ביטול חיוב בכתובה ובמזונות עקב בגידת האישה

כתובה

מדינת ישראל

בית הדין הרבני האזורי חיפה

ב"ה

בפני כבוד הדיינים:

- הרב ישראל שחור, אב"ד - הרב מימון נהרי, דיין - הרב יצחק מרוה, דיין	מס' תיק	:	6830-29-1
	תאריך	:	ט' אייר תשס"ו
			07/05/2006
	התובע	:	פלוני
	ב"כ	:	עו"ד סיליס עדינה
		:
	הנתבעת	:	פלונית
	ב"כ	:	טו"ר אברהם גולובנציץ
		:
	הנדון	:	ביטול מזונות וחיוב כתובה

פ ס ק ד י ן

בפנינו תביעת מר פלוני (להלן התובע) באמצעות עוה"ד ע. סיליס מגב' פלונית (להלן הנתבעת) באמצעות טו"ר א. גולובנציץ, לביטול חיוב כתובה ומזונות אשה שניתנו ע"י החלטות ביה"ד מיום י' כסלו תשס"א 7.12.00 ומיום ט"ז אייר תשס"א 9.05.01

להלן תקציר השתלשלות העניינים הרלוונטי לנדוננו

א. הצדדים נישאו זל"ז כדמו"י בשנת 1996 ולהם בת משותפת.

ב. בתאריך י' אלול תש"ס 10.09.00 פתחה האשה תיק תביעה לגירושין.

ג. בתאריך ב' חשון תשס"א 31.10.00 פתחה האשה תיק תביעה למזונותיה. (מזונות בעבור הבת בסך אלף שבע מאות ש"ח לחודש נפסקו לה בביהמ"ש).

ד. בתאריך ז' חשון תשס"א 5.11.00 התקיים דיון ראשוני ובו הסכימו הצדדים להתגרש. ביה"ד אישר הסכמתם וקבע כי עליהם לנהל מו"מ להסכם גירושין.

ה. בתאריך ט"ו חשון תשס"א 14.10.00 הגיש ב"כ הנתבעת לביה"ד הצעה להסכם גירושין, התובע וב"כ התנגדו להצעה זו וביה"ד קבע מועד לדיון, לתאריך י' כסלו תשס"א 7.12.00.

ו. במהלך הדיון נשאלה הנתבעת ע"י ביה"ד לעילת הגירושין, הנתבעת השיבה כי התובע עזב את הבית ומתגורר עם אשה אחרת, הבעל אמר: זה נכון.

לאור הודאתו חייב ביה"ד את התובע במתן גט.

הנתבעת נתבקשה להציג את כתובתה בכפוף לפתיחת תיק תביעה מתאים.

בדיון זה נדונה גם תביעת הנתבעת למזונותיה.

ב"כ הנתבעת תבע סך חמשת אלפים ש"ח לחודש (הערת אגב, בכתב התביעה תבע סך שלושת אלפים חמש מאות ¨ בלבד).

התובע השיב כי הוא מוכן לשלם שמונה מאות ש"ח. לדבריו הוא משתכר כששת אלפים ש"ח לחודש.

ביה"ד חייבו בסך אלפיים ש"ח לחודש.

ז. לצדדים נקבע מועד לסידור גט לתאריך ד' אדר תשס"א 27.02.01, אולם הצדדים לא הופיעו וזאת בעקבות בקשת ב"כ הנתבעת לדחיית מועד הדיון, לא נקבע מועד חדש לסידור גט.

ח. בתאריך ט"ז אייר תשס"א 9.05.01 נקבע מועד לדיון בתביעת האשה לכתובתה, ביה"ד שאל את התובע כמה הוא מוכן לתת פיצוי בעבור הכתובה, ובא כוחו השיב כי אינו מוכן מאחר ולא מגיע לה. (לא פורט הסבר לכך).

ביה"ד חייבו בתשלום הכתובה והתוספת בסך שלושים ושש אלף ש"ח.

ט. בתאריך 10.06.01 הגיש התובע וב"כ (בזמנו עו"ד א. ספרא) ערעור לביה"ד הגדול על החלטת ביה"ד לחייבו בכתובה. העילה, לדבריו לנתבעת יש חבר וישנם הוכחות למעשה כיעור לפיהן הנתבעת הפסידה כתובתה.

י. בתאריך 6.12.01 דחה ביה"ד הגדול את הערעור בנושא הכתובה.

יא. במקביל, בתאריך 25.07.01 הגיש ב"כ התובע לביה"ד בקשה לביטול חיוב המזונות שהושת עליו ע"י ביה"ד.

נימוקו, הנתבעת משתכרת כאלף שמונה מאות ש"ח לחודש ומתגוררת בדירה הרשומה ע"ש התובע.

הנתבעת הודתה בכך שעבדה בעבודות לא קבועות והשתכרה בין אלף שלוש מאות לאלף שמונה מאות ¨. וראה כתב תביעה מיום 31.10.00 ותלושי שכר.

יב. בתאריך 16.04.02 הגיש התובע בקשה דחופה לדיון מחדש בהחלטות ביה"ד בגין שינוי נסיבות, הנימוק המרכזי, יש חומר ראיות כי הנתבעת בוגדת ומבקש להציגם.

יג. בתאריך י' אייר תשס"ב 22.04.02 התקיים דיון בבקשה זו, ב"כ התובע טען כי יש לו קלטת וידאו המתעדת שהנתבעת היתה עם חבר במטה.

ביה"ד שאל את הנתבעת האם זה נכון? הנתבעת השיבה כי יש לה חבר אך לא היו יחד במטה.

ביה"ד החליט לקיים ישיבה להוכחות אולם במשך תקופה ארוכה לא נתקיימה.

יד. בתאריך ט"ז תמוז תשס"ב 26.06.02, התקיים דיון נוסף ולאחר שביה"ד שמע את טענות הצדדים החליט ביה"ד כי על הצדדים להתגרש ולאחר מכן יישמעו הוכחות התובע.

הצדדים יצאו להידברות אולם לא הצליחו להגיע להסכמות ולא השיבו לביה"ד מה היו תוצאות המו"מ.

טו. בתאריך 30.09.02 הגיש התובע וב"כ לביה"ד בקשה דחופה לקביעת מועד לסידור גט ולחיוב האשה בגט בגין בגידתה.

נקבע מועד לתאריך 14.11.02 אולם נדחה לבקשת ב"כ התובע, נקבע מועד חדש, אולם גם הוא נדחה לבקשה מוסכמת של הצדדים וב"כ. (בשלב זה הוחלף ייצוגו של התובע).

ב"כ התובע הגישה בקשה נוספת לדיון בהוכחות התובע ולביטול חיוב הכתובה והמזונות שנקבעו.

נקבע מועד אשר נדחה לבקשת ב"כ הנתבעת.

נקבע מועד נוסף לתאריך 27.10.03 ושוב הגיש ב"כ הנתבעת בקשה לביטול הדיון בעקבות החלטת ביה"ד שהגט יסודר קודם הדיון בהוכחות, ביה"ד לא נעתר לבקשה זו.

טז. בתאריך א' חשון תשס"ד, התקיים דיון לבקשת ב"כ התובע ובמהלכו בקשו להציג את ההוכחות.

ביה"ד בקש שנושא הגט יוסדר קודם.

נקבע מועד לסידור גט לתאריך ט"ז חשוון תשס"ד 11.11.03 הצדדים הופיעו והגט סודר.

יז. עקב שינויים שחלו בהרכב ביה"ד (במקומו של אב"ד הגר"א אטלס שליט"א נכנס הרב מרוה שליט"א) התעכב שלב ההוכחות, בשלב זה עיכב ביה"ד את הליך ביצוע פסק הדין בהוצל"פ שם פתחה הנתבעת תיק תביעה לגביית חוב הכתובה והמזונות.

יח. בתאריך כ"ג אלול תשס"ד 9.09.04 התקיים דיון להוכחות במהלכו הוקרן סרט וידאו מתאריך 28.03.02 בו נצפתה הנתבעת מקיימת יחסים עם גבר זר.

לשאלת ביה"ד האם הנתבעת מודה במעשה? השיבה כי הקלטת זויפה, ביה"ד התרה בה שאם יתברר בבדיקה שהקלטת לא מזויפת היא תשא בהוצאות הבדיקה.

יצויין כי במהלך הדיון ניסה ב"כ הנתבעת להפריע לביה"ד להגיע לחקר האמת וכאשר נשאלה הנתבעת ע"י ביה"ד לאחר שזוהתה בקלטת לזהות פריטים מסויימים שהיו בחדר והילדה שהסתובבה שם השיבה בהיסוס וגמגום כי היא לא מכירה וכי זו אינה היא ושוב טענה כי הקלטת מזוייפת והיא לא מכירה את הגבר המופיע שם.

לדבריה יש לה ידיד שהיא חושבת שמופיע בתמונה אולם פרט לשיחות נפש שהיו לה אתו במסגרת קשרי ידידות לא היה כלום.

