חיוב בעל בגט עקב אי-קיום סדיר של חיי אישות

ב"ה

מדינת ישראל

בית הדין הרבני האזורי רחובות

בפני כבוד הדיינים:

- הרב אברהם שמן, דיין - הרב יהודה שחור, דיין - הרב ציון אשכנזי, דיין	מס' תיק:5527-21-2
	תאריך :04/12/2005
	ג' כסלו תשס"ו
	התובעת : פלונית
	הנתבע : פלוני
	הנדון :גירושין

פסק דין

לפנינו תביעת האשה לחייב ולכפות את הבעל בגרושין.

העובדות הם כדלהלן: בני הזוג פלוני ופלונית נישאו זה לזו כדמו"י לפני כשמונה שנים. מנשואיהם אלו נולדה להם בת אחת, שהיא היום כבת חמש. לפני יותר משנה הבעל עזב את בית מגורי הצדדים לבקשת ולדרישת הורי האשה, ומאז הצדדים גרים בנפרד.

גולת הכותרת של בעיות הזוגיות היא ללא ספק תלויה במוגבלות היכולת של הבעל בקיום "מצות הבית".

לטענת האשה, הבעל אינו מסוגל לחיות חיי אישות באופן סדיר ותדיר כפי הנהוג. לטענתה, התקיימו יחסי אישות פעם בחודש - חודשים או שלשה חודשים ואף יותר מכך. ובחצי שנה האחרונה לפני עזיבת הבעל, לטענתה, לא היו כלל יחסי אישות. הבעיות החלו, לדבריה, בליל הכלולות ו"ירח הדבש" ונמשכו והחמירו במשך כל שנות הנשואין. הסיבה לכך נעוצה ככל הנראה בבעיה נפשית שיש לבעל. בני הזוג היו אצל מספר יועצים, אך ללא הועיל.

הבעל הודה בכך שיש לו קושי לקיים יחסי אישות כסדרם. אך לגרסתו, העובדות שציינה האשה אינם מדויקות. "יש גם בעיה פיזיולוגית, והתקופות מופרכות, קיימנו יחסים מלאים בשנה הראשונה, לפחות פעמיים שלש בחודש. בשנה השניה פחות ואולי גם חודש שלא קיימנו. ובהריון עוד פחות. בטיפול ראיתי שיש בעיה פיזיולוגית וגם בעיה נפשית". לטענתו, גם בחצי שנה שלפני הפרוד התקיימו חיי אישות בתדירות הרגילה ולא כפי שטענה האשה שלא התקיימו כלל. בדיון האחרון טען הבעל "היה יחסי אישות, לא חתמתי כמה פעמים לקיים, אני מקיים יחסים 3-4 פעמים בחודש". אך גם לפי דבריו, ברור הדבר, שמתחילת הנשואין לא התקיימו יחסי אישות כתקנם אלא במרחק של שבועות בין פעם לפעם. הבעל הסביר את הדבר כך "לגבי יחסי אישות הבעיה בעיקרה נעוצה בי, מדובר בעיקר בנושא של ביטחון עצמי, וזה נושא השיחה שלי עם הרבנים ואנשי המקצוע". בהזדמנויות אחרות טען שיש גם בעיה פיזיולוגית מלבד לבעיה הנפשית.

הבעל טען שטופל אצל שני נשים המתמחות בבעיות כאלו. ועתה לאחר הטיפול הוא מסוגל לחיות חיי אישות סדירים, מבחינה "תיאורטית" עתה הוא כבר בריא לחלוטין ואם יחזור לחיות עם האשה יוכל להוכיח זאת מבחינה "מעשית". הוא מבקש לאפשר לו להוכיח שאכן כך הם הדברים. לבקשת ביה"ד, מסר את שמה של אחת המטפלות, הגב' שרה ליטמן. אך סרב למסור את פרטיה של המטפלת השניה. ביה"ד פנה לגב' שרה ליטמן שתדווח לביה"ד על טיפולה בבעל. בתשובה כתבה הגב' ליטמן לביה"ד, ש"הבעל הגיע למספר מועט של פגישות, שהיו בגדר הערכה ראשונית, אי לכך לא התקיים תהליך טיפולי".

ביה"ד הפציר בבעל להמציא את פרטיה של המטפלת השניה. אך הוא התחמק וסירב להפצרות ביה"ד, לחשוף את זהותה בטענות שונות ומשונות. וגם טען, שאינו בטוח שהיא רופאה.

לסיכום, הבעל טוען שעתה הינו בריא ויכול לתפקד כרגיל, אך לא הציג בפני ביה"ד כל מסמך או עדות מקצועית המחזקת את דבריו. הבעל מבקש מביה"ד לחייב את האשה לחזור אליו לתקופה של נסיון, הוא מוכן עתה ללכת לכל מומחה שיפנה אותו ביה"ד. ומצהיר, שאם לאחר תקופת הנסיון, לא תרצה האשה להמשיך לחיות עימו, לא יעגנה ויתן לה מיד את הגט. "מאחר וברצוני לסיים יפה, ברצוני לתת לזה צ'אנס ולעשות נסיון".

אך האשה מסרבת לכך בתוקף "לא מוכנה, אין מצב, לא מוכנה יותר, שרפתי חמש שנים ולא מוכנה יותר". ובהזדמנות אחרת טענה בדמעות "אני לא אוהבת אותו, לא רוצה להיות במחיצתו, ולא רוצה להשתמש במילים בוטות, ולא מסוגלת להיות איתו".

יצויין, כי ביה"ד ניסה לדבר על לב האשה לחזור לשלום בית, אך נתקל בסרוב מוחלט מצדה. גם לבעל נתן ביה"ד זמן לפייס את האשה ולדבר על ליבה.

הבעל הוסיף, שלפני מספר חודשים היו יחד בצימר בצפון וחיו יחד חיי אישות. ובעקבות זאת קבלו החלטה לחזור יחד לש"ב, אך בני משפחתה מתנגדים לדבר. האשה לא הכחישה שהיו יחד בצימר ושקיימו יחסי אישות. אך אינה חפיצה בבעל. ולשאלת ביה"ד השיבה "קיימתי יחסים היות ולי גם צרכים ואיני מחפשת במקום אחר ולא רוצה לבגוד. רוצה בצורה כשירה".

האשה מסרבת בתוקף לחזור לחיות עם הבעל. ודורשת בתוקף לחייב את הבעל לגרשה לאלתר.

טענה נוספת שהעלתה האשה במלך הדיונים כדי לחייב את הבעל בגרושין, היא, שהבעל מהמר בפיס ובווינר, ומאבד כספים רבים במניות. וזאת בנוסף לכך, שהוא לא נשא בעיקר נטל הפרנסה, אלא האשה הייתה המפרנסת העיקרית. לדבריה, הבעל הפסיד סכומים של עשרות אלפי שקלים. הבעל הודה שהאשה הייתה המפרנסת העיקרית, ואמר, שהוא מודה לה על כך. הבעל אף מאשר, שקנה מניות בחו"ל והגיע למינוס של 50000¨. ובענין ההימורים, טוען הבעל שמדובר בסכומים נמוכים בהרבה. אך לטענתו, בכל מקרה אינו מהמר יותר, גם בענין זה הוא טופל ונרפא.

ב"כ האשה הגיש את סיכומיו, בהם הוא מונה את הסיבות שמחמתן, לדעתו, יש לחייב ולכפות את הבעל בגרושין. והבעל השיב מצידו על הטענות. זה תורף השאלה הנצבת לפנינו. וה' יסייענו לאסוקי שמעתתא אליבא דהלכתא. אמן.

א. הנה, נראה בס"ד, דבעל שאינו מקיים עונתו כפי חיובו, נחשב מורד מתשמיש, אע"פ שאיננו מונע תשמיש לגמרי אלא מאחר מלקיים עונתו בזמנו, דכל שאינו מקיים עונתו כפי חיובו מורד מתשמיש הוי. ודבר זה מפורש בדברי רבינו יונה המובא בשטמ"ק (כתובות ס"ב:) דעל מה שמסיקה הגמ' שאין חמר רשאי להעשות גמל שלא ברשות האשה כתב בזה"ל:

"...הילכך יכולה לעכב עליו, ואם לא ירצה להניח, דיינינן ליה כמורד על אשתו".

וע"ש מה שהביא בשם הר"ר יהונתן. הרי לפניך, דאע"פ שאינו מבטל עונתו לגמרי אלא מאחר לקיימה באיחור זמן, ג"כ חשוב "מורד". ודין מורד ברור להלכה, שכופין אותו מיד להוציא וליתן כתובה. כן נפסק בסי' ע"ז ס"א. ועי' ב"ש סק"ה.

ב. אלא די"ל, דכ"ז אינו אלא כשלא מקיים את חיובו במרד או בשנאה, אבל היכא שאינו מקיים חיובו מחמת שאינו מסוגל, וכמו בנידון דידן, שאינו מסוגל לקיים את חיוב העונה כראוי בגלל בעיות נפשיות, בכה"ג, אינו בכלל "מורד" ואין לכפותו או לחייבו בגט, אלא יש להמתין עימו ששה חודשים.

דכן יש ללמוד מדברי הרמב"ם, דז"ל הרמב"ם (פי"ד מה' אישות ה"ז):

"אסור לאדם למנוע מאשתו עונתה...ואם חלה או תשש כחו ואינו יכול לבעול, ימתין ששה חודשים עד שיבריא, שאין לך עונה גדולה מזו, ואח"כ או יטול ממנה רשות או יוציא ויתן כתובה". עכ"ל.

ובהגהות אשר"י (כתובות פ"ה סי' כט) כתב ע"ד הרמב"ם האלו בזה"ל:

"ופי' מורינו רבינו מאיר ז"ל טעם הגאון אמאי לא מיקרי מורד מתשמיש ויוסיפו על כתובתה די"ל לא מיקרי מורד אלא כשעושה מחמת שנאה וכעס דמורד הוי פושע כמו הפשעים אלו המרדים ..." עכ"ל.

וא"כ, הכא נמי אינו "מורד" אלא אנוס בדבר ויש להאריך עימו ששה חודשים שמא יבריא.

ג. אלא דיש לומר, דאע"פ שאמת נכון הדבר, שנראה יותר דהכא לא חשוב "מורד". בכ"ז, אין לנו לעכב הגרושין, דהרי הכא כבר ניתנו - ע"י האשה - לבעל כבר זמן זמנים טובא לנסות לרפאות את עצמו. והרי האשה לא רצה מיד לביה"ד לסתור הבית, אלא ניסתה דרך יועצים ומטפלים ורבנים, ונתנה לו אורכה במשך שנים ארוכות, אלא שהדבר - למגינת לב כולם, לא צלח. בכהאי גוונא אין לביה"ד לעכב אותה עוד ששה חודשים נוספים, כי הרי כבר המתינה כבר ששה חודשים כמה פעמים ומה יש לעכבה יותר.

אלא שמדברי הריא"ז נראה שלא הבין כך את דברי הרמב"ם. דז"ל הריא"ז שהביא השלטי גבורים (כתובות כ"ו.):

"אע"פ שאין אדם רשאי לפחות עונת אשתו. אם תשש כוחו מקיים עונתו לפי כחו. ואם אינו יכול לקיים עונתו אפילו בעונה שהיא פחותה מכל העונות או יטול רשות מאשתו או יוציא ויתן כתובה כמו שבאר מיימוני פי"ד מאישות". עכ"ל.

משמע, דסגי אם יכול לבוא עליה אחת לששה חודשים, כיון שיכול לקיים את ה"פחותה שבעונות", אין לחייבו לגרש, כיון שאינו מקיים עונתו מחמת חולי ולא מחמת מרידה. ומדכתב שכן מבואר ברמב"ם, משמע שהריא"ז פרש דברי הרמב"ם כך: "ימתין ששה חודשים [בין עונה לעונה] עד שיבריא, דאין לך עונה גדולה מזו". וא"כ, בנידו"ד שבדרך כלל מקיים עונה בפחות מששה חודשים, אין לחייבו בגט.

אלא דמי אני להעיר, ולענ"ד מן הרמב"ם לא משמע כן. דהרי הרמב"ם כתב "ימתין ששה חודשים עד שיבריא", משמע, דההמתנה היא כדי שבסוף ששת החודשים "יבריא", דהיינו, שאחר ששה חודשים יחזור לקדמותו, ויקיים מכאן והילך עונתו כסידרו. ולא כדדייק בש"ג, דאם יקיים עונה פעם בששה חודשים, סגי, ואין כופין אותו. ומה שסיים הרמב"ם "שאין לך עונה גדולה מזו" בא לומר ולבאר, שהטעם שנתנו לו שיעור זמן כזה עד שיבריא, הוא משום שזו העונה הגדולה מן העונות. כך הפשט הפשוט בדברי הרמב"ם והשו"ע. [וכן הבין מהר"א אשכנזי בתשובתו הנ"ל, כמו שעולה מכל תשובתו. ובכ"ז הביא בתוך התשובה את דברי הריא"ז. והוא פלא] וצ"ע.

