גירושין, חלוקת רכוש וכתובה

בית הדין הרבני האזורי נתניה

פסק דין

הצדדים נישאו כדת משה וישראל בתאריך כ"א באב התשל"ב (31/7/1972). לצדדים נולדו ארבעה ילדים, כיום בגירים, והקטן שבהם יליד 1982.

הבעל הגיש את תביעת הגירושין שלו בתאריך 10/6/2010. לדבריו, הצדדים גרים בדירות נפרדות זה 16 שנים. הוא מתגורר בדירה שכורה באשדוד והאשה ממשיכה להתגורר בדירתם המשותפת בכפר סבא. הדירה נרכשה במשותף מכספים שנצברו במהלך חיי הנישואין והיא רשומה על שם שני הצדדים. לטענתו, הוא עזב את הבית בגלל קללות ועלבונות שהטיחה בו האשה בלי כל סיבה מוצדקת.

בסעיף 6 לתביעתו הוא כותב:

"עתה לאחר שכל הילדים בגירים ואין כל חובה בדין כלפיהם מוגשת תביעה זו לגירושין ופירוק שיתוף."

לטענתו, הוא ניסה לדבר על ליבה של אשתו לצורך המשך חיים משותפים תקינים אך ללא הועיל. הוא תובע את מחצית הרכוש. הוא טוען כי לנוכח התנהגותה לאורך כל השנים ובשל היותה מורדת ועוברת על דת אין היא ראויה לקבל מזונות כלל. בנוסף לכך, לדבריו – "הוא ממילא לא עובד ונעדר הכנסה כספית, לעומת זאת הנתבעת בריאה ובעלת פוטנציאל השתכרות". הוא תובע גירושין וחלוקת הרכוש.

מנגד, בתאריך 21/10/2010 הגישה האשה תביעה "הצהרתית, חיוב כתובה ופיצויים". היא תובעת בעלות על כל הדירה, בין השאר מכוח התחייבותו לתת לה את זכויותיו בדירה במתנה. היא טוענת כי הוא אלים, מתעמר בילדים, עצבני, שתלטן, ראה באשה רכוש פרטי, אסר עליה לצאת מהבית ולעבוד וניתקהּ ממשפחתה. הבעל סרב לזון את אשתו ואת ילדיו באטימות לב ובחוסר אכפתיות משווע. אלימות פיזית ומילולית. תלונות רבות במשטרה. הוזהר רבות בהסכמתה ופעם אחת בשנת 1986 הוגש נגדו כתב אישום על תקיפה חבלנית, במהלכה קיבלה אגרופים בפנים וכו'. צורפה גם תעודה רפואית מביה"ח שבה נכתבו הדברים ע"י הרופא (יובא להלן).

עוד הוסיפה האשה כי היא הגישה תביעה למזונות בשנת 1988, אך לאחר מכן היא חזרה בה מתביעתה בשל בקשתו של הבעל לשוב לשלום-בית.

עוד הוסיפה כי בשנת 1996 עזב הבעל את הבית ונטש את כל משפחתו, וביניהם ילד נכה בשיעור של 150% נכות. ניתוק מוחלט. הבעל, לדבריה, לא סייע כלכלית כלל.

לטענתה, ניסח הבעל סמוך לעזיבתו "הצעה להסכם גירושין בראשי פרקים", ובטיוטה זו התחייב לשלם עבור מזונות ילדיו שיעור של 0.85% מערך מחצית הדירה השייכת לו, ולאחר עשר שנים תעבור הדירה לבעלות האשה. הבעל, לדבריה, לא שילם מזונות כלל ולאחר דין ודברים הסכימו כי האשה לא תתבע מזונות עבורה ועבור ילדיה ובתמורה כל דירת המגורים תישאר לה, ומחציתו של הבעל תעבור לבעלותה. משום כך לא הגישה תביעת מזונות אשה וילדים במשך כל השנים והתמודדה לבד בעזרת אנשים זרים ובני משפחתה.

האשה מצרפת תצהיר שהגישה בבית המשפט בתאריך 28/5/98, ובו היא מצהירה שמתאריך 2/96 עת עזיבת הבעל, היא אינה מקבלת ממנו מזונות, ואין לה הכנסה משום מקור חוץ מקִצבת הנכות של בנם הנכה.

לדבריה, הסיבה שבגללה היא לא חתמה על ההסכם הוא משום שאינה מבינה בענייני משפט וסמכה על ההסכמות בעל-פה שהושגו בין הצדדים. ובלשונה: "אלמלא ההסכם עם הבעל היא הייתה מוותרת על דמי מזונות?" (בתמיהה). "איזו אשה המגדלת ארבעה ילדים ביניהם ילד נכה מוותרת?".

בנוסף, צרפה האשה דו"ח מהמוסד לביטוח לאומי כפר סבא-הרצליה – מחלקת שיקום – מתאריך 20/2/1997 ובו נכתב כי "הבעל עזב לפני שנה את הבית לא מתעניין ולא תומך במשפחה ואינו מגיש כל סיוע ל[נ'] (הבן הנכה) וכו'."

