנו) שיחנך את ילדיו כפי הראוי, וכמו שחובתנו לאכוף על הורה לשלוח את ילדיו למוסדות החינוך בהם הם לומדים, לדאוג למזונותיהם (כספית) ולדאוג לארוחותיהם (כשהם בפיקוחו), כן חובתנו לאכוף את כל העניינים שהם חלק מהסדרי הראייה. ולכן אין שחר לדברי האב והיתממותו שהוא לא מתערב לילדים בחייהם וזכותם לבחור הדרך בה ילכו. מסיבה זו גם במקרה הפוך, ביה"ד לא היה כופה את האב לחלל שבת אם שינה את אורח חייו, אך היה מורה לו שלא להכריח את ילדיו לשנות את הדרך בה הורגלו.
אך אף שברור לנו שגם האב נוהג בצורה לא הוגנת, כשמראה בפני הילדים הלומדים בחינוך הדתי את האפשרות – או יותר נכון את הפיתוי – לחלל שבת, דבר הסותר את אופי המוסד הלימודי בו מתחנכים הילדים, אך כאמור דבר זה לא היה תנאי מתנאי המשמורת, ובנסיבות העניין במערכת היחסים המורכבת שבין הצדדים, לא התנהגות והתנהלות זו היא הגורמת בלבול לילדים. ולפיכך דוחים בקשת האם לקנוס את האב בגין חילולי השבת שנעשים על ידי הילדים בפיתויו של האב.
מוסדות החינוך בהם ילמדו ילדי הצדדים
סד. והנה באשר לרישום הילד בגן חב"ד, זה לשון הפרוטוקול בדיון שנערך ביום 02/11/15:
"הבעל: מאז שאנו נשואים אנו פרודים היא למדה בגן ממ"ד שנה ראשונה. הילד שעובר לחב"ד, היה במעון חילוני במשך שנתיים ליד הבית. הילדה היתה בגן ממ"ד ליד הבית בגן [...]. אני לא התעקשתי על איזה ממ"ד העיקר ממ"ד.
ביה"ד: את אומרת שהיו לך שתי אופציות ולא קבלו, לכן רשמת לגן שלישי. אתה טוען שלא ידעת אלא יש לך רק החלטה של העיריה על אישור רישום.
הבעל: אני טוען שזה תואם את ההחלטה, גן ממ"ד, אין אבא פה? היא גרה בקרית השרון ועובדת בנורדאו, מעבר לזה, את יודעת שהאבא לא דתי אלא מסורתי ואת רושמת אותו בחב"ד, למה הבלבול לילד, גם הילדה לא אהבה ואמרה לי, אבא, התפללנו כל היום. וכל זה בניגוד להסכם. היא מצפצפת על ביה"ד. גם עם צו. היא לא מקבלת החלטות משפטיות.
האשה: אני לא יודעת מה היה בהסכם, ההסכם נחתם עם העו"ד איתם ביחד,
ביה"ד: על גן [...] לא היית מסכימה?
האשה: אני רשמתי לממ"ד,
ביה"ד: אז ההסכם הוא לא בעקרון נגד רצונך, אלא מטעמי נוחות רשמת את הילד לגן חב"ד.
האשה: עם הגן החלופי שקבלתי אין סיכוי להגיע לעבודה בזמן, וגם זה גן על הפנים, ערכי ודתי.
הבעל: את מפרה הסכם.
צועקים
ביה"ד: בהסכם דובר על גן ממ"ד ואת העברת את הילד לגן חב"ד,
האשה: כי לא היתה לי ברירה,
ביה"ד: כי זה לא מצא חן בעיניך.
האשה: לא יכולתי להגיע לעבודה. אני לא יכולה לאחר אפילו דקה.
ביה"ד: וזו סיבה להפר את ההסכם?
האשה: כן. כדי להגיע לעבודה.
ביה"ד: בהסכם כתוב דברים מפורשים.
האשה: הם כתבו על דעת עצמם את ההסכם. אני לא הייתי מודעת לזה.
ביה"ד: האבא מסורתי, למה לשלוח לגן חב"ד, לא הגיוני יותר שהיה מוסכם עליכם לשלוח את הילד לגן ממ"ד, ואם היה מקום בגן הוא היה בגן ממ"ד.
האשה: גם בחב"ד יש חילונים הם מקבלים את כולם.
ביה"ד: אין ספק שגן חב"ד שונה מגן ממ"ד.
הבעל: גם את הבת היא רשמה בגן חב"ד והילדה מספרת לי שהם התפללו על גזירות שנפלו על החרדים, על גזירת פיאות מה אני יכול לומר לבת שלי על כזה דבר? שזה שקר?. למה להרחיק את הבת? את מבלבלת אותה.
