תיק (רבני תל־אביב) תשטז/3121
תשטז/3633
בבית הדין הרבני האזורי בתל־אביב – יפו
לפני כבוד הדיינים:
הרב יוסף בבליקי – אב"ד, הרב יעקב רוזנטל, הרב ישעי' מונדרי
התובעת־הנתבעת: פלונית (ע"י ב"כ צ' גינצברג)
נגד
הנתבע־התובע: פלוני (ע"י ב"כ הרב אוירבך)
הנדון: תביעת מזונות ותביעה נגדית לגירושין לצורך פריה ורביה[1]
שהה עם אשתו עשר שנים ולא ילדה, בזמה"ז שיש חדר"ג – כנ"ל באיש שאינו שומר תו"מ, כשיש קטטה וחשש עיניו נתן באחרת, כשנגרם בפשיעתו – שהה עשר שנים ויש ילד אחד – חיוב מזונות כשהבעל רוצה לגרש ומנוע משום חדר"ג – מעשה ידיה שלה במורד – מחלוקת רמב"ם ורא"ש בחיוב מעשה ידיה – חקירה בתקנת מעשה ידיה תחת מזונותיה – מעשה ידיה במלאכות כבדות או כשפטורה מלעבוד – מעשה ידיה כשכבר יש איבה – מניעת מזונות כששהה ולא ילדה או כשיש טענת מאיסה עלי
בני הזוג נשואים כארבע־עשרה שנים בלי ילדים משותפים, אך לבעל בת מנישואים קודמים. האשה תובעת מזונות וחיי משפחה. לדבריה, ניהלו חיי נישואין תקינים ומסודים עד לפני כשלוש שנים, אז הכיר הבעל אשה אחרת. מאז היחס הדרדר, עד שהבעל עזב את הבית. לטענתה, חוסר הילדים המשותפים נבע מדחייתו של הבעל עד שהיתה כבר בגיל מבוגר. הבעל תבע גירושין, ומסר שהחיים היו קשים בעטיו של אופיה הרגזני של האשה, ורצונו בעוד ילד לקיים פו"ר. מכחיש שמנהל יחסים עם אשה זרה ושהדחייה בילודה בגרמתו. האשה עובדת, אך טוענת שאינה מרויחה מספיק למחייתה, כשהבעל טוען שמרויחה יותר ממה שהיה ראוי לפסוק לה.
מסקנות
א. (1) בזמן הזה דאיכא חדר"ג, נחלקו הפוסקים האם כופין אשה שלא ילדה עשר שנים לקבל גט. למעשה לא נוהגין לכוף, דלא כב"ש.
(2) אפילו לפוסקים שכופים, אין לכוף באיש חפשי שבגד באשתו, או אם עבר זמן רב והיה קטטה ביניהם, או אם הפשיעה ממנו.
ב. מי שהוליד בן, אעפ"י שלא קיום בזה מצות פו"ר, אין כופין אותו להוציא. כמו"כ אין כופין אותה לקבל גט.
ג. (1) דעת הרא"ם והב"ח שאם הבעל רצה לגרש את אשתו ולשלם כתובתה והאשה אינה מסכימה להתגרש, אינו כמורד ופטור ממזונות. הב"ש חולק שגם מניעת שאר כסות ועונה כלול בחדר"ג.
(2) הסכמת האחרונים שאינו יכול למר קים לי כרא"ם, וחייב במזונותיה.
ד. הב"ש סובר שאם הבעל מורד על אשתו, גם אם מפרנס אותה בכפיה ע"י ב"ד, מעשה ידיה שלה. ההפלאה הקשה עליו, אך לא חלק להדיא, והשאיר בצ"ע.
ה. (1) הלך הבעל למדינת הים, לרי"ף ורמב"ם פוסקים לאשתו מזונות אף אם מעשה ידיה מספיקים למזונותיה. כמו"כ, אלמנה שתובעת מזונות, לרמב"ם אין ביה"ד מחשבין את מעשה ידיה. לרא"ש יש לחשב את מעשה ידיה לפני שפוסקים לה מזונות.
(2) אשה שנתבטלה ממעשה ידיה ולא עשתה, לרמב"ם לא חייבת לשלם, ולרא"ש חייבת.
(3) ההסבר: לשיטת הרמב"ם התחייבות הבעל למזונות אשה היא התחייבות כספית, אך התחייבות האשה במעשה ידיה היא רק התחייבות לעבוד. לשיטת הרא"ש התחייבות האשה במעשה ידיה היא ג"כ התחייבות כספית, כשאינה עושה עבודות הבית (כדלקמן).
ו. (1) יש לחקור בתקנת מעשה ידיה תחת מזונותיה: האם הבעל קנה את מעשה ידיה תמורת מזונות ונחשב כרכושו, או שיש רק שיעבוד על האשה שצריכה למסור את מעשה ידיה תמורת מזונות?
(2) לשני הצדדים, יש לחקור עוד: כשלא נותן לה מזונות, האם אין תקנת חז"ל כלל של מעשה ידיה או שיש עדיין לבעל זכות, אלא שהאשה חוזרת וגובה את מעשה ידיה כתשלום מזונות? נפק"מ לעודף על צרכי מזונותיה.
(3) לפי ההלכה כרב הונא, שאשה יכולה לומר איני ניזונת ואיני עושה, מעשה ידיה שייכים לאשה ויש רק שעבוד עליה לתת לבעל (כצד ב' בחקירה הראשונה).
(4) לשיטת הרמב"ם הנ"ל, אם אינו נותן לה מזונות אין תקנת חז"ל כלל על מעשה ידיה, כי אז אין חשש איבה (כצד א' בחקירה השנייה). אבל לשיטת הרא"ש הנ"ל שעבוד מע"י זה תביעה כספית שתתן את מעשה ידיה אפילו כשאינה נזונית, ומה שיכולה להגיד איני נזונית ואיני עושה זה רק בתור גביה ופרעון (כצד ב' בחקירה השנייה).
ז. (1) אם אינה נזונית, הרמ"ה סובר שמציאתה לעצמה, כי לא שייך בזה איבה, כשיטת הרמב"ם. הרא"ש חולק וסובר כיון שצריך הסכמתה הוי כנזונית, ושוב יש איבה, ויל"פ לשיטתו שמעשה ידיה לעצמה בתור גביה למזונות, ממילא מציאה שדינה כמו העדפה שייכת לבעלה.
(2) נחלקו הרמ"ה ור' יונה האם אשה יכולה לומר שלא רוצה מעה כסף ולא לתת מותר מעשה ידיה. להלכה, הרמ"א פסק כרמ"ה שיכולה לומר שלא רוצה לקבל ולא לתת.
ח. ארוסה שהגיע זמנה להנשא, שהארוס חייב במזונותיה, לריטב"א מעשה ידיה לארוס כדין נשואה, ולרא"ה לעצמה, כי לא שייך סברת איבה כשאינה תחתיו. אבל במורד שאין דעתו לחזור, ובין כה יש איבה, גם הריטב"א יודה שמעשה ידיה שלה.
ט. מגורשת ואינה מגורשת, בעלה חייב במזונותיה, אך מציאתה שלו כיון שבין כה יש איבה. לכאורה משמע דמעשה ידיה לבעלה, וכן דעת האו"ש, אך יש לדחות, כיון שמספק אינה מחוייבת לעבוד, מעשה ידיה הוי כהעדפה שדינו כמציאה.
י. לפי הירושלמי, מי שגרש את אשתו ולא נתן כתובה עדיין חייב במזונותיה. לרי"ף, הבבלי חולק, אך יש מקום לדחות.
יא. (1) כאשר כבר אין לחוש לאיבה, כגון במורד – מעשה ידיה שלה.
(2) ביורשים, מציאת אלמנה לעצמה כי לא חוששים שתהיה איבה, אך מעשה ידיה ליורשים. לרש"י י"ל כי ההשש איבה במעשה ידיה יותר גדול, אך במציאה יש איבה רק אם נותן מעבר לצורך. ולתוס' החשש איבה במעשה ידיה הוא שלא יטריחוה לב"ד, ובמציאה של קטטה.
יב. (1) אף שהבעל יכול לומר צאי מעשה ידיך למזונותיך בספקה, הב"ש מביא בשם הרבה פוסקים דדוקא מרצונה אם היא מסכימה.
(2) אפילו לשיטה האחרת, זה דוקא כשיש לו זכות במעשה ידיה. אבל כשחייב במזונותיה ומעשה ידיה שלה (כמו במורד) – לכ"ע לא יכול להגיד צאי מעשה ידיך למזונותיך.
יג. (1) אם יש לבעל ממון שיוכל לקנות או לשכור מי שישרת אותו, האשה לא מחוייבת לעשות את כל המלאכות בבית.
(2) אם בכל זאת האשה מנהלת את משק הבית בלבד וגם מרויחה ע"י עבודה שהיא לא מחויבת, זה לכאורה העדפה ע"י הדחק. הב"ח פוסק כי מנהג שלנו שאין מוציאין מאשה דמי מלאכה של העדפה ע"י הדחק.
(3) דעת הרא"ש כשאשה עושה כל המלאכות בבית אינה מחוייבת לעבוד בצמר משקל חמש סלעים. א"כ ממילא מעשה ידיה שייכים לאשה שזה העדפה ע"י הדחק.
יד. (1) כלל גדול במעשה ידיה: הכל כמנהג המדינה. מלאכות כבדות שזה מלאכת אנשים לא יכול להכריח אותה.
(2) אלמנה שניזונית מן היתומים והניח בעלה קרקע והשביחתו, לרשב"ם כיון שמעשה ידיה שלהן כל השבח שלהם. לראב"ד אין השבח שלהן, שלא אמרו מעשה ידיה שלהם אלא במעשה ידיה הקבועין, אבל לא במלאכה אחרת שאין דרכה בכך.
(3) אפשר לפרש את מחלוקת הרש"בם וראב"ד בשני אופנים: א. לכו"ע עבודות קרקע נקרא העדפה שע"י הדחק, וחולקים למי שייך העדפה ע"י הדחק – אם לבעל או לאשה. ב. לראב"ד עבודה שאין דרך נשים לעבוד זה יותר מהעדפה שע"י הדחק, ולא תהיה איבה, כי המזונות שנותן לה לא על סמך מעשה ידיה כאלה עבודת אנשים. וכן משמע בדרישה.
טו. (1) בירושלמי מובא: קידשה לדעת אביה וכנסה שלא לדעת, רב אמר אוכלת בתרומה, ושמואל אמר שאינה אוכלת בתרומה. לרבי מנא טעמו של רב מכח חזקה, כיון שקדשה לדעת חזקה שנכנסה לדעת ובטח אביה לא ימחה, ולפי"ז אף מעשה ידיה לבעלה. לר' יוסי בי רבי בון טעמו של רב היות מן הדין ארוסה ג"כ אוכלת בתרומה העמידו על דין תורה, אבל מעשה ידיה לאביה.
(2) לריבר"ב נותן לה מזונות מספק כי שיעבד את עצמו בשאר כסות ועונה והוא ידע שאביה לא יודע מהנשואין, ומ"מ לענין ירושה מודה רב שאם מתה אינה יורשה, היות ספק אוקי ממונא בחזקת מריה, אף שיש יותר מספק השקול.
טז. (1) רק אם היא מתפרנסת מכח תקנת חכמים תקנו מעשה ידיה תחת מזונות.
(2) לכן, מי שהתנה עם אשתו שלא יתחייב במזונותיה, אם אח"כ רצה ונתחייב לתת לה מזונותיה אין מעשה ידיה שלו. וכן הדין אם פוסק לזון בת אשתו, וכן אם זן יתום.
יז. במקרה שלא ילדה, אף כשאי אפשר לכוף אותה לקבל ג"פ מספק, אם הבעל רוצה לכופה ע"י שימנע שאר כסות ועונה – אין ביה"ד יכול לכופו על זאת המניעה. הוא יכול להגיד קים לו כהפוסקים שסוברים כי במקום מצוה לא תיקן חדר"ג, ואפילו בני"ד שיש קטטות וחשש עיניו נתן באחרת. וכ"ש כשיש לה כסף לפרנס את עצמה.
יח. אם טוען טענה מאוס עלי ויש לו טעם מבורר, אף שאין הדין נותן לגרשה בע"כ, מ"מ יוכל למנוע ממנה מזונות, ובזה יש לסמוך על דעת הרא"מ.
יט. אף שחז"ל תקנו שעל הבעל לפרנס את אשתו למרות שיכולה לפרנס את עצמה, יש מקום לומר שזה דוקא שיש קשר אישות ביניהם, אבל כשנפסק הקשר ורוצה לגרשה והיא לא רוצה, י"ל שאינו חייב כשיש לה להתפרנס. ויש לעיין בזה.
פסק דין
הצדדים הם בעל ואשה ואין להם ילדים.
התובעת [פלונית] הגישה בכ"ט אדר תשט"ז (12.3.56) תביעה למזונות וחיי משפחה נגד בעלה. בכתב התביעה התובעת מוסרת שהתחתנו בשנת 1942 במשרד הרבנות בחיפה, והצדדים נהלו במשך כל השנים חיי נשואין ומשפחה תקינים ומסודרים, למרות שאין לזוג ילדים והכל היה כשורה.