אלא דנראה דדברי הריא"ז בזה מוסכמים לפי רוב הפוסקים, דכ"כ בפשטות גם הג"ר בנימין מוטאל בשו"ת תמת ישרים בסי' ס"ח. והביא שם, דגם בחידושי הר"י מטראנה (בכתובות שם) כתב כדברי הריא"ז, דאם יכול לקיים עונת הספנים, לא נאמר בו הדין ד"יוציא ויתן כתובה" וגם הוא ז"ל כ' שכ"כ הרמב"ם (דבריהם הובאו בקיצור בפד"ר ח"ג עמ' 88 והלאה. ובאוצה"פ סי' ע"ו ס"ק מ"ח). וגם מכל הפוסקים שהביאו את דברי הש"ג בשם הריא"ז, ודנו בסוף דבריו, שכתב שאם הוא חולי הראוי לרפואה צריכה להמתין אף יותר מששה חודשים. ודנו אם הרמב"ם פליג עליה או לא. ולא אישתמיט חד מינייהו להעיר דאין הפרוש בדברי הרמב"ם כדברי הריא"ז, משמע, דגם אינהו מודו ליה בזה. וכ"נ מתרוצו הראשון של הרב דינא דחיי (הוא בעל הכנה"ג. בלאוין פ"א). וכ"מ מפד"ר ח"ה עמ' שכט. ע"ש וא"כ, לא מצאנו ידינו ורגלינו לחייב הבעל להתגרש, כיון שיכול לקיים עונתו בפחות מששה חודשים. וגם האשה הודתה, שברוב חיי נישואיהם התקיימו חיי אישות כל חודשים שלשה.

ד. אלא דצ"ע בדברי הרמב"ם האלו, למה גבל הדבר בהמתנת ששה חדשים, הרי כיון שהוא "חולה או תשש כחו" הרי דמעיקרא אין לו חיוב עונה יותר מכפי יכולתו. דבר זה מבואר במשנה בכתובות (ס"א:) דאין כל העונות שוות, וכל אדם לפי עיסוקו ולפי יכולתו חייב עונה. דז"ל המשנה "העונה האמורה בתורה: הטיילים, בכל יום. הפועלים, שתים בשבת. החמרים, אחת בשבת. הגמלים, אחת לשלושים יום. הספנים, אחת לששה חודשים". וכתב הטור ר"ס ע"ו:

"חייב בעונתה כיצד, כל אחד כפי כוחו וכפי מלאכתו...וכתב הרמ"ה, והני מילי במי שגופו בריא ויכול לקיים העונה הקצובה לו, אבל מי שאינו בריא אינו חייב אלא לפי מה שאומדין אותו שיכול לקיים".

וכן נפסק גם בשו"ע (סי' ע"ו ס"ד).

ומעתה, לכאורה יש מקום לומר, דאף בעל זה הניצב לפנינו, כיון שכל מה שלא מקיים עונתו כסידרה הוא מחמת מניעה שיש לו, שאינו מסוגל לקיים עונתו בעתו כפי הנהוג, ואנוס הוא מחמת קושי נפשי שיש לו, א"כ, אינו חייב יותר "ממה שאומדין אותו שיכול לקיים". וי"ל, דהבעל הזה קיים עונתו כהלכה כפי הראוי - לפי המגבלות שיש לו, דמעיקרא אין חייב יותר מזה.

וצ"ע, מדברי הרמב"ם שכתב שממתין ששה חדשים ולא יותר, לדברי הרמ"ה שכתב, שאינו חייב יותר מיכולתו.

ואין לומר דפליגי [כדמשמע מלשון השלטי גבורים], שהרי מרן השו"ע פסק בסעיף ג כדברי הרמ"ה ובסעיף י"א כדברי הרמב"ם. ואיך זיכה מרן שיטרא לבי תרי אי פליגי זה על זה. אלא ודאי דלא פליגי. וצ"ע.

ואין לומר גם שכוונת הרמ"ה, שאומדין כמה יכול לקיים - עד חצי שנה - ולא יותר. דהרי הב"ש בסק"ה כתב ע"ד הרמ"ה בזה"ל "קאי על כל העונות המבוארים בסעיף הקודם". דהיינו, גם על עונת המלחים, שעונתם אחת לששה חדשים. הרי שדברי הרמ"ה כפשוטם, דאומדים אותו לפי כוחו אף ליותר מששה חדשים. וכ"כ בבאה"ט סק"ו. ועי' אוצה"פ.

ה. ומצאתי בס"ד דכבר עמד בשאלה זו הגאון בעל ה"כנסת הגדולה" בספרו דינא דחיי (לאוין פ"א. דף ע"ב טור ב. הובאו חלק מדבריו באוצה"פ ס"ק מ"ח אות ב ובהערה רצ"ז),

"דהרמב"ם איירי במי שהיה בריא בשעת נשואין ואח"כ חלה או תשש, שימתין ששה חדשים ואח"כ יוציא ויתן כתובה. ואין לומר דנסתחפה שדה שלה, דבאשה ליכא למימר הכי, דהאיש אינו נקרא שדה של אשה. אבל הרמ"ה איירי באדם שבשעת נשואין היה חולה ותשוש כח, דאע"פ שהוא טייל אין אומדין עונתו הקצובה בכל יום אלא לפי מה שהוא יכול". עכ"ל.

והנה, לפי תרוץ זה מבואר, דהיכא שמתחילת הנשואין היה לקוי, אינו חייב לגרש גם אחר ו' חודשים, אלא מקיים עונתו כפי כוחו, אפילו יותר מששה חדשים. וא"כ, ה"ה והוא הטעם בנידון דידן, שמתחילת הנשואין היה פגום, מעיקרא, אינו חייב יותר מכחו.

ו. אך כד תידוק שפיר, אתה תחזה שאין הדבר כן, מכמה טעמי, כדלקמן. הראשון, דהנה, טעמו של הרמ"ה מבואר בדברי הלבוש (או"ח ריש סי' ר"מ) וז"ל:

"שלא ציווהו התורה בפריה ורביה אלא כפי יכולת האדם, וכן בכל המצוות כתיב וחי בהם ולא שימית עצמו בהם. לפיכך שערו חז"ל הנהגת העונה לכל אדם לפי יכולתו וכחו"

וכ"כ גם הגאון הראשל"צ מהר"א אשכנזי (בתשובתו שבס' בני בנימין סי' ל"ז) לבאר את סברת הרמ"ה בזה"ל

"והיינו טעמא, דשעור עונה לכל או"א כפי מלאכתו שגבלו חז"ל לא הוזכר בתורה, אלא שרז"ל קבעו עונה לכל או"א כפי עבודתו ומלאכתו. ובכן, אי בתחילת הנשואין אנו רואים שגופו חלוש, כדי שלא יוזק כחו - יש לאמוד אותו עונתו כפי כחו, אף שתהיה פעם אחת בשנה וכיוצא. ואדעתא דהכי נשאת לאיש חלוש המזג".

ולפ"ז י"ל שהבעל חייב בעונתו כסידרה, דכל מה שמפחיתים מכמות העונה שחייב, היינו דווקא במי שאין "גופו" בריא (כדדייק לשון השו"ע), ולכן לא חייבוהו לקיים עונה במקום שמזיק לבריאותו. וכמ"ש בלבוש ומהר"א אשכנזי. משא"כ באדם שגופו בריא לגמרי ואין התשמיש מזיק לו כלל, ודאי מיבעי ליה לאמץ עצמו לקיים חיובו, ומוטל עליו לעשות כל תצדקי כדי לקיים עונת אשתו. ואי לא מקיים עונתו כראוי, חשוב כמי שלא קיים חובתו, דרק למי שהתשמיש מזיק לבריאותו פטרו חז"ל מחובת התשמיש כסידרו, ולא למי שבריא ואין התשמיש מזיקו.

[ומיהו, יתכן שיחשב כ"אנוס" ו"אינו יכול" לקיים חיובו, אך לא הוי "פטור מעיקרא", אלא כמי שנאנס ולא יכול לקיים חובתו. ולקמן בעה"י עוד נדבר מזה].

ז. זאת ועוד, דנראה דמעוד טעם הכא גרע טפי ממה שכתב הרמ"ה. דהרמ"ה לימדנו דבמי שאינו בריא "אומדים אותו כמה יכול לקיים", ואז חיובו ברור ומוגדר מתי חייב לקיים עונתו, וגם האשה תדע למה לצפות. משא"כ הכא, שהבעל הינו "בריא בגופו", שהרי מבחינה פיזית הינו בריא לגמרי ואין לו שום חולשה. אלא שיש לו קושי "נפשי" לקיים מצוותו, בכה"ג הרי לא שייך לתת אומד כמה יוכל לקיים, כי אין הבעיה מוגדרת לגמרי, ולעולם לא ברור מתי ירגיש טוב מבחינה נפשית, ומתי יוכל נפשית לקיים העונה, והוי כאילו אין לה עונה קבועה לעולם. ולא דמי לחולה שאומדין אותו, ויודעת בדיוק מתי לצפות לעונתו.

ח. גם עוד נראה, די"ל דהרמ"ה מיירי בידעה האשה שהבעל אינו אדם בריא, ולכן כשנשאת לו ע"ד כן נשאת לו, שיקיים עונתו לפי כחו. דכל יסוד הדבר לחלק בין האנשים לענין חיוב העונה, נובע מכך שהאשה יודעת ומוחלת. כמש"כ בשטמ"ק (כתובות ס"א:) בזה"ל:

"ומיירי כשיודעין בזמן הנשואין מלאכתם, דכיון דידעי מעיקרא, מוכחא מילתא דנתרצו בכך, ומחלה וגמרה לסבול בלבה. וכל אלו העונות לא נתנו אותם אלא לאדם בריא, אבל מי שהוא חולה או חלוש שאינו יכול לקיים מצות עונה, אינו חייב בזה, אלא אומדין אותו כפי כחו". עכ"ל.

וכ"כ גם בתשובת מהר"א אשכנזי הנ"ל שכתב כתרוץ הדינא דחיי [בשו"ת מהר"א אשכנזי בסי' כ"ט. ותשובתו הובאה גם בשו"ת בני בנימין סי' ל"ז. וע"ש גם בסי' ל"ו בתשובת הראשל"צ הגאון היש"א ברכה זצ"ל].

"דהחילוק הוא, דהרמב"ם מיירי שכבר היה תחילת נשואין עמה כדרך כל הארץ ומשמש כפי חיובו, דרך אומנותו, ושוב תשש כחו מפני אונסו או חלה ואינו יכול לבעול. והאשה שכבר טעמה טעם ביאה, יצרא אלבשה, ומבקשת תפקידה - עונה שקצבו לה רז"ל, ואדעתא דהכי נישאת, אמרינן לה המתיני ו' חודשים, שהיא העונה היותר פחותה עד שיבריא ושמא יחזור כמאז ומקדם, ואם לבתר ו חודשים לא הבריא, לא תמתין עוד ויוציא ויתן כתובה. והרמ"ה ותר"י ז"ל מיירי, טרם האשה ידעה איש, ובתחילת נשואיה עמה חזינן דהאיש חלוש במזגו, אין לאמוד אותו כפי אומנותו אלא כפי בריאות גופו הגם שיתרבה מו' חודשים שהוא שעור העונה הגדולה. והיינו טעמא, דשעור עונה לכל או"א כפי מלאכתו שגבלו חז"ל לא הוזכר בתורה, אלא שרז"ל קבעו עונה לכל או"א כפי עבודתו ומלאכתו. ובכן, אי בתחילת הנשואין אנו רואים שגופו חלוש, כדי שלא יוזק כחו - יש לאמוד אותו עונתו כפי כחו, אף שתהיה פעם אחת בשנה וכיוצא. ואדעתא דהכי נשאת לאיש חלוש המזג. ודברי הרמב"ם מוסברים, אחר שתחילת נשואיו היה בריא וחזק, וחל חיוב עונתה שקצוב לו מרז"ל, אדעתא דהכי נשאה, ואין לה להמתין כשחלה או נאנס, שאינו יכול לבוא עליה אלא עד ו חודשים, ואם עד זה הזמן נתרפא והבריא מה טוב, ואם לאו יוציא ויתן כתובה".

ובנידון שלפנינו, הרי לא ידעה מן הבעיות קודם, ואי אפשר לומר דאדעתא דהכי נישאת לו. ולכן נראה, דהכא ודאי חייב לגרש מיד, כיון דמיירי שיש לו בעיות בחיי האישות מתחילת הנשואין ולא ידעה מכך. דכל דברי הרמ"ה שעונתו היא לפי כחו, מיירי כשידעה מן הבעיות שלו קודם הנשואין. והרמב"ם שכתב להמתין ששה חודשים, מיירי כשמתחילת הנשואין היה מתפקד כבעל רגיל ואח"כ נתקלקל, אז יש ללכת לפי שיעורי העונות שקצבו חז"ל, ואז אם חלה או תשש כחו ימתין ששה חדשים. אבל מקרה שלפנינו הוא שונה כי מתחילת הנשואין אינו יכול לקיים עונתו כראוי, והיא לא ידעה מכך, ודאי יכולה לחייבו לגרשה מיד, דלא גרע מכל מומים שלא ידעה מהם.

