התנאת חיוב בגט בתשלום פיצויים לאשה

16

מדינת ישראל

בית הדין הרבני הגדול

תיק מס': נז/7787

בפני כב' הדיינים:

הרב שלמה דיכובסקי

הרב חיים גדליה צימבליסט

הרב אברהם שרמן

בענין: אלמוני - המערער.

נ

אלמונית- המשיבה.

פסק דין

הופיעו בפנינו הצדדים וב"כ בבקשתו של הבעל (המערער) "שביה"ד הגדול יפעל ע"פ סמכותו כאמור בתקנה 7 א' לנספח ג' לתקנות ביה"ד כפיית התייצבות, לכפות על המשיבה בקנס או במאסר לבצע את פסק הדין שיצא מלפניו ביום כ"ז בניסן תשנ"ז בו נפסק בסעיף ב' האשה חייבת לקבל גט מבעלה מיד, המבקש מציין שביה"ד הגדול קבע מועד לסדור גט ליום 3.12.98 והאשה סרבה לקבלת הגט בנגוד להחלטות ביה"ד הגדול.

ב"כ המשיבה טען שבמישור העקרוני שלשה בתי דין קבעו שאין לחייב את האשה בגרושין. אמנם גם האשה מסכימה לקבל הגט אבל מבקשת שתביעתה לפיצויים תהא נדונית ונקבעת ע"י ביה"ד. האשה טענה שעו"ד שלה אמרה לה שלא תבוא אם לא דנים בפיצוי. ב"כ המשיבה מציין שבית הדין האזורי פסק לאחר שמיעת הצדדים והוכחות שאין מקום לחייב את האשה בגרושין ושהבעל הוא מורד ורועה בשדות זרים. ביה"ד האזורי הודיע לנשיא ביה"ד הגדול הראשל"צ הרב אליהו בקשי דורון שליט"א שהוא אינו סבור שיש מקום לחייב את האשה בגט, וזאת מאחר והבעל עזב את אשתו ולא הוכיח דבר נגד אשתו והאשה קבלה פסקי דין להשלמת מזונותיה ומדורה.

המשיבה בתשובתה לשאלת ביה"ד האם היא מבקשת שהבעל יחזור לשלום בית, ענתה שמאוחר מידי לקבל אותו לבית. הוא עזב את הבית כשהילדים היו קטנים, אחרי שהכה אותי והילדים היו עדים לכך. והוסיפה, שאם יעבור טיפול פסיכיאטרי אפשר יהיה לקבל אותו. הוא צריך טיפול שיוכל להחזיק את עצמו וישלוט על עצמו, והוסיפה שאחרי 23 שנה שעזב את הבית קשה לשקול שלום בית.

לאחר שמיעת הצדדים וב"כ, ועיון בכל החומר שבתיק ובעיקר בפסקי הדין שיצאו מלפני ביה"ד הגדול המחייבים את האשה לקבל ג"פ מבעלה, ופוטרים את הבעל מחיובי מזונות האשה ומדורה, ולעומתם בפסקי הדין של ביה"ד האזורי שפסקו שאין מקום לחייב את האשה בג"פ, ולפסיקה זו מצטרפת דעת המעוט בביה"ד הגדול. כבוד הגר"א הורביץ שליט"א שגם הוא סבר ע"פ דעתו שאין מקום לחייב את האשה בגט פיטורין, נצבת בפנינו שאלה קשה וחמורה, כאשר הבעל (המערער), פסק דינו של ביה"ד הגדול בידו, והוא מבקש שביה"ד דנן יאכוף על האשה, (המשיבה) בצוע פסק הדין ויכפה באמצעות הדרכים המשפטיות שמסורות בידו, שהאשה תקבל את הגט. ואילו האשה, פסק דינו של ביה"ד האזורי ברחובות בידה שקובע שאין היא חייבת לקבל את הגט ומסייעים בידה בתי הדין של רחובות, אשדוד וירושלים שגם הם סרבו לבצע את שפסק ביה"ד הגדול. לכאורה ניתן להשיב על שאלה זו בפשטות ולומר , שכאשר יצא פס"ד מלפני ביה"ד הגדול שמבטל את פסק הדין של ביה"ד האזורי ופוסק פסק דין חדש, יש לראותו כפס"ד סופי ועל פיו יש לנהוג, ובנדון דנן שנשיא ביה"ד הגדול מינה הרכב אחר מחברי ביה"ד הרבני הגדול ליישום ואכיפת פסק הדין לכאורה עלינו ג"כ לראות את פסק הדין של הרכב בית הדין הגדול כסופי ואותו עלינו ליישם בקבלת בקשתו ותביעתו של הבעל המערער לאכיפת פסה"ד, אולם לאחר העיון נראה שאין הדבר פשוט כלל ועיקר, ואין לראות בכחו המחייב של פסק דין של ביה"ד הגדול שניתן לאכוף אותו באופן עוור גם בלי שתתברר בפנינו התשתית ההלכתית עליה נבנה פסה"ד.

-2-

אין אנו יכולים להתעלם מטענת המשיבה שאין לכפות עליה יישומו של פסק הדין של ביה"ד הגדול כאשר בידה פסק דין של ביה"ד האזורי שאינו מחייב אותה לקבל גט מבעלה בנגוד לרצונה, וביה"ד האזורי נשאר איתן בדעתו זו גם לאחר שראה את פסק דינו של ביה"ד הגדול, לדעת הרוב, ונמוקיו לחייב את האשה, נמוקיו אלו לא שכנעו את ביה"ד האזורי, ובפניה לכבוד נשיא ביה"ד הגדול מתאריך ט' באדר א' תשנ"ז סרב לבצע את פסה"ד בנמוק שאינו סבור שיש מקום לחייב את האשה בגט ולכן הוא אינו שלם בבצוע פסה"ד לחיוב בגט, ועל כן לא יוכל לטפל בהסדרת הגט. ביה"ד האזורי בירושלים גם סרב לבצע את פסק דינו של ביה"ד הרבני הגדול למרות שראה את נמוקיו, וכן ביה"ד הרבני באשדוד סרב לישם ולבצע את פסה"ד של ביה"ד הרבני הגדול.