ביה"ד: יש צו של ביה"ד שהורה לך לרשום את הילד לגן ממ"ד, וביה"ד לא נענה לבקשה, כל עוד לא ניתנה החלטה אחרת יש צו שמחייב אותך לרשום את הילד לגן ממ"ד, את עושה מה שאת רוצה?
האשה: איפה הוא היה שנה שלימה? מה קרה עכשיו הוא התחיל להתעורר? הוא לא מתעניין בילדים
הבעל: השקרים האלה לא מתאימים.
ב"כ האשה: היא הגישה בקשה לביטול הצו, אם היתה ניתנת החלטה שהבקשה נדחית היא היתה מגיבה על זה, אבל לא ניתנה החלטה על הבקשה,
ביה"ד: לא ניתנה החלטה?
ב"כ האשה: היא הרגישה שהצו ניתן ללא בירור העובדות, אם היתה יוצאת החלטה שלא נענים לבקשתה,
ב"כ הבעל: לא נכון היא גם אמרה שהיא הולכת להגיש ערעור.
אני בטוח שהעו"ד שלה הסביר לה שבקשה לא מעכבת הליכים, התשובה של העיריה היתה, הגן פתוח, תביאי את הילד. אבל היא מצפצפת,
האשה: הוא סתם נלחם הוא חושב על פיתוח הילד? לא.
צועקים
ב"כ האשה: היא פנתה בבקשה לביטול הצו. יש על הבקשה הזאת החלטה?
ב"כ הבעל: יש החלטה של ביה"ד, מה זה רלוונטי?
האישה צועקת על הבעל
הבעל: זאת אפשר לכפות עליה משהו?
ב"כ הבעל: גם שביה"ד כופה עליך צווים את לא מקיימת."
והנה כפי שתיארנו לעיל, בני הזוג נישאו כשהאשה שומרת מצוות והבעל אינו שומר מצוות. וכפי שכתבנו הדבר גורם לקונפליקט קשה אף כשחיי בני הזוג שלווים, וק"ו כשיש סכסוך בין הצדדים. אין ספק שבמקרה שאחד מההורים אינו שומר מצוות, דבר זה מקשה עליו את הקשרים כשהילד לומד במוסד חרדי. או יותר נכון שכל הלומדים במוסד, הוריהם שומרים מצוות. האב העלה בביה"ד בעת הדיון טענותיו לגבי המוסד הלימודי שבו ילמדו הילדים, דבר שיאפשר לו קשר והשתתפות במסיבות במוסד החינוכי. ומסיבה זו דרש האב שהילדים יתחנכו בחינוך ממ"ד, האב העלה טענות נוספות של אורח חיי הילדים בגן ששונים מאורח חיי ילדיו. אין ספק שבנסיבות העניין כשהאב אינו מקפיד על שמירת מצוות, למרות שהוא אדם מסורתי, המוסד הראוי ללימודי הילדים (שהאם בחרה להביאם עם אב זה לעולם, ולדבריה רוצה עמו שלום בית גם היום) הוא החינוך הממ"ד, שיש בו ילדים רבים שהוריהם או אחד מההורים לא מקפיד על שמירת מצוות. חברה זו טובה לילדים שלא ירגישו עצמם שונים משאר הילדים (או מהרבה ילדים) הלומדים עימם. ולפיכך דרש האב שהמסגרת החינוכית שבה ילמדו הילדים תהיה ממ"ד.
כפי שכתבנו, סעיפי ההסכם הנוגעים לילדים קיבלו תוקף של פסק דין באופן מיידי, וחובה לבצעם אף לפני הגירושין ולפיכך הסעיף הקובע שהילדים ילמדו במוסד ממ"ד, תקף. ביה"ד דוחה טענת האם שנאמרה בדיון שההסכם לא נכתב על דעתה, ומשכך היתה חובה על האם לרשום את הילדים במוסד ממ"ד. האם שלא מרגישה עצמה מחויבת להסכם ולפסיקת ביה"ד, ומטעמים אנוכיים אישיים החליטה שלא לרשום את הבן בגן ממ"ד, למרות שאין ספק שהבן היה יכול להירשם בגן ממ"ד, אלא שהאם אינה מרגישה עצמה מחויבת, ומטעם זה למרות החלטת ביה"ד המורה לה להעביר את הבן מיידית לגן ממ"ד המשיכה במריה ומתעלמת מהחלטות ביה"ד. אין ספק שלימוד הבן בגן חב"ד לא נעשה כדי להיטיב עימו, אלא משיקולי נוחות של האם. האם אמנם אמרה שבגני הממ"ד אליהם רצתה לרשום לא היה מקום, והגננת בגן שאליו התקבל הבן לא נשאה חן בעיניה, אך אין בדבר זה משום היתר שלא לקיים התחייבות שנקבעה בהסכם. אף אם היינו רואים מקום לומר שעדיף שהילד ילמד בגן חב"ד, ואין אנו חושבים שהדבר נכון במקרה שלפנינו, כשהילדים בקשר הדוק עם אב שאינו שומר מצוות ומתנגד ללימודיהם במוסד זה, לפיכך אין לה היתר לחרוג מההסכם, להתעלם מצווי ביה"ד ולעשות כרצונה.