ט. וחילוק זה מסתייע מדבריהם של חברי בית הדין הגדול בדור שלפנינו, הגר"י עדס והגר"ב ז'ולטי זצ"ל ויבדלח"ט הגרי"ש אלישיב שליט"א בערעור שבא לפניהם ונדפס בפד"ר ח"ג (עמ' ע"ז והלאה) וז"ל:

"כי זמן זה של ששה חדשים אשר קצב הרמב"ם על יסוד ההלכה של שעור עונה שאין לך עונה גדולה מזו, זה דוקא לאחר שנכנסה לחופה ונבעלה ואז סידרו חז"ל שיעורי עונות. ולכן, אם לאחר שחיו יחד חלה או תשש כוחו ואינו יכול לבעול, בזה פסק הרמב"ם שעליה לחכות ששה חדשים כשעור עונה הנזכרת, כי סדר הזמנים של העונות נקבעה לאחר הנשואין כשחיו יחד. לא כן במקרה ומהתחלת הנשואין הוא לקוי, בכה"ג לא שייך לדון מדיני עונה".

ןלכן פסקו בנידונם שחייב לגרש מיד. ולמדו דבר זה מתוך תשובות הרלב"ח והראנ"ח שדנו בתשובותיהם לחייבו בגט מיד אע"פ שלא עברו ששה חודשים מן הנשואין. וא"כ, לכאורה קשיא עלייהו מדברי הרמב"ם הנ"ל. לזאת ישבו כנ"ל, שאם מתחילת הנשואין הבעיה, אין מקום לחכות ששה חדשים ודינו כאילו עברה תקופה זו והאשה זכאית לדרוש גט מיד. ע"ש.

ועי' בפד"ר ח"ה עמוד רל"ט בפסק דין של הדיינים הגר"י קלופט והגר"א שאר ישוב והגר"י עטיה זצ"ל דחלק שם הרב הכותב זצ"ל על חידושם של חברי ביה"ד הגדול. ע"ש. מ"מ, גם לפי דבריו שם, בנידוננו יודה דיש לחייבו לגרש.

ולכאורה חילוקם זה נסתר מדברי ה"דינא דחיי" הנ"ל דלפי דבריו מבואר איפכא, דהיכא שמתחילת הנשואין היה לקוי, אינו חייב לגרש גם אחר ו' חודשים, אלא מקיים עונתו כפי כוחו. וזה בדיוק הפך סברת הגאונים הנ"ל.

אך כד מעיינת שפיר אתה תחזה, כדברינו למעלה, דלא קשה להו מדברי הדינא דחיי. וכל אחד דיבר בנידון שלו. דהדינא דחיי מיירי כשידעה שאינו בריא וע"ד כן נשאת לו. ודברי הגאונים חברי ביה"ד הגדול מיירו כשלא ידעה שהינו חולה. ולכן שפיר יש לה זכות לתבוע גרושין מיד, כי ע"ד כן לא נשאת לו. ולא גרע מכל מומים שהיו בה ולא ידעה.

ונראה, דדמי לאילו נישאת לטייל ונמצא ספן, דלא ע"ד כן נישאת לו, דודאי יכולה לדרוש להתגרש. דאע"פ שהנשאת לספן עונתה אחת לששה חודשים, זה משום שעל דעת שהוא ספן מתחילת הנישואין נישאת לו, ומעיקרא מחלה לו על זה, ולא נשתעבד לה יותר מזה. משא"כ כשנשאת ע"ד שהוא טייל ונמצא ספן ודאי לא ע"ד כן נשאת לו. הכי נמי הכא, דנהי שיש מקום לומר שהוא אינו חייב יותר מכוחו, כי אנוס הוא. אך ודאי היא רתיכולה לומר, שנישאת לו ע"ד שיהיה כאחד האדם בדבר זה שהוא עיקר בחיי נישואין והכל יודעים למה כלה נכנסת לחופה, ודאי שפיר יכולה לטעון, דע"ד רובא דרובא דאינשי נישאת לו, שהם בריאים ויכולים לקיים את מצוות הבית כתקנה. וכי גרע משאר מומים שלא ידעה שיש לו ויכולה לומר שאינה חפיצה בבעל כזה. ה"נ הכא.

ובמיוחד ובפרט בנידון דידן, דכפי טענת האשה - לא התקיימו יחסים כתקנם אפילו ב"ליל הכלולות" ו"בירח הדבש". וכן לאורך הנשואין אפילו בליל טבילה לא היה מקיים חובתו, ושפעמים אף חצי שנה ושנה לא קיימו יחסים. וכפי שספרה האשה בפנינו ותארה את אופי היחסים ביניהם, נראה, שכאן לא רק מרחק הזמן שבין עונה לעונה הוא המפריע, אלא כל היחס מסביב שהיה חסר - כפועל יוצא מאי יכולת הבעל לקיים עונתו כראוי - רבה צער האשה עד מאד, והרגישה פגועה ומושפלת. בכגון דא נראה, "דעיקר חסר מן הספר", וזכות האשה לתבוע להתגרש.

בדיון שהתקיים ביום כ' שבט תשס"ה ספרה האשה "כשעלינו הביתה לאחר החתונה היה מאד טבעי שנרד הבייתה ונקיים יחסי אישות. ונכון שנרדמתי כי זה טבעי. ואז בא ואמר, לא חייבים עכשיו ונחכה לבוקר - וזה היה ההשפלה הראשונה. ויצאנו לירח דבש ופעם אחת במשך חמשה ימים קיימנו יחסים. והיה מבקש שאלך למקוה ואח"כ לא היה בא אלי ואח"כ לא הסכמתי ללכת, כיון שלא היה שום דבר ואף בליל הטבילה זה לא מחייב. הלכתי עם כל הנכונות ואני מקבלת אותו עם גב לקיר. ולפני שעזב בשנה האחרונה ישן עם גב לקיר ולא פנה אלי וישן על מיטה בצד החדר והייתי בוכה והייתי מדברת ולא היה שומע". ובדיון שהתקיים בג' ניסן תשס"ה הוסיפה "והעיקר יחסי אישות שלא היו קיימים כמעט מלבד פעם בחודש או חודשיים או שלש או שנה. היה מבקש שאלך למקוה ולאחר זאת לא קרה כלום...הוא בכלל לא היה יוזם יחסי אישות. וגם כשיזמתי, לא תמיד היה נענה, והייתי צריכה לבכות ולהתחנן". וא"צ להאריך בציטוט דבריה יותר. אבל פשוט וברור, שכפי טענתה, ודאי אף אשה לא מוכנה למערכת יחסים כזו, ובוודאי גרע טפי מבעל חולה שאומדין אותו לקיים עונתו באיחור. וכל כהאי גוונא שאשה אינה מסכימה ואינה מוחלת, בוודאי אינה כשבוית חרב לפניו, ויכולה לחייבו לגרשה.

ונראה לענ"ד, דהכא גרע מסתם מומין שהיו בו מקודם הנשואין, דבכל מום הבעל הינו בעל טוב אלא שיש בו מום שאינה יכולה לסובלו. יותר מזה הוא נידון דנן, דיש הפרעות קשות בקיום חיי האישות והנלוה אליהן - בכה"ג גרע טפי, דהוי כמי שאין בעל, דהכל יודעים כלה למה נכנסת לחופה. בכה"ג ודאי זכותה לחייבו בגט.

ואע"פ שהבעל מכחיש חלק מטענות האשה. אך גם לפי גרסתו פשוט הדבר שלא קיים עונתו תמידים כסדרם בעיתם ובזמנם. וגם הוא הודה שהמניעה הייתה מחמתו. ואין לכפות האשה להמשיך לחיות עימו בצורה כזו. ולקמן נבאר שהאשה נאמנת יותר ממנו במה שמכחישים זה את זה.

י. אלא דאכתי יד הדוחה נטויה לדחות ולומר, שסברת חברי ביה"ד הגדול לא תועיל לנידון דידן. דשאני התם, בנדון שלהם, שלא היה לו כח גברא כלל ולא יכל לבוא עליה כלל, לכן גם לפי ריא"ז, יוציא מיד, כיון שאינו יכול לבעול כלל ועיקר. ורק השאלה היא שמא יתרפא, וע"ז כתבו, שאם מתחילת הנשואין היה לקוי א"צ להמתין כלל, ומיד חייב לגרשה. אבל אם יכול לבעול אפילו העונה היותר פחותה, כמו בנידונינו, שמא אף אם זה מתחילת הנשואין, הרי זה לא יוציא, וכמו שכתב ריא"ז, כיון שאם יכול לקיים את הפחותה שבעונות אין עילה לגרושין. וא"כ, י"ל, דכל סברת חברי ביה"ד הגדול היא רק כשאינו יכול לבעול כלל כי אין לו כח גברא, מה שאינו בנידון דידן, שמקיים עונה כאחד העונות הכתובות.

אך לענ"ד אין לדחות כן, דהרי חברי ביה"ד הגדול כתבו את סברתם ע"ד הרמב"ם הנ"ל, שכתב, "ימתין ששה חודשים עד שיבריא, שאין לך עונה גדולה מזו". ולפרש את דברי הרמב"ם כתב הריא"ז דהיינו שיכול לקיים כעונה הפחותה שבעונות. וע"ד הרמב"ם האלו כתבו חברי ביה"ד הגדול את סברתם, שאם מתחילת הנשואין הוא פגום, א"צ להמתין כלל, ויגרש מיד. על כרחך, שכל דברי הש"ג בשם ריא"ז לא נאמרו אלא כשחלה אחר הנשואין אבל כשהיה חולה מתחילת הנשואין לא אמר. כך סברו הגאונים חברי ביה"ד הגדול. והיינו טעמא, דודאי כל ענין העונות הוא משום דע"ד כן נשאו זה לזה כמו שכתב בשטמ"ק שהבאנו בריש דברינו, וא"כ הו"ל כסברה שהוא טייל ונמצא ספן, דודאי לא ע"ד כן נישאה לו, ויגרשה מיד, דהרי כל החילוק תלוי ועומד בהקפדת האשה ובאם מוחלת על זה.

ומעתה, כשנתבונן במקרה המצער שלפנינו, אין מי שיאמר, שאישה צעירה תסכים לחיי משפחה כאלו, דלחיים ניתנה ולא לצער, וכמו שתארה האשה לפני ביה"ד באריכות. שהרי לא רק מרחק הזמן בין עונה לעונה הוא המפריע, אלא צורת החיים הזו התולה את חייה בבעל שלא תמיד מסוגל נפשית להיות עימה לעת מצוא. וגם לעולם הוא אינו היוזם והיוצר אלא גרורי מיגרר בתרה [כמו שהוא עצמו הודה לפנינו]. מסתברא, שאין האשה מוחלת בזה כלל ואינה מסכמת לזה כלל. וזכותה לתבוע דינה שיפטרנה בגט מיד, כיון שמתחילת הנשואין הוא לקוי ולא ידעה מזה קודם נישואיהם, דודאי לא גרע משאר מומים שלא ידעה מהם ונמצאו בו, דודאי זכותה לחייבו לגרש. [עי' ב"ש ר"ס קנ"ד. ובב"ח ובס' ב"מ שם. וע"ע בשו"ת אור גדול סי' ה' לגבי מומין שהיו ולא ידעה - ולפי כל הדעות נראה שבנידון דידן חייב לגרש, דלא מבעיא להב"ש דודאי צריך לגרש אלא אף להב"ח והב"מ כיון דודאי אין להסתפק שמא ידעה ומחלה].

ועוד י"ל, דאם ריא"ז ס"ל כדברי הפוסקים ש"יוציא ויתן כתובה" היינו שכופין אותו כסברת ר"ת, י"ל, דלענין כפיה דהיינו שלא יכפוהו סגי בכך שיכול לקיים את הפחותה שבעונות, אבל לענין לחייבו לגרש אפשר דיודה. ועי' באור זרוע ח"א (הלכות יבום וקידושין סימן תרטו ד"ה מעשה שבאת ) דלא הסכים לדעת ר"ח שכתב שלא כופין אלא מחייבים. ולדעתו של האו"ז, אין כלל מוחלט בזה, יש מקומות שכופין ויש מקומות שלא כופין. ע"ש. וצ"ע בנידונינו מה סובר.

י"א. זאת ועוד, דיש מקום להסתפק אעיקרא דדינא, אם יש להחשיבו כ"אנוס", כיון שאין לו בעיה גופנית המונעתו מחיי אישות, אלא יש לו קושי נפשי בכך. בכה"ג, אפשר דלא חשיב אנוס אלא מבעי ליה למינס נפשיה לקיים חיובו או לכל הפחות לרצותה ולפייסה לעכב הדבר, מי יימר דנחשב אנוס, אפשר שיש להחשיבו כ"מורד". ובמיוחד, כאשר לא הביא לביה"ד שום מסמך מרופא או מומחה המאשש את טענותיו - על אף הפצרותיו של ביה"ד בענין. זאת ועוד, אף אם נימא שחשוב כחולה וכאנוס, בכ"ז יתכן שחשוב כמורד, כי לא טיפל בעצמו כראוי במשך שנים ארוכות. ואע"פ שהלך לכל מיני יועצי נישואין, מ"מ בבעיותיו המיוחדות לא טיפל כראוי אצל אנשי מקצוע.

י"ב. זאת העולה, דודאי יש עילה לגרושין מיד ואין להשהות הדבר.