סרובם של כל בתי הדין האזוריים הנ"ל לקבל וליישם את פסק הדין של ביה"ד הגדול וליתר דיוק את פסק דין הרוב שחייב את המשיבה לקבל ג"פ מבעלה, מלמד, שלדעתם ודאי קיימת פירכא על פסק הדין ויתכן שדעתם היתה כדעת הגר"א הורוביץ שליט"א, דעת המעוט, שהתנגד לפסק הדין, ולדעתו נמוקי דעת הרוב אינם מהוים סיבה לחייב האשה לקבל גט. ומקורות ההלכתיים עליהם בסס דעתו היו נראים בעיניהם לפסוק כמותו.

לאור זאת אין אנו יכולים להתעלם ולעצום עינינו מלעיין בגוף פסה"ד ולבדוק את נמוקיו ההלכתיים למרות שמדובר בפסק דין של ביה"ד הגדול.

גם פסק דין של ביה"ד הגדול כוחו המחייב שואב את תוקפו מהבסיס ההלכתי המוצק שנשען ונסמך על מקורות הפסיקה וההלכה. תקנות הדיון שבמסגרתם נקבעה סמכותו ותוקף פסקי הדין של ביה"ד הרבני הגדול לערעורים, לא קבעו וגם לא יכולות לקבוע ע"פ ההלכה, שפסק דינו של ביה"ד הגדול ההוא סופי, ואינו נתון לערעור, כאשר נמצאים בו לקויים הלכתיים ברורים וקיימות פירכאות שסותרות את פסקו.

איתא במס' ב"ב ק"ל ע"ב דאמר להו רבא לרב פפא ולרב הונא בריה דרב יהושע כי אתי פסקא דדינא לקמייכו וחזיתו ביה פירכא לא תקרעוהו עד דאתיתו לקמאי, אי אית לי טעמא אמינא לכו ואי לא הדרנא בי. ופר' רש"י שם ד"ה, פסקא דדינא, שפסקתיו ומסרתיו לאדם להיות לראיה בידו, אל תקרעוהו לבטל דברי, ומובא בשיטה מקובצת על מס' ב"ב בשם הרא"ה והר"ן שפרשו דברי רבא, "ואי לא, הדרנא בי, "פירוש דוקא הך פירכא בטועה בדבר משנה, הא בשקול הדעת הא קיימא לן קם דינא ואינו חוזר". הרי דרבא הורה לתלמידיו שכאשר הם מצאו פירכא על פסק דין שנתן, שעליהם להראות פירכא זו בפניו ובמדה ויתברר לו שיש יסוד לפירכא ובפסק דינו היתה טעות בדבר משנה, שפסק הדין בטל. ודייק הגאון ר' חיים פלאג'י בספרו סמיכה לחיים ח' אה"ע סי' ט' בד"ה הרי מוכח, מדברי רבא, "ואפי' היה הב"ד הראשון רבו מובהק, כאשר בא הדבר מפו' שם בב"ב קל" ע"ב דאיתא התם אמ"ל רבא ... לר"פ ולר"ה בריה דר"י כי אתי פסקא דדינא דידי לקמייכו...".

רבא בהוראתו זו לא ראה כל סתירה לכלל שהוא עצמו אמר ונהג על פיו דב"ד בתר בי"ד לא דייקי, ולכאורה לאחר שרבא הוציא פס"ד איך אפשר לתלמידיו לדייק ולמצא פריכא בפסה"ד ולגרום אף לבטולו, מדוע לא אמר להם שלאחר שפסה"ד יצא "בי"ד בתר בי"ד לא דייקי" וכפי שבאר הרמב"ם בהל' עדות פ"ו ה"ה בטעמו של כלל זה, "לעולם אין בית דין בודקין אחר בית דין אחר אלא מחזיקין אותו שהן בקיאין ולא ייטעו". כלומר שהיה עליהם להחזיק אותו שהוא בקי ולא יטעה, ולא לדייק בפסה"ד ולהעלות עליו פירכות ובזה לערער את החזקה, שמוחזק שפעל והוציא את פס"ד כדין, על מנת להסביר שהוראותו של רבא לתלמידין שדייקו בפסה"ד שהוציא, אינה נסתרת מהכלל שהוא עצמו אמר והשתמש בו דבי"ד בתר בי"ד לא דייקי, י"ל שהכלל דבי"ד בתר בי"ד לא דייקי. נאמר כאשר יוצא פס"ד מלפני בי"ד אחד אסור לבי"ד אחר, בלי שמצא כל רעותא או פירכא לפסה"ד לחזור ולדייק ולעיין בפסה"ד מחדש. וחובה על ביה"ד השני להחזיק את ביה"ד הראשון "שהן בקיאין ולא יטעו" ולא לחדש את הדיון והעיון בפסה"ד, אבל כאשר בי"ד השני מצא כבר

-3-

רעותא או פירכא לפס"ד הראשון, ונתערערה החזקה שלא טעו, בזה הורה רבא ואמר לתלמידיו, שהיה להם כבר פירכא על פסה"ד, שיעלו פירכא זו בפניו ובמדה שיצדקו שנמצא שטעה בדבר משנה דאז מתבטל פסה"ד שלו. בלשון אחר, הכלל דבי"ד בתר בי"ד לא דייקי. נאמר לכתחילה, שאל לו לבי"ד אחד לדייק בפסק דינו של בי"ד אחר ולערער את תוקפו כאשר אין לו כל ידיעה על פירכא או רעותא בפסה"ד, אבל כאשר יש לו ידיעה על פירכא או רעותא בפסה"ד ונתערערה החזקה שביה"ד לא טעה, דאז יש לביה"ד לעיין לדייק ולפסוק בהתאם. וכך קבע בשו"ת הרדב"ז ח"א סי' רע"ט וז"ל, "תשובה, איברא שאם היה הפסק דין בסתם הייתי אומר בדרך פשרה פסקו כן ואין לדיין אלא מה שעיניו רואות ולא הייתי משיב על זה דבר, דבי דינא בתר בי דינא לא דייקי, אבל לפי שראיתי שכתבו מה שנראה לנו בדין וכו', משמע דמן הדין פסקו ולפיכך הוכרחתי לכתוב על השאלה ולברר כי מה שפסקו אינו מן הדין לא כולו ולא מקצתו".