בדיון נוסף שהתקיים הוזמן הידיד אשר גם הוא השיב כי הקלטת מזוייפת וכי לא קיים יחסים עם הנתבעת, בדיון הוצגה לביה"ד תמונה ברורה משנת 2000 ובה נראית הנתבעת עם הידיד כאשר פלג גופו העליון עירום. (פלג גופו התחתון לא נראה) בתנוחה החורגת מיחסי חברות רגילים, הנתבעת לא הכחישה זאת אולם לדבריה היה זה במסגרת "השתוללות זוגית מוסכמת".

יט. ביה"ד מציין שתנוחה זו של הנתבעת המופיעה בתמונה עם ידידה, מצביעה על קשרי ידידות עמוקים ואישיים מעבר למקובל בחברה בימינו וגם בעידן המתירני חורג הדבר מגבולות הסביר ועומד בניגוד לגירסת הנתבעת כי היו ביניהם יחסי ידידות בלבד.

לדעת ביה"ד המעשה גובל בכיעור המבואר דינו בהלכה שהאשה מפסידה כתובתה (ראה טושו"ע אה"ע סימן י"א).

כ. ביה"ד התרשם כי תמונות הנתבעת עם הידיד שהוצגו בוידאו במספר וריאציות זהות בהחלט למבנה גופה, ולתמונה בה הודתה כי אכן זו היא, למרות זאת עקב טענותיה כי הקלטת מזוייפת נקט ביה"ד משנה זהירות והקלטת נשלחה (יחד עם עוד 4 קלטות שהוצגו) לבדיקה מקצועית שנערכה במעבדה של מחלקת המז"פ במשטרת ישראל.

כא. בתאריך 20.03.06 התקבלה תשובה חד משמעית של המעבדה לפיה הקלטת הרלוונטית אוטנטית.

(יתר הקלטות הועתקו וצויין בדייקנות היכן נעשתה עריכה) ב"כ הצדדים הגישו סיכומים ואסמכתאות לביסוס גירסתם.

ע"כ סיכום עובדתי.

העולה מן האמור:

א. אין חולק כי המזונות שנקבעו ע"י ביה"ד ניתנו במסגרת רגילה ולא מדין מעוכבת שכן -

א. לא היה עיכוב מצד התובע, אדרבא, התובע עצמו יזם ובקש לחייב את הנתבעת בגט, הדחיות בביצוע הגט היו בחלקן לבקשת ב"כ הנתבעת חלקן לבקשת ב"כ התובע וחלקן מוסכמות.

ב. אין שום עילה שהמזונות יכללו במסגרת זו (אגב, לא נפתח תיק תביעה לשם כך).

(במאמר המוסגר, גם אם היה מקום להחשיב זאת כמזונות מעוכבת, לדעת רוב הפוסקים גם במסגרת זו הבעל יכול לומר לאשה צאי מעשה ידייך, מה גם שאם זינתה לא מגיע לאשה כלל מזונות).

ב. ביום מתן החלטת ביה"ד לחיוב התובע במזונות ובכתובה לא היה בידי ביה"ד:

א. מידע בדבר השתכרותה של הנתבעת.

ב. מידע בדבר בגידת הנתבעת.

לאור האמור מתעוררות השאלות כדלהלן:

א. האם יש סמכות לביה"ד בהרכב זה לבטל החלטה קודמת של ביה"ד?

ב. מה היא המשמעות ההלכתית של החלטת ביה"ד המחייבת את התובע בכתובה?

ג. מהו תוקפה ההלכתי של צפייה בקלטת וידאו ובו זוהתה הנתבעת ע"י ביה"ד במעשה בגידה?

ד. האם יש נפק"מ אם מעשה הבגידה היה לאחר חיוב התובע בכתובה?

ה. האם יש נפק"מ בין מה שכבר גבתה הנתבעת למה שעדיין לא גבתה?

ו. האם יש מקום בהלכה שלא לבטל חיובו בכתובה של התובע מאחר והודה במעשה בגידה כדי שלא יהא חטא נשכר?

ז. האם יש חילוק בין חוב הכתובה לחוב המזונות?

האם יש סמכות לביה"ד בהרכב זה לבטל החלטה קודמת של ביה"ד?

והנה באשר לשאלה הראשונה האם ביה"ד בהרכבו הנוכחי מוסמך לבטל החלטה קודמת שניתנה בהרכב בראשותו של כבוד אב"ד הגר"א אטלס שליט"א כאשר שניים מחברי ההרכב חתומים על החלטה זו?

טענה זו העלה ב"כ הנתבעת בהזדמנויות שונות, וכפי הנראה נעלמה ממנו הלכה מפורשת בטושו"ע חו"מ סימן כ' וז"ל "מי שנתחייב בביה"ד, והביא עדים או ראיה לזכותו סותר הדין וחוזר אע"פ שכבר נגמר. ואפילו אם כבר פרע כל זמן שהוא מביא ראיה סותר. אמרו לו הדיינים כל ראיות שיש לך מכאן ועד ל' יום, אע"פ שהביא ראיה לאחר ל' יום, סותר את הדין שאם לא כן מה יעשה אם לא מצא בתוך ל' יום ומצא לאחר ל' יום" וראה שם ברמ"א ובנו"כ. (מקור הדין מבואר בבלי סנהדרין ל"א ע"א רמב"ם פ"ז מהלכ' סנהדרין)

הלכה פסוקה זו, היא ללא חולק ומעוגנת בתקנות הדיון בתי הדין הרבניים התשנ"ג (ראה פרק י"ד, סעיפים קכ"ח - קל"א).

וראה עוד בהרחבה פד"ר כרך ב' (לרה"ג הרצוג אלישיב וז'ולטי עמודים 262-264) שם צויינו מקורות הדין עם ביאור מקיף וההגיון המסתתר מאחרי הלכה זו.

וראה פסק דין נוסף במועד מאוחר יותר בביה"ד הגדול בנשיאות נשיא ביה"ד הגדול לערעורים הרה"ר שלמה משה עמר שליט"א הרה"ג איזירר ובר שלום מיום י"ט סיון תשס"ד (לא פורסם) שם צויינו אף אסמכתאות משפטיות לפסיקה זו.

מה המשמעות ההלכתית להחלטת ביה"ד לחיוב התובע בכתובה?

באשר לשאלה זו כבר הרחיב על ידידי הדגול הרה"ג יצחק מרוה שליט"א בטוטו"ד שקיל וטרי בנושא זה הדק היטב.

מסכים אני עם מסקנתו אולם מוצא אני לנכון לציין שכבר בפד"ר כרך ב' (עמוד 55) עמדו על מדוכה זו הרה"ג שלזינגר הלוי ווילנסקי זצ"ל.

ושם הביאו דברי הרמב"ם בפט"ז מהלכות אישות ה"ג בהתייחסות מפורשת לדין זה, וז"ל "ולא תקנו לגבותה כל זמן שתרצה, אלא הרי היא כחוב שיש לו זמן, ואין הכתובה נגבית אלא לאחר מיתת הבעל או אם גירשה" עכ"ל הזהב.

וכ"כ הטור ועוד רבים מן הפוסקים, הדברים הללו מבטאים את הכלל הידוע של חז"ל הנמצא במקומות רבים בש"ס "דלא ניתנה כתובה לגבות מחיים".

אלא שהרמ"א (אה"ע סוף סימן קנ"ד) כתב "דאע"ג דאין כופין לגרש (את אלו שנאמר עליהם יוציא ויתן כתובה) מ"מ כופין ליתן כתובה מיד" ולכאורה הדברים הללו עומדים בסתירה לדברי הרמב"ם ושאר פוסקים, וכדי ליישבם כתבו לחלק בין אותם שחוייבו בגט ע"י ביה"ד אליהם התכוון הרמ"א שכופין אותם לשלם את הכתובה, לבין אותם שמתגרשים בהסכמה, אולם לא ציינו מקור הלכתי לחילוק זה.

דבריו המאלפים של ידידי שאין כוונת הרמ"א לקבוע מועד חדש לחיוב הבעל בכתובה אף שחוייב בגט, מהווים אבן יסוד בהבנת דברי הרמ"א וביישוב דבריו עם דברי הפוסקים שהבאנו.

לסיכום:

חיוב ביה"ד את התובע בגט וכתובה אינו מהווה מועד חדש לפירעון הכתובה טרם סידור הגט.

ומשכך, שינוי נסיבות מהותי כמו הוכחה על מעשה כיעור/בגידה של הנתבעת קודם סידור הגט מערער את זכותה לכתובה. ומכאן תשובה לשאלה נוספת, האם יש הבדל בין אם מעשה הבגידה היה קודם חיוב הגט או לאחר מכן.

מהו תוקפה ההלכתי של צפייה קלטת וידאו ובו זוהתה הנתבעת ע"י ביה"ד במעשה בגידה?