לפני שלש שנים בערך הכיר הנתבע אשה אחרת, אשה נשואה, ומאז התחיל להשתנות יחסו לתובעת. הנתבע התחיל להזניח את אשתו, הכריח אותה לעזוב את עבודתה בתור מדריכה בויצ"ו על מנת לקבל פצויים ומכסף זה קנה לו מכונית פרטית, ולאחר שהנתבע קבל את כספה של התובעת כנ"ל, הוא הכריח אותה לחזור לעבודתה. ע"י פעולתו זו הפסידה התובעת את הוותק וזכות לפנסיה, לאחר שעבדה במוסד הנידון במשך שבע־עשרה שנה. הנתבע מכר את המכונית והכניס את הכסף לבנק על שמו. החל מקיץ זה החריפו היחסים בין הצדדים בצורה מבהילה, כי הנתבע הפסיק כל התענינות באשתו והפסיק לחיות אתה. המצב הגיע לידי כך שבחדש יוני 1955, עזב הנתבע את הבית בכלל.
הבעל חזר הביתה כעבור ארבעה ימים והבטיח לאשתו לתקן את התנהגותו ומעשיו, והתובעת הבטיחה לנתבע לשכוח את הכל. אולם המצב לא חזר לקדמותו, והנתבע הפסיק בחדש נובמבר 1955 למסור את משכורתו לאשתו לצורך ניהול משק הבית, והפסיק למעשה לגור עם אשתו ביחד ע"י חלוקת דירתם לשני חדרים נפרדים. הוא יוצא מהבית בבקר מוקדם וחוזר בלילה לשם לינה בלבד, ביום ששי הוא יוצא מהבית בשעות אחר צהרים וחזור הביתה במוצאי שבת בלילה. נוסף לכך הוא מעליב את התובעת ללא כל סיבה והצדקה.
ע"י התנהגותו המשונה כנ"ל כלפי התובעת – הן באי נתינת פרנסה, הן בהעדרו מהבית, הן ע"י פגישותיו היום יומיות עם מכירתו, והן בהתפרציותיו כנ"ל – רוצה הנתבע להשיג מאת התובעת גט פטורין ללא כל סיבה והצדקה, ולהכריח אשה חלשה שתסכים לבצוע תכניותיו של הנתבע, שהן מנוגדות לחוק לדת ולמוסר גם יחד.
הנתבע עובד בתור מפקח במשרדי מס הכנסה ברמת גן ומרויח סך 240 ל"י לחדש. התובעת דורשת מזונות בסכום מינימלי סך 100 ל"י לחדש החל מים 1.11.55. התובעת אוהבת את בעלה ומוכנה לסלוח לו על הכל, לשכוח את כל מה שעבר עליהם ולפתוח דף חדש בחיי נשואין שלהם, והיא דרשה ודורשת זאת מאת הנתבע. לאחרונה נשלח לנתבע בתאריך 1.3.55 מכתב על כך, אשר העתק ממנו מצורף בזה. אולם על מכתב זה ועל יתר פניותיה של התובעת לא באה כל תשובה.
אי לזאת מתבקש בזה כב' בית הדין להזמין את הנתבע לדין, ולחייבו לחזור לאשתו ולחיי נשואין תקנים וכשרים.
כעבור חמשה שבועות, ביום ז' אייר תשט"ז, הגיש הבעל תביעה לגירושים נגד אשתו. בכתב התביעה הבעל מוסר כי החיים ביניהם היו במשך כל הזמן קשים ורעים בעטיה של האשה שהיא בעלת אופי רגזני, קפדני, ועצבני, ואופיה זה השתקף על כל מהלך החיים. כתוצאה מזה היו תמיד חיכוכים התרגזויות ומתיחות בבית, והבעל לא ראה חיים עם אשתו. במשך כל הזמן לא זכה הבעל להבנות מאשתו מחמת חוסר כושר הולדה שלה. יש לו לבעל רק בת אחת מאשתו הראשונה, ורצונו בעוד ילד כדי לקיים את המצוה של פו"ר. כל הטיפולים של הרופאים באשה לא הצליחו להביאה לידי הפרייה וכושר הולדה. הם ישבו כל הזמן, למעלה מארבע־עשרה שנה, בארץ ולא היתה כל מחלה או סבה אחרת שגרמה למניעת חיי אישות ביניהם.
בית הדין בישיבתו בכ"ו אייר תשט"ז החליט לשלב את שתי התביעות – של הבעל ושל האשה – יחד. נשמעו תשובת הבעל על תביעת האשה למזונות וחיי משפחה תקינים, ותשובת האשה לתביעת הבעל לגרושין. הבעל מכחיש מה שהאשה מסרה בכתב תביעתה שהיו ביניהם חיים טובים. להיפך, החיים ביניהם היו כל הזמן קשים ורעים בגלל אופיה של האשה, רגזנית ועצבנית. מה שהוא עשה לא מצא חן בעיניה. מכחיש שיש לו קשרים אינטימיים עם הגב' [ח' ה'], יש לו רק קשרים מסחריים אתה. הגיעו שמועות לבעל שאשתו רוצה לבצע איזה מעשה לסכן חיי בעלה, ובאמת מצא ביום אחד סנדויצ'ים מפוקפקים, ומאז הפסיק לאכול בבית ונכנס לגור בבית האשה הזאת. כשהתובעת התנפלה עליה, אז הבעל עזב את ביתה וחזר לדירתו וגרים בחדרים נפרדים. הבעל לא יכול לחיות אתה לכן הוא דורש גט, ומזונות לא מגיע לה כי היא מרויחה יותר ממנו.
האשה הודתה שהיא עובדת ומרויחה 145 ל"י לחדש, אבל זה לא מספיק לה. בענין האשה הזרה יש קורספונדנציה המוכיחה ההיפך, שאין המדובר על עניני מסחר, רק קשרים אינטימיים. האשה מכחישה מה שהבעל מסר בכתב תביעתו שהחיים ביניהם היו כל הזמן קשים ורעים. החיים בינינו היו בסדר גמור, היה בעל יוצא מהכלל, עד לפני שנתיים שהכיר את האשה הזרה.
לטענת הבעל שהוא רוצה בילד, והיות שלא זכה להבנות מאשתו מחמת חוסר כושר הולדה שלה רצונו לקיים את המצוה פו"ר, האשה מוסרת כל ההשתלשלות בבעיה זו:
הבעל נולד בשנת 1904, והאשה נולדה בשנת 1908, ובזמן הנשואין שהיה בשנת 1942, הבעל היה בגיל שלושים ושמונה והאשה בגיל שלושים וארבע. הם חיו חיי אישות ארבע שנים לפני חתונה. לא התחתננו, מפני שאשתו הראשונה לא רצתה לקבל גט. בארבע השנים לפני חתונה בודאי שלא רצינו שיהיה ילד, ואחרי חתונה הבעל אמר שכל זמן שבתו מאשתו הראשונה (שהיתה ברוסיה הסוביטית) לא תבוא ארצה, לא רוצה בילדים. היות שאני מאוד רציתי בילד, השתדלתי לקבל סרטיפיקט בשביל הילדה ללא עזרה מצד הבעל, והודות לקשרים שלי עם ויצ"ו השגתי סרטיפיקט ועלתה ארצה בשנת 1946.
אח"כ התחלנו לרדוף אחרי פרנסה. אני הייתי המפרנסת היחידה ולבעלי לא היתה עבודה קבועה, והוא צעק שהוא לא יכול להביא עוד ילד, ואני הסכמתי לזה מתוך אונס שאהבתי אותו מאוד ועשיתי הכל כרצונו. אף פעם לא אמר שרוצה בילד. כל הזמן אני רציתי והוא לא רצה, לכן השתמשתי בכדורים שונים לא לבוא לידי הריון, עד שנת 1948 או 1949. אח"כ חיינו חיים נורמליים ונבדקתי, והרופאים אמרו שהכל בסדר, רק כיון שהשתמשתי כל הזמן עם אמצעיים למניעת הריון זה יהיה אפילו סכנה לחיי להכנס אחרי שנת ארבעים להריון.
הבעל מכחיש שהאשה השתמשה בכדורים למניעת הריון, ואם השתמשה זה היה בלי ידיעתו. היא רצתה בילד והלכתי אתה לבית חולים בילינסון, וגם אצל רופא פרטי בתל אביב לפני 10־12 שנה, לקחו ממני הזרע. אין לי כל תעודה, הכל בידה. הטיפול היה שלה ואני ג"כ רציתי ילד. אני ניסיתי להתגרש ממנה הרבה פעמים, רק המשפחה השפיע עלי לחכות, אבל כאשר ראיתי שאשתי הגישה תביעה למזונות אז הגשתי גם אני תביעה לגרושין.
האשה משיבה כי הבדיקה בבי"ח בילינסון היתה טרם שהבת הגיעה לארץ. הרגשתי משהוא לא בסדר, ופחדתי שאולי זה תוצאה מאמצעים שהשתמשתי למניעת הריון וזה ימנע ממני כושר הלידה בעתיד. רציתי לדעת אם האמצעים לא הזיקו גם לכושר הלידה, ואמרו שזה בסדר. הלכתי לרופאה בת"א כשחיתי אתו באופן נורמלי ולא נכנסתי להריון, והייתי כבר בערך בגיל ארבעים. הרופאה אמרה לנסות בהזרעה מלאכותית ועשיתי פעם אחת. לא טפלתי יותר כי ידעתי ילד ראשון אחרי ארבעים שנה זה מסוכן וגם הרופאה אמרה לי ככה, והייתי טרודה בעבודה, ובעלי אף פעם לא רצה בילד, ואני הייתי מאוד קשורה לבעלי באהבה לכן התחשבתי אתו. הכל ספרתי לבעלי, הכל היה בינינו גלוי מתוך ידידות ואהבה.
ביה"ד בישיבתו בכ"ד תמוז קבע את המשך הדיון בי"ג חשון תשי"ז, והטיל על האשה להביא הוכחות ועדים לטענותיה. בתאריך הנ"ל ב"כ האשה הציג לפני ביה"ד שלושה מכתבים וגלויה אחת ברומנית, עם העתקה בעברית של המכתבים המצורפים בתיק, שתוכנן קשרי אהבה ויחסים נפשיים הדוקים ביותר מה שאשה זרה כותבת לבעלה. האשה אמרה שמצאה המכתבים בכיסו של מעיל בעלה.
עדה [נ'] מחיפה מסרה כי היא מכירה את הזוג כל הזמן וביקרה הרבה פעמים בביתם. הייתי ידידה שלהם כל השנים. לפי מה שראיתי החיים ביניהם היו בסדר גמור, אף פעם לא שמעתי מאדון [ה'] שהוא רוצה לגרשה מפני שאין לו אתה ילד. להיפך, היה מאוד מרוצה מבתו שהאשה חינכה אותה, ואף פעם לא התלונן על אשתו.
לפני שנה בקרתי אצלם וראיתי דבר מוזר – אכלו בנפרד, והגב' [ה'] ספרה לי על המשבר בחיים המשפחתיים. שוחחתי עם אדון [ה'] והוא אמר לי שהוא לא יכול יותר להמשיך אתה, שנמאס לו כבר. הוא לא אמר שרוצה לגרשה מפני שאין לו אתה ילד. כשהבעל אמר לי שיש לאשה אופי קשה, שאלתי אותו: ע"ז היה נחוץ שבע עשרה שנה? הוא אמר לי שרוצה לתת לה 2,500 ל"י, לכן אמרתי לו שילך לרבנים לגרשה. הוא השיב שהוא לא רוצה לעשות זאת, שהאשה תעשה זאת. הוא הוסיף שיודע לסדר הכל, שהיא לא תקבל אם מגיע לה משהוא לפי החוק. כמו"כ היא אומרת שזוכרת שהגב' [ה'] אמרה לה פעם שהיות הבת שלו חביבה בעיניה, לכן לא צריכין עוד בילדים מכיון שיש לנו ילדה.
הבעל מכחיש שהוא קבל פעם את המכתבים, ואין לו שום מושג על הגלויה ולא יודע ממי הם. הוא הוסיף: איך אפשר שהם מגב' [ח' ה']? הלא היא פולנית ולא יודעת רומנית.
ביה"ד החליט לקבוע המשך הדיון ליום ט"ז טבת תשי"ז, ועל הצדדים להביא עידיהם לאותה הישיבה, וביום חמישי כ"ג טבת תשי"ז בשביל סיכומים של שני צדדים.
ביום ט"ז טבת האשה הביאה שני עדים.
העד [ב' ע'] מכיר את הזוג [ה'] כל הזמן. פעם אחת ביקרתי אצלם ברמת גן בדירתם הנפלאה והתפלאתי מהדירה ואמרתי למר [ה'] שאני שמח שיש להם דירה נהדרת. הוא ענה לי זה הכל הודות ל[מ'], לולא אשתי לא היה לי כל הבית. [מ'] זו אשתי.