וכן מצינו שקבע בשו"ת חתם סופר ח"ו סי' נ' שאם בא לפני בי"ד פסק של בי"ד אחר ואינם יודעים מאיזה טעם פסקו ולהם נראה שהדין הוא להפך אין להם להחזיר את הדין, אבל אם יודעים טעמו והם רואים שיש לפרוך אותו אין לדיין אלא מה שעיניו רואות ומחזירים את הדין. החת"ס קבע קביעה זאת לישב את האמור במשנה דבסוף פ"ד דמס' ר"ה כ"ה ע"א במעשה דרבן גמליאל שקבל עדים ועל פיהם קדש החודש וכאשר לר' יהושע היה קשה איך קבלם ר"ג, שנמצאו עדי שקר, ואיך קבע על פיהם וקדש החודש שלח לו ר"ג, גוזרני עליך שתבא אצלי במקלך ובמעותיך ביוה"כ שחל להיות בחשבונך ומזה משמע שאין להרהר אחר הוראת דיין ואילו בגמ' ב"ב פ' שמיני דף ק"ל אמר להו רבא לרב פפא ולרב הונא בריה דרב יהושע כי אתי פסקא דדינא דידי לקמיכו וחזיתו ביה פירכא לא תקרעוהו, ובסוף אמר שם אין לדיין אלא מה שעיניו רואות ומשמע שיכול דיין לבטל פסק דין כאשר בעיניו נראה לדחות הפס"ד ויישב החת"ס סתירה זו בזה"ל, "... אבל האמת יורה דרכנו אי אתא פסקא וידענו מאיזה טעם דנוהו ויש לנו עליו פירכא בזה מיירי בבבא בתרא אז אין לדיין אלא מה שעיניו רואות שהרי קמן שטעה בטעמו ושגיאות מי יבין מ"מ לא תקרעינהו אולי עוד תמצא פירוקא לקושיא כמ"ש הרשב"ם אבל מ"מ לא תעביד עובדא עפ"י אותו פסק. אך בר"ה לא ידעו טעמו של ר"ג ולא מקום טעותו שהרי א"א לאשה שילדה וכרסה בין שיניה ואילו היה שואל אותו ואומר לו טעם שאינו הגון הדרן לכללא אין לדיין אלא מה שעיניו רואות ואך לא עמדו לפניו והוא קבל העדים וקדש החודש בזה אין להם להרהר דודאי עשה וכאשר היה באמת שהיה לו קבלה פעמים בא בארוכה פעמים בא בקצרה. היוצא מזה בנדון שלפנינו אלו היה לפנינו הפסק והגביית עדות שעליהם פסק הרב והיה נראה לנו פירכא על דבריו "אז אין משוא פנים ואין לדיין אלא מה שעיניו רואות ...".

וכקביעתם של הרדב"ז והחתם סופר הנ"ל קבע גם הגר' חיים פלאגי בספרו סמיכה לחיים שם ד"ה ועוד נראה וז"ל "ועוד נראה להוכיח מהאי לישנא דב"ד בתר ב"ד ל"ד דר"ל שמסתמא סמכינן על ב"ד הראשון שלא טעו ולא צריכי ב"ד השני לדקדק והכי משמע לשון הרמב"ם ולעולה א"ב אלא מחזי' כו' ולא יטעו דשמ', הא אם עברו ודקדקו וידעו שטעו אזדא, להו האי חזקה דלא יטעו וחזר הדין לכ"ע וכ"ש בנדון שלפנינו כשבא דיין לפסוק הדין הזה שבא לידו מחדש ומדקדק ופוסק להפך... והמפורסמות אינן צריכות ראיה שהרי כל ספרי הפוסקים הראשונים והאחרונים מלאים מזה שהפוסק הראשון פוסק הדין ועושה מעשה ואחריו קם ב"ד אחר ומדקדק בדבר ופוסק להיפך עפ"י ראיותיו המספיקות וסותר פס"ד מב"ד ראשון והכל לש"ש, אע"פ שהראשונים כמלאכים אנן סהדי דאינהו גופייהו ניחא להו בהני, ומידם קונם יש בהם להודות ולשבח נצחוני בני על דבר אמת".

הגרח"פ הביא שם בתשובה בהמשך את דברי הרדב"ז הנ"ל מתשובה רע"ט, שמתאימים לדבריו והוסיף והעיר על דברי הרדב"ז, "דלכאורה נראה דזה סותר מ"ש הרדב"ז בעצמו בתשו' הנז"ל (כוונתו לתשובת הרדב"ז שהובאה בשו"ת אבקת רוכל סי' כ"א וכן בשו"ת המבי"ט ח"ב סימן קע"צ) דבזמה"ז ב"ד בב"ד דייקינן והכי הכא היה על ב"ד שבזמנו ובכ"ז כתב דב"ד בב"ב ל"ד...", ויישב סתירה זו בזה"ל, "אך הנראה לע"ד ברור בכוונת הרב ז"ל הוא דאה"נ דעודינו הוא מחזיק בשיטתו דבזה"ז ב"ב בב"ד, ברם בהך תשובה לא

-4-

הוצרך הרב לטעם זה אלא אפי' אמרינן דב"ד בתר ב"ד ל"ד יש להשיב על פסק דינם והוא בזה דאמרינן ב"ד בב"ד ל"ד היינו בפסקו ב"ד הראשון, שלא נתגלה לב"ד הב' גופא דעובדא היכי הוי ויש לחוש שמא לא דקדקו בגוף המעשה כראוי אז ... אבל כל שנתגלה לבי"ד הב' ונתברר לו גוף הדבר היכי הוה בברור גמור עכ"ז מצינו במה שפסקו ב"ד הרא' באותו המעשה הוא שלא כדין. אך כשראינו ונתברר לב"ד הב' בגוף הדבר בדקדוק וראו שפסה"ד של ב"ד הא' היה לפי הדין וההלכה ומצינו שלפי הדין אינו כן אז יש כח להשיב על אותו מעשה ב"ד וב"ד בב"ד דייקי ואפי' לכתחילה זהו הנלע"ד ברור ופשוט מדברי הרדב"ז בתשובה הלזו". ע"פ דברים אלו נראה ברור דלכל השיטות גם לאותם שנתקבלו להלכה שאינם מקבלות את דברי הרדב"ז בשו"ת אבקת רוכל, שבזמנינו אמרינן בי"ד בתי בי"ד דייקי, הלוא הם הב"י שכתב שם בהגהה לדברי הרדב"ז הנ"ל וז"ל "אמר יוסף קארו דלא דיק, דלא אמר כן הרשב"א אלא בדין ההוא שהוא זר אבל בשאר דינים גם בזמן הזה לא דייקי בתר בית דינא וזה פשוט" ... הב"י קבע בדברי הרשב"א (שממנו דייק הרדב"ז) שאמר דבריו כלפי הדיינין שאינם בקיעין רק באותו הדין המסוים וכן נראה ברור מלשון הרשב"א שכתב דאנן סהדי דרוב הדיינים ... אינן בקיאין בכך, כלומר הב"י פסק שבאותו דין שיש ידיעה ברורה שאין הדיינים בקיאים אמרינן שבי"ד בתי בי"ד דייקי אבל מזה אין לעשות הכללה ולערער את חזקת הדיינים כלפי כלל ההלכות והדינים שהם פוסקים על פיהם. ונשאר הכלל דבי"ד בתר בי"ד לא דייקי וכן פסק הרא"ש בתשובתו בספר חזה התנופה שבסוף ספר חיים שאל סי' מ' (הובא בב"י חו"מ סי' י"ב מחודש אות ז'. ובדרכי משה שם ס' כ' ובסמ"ע סי' י"ט ס"ק ב'.