אך בכ"ז הרווחנו דין, דכיון דמסקינן דאינו "מורד" אלא חולה שאנוס מלקיים חובתו. וכידוע, ב"מורד" כופין אותו לגרש אפילו בשוטים. ואילו בחולה שאינו יכול לקיים עונתו פסק מרן "יוציא ויתן כתובה". וכידוע כל מקום שנאמר "יוציא ויתן כתובה" נחלקו הראשונים האם כופין או מחייבים, דעת ר"ח והעומדים בשיטתו היא, כי כל מקום בש"ס שלא נאמר במפורש כופין אותו לגט, אלא יוציא הכוונה היא שהוא רק מחוייב לגרש, אבל אין ביד ביה"ד לכפותו לגט. ודעת הרשב"א (בתשו' סי' אלף רנה) דכופין אותו לגרש. וכ"כ ר"י בר"א ז"ל והביא ראיה מההוא דאמר שמואל האומר אי אפשי אלא הוא בבגדו והיא בבגדה יוציא ויתן כתו' ועוד נראה לי דהכל יודעים כלה למה נכנסה לחופה ועל דעת כן נשאת לו. עי' תוס' כתובות ע. ד"ה יוציא. ובב"י סי' קנ"ד סכ"א. וא"צ להאריך בזה.

ומרן השו"ע (בסי' קנ"ד סעי כ"א) הביא את דעת הרשב"א ור"י בסתם ואת דעת הר"ח ביש אומרים. וא"כ לכאורה, לדידן דנקטינן בעלמא כסתם מרן לכאורה יש לפסוק כפיה. אך כידוע אין הדבר כן, שהרי כבר האריכו הפוסקים בכך שבאיסור ערוה החמורה חוששים לכל הדעות גם נגד דעת מרן. וכ"כ בתשובת הראשל"צ היש"א ברכה בשו"ת בני בנימין סי' ל"ז. ע"ש. ואכמ"ל.

י"ג. והנה, כל דברינו אמורים לפי דבריה של האשה במה שתארה לפנינו, אך כאמור לעיל, הבעל מכחיש את האשה ברבים מן הדברים, וא"כ, שמא האמת כדבריו.

אך כד תידוק שפיר אתה תחזה, שגם לפי דברי הבעל ותיאורו את מרקם חיי הנשואין של בני הזוג, ברור עולה, שלא התקיימו חיי אישות כסידרם מחמת בעיה של הבעל. וכל דברינו דלעיל נכונים גם לפי גירסתו.

אך מלבד זאת נראה ברור בס"ד, שיש לקבל את גרסת האשה. דבכל מקרה שיש ויכוח בין הצדדים על העובדות, לכל אחד גירסה אחרת מה היה ביניהם, בדברים שבינו ובינה, הוא אומר כך והיא אומרת אחרת, ואין אפשרות להביא עדים לידע מה באמת היה, אנו מאמינים לאשה, משום דחזקה אין אשה מעיזה פניה בפני בעלה.

זאת למדנו מהא דאיתא בנדרים צא. פלוגתא דאמוראי, באשה שאמרה לבעלה גרשתני, האם היא נאמנת או לא. דדעת רב המנונא דנאמנת, דחזקה אין אשה מעיזה פניה בפני בעלה. ורבא פליג עליה, וס"ל, דאינה נאמנת, דלית ליה האי חזקה. ע"ש. ואיפסקא הילכתא כרב המנונא. וכ"פ כל הראשונים ובשו"ע סי' י"ז ס"ב וסי' ק' ס"י וסי' קנ"ד ס"ז.

ולמדו מזה הראשונים, לכל מקרה שיהיה ויכוח ומריבה בין בני הזוג בדבר שהבעל יודע, שתהיה האשה נאמנת, דחזקה אין אשה מעיזה פניה בפני בעלה. וכ"כ הר"ן בנדרים שם (ד"ה ולענין הלכה). וכ"כ גם הריב"ש סי' קכ"ז. ע"ש. ולפי"ז, למדו הראשונים, בטוענת "אינו שוכב עימי" או שטוענת "שאין לאיש גבורתו וישען על ביתו ולא יעמוד", היא נאמנת, כיון שהבעל מכיר בדבר זה, ואילולי שכן האמת לא היתה מעיזה פניה בפניו. וכן כל כיוצא בזה. וכן פסק מרן (בסי' י"ז ס"ב) שהטוענת "גרשתני" נאמנת להינשא לכתחילה. וכן פסק (בסי' קנ"ד ס"ז) לענין טוענת שאין לו גבורת אנשים, דכופין אותו לגרשה. וכשיטת הרמב"ם ודעימיה. וא"כ, הוא הדין והוא הטעם גם לנידון דידן, יש לקבל את גרסת האשה בכל דבריה, דהאשה נאמנת, דאין אשה מעיזה פניה בפני בעלה.

אלא דקשיא לן טובא, דמרן עצמו בסי' ע"ז (ס"ד) פסק בזה"ל:

"איש ואשתו שבאו לבי"ד הוא אומר זו מורדת מתשמיש, והיא אומרת, לא כי אלא כדרך כל הארץ אני עימו. וכן אם טענה היא ואמרה הוא מורד מתשמיש, והוא אומר לא כי אלא כדרך כל הארץ אני עימה מחרימין תחילה על מי שהוא מורד ולא יודה בבי"ד, ואח"כ אם לא הודו אומרים להם התייחדו בפני עדים. נתייחדו ועדיין הם טוענים מבקשים מן הנטען ועושים פשרה כפי כח הדיין". עכ"ל.

ומקורו הטהור מדברי רבינו הרמב"ם (בפי"ד מהלכות אישות הט"ז).

כן הקשו האחרונים ויצאו לחלק בד' דרכים כדלקמן.

זה יצא ראשונה בדרישה (סי' קנ"ד ס"ק ט"ז) כ' בזה"ל:

"ויש לומר, דלעיל מיירי לענין דין מורד, שהיא טוענת שהוא מורד בתשמיש ומבקשת שיוסיפו לה על כתובתה או יוציאנה ויתן לה כתובתה בזה אינה נאמנת והכא ג"כ אינה נאמנת אלא לענין שיוציאנה אבל לא לענין שיתן לה כתובתה, ואין הכי נמי אם תטעון לעיל שיוציאנה בלא כתובה ששומעין לה כמו הכא. וק"ל". עכ"ל.

והביאו גם הב"ש (סי' ע"ז סקל"ב).

ואני תמה על עצמי איך תירץ כן, הלוא בסי' ק' ס"י פסק מרן להדיא דנאמנת גם לענין הכתובה. וגם שם מקורו טהור מן הרמב"ם דז"ל "האשה שהוציאה שטר כתובתה ואין עימה גט ואמרה לבעלה גרשתני ואבד גיטי תן לי כתובתי והוא אומר לא גרשתיך חייב ליתן לה עיקר כתובתה אבל אינו נותן לה תוספת עד שתביא ראיה שגירשה או שיצא גט עם הכתובה מתחת ידה". עכ"ל. הרי מפורש שנאמנת בטענה זו גם להוציא כתובתה.

אך יש לישב את דברי הדרישה, דבאמת לענין "ממונות" אין נאמנת כלל מכח חזקת רב המנונא, ומה שכתב הרמב"ם [ופסקו מרן בסי' ק' הנ"ל], דנאמנת לענין עיקר הכתובה מכח חזקה זו. הנה, כבר כתבנו במקום אחר, דהר"ן באר דלדעת הרמב"ם באמת אינה נאמנת לענין הממון כלל, ומה שנאמנת לענין הכתובה משום שזה היא מקבלת מתנאי כתובה. ע"ש. ולפ"ז, אתי שפיר חילוקו של הדרישה, דבסי' ע"ז אינה נאמנת, כי אינה רוצה גרושין אלא שיוסיפו לה בכתובתה. [אך הדרישה עצמו כתב להדיא שגם לענין הכתובה אינה נאמנת. ולפ"ז מוכרחים אנו לדחוק, שכוונתו, לענין התוספת כתובה. ופשוט].

למדנו מדברי רבינו הגדול בעל הדרישה ופרישה, דלעולם דעת הרמב"ם ומרן דכופין לגרש גם בטענה שהוא מורד מתשמיש, כמו שכופין לענין טענת גבורת אנשים. ובשני הטענות, אינה נאמנת לענין הממון (חוץ מעיקר כתובה).

והגאון רבי לוי בן חביב זצ"ל (בשו" מהרלב"ח סימן ל"ג) יצא לישב פסקי הרמב"ם (ומרן) באופן אחר. וז"ל:

"שחלוף גדול יש בין טענת שאין לבעלה גבורת אנשים לבא עליה ובין טענת שבעלה מורד מתשמיש ואינו רוצה להזקק עמה. כי אף על פי שבשתיהן יודע הבעל אם האשה אומרת אמת אם לא, עם כל זה בטענת שאין לבעלה גבורת אנשים היא מעיזה פניה דומיא דההיא דאומרת לבעלה גרשתני, כי היא מעיזה פניה בפני בעלה, לפרוק עולו מעליה. ומטעם זה היא נאמנת בשתיהן. אמנם, בטענה שהוא מורד מתשמיש אין בכאן העזה לדעתה, דאדרבה מתחננת לפני בית דין, שיעתרו לפני בעלה וירצה וישיב אפו מעליה, דומיא דשרה אמנו דאמרה זה על פי המדרש וח"ו שנאמר שהיה בדבר שום העזה ולפי זה נאמר דרך כלל, כי האשה לשתהיה נאמנת בטענתה צריך שיהיו בה ב' תנאים, הא' שתדע היא שידע בעלה במה שטוענת היא אם הוא אמת אם לא. הב', שיהיה בטענתה העזה. ולכן, בטענת ש"אין לו גבורות אנשים", שיש בה הב' תנאים הנזכרים, נאמנת. ובטענה ש"אינו יורה כחץ" גם בטענת ש"הוא מורד" שאין בכל א' מאלה הטענות כי אם תנאי א' באחת אחד ובאחרת אחד כנזכר למעלה אינה נאמנת. והדין בשניהם שוה. וכן פסק הרב. וכבר ראיתי מה שכתב הריב"ש ז"ל בתשובותיו דלרב המנונא אלו הב' חלוקות שוות בדינם שכתב וזה לשונו ונראה דלרב המנונא אם היתה טוענת דידע בה בעלה כגון שטוענת שהוא פרוש ממנה ואינו נזקק לה כלל או שאין לו כח אנשים ישען על ביתו ולא יעמוד שהיא נאמנת כמו שהיא נאמנת לומר לבעלה גרשתני ע"כ. גם ככה נראה מלשון הר"ן ז"ל גם לדעת בעל הטורים זכרונו לברכה נראה דיש חלוק בין כשאמר שאין לו גבורת אנשים לכשאמר שהוא מורד שהרי בסוף סימן ע"ז מטור אבן העזר הביא לשון הרב רבינו משה בר מיימוני זכרונו לברכה איש ואשתו שבאו לבית דין וכו' או היא אומרת שהוא מורד וכו' ובסימן קצ"ד הביא הלשון האחרון של הרב רבינו משה בר מיימוני זכרונו לברכה אשה שבאה לבית דין ואמר בעלי אינו יכול לשמש עמי וכו' ובאותו הסימן עצמו הביא הדין האחר שכתבתי למעלה בשמו שאם טוענת שאין גבורת אנשים שנאמנת. וכל אחד מאלו הדינין הביא בפני עצמו דמשמע דכולם אמת בלי חולק".

וכן כתב לתרץ בתשו' רש"ך מדנפשיה (בח"ג סי' מ"ב. והביאו הב"ש בסי' ע"ז) ואח"כ מצא שכן חילק המהרלב"ח ושמח שזכה לכוון לדבריו. וכיו"ב כ' גם רבינו הש"ך בס' גבורת אנשים סי' נ"ד ובפת"ש סי' קנ"ד ס"ק כ"ג.

והב"ח (בסי' ע"ז אות כ' בקו"א) כ' ליישב באופן אחר, דבסי' ע"ז מיירי בדבר שאין הבעל יודע כגון שטוענת שהוא מורד מתשמיש שאינו בא עליה אלא כמי שבא על השנואה ואינו משמש ברצון או הוא טוען עליה שאינה מתרצית אלא בכפיה בא עליה לפי ששונאתו שגם זו נקראת מורדת, ולכן פסק הרמב"ם דעושים פשרה ואין כופים ואפילו אינה שואלת כתובה. אבל כאשר הבעל מכיר בשקרה ודאי מהימנא.

ובאור לדבריו, דנאמנותה שואבת את כוחה מזה שאין אשה מעיזה לומר דבר כזה בפני בעלה אם לא שזה אמת. אבל בדבר שהבעל יכול לסבור שכך היא מרגישה ואינו העזה גמורה כיון "שאין הבעל יודע". דהיינו, אם טוענת שבא עליה כמי שבא על השנואה, אף שלדעתו אין זה אמת, אך ההעזה מצדה קטנה, ולכן אינה נאמנת.

ובט"ז (סי' קנ"ד סק"ו) כ' לתרץ באופן אחר:

"דלענין אם החילוק בינהם במורד מתשמיש, דבר זה תלוי בבחירה שאינו רוצה או שונא אותה, בזה ודאי ראוי לחפש כל מה שאפשר לעשות שלום ביניהם, כדנקט התם שמייחדים אותם. ולפי' הרא"ש עושים שיעור עד שיתפייסו. ועושים שפשרה כפי הדין, היינו שנותנים זמן לפי ראות עיני הבי"ד מתי יוכלו להתפייס ולא מוקים אנפשיה בהרחקת תשמיש עימה ואח"כ יוציא ויתן כתובתה כל זמן שלא יהא אפשרי בהשוואה. משא"כ כאן שיש בו חיסרון כפי דבריה שאין לו גבורת איש, בזה לא שייך לומר לומר השוואה לא צריכים לשות הדין שיוציא אותה בגט ע"י כפיה. ואה"נ אם יש אפשרות ברפואה, ודאי דאין כופין, ואם כופין הוה שלא כדין. כל זה הוא פשוט לענ"ד".