האשה תובעת בנוסף את כתובתה עקב נטישת הבעל לאחר שהתעמר והתעלל בה ובילדיה. כמו כן מבקשת פיצוי. הבעל לדבריה המשיך את חייו והקים זוגיות חדשה.

התקיימו מספר דיונים בתביעות שבתיק. בדיון הראשון מתאריך י"ז בחשוון תשע"א (25/10/2010) הביע הבעל רצונו להתגרש. האשה ענתה: "אני מוכנה להתגרש רק כאשר הוא יתן לי מה שכתוב בכתובה שלי. יש לנו תביעה של פיצויים. הוא לא נתן מזונות."

כנגדה, טען הבעל כי הילדים קבלו ממנו כסף ביד רחבה. האשה שבה ואמרה כי לא שילם ולא כלום. שבה על טענותיה בעניין הדירה. הבעל טען שמה שאמר היה ש"מוכן לוותר על הבית רק שהיא תביא חצי מערך הדירה והיא תשלם המשכנתא". "ההצעה כתובה לעו"ס ולא לאשתי."

ביה"ד ניסה להביא את הצדדים לפשרות והאשה הייתה מוכנה לקבל כ-70% מהדירה, אולם הבעל הסכים רק על כ-60-65%.

בדיון השני שהתקיים בתאריך כ"ז באדר א' תשע"א (3/3/2011) הוצג צילום מהעתק הכתובה בסך 152,000 לירות ישראליות.

לטענת הבעל, הוא עזב את הבית משום שאשתו הציקה לו כל הזמן על ידי תלונות במשטרה. "היה משפט על זה שכאילו תקפתי אותה. לא הלכה למשפט והיא אמרה שחיה טוב עם בעלה."

עוד הוסיף שה"נייר" שנכתב בעניין הדירה, היה הצעה לעו"ס בלבד, הוא אינו נושא תאריך, הוא אינו חתום, ואין בו אישור ותוקף של ערכאה משפטית. סתם נייר. סתם הצעה.

לטענתו נתן כסף לילדים, כאשר באו לחנות. "היא שלחה את הילדים לחנות לקחת כסף". לדבריו, אין לו ראיות על כך ולא אסמכתאות כתובות, משום שנתן כסף מזומן ביד. טיפלתי בילדים וקניתי בגדים, הוסיף. כשעזבתי היו הילדים כבר גדולים בני 15, 17.

לטענת האשה, כל דברי הבעל שקר. הסיבה שהתלוננה כנגדו הייתה משום האלימות שספגה מבעלה. היא מתארת את האלימות.

היא מוסיפה: "חיינו מקצבת הנכות של הילד שנפטר בינתיים, בסך 1800 ₪ עד לגיל 18 ו-5000 ₪ מגיל 18 ואילך."

בפרוטוקול הדיון ענתה האשה לשאלה "למה לא תבעה כתובה" בזה"ל:

"היה איום שהוא יחזור הביתה אם אתבע, ואני רציתי למנוע את הסבל."

בעדות בת הצדדים מתוארת קמצנות כלכלית קשה וחריגה של האב על דברים קטנים ואלמנטריים, אלימות מילולית ואף מקרי אלימות גופנית. הבת מכחישה שהאב שילם מזונות לידיה במזומן. "שקר וכזב. לא נפגשנו 15 שנים. לא היה קשר עמו ולא קנה בגדים. לא מימן לימודים". מעידה שידעה כל השנים מההסכם בין ההורים בעניין הדירה רק מפיה של האם שאמרה לה שהסיבה שלא תובעת מזונות הינה משום שתקבל בתמורה את הדירה.

בנם של בני הזוג העיד גם הוא על מריבות תמידיות על כסף, ועל כך שהאב "לא הביא שקל". תקופות ארוכות של נתק. לא בגדים. אם היה מבקש מאביו כסף, הוסיף, תגובת האב הייתה, שהאב נמנע מלהיפגש עמו שלש שנים. האם לדבריו לא תבעה מזונות בגלל הסיכום ביניהם על הבית.

הדיון השלישי התקיים בתאריך י"ב בכסלו התשע"ב (8/12/2011).

בדיון זה העידה אחות האשה ותארה את חיי הזוג כחיי מרורים מבחינה כלכלית. "קמצנות קשה". מעידה שהיא ומשפחתה תמכו ועזרו. היו ניתוקי מים וחשמל. מקרר ריק. האחים נתנו אוכל, עוף לשבת. מספרת שפעם כעסה על אחותה על כך שלא תובעת מבעלה מזונות. ועל כך ענתה אחותה כי יש לה הסכם על הבית ומשום כך לא תבעה. לא שילם שקל. "תמכנו אפילו בילקוט לילדה", אמרה.

בעדותה אמרה עוד שילד נוסף חלה בסכיזופרניה ולטענתו אביו אשם בכך עקב התעלמותו הכלכלית. כאשר האב היה רואהו מרחוק, היה עובר לצד השני של הרחוב מחשש שהבן יבקש ממנו כסף. הבן היה חוזר לביתם בבכי תמרורים. מספרת שהמשפחה "עשתה קופה" לצורך קניות לשבת בסכום של 500 ₪. "הבאנו מוצרים. אנחנו עשרה אחים. עזב את הבית כי לא רצה לכלכל את הילדים. מוכנה להיבדק במכונת אמת. כל הזמן גידף וקלל צעק וזרק דברים באוויר."