בשו"ת מהר"י בן לב סי' ק"ו (שאלה ק"ז) כתב ג"כ דאפילו בזמן הזה לא אמרינן דבכל מילי חיישינן לבית דין טועין, הביא דבריו הש"ך בחו"מ סי' ל"ט ס"ק לו ומסקנתו ג"כ "קיי"ל דלבית דין טועין לא חיישינן והכי אמרינן סי' מ"ו סעיף ט' (כ"ט) ובריש סימן ר"נה ע"ש" וכן פסק האורים ותומים סי' י"ט באורים ס"ק ג' כהש"ך הנ"ל ולא הרדב"ז הנ"ל דבי"ד בתר בי"ד דייקי וחיישינן לבי"ד טועין.

ועיין בפתחי תשובה חו"מ סי' י"ט ס"ק ג' שהביא את הב"י וכן דברי האו"ת הנ"ל ופסק כמותם וכן הכריע בשו"ת שואל ומשיב מהדורא תילתאה ח"ב סי' קכ"ג לאחר שהביא את שו"ת הרא"ש מספר חזה התנופה שהובא בסמ"ע שגם בזמנינו אמרינן הכלל דבי"ד בתר בי"ד לא דייקי (עיין בפס"ד של ביה"ד הרבני בת"א שכתבתי בתיק בוררות קרלנשטיין-וילנסקי 1 - 35 - 347 נז' ועיין במאמרי בספר שורת הדין "מקור הסמכות של ביה"ד הגדול ומסגרת סמכותו, עמודים רי"א-ר"כ ועיין בספר זכרון להגר"ש רפאל זצ"ל במאמרו של הרה"ר ונשיא ביה"ד הגדול הגרי"מ לאו שליט"א תוקפו של ביה"ד הגדול לערעורים וסמכויותיו בגדר "בי דינא בתיר בי דינא לא דייקי" עמודים תצ"ח-תקי"ב, שכתב במסקנת המאמר שם עמוד תק"י שלענין הלכה יש לפסוק כהרדב"ז דהכלל דבי דינא בתר בי דינא לא דייקי ה"מ בזמניהם אבל האידנא דייקינן ודייקינן דהאידנא לא בקיאי כל כך בדינים הלכך דייקינן בתר ב"ד, והוסיף שם, ואנו נוסיף על דבריהם דאם בזמנו של הרשב"א והמבי"ט שייך חשש זה הרי שבזמנינו שאין אתנו יודע, עד מה קוטנם של הראשונים עבה ממתנינו הרי ודאי שדייקינן בתר ב"ד והוסיף שהורו כן להלכה בשו"ת סמיכה לחיים וכן הורה בשו"ת משפטי עוזיאל (חו"מ סי' א' סעיף ט"ו ובשו"ת ישכיל עבדי (ח"ג אהע"ז סימן ב'). ולענ"ד לאור דברי כל הפוסקים הנ"ל שאין לפסוק כהרדב"ז ולחלק בין בי"ד שבזמניהם, אין לקבל מסקנה זו ועל בסיסה להסביר את סמכותו וטעם פעולתו של ביה"ד הגדול לערעורים לדייק בתר בתי הדין האזוריים, בהמשך דברינו נקבע מהו הכח ומאיזה הלכה פועל ביה"ד הגדול לבטול פסקי דין של ביה"ד האזורי).

וכאמור לעיל, גם לשיטת רוב הפוסקים דגם בזמנינו נשארה ההלכה שבי"ד בתר בי"ד לא דייקי כאשר מוצא ביה"ד השני בנמוקי ביה"ד הראשון פירכות וריעותות ואף טעות בדין ובהלכה לא קיים הדין של בי"ד בתר בי"ד ל"ד, ובי"ד יכול לבטל הפסק דאין לדיין אלא מה שעיניו רואות, וכך יש להסביר את דרך פעולתו ותוקפן שלביה"ד הגדול שמדייק ומעיין בפסק הדין של ביה"ד האזורי ואף מבטלו שכן כאשר בא פסק דין וטעמו והמערער מציין

-5-

את אותם פגמים וליקויים שלדעתו הביא לטעות הפסק וביה"ד הגדול דן בערעור ע"פ הפירכאות והטעויות שנתגלו לפניו דאז נתערערה חזקת ביה"ד קמא שלא טעון ובנסיבות אלו רשאי ואף מצוה ביה"ד הגדול לערעורים לדון לשנות ואף לבטל פסה"ד זה.

לפי"ז נראה ברור שפסקי דין מנומקים מהוים תנאי בסיסי ליכולתו של ביה"ד הגדול לדון בערעור ולפסק בהתאם.

וכאשר ביה"ד הגדול מקבל פס"ד בלתי מנומק, וביה"ד הגדול אינו יודע על מה מתבסס פסה"ד, חובתו של ביה"ד הגדול שישלח לדרוש הנמוקים של ביה"ד קמא או לפנות לביה"ד שינמק את פסק דינו ורק אח"כ לאחר ראית נמוקיו וטעמו של ביה"ד קמא רשאי ביה"ד לדון בפסה"ד של ביה"ד האזורי ולא יהיה בזה האסור דבי"ד בתר בי"ד לא דייקי.