אח"כ האשה הביאה עדה בשם [צ' ש']. ב"כ האשה חושד כי המכתבים והגלויה הם מאשה זו. אם כי מקודם חשבה כי הם מגב' [ח' ה'], כיון שהאשה עקבה אחרי הבעל והיא בעצמה ראתה אותו חמש פעמים שנכנס לביתה של גב' [ח' ה'] והיא אשה גרושה כי בינתיים נתגרשה מבעלה, נכנס בשעה חמש ויצא בשעה שתים־עשרה בלילה, כך שאין מקום להגיד שהיו רק קשרי מסחר. אבל אחרי זה נודע לה כי חוץ מגב' [ח' ה'] הבעל עומד בקשרים הדוקים עם הגב' [צ' ש'].
הגב' [צ' ש'] אומרת שהיא מכירה את אדון [ה'] מזמן שהייתי בת חמש עשרה. עד שנת 1940 הייתי בבסרביה. כשעזבתי את רומניה הייתי בת עשרים ושמונה, שם דברתי וכתבתי רומנית, יותר השתמשתי ברוסית. אני רואה אותו לעתים מאוד רחוקות. לשאלת ב"כ האשה אם המכתבים הנמצאים בתיק הם ממנה, היא משיבה לא.
ב"כ האשה מבקש שביה"ד ירשה לו לבקש את העדה שהיא תכתוב בפני ביה"ד על נייר. ב"כ הבעל התנגד לדרישת ב"כ האשה. ביה"ד החליט שהזכות לב"כ האשה לדרוש מהעדה בכתב יד בשפה הרומנית בפני ביה"ד. העדה, אני לא רוצה לכתוב מפני שאני לא רוצה שכתב ידי יבוא בפני גרפולוגיה. ב"כ הבעל אומר, העדה מסרבת לכתוב. העדה, אני מאשרת שהמכתבים הנמצאים בתיק בשפה הרומנית הם לא מכתב ידי.
לשאלת ב"כ האשה, העדה משיבה כי לפני שנתיים עשיתי לי נתוח בבי"ח בילינסון (במכתב מהאשה כותבת שתצטרף לבוא לבלינסון בשביל בדיקה). סרבתי לכתוב מפני שכתב יכול להיות דומה לפעמים ואינני רוצה להיות מעורב בענינים מסובכים שלא איכפת לי. אני נפגשת עם מר [ה'] רק אצל מכירים. אצלי בבית היה רק פעם אחת. לשאלת ב"כ הבעל, העדה משיבה אני ממשיכה לחיות עם בעלי חיי שלום תקינים. לשאלת ב"כ האשה, העדה משיבה נכון ששלחתי למר [ה'] גלויה מתי שהייתי בחו"ל. הייתי אז בת שש־עשרה, לא זוכרת אם יש איזה תמונה על הגלויה. ב"כ האשה אומר שגמר את פרשת העדויות של התביעה.
ב"כ הבעל: אנחנו לא מביאים שום עדים.
ביום כ"ג טבת השמיעו הצדדים את סכומי טענותיהם וחזרו על תביעותיהם. ב"כ האשה טען עיניו נתן באחרת, והוא היה הגורם שלא רצה בילדים עד שהאשה הגיעה לגיל ארבעים, ואין בזכותו עכשיו לדרוש גט אחרי שהאשה היא כבר בגיל ארבעים ושמונה ולא מסוגלת להכנס להריון. הכל מחמתו, ודורש מזונות שלא מספיק מה שהיא מרויחה.
ב"כ הבעל טען שלא צריכים להביא עדים כיון האשה בעצמה הודתה שהיתה עם הבעל ארבע־עשרה שנה ולא מסוגלת להכנס להריון. הבעל רוצה גט לא מפני שיש לו מה שהוא עם אשתו, הוא רוצה גט מפני שרוצה בילד. ולטענת האשה שהוא נתן עיניו באשה אחרת – נניח אפילו שזה אמת, כל בעל שרוצה לגרש את אשתו בגלל שאין ילדים בודאי שרוצה באשה אחרת, בכדי שיהיו לו ילדים. המציאו מכתבים ואמרו שהם מהגב' [ח' ה'], ופתאום הביאו את הגב' [צ' ש'] ואומרים שהמכתבים ממנה. אני יעצתי לגב' [צ' ש'] לא לכתוב כתב ידה בשפה רומנית, למה לה להכנס בתור צד למשפט, ומה היא היתה מוכיחה בזה שהוא בוגד בה.
אבל זה עוד לא שולל ממנו הזכות לדרוש גרושין מאשתו שלא מסוגלת להביא בנים ולקחת אשה אחרת ולקיים המצוה פו"ר, ועפ"י הדין כופין את האשה לקבל גט. אם כופין את הבעל לגרש אם האשה רוצה בלידים, בודאי שכופין את האשה אם הבעל רוצה בילדים. הבעל לא רוצה להפטר מהאשה בלי לתת מה שמגיע, מוכן לתת לה פצויים. הוא לא רצה לפתוח במשפטים וחשב שהיא תבין אותו, אבל כאשר ראה שהאשה הגישה תביעה למזונות אז מצא לנכון שגם הוא יגיש תביעה לגרושין. בנוגע לתביעת מזונות, הלא הבעל מרויח 200 ל"י. כמה ביה"ד יכול לפסוק – החצי מזה, ז"א 100 ל"י. ואם היא מרויחה 150 ל"י לחדש מעשה ידיה מספקין למזונותיה.
ב"כ האשה: לכל הטענות אין שחר, ובקשר עם המכתבים אם הם מגב' [ח' ה'] או מגב' [צ' ש'] יכול להיות שיש לו אחת, אנחנו חושדים בשתיים.
בזה סיימנו את פרשת הצד העובדתי של תביעות הצדדים, והגענו לברור הלכתי.
טענתו העיקרית של הבעל שרוצה בילד לקיים את המצוה פו"ר, כי אפילו שיש לו בת אחת עכ"ז לפי הלכה לא קיים את המצוה עד שיהיה לו גם ילד. שאר הטענות שהשמיע הבעל בכתב תביעה סעיף א. ב. ובהמשך הדיונים שסבל ממנה כל החיים לא היוו עילה לתביעת גרושין, אם כי יתכן שמנת חלקו בחיים היו קשים ורעים בעטיה של האשה ועי"ז לא יכול להמשיך אתה שנמאס לו כבר, למרות שהבעל לא הוכיח את טענותיו. אין זאת אומרת שביה"ד מאמין לדברי הבעל ומתעלם מדברי האשה שהחיים שלהם היו מסודרים למופת, בפרט שיש לנו עדות מידידי המשפחה שהחיים היו אצלם בסדר גמור ואף פעם לא התלונן על אשתו. אם כי לפני שנה הבעל אמר לעדה [נ'] שלא יכול להמשיך יותר אתה נמאס לו כבר, עכ"ז כל הזמן ארבע־עשרה שנה לא שמעה ממנו שום תלונה.
אולם ביה"ד בבואו לדון בתביעת הגרושין של הבעל ורוצה לדעת ולקבוע מה היא העילה לתביעה, בראש וראשונה ביה"ד פונה לתובע בעצמו שימסור את העילה לתביעה, ובמקרה דנן ב"כ הבעל בעצמו הדגיש בסיכומו: הבעל רוצה גט לא מפני שיש לו מה שהוא עם אשתו, הוא רוצה גט מפני שרוצה בילד. הוא אומר אין עילה אחרת לגט רק בעית הילד. לא שכבר הבעל חזר בסיכומו ממה שטען בכתב התביעה ובהמשך הדיונים על מצב הנפשי הקשה של האשה. הדברים האלה הם רק תשובה של הבעל לתביעת האשה נגד בעלה שיחזור לחיי משפחה תקינים, אבל לא בתור עילה לתביעת הגרושין. לכן ביה"ד ידון בסעיף א. ב. שבתביעת הבעל בבואו לדון בתביעת המזונות וחיי משפחה של האשה, ואין צורך בבירור הלכתי אם סעיף א. ב. שבכתב התביעה של הבעל יכול לשמש עילה לחייבה לקבל ג"פ נגד רצונה, אם כי ברור כי במקרה דנן הפס"ד לא היה שונה אפילו שטענות האלה היו כן משמשים עילה לתביעת הגרושין.
השאלות הן שתיים: א. אם אפשר לכפות אשה לקבל גט אם שהה אתה עשר שנים ולא ילדה? ב. אם במקרה דנן – שיש לו בת אחת, ויש קטטות, ועיניו נתן באחרת, ולא חרד לקיים מצות ה', וטוען שרוצה לקיים את המצוה פו"ר – אם כופין אותה לקבל ג"פ אחרי שהיתה אתו 14 שנה ולא ילדה ואינה מסוגלת יותר להוליד?
אשר לשאלה הראשונה, בב"ש (סי' א ס"ק ז וסי' קנד ס"ק לה) נראה אפילו בזמן הזה דאיכא חרם ר' גרשום, מ"מ אם לא ילדה עשר שנים יכול לגרשה בע"כ. ועיין פ"ת (סי' קנד ס"ק כט) שמביא דעות הפוסקים שחולקים על הב"ש, ולא כופין אותה לקבל ג"פ: השב יעקב, נוב"י, ותורת יקותיאל, ובספרו ושב הכהן. עיין בשדה חמד (מערכת גרושין סי' ב אות יא) למרות שהב"מ דחה ראיות השב יעקב, מ"מ לא מלאו לבו לחלוק על שב יעקב והשאיר בצ"ע, וגם חתנו של ושב הכהן שפקפק ע"ד חותנו כבר סיים שזה רק להלכה ולא למעשה, בפרט שעמד לנגדו תשובת ראבי"ה שבתשובת מהרש"ל. עיין בשו"ת שו"מ (מהדו"ק ח"ג סי' כו) האריך בזה וכתב במסקנתו:
"ולענין דינא נ"ל דכל שיש חרגמ"ה אף שרוצה ליתן כתובתה והיא אינה רוצה לא כפינן לה כמ"ש השב יעקב ונוב"י וכמה אחרונים."
עיין באוצה"פ (סי' א, סעי' י, ס"ק סח אות י) שהביא גם פוסקים שסוברים שכן יכול לגרשה בע"כ: שו"ת מים חיים, פורת יוסף למהר"י אלפנדרי (סי' ו), בית יהודה (אה"ע סי' ה), צ"צ החדש (אה"ע סי' קלב), ועוד.
למעשה לא נוהגין לכוף אותה לקבל ג"פ. עיין באוצה"פ בשם נהרי אפרסמון (סי' יח) שכתב בשהה עשר שנים ולא ילדה:
"לא מלאו לבם של חכמי הדורות שלפנינו להתיר לגרש בע"כ" וכו'.
וכתב עוד דבזמן הזה שנתפשט תקנת רגמ"ה ולא שמענו בזמננו שכופין אשה לקבל גט משום העדר בנים. עיין בית יצחק (סי' פו):
"כיון דנוהגין שלא לכוף לבעל לגרש בשהה עשר שנים א"כ גם את האשה אין כופין."
ואשר לשאלה השניה, נראה כי במקרה דנן אפילו לדעת הפוסקים שסוברים שחדר"ג לגרש בע"כ לא גזר במקום מצוה (עיין אה"ע סי' א ס"י וסי' קטו ס"ד), כולם מודים שאי אפשר להכריח אותה לקבל ג"פ, כי אי אפשר לקבוע בודאות גמורה שתביעת הבעל לגט נובע מחרדתו לקיים מצות ה'. לפנינו איש חפשי שבגד באשתו הראשונה וחי חיי אישות 4 שנים עם הנתבעת לפני שנתגרש מאשתו הראשונה, ומובן שלא טבלה לנדתה, ואם לבו לא חרד לעברות חמורות האיך פתאום נמאס לו החיים כיון שלא יכול לקיים את המצוה פו"ר בשלמותה.
שנית, אם כ"כ עזה תשוקתו לקיים מצות ה' למה חיכה עד שתגיע לגיל ארבעים ושמונה?! וגם אז לא הגיש תביעה, כמו שאמר שלא רוצה משפטים. רק אחרי שהאשה הגישה תביעה למזונות – כעבור חמישה שבועות הגיש הבעל תביעה לגרושין, אז נזכר שחסר לו מצוה אחת מתרי"ג מצוות, מצות פו"ר שלא קיום בשלמותה.
הדבר ברור כי עילת התביעה לגרושין נובע מסיבות אחרות, שהתובע בעצמו פירט אותם בכתב התביעה והם סעיף א. ב. שבכתב התביעה וטוען טענת מאיסה עלי, או שהסיבה אמיתית לתביעתו הוא פרשת יחסיו לנשים אחרות [ח' ה'] ו[צ' ש'] אין ספק כי מכתבי אהבה המצורפים לתיק מהווה לב"ד חומר רב ערך לפענח תעלומת סיבת התביעה לגרושין. יתכן ג"כ ששתי סיבות ביחד, או שאחת סיבה והשניה תוצאה היוו את העילה לתביעה, רק מצא אמתלא טובה שרצונו לקיים מצות פו"ר ולתלות בה.