יצוין שהבעל כינה את אשתו באמצע הדיון לעיני הדיינים בכינוי "איזבל".

הדיון הרביעי התקיים בתאריך ט"ו בשבט התשע"ב (8/2/2012), ובו הופיע חברו של בעל כעד מטעמו. בעדותו מתאר שנים שעבדו יחד משנת 1988 ועד שנת 1994 שבהם ראה את הילדה מגיעה לחנות, ראה שעורך קניות. טיפל בילד הנכה. אך אינו יודע מה היה לאחר שנת 1994 כשנפרד ממנו. לא היה בקשר לאחר שנת 94. לא שמע ואינו זוכר שהאשה באה להתחנן על כסף. לא ראה שפחדה ממנו. היה בא אליהם ואוכל שם.

עד נוסף, אח האשה, הופיע לפנינו וגם הוא חזר על אותם הדברים. ראה אלימות מילולית. זריקת חפצים. קללות. בעיקר העיד על כך ששמע ממנה כל השנים שלא תובעת מזונות משום הדירה.

בכתב הסיכומים שהגישה האשה בתאריך 12/9/2012 שבה האשה על הטענות. בכתב סיכומיו של הבעל מתאריך 18/4/2012 שב גם הוא על טענותיו. תגובת הבעל לסיכומי האשה הוגשה בתאריך 23/10/2012. ביה"ד בקש הבהרות נוספות מטעם האשה ואלו הוגשו בתאריך 3/12/2012.

דיון והכרעה

האשה וב"כ טענו לא פעם כי סמוך למועד עזיבת הבעל, בשנת 1996, נערך ה"הסכם" בעניין הדירה, ומשום כך לא תבעה מאז מזונות ובכך עמדה ב"תנאי ההסכם".

לטענת הבעל ההסכם נערך בשנת 1981 ועל אף ה"הסכם" שלטענתה הינו תקף, הגישה תביעת מזונות בשנת 1988.

בפרוטוקול הדיון מתאריך 8/2/2012 (שורות 39-42) נשאלה האשה מתי נערך המסמך האם בשנת 81. תשובתה הייתה: "יכול להיות".

טענתה של האשה שעקב ההסכם לא תבעה מזונות מתערערת אם אמנם – כפי שהיא בעצמה מתלבטת – הוא נכתב בשנת 81.

מנגד עומדת טענת האשה וב"כ, כיצד יתכן שלא תתבע האשה מזונות ילדיה במשך שנים כה רבות.

עוד נטען ע"י האשה כהוכחה לטענתה, כי בסעיף 6 לכתב התביעה כתב הבעל:

"עתה לאחר שכל הילדים בגירים ואין כל חובה בדין כלפיהם מוגשת תביעה זו לגירושין ולפירוק שיתוף."

לטענת האשה, איזו סיבה תיתכן שהבעל לא תבע את פירוק השיתוף כל כך הרבה שנים, אם לא שרק כאשר חלפה סכנת תביעת מזונות ולא תיתכן תביעה רטרואקטיבית, או אז נזכר לתבוע את חלקו בדירה, וכפי שרמז בעצמו בסעיף 6 המצוטט.

טענה זו אינה מתקבלת, שהרי [כ'], בנם של הצדדים, היה בן 21 כבר בשנת 2003. ומדוע לא תבע כבר אז את חלוקת הרכוש. גם הטענה בדבר חיוב מזונות לבן הנכה אינה נכונה שכן קצבת נכותו עלתה ל-5000 ₪, כך שלא היה מוטל על הבעל חיוב נוסף בעבורו. וגם אם כן, הרי הבן נפטר 12 שנה לאחר הפירוד כדברי האשה וא"כ היה זה במאי בשנת 2008, ומדוע אפוא לא תבע הבעל פירוק שיתוף אז ולא באמצע שנת 2010.

עוד נטען מצד הבעל כי מדברי האשה בדיונים עולה כי סתרה עצמה וכי הטעם שלא תבעה מזונות הוא מסיבה שונה, וכדלהלן.

בפרוטוקול הדיון מתאריך 25/10/2010 שורה 17-23 נכתב:

"האשה: הוא לא שילם מזונות... הוא איים שאם אתבע הוא ימרר את חיי ויחזור הביתה, יש תלונות במשטרה, יש תקיפות.

ביה"ד: יש לך ראיות שאם תתבעי מזונות הוא ימרר לך את החיים.

אשה: דיברנו ביננו."

ובהמשך שם שורה 31-38 טען ב"כ האשה את טענת הזיקה בין הדירה לאי תביעת המזונות וביה"ד הקשה עליו: "היא אמרה שהיא פחדה."

האשה המשיכה ועמדה על דבריה, ואף הוסיפה: "אם הייתי תובעת לא היה עוזב."