ולעניות דעתנו היה נראה בס"ד ליישב דעת הרמב"ם ומרן באופן אחר. והוא ע"פ המבואר בריטב"א (בכתובות כ"ג.) דיש הסוברים, דלא נאמנת בחזקת רב המנונא במידי דמשויא לבעלה רשע. [כ"ד הריטב"א (כתובות כ"ג.) והרדב"ז (ח"ג סי' ת"ז). וכ"פ לדינא בשו"ת אהל יצחק הכהן (אה"ע סי' ו) והנוב"י (תנינא צ"א)]. וא"כ, שפיר י"ל, דסובר הרמב"ם, דנהי דנאמנת בטענת "גרשתני" משום חזקת רב המנונא, בכ"ז אינה נאמנת לומר עליו שמורד מתשמיש ואינו שוכב עימה, שהרי בזה משויא ליה רשע. ולכן, שפיר פסק הרמב"ם (בפרק י"ד) שאינה נאמנת אלא יעשה הדיין פשרה ביניהם. וכ"פ מרן בסי' ע"ז. אבל לענין טענת גבורת אנשים, דלא משויא ליה רשע בטענה זו, לכן פסק בסי' קנ"ד דנאמנת. וע"ע בשו"ת הרדב"ז (ח"ג סי' ת"ז). וכמדומה לי, שפעם ראיתי בס' מעשה איש [להראשל"צ הרב יעקב שאול אלישר] שהביא, שכן תרץ את דעת הרמב"ם בס' נתיבות משפט. [אך אינו מצוי אצלי כעת לבדוק].

זאת העולה, נראה בס"ד, דבנידון שלפנינו שטוענת נגדו טענות עובדתיות קשות, כגון "שלא בא עליה גם בליל טבילה" ו"שפעמים שלא בא עליה תקופות ארוכות אפילו חצי שנה ויותר" "הייתי טובלת ומקבלת אותו עם גב לקיר" ודורשת גרושין מחמת טענות אלו, לכו"ע כופין אותו לגרשה. לא מבעיא לפי המהרלב"ח והרש"ך, כיון שאינה משאירה לו פתח להישאר עימו, אלא מעיזה לפרוק עולו מעל צווארה. וגם בנידוננו לא משויא ליה רשע, כיון שאינו עושה זאת מתוך רשעות אלא מחמת הבעיות הנפשיות שלו. ונראה שגם הט"ז יודה בניד"ד כיון שנראה לעיני בית הדין שאפסה התקוה להשכין השלום במעונם. כי האשה אינה מוכנה בשום פנים ואופן לחזור אליו. וגם הבעל לא הביא שום חיזוק לדבריו שאכן עתה הינו בריא. וגם שנים רבות שניסה לתקן עצמו ולא הועיל. וברור.

י"ד. אלא נשאר לנו לדון, האם גם בזמנינו שירדה עזות וחוצפה לעולם אשה נאמנת בחזקה זו. דז"ל המהר"ם (הובא במרדכי פ' עשרה יוחסין סי' תקמ"ב) "אבל בדורות הללו שיש נשים פרוצות אין ראוי להאמינם". וכן הביא הב"י (בסי' י"ז) בשם האורחות חיים בשם הרמ"ה. וכ"פ מהר"י ווייל סי' כ"ב. וכ"כ מהר"ם אלאשקר (סימן פ"ט) "וכ"ש וכ"ש בזמננו זה ובדורנו הפרוץ כי רבו כמו רבו החציפות והעזות והפריצות כי אין להאמינה כלל". וכ"פ הרמ"א (סי' י"ז ס"ב וסי' קט"ו) "וי"א עוד דבזמן הזה דנפישי חוצפה ופריצותא אינה נאמנת. ומ"מ במקום שיש אמתלאות ואומדנות שאומרת אמת, נאמנת".

אך בשו"ת מהריב"ל (ח"ג סי' ק"ב) חלק על המהר"ם דגם האידנא נאמנת. וכתב דסברת מהר"ם יחידאה, דשאר פוסקים לא הזכירו חילוק זה. וז"ל "דהך סברת מהר"ם סברת יחיד דאם אית' דשאר הוי סבירא להו הכי כגון האי הוו להו לאודעי וכמו שכתב הרב האלפסי במסכת של רב האיי גאון אי איתנהו להנהו מילי דרב יהודאי גאון לא הוה שתיק הגמרא וכ"ש דאית לן למימר בפוסקי' דדרכן לפרש ולא לסתום וראיתי שכתב הרא"ש ז"ל שהיה תלמידו על ההיא דמשנה אחרונה שחזרו לומר משום דנתקלקלו הדורות ואפילו הכי איתמר בגמרא דלא חיישינן להכי היכא דאיכא חזקה דאין אשה מעיזה". וכ"כ מהרלב"ח (סימן ל"ג) "ולהורות הוראה כללית לחלק בין דורות הראשונים לדורות האחרונים כדברי מהר"ם ז"ל, איננו נראה לעניות דעתי, מטעמא דאיכא אמבוהא רבתי מרבנן בתראי דלא מחלקי כלל. ראשונה, הרא"ש ז"ל בכל תשובותיו כמבואר בהם אדרבא הביא ראיה לדבריו מדברי מהר"ם ז"ל. גם בעל הטורים גם הרשב"א בתשובותיו הלכה למעשה. גם הר"ן ז"ל. גם הרי"בש ז"ל בתשובותיו הלכה למעשה. הא קמן, כל אילו רבנן בתראי דלא מחלקי כלל וראוי לעשות מעשה כדבריהם. גם דאפשר לומר דמהר"ם ז"ל לא דבר בכלל הנשים אלא באיזה אשה הנכרת ומוחזקת לחצופה ופרוצה ולא כסיפא לה מילתא ומעיזה בפני בעלה ודבריו מטה לזה שכתב אבל בדורות הלל שיש נשים פרוצו' אין ראוי להאמינם לאותן פרוצות. ובנשים כאילו ודאי כולי עלמא מודו בפסק מהר"ם דהא איתרע בהו חזקה דאין אשה מעיזה בפני בעלה ואף אם נאמר דמהר"ם זכרונו לברכה דבר בכל הנשים הרי לא עשה מעשה על פי זה לבד עד שחזק סברתו במ"ש ועוד יש קצת וכו' משמע ודאי דבסתם נשים ובכללם ראוי לדון דנאמנת האשה בטענה זו". וכ"כ הש"ך בס' גבורת אנשים (סי' ס"ז) שכתב שדינו של הרמ"א מקורו במרדכי בשם מהר"ם אבל כל הפוסקים וכל האחרונים כתבו בסתם דנאמנת, ולא חילקו בין זמן הש"ס לזמן הזה. ועיי"ש בסי' ע' שמסיק הש"ך לדינא בזה"ל: וא"כ נ"ל דינא, דהיכא דאמרה בפירוש איני רוצה כתובה, נאמנת אף בזה"ז, דהרי כל הפוסקים חולקים על מהר"ם, וגם מהר"ם יכול להיות דמודה באמרה כן בפירוש, ובפרט שיש להקל כיון שהעליתי לעיל סי' מ"ב דאין כופין בטענת גבורת אנשים, א"כ ליכא כאן חשש איסורא דאורייתא. וכ"נ שתפס לדינא בשו"ת עדות ביעקב (סי' ל"ו). וגם בשו"ת עין יצחק (ח"ב סי' ל"ד) תפס לעיקר דאין לחלק בין הדורות בהכי וגם נשי דידן מהימני. וכן תפס לדינא גם בשו"ת יביע אומר (ח"ד אה"ע סימן י"א) והוסיף, ש"מדברי מרן הש"ע סי' יז מוכח דס"ל דלא כהרדב"ז בטעמו האחרון, ומשום דחז"ל האמינו בזה אפי' לנשים פרוצות שבהן. וכמ"ש הריטב"א (כתובות כג). וכן דעת גדולי האחרונים ז"ל". ע"ש.

אך מצאנו לרבים מן האחרונים שהביאו את דברי מהר"ם בזה לדינא. כאמור למעלה. וכ"כ גם הרדב"ז (חלק ד סימן קיח) "כל שכן בזמן הזה שהדור פרוץ מרובה על העומד ודור מה רמו עיניו ועפעפיו יישירו נגד ההצלחות המדומות ושאר התאוות. ואם בדורו של מהר"ם היה הדור פרוץ כל שכן בדורנו. סוף דבר בה סליקנא ובה נחיתנא כל מי שיכוף בשוטים בכל טענה חוץ מבעל פוליפוס וחברותיה קרוב בעיני שמרבה ממזרים בישראל. וזהו לשון מהר"ם ז"ל בתשובה אבל בישען על ביתו ולא יעמוד דידע בה לא משקרא הילכך מהימנא כדרב המנונא וכו'. אבל בדורות הללו שיש נשים פרוצות אין ראוי להאמינם ויעשו דרך בקשה עד כאן לשונו. הרי לך בהדיא שבכל דור ודור הפריצות הולך וגדל וראוי לגדור פרצה זו ומוטב שתצא אחת או שתים לתרבות רעה משתצא דבר מלכות בכל הנשים שכופין להוציא בכל אחת מאלה הטענות ילמדו לשקר להפקיע עצמן מתחת בעליהן". וכ"כ עוד הרדב"ז (בסי' ת"ז) "ועוד אני אומר שבזה"ז שהדור פרוץ מרובה על העומד, ועזות פנים רבה על פני כל הדור, אפי' בההיא דרב המנונא לא מהמנינן לה לענין שתנשא לכתחלה, אלא כמ"ש הרא"ה בשם אחיו, שלא אמרו כן אלא לענין שלא להוציא מרשות בעלה, ושלא לדונה כדין מורדת. וכתב עלה הריטב"א (כתובות כג), ובודאי שד"ז נכון הוא, והיה ראוי לדון כן באיסור א"א החמור, אלא שאני רואה הסכמת כל הפו' להקל. ע"כ. והוא ז"ל כתב כן בדורו, אבל בדור הרע הזה כדאי הוא לסמוך עליו, ואפי' שאר פוסקים היו מודים בדור שלנו, שאל"כ לא הנחת בת לאברהם אבינו יושבת תחת בעלה שפני הדור כפני הכלב ומעיזה ומעיזה כדי להשמט מתחת ידי בעלה". עכ"ל. וכ"כ הגר"ח אלגאזי בס' נתיבות משפט (עמ' רנ"ח).

ועד כדי כך הגיעו הדברים עד שנחלקו האחרונים הב"ח והח"מ (בסי' י"ז סק"ד) האם לפ"ד אלו הפוסקים, אם יש לחוש בזה"ז גם בדיעבד שאם נישאת תצא או לא. דדעת הב"ח דגם האידנא, בדיעבד אם נישאת לא תצא. ודעת הח"מ, שאפילו בדיעבד אם נישאת תצא. ומהב"ש (סק"ד) נראה נמי שמסכים לדברי הב"ח.

אך רוב האחרונים נקטו לעיקר כהב"ח, דבדיעבד אם נישאת לא תצא, דהבו דלא להוסיף עלה. כ"כ בערך השולחן (אות ח') ובחן טוב (סקי"ב) ובעין יצחק (ח"א סי ל') וכן משמע נמי מלשון מהר"י קאשטרו בס' ערך לחם שהעתיק וז"ל י"א שבדורות הללו לא מהמנינן לה להתירה להנשא לכתחילה. וכן ראוי לדון. עכ"ל. (הביאו כל זה באוצה"פ ח"ג עמ' 14. ע"ש בס"ק ט"ו אות ב'). וכן נראה לענ"ד, שהרי לשון מהר"ם "אין ראוי להאמינה" אך לא כתב "אינה נאמנת". וק"ל.

נמצא שדבר זה נתון במחלוקת גדולה בין הפוסקים, ומי יקל ראשו בדבר שנחלקו בו עמודי העולם, ובמיוחד בדבר שבערוה שחששו הפוסקים במקומות רבים אף נגד דעת מרן.

ומיהו, במקום שיש רגלים לדבר המסייעים לה, יש להאמינה גם האידנא. דכן כתב המהרי"ק (שם), דגם המהר"ם מודה דגם האידנא, אם יש רגליים לדבר המסייעים אותה דנאמנת. ואע"פ שגם על זאת פליגי הרדב"ז ומהר"ם אלשקר(שם) וכתבו, דאין לשון המהר"ם מורה כן. מ"מ נראה שכן עלתה הסכמת הפוסקים להלכה, דאם יש רגל"ד נאמנת גם האידנא. דכן כתב הרמ"א (בסי' קט"ו ס"ו ובסי' קנ"ד ס"ז) וכן הסכים לדינא הש"ך בס' גבורת אנשים (סי' ס"ח). וכ"כ גם הב"מ (סי' י"ז ס"ב). וכתב בפתחי תשובה שם בשם הגבו"א, דאין צורך באומדנות המוכיחות, ומספיק גם רגלים לדבר קצת. וכתב עוד הב"מ (שם) דאם הבעל מודה לדבריה הוי רגל"ד (הביאו הפת"ש שם סק"ט). וכן תפסו בפשטות לדינא בתי הדין שבזמנינו (עי' בפד"ר ח"ג עמ'87. וח"י עמ' 104. ועוד) וכן עיקר.