תשובת הבעל על המכתבים והגלויה להד"מ ולא יודע שום דבר, בלי לנסות להוכיח את צדקתו, היא כ"כ קלושה ולא מתקבלת על הדעת עד שב"כ הבעל הדגיש בחולשת הדברים. יעיד על זה תשובת ב"כ הבעל בסיכומיו לטענת ב"כ האשה שהסיבה העיקרית היא עיניו באחרת. הוא משיב:
"נניח אפילו שזה אמת (עיניו נתן באחרת), כל בעל שרוצה לגרש את אשתו בגלל שאין לו ילדים בודאי שרוצה באשה אחרת, בכדי שיהיו לו ילדים."
הלאה הוא ממשיך:
"ומה היא היתה מוכיחה בזה (הכונה [צ' ש'] אם היתה כותבת חתימת ידה) שהוא בוגד בה. אבל זה עוד לא שולל ממנו הזכות לדרוש גרושין מאשתי שלא מסוגלת להביא בנים ולקחת אשה אחרת ולקיים את המצוה פו"ר, ועפ"י הדין כופין את האשה לקבל גט."
עיין פ"ת (סי' קנד ס"ק כט) בשם שו"ת ושב הכהן אם היה קטטה בין איש ואשתו כ"ע מודים דאין כופין אותה לקבל גט, ולמד כן מהרמ"א (סי' קעח ס"ט), שיש לחוש שמא מחמת קטטה רוצה לגרשה ואח"כ לא יקיים את המצוה פו"ר, שלא יקפיד להתחתן עם אשה בת בנים. ואפילו לדעת שו"ת שם אריה (סי' קט) שחולק עליו ודעתו כיון שמצווה על פו"ר לא מוציאים אותו מחזקת כשרות ובטח יקיים את המצוה, אך גם הוא מודה אם עבר זמן רב ולא חש לזה וגם יש קטטה, ודאי יש לחוש שמא מחמת קטטה הוא מגרש ולא יחוש לישא אשה בת בנים.
א"כ בנדון דידן שהוא איש חפשי ועילת התביעה הוא מחמת קטטות או עיניו נתן אחרת ועבר זמן רב, כולם סוברים שאי אפשר לגרשה בע"כ, בפרט שלדברי האשה הבעל אשם שלא רצה בילד, ואיפה שהפשיעה ממנו כולם סוברים שאי אפשר לגרשה בע"כ. עיין באוצה"פ (שם אות ו') בשם הגהות חכמת שלמה אפילו המתירין חדר"ג בשהה עשר שנים ולא ילדה, היינו אם נשא הבעל תחילה שכמותו, אבל אם בחור נושא זקנה או באה בשנים הרבה ממנו, לכ"ע אין מתירין לו חר"ג כיון דעשה בפשיעה.
אף שהבעל הכחיש את טענת האשה והוא כן רצה בילד והלך אתה לבי"ח בלינסון וגם אצל רופאה בת"א, אבל לא הוכיח את טענתו למרות שהיה לו האפשרות להזמין את הכרטיסיה שלה מבי"ח, כי האשה טענה כי הבדיקה בבי"ח היתה לקבוע אם האמצעיים שהיא משתמשת למניעת הריון לא יזיקו לה את כושר הלידה בעתיד, ולדבריה זה היה עוד לפני שהבת הגיעה ארצה. והטיפול אצל הרופאה בת"א גם הבעל בעצמו הודה שזה היה בזמן שהיתה בגיל 38־39 שנה, גיל מאוחר מדי בשביל הריון. לכן מספק אי אפשר לכוף אותה לקבל גט. עיין באלף לך שלמה למהרש"ך (סי' ז) שכתב:
"מ"מ נראה דאין להקל בדור פרוץ זה, דקרוב יותר שאינו מכון לשם שמים רק עיניו נתן באחרת, ומה גם שהדברים ניכרים דמחמת שהיא זקנה ממנו אומר כך."
ועוד, עיין ברמ"א (סי' קנד ס"י) אם הוליד בן אעפ"י שלא קיום עדיין מצות פו"ר אין כופין אותו להוציא. עיין נ"י יבמות הטעם כיון שקיים עכ"פ מצות שבת. א"כ בנידון דידן שיש לו בת, כמו שלא כופין אותו ככה לא כופין אותה, כי הטעם העיקרי של הפוסקים שסוברים שכופין אותה כי חדר"ג לא העדיף את כח האשה יותר מהבעל, כמו שמבואר בתשובות הרא"ש (כלל מ"ב):
"כמו שכופין אותו כך גם כופין אותה."
עיין בצ"צ (סי' קלב) דזה שייך רק איפה שלגמרי אין לו ילדים, אבל לא כשיש לו בן או בת. עיין בכנה"ג בשם מהרש"ך (סי' א וקנד) אם יש לו בנים או בנות, למרות שלא קיים את המצוה לא כופין אותה לקבל גט.
בזה גמרנו את הנמוקים לפסה"ד בתביעת הגרושין של הבעל, ונתחיל את הבירור ההלכתי בתביעת המזונות וחיי משפחה של האשה. תשובתו של הבעל לתביעת חיי משפחה הוא סעיף א. ב. שבכתב התביעה שלו שלא יכול להמשיך לחיות אתה, נמאס לו בגלל אופיה הרע, ז"א טוען טענת מאיסה עלי.
ואשר לתביעת המזונות, ב"כ הבעל משיב כי האשה מרויחה 150 ל"י לחודש ומעשה ידיה מספקין למזונותיה. האשה לא יכולה לבוא בטענה שזה לא מספיק לה, כי משכורתו של הבעל הוא 200 ל"י לחודש. כמה ביה"ד יכול לפסוק במצב כזה בשביל מזונות לאשה? לכל היותר מחצית מרוחיו, ז"א 100 ל"י, והלא היא מרויחה הרבה יותר מזה, וגם בעצמה הודתה שמשכורתה החדשית הוא בערך 150 ל"י.
השאלות הן שתיים:
א. אם המורד באשתו בחיי אישות, עזב את הבית מתוך ריב וקטטה וטוען טענת מאוס עלי בלי אמתלא מבוררת, וידוע שעיניו נתן באחרת, ורוצה לגרשה והאשה לא מסכימה – האם הוא חייב לפרנסה? כי הוא רוצה לגרשה, רק חדר"ג מונע ממנו.
ב. אם האשה עובדת, האם מעשה ידיה שייכים לבעלה?
בנוגע לשאלה הראשונה, הדבר תלוי מה היתה תקנת חדר"ג לא לגרש בע"כ: האם חדר"ג היה לא לכוף אותה לקבל גט, אבל אפשר להפעיל לחץ על האשה שתסכים לקבל גט מרצונה, או שגם זה נכלל בתקנת חדר"ג. אם מפעיל לחץ על האשה לקבל גט מרצונה אין לך כפיה יותר גדולה מזו, והיות שטעם חדר"ג היה שהפריצים לא יתעללו בנשותיהם, אם יהא מותר להפעיל לחץ על האשה שתסכים לקבל גט לא הועיל חדר"ג בתקנתו. הנפק"מ אם הבעל רוצה למנוע שאר כסות ועונה מאשתו בכדי שתקבל גט, האם יש בזה תקנת חדר"ג או לא.
עיין בריש סימן ע"ז דעת הר"א מזרחי והב"ח שאין בזה חדר"ג, ואם רוצה לגרש את אשתו ולשלם את הכתובה אין דינו כמורד ופטור ממזונות.
עיין בח"מ (שם ס"ק ג) מה שמקשה עליהם וסובר כי אין הבדל בין כפיה ממש או מונע שאר כסות ועונה, ואם האשה לא מסכימה לקבל גט מחויב במזונותיה. עיין פ"ת (שם ס"ק ב) בשם הבית מאיר שהבעל לא יכול לומר קים לו כר"א מזרחי, וחייב במזונותיה. עיי"ש מס' ישועות יעקב שהאריך ג"כ בזה ובסוף כתב:
"ואבותינו סיפרו לנו מזקיני הגאון ח"צ ז"ל שפעם אחד אירע בימיו שמורה אחד הורה כדעת הרא"ם והוא ז"ל חלק עליו וסתר דינו אחר מעשה וכפה את הבעל שיתן לאשתו מזונותיה בשלמות."
א"כ הדבר ברור כי במקרה דנן על הבעל לפרנס את אשתו.
ואשר לשאלה השניה, אם גם במורד תקנו חז"ל שמעשה ידיה שייכים לבעל, יש לדון בזה הרבה. יסודות הספק הם:
א. אנו פוסקים תקנו מעשה ידיה תחת מזונות, כמבואר בכתובות (דף מז, ב; נח, ב). אם הוא לא נותן לה מזונות מרצונו הטוב רק בכפיה ע"י בית הדין, האם זה נקרא שהוא מפרנס אותה בכדי להגיד שהוא זכאי לקבל מעשה ידיה, או כיון שמפרנס אותה ע"י כפיה לא נקרא שהוא מפרנס אותה, רק בית הדין מפרנס אותה מכספו של הבעל בניגוד לרצונו ע"י כפיה שמפחד ממאסר, א"כ ממילא לא זכאי לקבל מעשה ידיה?
ב. הלא באמת מצד הדין מעשה ידיה הם רכוש של האשה, רק חכמים תיקנו שהאשה צריכה לתת לבעלה אם הוא מפרנסה שלא תהיה איבה ולא יפרנסה כראוי. עיין כתובות נ"ח בכדי לסלק את האיבה שהוא מפרנס אותה מכספו ואת מעשה ידיה לא מקבל, תיקנו שהאשה צריכה למסור מעשה ידיה לבעלה. אבל בנדון שלנו, הלא יש איבה ואיבה. הוא לא חי חיי אשות אתה, לא רוצה לפרנסה, לא גר אתה כי גרים בחדרים נפרדים. השנאה היא כ"כ גדולה עד שהפסיק את החשמל בחדר של האשה, הכה אותה ומאוסה עליו, ואם זה היה תלוי ברצונו לא היה נותן אפילו פרוטה אחת, רק ע"י ביה"ד מקבלת את המזונות. ואם הטעם של איבה נופל, שוב חוזר הדין למקורו כי מעשה ידיה הם רכוש של האשה ואין לבעל שום זכות.
אשר לצד הראשון של הספק:
א. התוס' והרא"ש מקשים למה לר' יוסי ברבי חנינא בכתובות (דף סג, א) כשאומר איני זן ומפרנס נקרא מורד ומוסיפים לה על כתובתה, הלא שמואל סובר האומר איני זן ומפרנס כופין אותו לפרנסה, א"כ היא מקבלת מזונות, אז למה נקרא מורד ומוסיפים לה על כתובתה? ומתרצים, כיון שלא נותן מרצונו הטוב רק ע"י כפיה – אין אדם דר עם נחש בכפיפה אחת לכן דינו כמורד. א"כ אנו רואים למרות שמפרנס אותה, כיון שזה ע"י כפיה אנו מחשיבים כאילו שלא פירנס אותה. מזונות ע"י כפיה לא נקרא מזונות. ואם לא מחשיבים את זה שפירנס אותה לענין שמוסיפים על כתובתה, ז"א מוציאין ממנו ממון, כ"ש שלא נקרא מזונות שהוא יהיה זכאי להוציא ממנה מעשה ידיה שהיא מוחזקה בהם.
ב. עיין ב"ש (סי' פב ס"ק א) אם הבעל אינו רוצה לזון אותה, אז הברירה בידה בכל עת לכופו לגרשו משום אין אדם דר עם נחש, ובינו לבינו אינה חייבת לעשות שום מלאכה ואינה חייבת להניק. ועיין בהפלאה בקו"א (שם סק"ב) שכותב על הב"ש, וז"ל:
"ונראה דכוונתו דאפילו כופין אותו ליתן מזונות, אפ"ה הברירה בידה בכל עת לכופו לגרש משום אין אדם דר עם נחש וכו', ובינו לבינו אף שניזונית בע"כ פטורה ממלאכות. אבל לא ידעתי מנ"ל הא אפילו לדעת הרא"ש דמוסיפים לה על כתובתה אבל שתפקיע מעשה ידיה בניזונית לא שמענו. וקצת משמע לעיל סימן ע' דלדעת תוס' והרא"ש בהלך למדינת הים דאם מספקת במעשה ידיה אין פוסקים לה [מזונות], ולא חילקו במרד בה והלך שלא מדעתה דפוסקין לה. ותו דלעיל סי' ע"ז ס"ב במורדת תוך י"ב חודש דאין לה מזונות נמי מעשה ידיה שלה כדאיתא שם, משמע דלהיפך במורד עליה נמי כן דלא עבדינין תרתי, וצ"ע." עכ"ל.
המתבאר מדבריו כי הב"ש סובר אם הוא מורד על אשתו, למרות שמפרנס אותה בכפיה, עכ"ז מעשה ידיה שלה. והפלאה לא חולק עליו אלא רק מקשה עליו, והשאיר בצ"ע.
ונראה לתרץ קושיות הפלאה על הב"ש.