ביה"ד הוסיף והקשה לאשה: "למה לא טענת שויתרת על המזונות" (תמורת הדירה). תשובתה לא הייתה עניינית.

בדיון מיום 3/3/11 (שורה 178) נשאלה האשה שוב מה הטעם שלא תבעה מזונות.

וכך ענתה:

"ת: היה איום שיחזור הביתה אם אתבע, ואני רציתי למנוע את הסבל."

ובהמשך:

"ש: לא תבעת.

ת: יכולתי לתבוע ולקבל מהמל"ל. המל"ל לא יתן לי, אני קיבלתי הבטחת הכנסה."

לאמר, האשה מודה שקבלה הבטחת הכנסה.

יצוין שכבר בשורה 123-124 אמרה האשה:

"אני עברתי גֵהינום, רציתי שיצא מהבית, לא אתבע מזונות, שייתן לנו לחיות בשקט. הייתה לו הרחקה, אך היה בא ומסתובב סביב כל היום. איך אפשר לחיות."

הבעל הוסיף וטען על פי חישוביו כי סכום המזונות הוא קטן לעומת מחצית הדירה ולא יתכן שיוותר על מחצית דירה בשל כך.

לטענתו, הבת הייתה בת 16 בשנת 96 ועד הגיעה לגיל 18 עברו 24 חודשים, וא"כ מזונותיה לפי 850 ₪ בחודש הינם כ-20,000 ₪. הבן [כ'] היה בן 14 בשנת 96 ועד הגיעו לגיל 18 עברו 48 חודשים ולפי סכום של 850 ₪ לחודש, חובו של האב היה 40,800 ₪. ס"ה 60,000 ₪.

טענה זו הופנתה ע"י ביה"ד לתגובת האשה וב"כ. ובתגובתה טוענת האשה וב"כ כי:

א. הסכום 850 ₪ הוא זעום ואינו נכון.

ב. הבעל לא חישב את סכום המזונות הנקבע בחוק ובבתי משפט עד לגיל 21.

ג. הבעל לא חישב את מחצית ההוצאות החינוכיות והרפואיות החריגות כמקובל.

ד. הבעל לא חישב את המזונות של הבן הנכה המוטלים עליו גם מעל גיל 18 בשל נכותו.

בעניין מזונות הבן הנכה התייחסנו כבר לעיל וכתבנו שחובת מזונות לילד נכה אינה מוטלת על אב מעל הגיל המקובל בדין. בנוסף קיבל הבן הנכה גמלת נכות גבוהה בסך 5000 ₪ שיש בה כדי למלאות את כל צרכיו.

נחשב להלן, על פי טענות האשה, את מזונות הילדים. צרכי מזונות ילד בגיל 14 ומעלה עולים לסך של 1200 ₪ בערך לחודש בערך, ומגיל 18, על פי המקובל, הם יורדים לשליש. התוצאה הינה ש[כ'] שהיה בן 14 בעת עזיבת האב, לא קיבל במשך 48 חודשים עד שמלאו לו 18 סך 57,600. ומגיל 18 ועד גיל 21 שהם 36 חודשים, אם נכפילם בסך 400 ₪ (שהוא שליש המזונות) התוצאה- 14,400, ובס"ה: 72,000 ₪.

חשבון מזונות הבת שהייתה בת 16 בעת עזיבת האב עד גיל 18 שהם 24 חודשים, התוצאה – 28,800 ₪. ומגיל 18 ועד גיל 21 שהם 36 חודשים: 14,400 ₪. ובס"ה: 43,200 ₪. ובס"ה לשני הילדים: 115,200 ₪. בחישוב עלות מחצית חוגים, הוצאות חינוך והוצאות חריגות אחרות יתווספו עשרות אלפים בנוסף. ולדוגמא: עלות חוג הזול ביותר הינה 200 ₪. אם האב היה מתחייב מחצית החוגים לשני הילדים עד גיל 18, ושליש עד גיל 21 היה עליו לשלם קרוב ל-11,000 ₪ נוספים רק בעבור החוגים. לא חישבנו עדיין את הוצאות החינוך, טיפולי שיניים, עלות משקפים ועוד. התוצאה הסופית לערך הייתה כ-150,000 ₪ ואולי אף יותר.

חשוב לציין, שעל אף שבכתב התביעה ובסיכומים הוזכרו גם מזונות האשה, בדיונים עצמם בביה"ד הוזכרו בעיקר ובמפורט דווקא מזונות הילדים. וכל שנטען בעיקר כל העת על כך שלא זן את ילדיו.

זאת ועוד, ביה"ד העביר לתגובת האשה וב"כ את עניין החישוב שבסיכומי הבעל העולה ל-60,000 ₪ בלבד, ומטרתנו הייתה ברורו של עניין זה של מזונות האשה, ואלה בתגובתם לא הזכירו כלל את חישוב מזונותיה של האשה שודאי היו עולים לסכום גדול ביותר במשך 16 שנים! הם העדיפו לחשב את מזונות הילדים בלבד. ביה"ד בחיפוש האמת שב ובקש את תגובתם בעניין זה ושאל בבירור אודות מזונות האשה אך לא נענה! מלבד העובדה שהאשה הכריזה פעמים רבות שגם היא אינה רוצה לגור עמו ואף פוחדת שיחזור. ובכה"ג אינו חייב במזונותיה כמבואר בש"ע (סי' ע' סעי' י"ב) ברמ"א בזה"ל:

"דאין האיש חייב במזונות אשתו אלא כשהיא עמו."