והנה בכ"ה באלול תשע"ה, 09/09/15, הוציא ביה"ד את הצו דלהלן:
"אחרי העיון בבקשת האב ובתגובה שהוגשה ע"י האם.
ביה"ד מורה לאם להעביר מיידית את הבן [פלוני] לגן ממ"ד, המערכת החינוכית בה למדו הילדים בעת עריכת ההסכם, והמערכת החינוכית שנקבעה בהסכם זה, שקיבל תוקף של פסק דין.
ביה"ד ישקול הטלת הוצאות לדוגמא, אם לא תפעל האם מידית לביצוע האמור בצו זה."
מכיוון שהתברר שהאם עשתה שלא כדין, הפרה את ההסכם שבין הצדדים והצו של ביה"ד, ביה"ד אינו יכול להתעלם מהתנהגותה של האשה, ולפיכך ביה"ד קובע שהאשה תשלם סך 10,000 ₪ לאב הוצאות בגין העובדה שהפרה את הסכם הגירושין, לא שלחה את הבן ללמוד בגן ממ"ד והתעלמה מהחלטת ביה"ד המורה לה להעביר את הבן לגן ממ"ד באופן מיידי.
עם זאת בנסיבות העניין, מכיוון שהבן לומד בגן חב"ד כבר חודשים רבים, העברתו לגן ממ"ד באמצע שנת הלימודים (אף אם ניתן טכנית להעבירו), ודאי אינה טובתו של הילד, שהרי העברת ילד למוסד לימודים חדש מהווה טראומה ותלווה בבעיות רבות, דבר שלא היה קורה אם האשה היתה נשמעת לצו ביה"ד בתחילת השנה.
כמו כן ילדי הצדדים למדו במוסדות חב"ד במשך שנים, ולפיכך אין להורות לאם עתה להעביר הילד לגן ממ"ד ולגרום לו לזעזוע נוסף.
ומעתה, מכיוון שקבענו שהמדד הקונקרטי בקביעת המוסד החינוכי הוא טובתו של הילד, בנסיבות העניין טובתו היא שהילד יגמור את שנת הלימודים בגן בו הוא לומד כיום. עם זאת, בשנה הבאה ילדי הצדדים ילמדו במוסד ממ"ד. על האם לרשום את הילד כבר עתה ללימודים בשנה הבאה במוסד ממ"ד. אם לא תעשה כן, יחייבה ביה"ד בסך 2,000 ₪ כל חודש שהילד יהיה רשום במוסד חינוכי שאינו ממ"ד.
עם זאת, מכיון שהאם רשמה את הילד לגן חב"ד בניגוד להסכם, למורת רוחו של האב, לא שעתה לצו ביה"ד להעביר את הילד לגן ממ"ד, ביה"ד דוחה בקשתה לחייב את האב בתשלום עבור ההוצאות החינוכיות בגן חב"ד, מכיוון שלא יעלה על הדעת שהאם תעשה כאוות נפשה, תרשום את הבן בגן כנגד רצון אביו וכנגד הסכם שקיבל תוקף של פסק דין, ותדרוש שהאב ישלם ההוצאות במוסדות שאין הוא רוצה שבנו יתחנך בהם. כמו כן ביה"ד מקבל בקשתו של האב ודוחה תביעתה של האם, שהאב יביא את הבן למוסד חינוכי שאין הוא רוצה שילמד בו ויקחנו משם, ולפיכך הלקיחה של הבן לגן חב"ד והחזרתו משם תיעשה על ידי האם, והאב ייקח את הבן מביתה.
אם יתברר שיש אפשרות להעביר את הבן לגן ממ"ד כיום, ולא ייגרם לילד נזק כתוצאה מהעברה זו, הבן יועבר לגן ממ"ד, והאב יחויב בהוצאות החינוך בגן זה וכן בהבאתו ולקיחתו לגן בימים שהילד שוהה אצלו במסגרת הסדרי הראייה.
סה. כאמור לעיל בתסקיר לשכת הרווחה מיום 10/5/15, נקבעו הסדרי ראייה כדלהלן:
"1. זמני שהות – שבוע אחד ייקח האב את הקטינים בימי א' וד' מהמסגרות, ביום א' יחזיר בשעה 20:00 לבית האם וביום ד' יחזיר למחרת למסגרות.
שבוע לאחר מכן ייקח בימי א' וד' מהמסגרות ויחזיר בשעה 20:00 לבית האם כאשר באותו שבוע ייקח האב את הקטינים בימי שישי מהמסגרות ויחזיר ביום א' למסגרות.