טרם נתייחס לשאלה זו מתעוררת שאלה מקדמית והיא האם מותר לביה"ד להשתמש ולהסתייע בקלטת זו כראיה מאחר והיא נעשית במסתרים ובאיסור ע"י התובע?

שאלה זו עלתה בתקופה האחרונה בעקבות השימוש הרב שנעשה באמצעות תצלומי וידאו ע"י חוקרים פרטיים או צד המעוניין להתחקות אחר יריבו. שאלה זו נדונה בבתי הדין הרבניים וכבר האריכו בפד"ר כרך י"ד (עמודים 289-333) במקורות הלכה זו. ומסקנתם להתיר לביה"ד את השימוש בכך ראה שם בהרחבה, נימוקים נוספים להתיר את השימוש בקלטת ראה פסק דין נוסף של ביה"ד הגדול מתאריך י' תמוז תשס"ד 29.06.04 (לא פורסם)

ועתה לגוף השאלה, לדעת ביה"ד, כל עוד לא הוחזקה הקלטת לאוטנטית יש מקום לקבל את טענת הנתבעת שהקלטת זויפה ונעשתה בה עריכה.

אולם לאחר שהקלטת נבדקה ע"י גורם מקצועי ומיומן המקובל במערכת הבינלאומית כמו זו של יחידת המז"פ במשטרת ישראל, שעיקר התמחותם היא בפענוח דברים קשים ומסובכים.

ונשללה האפשרות שהקלטת זוייפה הרי שדברי הנתבעת הוכחשו מכל וכל ע"י גורם מקצועי ונתגלו כלא אמינים.

ומה שנותר לברר, את טענתה שנאמרה בשפה רפה וגובתה ע"י בא כחה שזה לא היא בתמונה.

אשר על כן בנדוננו, בו ביה"ד זיהה את תמונת הנתבעת שבקלטת הוידאו כאשר היא נוכחת באולם הדיונים וכמו כן הסתייע בהשוואה לתמונה בה הנתבעת נראית בבירור עם אותו ידיד עמו בילתה במטה אחת.

לדעת ביה"ד יש מקום בהלכה להחשיב זאת כטביעות עין שסומכים עליה הפוסקים בגדר סימן מובהק ביותר וכמ"ש הב"י סימן י"ז בשם הפוסקים.

וראה סנהדרין (ל"ח ע"א) "היה ר"מ אומר בשלושה דברים אדם משתנה מחבירו, בקול במראה ובדעת, בקול ובמראה משום ערוה", ודוק

ולהגדרת טביעות עין בצורת האדם, ראה דבריו המאלפים של הנו"ב (ח"ב אה"ע מהדורא תניינא סימן ס"ב) נצטט קטעים רלוונטיים מדבריו.

...וכל זה בחתיכת בשר, אבל בצורת אדם לא צריך המחבר לכתוב כן, דבלאו הכי, מי שמכיר את האדם צורת פניו ענתה בו, תמונתו בכח המדמה בציור המחשבה כמו שיבואר... ולכאורה קשה לפירושו, למה יגרע הטביעות עין שבגוף מטביעות עין של הפרצוף פנים, ואם אנו סומכין על טביעות עין של הפנים למה לא נסמוך גם על טביעות עין של הגוף, אבל לפמש"כ דאין ט"ע של כל הדברים שווים, והנה הפרצוף פנים של אדם, בזה בודאי יש לסמוך על הטביעות עין, דהואיל ופני האדם מורכב מכמה איברים והוא משותף מהמצח ועיניים וגבות העיניים ולחיים ושפתיים וסנטר ועל שם זה נקרא פני האדם בלשון רבים פנים, הואיל והוא מורכב מכמה חלקים וא"כ בצורת האדם בקל יוכל לבחון בטביעות עין בחלקי הפנים... ובזה יש טביעות עין טוב ואין פני אדם דומה לחבירו ואין צייר כאלקינו שטבע כל אדם במטבע של אדם הראשון ואפ"ה אין אחד דומה לחבירו, ובקל יכולה עין הרואה לבחון בין צורה לצורה" ע"כ תו"ד.

והיוצא מדבריו שזיהוי הנתבעת בתמונת הוידאו ע"י ביה"ד מהווה ידיעה ברורה בגדר של טביעות עין וסימנים מובהקים ביותר שניתן להתיר אשה מעגינותה ואף להוציא ממון כמבואר בפוסקים, טביעות עין של מראה, שונה היא בתכלית מטביעות קול כמו קלטת שמע, בה נחלקו הפוסקים ראה שם בפד"ר הנ"ל, כמו כן אין לדמות טביעות עין של נדוננו למחלוקת המפורסמת בין קצוה"ח ונתיבוה"מ חו"מ (סימן מ"ו סק"ד)

שם נחלקו האם ניתן להוציא ממון מהמוחזק ע"י דימוי (קיום) חתימות הלווה כאשר יש צורך בקיום מן התורה לכמה דיעות.

נבאר דברינו בקצרה.

הטור חו"מ (סימן ס"ט) הביא שיטת רבינו שרירא גאון שאין לקיים חתימת הלווה ע"י דימוי חתימתו. ונחלק עליו. ובשו"ע פסק להלכה כדעת הטור. וראה שם ב"ח וש"ך בביאור מחלוקת זו ופסקו כדעת הטור והשו"ע.

אולם קצוה"ח (סימן מ"ו סק"ד) הביא דבריהם ופסק שאין להוציא מהמוחזק ע"י דימוי חתימות הלווה, מאחר ולשיטתו אין להוציא ממון אף ע"פ סימנים מובהקים.

ראה דבריו באורך (סימן רנ"ט סק"ב, ורצ"ז סק"א) שם הביא ראיות לדבריו.

ומ"מ גם לשיטתו ניתן להוציא ממון בטביעות עין טובה שהיא טובה יותר מאשר סימנים מובהקים.

ברם הנתיבות שם (סימן מ"ו) והש"ך סימן רצ"ז סק"א ועוד רבים מן הפוסקים חולקים וסוברים שסימנים מובהקים מועילים להוציא ממון, וכ"פ הב"י סימן י"ז.

וראה בהרחבה ביאור מחלוקת זו פד"ר כרך י"ד עמודים (308-327) מרחשת (ח"ב סימן ו') קהלות יעקב (ב"מ סימן כ"ט) שפלפל באורך בשיטת הקצות ומסקנתו כי גם בסימן בינוני ניתן להוציא ממון. עיי"ש היטיב.

וראה עוד בספרו של הראשל"צ הגרע"י שליט"א יביע אומר (ח"ו אה"ע סימן ג' אות י"ח) שדן באורך בנושא של זיהוי פרצוף ע"פ תמונות להתיר מעיגונא, ומה הערך ההלכתי שיש לזיהוי זה.

ושם הביא מחלוקת זו וכן דיעות הפוסקים העומדים בשיטת קצוה"ח, ומ"מ סבורים שכאשר מדמים פרצוף לתמונה וכמו בנדוננו, אין חולק שהדבר מועיל, והסתייע בדברי הנו"ב עיי"ש היטיב.

ומדברי הפוסקים הנ"ל אנו למדים שבנדוננו שזיהוי הנתבעת ע"י ביה"ד נעשה כאשר היתה נוכחת באולם ביה"ד וביה"ד נעזר בתמונה ברורה בה הודתה הנתבעת, יש לראות זאת כסימן מובהק ביותר לדעת רוב הפוסקים או כטביעות עין גמורה לשיטת קצוה"ח, ומשקלה ההלכתי שווה יותר מאומדנא דמוכח טובא וניתן להוציא ממון ע"פ זיהוי תמונתה.

ובגדר נאמנות ת"ח בטביעות עין ראה ב"ב קס"ח ע"א "כיון דדק דק" ב"מ כ"ג ע"ב "לאהדורי לצורבא מרבנן בטביעות עין" וכן נפסק להלכה ואכמ"ל.

לסיכום:

יש משקל הלכתי מכריע לקלטת הוידאו המקורית בו נצפתה הנתבעת ע"י ביה"ד במעשה בגידה להפסידה כתובתה הן מדין סימנים מובהקים ביותר כמבואר בפוסקים והן מצד טביעות עין כמבואר בקצוה"ח.

צירוף דבריה נותן לביה"ד אומדנא דמוכח טובא לפיה ניתן להוציא ממון

זאת ועוד דבריה בביה"ד שהקלטת זויפה הוכחו בבדיקה מקצועית כלא אמינים כמו גם דבריה המגומגמים שאולי זו לא היא, נסתרים ע"י טביעות עין של ביה"ד וביה"ד מתרשם שאלמלא הגיבוי המסיבי שקיבלה מבא כחה אפשר והיתה מודה.