בנוסף, ומעל לכל – האשה אמרה כי לא הייתה מקבלת מהמל"ל גם לוּ הייתה תובעת, משום שקיבלה הבטחת הכנסה, ולפיכך פטור היה ממזונותיה.

נמצא אפוא כי עניין מזונות האשה אינו רלוונטי מכל צדדיו.

הואיל וכל החישוב עוסק במזונות הילדים, ובעניין מזונות הבן הנכה, ותגובת האשה וב"כ לא מתקבלים כאמור, שבה, חוזרת ומתעוררת טענת הבעל וב"כ, כיצד יתכן שיוותר הבעל על מחצית הדירה כדי להרוויח 60,000 ₪ כטענתו, ו-150,000 ₪ על פי טענת האשה וחישוב ביה"ד. טענה זו יש בה ממש. מאידך, יש אמנם להבין את העובדה שהאשה לא תבעה מזונות אלו לילדיה.

בעניין זה אין צורך להעמיק, שכן האשה ענתה על כך יותר מפעם אחת בשני דיונים שונים כי פחדה שישוב לביתם ורצתה למנוע את הסבל. יצוין בנוסף כי בדרך זו גם זכתה לדור בביתם המשותף אשר חציו שייך לבעל, ללא הפרעות וללא חשש של תביעת פירוק שיתוף מצִדו של הבעל. בקיצור – מדור שקט. זו הסיבה הנראית לעין, אף לדבריה, שלא תבעה מזונות.

יש לציין את המכתב מהביטוח לאומי הנושא תאריך 20/2/97, בו ישנו סימוכין שהבעל לא שילם את מזונות ילדיו לפחות במשך שנה תמימה מעת עזיבתו, ובו נכתב שאינו תומך במשפחה לא מתעניין ולא מגיש כל סיוע לבן הנכה.

כמו כן, האשה הצהירה בבית המשפט בתאריך 29/5/98, שנתיים מאז עזיבתו, שאינו משלם מזונות כלל. מה שמעיד על התנהלותו גם בהמשך.

לפיכך, תשובתו של הבעל שמימן את המשפחה דרך הילדים שבאו לחנות, וכי נתן להם את כל צרכי מזונותיהם ושאר צרכיהם בדרך זו. הכל במזומן וביד, אינה מתקבלת ובלתי אמינה.

מכל האמור נמצא כי אין לפנינו בסיס ראייתי להעמיד ממנו אומדנא דמוכח שהאשה לא תבעה מזונות משום הדירה. ולהפך, האשה הודתה ובארה את הדבר בדרכה כאמור.

יש להוסיף, כי מה ששילמה בעצמה למזונות ילדיה שהיו בגיל חמש עשרה ומעלה ברוב הזמן שבו נשוא דיון המזונות (שהם מדין צדקה) והיא לא תבעה את בעלה על כך, וכן מה שעזרו וסייעו בני משפחתה, נכלל לכאורה בדין של הפורע חובו של חברו ששם כספו על קרן הצבי. ראה בעניין זה אוצר הפוסקים (סי' עא ס"ק יב סוף אות א).

לפיכך תביעת האשה בעניין הדירה נדחית.

העתק כתובה

במקרה שלפנינו אָבדה הכתובה. הבעל טען שהסכום הנקוב בהעתק שהמציאה האשה בסך 152,000 ל"י הוא מזויף, וכי הסכום האמתי הינו 2,000 ל"י. העתק הכתובה הנמצא במשרדי הרבנות הומצא לנו ובו הערך הנקוב הינו כטענת האשה. נברר להלן את דין "העתק כתובה".

בספר "נוה שלום" לרבי שלום חזן אב"ד אלכסנדריה כתב:

"אני בבואי הנה (נוא אמון) מצאתי הרבה אנשים שנאבדו הכתובות שלהם, ובפנקס בי"ד לא נמצא כתוב אלא שמות החתן והכלה וסכום הנדוניא לבד. על כן הנהגתי לכתוב ג"כ בפנקס מיוחד הכתובה כולה, וחותמי שם ג"כ העדים והחתן, והפנקס נשאר באוצר בי"ד הצדק וכו'."