2. הרחבה נוספת תתקיים בעוד כחצי שנה, עפי"ה האב ייקח את הקטינים בימי א' וד' מהמסגרות ויחזיר ביום למחרת למסגרות וכל סופ"ש שני כולל לינה – לוקח ביום שישי מהמסגרות ומחזיר ביום א' למסגרות."
בהמשך להמלצות אלו צוינו גם תגובת הצדדים להמלצות:
"שני הצדדים הגישו תגובות ארוכות בכתב, להלן עיקרי הדברים של כל אחד מהצדדים.
תגובת האם: האם ציינה כי חשה תיסכול ואכזבה מההמלצות אשר ממליצות על תהליך הדרגתי.
לטענתה האב מציג תמונה בה תנאיו ומצבו הכלכלי לא מאפשרים לו הרחבה של זמני השהות, לטענתה תנאים אלו המוצגים ע"י האב מסולפים. לדבריה לאב יש דירה נוספת בת שלושה חדרים, וכי הוא עובד כקניין ולא כמחסנאי.
לאור זאת מבקשת האם כי בשלב ראשון ייקח האב את הקטינים פעמיים, כולל לינה פעם בשבוע וכל סופ"ש שני כולל לינה, כאשר מקום האיסוף וההחזרה יהיה מהמסגרות כאשר מתקיימת לינה.
לאחר כחצי שנה מבקשת כי זמני השהות יורחבו בשנית, וכי האב ייקח פעמיים בשבוע כולל לינה וכל סופ"ש שני כולל לינה.
האם ביקשה להדגיש שוב כי הקטינים זכאים לנוכחות משמעותית של האב בחייהם.
תגובת האב: האב הדגיש כי אינו יכול לקיים את זמני השהות כפי שהומלץ בתסקיר, לדבריו אינו יכול להוציא מהמסגרות ולהחזיר למסגרות, אף לא במוצ"ש פעם בשבועיים. מבקש להשאיר את זמני השהות המתקיימים כיום.
נימוקי האב בנוגע לאי יכולתו לקיים את זמני השהות שנקבעו הם:
- הכרעה בדבר זמני השהות צריכה להתקיים לאחר סידור הגט.
- סכום המזונות שנקבע הוא גבוה מאוד, ולכן אין לאפשר מצב בו הקטינים מחצית מהזמן עימו.
- היעדר מקורות תמיכה/עזרה. שימוש בבייבי סיטר לא לטובת הקטינים.
- התסקיר מתעלם משעות עבודתו של האב לעומת שעות עבודתה של האם.
- תנאי המגורים אינם ראויים לשני ילדים פעוטים.
- תנאי עבודתו של האב אינם מאפשרים חופשות במהלך הקיץ."
כאמור בתסקיר, שני הצדדים לא הסכימו למסקנות התסקיר, כשכל אחד מהם רוצה שהילדים ישהו זמן רב יותר עם הצד השני. אחרי הגשת התסקיר, הוגשו לביה"ד בקשות האב לדחיית ההחלטה בנושא הסדרי הראייה לאחר סידור הגט, וכן תגובתו לתסקיר ברוח התגובה שנרשמה בתסקיר, ולעומתן בקשות האם למתן תוקף של פסק דין להמלצות התסקיר, הערותיה על התסקיר ולפיהן האב אינו מעוניין בקשר הדוק ורצוף עם ילדיו, רוצה להטיל הטיפול בהם על האם בלבד. האשה כותבת בבקשותיה שעניין הסדרי הראייה אינו קשור לגירושין. גם דבריה בבקשותיה הם חזרה על עמדתה המובאת בתסקיר.
בית דיננו בהחלטתו מיום 01/07/15 נתן תוקף של פסק דין להמלצות התסקיר, הביע דעתו על התנהלות האב, וקבע דרכים להבטחת קיום הסדרי הראייה בין האב לילדיו, וכן הטלת הוצאות על האב אם לא יקיים חובתו.
כאמור, תסקיר לשכת הרווחה ניתן ביום 10/5/15, התיק הועבר לטיפול הרכב בית דיננו ביום 31/5/15. ביה"ד אימץ את המלצות התסקיר ונתן להם תוקף של פסק דין ביום 01/07/15. פרק הזמן שעבר בין ההמלצות להחלטת ביה"ד שימש כר ומצע למריבה הבאה בין בני הזוג (שכאמור לעיל לא מחמיצים שום הזדמנות לריב).