מה שהקשה על הב"ש מדין הלך למדינת הים ולא חילקו במרד והלך שלא מדעתה, לא קשה, כי שמה לגמרי לא מדובר במורד. שמה מחלוקת תוס' והרא"ש עם הרמב"ם אם הלך למדינת הים ומעשה ידיה של האשה מספיקים למזונותיה, האם פוסקים מזונות לאשה?
שיטת הרי"ף והרמב"ם (פי"ב מהל' אישות הט"ז) שפוסקים לה מזונות, וכשיבוא בעלה – אם מצא שעשתה הרי זה שלו, ואם לא הפסיד. כמו"כ באלמנה שתובעת מזונות, הרמב"ם (פי"ח מהל' אישות הכ"ב) פוסק שאין ב"ד מחשבין מעשה ידי אלמנה כשפוסקים לה מזונות, ואם לא עשתה הפסידו היורשים. והרא"ש (כתו' פי"ג סי' ה) חולק, וז"ל:
"לא מסתבר כלל, שהדבר ראוי כשנפרעים מנכסי בן אדם שלא בפניו שיש להפך בזכותו."
וכן הר"ן (דף סב, ב בדפי הרי"ף) אחרי שמביא דברי הרמב"ם כותב, ז"ל:
"דברי תימה הם, כיון היא חייבת במעשה ידיה לבעל או ליורשיו, למה לא יחשבו ב"ד עליו כשיחשבו לה מזונות."
בכדי להבין את שורש המחלוקת בזה, נבאר ג"כ מחלוקת הראשונים אם האשה ביטלה ולא עבדה – האם היא מחוייבת לשלם לבעלה דמי עבודתה שהיתה יכולה להרויח והיא הפסידה לו, או תקנת חכמים היתה רק שהוא יכול לכוף אותה שתעבוד ואם עובדת צריכה למסור לבעלה, אבל כשלא עבדה לא צריכה לשלם בעד בטולה.
הב"י (סי' צ"ה) מביא תשובת הרשב"א, וז"ל:
"למרות שהוא כופה אותה למעשה ידיה, אולם אם נתבטלה ולא עשתה אינה חייבת לשלם."
עיין בטור שם שתי דעות בזה, ועיין ח"מ (סי' ע ס"ק כב, לט, מ). המתבאר מדבריו שיש בזה מחלוקת הרמב"ם והרא"ש. לשיטת הרמב"ם לא חייבת לשלם, ולשיטת הרא"ש כן חייבת לשלם.
ונראה להסביר טעם מחלוקתם. ומקודם נחקור למה תקנו חז"ל שהבעל יפרנס את אשתו ושהאשה תמסור לבעלה את מעשה ידיה, משום שעל פי הרוב מעשה ידיה מספיקין למזונותיה כמ"ש רש"י (כתובות דף נח, ב), א"כ למה היה צורך בשתי תקנות? יתקנו אם מעשה ידיה של האשה לא מספיק למזונותיה על הבעל להשלים, והפוכי מטרתא למה לי שהבעל יתן לה מזונות והיא תמסור את מעשה ידיה?
בשלמא לשיטת הרמב"ם שיש הבדל בין התחייבות הבעל לאשה שהיא התחייבות כספית, להתחייבות האשה לבעלה במעשה ידיה שהיא לא התחייבות כספית רק התחייבות עבודה, ז"א מחוייבת לעבוד אבל לא יכול לתבוע ממנה כסף אם לא עבדה – מתורץ שלא תיקנו שהבעל ישלים לה מזונות אם מעשה ידיה לא מספיק לה, שא"כ יוצא שתמיד מנכים מעשה ידיה, ובמקרה שלא תעבוד אין על הבעל לפרנסה רק להשלים לה מה שהיה חסר לה אם היתה עובדת, והיא תסבול חרפת רעב. לכן תיקנו על הבעל לפרנס את אשתו תמיד, ולא יכול לקשור מזונותיה במעשה ידיה. לכן כשפוסקין על מזונות לא מחשבין על מעשה ידיה, ואפילו כשהיא לא עובדת צריך לפרנסה; התחייבותה במעשה ידיה היא לא כספית רק עבודה. ומה שהרמ"א (סי' פ סעיף טו) פוסק שאם לא רוצה לעבוד לא מפרנסה, זה רק בתור כפיה שתעבוד, כמו שמתא או שמוכרין כתובתה שמשמש לחץ שתשמע לתקנת חכמים שתעבוד, אבל לא מפני שיש לו אצלה התחייבות כספית של מעשה ידיה.
אבל לשיטת הרא"ש שהתחייבות של מעשה ידיה היא ג"כ התחייבות כספית, ואם לא עובדת צריכה לשלם, וכשפוסקים על מזונותיה מחשבין על מעשה ידיה, חוזרת הקושיא למקומה: למה תקנו שתי התקנות – יתקנו שהבעל חייב להשלים את המזונות אם מעשה ידיה לא מספיק לה?
ונראה כי הרא"ש הולך לשיטתו בפרק אע"פ (סי' לא) כי מה שהאשה חייבת לעבוד ולהרויח משקל חמש סלעים בצמר זה דוקא במשרה לאשתו ע"י שליש, שלא עובדת שום עבודה בבית בשביל הבעל, היות הוא איננו בבית. אבל כשהיא עובדת בבית בשביל הבעל בשאר מלאכות – כביסה, אפיה, בישול וכו' אינה מחויבת לעבוד בצמר משקל חמש סלעים, כי אפילו היא עובדת רק עבודה אחת כגון שהאם מניקה, המשנה אומרת שפותחין ממעשה ידיה. עיין מהר"ם שי"ף (כתובות סג, א בא"ד אבל אינו) משמע שאם עובדת כל שש מלאכות פטורה לגמרי מלעבוד בצמר. לכן היה הכרח לתקן מזונות.
ושוב תיקנו שיזכה במעשה ידיה משום איבה, או אם מעשה ידיה לא היו שייכים לבעלה אז ממילא אין לו שום פקוח על עבודתה, אז תמיד היא תגיד שלא מספיק לה. משא"כ עכשיו, מה שעובדת שייך לבעלה וממילא הבעל עוקב אחרי מעשה ידיה ויודע כמה היא מרויחה, ואם לא מספיק לה אז הבעל אחרי שמקבל מע"י יוסיף את העודף. כעין מה שכתב הר"ן הטעם למה היושבת בקתדרא מע"י שייכים לבעלה, בכדי שהבעל יפקח על עבודתה שלא תבוא לידי זימה, אבל אם יהיה שייך לאשה אז היא תתבטל כיון שהבעל לא מפקח כנ"ל.
א"כ בזה אין להסתפק, שכולם סוברים שתקנת מזונות ותקנת מעשה ידיה הן שתי התחייבויות נפרדות, והיה צורך שיהיו שתי התחייבויות נפרדות כנ"ל. רק מחלוקת הראשונים הנ"ל הוא במהות התחייבות של מעשה ידיה, אם זו כספית או רק התחייבות של עבודה ולא ללכת בטל.
רק מה שכן יש להסתפק בתקנת חז"ל הוא, כשתיקנו מעשה ידיה לבעלה האם פירושו:
א) תיכף שמרויחה קנה הבעל את רווחיה תמורת מזונות וזה כמו מכר, שהאשה מכרה את מעשה ידיה תמורת המזונות שהיא מקבלת, ואם לא נותן מזונות לא קונה מעשה ידיה.
ב) תמיד הוא קנה את מע"י, ואפילו שלא נתן לה מזונות ג"כ לא מפסיד מעשה ידיה, רק נשאר חוב עליו שהוא חייב לה דמי מזונות, והיא גובה את חובה ממעשה ידיה למרות שהם שלו שכבר מכרה אותם, כמו שיכולה לגבות חובה משאר נכסים שלו.
ג) מעשה ידיה הם רכוש של האשה, רק יש שיעבוד לבעלה והאשה צריכה למסור את מעשה ידיה תמורת מזונות, וכשלא נותן לה מזונות אין בזה תקנת חז"ל ואינה מחוייבת. לפי זה מה שאשה יכולה להגיד איני ניזונית ואני עושה, פרושו כי אין בזה תקנת חז"ל של מעשה ידיה.
ד) מעשה ידיה הם רכוש של האשה והאשה צריכה תמיד לתת מעשה ידיה לבעלה, ז"א ואפילו שלא נותן לה מזונות יש ג"כ תקנת חז"ל של מעשה ידיה, רק היא גובה מזונותיה ממעשה ידיה כמו שיכולה לגבות משאר נכסים של הבעל, על אחת כמה וכמה שיכולה לגבות ממעשה ידיה שבאמת זה רכוש שלה רק יש לה התחייבות למסור לבעלה. לפי זה, מה שאשה יכולה להגיד איני נזונית ואינו ועושה אין הפירוש שאין בזה תקנת חז"ל, רק הפירוש כאילו גבתה ונפרעה, ז"א מתורת גביה קאתינן עלה.
הנפק"מ בין אופן שלישי לרביעי, כשמעשה ידיה עודפים על מזונותיה. לפי האופן ג' שאין בזה תקנת חז"ל – הכל שייך לאשה. ולפי האופן ד' שכן יש בזה תקנת חז"ל, רק היא מקבלת בתורת גביה ופרעון על המזונות – א"כ מעשה ידיה העודפין על המזונות שייך לבעל.
והנפק"מ בין האופן א וב' לאופן ג' וד' – אם מעשה ידיה הם רכוש של הבעל או שהם רכוש של האשה רק יש התחייבות על האשה ומשועבדת למסור מעשה ידיה לבעלה – עיין בשיטה מקובצת (כתובות נח, ב) ודרוש וחידוש לרעק"א שזה תלוי במחלוקת של רב הונא ור"ל אם אשה יכולה להגיד איני נזונית ואיני עושה. לרב הונא שסובר שהתקנה היתה לטובת האשה, והאשה יכולה להגיד איני נזונית ואיני עושה – מעשה ידיה שייכים לאשה יש רק לבעל שיעבוד על מע"י, כמו שמשמע בכתובות נ"ט ע"ב: שאני קונמות דמפקיע מידי שיעבוד. יש רק להסתפק מתי חל השעבוד – אם אפילו כשאינה מקבלת מזונות (אופן ד) או דוקא כשמקבלת מזונות (אופן ג). אבל לר"ל שסובר שהתקנה היתה לטובת הבעל, אז מעשה ידיה שייכים לבעל. זה לא שיעבוד, זה מכר. רק יש להספתק מתי חל המכר – אם אפילו כשאינה מקבלת מזונות (אופן ב) או דוקא כשמקבלת מזונות (אופן א).
יוצא לפי הלכה שאנו פוסקין כרב הונא, ברור שמעשה ידיה שייכים לאשה והיא מוחזקת בהם. יש רק שעבוד לבעל, ז"א האשה מחוייבת למסור את מעשה ידיה, וכל זמן שלא נותנת הם רכוש שלה. מתי חל התחייבות שלה, אם כמו אופן ג' או אופן ד' – בזה יש מחלוקת בין הרמב"ם והרא"ש.
שיטת הרמב"ם, אם אינו נותן לה מזונות אין תקנת חז"ל על מעשה ידיה, כי כל הטעם של התקנה מכח איבה זה שייך אם הוא נותן לה מזונות, אבל כשלא נותן לה מזונות אין מקום לאיבה. לכן סובר הרמב"ם לא לחשבן על מעשה ידיה בזמן שפוסקים על המזונות, כי כל זמן שלא פסקו מזונות היא לא מחוייבת במעשה ידיה ואין לה שום שיעבוד לבעלה; האיך אפשר לחשבן דבר שאינה מחוייבת. ואי אפשר לפסוק לה מזונות ואח"כ לעשות חשבון נגדי של מעשה ידיה, וממילא האשה לא תקבל רק השלמה, ז"א מה שמעשה ידיה לא מספקין למזונותיה, זה אינו:
1. כי מעשה ידיה שייכים לאשה והיא מוחזקת בהם ובאים להוציא ממנה. מתי טוענים ליורש או לנפרע שלא בפניו, דוקא להחזיק אבל לא להוציא, עיין בש"ך חו"מ סימן ע"ב ס"ק קמ"ב, ז"א טוענין בעד הנתבע אבל לא בעד התובע.
2. שנית, שאם תעשה חשבון של מעשה ידיה בזמן פסיקת המזונות, אתה מפסיד לאשה שלא כדין. כי הרמב"ם הולך לשיטתו שהתחייבות האשה במעשה ידיה היא לא כספית, ואם לא עבדה אינה צריכה לשלם לבעלה את ההפסד, וכשתעשה חשבון מעשה ידיה בכדי לנכות ממזונותיה – ואם לא תעבוד יהיה הניכוי הזה בתור תשלום בעד הפסד מעשה ידיה, והיא באמת לא מחוייבת לשלם – יוצא שמפסידים את האשה.