כמו כן דבריה בביהמ"ש מיום 7.04.05 ודברי הידיד מיום 31.12.03 (ראה פרוטוקולים מצ"ב) דו"ח חוקר מיום 1.1.2001 (מצ"ב) מראים בעליל שהיו ישנים בבית אחד. גירסתה בבית המשפט לא מקובלת בעיני ביה"ד (ראה שם היטיב) בתיק נמצאים גם מסמכים שהמכתבים של הידיד היו ממוענים לכתובת בו התגוררה הנתבעת, גירסת ב"כ הנתבעת שהיא היתה מקבלת מכתבים שלו, אינה מספקת בנתונים הקיימים.

זאת ועוד, הנתבעת ובא כוחה סרבו להצעת ביה"ד להבדק בפוליגרף כדי לבדוק את גירסתם ומאידך התובע ובא כוחו הסכימו. (התובע נבדק מיוזמתו במכון פוליגרף לביסוס גירסתו ותוצאות הבדיקה הראו שאינו משקר)

מכלול הדברים הללו מוכיחים בעליל כי היחסים בין הנתבעת לחבר היו עמוקים וביה"ד אינו יכול לקבל את גירסתה.

וראה בענין זה תשובת הרא"ש (כלל ק"ז) שהאריך לצרף תשובות גנובות ומתחמקות של נתבע כהוכחה לאי אמינותו ואף להוציא ממון מכח אומדנא דמוכח טובא.

התמונה הברורה בה נראית עם הגבר זר בתנוחה החורגת מכללי הנורמה המקובלים אף בחברה בת ימינו מהווה נדבך נוסף לחומר הראיות המונח בפני ביה"ד, ובודאי שראוי לצרף זאת לאומדנא ברורה שיש לביה"ד כי לנתבעת היה קשר אינטימי עם החבר.

ביה"ד אינו יכול להתעלם מתשתית עובדתית זו ולקבל את גירסתה כי היו ביניהם יחסי ידידות בלבד.

ואמנם גם באומדנא דמוכח טובא יש פוסקים הסבורים שלא ניתן להוציא ממון מהמוחזק ולפי זה לא ניתן יהיה לחייב אותה להשיב מה שכבר גבתה. אולם לא בנסיבות מקרה זה, בו לדעת ביה"ד אין חולק שניתן להוציא ממון גם מהמוחזק.

ואין כאן המקום להאריך בעניין זה מאחר וכבר ביארנו שמלבד זאת יש משקל הלכתי לקלטת מעבר לאומדנא דמוכח טובא. והרוצה יעיין מאמר חשוב בגדרי אומדנא של הגר"י אלמליח שליט"א (דיין ביה"ד הרבני ת"א, פד"ר כרך י"ט עמודים 106-130)

ובו ציטט את המקורות ההלכתיים החל מן התלמוד ועד אחרוני זמננו ושם נפסק כי אין להוציא ממון מן המוחזק, מאחר והיו אומדנות סותרות, משאכ"כ בנדוננו בו צירוף האומדנות מאמת את אשר ראה ביה"ד בקלטת הוידאו ובאופן זה אין חולק שמועילים הצרופים של האומדנות החזקות שיש לביה"ד להוציא מן המוחזק.

לסיכום:

יש לביה"ד צירוף אומדנות חזקות וברורות המהוות רגליים לדבר למעשה הבגידה שבקלטת אשר כאמור יש לה משקל הלכתי בפני עצמו להוציא ממון מהמוחזק, ולחייב את הנתבעת להשיב את הכסף.

אולם על אף האמור מתעוררת השאלה כדלקמן.

האם יש מקום בהלכה לחלק בין מה שכבר גבתה הנתבעת?

על מדוכה זו עמד מרן החזו"א אה"ע כתובות (סימן ס"ט סי"ג) בביאורו לדברי הרמ"א סוף סימן קנ"ד שהובאו לעיל.

וז"ל...ויש לעיין אם זינתה אחר שנתנו לה כתובתה אם הפסידה כתובתה" החזו"א לא הכריע בשאלה זו מחמת הספק.

צדדי הספק מאחר והמדובר בבעל שחוייב בגט ובכתובה (כמבואר בדברי הרמ"א) נכון אמנם שאין כאן מועד חדש לגביית הכתובה כמבואר באריכות בנימוקי ידידי הרה"ג יצחק מרוה שליט"א. אולם באופן והאשה גבתה יש צד לומר שהדבר שייך לה מאחר וגבייתה כדין היתה, מאידך גיסא יש לומר כיון שסוף סוף בגדה, התברר שהגבייה נעשתה שלא כדין ועליה להחזיר מה שגבתה.

לשאלה זו יש השלכות הלכתיות נוספות (ראה שם בחזו"א) מלבד הנפקותא ההלכתית שיש בנדוננו לפיה לא ניתן לגבות מהנתבעת את מה שכבר גבתה.

ומאחר ולא מצאתי התייחסות לשאלה ספיציפית זו במקורות אחרים, הנני מאמץ את ספיקו של החזו"א הלכה למעשה ולא ניתן יהיה להוציא מהנתבעת את אשר גבתה מכתובתה באמצעות הוצל"פ.

לסיכום:

לא ניתן להוציא מן הנתבעת את אשר גבתה מכתובתה כמבואר בדברינו מחמת הספק.

האם יש מקום בהלכה שלא לבטל חוב כתובה לתובע מאחר והוא עצמו בגד כדי שלא יהא חוטא נשכר?

שאלה דומה נשאל הרמב"ם בשו"ת סימן קי"ט הובאו דבריו בסגנון שונה בשו"ת הרדב"ז (חלק א' סימן צ') וז"ל:

"באשה שלא היתה טובלת לנדתה, ובעלה יודע ושותק ובא לגרשה אם יש כתובה או לא? תשובה: דבר זה נשאר מלפני הרמב"ם והשיב שאין לה כתובה כלל, והטעם הוא לפי דעתו כדי שלא יהא חוטא נשכר, ואע"פ שגם הוא חוטא נשכר שנפטר מלפרוע כתובתה, מניעת פריעת הכתובה לא נקרא שכר כיון שלא קבל ממנה כלום" וראה שם היטיב ביאור הדבר ובהערה למהדיר הגר"ד יוסף שליט"א ואכמ"ל.

לסיכום:

אין לביה"ד להתחשב בבגידת התובע ולהענישו בכך שנותיר את חיוב הכתובה על כנו כדי שלא יהא חוטא נשכר.

האם יש חילוק בין חוב המזונות שחוייב התובע לחוב הכתובה?

לדעת ביה"ד, מאחר והתברר עובדתית:

א. תלושי השכר של הנתבעת (צורפו מסמכים במועד מאוחר יותר הנעים בין כ - 1300 ל - 1800 ¨ לחודש).

ב. לנתבעת היו קשרי ידידות החורגים מהנורמה המקובלת כבר בשנת 2000 והנתבעת הוחזקה כפרנית באשר לטיב יחסים אלו.

יש מקום בהלכה לבטל כליל את החלטת ביה"ד המחייבת את התובע במזונות הנתבעת גם בסכום שגבתה, וזאת משני נימוקים מרכזיים:

א. העובדא שהאשה השתכרה יש בה כדי לבטל את חוב המזונות וזאת בהתאם להלכה פסוקה של צאי מעשה ידייך במזונותייך ראה טושו"ע סימנים (ס"ט פ')

וכאן לא יעמדו לנתבעת דברי הב"ח שהובאו בח"מ וב"ש (סימן פ') שכאשר האשה מוחזקת במעשה ידיה שע"י הדחק נהגו שלא להוציא ממנה, מאחר והוכח שהנתבעת בגדה ולא על מקרה זה אמר הב"ח דברו. (וראה עוד או"ש הלכות זכייה ומתנה פ"ו ה"ט) מה גם שרוב הפוסקים חולקים (הכרעת הטור והשו"ע, וראה חזו"א סימן ע' סק"ה).

ב. העובדא שלנתבעת היו קשרי ידידות החורגים מהנורמה המקובלת לא היתה ידועה לביה"ד עם מתן החלטתו וברור שביה"ד היה חוקר זאת. עתה, כאשר חומר הראיות שהוצג מונח בפני ביה"ד וממנו עולה בבירור כי הנתבעת זינתה, חזקת חיוב התובע במזונות פקעה עם קשריה של הנתבעת עם הידיד, מאחר והתברר כי הנתבעת הוחזקה כפרנית באשר לטיב היחסים שהיו במועד החלטת ביה"ד ומשכך הנתבעת הפסידה מזונותיה ובהתאם לנפסק בטושו"ע (חו"מ סימן כ') יש בסמכות ביה"ד לבטל החלטה זו, וכפי שנפסק "אפילו אם כבר פרע כל זמן שהוא מביא ראיה סותר".

יש לחייב את הנתבעת להחזיר את המזונות שגבתה.

ספיקו של החזו"א בנוגע לכתובה שנגבתה ע"י הנתבעת שזינתה אינו שייך בחוב מזונות ראה היטיב חזון איש סימן ס"ט, פד"ר כרך י"ז (לרה"ג אלישיב ז'ולטי ובן מנחם עמודים 1-45) ודוק היטיב.