זהו הבסיס ההלכתי לתוקף פעולתו וסמכותו של ביה"ד הגדול לעסוק בערעור על פסק הדין של ביה"ד האזורי ורק כאשר החזקה שקובעת שבי"ד שפסק קיימת ולא טעה, נתערערה, אם מכח אנן סהדי שבדינים והלכות מסויימות אין ביה"ד בקי ולכן יש לחשוש לאמיתות פסה"ד או כאשר ביה"ד מוצא ריעותא בפסה"ד שמערערת חזקה זו אם כאשר ביה"ד בודק את טעמו ונמוקו של פסה"ד של ביה"ד האזורי ומוצא בהם טעות "בדבר משנה" שיש לבטל את פסה"ד או חלק ממנו. ע"פ עקרון זה גם אנו בגישתינו לדון בבקשת המערער שהרכב ביה"ד דנן יאכוף את פסק הדין שיצא מלפני הרכב אחר ע"פ דעת רוב של ביה"ד הגדול, ונמוקי פסה"ד דעת הרוב נגד עינינו וקיימת רעותא גדולה ששלושה הרכבים של בתי הדין האזורים לא ראו בנמוקים אלו יסוד מספיק בהלכה לחייב את האשה ולא הסכימו ליישמו וכן אנו שרואים את הפירכות והטעות שבנמוקי פסה"ד כפי שיתבארו הדברים להלן, לא נאמרה כלפינו ההלכה שבי"ד בתר בי"ד לא דייקי. ואדרבא כאשר נתמנינו ע"י נשיא ביה"ד הגדול לדון בבקשה לאכייפתו ויישמו של פסה"ד שיצא ע"י הרכב אחר מביה"ד הגדול חובתינו לבדוק את התשתית ההלכתית עליו ביסס ביה"ד את פסק דינו לאור הפירכות ההלכתיות על נמוקיו, כפי שיתבאר להלן, וריעותות שיש בפסק הדין שמצאו בו בתי הדין הרבניים האזורים שסרבו ליישמו. לאחר שראו את נמוקיו ואת נמוקי דעת המעוט דעתו של הגר"א הורביץ שליט"א.

לפני שאכנס לברור ולבון פסה"ד של ביה"ד הגדול אבקש להבהיר שגם אם נקבל את הדעה המקובלת שיסוד ומקור סמכותו והכח המחייב של פסק דין שיוצא מביה"ד הגדול, נובע מהסכמת הצדדים וקבלתם את תקנות הדיון שעל פיהן ניתן לערער על פסה"ד של ביה"ד האזורי בפני ביה"ד הגדול לערעורים וביה"ד הגדול רשאי לדון ואף לבטל פסק דין של בי"ד קמא, וכן מהסכמתם וקבלתם של בתי הדין עצמם שפסק הדין שהוציאו ניתן לערעור ובטול ע"י ביה"ד הגדול לערעורים. בטוי לגישה זו מצינו בפסק דין של ביה"ד הגדול בפסקי דין רבניים כרך י' (עמודים 168-180). בענין היתר נשואין. הגר"א שפירא ראש הישיבה והרב הראשי לשעבר כותב בפסה"ד הנ"ל (עמ' 180) וז"ל "דבכל פס"ד יש יסודות שעל פיהן ביה"ד לערעורים מבטל פסק דין של ביה"ד האזורי, חדא מכח תקנות הדיון ואדעתא דהכי הצדדים מתדיינים שביה"ד לערעורים יבדוק מחדש את הבעיה אם יש כאן פס"ד בטעות, ואין כאן דין של ביה"ד בתר בי"ד לא דייקי מכיון שנשפטים מחדש ניתן פס"ד חדש, ושנית שמכיון דכך נתקנו תקנות הדיון לכתחילה י"ל דביה"ד פסק אדעתא דהכי שיעורער בבית הדין הגדול". במאמרי "מקור הסמכות של ביה"ד הגדול ומסגרת סמכותו שנדפס בספר שורת הדין ח"ג עמודים, רי"א-ר"כ, בררתי לגבי איזה חלקים, נמוקים אלו של תקנה קבלה והסכמה, הסבר זה מתקבל, ואיזה חלקים בהליך הערעור שעוסק בו ביה"ד הגדול ובעיקר כאשר ביה"ד הגדול מבטל פסק דין דביה"ד האזורי אין הסבר זה מספיק וקיים טעם אחר שקובע את הכח והסמכות והתוקף המחייב שיש לפסקי ביה"ד הגדול. בפסק דין של ביה"ד הגדול מיום ט' בטבת ה' תש"ה כשבא בפניו שאלה בדיני ממונות הגדיר בלשון כוללת "שמכיון שדבר הערעורים נתקבל לתקנת חכמים שדנה כדין תורתינו הקדושה וכל הנכנס לדין נכנס אדעתא דהכי". נמוקים של תקנה קבלה והסכמה, של הצדדים ובית הדין עצמן, אינם שייכים לנדון שבפנינו שכן אין מדובר בהליך

-6-

שמיעת ערעור על פסק דין של ביה"ד האזורי, אלא בבקשה ליישום ואכיפת פס"ד של ביה"ד מחברי ביה"ד הגדול, שיידון ויישם ויאכוף אותו, הרכב אחר מחברי ביה"ד הגדול ולא מצינו במסגרת תקנות הדיון ההסכמה והקבלה שחברי ביה"ד הגדול קבלו על עצמם לראות בפסק דין של הרכב ביה"ד הגדול כפס"ד סופי מחייב בלא שיבדק פסק דין לגופו ובלא שכח ההלכה והפסיקה לגופו הוא היחיד שמחייב את חברי ביה"ד הגדול.

על כן המסגרת היחידה שעלינו לדון בבקשה שבפנינו הם ההלכה והדין בלבד.

מאחר וביה"ד הגדול שואב את עיקר כוחו וסמכותו לבטול פסק דינם של בתי הדין האזוריים מכח הבסיס של ברור ולבון האסמכתאות והמקורות ההלכתיים שעל פיהם מוכרע ונפסק הדין, עלינו לבחון את היסודות ההלכתיים שעליהם ומכוחם הגיע ביה"ד להחלטתו לבטל את פסק דינו של ביה"ד האזורי ולקבוע את קביעתו, שהאשה חייבת לקבל את הגט, וכן שהיא הפסידה את מזונותיה ומדורה.