ביום 11/11/15 משעברו ששה חודשים מיום מתן התסקיר, דרשה האם לעבור לשלב השני של המלצות התסקיר המרחיב את הסדרי הראייה. האם אף עשתה מעשה במועד זה והביאה את הילדים לפתח בית הורי האב. האב התנגד להרחבת הסדרי הראייה עד שיעברו ששה חודשים מיום החלטת ביה"ד. שני הצדדים הגישו בקשות לביה"ד לחייב את הצד השני בהוצאות לדוגמא בגין הפרת הסדרי הראייה. ביום 24/12/15 הוגשה בקשה מצד האב לדחות ביצוע השלב השני בהסדרי הראייה עד למתן הכרעת בית הדין בתביעה לביטול ההסכם. בבקשות מעלים שני הצדדים טענות מן הגורן ומן היקב כדי להצדיק עמדותיהם ובקשותיהם. הצדדים חוזרים על טענותיהם בבקשות קודמות. יש לציין שבחלק מטיעוניהם הצדדים מציגים עובדות לא נכונות ופרשנות לא נכונה להחלטות ביה"ד, ואכמ"ל.
נקדים ונאמר, אין ספק שחובת האב להיות בקשר עם ילדיו וחובת האב לדאוג למזונם ומדורם. על פי דין האם אינה חייבת להוציא הוצאות עבור ילדיה. כפי שכתבנו לעיל, עיקר החיוב לדאוג לילדים מוטל על האב, אף אם הם במשמורת האם. בכלל חיוב זה הוא לשמור על קשר רצוף עם הילדים, ובפרט ילדי הצדדים שנולדו למציאות שבה הוריהם גרים בנפרד רוב הזמן. לינת הילדים בבית האב, המטילה עליו לדאוג לצרכיהם הפרטניים, רחצה בערב, השכבה לישון, הכנת ארוחות למוסדות הלימוד, תורמת לחיזוק הקשר בין האב לילדיו. ואין ספק שהדבר נצרך, ולכן לינת הילדים פעמיים בשבוע בבית האב ופעם בשבועיים בסוף שבוע הם דברים מינימליים ונצרכים. אך לאב נוח להטיל עיקר עול הטיפול על האם, ולפיכך אפשר להבין הנימוקים בבקשותיה-זעקותיה. עם זאת, אחרי שהחלטות ביה"ד ניתנו, האב עומד באופן עקרוני בקיום החלטות ביה"ד. מלבד זאת אין להתעלם מהעובדה שהאם מזכירה רק את מה שהאב לא נוהג כשורה, ולא מזכירה את הדברים שהיא עושה שלא כשורה, וכמאמר הפייטן בקינות לתשעה באב: "את אשר נעשה להן מודיעים ואת שעשו הם אינם מודיעים", והדברים נסקרו באריכות בפסק דין זה.
והנה הגמ' כבר אמרה באב שאינו מפרנס את בניו, במקום שאין אפשרות לכפותו, שעכ"פ מותר לבזותו, ואומרים לו: "יארוד ילדה ואבני מתא שדיא". ואף כאן נוכל לומר על דרך צחות, שכוונת האב יארוד ילדה ועל האם שדיא. אך כאמור אמירה זו היא אמירה מוסרית. אך אף שהבהרנו שלדעתנו התנהגותו המוסרית של האב ובקשתו לדחות הרחבת הסדרי ראייה אינה נראית לנו, בחינת ביה"ד את הדברים היא בפן המשפטי בלבד, ולפיכך הסמכות להטיל הוצאות ו/או קנסות היא רק על מי שמיפר את פסקי הדין והחלטות ביה"ד. ביה"ד מנוע מלקנוס מי שמתנהג באופן לא מוסרי או לא ראוי. והוא הדין איפכא, אף שברור לביה"ד שהאם היא הנושאת בעיקר הנטל של גידול הילדים, אין זה פוטר אותה מלקיים כלשונן וככתבן את החלטות ביה"ד. ולכן אף אם האשה כועסת על הבעל, אין זה מתיר לה לחרוג מהחלטות ביה"ד, ולכן אם היא חורגת ומתעלמת מהחלטה שיפוטית, חובת ביה"ד לנקוט בכל האמצעים לאכוף החלטותיו.
סו. ומעתה נחזור לבקשה שבפנינו. הנה המלצות לשכת הרווחה הן ככותרתן המלצות. פקידי הסעד הם שלוחי בית הדין לשקף לנו את המצב ולהגיש המלצותיהם, לאחר מכן ביה"ד מעיין בהמלצות, ואם הן ראויות בעיניו, ביה"ד מוציא החלטה שיפוטית שהיא בלבד המחייבת. אמנם ברוב המקרים ביה"ד מאמץ המלצות שירותי הרווחה, אך אין הדבר משנה את מעמדן עד להחלטת ביה"ד, מעמד של המלצות. רק כשהוציא ביה"ד את החלטתו, הדבר מחייב את הצדדים. אף אם ביה"ד כותב בהחלטתו "מאמצים את המלצות לשכת הרווחה ונותנים להם תוקף של פסק דין", הרי זה כאילו נכתבו ההמלצות במפורש בפסק הדין. ולפיכך תוקפם החוקי יחל רק בעת שנחתמה ההחלטה, שהרי בהחלטה זו נכתב שמיום חתימת ההחלטה יקבעו הסדרי הראייה הראשוניים, ולאחר ששה חודשים יחל השלב השני של הסדרי הראייה. ולפיכך לא היה מקום לקבל בקשת האם להתחיל את השלב השני בנובמבר 2015, ששה חודשים אחרי מתן התסקיר. ומשכך אין מקום להטיל על האב הוצאות בגין הפרת המלצות התסקיר. אמנם לאחר שעברו ששה חודשים מיום מתן החלטת ביה"ד, חובה על האב לעמוד בהסדרי הראייה שנקבעו בשלב השני, ואין מקום לעכב ביצוע שלב זה. ולפיכך אם לא יקיים האב הסדרי הראייה, ביה"ד יחייבו בהוצאות בגין הפרת החלטת ביה"ד.