לסיכום:

על הנתבעת להחזיר את מזונותיה שגבתה בהוצל"פ בהתאם להחלטת ביה"ד מיום 9.05.01.

לאור האמור:

א. לביה"ד בהרכב זה סמכות לבטל החלטות קודמת מיום י' כסלו תשס"א 7.12.00 ומיום ט"ז אייר תשס"א 9.05.01 וזאת לאור העובדות החדשות שנתגלו ופועל היוצא מכך.

ב. הנתבעת הפסידה כתובתה, הצו לעיכוב ביצוע שניתן ע"י ביה"ד מיום ט"ו כסלו תשס"ה 28.11.04 הופך להיות חלוט והאשה אינה רשאית להמשיך ולגבות כתובתה.

ג. על הנתבעת להחזיר לתובע את מזונותיה שגבתה בהוצל"פ בהתאם להחלטה הנ"ל.

(-) הרב מימון נהרי, דיין

הנידון שבפנינו הוא בבעל שחויב בגט כדין רועה זונות, ובגין כך חויב ע"י ביה"ד בתשלום כתובה ותוספתה עוד לפני מתן הגט, ע"פ הרמ"א ס"ס קנ"ד, דכל היכא שאמרינן "יוציא ויתן כתובה", אזי למרות שאין כופין על הגט, מ"מ כופין על הכתובה.

לאחר מתן הגט, ולאחר שכבר שילם חלק מהכתובה, התברר שהאשה זנתה תחת בעלה, וזאת לאחר פסה"ד לחיוב בכתובה, אך בעוד היותם נשואים.

כעת טוען הבעל לביטול חיובו בכתובה, היות וע"י זנותה הפסידה כתובתה.

כמו כן, מבקש לבטל למפרע את חיובו במזונות האשה, עקב זנותה ועקב כך שהתברר כי הרויחה ממעשי ידיה בחלק מהתקופה.

בענין הכתובה:

השאלה הראשונה העומדת לדיון היא: הלא ידוע, ש"לא ניתנה כתובה להגבות מחיים", והיינו תוך תקופת הנישואין. וא"כ יש לברר, מהי מהות ההלכה הנ"ל שמאפשרת למרות זאת חיוב כתובה לפני הגט:

א. האם זהו "מועד חיוב" חדש שהטילו עליו במקרה זה היות והוא כבר בגדר של "עומד לגירושין",

ב. או שמא מועד החיוב נותר על כנו, דהיינו לאחר הגט. אלא היות ומחויב ב"יוציא ויתן כתובה", א"כ אילו היינו יכולים, היינו כופים על הגט, וממילא על הכתובה, ולפיכך למרות שאין כופין על ה"יוציא" מחשש לגט מעושה, מ"מ לא יצא חוטא נשכר, ולכן כופין לכה"פ על "ויתן כתובה", כאילו וכבר התגרשו.

ג. ואולי י"ל, שחיוב הכתובה הטילו עליו ככפיה עקיפה על הגט, למרות שעדיין אינו מחויב.

ונפקא מינה לכאורה לענייננו: אם ננקוט כדרך השניה והשלישית, והיינו שחיוב הכתובה עדיין אינו בתוקף לפני הגט, א"כ מחייבים אותו רק לתת "על חשבון" החיוב העתיד לבוא עליו בזמן הגירושין. וא"כ, אם לאחר מכן התחדשה סיבה הפוטרת אותו מכתובה, כגון אם מתה או זנתה תחתיו לפני הגט, לא יחול חיוב הכתובה, ופסה"ד שהטיל עליו את תשלום הכתובה בטל מאליו למפרע.

אך אם ננקוט כדרך הראשונה, שכאן חכמים קבעו חיוב מחודש של כתובה מזמן החיוב בגט, עוד לפני הגירושין בפועל, א"כ יש מקום לומר, שגם אם תזנה תחתיו אח"כ, אין בזה כדי לבטל את חוב הכתובה לאחר שכבר חל עליו.

והנה, מקור דינו של הרמ"א הנ"ל הוא במרדכי ר"פ המדיר בשם מהר"ם מרוטנבורג (נדפס בשו"ת ד"פ סי' תקע"ד), וז"ל: "כל היכא דקתני יוציא ויתן כתובה, נהי דאין כופין מ"מ כתובה מ"ט לא נפיק מיניה כיוון דחייבוהו חכמים בממון זה לתת לה, הלכך מפקינן מיניה ".

כשנתבונן בדברי מהר"ם, פשטות כוונתו היא כדרך השניה שהצענו לעיל, דהיינו שאין כאן חיוב כתובה מחודש על הזמן שקודם הגט, אלא שכופין לפחות חלקית את החיוב של "יוציא ויתן כתובה". אין ספק, שאילו היה מהר"ם בא לחדש חיוב חדש, היה כותב זאת בצורה מפורשת.

כדברים האלה מפורש בדברי מהרי"ק (סוף שרש ק"ז): שחייבוהו חכמים ליתן גט וכתובה והרי היא עומדת וצווחת שהיא רוצה ממנו גט כדברי חכמים שחייבוהו בכך ומותר לקרותו עבריינא אם לא יוציא ויתן כתובה אפילו לפירוש רבינו חננאל כמו שכתבו התוס' ריש פרק המדיר ודאי דין הוא שנוציא ממנו הכתובה דפשיטא דלענין ממון יש כח ביד חכמים שהרי הפקירן הפקר ואף על גב דלענין איסור אשת איש החמור אין כח ביד חכמים לכופו מאחר שאין אלא פושע בעלמא וכו'".

כדרך הזאת יש לומר גם לגבי לשון הרשב"א בתשובה (במיוחסות לרמב"ן סי' קל"ח): "יש מקומות שמבקשין ממנו ליתן גט וליתן כתובה, ואם לא רצה ליתן גט כופין אותו ליתן כתובה והיא יושבת תחתיו, והם שאמרו יוציא ויתן כתובה".

סגנון אחר מצינו בדברי הרשב"א בחידושיו (כתובות ע"ז ע"א): "הא דאמרינן (לגבי האומר איני זן ואיני מפרנס) עד שכופין אותו להוציא יכפוהו לזון, הייתי סבור לומר דלאו כופין ממש קאמר...אלא ה"ק, אותה כפיה עצמה שעושין לו כדי שיוציא, שכופין אותו ליתן כתובה והוא כפוי בכך להוציא, יכפוהו בה לזון".

בדומה לכך כתב הרשב"א בתשובותיו (ח"א סי' אלף קצ"ב): "יוציא ויתן כתובה דקא אמרינן, אומרים לו להוציא, ואם רצה להוציא יוציא ויתן כתובה, ואם לא רצה להוציא...אין כופין להוציא בשוטי אלא בגביית כתובתה, כלומר שכופין אותו ליתן לה כתובתה עכשיו, ואם לא רצה והוא מורד, מוסיף והולך."

בדברי הרשב"א הללו, ובפרט בחידושיו לכתובות, מבואר לכאורה כדרך השלישית שהצענו לעיל, היינו שכפיית תשלום הכתובה קודם הגט הינה דרך של כפייה על הגט. והמשותף בין דרכו לדרך מהר"ם (והרשב"א במיוחסות) הוא, שאין זה חיוב העומד בפני עצמו, אלא אכיפת תשלום הכתובה על חשבון החיוב הרגיל, שזמנו לאחר הגט.

התייחסות זו מצינו אף בדברי הרשב"ץ בתשובתו הידועה העוסקת בדיני גט מעושה (ח"א סי' א'), ובתוך דבריו כתב: "ויש אונס אחר, אעפ"י שהוא אונסו בגופו אינו אונס לגרש אלא שאונס אותו לעשות דבר אחד והוא מעצמו כדי להנצל מאותו אונס מגרש מעצמו, וזה אינו קרוי כפייה כיון שלא כפו אותו ממש להוציא. והראיה מדאמרינן בירושלמי ... ופירש זה הירושלמי כך הוא, שהם תרצו דהא לא קשיא, דאע"ג דתנן יוציא ויתן כתובתה כלום שמענו שכופין, בתמיה, דיוציא לחוד וכופין לחוד. דכופין ר"ל שכופין אותו ממש לגרש, ויוציא ר"ל שכופין אותו לפרוע כתובתה, ואם מתוך כפייה זו רוצה לגרש יגרש. וכן כתב הרמב"ן ז"ל בפרק אעפ"י. וי"מ דכפייה הוי בשוטים וכדאמרינן בפ' המדיר (ע"ז ע"א) דבדברים לא יווסר עבד. והיכא דתנינן יוציא ויתן כתובה הוי בשמתא, דאמרינן דיוציאה מעצמו ואי לא ציית דינא משמתין ליה. וזה אינו דאין לך כפייה גדולה מזו. ור"ת ז"ל פירש שאומרים לו לגרש, ואם לא גירש עבר אדרבנן ושרי למקריה עבריינא ככל העובר על דברי חכמים כדאיתא בפרק כירה. ומ"מ מוכח מהכא כשכופין אותו לפרוע כתובתה ולפעמים מפני פרעון כתובתה הוא צריך לגרש, והרי הוא כפוי ועומד בגט זה, כיון שלא כפו אותו ממש לגרש אלא שכדי לפטור עצמו מאונס פרעון כתובתה נתפייס לגרש לא מיקרי גט מעושה כלל, שהרי האונס בענין אחר היה והגט ברצונו נתנו שהרי לא היו כופין אותו לגרש. והא דשמואל דאמר אין מעשין אלא לפסולות היינו עישוי בגופו ממש לגרש דהיינו לישנא דעישוי הגט. וכן נמי הא דתנן גט מעושה שלא כדין פסול דכוותה היא, שמעשין אותו בגופו לגרש. אבל אם עישו אותו בדברים אחרים שהיה הדין לכופו בהן לגרש, כגון פריעת כתובתה דפריעת בע"ח מצוה ומכין אותו עד שיאמר רוצה אני כדאיתא בפרק הכותב (פ"ו ע"א), ולהציל עצמו מאותו עישוי נתרצה לגרש, לא הוי גט מעושה. ומיהו מסתברא דהני מילי כשכפוהו בדין בדברים אחרים כגון הכא שהדין נותן לפרוע כתובתה וכדין כפוהו בפריעתה ...".