עיון בפסק הדין של ביה"ד הגדול מלמד שאת פסיקתו לביטול פסה"ד של ביה"ד האזורי, וקביעתו שלו, ביסס ע"ס שלושה נמוקים. א. שהצדדים הם בני עדות המזרח שלא חל עליהם חדר"ג כך שלא חל עליהם אסור לגרש אשה בעל כורחה, וכן בכתובתה שנתן הבעל לאשתו לא נכתבה שבועה שלא יגרשנה בע"כ. ב. שהצדדים חיים בנפרד למעלה מעשרים שנה. ג. שאסור להנציח מצב זה שבו בני הזוג גרים בנפרד זמן ממושך כל כך והדבר עלול לגרום להרבה אסורים ודי למבין.

נמוקים אלו נתנו ע"י דעת הרוב. לעומתם, עמיתם לביה"ד, הגר"א הורביץ שליט"א חלק על דעתם והתנגד לקבלת הערעור, לבטול פסק דינו של ביה"ד האזורי, וטען שאין בנמוקים בסיס הלכתי לחייב את האשה לקבל גט. ביחס לנמוק הראשון, שהצדדים הם בני עדות המזרח שלא חל עליהם חדר"ג ובכתובה לא היתה שבועה של הבעל שלא יגרש האשה בעל כורחה, כותב הגר"א הורביץ דמציאות זו לא גרועה מדינא דגמרא דיכול בעל לגרש אשתו בע"כ ומכח דין זו אין מקום לומר שהאשה חייבת לקבל את הגט. וצטט את שכתב בשו"ת רשב"ש ת' תי"א, וז"ל "והרביעית הוא שאין בגרושיה לא מצוה ולא עבירה ולא חיוב כפיה, כגון אשתו שניה שאין בה לא ערוה, ולא דבר של כאין שהקדיחה את תבשילו או ששנאה או מצא אחרת נאה הימנה. בזו אין חובה על ב"ד ליזקק לו. שאעפ"י ששנינו בפרק חרש (יבמות קי"ב, ב') האשה יוצאה לרצונה ושלא ברצונה והאיש אינו מוציא אלא לרצונו, אין הכוונה שב"ד יכריחוה לבוא לקבל גיטה, אלא שאם זרק לה גט בחיקה אעפ"י שהיא אינה רוצה להתגרש גרושין גרושין אעפ"י שלא ברצונה". באור הדברים שדין הגמ' שקובע שנתן לגרש אשה בעל כורחה ושלא מדעתה, רק קובע שאין דעתה ורצונה של האשה תנאי בתוקף הגט והגרושין, וגם אם הגיע אליה הגט בנגוד לרצונה ובע"כ הגט גט. אין בקביעה זו כשלעצמה כל הוראה שבי"ד יכפו עליה להתגרש בלא עילה הלכתית שמחייבת אותה לגרושין. וכן כתב שם הרשב"ש בהמשך דבריו. בזה"ל "וכבר טעו בזה קצת מגסי הרוח מחמת שראו בהלכות גרושין בפ"א (ה"ב) שכתב הרמב"ם ז"ל שהאשה מתגרשת שלא ברצונה ואלו עניי הדעת חסרי מוח לא ידעו הפרש בין בעל כרחה ושלא ברצונה, לכפיית ב"ד, שאילו אמרה המשנה שהאשה מתגרשת בכפייה שכופין את האשה להתגרש, היה חובה על ב"ד לכופה להתגרש, אבל לא אמרה המשנה אלא שהיא מתגרשת שלא ברצונה. אבל הב"ד יכפו האשה להתגרש שלא במקום מצוה, אין לנו".

הגר"א הורביץ שליט"א הביא דברי הרשב"ש שצטט, בפסק דין שכתב, מובא בפד"ר ח' י"ג עמוד 273. ושם בפסה"ד הביא דגם ההפלאה והנודע ביהודה כתבו בפשטות כדברי הרשב"ש.

הנודע ביהודה ח' אה"ז מהדור"ת סימן ק"י כתב בזה"ל, "אבל האשה אף שבעלה יכול לגרשה בע"כ מ"מ אין שום חיוב עליה שתהא מחויבת לקבל גט, ואם יכולה להשתמט שלא יגרשנה לא ידעתי בזה עליה שום איסור". וההפלאה בק"א סי' ע"ז אות ג' כתב וז"ל ...

-7-

אלא משום דכיון שנאמר ישלחנה וכיון שרוצה לגרש אינו מחויב לכופ', אבל במזון וכסו' נראה דחייב עד שיגרשנה דנהי שנתנה לו תורה רשות לגרש בע"כ מ"מ היא אינה מחויבת לומר רוצה אני וכל זמן שאינו מגרשה בע"כ חייב הוא בשאר וכסות".

אמנם מצינו בבית מאיר ח' אה"ע סי' קט"ו ס"ק ד' בסוף הדבור שכתב בזה"ל, "... דלא חיישינן לומר כיון דבע"כ תופס, יהא מקרי נמי תופס במקום שחב, משום שהוא מחיוב גמור ועומד לשלם, כן י"ל גבי גרושין שכן דרכי התורה שהאשה משועבדת לקבל גיטה כשרוצה לגרשה, ולהכי יוכל לגרשה אף בע"כ ואף ע"י שליח".

ומדבריו אלו משמע שהאשה כן משועבדת לקבל גיטה כשרוצה הבעל לגרשה אלא שהדברים צע"ג מהיכן למד מ"דרכי התורה" שאשה משועבדת לקבל את גיטה כשהבעל רוצה, גם כאשר אין לו כל טענה או טעם שבגינם קבעה תורה שהאשה חייבת לקבל את גיטה, אלא ודאי שיש לקבל את דבריהם והבנתם של הרשב"ש והנודב"י וההפלאה שדינא דגמ' שהבעל יכול לגרש אשתו שלא ברצונה ובע"כ אינו קובע ויוצר שעבוד אצל האשה. בדברי הרשב"ש שהובאו לעיל יש התיחסות לקביעתו של הבית מאיר הנ"ל והוא דוחה אותה בלשון חריפה, שמי שאומר כקביעה זו "לא ידע הפרש בין בעל כורחה ושלא לרצונה, אבל לא אמרה המשנה אלא שהיא מתגרשת שלא ברצונה, אבל הבי"ד יכפו אשה יכפו האשה להתגרש שלא במקום מצוה אין לנו". וכך י"ל גם על דברי הבית מאיר שאם לדעתו התורה שיעבדה את האשה לקבל גיטה כשהבעל רוצה לגרשה גם בלא טענה ונמוק שקובע שיש מצוה להתגרש היה צריך להיות שבי"ד יכפה על האשה למלא שעבודה זה כשהיא מתנגדת, וזה כמובן לא מצינו בשום מקום שבי"ד יכפה על אשה להתגרש ולקיים "שעבודה" בלי כל טעם וסיבה נוספים לעצם רצונו של הבעל להתגרש.