ובספר "נהר מצרים" להגר"א בן שמעון אב"ד מצרים (הלכות כתובה אות ב') כתב:

"במצרים קבעתי למנהג משנת תרנ"ב לכתוב כל מין כתובה שני טופסים. האחת נקראת העיקרית, והשנית העתק- העיקרית. וסופרי בי"ד כותבין את שתיהן נוסח אחד ממש זו כזו. וזה משפטן: הראשונה העיקרית נכתבת על נייר מצויר ומוזהב כנהוג, והשנית שהיא העתק העיקרית נכתבת בפנקס מיוחד לזה בבי"ד. וביום החופה שמש בי"ד לוקח עמו למקום החופה את שתי הכתובות הנזכ"ל, ואחר החופה חותמין העדים והחתן בשתי הכתובות הדומות זו לזו, בהעיקרית ובהעתק שבפנקס הראשונה. העיקרית נמסרת ביד אבי הכלה או קרוביה, והשנית תשאר למשמרת לעולם בבי"ד. וזאת עשיתי למנוע וכו'. או אם נאבדה הכתובה ובא לחדש לה כתובה אחרת ויצא טעון שכך וכך היה סכום כתובתה והיא אומרת לא כי, ובאים לידי קטטות ח"ו. אכן עתה פלטינן מכל חשש כי עתה הרי העתק הכתובה בבי"ד כתובה כשרה חתומה מהעדים והחתן ביום החופה עצמו וכו'. ומנהג זה וכו' ראיתיו בראשונה בעוב"י תונס יע"א וכו'."

נמצא שכאשר מתעורר ספק מהו גובהו של סכום הכתובה שהיה נקוב בה, העתק הכתובה הינו ראיה חזקה כדי לבררו.

ומצינו כן גם בתשובת הרדב"ז (ח"ד סי' קיד) שכתב:

"בנדון שלנו שדרך הסופרים שמניחים אצלם טופס הכתובה והסכום והתנאים שביניהם, כיון שהוא מודה שנאבדה ולא פרע לה ולא מחלה כתובתה, כותבין לה כתובה אחרת כראשונה, אפילו עומד וצווח. כההיא דאמרינן מי שנמחק שטר חובו מעמיד עליו עדים וכו' וזו אינה צריכה לפנים וכו'. וכ"ש בנידון דנן שהבעל בחיים ומודה שלא פרעה ולא מחלה, שאם יש עדים שכותבין לה כתובה אחרת כראשונה וכו'."

ובמקור הדין של הטפסת העתק מצינו בבית יוסף (חו"מ סי' מא מחו' ג) שכתב וז"ל:

"וכתב הרשב"א מהו להטפיס שטר שיש בו אחריות מי חיישינן שמא יגבה ויחזור ויגבה בשטר זה או לא. תשובה, מעשים ומטפיסים כל שיש צורך להטפסתו ואין חוששין שאין גובין ואין טורפין בשטר הטפסה והדיינין כותבין בראשו של הטפסה למה הוצרכו להטפיסו ואומרים בסוף זה טופסו של שטר שהטפסנו ולא לגבות בו אלא כדי שיהא ראיה לפלוני לכך וכך עכ"ל."

ושם בהמשך (מחו' ה) הביא בשם הריב"ש בזה"ל:

"והריב"ש בסי' תי"ג כתב שלא נאמר דאין כותבין אלא חוץ מהאחריות שבו אלא כשהעדים עצמם כותבין שטר אחר כמו הראשון או שהבית דין עושים לו מעשה בית דין מהקרקע שהוא שלו אבל בהטפסה ודאי כותבין אות באות תיבה בתיבה ואין לחוש דילמא טריף והדר טריף שהרי מוכיח ממנו שהטפיסוהו מאחר ולא יגבו לו בית דין אחריות וכו'. שטר הטפסה כזה אין צריך בית דין אלא שני עדים שראו אותו והכירו החתימות מטפיסין אותו."

ובש"ע חו"מ (סי' מא סוף סעי' ג) כתב הרמ"א:

"וכל שטר שמטפיסין (ו) מעתיקין אותו אות באות משטר הראשון וכותבין בו שהוא העתק ואין צריכין בית דין להעתקת שטר אלא אפילו ב' עדים יכולין להעתיקו וכו'."

ובסמ"ע (ס"ק כז-כח) כתב:

"ר"ל אפילו שטר מכר ומתנה שיש בה אחריות דמבואר לפני זה דאין מטפיסין אותו מחשש שמא יגבה ויחזור ויגבה, היינו דוקא כשמטפיסין בלשון שטר גמור ואין נראה ממנו שהראשון עדיין קיים, דאז יש לחוש שיגבה בו ויחזור ויגבה, אבל כשמעתיקין אותו אות באות וכותבין בו שהוא העתק מגוף השטר, אז נראה מתוכו שגוף השטר עדיין קיים, ולא יגבהו שום בי"ד עד שיוציא גוף השטר, וליכא החששא וכו'. דאפילו לכתחילה מותר להטפיס וכו'. שם בריב"ש כתב עוד ז"ל, ואפילו שנים החתומים על שטר הטפסה קרובים זה לזה, כשר. והיינו טעמא כיון דלא מגבינן ביה עד שיוציא גוף השטר, נמצא דזה אינו אלא גילוי מילתא בעלמא וכו'". (ועיין ש"ך שם ס"ק י"ח שחלק בענין קרובים).

נמצא שהטפסת שטר נעשית לכתחילה ומהווה ראיה וגילוי מילתא על הכתוב בשטר המקורי. וכל זאת בתנאי שאין חשש שיגבו בשטר זה.