וכן יש לצרף, גם את מה שכתב מהרי"ק (סי' ע"ב), דהמהר"ם לא דיבר אלא בתובעת כתובתה. ע"ש. ומהריב"ל (בח"ג סי' ק"ב) הביא דברי המהרי"ק האלו בהסכמה. אך כבר השיבו על דבריו הרדב"ז (שם) ומהר"ם אל אשקר(שם). וכתבו שאין דבריו נכונים כלל בזה, שהרי לא כן משמע מדברי מהר"ם. וגם דלפ"ד מהרי"ק, המהר"ם יסבור כדברי הרמב"ם ודעימיה דחזקת רב המנונא היא גם בתובעת כתובתה, ודלא כשיטת התוס' ורבותינו הצרפתים, שזה ודאי דוחק גדול. וגם מה ענין חצופות ועזות לענין כתובה. ע"ש בכל דבריהם. וגם מהר"י וייל (שם) הביא דברי המהר"ם להלכה בלי לסייג את דבריו בהכי. וגם הרמ"א בשו"ע בב' המקומות שהביא דברי מהר"ם להלכה לא חילק בהכי. וכן עיקר.

ומעתה, בנידון דידן, כשיש לפנינו ויכוח בין הבעל והאשה בכמה עובדות, יש לנו לקבל את גירסת האשה. לא מבעיא לפי הפוסקים שנאמנת גם בלא רגל"ד גם בזה"ז, ודאי שנאמנת. אלא גם להחולקים וסוברים כסברת מהר"ם, דהאידנא אין להאמינה, יודו הכא דשאני הכא דגם הבעל מודה ביסוד דבריה, שיש לו בעיות בתיפקוד חיי האישות, והוי שפיר רגל"ד כמש"כ הש"ך. ויש גם אומדנות רבות המסייעות אותה, דכל השנים נכנסו ובאו אצל רבנים ומטפלים, לנסות לפתור הבעיה. ואם כגרסת הבעל, שכל חודש קיימו שלשה או ארבעה פעמים, נמצא שכמעט כל שבוע קיימו יחסים. וא"כ, על מה הזדעזעה הארץ במשך כל אותם שנים. ולמה הלכו לכ"כ מטפלים. ודאי יותר מסתברת גרסת האשה, שלא התקיימו יחסים אלא פעם בכמה שבועות. וזאת ג"כ לא קרה אלא ביוזמת ובפניית האשה, כפי שהודה הבעל, שיש לו בעיה ליזום. וגם כך היא התרשמות כל הדיינים ממהלך הדיונים, שגרסת האישה מדוייקת יותר. (ואפס קצהו תראה בפרוטוקולים של הדיונים - שלא נכתבו בשלמות). ובפרט שאיננו באים לכפות אלא לחייב, כמובא בש"ך בס' גבורת אנשים הנ"ל.

ט"ו. אך עלינו עדיין להתבונן בטענת הבעל, שטיפל בעצמו ועתה הינו בריא לגמרי ויכול לתפקד כראוי. ולטענתו, אם תנתן לו האפשרות להוכיח זאת מבחינה מעשית, יוברר שכנים דבריו, לכן בקשתו בפיו, לתת לו "נסיון אחרון" להוכיח שהינו בריא. בכל מקרה - לטענתו - הבעיה אינה גדולה וניתנת לתיקון ולרפואה, ובקשתו, לתת לו זמן לרפאות את עצמו.

ראשית, ברצוני להתייחס לטענת הבעל, שכלל אין לו בעיה רצינית בקיום יחסי אישות ורק יש לו בעיה של "יוזמה ראשונית", אך אין שום בעיה לגבי עצם קיום היחסים, שכשמגיעים לקיומם הם מתבצעים כפי שצריך. "תמיד נמשכתי אל רעייתי והיא אף מודה שקיימנו יחסי אישות והיא נהנתה מכך וכל שכן אני". מבחינה פיזית ונפשית הינו בריא לחלוטין אלא שיש לו "בעיה קלה" שכבר נמצא לה פתרון.

מבחינתנו, אין זה משנה אם הפגיעה בחיי האישות נובעת מ"בעיה קשה" או מ"בעיה קלה". הקובע הוא "מבחן התוצאה". אם בפועל לא מתקיימים יחסי אישות כהלכה, יש עילה לחיוב גט. אך אם באמת הבעיה תלויה בדבר הניתן לריפוי בקלות, לפעמים יש לזה משקל מבחינה הילכתית, כדלקמן. אך בנידון שלפנינו גם זה לא יועיל כדי לדחות את חיוב הגט. כפי שיבואר.

ועתה עלינו לברר לגבי טענותיו של הבעל. ויש לחלק דבריו לשתי טענות: א. הבעל טוען, שטיפל בעצמו והוא כבר בריא. האם יש לקבל את דבריו ולהאמינו. ב. הדבר ניתן לטיפול, ויש לאפשר לו לטפל בעצמו קודם שמחייבים אותו לגרש. ונבררם בס"ד אחת לאחת.

לגבי הטענה הראשונה שטוען הבעל טענת בריא כי לאחר שנפרדו חזר לאיתנו והוא דורש מחמת זאת, "איזיל ואבדוק נפשאי". ראשית יש לומר, שטענתו לא נראית אמיתית שנתרפא. כי הוא עצמו טען שטופל אצל גב' אלטמן. ובחוו"ד שהגישה גב' אלטמן - לבקשת ביה"ד - התברר שלא טופל על ידה לעומק, בודאי לא באופן שיתרפא. ואת זהותה של המטפלת השניה שטיפלה בו, לטענתו, כלל לא הסכים למסור לביה"ד. א"כ, אם כפי הידוע לנו לא טופל כראוי למה יש לנו לתלות שנתרפא. יותר מרגלים לדבר יש, שמצבו עדיין כפי שהיה.

ולגבי עצם הטענה. הנה, בב"י בשם תשובת הרשב"ץ (סי' קנ"ד אות ז ד"ה ואם טוענת) כתב בזה"ל "...ועוד אפילו העיזה בפניו, אי נמי הודה מעצמו כן, אפילו הכי, לא היה הדין נותן לכופו לאלתר אי טעין איזיל ואבדוק נפשאי כשאכנס עמה לסתר זמן אחר או אם טען שזה מום עובר על ידי רפואות קרובות להועיל וכמה טענות אחרות. וכיון שכן, אם כפוהו קודם טענותיהם בבית דין ועמדו זה אצל זה, הוי גט מעושה שלא כדין (שם פח:). עכ"ל. וכן כתב הריב"ש בסימן קכ"ז. עכ"ל הב"י. א"כ, לכאורה יש הצדקה לטענתו של הבעל.

אך אין הדבר כן דכבר דנו בכגון זה בפד"ר ח"ג הנ"ל בבנידון דומה לנידונינו וכתבו שאין יכול לטעון כן. וז"ל: "ועיין מ"ש הר"ש בן הרשב"ש בתשו' הו"ד בב"י אה"ע סי' קס"ה: - במי שהיה נכפה בחיי אחיו וטוען שנתרפא, עליו להביא ראיה, וכיון שנכפה הוי מומין שבסתר וא"א להביא ראיה הרי הוא בחזקת בעל מום ואין חוסמין אותה, כן הובא בפס"ד המעורער מ"ש בתורת אמת סי' רי"ד: - מי שהיה מוכה שחין ועתה אמר שנתרפא ואשתו אינה סומכת עליו העלה מוהר"א ששון ז"ל שמן הדין יש להעמיד דבר על חזקתו ושאינו נאמן לומר נרפא הנגע, הנה אף בטוען בריא שנתרפא מ"מ אינו נאמן להוציא את עצמו מחזקתו הקודמת...ולכן במקרה שלפנינו מצד אחד יש להעמיד את המערער על חזקתו שעוד לא שב לאיתנו ועוד עומד במצבו הקודם, ומצד שני אין האשה יכולה להתגבר על רגשי שנאה שהתפתחו אצלה, אשר זה כשלעצמו גורם מפריע להחלמתו של הבעל ועי"ז הסכויים להבראתו עם אשה זו יותר קלושים, הרי בנדון זה אין הבעל זכאי לטעון איזיל ואבדוק נפשאי...לכן נראה שמן הדין יש מקום לחייב את הבעל לגרש את אשתו ולחייבו במזונות כ"ז שלא יפטרנה בגט". וגם בפד"ר (חלק י עמוד קד) הביאו דברים אלו והסכימו עימם. ודון מיניה ואוקי באתרין. ובנידון דידן, עדיף טפי, שכבר ניסו כמה פעמים לטפל - ולא הועיל. והוא בחזקתו. וגם הוא בטענתו נשען על דברי המטפלת הגב' אלטמן, והיא אמרה שהוא לא טופל אצלה עדין ביסודיות בענין, וכיון שנפל עוזר כשל עזור. באופן שבנד"ד על פניו נראה של השתנה.

זאת ועוד, שגם הרשב"ץ עצמו לא חשש בזה הדבר אלא "אם כפוהו קודם טענותיהם בבית דין ועמדו זה אצל זה", דאז "הוי גט מעושה שלא כדין". אבל בנדונינו ששמעו את טענות הצדדים בהרחבה, וזמן רב ש"עמדו זה אצל זה", ודאי גם לתשב"ץ אין שום חשש גט מעושה.

ועוד, דגם התשב"ץ לא דיבר אלא לענין "לכפות" את הבעל, אבל לענין "לחייב" י"ל דגם התשב"ץ יודה. וע"ד מה שכתבו שם (בפד"ר ג' הנ"ל) בדעת התשב"ץ (וע"ע בפד"ר ח"י עמוד ק"ד ד"ה ועי').

מכל הנ"ל נראה, שאין לקבל את טענתו, שהינו עתה בריא, "ואיזיל ואבדוק נפשאי".

ט"ז. נותר לנו לברר האם צדק בטענתו השניה, שעדיין יש סיכויי להרפא מן הדבר, ולכן יש להמתין. האם יש לחייב למתן גט מיד או להשהות את הגט.

הנה גם בזה כבר האריכו גדולי הדיינים בדור שלפנינו בפסקיהם המובאים בפסקי בתי הדין הרבנים.

יסוד הדבר הובא בבהירות ובמתיקות בפד"ר (ח"א עמ' פ"ד) בפסק דין של הדיינים הגר"א גולדשמיט והגרש"ש קרליץ והגר"י בבליקי זצ"ל:

"המקור לכלל זה שלא למהר בגרושין הוא, תשובת הריצב"א המובאת בתשובות מיימוניות בסוף הלכות אישות או ו': על ראובן שנשאת בתו לשמעון, וישען על ביתו ואין יכולת בידו,,, שאלה ממנו גט,,, והחמרתי על האיש לחייבו,,, והנה האשה תלך ותבקש רופא לאיש, ולא תמהר לסתור בניינה, כי רחמי שדי מרובים. והביאו דברי הריצב"א אלו התוספות ביבמות ס"ה ע"ב ד"ה כי.

והשאלה המתעוררת מיד היא, מה יהיה הדין אם האשה לא תשמע לדברי ביה"ד, ולא תרצה לחכות, אלא תעמוד על התביעה לחייב את הבעל במתן גט מיד, אם גם אז אין ביה"ד פוסק גט מיד, ומאלצים את האשה לחכות, או שזהו רק בבחינה עצה טובה, ואם האשה אינה רוצה לשמוע לעצה, אין להכריחה, ופוסקין את הדין ומחייבין מיד למתן גט.

בשאלה זו נחלקו ראשוני האחרונים, בתשובות הריב"ש סימן קכ"ז (באמצע התשובה) כתוב: ולנדון שלפנינו באשה זו שטוענת על בעלה שאין לו גבורת אנשים, וכבר שהתה עמו בייחוד שמונה חדשים רצופים, ואחר זמן זה שני חדשים אחרים, ועדיין היא בתולה,,, ובאין לה דרך בקשה ואומרים לה: תני דעתך על בעלך,,, שצריך להמתין זמן וזמנים,,, וצריכים לרופא יעשה לה תרופות,,, ודרך בנות ישראל הצנועות הוא לסבול דבר זה, ולא שיבואו לפני ב"ד לתבוע פרוד חבורן, ולומר שאינו יכול ושאין לו כח אנשים,,, ובכל אלו הדרכים יוכלו הדיינים לדבר על לבה ולרצותה, למען ידובקו יתלכדו ולא יתפרדו, לפי שקשין גרושין. אמנם אם היא תאמץ לבבה ולא תרצה לחיות עמו עוד, אין חוסמין אותה,,, ויוציא ויתן כתובה. וכן משמע בתשובות הראנ"ח ח"א שאלה ס"ג, בטוענת אינו יכול ועברו ארבעה חדשים מהחופה, ודן הראנ"ח לענין הנאמנות. משמע דאם מאמינים - פוסקים דיוציא ויתן כתובה, אף דעברו רק ד' חדשים. אולם בבית יוסף בטור אבע"ז סימן קנ"ד כתב: כתב הרשב"ץ בתשובה,,, ועוד אפילו העיזה בפניו, אי נמי הודה מעצמו כן, אפילו הכי לא היה הדין נותן לכופו לאלתר,,, אם טען שזה מום עובר ע"י רפואות קרובות להועיל,,, ובתשובות הרשד"ם חלק אבע"ז סימן ק"ג מביא את דברי הרשב"ץ הנ"ל ומוסיף: משמע שאפילו בברור לנו האמת, אם טוען שיש לו רפואה שאין כופין אותו לאלתר, אלא ראוי להמתין ימים. ומצאתי בתשובות מורי הרב הגדול כמהר"ר לוי ן' חביב שכתב על ענין כזה וז"ל: ואפילו אם כנים דבריה, רחמי שמים מרובים, ולא תמהר להפריד בינה ובין אלוף נעוריה, כי קשה גרושין, וטוב לה שתמתין ב' או ג' שנים, אולי תזכה להבנות מבעלה, ע"כ. מכל זה נראה בעיני, שאפילו בידוע הדבר שאין לבעל גבורת אנשים כעת, שאין לכוף לגרש לאלתר, עד שיראה שתוחלת ממושכה אין לה תקנה. הרי שלדעת הריב"ש רק מייעצים לאשה שלא למהר בגרושין, אבל אם היא עומדת על דעתה אין חוסמים אותה, ויוציא מיד. אולם מדעת התשב"ץ והרשד"ם, משמע, שבכל אופן אין כופין לגרש לאלתר. ולפי זה בנידון דידן, הדבר תלוי לכאורה במחלוקת. דלדעת הריב"ש יש לחייב את הבעל במתן גט מיד, מכיון שהתובעת עומדת על דעתה לגרושין, ולדעת התשב"ץ והרשד"ם אין לחייב את הבעל לגרושין מיד, ויש להשהות את הגט בניגוד לרצונה של האשה".