הרי לנו, שהרשב"ץ נקט שמטרת החיוב בכתובה במקרה זה היא להביא לידי מתן הגט, אך מאידך, כפי שסיים בדבריו, אין זה נחשב חיוב שלא מן הדין, שא"כ היה נחשב כגט מעושה, אלא מחייבים אותו מדין חיוב כתובה הרגיל. (ע"ע שו"ת אג"מ אהע"ז ח"א סי' קל"ז שדן בדברי רשב"ץ הנ"ל והסתפק בהבנתם.)

והנה, מצינו לרבותינו האחרונים שנגעו בנקודה הקרובה לנידון דידן:

בשו"ת מהר"י הלוי (סי' ט"ז) נשאל לגבי מי שעזב את ביתו מתוך קטטה, ומכלה ממונו כדי ללחוץ על האשה לקבל גיטה, והאשה רוצה להחזיק בנדונייתה.

שאלה זו כבר העלה הט"ז אהע"ז ר"ס צ"ג, ונשאר בספק. אולם מהר"י השיב (אין זה מהר"י הלוי אחי הט"ז, אלא ר' יעקב הלוי הספרדי), שאע"פ שלא ניתנו כתובה ונדוניה לגבות מחיים, מ"מ כאן לא שייך כלל זה, היות וסיבת הקטטות היא שרואים שכוונתו לאכול כל הממון ואח"כ ללכת חוץ לעיר ולפטרה בגט, והו"ל כבע"ח המבזבז ממונו, שגובים קודם זמנו. ומוסיף מהר"י הלוי: ואין לומר דשאני כתובה מבע"ח, שאולי לא תבוא לידי גבייה לעולם, שמא תמות בחיי בעלה. משום שכל הקטטות הן רק משום שגילה דעתו שרוצה להניחה וכו', וא"כ הו"ל כאילו הגיע זמן הפירעון, דהרי לגירושין עומדת לפי הנראה ממעשיו. שזמן הכתובה הוא בגירושין, וא"כ הו"ל כאילו הגיע זמן הגבייה, כיוון שגילה דעתו ומעשיו מוכיחין שכוונתו לגרשה.

ומביא מהר"י חיזוק לדבריו משיטת רשב"ם, שבעל אינו יורש את אשתו כשנתן עיניו לגרשה, ובכה"ג אף החולקים עליו יודו, לענין כתובה, משום דהוי כהגיע זמן פירעון.

ראיה נוספת הביא משו"ת הרא"ש (מג,ח) בשם הר"מ בענין מורדת דמאיס עלי, שאם הבעל מכלה הממון היה מחייבו להחזיר לה מה שהכניסה, "וא"כ כ"ש הכא, דמקרי כמי שהגיע זמנו, ורואים בו שמכלה הממון".

ומסכם מהר"י: "נלע"ד שהב"ד שם יחקרו לדעת מאיזה טעם נכנסו הקטטות ביניהם ולהיכן הדברים מגיעים, ואם יראו שיש שם הסיבות שזכרנו יוציאו מהבעל הנדוניה". ע"כ.

ע"פ דבריו אלה של מהר"י הלוי, פסק בשו"ת משאת משה (סי' ס"ז) במקרה שהבעל הרחיק נדוד ובא בע"ח לגבות מנכסיו, שתוכל האשה לעכב מנכסיו לכתובתה, משום דהוי כמטא זמן חיובא ולכן היא קודמת לבע"ח. ואפילו מי שחולק על מהר"י הלוי, יודה לכל הפחות היכא שהיא מוחזקת.

דברי האחרונים הנ"ל מטים לכאורה כדרך הראשונה שהצענו, שיש כאן מועד חיוב מיוחד עוד קודם למתן הגט.

אכן, אין זה ברור כלל ועיקר. שהרי מהר"י לא מזכיר כלל את דין הרמ"א הנ"ל ס"ס קנ"ד לגבי דין "יוציא ויתן כתובה", ואף לא הזכיר כלל שהבעל חויב בגט. מהר"י דן במבזבז נכסיו, ונראה מדבריו שרק משום כך התיר לאשה להחזיק בנדוניה, כדין בע"ח המבזבז, שהוא נימוק העומד בפני עצמו. אלא שהפריעה לו הנקודה, שאין זה דומה לדין בע"ח משום שאין החיוב ודאי, שמא תמות בחיי בעלה. ועל כך השיב דהוי כאילו הגיע זמן הפירעון, משום שנראה ממעשיו בעצמו שעומדת לגירושין, ולכן אין לנו לחוש להפסידו, אלא אדרבה, זכות האשה לתפוס כדי לשמר את זכותה שהיא לא תפסיד. אך מהר"י מדגיש שלש פעמים את המילים "כאילו הגיע זמן", "דמקרי כמי שהגיע זמנו". והיינו, שאין כאן קביעה שבאמת הגיע זמן החיוב, אלא לצורך ענין שמירת הזכות העתידית.

בדברי המשאת משה הנ"ל פחות מפורש, אך הוא מתבסס על דברי מהר"י, וגם הוא מדבר בהרחיק נדוד, שכנראה יש לגביו החשש של מבזבז נכסיו, ובפרט שבא בע"ח לגבות מהנכסים, וא"כ ודאי תפסיד את הכתובה. גם מחבר זה לא הזכיר את דין הרמ"א, וגם הוא כתב רק "דהוי כמטא זמן חיובא".

ולכן אין נראה ללמוד מדבריהם לנידוננו.

אך לא כך נראה מדברי רע"א בתשובה (נדפסה במלואה בספר אותיות דרע"א סי' ב'):

רע"א נשאל לגבי מי שנפסק עליו שיוציא ויתן כתובה, האם מוציאה האשה לכתובתה מלקוחות עוד לפני הגט.

והביא בשם חכם אחד שאין מוציאה מלקוחות, היות ודין המרדכי (הרמ"א) הוא רק מצד כפייה על הגט ולא חיוב בפני עצמו, ולכן אין עדיין להפעיל את ה"שעבוד" של הכתובה.

ומוסיף רע"א עצמו, שמלשון המרדכי (שהבאנו לעיל) אמנם נראה שאין זה מדין כפייה על הגט, אך מ"מ גם נראה שאין כאן שעבוד נכסים עד אחר הגט, אלא רק "חיוב חז"ל עליו שיגרש ויתן כתובה, וממילא בכלל זה אף אם אינו מגרש רמי עליו חיובא לתת כתובה, אבל מ"מ אין השעבוד חל על הנכסים".

כלומר, רע"א הביא בשם חכם אחד כדרך השלישית שהצענו בראשית דברינו, ואילו מסברא דנפשיה כתב כדרך השניה.

אלא, שכאן מציין רע"א לתשובת משאת משה הנ"ל, שאין בע"ח גובה ממנה כשתופסת עבור כתובתה, ולדעת רע"א זה בניגוד לסברות הנ"ל. אולם היות ומשאת משה פסק כן רק במוחזקת, א"כ במקרה שבאה האשה לגבות מלקוחות לצורך כתובתה, נוטה רע"א להשאיר הנכסים בידי הלקוחות המוחזקים.

לעומתו, בשו"ת בית מאיר (סי' ל"ט) השיב בתשובה לשאלת רע"א, כי פשוט לו שאם האשה תבעה גירושין בפירוש, א"כ חל שעבוד נכסים מיד כשחויב בגט, דהוי זמן חיובו, ויש להוציא מלקוחות.

וכעין זה מצאתי שפסק גם בשו"ת משפטים ישרים ח"א סי' תל"ו.