והנה בנידון דנן הרי העתק הכתובה נמצא ברבנות המקומית, וזו לא מאשרת בשום אופן את הוצאתו ממנה. מי שמבקשה, מקבל רק צילום ממנה.

ונמצא שאין חשש שיגבו את הכתובה באמצעות ההעתק. בנוסף, מסומן ומצוין בהעתק עצמו שהוא העתק בלבד.

ויש להוסיף ולהוכיח זאת. דהנה, לעיל שם בראש הסימן מבואר שאם נמחק או נשרף שטר חוב ניתן להעיד עליו עדים בבית דין, וביה"ד מקיים את השטר ע"י שכותבין שטר אחר שכתוב בו: "אנו בי"ד פלוני ופלוני ופלוני הוציא פלוני בן פלוני שטר נמחק וכו'" (סע' א).

ובסעיף ג שם כתב השו"ע על פי תשובת הרא"ש שאם אבד השטר ביה"ד לא כותב קיום מחשש שבאמת לא נאבד ויגבה תחילה בשטר חוב, ואח"כ יחזור לגבות ממנו או מהלקוחות ע"י הקיום שקבל בבי"ד (עיי"ש סמ"ע סקי"ט).

ובהמשך כתב הש"ע:

"ומיהו אם היה (השטר) ביד אחר ונאבד משם, כותבין לו אחר, דליכא למיחש שמא ימצאנו כיון שלא היה בידו."

ובאר הסמ"ע (סקכד):

"דדוקא כשנאבד מידו והוא יודע המקומות שהיה בהן בשעת אבידה, שייך למיחש שיחזור וימצאנו אחר החיפוש."

והנה, בנידון דנן הרי העתק הכתובה נמצא במקום אחר – ברבנות המקומית וא"כ אין חשש שיגיע ההעתק לידי האשה.

הבעל טען לפנינו שהכתובה מזויפת וצילום ההעתק מזויף, והערך שהיה כתוב בכתובה האמתית הינו 2,000 לירות ישראליות בלבד.

ביה"ד פנה למנהל מחלקת הנישואין בכפר סבא הרב צבי רובינשטיין שליט"א שבדק את ההעתק מחדש ואף המציא את המסמכים לרבה הראשי של כפר סבא הגאון רבי אברהם שלוש שליט"א שהוא עצמו חתום על הכתובה. הרב העיד שהוא סידר את החופה והקידושין לבני הזוג המדוברים. הוא זוכר את העדים, מכיר את אביו המנוח של הבעל. מזהה את כתב ידו שבכתובה. מציין שרגיל הוא לכתוב את הפרטים שבכתובה בכתב יד ואת ערך וסכום הכתובה באותיות דפוס כשם שגם עשה בכתובה דנן.

נמצא אפוא שהעתק הכתובה שלפנינו הינו אמִתי ולא מזויף, והסכום שבו התחייב הבעל היה 152,000 לירות ישראליות. העתק הכתובה הינו ראיה וגילוי מילתא לסכום שהיה נקוב בכתובה המקורית.

אמנם, הכתובה המקורית אבדה, אך אין חשש שהבעל פרע את הכתובה שהרי מודה בפה מלא שלא פרע את הכתובה, אלא שטען כאמור שערכה היה 2,000 ל"י בלבד, דבר שהוכח שאינו נכון.

יצוין, שבעתק הכתובה מסומן שמדובר בהעתק בלבד. בתחתית ההעתק ובאותו מסמך מודפסים משבצות שבהם מלאה הרבנות את שמות העדים וחתימת הרב המקומי, כך שלא ניתן לגבות עם ההעתק, כנדרש על פי ההלכה, ובניגוד לכתובה עצמה הנשארת בידי האשה, בה אין את התוספת הנ"ל. נמצא אפוא כי ההעתק נועד גם ובעיקר כדי שנלמד ממנו על פרטי הכתובה אם וכאשר תאבד או תמחק וכיוצ"ב, כבנידון דנן.

דיון על חובת הכתובה

לאחר שהוכח באופן ברור מה גובהה של הכתובה, יש לברר במקרה שלפנינו אם חייב הבעל בכתובת אשתו.

העובדות הברורות שבתיק שלפנינו הן שהבעל הוא זה אשר פתח את תביעת הגירושין. האשה מוכנה ואף רוצה להתגרש אך בתנאי שישלם לה את כתובתה. הבעל הוא זה שעזב את הבית לפני 16 שנה. האשה נותרה בבית הצדדים עד עצם היום הזה.

לפי האמור, הבעל הינו מורד באשתו והוא זה שתובע את הגירושין. עובדות אלו, מחייבות את הבעל במלוא הכתובה.

עלינו לבדוק את טענותיו של הבעל כנגד אשתו, אם יש בהם כדי להוכיח את אשמתה של האשה בהרס הנישואין עד כדי איבוד כתובתה.

הבעל טען שהאשה הציקה לו בתלונות למשטרה, קללות והעלבות.

הבעל לא הוכיח ולא המציא שום עדות או מסמך שיעיד על קללות והעלבות. דבר אחד ביה"ד בעיניו ראה שהבעל קלל את האשה בפנינו, וכינה אותה בשם "איזבל."