והנה אף שלמה שכתבנו לעיל, מוסרית אין מניעה ואף היה רצוי שהסדרי הראייה שנקבעו בשלב השני יחלו במועד מוקדם, ולא נצרך פרק זמן ארוך כל כך להתרגלות להסדרים אלו, שהרי כפי העולה מהתסקיר מערכת היחסים בין האב לילדיו תקינה ואוהבת. ולפיכך חובה לחזק הקשר ביניהם על ידי לינה כאמור לעיל. אך לגופן של הבקשות המונחות בפנינו, ביה"ד אינו מחייב את הצד המיפר את הסדרי הראייה מפני שהתנהגותו אינה נראית לנו, אלא מפני שהוא מיפר החלטה שיפוטית. ולפיכך אין מקום לחייב את האב בהוצאות שהרי הוא מקפיד על קיום ההחלטה השיפוטית, אף שהתנהלותו בעניין הסדרי הראייה אינה נראית לנו. והוא הדין לגבי האם, כל עוד היא עומדת בהחלטות שיפוטיות אין מקום לקונסה.
סז. והנה מכיוון שהתברר שהסכם הגירושין שנחתם בין הצדדים עומד בתוקפו, ועל הצדדים לקיים את פסק הדין, אלא שהאשה נמנעה מקיום ההסכם שקיבל תוקף של פסק דין, על דעת עצמה והשקפתה שההסכם בטל. ביה"ד מעולם לא אישר לאשה לעשות כאוות נפשה, ולא עיכב ביצוע הסכם הגירושין שקיבל תוקף של פסק דין (ושלא כמו שכתב הבעל מספר פעמים בבקשותיו), וז"ל החלטתנו מיום 16/07/15:
"אין ספק שכל עוד לא בוטל ההסכם ההסכם עומד בתוקפו.
על פי ההסכם האישה היתה אמורה לפנות את הדירה ביום 15/7/15 בתמורה לתשלום שיעביר לה הבעל. הבעל פנה לאישה בדרישה שתפנה את הבית כפי שנקבע בהסכם.
האישה מסרבת לפנות את הבית והגישה בקשות לעיכוב ביצוע ההסכם ומניעת פינויה מהבית.
אין ספק ששני הצדדים נוהגים בחוסר תום לב ומשורת הדין היה על כל אחד מהצדדים לפנות לביה"ד באיזה אופן יתנהלו עם הגיע המועד שנכתב בהסכם.
עם זאת, מכיון שהאישה ממתינה להחלטת ביה"ד לביטול ההסכם יש לקבוע שלעת עתה לא תינתן החלטה ולא צו לקידום מימוש ההסכם, לפיכך דוחה ביה"ד לעת עתה בקשת הבעל לפינוי האישה מהדירה.
עם זאת ביה"ד מבהיר, שאם תדחה בקשת האישה לביטול ההסכם, ביה"ד יחייב את האישה בתשלומים שנקבעו בהסכם בגין איחור פינוי הבית, מלבד זאת ישקול ביה"ד לחייבה בהוצאות בהתאם לבקשת הבעל שהוגשה בפנינו היום להוצאת צו למימוש ההסכם.
סכומים שיקוזזו מהכספים אותם התחייב הבעל לתת לאישה בהסכם זה."
ביה"ד דקדק בלשונו, שלעת עתה לא יינתן צו לקידום מימוש ההסכמות, אך לא הותר לאשה להפר את ההסכם. ביה"ד אף קבע שאם תידחה בקשתה ביה"ד יחייב את האשה בתשלומים שנקבעו בהסכם בגין איחור הפינוי. כאמור לעיל, האשה גם הפרה הוראת ההסכם לרשום את הילד לגן ממ"ד והתעלמה מצו ביה"ד המורה לה לעמוד בקיום סעיף זה בהסכם, וכבר התייחסנו לדבר לעיל. אך עתה מוטל עלינו לחייבה בהוצאות בגין התעלמותה ממה שנקבע בהסכם שעליה לפנות את הבית ביום 15/07/15.