"אולם השאלה היא, אם המקרה הוא שביה"ד משוכנע שכל השהיה לא תועיל, להביא את הצדדים לידי נסיון להיות יחד ולטפל בדרכי רפואה, מחמת איזה טעם שהוא, אם מפני שהמתיחות בין הזוג הגיע למצב כזה, עד שאין סיכוי להשלמה, או מפני שהאשה עומדת בתוקף על דעתה שאין ברצונה להמשיך לחיות עם בעלה ולחכות לרפואה, ונראים הדברים לב"ד שמדעתה זו לא תחזור, מה יהיה הדין אז לפי התשב"ץ אם באופן זה אין לחייב לגרש לאלתר, או שאז יש לחייב לגרש לאלתר, מכיון שברור הדבר שההשהיה לא תצמיח ארוכה".

וכתבו שם, שההכרעה בשאלה זו תלויה בהסבר מחלוקת הריב"ש והתשב"ץ. והביאו שתי דרכי ביאור בזה. דרך אחת: לדעת הריב"ש, קיימת העילה לתביעה אף אם יש תקוה שהבעל יבריא. לעומת זאת סבורים התשב"ץ והרשד"ם, כי במקרה שהלקוי אינו קבוע וברור אין כאן עילה לחייב את הבעל במתן גט.

דרך שניה: כולם סוברים כי האפשרות להבראת הבעל אינה מערערת את העילה לגרושין, והמחלוקת היא בשטח אחר - בהלכות דיינים, לדעת הריב"ש כוח בי"ד מוגבל רק להשהייה בדרך בקשה, לדעת התשב"ץ והרשד"ם אם טובת הצדדים וטובת הענין דורשת, כח בי"ד יפה להשהות את הדין גם בנגוד לרצונו של הזכאי לדין. ע"ש.

לפי הדרך הראשונה, שכל זמן שלא עברה תקופה מסויימת שנוכל לקבוע כי הבעל לא יבריא מהר, אין עדיין עילה ברורה לחייב מתן גט, לפי התשב"ץ, אם כן אין הבדל אם ההשהייה תועיל או לא תועיל, וגם במקרה שאנו משוכנעים שהשהייה לא תועיל אין השכנוע מועיל לנו כלום, כי סוף סוף הרי לא נתברר לנו כי הלקותא של הבעל כשלעצמה היא כזאת שאינה ניתנת לריפוי מהר, ואם כן הרי העילה לא קיימת, ובלי עילה אי אפשר לחייב גט. אבל אם נאמר, כפי דרך ההסבר השניה, שגם לפי התשב"ץ ישנה העילה, אלא שעל ביה"ד להשהות את מתן הפסק, מתוך התקוה שההשהיה תמנע גירושין קשים, ואם כן במקרה שתקוה זו איננה והשהייה לא תעלה ארוכה, השהייה זו למה היא? יש איפוא לפסוק את הדין מיד ולחייב את הבעל במתן גט, אחרי שהאשה זכאית לפסק דין זה מצד ההלכה.

והביאו שם ראיה מדברי מהרלב"ח, כהדרך השניה, שאין כאן שאלה בעילת חיוב הגט, דמכיון דלפי שורת הדין יש לב"ד לפסוק דינה מיד, בהכרח שהעילה לחייב הגט קיימת, אלא שיש כח ביד בית דין לנקוט בכל האמצעים כדי להשהות את הגט, הן בימין מקרבת בדרכי רצוי והשפעה, הן בשמאל דוחה להשהות את פסק הדין, לדחות מלפניהם את התובעת, כל עוד היא דורשת גרושין מיד. והרי הרשד"ם בונה יסודותיו על דברי התשב"ץ ועל דברי הרלב"ח בתשובה זו, ואם כן שיטת הרלב"ח זוהי גם שיטת התשב"ץ והרשד"ם. ולפי זה במקרה שיהיה ברור לביה"ד שהזוג לא ישלים, וממילא לא תבוא הרפואה לבעל, אין להשהות את הדין ויש לפסקו מיד.

ומכח זה פסקו בנידון דידהו: "ועכשיו נשובה לנדון דידן. במשך מהלך הדיונים התברר לנו מעל כל ספק, שלאור היחסים בין הצדדים שהגיעו למצב שהגיעו, אין סיכוי כלשהו כי הם ישלימו ביניהם, ובאי השלמה מתרחק סיכוי הרפואה, כדברי הרופא הנ"ל, ואם כן אין תועלת בהשהיית הדין, ואחרי שהעילה לחייב גט קיימת עלינו לפסוק את הדין מיד". ע"ש.

אך בפד"ר (ח"ג הנזכר למעלה) דחו את דברי הדיינים הגאונים הנ"ל. ע"ש. והסיקו באופן אחר, דלעולם אין מחלוקת שלפי כולם "מחייבים" מיד בגט. ורק לגבי "כפיה" צריך להמתין. וכידוע, אשה הדורשת גט בטענה שאין לבעלה גבו"א, והיא תובעת גט מיד ומסרבת לחכות לשוא שמא לא ייתרפא הבעל, דבר זה תלוי בעצם בפסק - הדין אשר יינתן בגוף הענין, היינו לאלה הסוברים שכופין את הבעל לגרש בטענה זו, אז מן הדין אי אפשר לביה"ד לפסוק עליו כפיה כל עוד והבעל ממשיך בטיפולים ויש איזו שהיא תקוה שהוא ייתרפא. וכך סובר הרשב"ץ. אולם לדעת הפוסקים שאין כופין להוציא ופסק הדין אשר ביה"ד יכול להוציא הוא רק חיוב לגט ותו לא, הרי לאחר שעברו ששה חדשים - שיעור עונה היותר גדולה - או פחות מזה במקרה והיו הפרעות בהתחלת הנשואין, כבר ישנו הבסיס לחייב גט, ומשורת הדין האשה זכאית לדרוש לחתוך דינה מיד, אלא שעל ביה"ד להחמיץ את דינה להשפיע עליה לחכות ולא תמהר להרוס בנינה, כי קשה גירושין. אך אם תרצה אין חוסמים אותה. וכך סובר הריב"ש. ובפד"ר (ח"י עמוד קד) נראה שהסכימו לחילוק זה גם הגרב"ש ורנר זצ"ל וגר"ע אזולאי זצ"ל והגרח"ג צימבליסט שליט"א. ע"ש.

נמצא, שיש ג' באורים במחלוקת הריב"ש והתשב"ץ. ובפד"ר (ח"ה עמוד רלט) יש שיטה רביעית, והיא, דאין מחלוקת כלל בין הריב"ש והתשב"ץ וכולם הולכים בשיטה אחת. ע"ש. וסיימו שם "אבל היכא דאחרי שבי"ד השפיעו על האשה שתרצה להמשיך לחכות, היינו שתהיה עם בעלה ולא תסרב לחיות עמו, והוא ימשיך ברפואות, ותעבור תקופה מסויימת עד שבי"ד יווכח שתקוותם היא תוחלת ממושכת, אז לכו"ע כופין לגרשו, והיינו אף לפי דעת הרשב"ץ וגם לדעת רבו מהלב"ח".

ובנידוננו לפי כל הפרושים, אינה צריכה להמתין יותר. ודו"ק היטב.

י"ז. זאת העולה:

1. אדם שיכול לקיים עונתו בזמנה ואינו מקיימה, אף שאינו מבטלה לגמרי, כמו חמר ונעשה ספן, דינו כמורד, וכופין אותו להוציא מיד.

2. אם אינו יכול לקיים עונתו מחמת חולי וכיו"ב, ובשעת נשואיהם ידעה שהוא חולה וחלוש מזג, אומדין אותו כמה יש בכחו, ויקיים כפי שאמדוהו, אף אם זה יותר מששה חודשים.

3. אם אינו יכול לקיים עונתו מתחילת נשואיהן מחמת חולי וכיו"ב, ולא ידעה מכך, "יוציא" מיד. ["יוציא" י"א שכופין וכ"ד מרן השו"ע. וי"א שלא כופין אלא מחייבין. וכן עיקר לדינא].

ואין חילוק בזה בין אם אינו יכול לקיים כלל או כשיכול לקיים כפחותה שבעונות, בשניהם - יוציא מיד.

4. היה בריא בזמן הנשואין ואחר כן חלה, אם יכול לקיים עונתו כפחותה שבעונות, יקיים. ואם לאו, יוציא ויתן כתובה [כמש"כ הריא"ז בפרוש דכרי הרמב"ם].

5. בנידון דידן אין נאמן לומר שהינו כבר בריא. וגם אינה צריכה להמתין כדי שינסה להבריא.

ומעתה נגש לברור טענות אחרות בעניננו:

י"ז. לגבי הטענה שהבעל מפסיד כספים בהימורים. הנה, כידוע דיש לפחות חיוב גט בבעל ש"מאבד הון". ולדעת האגודה [הובא בסי' קנ"ד ס"א בהגהה. ובב"י (קנ"ד בסוף הסימן)] אף כופין ע"ז. אך כידוע, לדעת מרן השו"ע, אין לכפות בזה. ותפסו הפוסקים לחייב. וא"כ, לפנינו עילה נוספת לחייב בגט. אך ביה"ד לא מיצה את חקירות הצדדים וראיותיהם בנדון זה, כיון שחיוב גט כבר קיים בנידון שלפנינו, ולא רצינו לעכב את פסק הדין מחמת זה.

ביה"ד יקיים דיון בענין במידת הצורך.

י"ח. ב"כ האשה העלה נמוק נוסף לחייב, והוא, משום דהבעל "מאיס על האשה". לענ"ד, נידוננו לא שייך כלל לדין "מאיס עלי", כי האשה מעולם לא טענה "מאיס עלי", טענת מאיסות לא הועלתה ע"י האשה מעולם. ואדרבא, אם היה אמון מצד האשה שהבעל יבריא ויתפקד כראוי, לא היתה מתנגדת לחיות עימו. דהיינו, האשה שלפנינו, אינה מואסת בבעל, אלא אינה חפיצה בו מחמת שרוצה יותר בקירבתו, אין פה דין מורדת דמ"ע.

י"ט. עוד טען ב"כ האשה שיש כאן טענת חוטרא. ולא צדק גם בזה כמש"כ ידידי ועמיתי הגר"א שמן שליט"א.

כ. סיכום:

1) לגבי המחלוקת בין הצדדים לענין העובדות, יש לקבל את גרסת האשה.

2) כיון שהיו בעיות קשות ביחסי האשות, מתחילת האישות, והאשה דורשת גט, הבעל חייב לגרש לאלתר.

(-) הרב ציון אשכנזי, דיין

הצדדים קיימו מספר דיונים בפני ביה"ד וכאשר הופיעו הצדדים לראשונה כבר נפרדה דרכם. ביה"ד ציוה על הצדדים להגיש סיכומיהם לתביעת האשה לחייב את בעלה ובעקבות כך ביה"ד פסק שהבעל חייב לגרש את אשתו. ביה"ד מנמק את החלטותיו כדלהלן.

הנה ב"כ האשה העלה בסיכומיו לפני ביה"ד שלוש טענות שבהן היה מקום לפסוק בתביעה שלפנינו אילו הוכחו והיו קיימות.

1) טענה ראשונה שהאשה בעיא חוטרא ולבן כדי שיסעדנה לעת זקנתה.

2) טענה שניה שהבעל מאוס בעיניה.

3) טענה שלישית שהבעל לא מקיים מצות עונה.

והנה טענת האשה דבעיא חוטרא טענה יש לדחות אל הסף וזאת משני טעמים:

א) מבואר באבן העזר בסימן קנ"ד סעיף ו' דטענת חוטרא יכולה האשה לטעון רק אם שהתה עמו עשר שנים ולא נתעברה וכאן במקרה דילן האשה התעברה ויש לה בת.