ואי אפשר לומר כי אפילו לשיטת הרמב"ם שסובר אם לא עבדה לא צריכה לשלם בעד בטולה, אבל לכתחילה יש רשות לבעל לעכב תשלום המזונות שלו (עיין סי' פ סעיף טו) ולנכות דמי מעשה ידיה (עיין רמ"א סימן ע סעיף יב וח"מ ס"ק מד), זה אינו. כי מה שהבעל יכול לעכב את תשלום המזונות עד שהאשה תעבוד, זה מדין כפיה למלאכה, אבל לא שהיא חייבת כסף בכדי לנכות מעשה ידיה בזמן פסיקת מזונות. ומה שהרמ"א פוסק לנכות דמי מעשה ידיה לכתחילה, שמה המדובר לא במעשה ידיה מה שהיא מרויחה, רק מנכה לה ממזונותיה כפי מה שצריך לשכור מי שיעשה לו המלאכות הקטנות שבבית שהבעל מוציא ממון. לכן מנכה היות היא מחוייבת לעשות את המלאכות, אבל לנכות שכר מעשה ידיה מה שהיתה יכולה להרויח לא מנכים.
ומתורצת בזה קושיית הרא"ש והר"ן האיך אנו מפסידים את היורשים או אותו שלא בפניו, שזה לא נקרא הפסד כי כך שורת הדין מחייבת, וכך מראש היתה תקנת חז"ל שהתחייבות מעשה ידיה שלה היא לא כספית, ואם הדין מחייב לא נקרא הפסד. להיפך, אם כן היינו מנכים היה בזה הפסד לאשה.
ומתורץ בזה קושיית הפלאה, שמקשה על שיטת הרמב"ם למה אינה צריכה לשלם כשאינה עובדת, הלא זה לא גרם הפסד. התורה חייבה לשלם שבת בעד ביטול עבודה, הרי ביטול מלאכה הוא נזק גמור כדאמרינן בפרק החובל בהדקיה באינדרונא חייב לשלם. אבל לנ"ל מיושב, כי הם אמרו והם אמרו. חז"ל תיקנו והטילו על האשה התחייבות עבודה, והם בעצמם קבעו שהתחייבות היא רק לעבוד אבל לא כספית. והטעם כמו שהסברנו למעלה, כי אחרת לא היה צורך בשתי תקנות – מזונות ומעשה ידיה, יתקנו שהבעל ישלים לה מזונות אם מעשה ידיה לא יספיק לה.
אבל הרא"ש סובר שהתחייבות מע"י זה תמיד אפילו שאינה נזונית (אופן ד), ואפילו שלא תעשה מלאכה ג"כ צריכה לשלם כמו שהבאנו למעלה שיטת הרא"ש, לכן בצדק הוא מקשה: אם ברור שהיא צריכה לשלם מעשה ידיה, יוצא שיש לבעל על האשה תביעה כספית, הפוכי מטרתא למה לי? בפרט שיכול לבוא לידי הפסד, למה נוציא ממנו הכל, נוריד את מע"י שתמיד היא חייבת, ואל ישלם רק העודף. כי לשיטתו נקרא שטוענין למחזיק היות חיובה ברור, כי מה שיכולה להגיד איני נזונית ואיני עושה זה רק בתור גביה ופרעון שלה כנ"ל.
עיין בשלטי גבורים פרק הפרה (ב"ק דף כ, ב בדפי הרי"ף) בדין נזקקין לתובע תחילה:
"הרי שתבע ראובן את שמעון בשטרו שחייב ליתן לו מנה, חזר שמעון ותבעו שיש לו בידו חפץ פלוני או קרקע פלוני, אומרים ב"ד פרע שטרו תחילה שאתה מודה בו ואח"כ תחזור ותתבעהו ... [אבל] היה הנתבע תובע דבר הראוי לפרעון שטרו כגון שתבעו שאתה חייב לי כך וכך מטבע ממקום אחר, הרי זה כאילו טוענו שהשטר פרוע והכל תביעה אחת."
אותו דבר אצלנו כשהאשה תובעת מזונות והבעל טוען טענת מעשה ידיה, שזה פרעון כנ"ל.
עיין ברא"ש ב"ק (פ"א סי' ה) בדין אחוי טירפך ואשלם לך. כשקנה שדה באחריות ויצאו עליה עוררים, והלוקח רוצה לעכב את הכסף כי למה לו לשלם למוכר ואח"כ לדרוש ממנו בחזרה בעד אחריות, והמוכר טוען לעת עתה תשלם, אחוי טירפך אז אשלם לך – זה דוקא כשלא נתברר הערעור. אבל אם ראו ב"ד אמתלא בדברי המערער לא מוציאים ממון מהלוקח, כי אפוכי מטרתא למה לי, או איפה שיכול לבוא לידי הפסד, ע"ש. לכן סובר הרא"ש שלא פוסקים מזונות כל זמן שלא עשו חשבון, היות מע"י גביה למזונות יוצא היא כבר קיבלה מזונות.
אבל אין לזה שום קשר לדין מורד, לא מדברים ממורד.
כמו"כ נראה לתרץ קושיא שניה של הפלאה ממורדת, שיש הבדל בין מורד למורדת. מורדת הפסידה כתובתה ותנאי כתובה, ממילא חוזר הדין כמו לפני התקנה שאינה נזונית ומעשה ידיה שלה. אבל מורד יש לה כתובה ות"כ ומזונות, רק לענין מעשה ידיה אנו אומרים שמזונות ע"י כפיה לא נקרא מזונות, והאיבה ישנה, לכן מעשה ידיה שלה.
בזה יש להסביר המחלוקת בין הרמ"ה והרא"ש, אם אינה נזונית – מציאתה לבעלה או לעצמה. הרמ"ה סובר שמציאתה לעצמה, כי לא שייך בזה איבה. והרא"ש חולק ואומר האיך יתכן אינה נזונית – כגון שאמרה איני נזונית ואיני עושה, או שאמר לה צאי מעשה ידיך למזונותיך וספקה – כיון זה ברשות הוי כנזונית, ושוב יש איבה. לכאורה צ"ע בשיטת הרא"ש, אם באינה נזונית או בצאי שייך איבה, למה מעשה ידיה כן לעצמה? מה הבדל בין מעשה ידיה למציאתה?
ונראה כי הרא"ש הולך לשיטתו שתקנת חז"ל היא אפילו באינה נזונית, רק מה שמעשה ידיה לעצמה בתור גביה למזונות, ממילא מציאה שדינה כמו העדפה כמבואר בכתובות (דף סו, א) שייך לבעלה. אבל הרמ"ה סובר שחז"ל לא תקנו באינה נזונית לענין מעשה ידיה, כמו שיטת הרמב"ם, לכן העדפה ומציאה הכל לאשה.
עיין בטור (סי' פ) שמביא מחלוקת הרמ"ה ור' יונה אם אשה יכולה להגיד שאינה רוצה מעה כסף ולא נותנת מותר מעשה ידיה, שדעת הרמ"ה שאשה יכולה להגיד איני רוצה מעה כסף ולא נותנת את המותר, כי הולך לשיטתו ג"כ במציאה כנ"ל, הכל מחמת סברא הנ"ל. להלכה הרמ"א (שם ס"א) פוסק שאין הבדל בין מעשה ידיה למותר, בשניהם היא יכולה להגיד שלא רוצה לקבל ולא לתת.
ולפי מה שפירשנו טעם שיטת הרמ"ה במציאה והעדפה, מפני שסובר כשיטת הרמב"ם שחז"ל לא תקנו מעשה ידיה באינה נזונית, אין להוכיח מזה שגם הרמב"ם יסבור דינו של הרמ"ה. כי י"ל שהרמב"ם סובר כשיטת הראשונים שמובא בש"מ כתובות נ"ח ע"ב שיש הבדל בין עיקר מעשה ידיה, שיש רק שיעבוד לבעל, למותר מעשה ידיה, שקנוי לבעל ע"י המעה כסף שנותן לה. לכן אפילו לא נותן לה מעה כסף, קנה את המותר והמעה כסף נשאר חוב עליו.
ואשר לצד השני של הספק – היות טעם מעשה ידיה לבעלה מכח איבה, ובנדון דידן שהוא מורד הלא יש איבה ואיבה – הראשונים חולקים בארוסה שהגיע זמנה להנשא, שהדין שארוס חייב במזונותיה, אם מעשה ידיה שייכים לארוס, היות תקנת חז"ל מעשה ידיה תחת מזונותיה. השיטה מקובצת בכתובות (דף נז, א ד"ה אוכלת משלו) מביא בשם הריטב"א שהוא זוכה במעשה ידיה ובמציאתה.
אולם מביא השמ"ק (דף קז, ב ד"ה ואי משום) בשם הרא"ה כי ארוסה שהגיעה זמנה להנשא, ויבמה אחרי שלשה חדשים ועמד בדין שנזונית מהיבם, מעשה ידיה שייכים לה, ומביא ראי' מהגמ' (שם):
"אי משום מעשה ידיה לא משתעבדא ליה."
וכן פוסק הרא"ש בפרק החולץ כי יבמה, למרות שנזונית מהיבם, עכ"ז מעשה ידיה לעצמה. כי כל הטעם שתיקנו מעשה ידיה תחת מזונות זה משום איבה, דקיל"ן מזוני עיקר ותקינו רבנן שיהא מעשה ידיה שלו משום איבה, וכל זמן שאינה יושבת תחת בעלה אין לחוש לאיבה ומעשה ידיה לעצמה. ואפילו לשיטת הריטב"א שסובר כי ארוסה מעשה ידיה לארוס, דוקא ארוסה אחרי שהגיע הזמן שקרובה להנשא, אז דנין כאילו הם התחתנו ויש חשש איבה, אבל במורד שאין דעתו לחזור גם הריטב"א יודה שמעשה ידיה שלה.
ולכאורה קשה על זה מב"מ (דף יב, ב). הגמ' מעמידה את המשנה, "מציאת אשתו שגירשה הרי אלו שלה", במגורשת ואינה מגורשת שבעלה חייב במזונותיה. הייתי חושב שמציאתה יהיה שייך לבעל, עכ"ז המציאה לעצמה. כי כל הטעם למה הבעל זוכה במציאתה מטעם איבה, פה שיגרשה בספק יש איבה ואיבה. משמע רק מציאתה לעצמה אבל מעשה ידיה שייכים לבעל, כי אחרת משנה תודיע לנו יותר חדוש – אפילו מעשה ידיה, שהוא תמורת מזונות עכ"ז שייכים לאשה, כ"ש מציאה. ועיין באור שמח בהל' אישות שמדייק ככה מהמשנה. ועיין ערוך לנר (יבמות דף צ, ב) מביא כן בשם השיטה מקובצת (בשיטה שלנו חסר).
אולם לדעתנו אפשר לתרץ את הקשיא ואין מפה שום ראיה. עיין כתובות (דף סו, א) מציאה זה כמו העדפה של מעשה ידיה. פרושו, היות היא מחוייבת לעבוד בצמר משקל חמש סעלים, והיותר מה שמרויחה – בין ממעשה ידיה ובין מציאה – נקראה העדפה. א"כ במגורשת ואינה מגורשת, היא לא מחוייבת לעבוד מספק, כי המוציא מחבירו עליו הראיה. ומה שחייב במזונותיה מספק, זה לא מחמת ספק אולי לא גירשה, רק הטעם היות היא לא יכולה להתחתן לכן צריך לפרנסה. ולפי"ז כיון שהיא לא מחוייבת לעבוד, אז מה שהיא עובדת נקראת העדפה כמו מציאה. עיין בר"ן בפרק אעפ"י שמביא טעם למה יושבת בקתדרא שלא מחוייבת לעבוד, למה מעשה ידיה לבעלה, שזה כמו העדפה כנ"ל. א"כ לפ"ז המלה "מציאה" פרושו גם מעשה ידיה כיון שלא יכול לחייבה, אז זה נקראה העדפה שזה כמו מציאה.
ועוד י"ל לפי מה שהבאנו למעלה שיטת הראשונים בשיטה מקובצת (כתובות נח, ב) לחלק בין מעשה ידיה למותר. כי מעשה ידיה שייכים לאשה, יש רק שיעבוד לבעל, אבל במותר שזה בעד המעה כסף שייך לבעל, והוא קנה את המותר והוא בחזקתו. א"כ יש רבותא במציאה שזה העדפה, יותר ממעשה ידיה. כי בשלמא מעשה ידיה שזה שייך לה והיא המוחזקת, אז מספק אי אפשר להוציא ממנה. אבל מציאה־העדפה שקנה הבעל והוא המוחזק, הייתי חושב כי האשה לא תוציא ממנו בספק, עכ"ז הרי אלו שלה כיון שכל הטעם ששייך לבעל משום איבה, ופה יש איבה ואיבה.
ולנ"ל אפשר ליישב קושיית הרי"ף להביא ראי' מגמ' שלנו שחולקת על הירושלמי, שסובר מי שגירש את אשתו חייב במזונותיה עד שמשלם כל הכתובה, ולכן הירושלמי מעמיד את המשנה הנ"ל בגרושין ודאין רק שלא נתן לה את הכתובה. ואם הבבלי לא רוצה להעמיד כמו הירושלמי, יש ראיה שהבבלי סובר שאינו חייב במזונותיה אחרי הגרושין אפילו שלא שילם את הכתובה. עיין ברא"ש שם שדוחה ראית הרי"ף.