בעניין טענותיו בדבר תלונותיה של האשה במשטרה. האשה צרפה מסמכים ממשטרת ישראל בדבר תלונותיה.

בתאריך 04/01/82 התלוננה האשה על תקיפה. בתאריך 7/1/82 הוחלט שלא להעמיד לדין את העבריין משום שאין בחקירה ובתביעה עניין לציבור. עם זאת צוין כי בהתאם לבקשת המתלוננת החשוד הוזהר.

בתאריך 5/1/82 חודש לאחר התלונה הראשונה, שוב פנתה האשה והתלוננה על תקיפה בתאריכים: 5/1/82,11/9/86,23/11/86,13/7/88.

ומעל כולם, הוגש כנגד הבעל כתב אישום שבו נכתב:

"בתאריך 12/12/86 וכו' תקף הנאשם את אשתו וכו' שלא בהסכמתה ושלא כדין בכך שהיכה בה בפניה. בנסיבות אלו גרם לאשתו נפיחות באזור המפרק שהיא חבלה ממשית. הוראות חיקוק- תקיפה חבלנית."

לכתב האישום צורפה תעודה רפואית של ד"ר הירשפלד מעת הגיעה של האשה לחדר מיון, ובה נכתב:

"לדבריה הוכתה לפני כשעה ע"י בעלה אשר נתן לה אגרופים בפנים."

האשה הסירה בסופו של דבר את תביעתה, ולטענתה, הסיבה היו משום בקשת הבעל לשלו"ב. בדיון מתאריך 3/3/2011, וכן בדיון מתאריך 25/10/2010 אמר הבעל כי לאחר שהתלוננה האשה במשטרה, היא עצמה אמרה שחיה טוב עם בעלה. לטענתו, זו ראיה ששיקרה. אולם מסתבר שאשה לא תתלונן פעמים רבות על בעלה על אלימות ללא סיבה, ובמיוחד באותם שנים שעניין זה עוד טרם נפרץ.

ובמיוחד ובעיקר כאשר יש לפנינו "רגליים לדבר" לעניין האלימות – כתב אישום אשר הוגש כנגד הבעל. כל זאת, מלבד העדויות הרבות, הפסולות אמנם מצד עצמן, אולם גם הן מצטרפות להנ"ל ומלמדות על מסכת חיים עגומה של אשה שהייתה נתונה לאלימות מילולית ופיזית מצד בעלה.

יש להדגיש שאף ללא הנזכר, עצם זה שהבעל חפץ ותובע גירושין, והוא זה שעזב את הבית ולא הוכיח את טענותיו כנגד אשתו, דבר זה מחייב אותו בתשלום כתובה במלואה.

בעניין תביעת הגירושין, מאחר והצדדים מואסים זה בזה ואינם רוצים זה את זה כלל וכלל, ופרודים כבר 16 שנה, עליהם להתגרש מדינו של רבינו ירוחם. בנידון דנן גם האשה מוכנה להתגרש אלא שעיקר רצונה בזכויות בדירה, ומשתקבל את מבוקשה גם היא מסכימה להתגרש. בדיון אף הסכימה להתפשר על כ-70% מהדירה כנגד כל תביעותיה כולל תביעת הכתובה, אולם משלא הסכים הבעל לכך, נדרשנו לגופו של עניין.

הצמדת הכתובה דנן למדד המחיה עולה לכ-843,834 ₪.

נחלקו הפוסקים האם יש להצמיד כתובה במלואה. במקרה דנן, לאחר שיקול דעת ובהתחשב בטענות ומענות הצדדים ועל דרך הפשרה, יש גם להוסיף את מֵמַד הפיצוי כאשר האשה דורשת פיצוי כדי להביאה להסכמה לסידור גט וכפי שהאריך חבר ביה"ד הגדול הגר"א שרמן שליט"א במאמרו בספר "שורת הדין" כרך י.

על פי כל הנ"ל, על הבעל לשלם לאשתו בעבור הכתובה סך 500,000 ₪.

פסיקתא

1. הצדדים חייבים להתגרש.
2. הדירה שייכת לשני הצדדים בחלקים שווים. שמאי מקצועי יגיש חוו"ד על ערך הדירה, וזו תימכר. זכות ראשונים לאחד מן הצדדים לרכוש את הדירה. עלות השמאי מוטלת בשווה על הצדדים. בית הדין ממנה את שמאי המקרקעין [...] להעריך את שווי הדירה.
3. ביה"ד אינו פוסק מזונות בגין העבר.
4. על הבעל לשלם לאשה בעבור הכתובה סך חמש מאות אלף ₪. סכום זה יקוזז מחלקו של הבעל בדירה.

הרב שניאור פרדס – דיין

מצטרפים לפסק דינו של חברנו הרה"ג ר' שניאור פרדס שליט"א.

הרב מיכאל עמוס – אב"ד הרב אריאל ינאי – דיין

אנו פוסקים כאמור.

ניתן ביום ג' בשבט התשע"ג (14/01/2013).