יוצא לכאורה מדברי רע"א וב"מ הנ"ל, שהחיוב בכתובה חל מיד כשחויב בגט. וא"כ נפק"מ לנידוננו, שאין להפקיע מהאשה את זכות הכתובה אם זנתה לאחר החיוב בגט, ולדעת רע"א עכ"פ מה שגבתה אין להוציא מידה.

אך לאחר העיון, נראה שבכל זאת אין הנדון דומה לראיה:

לגבי כל חוב יש להבחין בין זמן הפרעון, ע"פ הסיכום בין הצדדים, לבין זמן חלות השעבוד על הנכסים, שהינו מיום ההלואה הנקוב ע"ג השטר. והנפק"מ העיקרית לזמן חלות השעבוד היא, שיכול המלוה לגבות מנכסי הלוה שנמכרו החל מזמן זה. וכמו כן, במקרה של שני בע"ח הבאים לגבות, הקדימה ביניהם נקבעת לא לפי זמני הפרעון אלא לפי זמני חלות השעבוד.

דברי האחרונים הנ"ל נסבו על ענין קדימת האשה בגביה כנגד לקוחות ובע"ח, אשר תלוי ע"פ הנ"ל בכך, האם יש לאשה במצב זה שעבוד נכסים בגין הכתובה.

והלא דבר פשוט וברור הוא, שכל כתובה, גם ללא חיוב בגט, שעבוד הנכסים שלה חל כבר מעת הנישואין. שהרי הלכה מפורשת היא, שהאשה גובה לכתובתה מנכסי הבעל שנמכרו החל מזמן הנישואין, וכמו כן, שתי נשים הבאות לגבות כתובתן, הקדימה ביניהן אינה לפי זמן הגט, אלא לפי זמן הנישואין. אלא שהפעלת השעבוד הנ"ל אינה אפשרית (במקרה רגיל) אלא לאחר שהאשה מותרת להינשא, שזהו זמן הפרעון, ואז השעבוד ניתן לביצוע למפרע, כמו בכל חוב.

נמצא א"כ, שבכדי לפסוק שניתן לגבות את הכתובה ממשועבדים לפני מתן הגט, כפי שפסק הב"מ, לא היה צורך בקביעת מועד חיוב חדש לכתובה, אלא די בכך שחכמים קבעו (מכל סיבה אשר תהא) שעליו לפרוע הכתובה במקרה זה בעודו נשוי, ובכך הקדימו את מועד הפרעון, וממילא ניתן להפעיל את השעבוד התלוי ועומד מזמן הנישואין. אך לענין השאלה אם מפסידה זכותה לכתובה ע"י זנות, עדיין סביר ש"המועד הקובע" היה והינו "לכשתנשאי לאחר", דהיינו הגירושין בפועל, שהרי כל תכליתה של הכתובה היא לרגע זה של סיום הנישואין. ומה שמאפשרים לה לגבות מזמן החיוב בגט, מהבעל או מלקוחות, הוא בכפוף לכך שתהיה זכאית לכך בזמן הגירושין או מיתת הבעל.

אכן, חילוק זה מתאים לפי ההגדרה שהגדרנו, שחיוב הכתובה חל לגמרי מעת הנישואין, והגירושין או מיתת הבעל הם רק זמן הפרעון.

אמנם, מצאתי בשו"ת עין יצחק (ח"ב אה"ע סי' ע"ח) בתשובה מבן המחבר, שהאריך בענין זה, ומסתפק האם אמנם ההגדרה היא כפי שכתבנו, או שזמן הגירושין ומיתת הבעל אינו זמן פרעון גרידא, אלא הינו תנאי להחלת חיוב הכתובה, ורק אז הוא חל למפרע מזמן הנישואין.

אם ננקוט כאפשרות השניה, א"כ לכאורה כל עוד לא התקיים התנאי של הגירושין בפועל, גם השעבוד עדיין אינו קיים. וא"כ לא יהיה נכון לומר שבנדון דידן (שהבעל חויב בגט) די בכך שהוקדם מועד הפרעון בכדי שתתאפשר גביה מלקוחות, אלא על כרחך צריך לומר, שלדעת הב"מ לא רק זמן הפרעון הוקדם, אלא כל מועד חיוב הכתובה הוקדם, והיינו שהחיוב בגט מחליף את הגירושין בפועל, ורואים אותם כאילו כבר התגרשו.

אלא, שבתשובה זו גופה (סעיף כ"ה אות ח') מציין לדברי הב"מ עצמו (בחידושי אה"ע סי' ס"ו ס"א) שמתייחס לענין זה, ומביא את שתי האפשרויות הנ"ל. ועיי"ש, שנקט בפשיטות כדרך הראשונה, שהחיוב חל לגמרי מיד עם הנישואין. ועכ"פ, ניתן לומר שדבריו בתשובה שהבאנו לעיל בענין גביה מלקוחות, מבוססים על ההבנה שהשעבוד קיים כבר מעת הנישואין.

ויתרה מכך: בחידושיו שם מזכיר הב"מ את דברי הרא"ש ר"פ אע"פ, שנראה מדבריו שאין כלל חלות חיוב עד לרגע הגירושין (אפילו לא למפרע), ומתקשה איך תוסבר לשיטתו ההלכה שכתובה נגבית מנכסים שנמכרו בחיי הנישואין. ומיישב הב"מ, שלמרות שלדעת הרא"ש לא חל החיוב עד שעת הגירושין, מ"מ השעבוד יכול לחול. וראיה לכך, משו"ע חו"מ סי' ס"א סעיף ז': "שמעון שכתב עליו לראובן באחד בניסן שיתחייב לו בכל סך ממון עד אלף זהובים שיודה שמעון אחר זמנו של שטר זה שיש לראובן עליו ... והוציא ראובן כת"י של שמעון שהודה שיש לראובן עליו ק' זהובים וזמן כת"י כ"ז בניסן ... ראובן גובה מזמן שטרו דאז יצא הקול שנתחזק שטר של שמעון עד אלף זהובים".

א"כ, חזינו מפורש מדברי הב"מ עצמו, שגביה מלקוחות לפני הגט כלל אינה מחייבת שחיוב הכתובה עצמו הוקדם.

ולפיכך תבנא לדינא, שאין ראיה מדברי ב"מ ורע"א הנ"ל לנדוננו, ויש לפסוק כפי פשטות ההגיון ומשמעות הראשונים שהובאו לעיל, שדין "יוציא ויתן כתובה" אינו משנה את מועד החיוב הבסיסי של הכתובה, ולכן אם זנתה האשה אח"כ הפסידה כתובתה, ויש להוציא מידה אף את מה שכבר גבתה.

כסניף בלבד, יש לצרף לכל הנ"ל את דעת הרד"ך (בית ב' חדר ח'), שדין הרמ"א המאפשר לחייב כתובה קודם מתן הגט הינו אך ורק במקרים שנאמר עליהם בפירוש בגמרא "יוציא ויתן כתובה". במקרה שלפנינו, החיוב בגט היה עקב היות הבעל "רועה זונות", שכידוע מקור חיוב זה אינו מהש"ס אלא מבעל ה"אגודה", ומובא ברמ"א (ר"ס קנ"ד) כ"יש אומרים", וממילא ע"פ הרד"ך הנ"ל כלל אין מקום לחייבו בכתובה לפני הגט.

בשולי הדברים: במהלך דיוני ביה"ד העלה ב"כ האשה כמה פעמים טענה, שכביכול אין ביה"ד רשאי לבטל את זכות האשה לכתובה, מאחר וכבר הוציא בזמנו פס"ד לחיוב הבעל בכתובה, ואין ביה"ד רשאי כעת לחזור בו מפסה"ד.

מן הראוי היה שלא להתייחס לטיעון זה, ולו רק בשל הצורה הבלתי נאותה (בלשון המעטה) שבה בחר ב"כ האשה פעם אחר פעם להעלות את טיעוניו. אך מ"מ, היות והדברים הוגשו על ידו גם בכתב ונמצאים בתוך תיק ביה"ד, יש להשיב על כך בקצרה:

כפי הנראה נעלמה מב"כ האשה הלכה מפורשת בשו"ע חו"מ סי' כ', ואידך זיל גמור. ובפרט כאשר ביה"ד משנה את הפסק עקב נסיבות שחלו לאחר מתן פסה"ד הראשון, בודאי שאין כל מקום לטענתו הנ"ל.

כל הנ"ל נכתב במישור העקרוני, כאשר מונחת בפני ביה"ד ידיעה ברורה על זנותה של האשה.

במקרה זה אין בפנינו הוכחה הלכתית מקובלת, דהיינו ע"י עדות כשרה או הודאת בעל דין.

בפנינו הוצגה קלטת וידאו, אשר ממנה עולה בבירור דמותה של האשה/הנתבעת מקיימת מעשה זנות.