ולדברנו, ג"כ אפשר לדחות שאין ראיה. אפשר שגם הבבלי סובר כמו הירושלמי, ולמה לא מעמיד בגרושין ודאין ולא שילם את הכתובה? שא"כ יכתוב מעשה ידיה שלה, שזה יותר חידוש ממציאה. בשלמא כשמעמידים בספק גרושין, אז יש חידוש במציאה יותר ממעשה ידיה כנ"ל. אבל כשתעמיד בגרושין ודאין, וחייב במזונותיה מפני שלא שילם את הכתובה, היה צריך לכתוב במשנה יותר חידוש – מעשה ידיה לעצמה, לכן הבבלי מעמיד את המשנה בספק גרושין.
והירושלמי שכן מעמיד בגרושין ודאין, לשיטתו לא קשה למה המשנה לא אומרת יותר חידוש מעשה ידיה לעצמה. כי הירושלמי הולך לשיטתו בכתובות וב"מ כי טעם שהבעל זוכה במציאתה לא מטעם איבה, רק שלא תגנוב מבעלה ותגיד מציאה מצאתי, אין לדייק מהמשנה דין של מע"י שזה מטעם איבה. בשלמא לשיטת הבבלי שסובר טעם של מציאה שהבעל זוכה הוא מחמת איבה, כמו מעשה ידיה שהבעל זוכה שזה מחמת איבה, והסברא נותנת כי איבה של מעשה ידיה יותר גדולה ממציאה היות מעשה ידיה תחת מזונות, לכן יש לשאול למה לא כתוב דין של מעשה ידיה. אבל לשיטת הירושלמי הם שני דברים נפרדים, ואין שום לימוד מאחד של השני, לכן הירושלמי לשיטתו יכול להעמיד אפילו בגרושין ודאין כנ"ל.
היוצא מדברנו, איפה שלא שייך חשש איבה – מעשה ידיה שלה.
ואין להקשות על דברנו, הלא למדנו בכתובות (דף צו, א):
"מציאת אלמנה לעצמה. טעמא מאי אמור רבנן מציאת אשה לבעלה דלא תהוי איבה, הני תיהוי לה איבה".
אנו רואים שאצל יורשים אין חשש איבה, והטעם רש"י מסביר כיון שע"כ זנים אותה. עכ"ז מעשה ידיה ליורשים. הרי לך אפילו שלא שייך חשש איבה, ג"כ אנו אומרים מעשה ידיה תחת מזונות.
אך זה אינו. עיין בתוס' (כתובות מז, א ד"ה משום איבה) הקשו קושיא זו על שיטת רש"י, שסובר איבה הכוונה איבת מזונות שלא יפרנסה כראוי. ותוס' מפרשים איבה של מציאה היא קטטות, ואיבה של מעשה ידיה זה של מזונות. וביורשים לא שייך איבה של קטטות לכן מציאתה לעצמה, אבל יש חשש איבה של מזונות למרות שבע"כ זנין אותה, שלא יטרחוה כל שעה לבית הדין.
ואפילו לשיטת רש"י שסובר איבה של מציאה היא ג"כ מזונות, י"ל קושית התוס' כי יש לחלק בין מציאה למעשה ידיה, כי במעשה ידיה האיבה של מזונות יותר גדולה מזו של מציאה. עיין קידושין (דף ג, א) שאי אפשר ללמוד קידושין ממעשה ידיה ששייכים לאביה, משום דקא מתזני מיניה. ועיין תוס' (כתובות מו, ב ד"ה זכאי במציאתה) למה לא לומדים מציאה ששייך לאביה ממעשה ידיה, משום דקאי מיתזנא מיניה. אנו רואין כי המזין נותן עיניו על מעשה ידיה שזה שכיח יותר, ואם לא יקבל – אז האיבה חזקה. לכן אפילו באלמנה, למרות שזנין אותה בע"כ, כיון שעיניהם על מעשה ידיה והסתמכו על זה, תהיה איבה ויטריחו אותה לבי"ד.
אבל מציאה, המזונות שנותן לה זה לא על סמך המציאה, כמו שמשמע מתוס' הנ"ל, א"כ האיבה לא כה חזקה. לכן בבת שלא מחייב לפרנסה רק נותן לה מרצונו הטוב, כמו שפירש רש"י (כתובות מג, א ד"ה מה מציאתה), או אשה שבעלה נותן לה מעה כסף מותר על מזונותיה בשביל דברים מיותרים, ואם המציאה יהיה לעצמה – יהיה איבה. הוא מתמסר לה מה שלא מחוייב לתת, והיא לא נותנת את המציאה. אבל איפה שנותן ע"י תנאי ב"ד ולא תלוי ברצונו אין חשש איבה, כי אין הבלטה שיש איזה התמסרות בשבילה, וכן מורה לשון רש"י (שם).
אבל מעשה ידיה שתקנו לבעלה תחת מזונות, הוי ליורשים. ז"א כיון שזה תחת מזונות, על סמך זה מפרנס אותה והוי איבה חזקה, לכן גם ביורשים יש חשש איבה. אבל איפה שאין חשש איבה, כגון במורד, לכ"ע מעשה ידיה שלה.
וכן משמע בתוס' רי"ד (כתובות סג, א) שכותב:
"וכן המורד על אשתו ומעגנה ... מחמת שהוא כועס עליה מוסיפים לה על כתובתה ג' דינרים בכל שבת והאשה מרווחת אותן ... וניזונת ממעשה ידיה, ואי לא ספקה שקלה מבעלה."
לכאורה צ"ע למה ניזונת ממעשה ידיה? למה פה אחרת משאר נשים, שבעלה מפרנסה ומעשה ידיה לבעלה? ההבדל הוא רק בזה שבמורד מוסיפים לה על הכתובה, אבל לענין מזונות ומעשה ידיה הרי הוא ככל הנשים. אלא ודאי כנ"ל, כי במורד אין תקנת מעשה ידיה לבעלה, וא"כ בטח בעלה לא נותן לה מזונות כיון שמעשה ידיה שלה, ואם לא מספיק לה אז הבעל צריך להשלים כנ"ל.
עיין באבני מלואים (סי' ע ס"ק ג) שכותב בטעם של הרמב"ם למה כשפוסקים מזונות לא מחשבין עמה על מעשה ידיה, לפי התוס' הנ"ל, שכל האיבה של מזונות שלא יטריח אותה לבית הדין. ואותו דבר אצל הבעל, אין חשש שלא יפרנס אותה רק שלא יטריח אותה לבית הדין, לכן תיקנו מעשה ידיה. לפי"ז מחדש דוקא כשמפרנס אותה מרצונו הטוב תיקנו מעשה ידיה שלא יטרחוה, אבל כשב"ד פוסקים א"כ כן הטריח אותה לב"ד ויש כבר איבה, שוב לא מגיע לו מעשה ידיה לכן לא מחשבין. כ"ש במורד שיש שנאה כבושה עליה, ברור שלא תיקנו מעשה ידיה לבעלה.
ואין להקשות על זה, הלא אנו פוסקים שהבעל יכול להגיד צאי מעשה ידיך למזונותיך בספקה, א"כ בנידון דידן הבעל יכול לטעון ככה. אך ז"א, עיין ב"ש (סי' סט ס"ק ד וסי' ע ס"ק ל) מביא בשם הרבה פוסקים – הרמב"ם, רש"י והמרדכי והג"א – דדוקא מרצונה אם היא מסכימה, אבל אם היא לא רוצה לא יכול להגיד לה צאי מעשה ידיך למזונותיה אפילו בדספקה.
ואפילו לשיטה האחרת שסוברת אם ספקה יכול להגיד לה צאי מע"י במזונותיך, זה דוקא איפה שיש לו זכות במעשה ידיה ושייכים לו, אז הוא יכול להגיד. אבל פה לפי מה שבררנו, שחייב במזונותיה ומעשה ידיה שלה – לכ"ע שלא יכול להגיד צאי מעשה ידיך למזונותיך.
עיין כתובות (דף סא, א): "אחד שהכניסה לו ואחד שמצאה לו משלו" – ז"א הוא עשיר – פטורה ממלאכה (עיי"ש בתוד"ה ואחת). וכן פסק הרמ"א (סי' פ ס"ח) שאם יש לו ממון שיוכל לקנות או לשכור מי שישרת אותו אינה מצעת רק מטתו. א"כ בנדון דידן שהוא פקיד גבוה ומרויח די היטב, האשה לא מחוייבת לעשות כל המלאכות בבית, כי אפשר לקחת איזה עוזרת על כמה שעות ביום לעשות עכ"פ חלק מעבודה הדרושה. ואם האשה מנהלת את משק הבית בלבד וחוסכת לבעלה כסף, ועוד מרויחה ע"י עבודה שהיא עובדת בתור מדריכה מה שהיא לא מחוייבת, אין ספק שזה קשור בהתאמצות גופנית של האשה, וזה לכאורה העדפה ע"י הדחק. והרי הב"ח (סי' פ) פוסק כי מנהג שלנו שאין מוציאין מאשה דמי מלאכה של העדפה ע"י הדחק, עיין ב"ש (שם ס"ק ב).
וחוץ מזה, הלא דעת הרא"ש כשאשה עושה כל המלאכות בבית אינה מחוייבת לעבוד בצמר משקל חמש סלעים, כי דוקא במשרה אשתו ע"י שליש שהיא לא עובדת בבית בשביל הבעל כמו שהבאנו לעיל. א"כ בנדון דידן אינה מחוייבת להרויח, וממילא שייך לאשה שזה העדפה ע"י הדחק. אך ז"א כי למעשה הם נפרדים והיא לא עובדת שום דבר בשבילו כי הוא גר בחדר נפרד, לא אוכל בבית, א"כ זה לא נקרא העדפה ע"י הדחק.
אבל אין לחלק ולומר כי מעשה ידיה לבעלה רק עבודת טויית צמר, אבל אם היא מרויחה דמי עבודה אחרת, היות שלא יכול להכריח אותה שתעבוד בזה יהי' שייך לעצמה, עי' בית מאיר (ריש סי' פ), וכן הביא הטור (סי' צ"ה) מחלוקת הראשונים, וז"ל:
"כתב רשב"ם אלמנה שניזונית מן היתומים והניח בעלה קרקע והשביחתו, כיון שמעשה ידיה שלהן כל השבח שלהם, אפילו שכר טרחא אינה נוטלת. והראב"ד פירש אעפ"י שהיא ניזונית אין השבח שהשביחה הקרקע שלהן, שלא אמרו מעשה ידיה שלהם אלא במעשה ידיה הקבועין כגון טווה או אורגת, אבל במלאכה אחרת שאין דרכה בכך לא, כיון שאינם יכולים לשנותה לאותה מלאכה אם עשתה הרי היא לעצמה."
אבל אי אפשר לומר כך, כי יש כלל גדול במעשה ידיה הכל כמנהג המדינה, כמו שפסק הרמב"ם (פכ"א מהל' אישות ה"א) וככה נפסקה הלכה בשו"ע (סי' פ ס"א):
"מעשה ידיה לבעלה כיצד? הכל כמנהג המדינה. מקום שדרכן לארוג אורגת, לרקום רוקמת, לטוות צמר או פשתים טווה. ואם לא היה דרך נשי העיר לעשות כל המלאכות האלו, אינה כופה אלא לטות הצמר בלבד."
עיין בהגר"א (שם סק"ב) שמסביר במקום שאין דרך נשי העיר לעשות מלאכה דינם כמו היושבת בקתדרא, שכופה אותה לעשות בצמר שלא תבוא לידי זמה. ומתורץ בזה קו' ה"ה למה הרמב"ם לא כותב משקל חמש סלעים. אבל לפי דברי הגר"א ניחא, כיון שמה שהיא עובדת היא רק שלא תתבטל, לא צריך שתעבוד משקל חמש סלעים. כי רק מתי שהיא מחוייבת לעבוד בתור מעשה ידיה, אז חכמים קבעו את שיעור הנ"ל, עיין בר"ן שם. ומתורץ ג"כ קושיית הכ"מ למה הרמב"ם לא מחלק בפשתן בין כיתנא רומיתא, כמו שהגמ' מחלקת. אבל להנ"ל ניחא, כי הגמ' מדברת איפה שהיא חייבת מצד הדין, אבל הרמב"ם מדבר באופן שהיא לא מחוייבת מצד הדין רק שלא תבוא לידי זמה, אינה כופה רק לצמר בלבד.
עיין בכתובות (דף סו, ב):
"בעי רב פפא עשתה לו שתיים [מלאכות] בבת אחת, מהו? בעי רבינא: שלשה או ד' בבת אחת, מהו?"
עיין ברש"י ור"ח שומרת קשואים, מלמדת שיר לנשים, ומחממת ביצים בחיקה או ביצי תולעים העושים משי שהנשים מחממות אותן בחיקן. א"כ אנו רואים למרות המשנה אומרת רק טווה בצמר, עכ"ז אם עובדת בשאר מלאכות כגון שמירת קשואין או מורה לשיר, ג"כ שייך לבעלה. וא"כ אנו מוכרחין לפרש את דברי הראב"ד שדוקא עבודות קרקע קשות, כגון לחרוש ולזרוע, בזה הבעל לא יכול להכריח אותה.