ואולי ניתן לבאר כוונת דברי הבית מאיר ע"פ דברי הקצות החושן בסוף סימן קפ"ב שכתב "דנראה דכמו דמצינו בחו"מ סי' ק"ה סעיף ג' דהלוה יכול לזכות ע"י אחר לאחד המלוים אף דחב בזה לאחרים, ומשום דעל דבר שלו בידו לעשות בו כרצונו, א"כ ה"ה גבי אשה כיון דהתורה זיכתה לו לגרשה בעל כרחה, הרי זה כדבר שלו ויכול לעשות כן אף ע"י שליח, ודוקא התופס לבעל חוב שעושה שליח על דבר שעדיין אינו שלו לא מהני במקום שחב לאחרים". ועיין בשו"ת בית אפרים אה"ע סי' קי"ד ד"ה וראיתי. ובשו"ת באר יצחק אה"ע, סוס"י י"ד שכתבו כהקצות הנ"ל. המפרשים הנ"ל מפרשים שבזה שהתורה נתנה לבעל היכולת לגרש האשה בעל כרחה הרי שהגרושין הם כדבר שלו. וכתב הבית מאיר שלאחר שנתנה התורה הזכות לבעל לגרש האשה בע"כ, האשה אינה יכולה להתנגד לקביעה זו של תורה והיא משועבדת וכפופה לקביעת תורה זו, אבל אין בדברי הבית מאיר כל קביעה שהאשה משועבדת לבצע את רצונו של הבעל ולקבל בפועל את הגט.

וע"פ באור זה אין בדברי הבית מאיר, כל חזוק לקביעתו של ביה"ד הגדול שבני עדות המזרח שלא קבלו במפורש החדר"ג שלא לגרש האשה בע"כ דאז גם ניתן לחייב בפס"ד את האשה לקבל הגט מיד בעלה.

לאור כל דברי המפרשים והפוסקים, היותם של הצדדים בני עדות המזרח שלא חל עליהם החדר"ג, שבעל לא יכול לגרש אשתו בע"כ, אינו יכול להוות סיבה בפני עצמה שתחייב את האשה לקבל גיטה מיד בעלה. על כן, ק"ו שאין בית הדין דנן יכול להעתר לבקשת הבעל לאכוף ולכפות על האשה באמצעים משפטיים של קנסות שתקבל גיטה מיד בעלה.

בנוסף על כל הנאמר עד כה, נראה לי שבנדון דנן גם שהצדדים הם בני עדות המזרח וגם שבכתובה לא נאמרה שבועת הבעל שלא יגרש אשתו בע"כ, אין הבעל רשאי לגרש אשתו בע"כ. שכן הצדדים נשאו זל"ז בישראל בעיר רחובות, בשנת תשכ"ב. וברור ללא כל ספק שכל בני זוג הנישאים בישראל נישאים על דעת שאין מגרשין את האשה אלא מדעתה והסכמתה, והאשה ודאי שנישאת על דעת שבעלה לא יוכל לגרשה אלא מדעתה. חוקי המדינה בישראל רואים בשויון בין איש לאשה עקרון משפטי יסודי ובפרט בהשואה שבין

-8-

איש לאשתו להשוות כח האשה לכח האיש, שכשם שהאיש אינו מוציא אלא לרצונו כך האשה אינה מתגרשת אלא לרצונה. (לשון שו"ת הרא"ש כלל מ"ד סימן א' בבאור טעם תקנת רגמ"ה, "כדי שהדור לא יהיה פרוץ שמזלזלין בבנות ישראל בזריקת גט בעל כרחה,

שלכן תיקן להשוות כח האשה לכח האיש"). חוקים והחדר"ג אלו יצרו את מנהג כל בני הזוג הנשאים ללא הבדל בין עדות המזרח לעדות אשכנז לשומרי מצות ולשאינם שומרי מצות, שנישאים על דעתם זו, שלא לגרש האשה אלא מדעתה והסכמתה. ואנן סהדי וסתמן כפרושן שעל דעת הסכמה וקביעה זאת הם נשאין. ובנסיבות אלו שהצדדים שבפנינו נשאו על דעת כן אין זה משנה אם מוצאם מעדות המזרח או מעדות אשכנז, ועל נסיבות אלו כתב בשו"ת הרשב"א ח"ד סימן קפ"ו בזה"ל, "ומכאן נלמוד לנדון שלפנינו שכל שנשא במקום שאין מגרשין אלא מדעת האשה סתמו כפירושו ועל דעת כן נשאה שלא יגרשנה אלא מדעת, ואם יגרשנה שהוא חייב מה שנהגו לחייב העובר על אותו מנהג בין בקנס בין בנדוי, ואפילו הוציאה ממקום שנשאה ושיש שם מנהג קנס, והוליכה למקום אחר, אינו רשאי לגרש אלא על פי דרך המנהג מקום של נישואין שעל מנת כן נשאה וכל שכן אם יש שם הסכמה ידועה ויכולים הם לקונסו, באותו קנס או לנדותו כאילו נשא וגרש שם", ע"פ דברי הרשב"א י"ל גם בנדון דנן דודאי שיש לראות את ישראל כמקום שכל בני זוג נישאים על דעת שאין מגרשין אלא מדעת האשה וסתמו כפרושו שעל דעת כן נשאו שלא יגרשנה אלא מדעת. ואין הבדל לאיזה עדה משתייכים בני הזוג. עדות אשכנז או עדות ספרד.