ביה"ד חקר את האשה אודות הקלטת, ונתקל בתשובות מהוססות ומגומגמות ביותר מצידה, אשר חופו באגרסיביות רבה ע"י בא כחה. תגובתה העיקרית היתה, כי "אינה מבינה מה קורה כאן", וכי מדובר בזיוף ובביום של הקלטת. רק לאחר חקירות חוזרות ונשנות (ולאחר שהיתה לה שהות לשוחח עם בא כחה) אמרה שזו אינה היא.

הקלטת נשלחה לבדיקת מז"פ, ונמצאה מקורית וללא סימני עריכה. דבר זה שולל לחלוטין את טענתה העיקרית, שהקלטת זויפה בצורה כזו או אחרת. נשארה רק האפשרות, שעלתה בשפה רפה, שמא האשה הנצפית בקלטת אינה אותה האשה העומדת בפנינו.

בנוסף לקלטת, הוצגה בפנינו תמונה של האשה מחובקת עם הגבר הזר מ.ב. (שעליו נטען כי זנתה עמו) בצורה שאינה מותירה מקום לספק, שאכן היה קשר חזק מאד בין השנים, אשר סביר היה כי יוביל למעשי זנות. תמונה זו לא הוכחשה ע"י האשה, אלא שטענה שצולמה בנוכחות בעלה, "במסגרת השתוללות זוגית".

יש לציין, שהנתבעת סיפרה בעת הדיון, כי היא ובעלה היו בזמנו בקשרי ידידות אמיצים עם מ.ב. הנ"ל ואשתו, ולאחר שבעלה בגד בה עם אשת מ.ב. נוצר בינה לבין מ.ב. "קשר של אחים לצרה".

מצירוף כל הנתונים הנ"ל יחדיו מתקבלת אומדנא חזקה וברורה, שאכן אשה זו זנתה תחת בעלה.

באשר לאפשרות לפסוק בדיני ממונות ע"פ אומדנא דמוכח טובא כבר דנו הפוסקים, ועכ"פ כדי להחזיק הממון ביד המוחזק בודאי שיש מקום להסתמך על כך. עיין שו"ת מהר"ם אלשיך סי' מ', דרכי נעם סי' ל', משפטים ישרים ח"א סי' קעא.

לפיכך יש לפסוק, שאת יתרת הסכום של הכתובה שעדיין לא גבתה - לא תוכל לגבות.

לאחר כתיבת פסה"ד הראה לי ידידי הרב נהרי שליט"א, שהחזו"א (אה"ע סי' ס"ט סקי"ג) העלה ספק בכה"ג שזנתה לאחר שגבתה כתובתה, ונשאר בצ"ע. וא"כ בודאי שבמקרה זה לא נוכל להוציא מידה מה שגבתה.

בענין המזונות:

בענין זה עומדת בפנינו טענת הזנות, שלגביה יש לדון ע"פ אומדנא כנ"ל, לבטל את זכותה למזונות החל מהמועד הנקוב ע"ג סרט ההקלטה, וזאת , כאמור, לגבי מה שעדיין לא גבתה.

בנוסף לכך קיימת גם הטענה של קיזוז מעשה ידיה, שאותם יש לחשב ע"פ תלושים שהגישה או תגיש ב"כ התובע.

וכאן יש לציין, שהמזונות שמדובר בהם נפסקו במסגרת תיק מזונות רגיל, ולא כמזונות "מעוכבת מחמתו", שלגביהן ישנן דעות שאין לקזז את מעשי ידיה.

יתרה מכך, המעיין היטב בתיקים יווכח לדעת, כי עובדתית גם לא היתה כל הצדקה לראות בה בזמנו כמעוכבת מחמתו.

אכן, בנושא זה אנו תלויים במחלוקת הראשונים, האם יש לבעל זכות במותר מעשה ידיה שע"י הדחק. עיין טור וב"י אה"ע ר"ס פ', וב"ח שם שפסק שתוכל האשה לטעון קים לי נגד פסק השו"ע כשהיא מוחזקת, הביאו הח"מ סק"ב. ולמרות שהחזו"א (סי' ע' סק"ה) חלק על הב"ח, מ"מ קשה להוציא ממון כנגד מנהג שהב"ח העיד עליו, וכמדומה שכך השתרש המנהג גם במקומנו.

אמנם, יעויין בחזו"א (אה"ע סי' ע' סק"ה) שחלק על הב"ח מכל וכל, וכתב שאין יכולה לטעןן קי"ל נגד פסק השו"ע כשיטת יחיד. ונראה לי שבנסיבות מקרה זה, לאור האומדנות החזקות העולות מהתיק למעשי כיעור ובגידה עוד לפני תאריך הקלטת, שיש לפסוק כי מעשי ידיה יקוזזו מסכום המזונות.

לפיכך, בנושא המזונות יש לפסוק כדלהלן:

א. גביית המזונות בהוצל"פ תיעצר סופית.

ב. יחושב סכום המזונות שהיה על הבעל לשלם על פי פסק הדין עד לתאריך הקלטת (28 פברואר 2002)

ג. יחושב סכום המזונות ששילם הבעל בהוצאה לפועל, בצירוף תלושי שכר של האשה בתקופה שבין פסק הדין למזונות (דצמבר 2000) ועד לתאריך הקלטת.

ד. את ההפרש בין הסכום המצטבר בסך ג' לבין הסכום המצבטר שבסך ב', יש לחייב את האשה להחזיר לבעל, עד לגובה המזונות שגבתה בפועל.

ה. באשר ליתרת הסכום שגבתה האשה, בשלב זה אין בידינו די ראיות להוציא מידה. אך היות ובתיק מונח דו"ח חוקר שעדיין לא נחקר, ב"כ הבעל רשאית לבקש ישיבה להוכחות בענין זה.

(-) הרב יצחק מרוה, דיין

בית הדין חייב את התובע (הבעל לשעבר) בתאריך י' כסלו תשס"א 7.12.00 במזונות האשה בסך 2000 ש"ח לחודש, בצירוף הוצאות הבית.

בית הדין חייב את התובע בתאריך ט"ז אייר תשס"א 9.5.01 בכתובת האשה בסך 30,000 ש"ח.

הצדדים התגרשו בתאריך ט"ז חשוון תשס"ד 11.11.03.

התביעה שבפנינו היא לבטל את פסקי הדין הנ"ל למזונות האשה וכתובתה מאחר ויש לתובע ראיות חדשות שהאשה זינתה בעודה נשואה, וראיות אלו לא היו בפני בית הדין כאשר הוטלו עליו חיובים אלו. כמו כן התובע טען שהאשה עבדה ולכן לא היתה זכאית למזונות מדין צאי מעשה ידיך למזונותיך.

האשה התחילה לגבות את מזונותיה וכתובתה באמצעות ההוצאה לפועל.

אולם בית הדין בהחלטה מתאריך ט"ו כסלו תשס"ה 28.11.04 הקפיא את החיובים הנ"ל עד לבירור ומתן החלטה.

בפני בית הדין הוצגו ראיות, על כך שהאשה זינתה.

בפני בית הדין הוצגה קלטת וידאו על מעשה בגידה מתאריך 28.02.02.

באשר לטענות שהאשה זינתה עוד לפני התאריך הנ"ל, הוצגו ראיות המהוות "רגלים לדבר" אך אין בהן הוכחה ברורה על זנות.

לאור האמור בית הדין מחליט שהתאריך הקובע הוא 28.02.02.

המסקנות היוצאות מכך:

א. אשה שזינתה איבדה כתובתה.

ב. אשה שזינתה הפסידה מזונותיה.

באשר לכתובה, בית הדין התלבט רבות מאחר והאשה כבר גבתה כמה אלפי שקלים. בית הדין הגיע למסקנה שמה שגבתה גבתה ואין להוציא ממנה, והשאר איבדה.

באשר למזונותיה, מתאריך 28.02.02 היא אינה זכאית למזונות. הגביה בהוצל"פ תיעצר סופית.

באשר למזונות עד התאריך הנ"ל יש לקזז מחיוב המזונות שנקבע ע"י בית הדין את מעשי ידיה בהתאם לתלושי השכר (נטו לאחר ניכויי חובה) מהתקופה המקבילה.

אם יתברר שהאשה גבתה יותר מההפרש הנ"ל היא חייבת להחזיר זאת לתובע.

לשם חישוב מעשי של הסכום להחזר, על ב"כ הצדדים להגיש לביה"ד בכתב את הסכומים שהצטברו לגביה עד 28.2.02 בסעיף הוצאות הבית.

הבעל רשאי לבקש ישיבה להמשך הוכחות לענין תביעתו לחייב את האשה להחזיר את מלוא המזונות שגבתה.

ההחלטה בנושא המזונות ניתנה ברוב דעות.

לדעת המיעוט על הנתבעת להחזיר את כל סכום המזונות שגבתה.

נימוקים מפורטים מצורפים להחלטה זו.

ניתן ביום ט' אייר תשס"ו (07/05/2006)

(-) הרב ישראל שחור, אב"ד (-) הרב מימון נהרי, דיין (-) הרב יצחק מרוה, דיין