ויתכן בשביל זה כתוב במשנה "טוה בצמר", כלומר מלאכות שדרכן בכך, ז"א קלות, אבל מלאכות כבדות שזה מלאכת אנשים לא יכול להכריח אותה. ואולי אפילו אם מנהג המקום שנשים עובדות מלאכות קשות ג"כ לא יכול להכריח אותה, עיין בסוטה (דף יא, ב): בכל עבודה קשה שהחליף מלאכת אנשים לנשים, זה נקרא עבודה קשה. אבל שאר עבודות שהם לא כבדות ולא טעון התאמצות פיזית יתירה, בזה יש כלל הכל כמנהג המדינה וכופה אותה לזה מה שנוהגי. רק איפה שהמנהג שלא עובדות כלום, בזה לא הולכים אחרי המנהג שלא תביא לידי זמה, וכופה אותה רק לטוית צמר.
להסביר לשיטת הרשב"ם והראב"ד במה הם חולקים, אפשר בשני אופנים: או שכולם סוברים עבודות קרקע שקשורה בהתאמצות שלה נקרא העדפה שע"י הדחק, וחולקים למי שייך העדפה – אם לבעל או לאשה, כמו שחולקים בזה הר"ח והרי"ף. או שיש מקום להגיד כי זה יותר מהעדפה שע"י הדחק, היות וזו עבודה שאין דרך נשים לעבוד ולא תהיה איבה, כי המזונות שניתן לה לא על סמך מעשה ידיה כאלה עבודת אנשים. וכן משמע בדרישה שכוונת הראב"ד על עבודות קרקע, והטעם כנ"ל.
ובזה יש ליישב קושיית המשנה למלך (פכ"א מהל' אישות ה"א) על המהרי"ט (ח"ב חו"מ סי' סז), מביאו הבה"ט (סי' פ ס"ק א), ז"ל:
"מיהו נשים הללו גבירות ונכנסות בחצירות שרי המלכים והמה כאניות סוחר להביא טרף לביתם ומכלכלים את בעליהם, מעשה ידיהם לבעליהן."
המשנה למלך משיג עליו מהראב"ד הנ"ל, כיון שאין יכול לכפות למלאכה אחרת מעשה ידיה לעצמה. ואי משום מציאה, הלא הרמ"ה בטור (סי' פד) סובר באינה נזונית מציאתה לעצמה. ואומר בסוף דבריו:
"כל מה שצידד הרב ז"ל בסוף דבריו לא שייכא אלא אם נחשוב שבח זה מעשה ידיה, אבל למאן דיהיב ליה דין מציאה, סוף סוף לא זכה הבעל ומציאתה לעצמה לדעת הרמ"ה ולא מפקנין מינה." ע"כ.
אבל לדברנו גם הראב"ד לא התכון רק לעבודות קשות שזה לא לכבוד ותפארת להן, אבל דינו של מהרי"ט של גבירות בחצרות שרי מלכים זה לא מהמלאכות הקשות. זה כבוד להן ע"י הקשרים שיש להן עם חצרות שרי המלוכה, בטח זה לא חורג משאר מעשה ידיה ששייך לבעלה.
שנית, אפילו לשיטת המשנה למלך שמדמה דינו של מהרי"ט גבירות נכנסות בחצרות שרי המלכים לדינו של הראב"ד, מי אומר לנו כי לשיטת הראב"ד יש על זה דין מציאה, ויוצא מדין של מעשה ידיה. הלא למעלה חלקנו ההבדל בין איבה של היתומים – שזה רק על מה שהם מסתמכים שמתזנו מיניה ולכן מציאתה לעצמה, ואותו דבר המעשה ידיה כאלה למרות שזה נכלל במעשה ידיה עכ"ז לא הסתמכו על זה, או מטעם שזה כמו העדפה ע"י דחק כמו שפרשנו – לבין איבת הבעל, שזה אפילו על דברים שלא הסתמך עליו לכן הוא זוכה במציאה, ואותו דבר מעשה ידיה כאלה ג"כ זוכה לא בתור מציאה, רק ג"כ בתור מעשה ידיה.
א"כ ברור בנדון דידן הבעל לא זכה במעשה ידיה, מפני שהוא מורד: 1. לא נקרא שהוא מפרנס אותה, שזה ע"י כפיה. 2. אין פה טעם של איבה, כי בין כה וכה יש איבה.
ואי אפשר לומר כי הלא לשיטת הרא"מ והב"ח לא נקרא מורד, כיון שרוצה לגרשה וא"כ יזכה במעשה ידיה, זה אינו:
א. הלא הפוסקים חולקים על הרא"מ וסוברים שמוציאים ממנו מזונות ולא יכול להגיד קים לי, כמו שהבאנו למעלה, כ"ש שאי אפשר לחייב אותה במעשה ידיה שאפילו היה ספק השקול ג"כ אי אפשר לחייבה, ואפילו ביותר מספק השקול.
עיין ירושלמי קדושין (פ"ב ה"א):
"קידשה לדעת [אביה] וכנסה שלא לדעת, מהו שתאכל בתרומה. רב אמר אוכלת, ושמואל אמר אינה אוכלת."
ויש מחלוקת בטעמו של רב. רבי מנא סובר טעמו של רב מכח חזקה, כיון שקדשה לדעת חזקה שנכנסה לדעת ובטח אביה לא ימחה. ור' יוסי בי רבי בון סובר כי טעמו של רב היות מן הדין ארוסה ג"כ אוכלת בתרומה שזה קנין כספו כמו המשנה הראשונה, רק חכמים גזרו, וכאן שיש ספק אולי אביה מסכים העמידו על דין תורה. שואל הירושלמי איזה הבדל ביניהם?
"מה נפק מן ביניהון? מעשה ידיה. על דעתיה דרבי מנא כרב [מכח חזקה] מעשה ידיה לבעלה, על דעתי דריבר"ב כרב מעשה ידיה לאביה."
הרי לך אפילו שנותן לה מזונות – שאוכלת בתרומה ומחוייב לפרנסה, כי שיעבד את עצמו בשאר כסות ועונה והוא ידע שאביה לא יודע מהנשואין עכ"ז כתב לה כתובה ושיעבד א"ע, לכן לא חולקים רב ושמואל אם אפשר לחייבו במזונות ושאר שיעבודים הקשורים בנשואין. למרות לענין ירושה הגמ' בקדושין (דף מה, ב) אומרת מודה רב לענין ירושה שאם מתה אינה יורשה, היות ספק אוקי ממונא בחזקת מריה, אבל לענין להוציא מהבעל לא הולכים אחרי חזקת ממון, כי ידע מזה ועכ"ז שיעבד והתחייב את עצמו.
וכן משמע בתוס' רי"ד (שם) שכותב רק נכסי מלוג שלה לא יורש, אבל את הכתובה שכתב לה מאתיים כן יורש מכח ממ"נ: אם אביה הסכים לנשואין הכל של הבעל, ואם אינו רוצה אין כאן נשואין והוא לא כתב לה אלא מחמת נשואין. משמע לענין מזונות ושאר שיעבודים שאין ממ"נ, הוא מחוייב ושיעבד את עצמו על הסתם עד שידע.
נחזור לירושלמי. א"כ למרות שמפרנסה – עכ"ז רב סובר אליבא דריבר"ב מעשה ידיה שלה, והבעל לא זכה כי אי אפשר להוציא ממנה כל זמן שזה לא ודאי, למרות שפה יותר מספק השקול כי הלא הסכים על הקדושין.
ב. שנית להיפך, לשיטת הרא"מ בטח לא זכה הבעל במעשה ידיה, כי לשיטתו הבעל לא מחוייב לפרנס אותה איפה שרוצה לגרשה, ואין פה תקנת חז"ל של מזונות. א"כ אפילו שרוצה כן לפרנס אותה – לא זכה במעשה ידיה, כי רק אם היא מתפרנסת מכח תקנת חכמים תקנו מעשה ידיה תחת מזונות. עיין בשו"ע (סי' פ סעיף יח):
"מי שהתנה עם אשתו שלא יתחייב במזונותיה וכן היא לא תתחייב לו במעשה ידיה, אם אח"כ רצה ונתחייב הוא לתת לה מזונותיה אין מעשה ידיה שלו."
עיין ב"ש (שם ס"ק כד) בשם ריב"ש:
"וכן הדין אם פוסק לזון בת אשתו, וכן אם זן יתום כמ"ש בח"ה סימן ע"ר, דאין מעשה ידים תחת מזונות אלא מי שאוכל מצד תקנות חז"ל."
עכ"ז נראה כי במקרה דנן פטור הבעל לתת מזונות לאשתו, כי למרות שאי אפשר לכוף אותה לקבל ג"פ כמו שהבאנו, עכ"ז אם הבעל רוצה לכופה ע"י שימנע שאר כסות ועונה אין ב"ד יכול לכופו על זאת המניעה. הוא יכול להגיד קים לו כהפוסקים שסוברים כי במקום מצוה לא תיקן חדר"ג. וכן פוסק בתשובת מעיל צדקה (סי' לג), הביאו בפ"ת (סי' קנד ס"ק כט). ואפילו שיש פה קטטות ועיניו נתן באחרת, מידי ספק לא יוצא, ויכול להיות שכן יתחתן ויוליד. ואם הוא אומר שרוצה לגרשה ולהתחתן עם אחרת בת בנים ולהוליד, למרות שלא מאמינים אותו בכדי לכוף אותה מפני שזה ספק, ככה ג"כ אי אפשר לכוף אותו אם רוצה למנוע ממנה מזונות בשביל שתסכים לקבל ג"פ. מספק לא כופין, ואין הבדל בין הכפיה שלה לכפיה שלו.
ועוד, הלא כבר הבאנו למעלה בשם הישועות יעקב אם טוען טענה מאוס עלי ויש לו טעם מבורר, אף שאין הדין נותן לגרשה בע"כ מ"מ יוכל למנוע ממנה מזונות, ובזה יש לסמוך על דעת הרא"מ. א"כ אצלנו למרות שאי אפשר לכופה, עכ"ז יוכל להסתמך על הרא"מ ופטור לתת מזונות.
עיין בספר בני אהובה (פי"ד מהל' אישות הט"ו) אחרי שהביא את הקושיות מה שהח"מ השיג על הרא"מ, ופירש הוא כי הרא"מ מדבר בטוען טענת מאוס עלי, שאילו ידעינן שאמת כדבריו היה בידו לגרשה רק דאין אנו מאמינים לו, א"כ לענין הוצאת מזונות יש לו לומר אני יודע דהאמת כדברי. ולמד זאת מהרמב"ם דס"ל דאם היא טוענת טענת מאוס עלי כופין אותו לגרש, שלא יהיו בנות ישראל כשבויות. אעפ"י דלא קיל"ן כרמב"ם, היינו לגבי אשה בספק איסור דאורייתא, דשמא נתנה עיניה באחר וגט מעושה פסול שלא כדין, וגם לעשות מעשה לגרש לא פסקנין כותיה. אבל בענין חדר"ג, וגם רק בענין ממון, כדאי הרמב"ם לסמוך עליו דאינו עובר חדר"ג ופטור ממזונות, דהא לדינא דרמב"ם אף לגרשה בע"כ מותר ולית כאן חרם דר"ג.
(ובר מדין יש מקום לחלק ולומר, כי אף שחז"ל תקנו על הבעל לפרנס את אשתו למרות שיש לה הרבה כסף ויכולה לפרנס את עצמה, כמבואר ברא"ש בכתובות, זה דוקא שיש קשר אישות ביניהם. אבל כשנפסק הקשר ורוצה לגרשה והיא לא רוצה, פקע חיוב מזונות מצד הדין, ולמרות שמחוייב לפרנסה מדין חדר"ג – זה רק כשאין לה, שאז שייך שיתעלל בה וממילא יכריח אותה לקבל ג"פ ומה הועיל חדר"ג בתקנתו, אבל כשיש לה יש מקום לומר שאינו חייב. ויש לעיין בזה.)
לאור האמור הנ"ל, ביה"ד קורא לצדדים לבוא לידי הסכם ולא להמשיך מצב כזה שיש סבל לשני צדדים. ביה"ד רואה את הפתרון במתן פצויים הגונים לאשה שתסכים לקבל ג"פ, והוא מוכן לעזור בכוון זה אם הצדדים יסכימו. אינו יכול להציע שלום בית, כי לדעת ביה"ד הסכויים לשלום בית קלושים מדי.
וכל הזמן שהצדדים לא יבואו לידי הסכם וכל צד עומד על תביעתו, ביה"ד פוסק כדלקמן:
ניתן במעמד הבעל וב"כ.
היום י"ב אדר א' תשי"ז (13/02/1957).
יוסף בבליקי – אב"ד יעקב רוזנטל ישעי' מונדרי
על פסק דין זה הוגש ערעור בתיק (רבני גדול) תשיז/122 והוא נדחה. ↑