ב) מבואר בבית שמואל בסימן הנ"ל בסק"י בשם הב"י דאפילו אם יש לה בת לא כייפינן לה עיי"ש.

ולטענה השניה שטענה האשה שהבעל מאוס בעיניה בטענה מבוררת הלא ידועה מחלוקת הרמב"ם ורוב הראשונים האם באשה האומרת שהבעל מאוס בעיניה האם כפינן ליה דלדעת הרמב"ם כפינן ליה וכן דעת הרשב"ם אך רוב ככל הראשונים ס"ל דלא כפינן ליה ומרן בשו"ע באבן העזר סימן ע"ז אף לא פסק שמצוה על הבעל לגרשה וכתב בסעיף ב' וזה לשונו האשה שמנעה מבעלה תשמיש היא הנקראת מורדת ושואלין אותו מפני מה מרדה ואם אמרה מאסתיהו ואינו רוצה להבעל לא מדעתי אם רצה הבעל לגרשה אין לה כתובה... עכ"ל הרי כיון דפסק מרן דלא כרמב"ם ודאי אי אפשר לחייבו מטעם זה.

ג) לטענה השלישית שטענה האשה שהבעל לא מקיים מצוה עונה כראוי לה ואף כאשר עכ"ז התקיימו יחסי אישות זה רק אחרי תחנוני האשה ולא בצורה סדירה, נראה כי מטעם הנ"ל יש לחייבו.

דהנה מבואר בשו"ע אבן העזר בסימן ע"ו סעיף י"א וז"ל אסור לאדם למנוע מאשתו עונתה ואם מנעה כדי לצערה עובר בלא תעשה דעונתה לא יגרע ואם חלה או תשש כוחו ואינו יכול לבעול ימתין שישה חודשים עד שיבריא שאין לך עונה גדולה מזו ואח"כ או יטול רשות או יוציא ויתן כתובה עכ"ל והנה במקרה דילן הבעל לא נטל רשות מהאשה ואדרבא צעקה והתחננה בפניו לבוא עליה כדרך כל הארץ והבעל בסרוב מתמשך לא קיים המצוה כדבעי וכבר והודה בדבריו בביה"ד ביום כ"א אייר תשס"ה בדיון שהתקיים בביה"ד דלא חתמתי כמה פעמים לקים הרי דאינו מודע לחובתו שהיא מן התורה דעונתה לא יגרע וסבר דתלוי בחתימתו ואף אם לא היה מודה יש מקום לחייבו עפ"י המבואר בסימן קנ"ד סעיף ז' דאשה הטוענת על בעלה דאין לו גבורת אנשים ואפי' לא שהתה עמו עשר שנים נאמנת וכופין אותו להוציא וכתב שם ברמ"א "דהטוענת על בעלה דאינו שוכב עמה ואינו בא עליה דינה כדין טוענת שאין לו גבורת אנשים" דנאמנת ואין לחלק ולומר דשאני התם דטוענת אליו שאין בא עליה כלל והכא מודה היא שבא עליה לפעמים דזיל בתר טעמא דנאמנותה היא מטעם כמבואר בבית שמואל סקי"ח. דמטעם "דכל שהבעל יודע אם היא משקרת אין מעיזה להכחישו ולכן נאמנת אף תוך עשר שנים ודוקא שאמרה כן בניו וכמבואר בסימן י"ז דבאמרה גרשתני ואפילו בלא טענה דבעינן חוטרא לידי מהני כאן כיון דלא יכול לקיים מצות עונה עכ"ל. הרי דמבואר דהיכא דמעיזה נאמנת אף אם הוא מכחישה וכ"ש במקרה דידן דמדברי הבעל אין הכחשה לדבריה אלא דטוען דהוא מוכן להשתנות עתה וביה"ד רואה שדבריו הם מהפה ולחוץ ואינם כנים וראיה כאשר ביה"ד דרש ממנו את הכתובת של המטפלת שלדבריו טיפלה בו סירב בכל תוקף ולעומת זה הודה שיש יותר מגרעין של אמת בטענות האשה וכלן גם טענה שבדור כמו שלנו שיש נשים חצופות אין נאמנות לאשה אין לקבלה. ונראה דאף אם היינו מקבלים את טענתו תביעתו שהאשה תחכה לו עד שישתנה והוא מוכן להשתנות, נראה דמבקרה דילן אין ביה"ד יכול להענות לבקשתו, וזה מהטעמים דהלן:-

א. כל מאי דאמרינן באשה שאומר מאיסתיהו ואיני יכולה להבעל לו דנחלקו הראשונים אם כפינן או מחייבים הבעל נראה דכל זה כשהאשה מבררת דבריה שמאוס אליה ובאמתלאות שאינן פוגעין בחיובי הבעל כלפי אשתו אך כאשר הבעל לא מקיים את עונתו כראוי לבת ישראל והודה בכך ולכך נועדו הנישואין נראה דבזה כו"ע יודו בדבר.

ב. דהנה מבואר בתשובת ריב"ש סימן קכ"ז באמצע התשובה וז"ל ולנדון שלפנינו באשה שטוענת על בעלה שאין לו גבורת אנשים וכבר שהתה עמו שמונה חדושים רצופים ואחר זמן זה שני חדשים אחרים... ובאין לה דרך בקשה ואומרים לה תני דעתך על בעלך...שצריך להמתין זמן וזמנים... וצריכים לרופא יעשה לה תרופות...ודרך בנות ישראל הצנועות הוא לסבול דבר זה ולא שיבואו לביה"ד לתבוע פרוד חבורן... ובכל אלו הדרכים יוכלו הדיינים לדבר על לבה... למען ידובקו לא יתפרדו לפי שקשין גירושין אמנם אם תאמץ לבבה ולא תרצה לחיות עמו עוד אין חוסמין אותה... ויוציא ויתן כתובה". הרי כאשר האשה אינה מוכנה לסבול עוד ותובעת מביה"ד לחייב הבעל לפטרה בגט פיטורין חובת ביה"ד לפסוק כך ולא לחייבה לחיות בעל כורחה וכ"ש בדורנו זה הפרוץ ואף דמבואר בבית יוסף באבן העזר סימן קנ"ד בשם הרשב"ץ בתשובה...ועוד דהעיזה בפניו אי נמי הודה מעצמו כן אפי' הכי לא היה הדין נותן לכופו לאלתר... אם טען שזה מום עובר ע"י רפואות קרובות להועיל... עכ"ל ומבואר בתשובת הרשד"מ בחלק אבהע"ז סימן ק"ג לאחר שהביא את דברי הרשב"ץ הנ"ל מוסיף ד"משמע שאפילו בברור לנו האמת אם טוען שיש לו רפואה שאין כופין אותו אלתר אלא ראוי להמתין ימים הוביא את דבריה רלב"ח ואפי' אם כנים דבריה רחמי שמים מרובים ולא תמהר להפריד בינה ובין אלוף נעוריה כי קשה גירושין וטוב שתמתין לה ב' או ג' שנים אולי תזכה להבנות מבעלה ע"כ וסיכם הרשדם דמכל זה נראה בעיני שאפי' בידוע הדבר שאין לבעל גבורת אנשים כעת שאין לכופו לגרש לאלתר עד שיראה תוחלת ממושכה שאין לה תקנה עכ"ל ( ודברים אלו הובאו בפד"ר חלק א' עמוד 86 עיי"ש) מ"מ נראה דיש לחייבו במקרה דילן כיון שמן הדין הוא חייב לגרשה וע"ז לא נחלקו הרשב"ץ והרשד"ם וכ"ש במקרה דילן דהצדדים ניסו בעבר נסיונות לשקם את הבעל ונישואיהם ולא צלחו והצדדים פרודים זה מכבר וכבר אין מחלוקת רכושית בין הצדדים לאחר שכבר הסדירום בהסכם גרושין שנחתם ע"כ נראה דיש לחייב את הבעל לפטור את אשתו בג"פ לאלתר.

ועיין עוד בפד"ר כרך ג' בפס"ד שעליו חתומים הרה"ג י. הדס זצ"ל הרה"ג י.ש. אלישיב שליט"א והרה"ג ב. זולטי זצ"ל והאריכו במחלקות הריב"ש והרשב"ץ ובדף 88 סיכמו וכתבו וז"ל העולה מהאמור - אשה הדורשת גט בטענה שאין לבעלה גבורת אנשים והיא תובעת גט מיד ומסרבת לחכות לשוא שמא לא יתרפא הבעל דבר זה תלוי בעצם בפסה"ד אשר יינתן בגוף הענין, היינו לאלו הסוברים שכופין הבעל לגרש בטענה זו, אז מן הדין אי אפשר לביה"ד לפסוק ע"ז כפיה כל עוד והבעל ממשיך בטיפולים ויש איזו תקוה שהיא ירפא אולם לדעת הפוסקים שאין כופין להוציא ופסק הדין אשר ביה"ד יכול להוציא הוא רק חיוב לגט ותו לא הרי לאחר שעברו ששה חודשים -שיעור העונה היותר גדולה או פחות מזה במקרה והיו הפרעות בתחלת הנישואין כבר ישנו הבסיס לחיוב גט ומשורת הדין זכאית האשה לדרוש לחתוך דינה מיד, אלא שעל ביה"ד להחמיץ את דינה להשפיע עליה לחכות ולא תמהר להרוס בנינה, כי קשה גירושין עכ"ל הפד"ר והנה במקרה דילן הבעל כל חיי הנישואין נמנע תקופות ארוכות לבוא על האשה מסיבות פסיכולוגיות לדבריו וכבר הודה בעיקר הדבר אלא שאמר שלא היו כל כך תקופות ארוכות והוא מוכן לטפל בעצמו, גם כיום ממשיך בדרכו הנלוזה לענות האשה ומבטיח לטפל בעצמו כאשר הבטחות שקיים בעבר לא ביצע ובודאי כו"ע יודו שהאשה אינה צריכה להאמין בו אחר ששיטה בה מבכל לשנות מהלך הנישואין, וכבר כתבו באותו פסק דין בכרך ג' בעמוד 86 שזמן של ששה חודשים שקצב הרמב"ם על יסוד ההלכה של שיעור עונה "שאין לך עונה גדולה מזו" זה דוקא אם נכנסה לחופה ונבעלה. וזו דוקא כאשר הוא אנוס אבל במקרה של בעל שמשטה באשתו וכמו שביה"ד התרשם מכך נראה שאינה משועבדת לו לחכות עד שיתרפא והרי זה כמו שנתבאר באבהע"ז סימן ע"ו דברוצה להעשות גמל או ספן בזכות האשה למנעו אע"פ שזה לצורך פרנסה וכ"ש כאשר נובע מחוסר רצון לעזור לעצמו זה בודאי בזכות האשה לחייבו לגרשה לאלתר.

(-) הרב אברהם שמן, דיין

בפנינו הוגשה תביעת האשה לחייב את בעלה לפטרה בג"פ.

הצדדים נישאו לפני כשמונה שנים ומנישואין אלו נולדה להם בת שכיום הינה בת כחמש שנים.

הצדדים גרים בנפרד מזה למעלה משנה כאשר האשה ממשיכה לגור ביחידה שליד בית הוריה והבעל מתגורר בבית הוריו.

הצדדים ערכו הסכם ממון וגרושין אשר אושר בבהימ"ש לעניני משפחה. אך לטענת הבעל הסכים לחתום על הסכם זה כדי לרצות את אשתו אך אינו חפץ אלא בשלום בית.

בפני ביה"ד התקיימו מספר דיונים בהם שטחו הצדדים את טענותיהם וראיותיהם כמפורט בפרוקטול.

הבעיות בחיי בני הזוג נובעות מאי קיום יחסי האישות כסידרם מצד הבעל.

לטענת האשה יש לחייב את בעלה בג"פ היות ויחסי האישות מתחילת הנשואין אינם מתקיימים כסידרם אלא רק לעיתים רחוקות, פעם בחודשיים או שלשה חודשים ולפני עזיבתה את הבית לא התקיימו יחסי אישות במשך כשנה. הבעיות ביחסי האישות נובעות מחוסר ביטחון או קושי נפשי אחר של הבעל לקיים את מצוות חיובו בעונה לאשתו.

הבעל הודה בכך שמתחילת הנישואין לא התקיימו יחסי אישות כסידרם ורק לעיתים רחוקות, אך מכחיש את טענת האשה שבמשך השנה האחרונה לפני הפרוד לא היו כלל יחסי אישות. לטענתו, אכן התקיימו יחסי אישות גם בשנה זו כל חדשיים, שלשה.

הבעל טען בפני ביה"ד שהוא טיפל בבעיותיו ע"י רופאה סקסולוגית והיום הינו בריא, אך לא הסכים לגלות את זהותה ולא הוצג בפני ביה"ד כל מסמך רפואי המאשר את טענותיו.

לאור האמור לעיל ולאור הנימוקים שינתנו (כאמור בסעיף 3) ביה"ד פוסק:-

1) הבעל חייב לגרש את אשתו בהקדם.

2) ביה"ד קובע מועד לחקירת שמות לצורך סידור גט ביום שלישי ג' טבת

תשס"ו 3/1/06 בשעה 9.15.

ניתן ביום ג' כסלו תשס"ו (04/12/2005)

(-) הרב אברהם שמן, דיין (-) הרב יהודה שחור, דיין (-) הרב ציון אשכנזי, דיין

(21/21)(‏12/10/06)()