והנה בהסכם הגירושין נכתב שעל האשה לפנות את הבית ביום 15/07/15, ועם הפינוי תקבל סך 100,000 ₪. בפני ביה"ד הוצג צילום צ'יק לפקודת האשה, אלא שהאשה החליטה על דעת עצמה זמן רב קודם המועד שנקבע שלא לפנות את הבית, מפני שהחליטה שההסכם בטל. לפי מה שכתבנו, הדירה שייכת לבעל. מכיוון שדחינו תביעת שלום הבית של האשה וקבענו שחובה עליה להתגרש, הבעל פטור ממדורה. האשה אמנם גרה בבית עם הילדים, אך דמי מדור הילדים הוונו בהסכם הגירושין, וסכום זה ישולם לאשה לצורך מדור הילדים לכשיתגרשו הצדדים. לפיכך עליה לשלם לבעל דמי שימוש בביתו. הבעל משלם משכנתא בסך 3,700 ₪ מדי חודש. הבעל נאלץ לשלם עבור שכירת דירה, לטענתו 2,600 ₪. אין ספק שהאשה במגוריה בבית השייך לו גורמת לו נזק כספי בזה שמונעת ממנו מגורים או השכרת הדירה. לפיכך על האשה לשלם לבעל דמי שימוש בסך 3,700 ₪ עבור כל חודש בו היא מתגוררת בבית שלא שייך לה, וכל עוד היא מתגוררת בו.
עקרונית האשה היתה חייבת לסלק ידה מדירת הבעל מיידית, אך מכיוון שהאשה מתגוררת בדירה עם שני ילדי הצדדים, ואנו נמצאים סמוך לסיום שנת הלימודים, ביה"ד קובע שהאשה תפנה את הבית ביום 15/07/16. אין בעובדה שביה"ד מרחיב לה את הזמן בכדי לפוטרה מתשלום דמי שימוש עבור מגוריה שלא כדין. ולפיכך על האשה יהיה לשלם לבעל סך 44,400 ₪ עבור דמי שימוש ומגוריה בדירה השייכת לו במשך עשרה חודשים.
סכום זה יקוזז מהכספים שאמור הבעל לשלם לאשה ארבעה חודשים אחרי הפינוי.
אם לא תפנה האשה את הדירה גם במועד הנ"ל, ביה"ד מאשר לבעל לקזז את דמי השימוש מיידית מדמי המזונות אותם הוא אמור להעביר לאשה.
והנה מכיוון שהאשה מפרה את פסק הדין, ולבעל נגרמו הוצאות בגין ההליכים למימוש פסק הדין, ביה"ד ישקול לחייב את האשה בהוצאות אלו בשיקול דעת רחב, ולאור התנהלותה מכאן ואילך. החלטה בנושא זה תינתן לכשתוגש בקשה מפורטת לתשלום הוצאות – בקשות עליהן חוזר הבעל בבקשותיו השונות, וכפי שקבע ביה"ד בהחלטתו הנזכרת לעיל מיום 16/07/15.
נוסיף ונאמר, כפי שכתבנו לעיל, הסכם הגירושין מיטיב עם האשה ומאפשר לה לגור בבית הבעל מהמועד שבו היו אמורים להתגרש ביום 11/11/14 עד ליום 15/07/15. מלבד זה האשה קיבלה בהסכם הגירושין תנאים כספיים מפליגים מעבר למגיע לה על פי דין ועל פי חוק. אין ספק שהבעל הסכים לתנאים אלו כדי להימנע מהליכים משפטיים ארוכים, וכדאמרינן בעלמא "עביד איניש דזבין דיניה". והנה למרות שהאשה קיבלה תנאים מפליגים, האשה מסרבת לקיים ההסכם, סירבה להתגרש והתגוררה בביתו בעל כרחו. ולפיכך זכותו של הבעל להגיש בקשה לתשלום דמי שימוש עבור המגורים בביתו (עכ"פ של האשה) עד ה-15/07/15. כמו כן, מכיוון שהאשה לא עמדה בתנאי ההסכם, זכותו של הבעל להגיש בקשה לביטול ההסכם, שבו זכתה האשה לתנאים כספיים מפליגים כאמור לעיל, וכן לסכום מזונות לא מבוטל, והתחייבות בהוצאות שמעבר למזונות שלא כמקובל, ובפרט עתה שהסדרי הראייה שנפסקו לאב הם נרחבים, אמנם לא משמורת משותפת כפי שטוען האב, אך עדיין הילדים נמצאים ברשותו יומיים בשבוע וכל סוף שבוע שני. אך מכיוון שלא הוגשה תביעה כזו בפנינו, אין בדעתנו להתייחס לנושאים אלו לעת עתה. אך אם תוגש בקשה כזו, ייאלץ ביה"ד לדון בתביעה זו. וכן בתביעת הבעל לפוטרו מכתובה, כדי לברר האם בנסיבות העניין שלפנינו הבעל חייב בתשלום כתובה וזקוק למחילת האשה לפוטרו מחיוב זה, או שבנסיבות העניין פקע חיובו.
נוסיף ונאמר שלאור התנהגות והתנהלות האשה, המתעלמת מתנאי ההסכם, מפסק הדין ומצווי ביה"ד, יוציא ביה"ד אם יתבקש צו פינוי המורה לאשה לפנות את דירת הבעל, בה היא מתגוררת כנגד רצון הבעל, נגד ההסכם ובלא רשות.
אם תמשיך האשה להתעלם מהחלטות ביה"ד, ביה"ד ישקול לחייבה בהוצאות לדוגמא. כמו כן, אחרי שנקבעו הסדרי הראייה הקבועים, ישקול ביה"ד אם יתבקש ואף יחייב בהוצאות לדוגמא, צד שיפר את פסק דינו של ביה"ד.
בסיום דברינו חובתנו להדגיש, הגיעה עת הסיום, פסק דין זה נכתב במשך חודשים רבים, אחרי שביה"ד בחן את העובדות, הראיות והתנהלות הצדדים. ביה"ד הוצרך להרחיב בדברים, מפני שההתנהלות הכוחנית של האשה, שיש בה חוסר יושר וחוסר תום-לב, מצריכה החלטות פרטניות לגבי כל דבר ודבר. ולפיכך פסק הדין הוא ארוך וממצה, בכל הפרטים ופרטי הפרטים של המחלוקות בין הצדדים. משניתן פסק הדין, ולאור הזמן הרב בו מתנהלים ההליכים בתיק זה, יפעל ביה"ד בכל האמצעים הנתונים לרשותו, להביא לסיומה את פרשת הנישואין העגומה שבפנינו, וימשיך לעקוב אחרי קיום הסדרי הראייה ולימודי הילדים במוסדות כפי שנקבע בפסק הדין.
יש לציין, שבמשך כל התקופה וגם בימים אלו, הצדדים שולחים בקשות לביה"ד ותלונות הדדיות על הפרת הסדרי הראייה, כשכל צד מציג את אשר עושה הצד השני. הצדדים מצרפים בבקשותיהם העתקי מסרונים המראים שיש צדק בטענות שניהם, מצב המכריח גירושין מיידיים, פינוי הדירה והליכה במתווה שיפסוק ביה"ד.
התנהלות זו של הצדדים בשליחת בקשות ותלונות ארוכות לביה"ד ולגורמים אחרים הצריכה אף היא, להאריך ולברר את כל העניינים שבין הצדדים, מפני שברור שבכל מה שלא נפסק ימשיכו הצדדים להתכתש ולריב עליו, והלואי שבמה שנפסק יקבלו הצדדים את פסק דינו של ביה"ד. אך כאמור משפסק ביה"ד את פסקו, יוכל ביה"ד לאכוף על הצדדים קיום פסק הדין. התנהלות זו היא שגרמה לאיחור בהוצאת פסק הדין ושליחת פסק הדין רק לאחר כשנה מהזמן שהועבר לטיפול הרכב בית דיננו ולאחר שביה"ד קיים שני דיונים ארוכים בהם נשמעו דברי הצדדים וב"כ בהרחבה.
מסקנות
סח. המסקנות העולות מהאמור לעיל:
סעיף זה אינו תלוי בגירושין, ולפיכך אין לדחות סילוק ידה של האשה מדירת הבעל.
מלבד זאת, האם היא זו שתיקח ותוציא את הילד מגן חב"ד, והעברת הבן לאב תהיה בבית האם, או במקום אחר שיקבעו הצדדים.
מסקנות מעשיות
לאור כל האמור לעיל, המסקנות המעשיות הן כדלהלן:
הרב שלמה שפירא – אב"ד
עברתי על כל מה שכתב באריכות ובהשקעה עצומה, ידידי אב"ד הגר"ש שפירא שליט"א.
דבר אחד אינני מבין עדיין, מדוע היה צריך לבצע העברה של תיק זה מהרכב קמא להרכב בית-דין דנן. לכאורה לא היתה שום הצדקה למהלך זה, התיק היה צריך להסתיים בהרכב קמא לאחר שהוא התנהל שם במשך שנים, ובכך היה נחסך עינוי דין ממושך לצדדים, וכן לא היו מתעכבים תיקים הממתינים לפסק דין שהתנהלו בבית דיננו זמן רב קודם לתיק דנן, אולם את הנעשה אין להשיב.
לגופו של ענין אני מצטרף למסקנות פסק- הדין.
הרב אברהם מייזלס
מצטרף למסקנות.
הרב אריה אוריאל
נפסק כאמור לעיל.
מותר לפרסם לאחר השמטת שמות הצדדים.
ניתן ביום כ"ד בניסן התשע"ו (02/05/2016).