יש להדגיש שכבר בשו"ת הר"ן סימן ל"ח מעיד הר"ן, מנהיג ופוסק דורו, על תקופתו בענין הדין, אם אשה מתגרשת בעל כורחה, וכתב וז"ל "... וכי תימא יתן לה גט שהרי האשה מתגרשת בעל כרחה ... אף בזה אינו רשאי מפני קנס שיש בדבר מצד המלכות כאשר אמרתם, ולא עוד אלא שאנו מוחזקים שיש חרם הקהילות בדבר, או תקנת רבינו גרשום ז"ל, ודבר זה פשט אסורו בכל ישראל שלא שמענו ולא ראינו אשה מתגרשת בעל כרחה, ואין אומרים לו לאדם לפרוץ גדרן של ראשונים כדי לקיים שבועתו". אמנם מצינו חלוקי דעות בין הפוסקים בקביעתו זו של הר"ן שאיסור לגרש אשה בעל כורחה פשט אסורו בכל ישראל. ועיין בשו"ת מהרשד"ם אהע"ז סו"ס ע"ח ובספר גט פשוט סי' קי"ט ס"ק כ"ב שכתב וז"ל, "ומיהו היה נראה דתקנה זו לא פשטה בספרד ומערב וכל המזרח וכ"כ המהר"ם אלאשקר ססי' צ"ה, אך הר"ן בסי' ל"ח כתב שפשט איסורו בכל ישראל והרשד"ם חייש לה". ובגט מקושר סי' קי"ט ס"ק כ"ב כתב שמדלא הזכיר הב"י חרם זה ש"מ דלא ס"ל כהר"ן שפשט איסורו בכל ישראל.

ועיין בשו"ת חת"ס חו"מ סי' ר"ג ובחלק אהע"ז ח"א סי' א' ובשו"ת עין יצחק אהע"ז ח"א סי' ד' ס"ק כ' ובשו"ת יביע אומר ח"ה אהע"ז סי' א', ובנודע ביהודה מהדו"ק חל' אה"ע סי' א' ובמהדו"ת סי' ק"ג קבע על יסוד דברי הר"ן הנ"ל שהאסור לגרש אשה בע"כ חמור מאסור לשאת אשה שניה על אשתו. ועיין בשדי חמד מערכת גרושין סי' ב' אות ח' שדן בדברי הנודב"י הנ"ל.

לאור דברי הר"ן והתיחסות הפוסקים לקביעתו שנאמרה כבר לתקופתו שלו ק"ו שבתקופתינו ובמקומינו כאן בארץ ישראל אין לקבל את קביעתו החד משמעית של ביה"ד הגדול שעל צדדים בני זוג שמשתייכים לעדות המזרח שלא חל עליהם איסור לגרש האשה בעל כורחה. היה על ביה"ד לפחות ללכת בדרכיו של המהרשד"ם הנ"ל שכבר בתקופתו חשש לדבריו של הר"ן וכתב ופסק שם בתשובתו בזה"ל, "ועם מטיל אני עליו לפייסה בכל מיני פיוס ובפרט שתתפייס לקבל גט מרצונה שהרי כתב הר"ן בתשובה וז"ל שאנו מוחזקים שיש חרם בקהילות או תקנת ח"ג ודבר זה פשט אסורו בכל ישראל שלא ראינו ולא שמענו אשה מתגרשת בעל כרחה, נראה דודאי דבכל אשה קאמר בין ארוסה בין נשואה וקאמר ג"כ שפשט איסורו בכל ישראל מה שלא היה כן בתקנה הראשונה ע"כ צריך עכ"פ שיפייסנה, הנלע"ד אני הצעיר, שמוא' די מדינה". עפ"ז בנדון שבפנינו שביה"ד דנן נדרש לתביעתו של (מערער) הבעל לכפות על האשה בנגוד לרצונה לקבל את הגט, וזאת

-9-

באמצעים משפטיים של קנסות, ודאי שלא נוכל לקבל תביעתו זו ודינה להדחות, וכאמור עיקר טענתינו שלא ניתן לחייב את האשה לקבל ג"פ מתבסס על הקביעה העובדתית, שברורה ללא כל ספק שהצדדים דנן נשאו ע"ד שלא יוכל לגרשה בע"כ. מדברי הרשב"א יש ללמוד עקרון שבני זוג יכולים להתנות תנאי בנשואיהם מכח הסכמה הדדית אישית שלהם שהבעל לא יוכל לגרש אשתו בנגוד לרצונה והסכמתה למרות שמדינא דגמ' יכול לגרשה בע"כ, וכאשר בני הזוג נשאו על דעת מנהג המקום שאין מגרשין אשה בע"כ הרי יש כן הסכמה מכללא ברורה וודאית שהיא כתנאי מפורש של בני הזוג שעל דעת כן נישאו זל"ז שלא יוכל הבעל לגרש אשתו בנגוד לרצונה והתנאה והסכמה זו שוללת מהבעל את זכותו שנתנה לו תורה לגרש אשה שלא מדעתה והסכמתה. וודאי שאין הבעל רשאי לתבוע מבי"ד שיפעל שהאשה תקבל את גיטה בנגוד לרצונה והסכמתה.

זאת ועוד י"ל, שכאשר יש הסכמה ותנאי בין בני הזוג שהבעל לא יוכל להפקיע את הנשואין ע"י הגט בנגוד לרצונה והסכמתה של האשה מונחת כאן גם הסכמה והתחייבות נוספים שהבעל לא יוכל להפקיע עצמו בלא טענה או סיבה, מהחובות שיש לו כלפי האשה שנוצרו עם הנשואין כגון מזונותיה, וודאי שהאשה שנתנה הסכמתה לנשואין על תנאי שלא יוכל הבעל להפקיע את הנשואין שלא מדעתה, וכן שלא תפסיד את זכויותיה שנובעות מהנשואין שביניהם, וכן כתב בשו"ת הרשב"ש סי' תי"א, וז"ל, "ואף בזו אני אומר שאם אינה רוצה לבוא לקבל גיטה אין לה מזונות כיון שאין איסור בגירושיה והעכבה היא ממנה אין לה מזונות. אמנם זה כולו הוא על פי הלכה, אבל בספר אורחות חיים (להר"א מלו'ניל ח"ב סימן י"א הלכות גיטין ד"ה כתב הר"י מקורבל) "ונהגו העולם שלא לגרש אלא ברצון שניהם", אם כן כיון שנהגו כך וקיימא לן דכל כי האי גוונא מנהגא מעליתא היא חייב הוא במזונותיה עד שתתפייס להתגרש שזה דבר שבממון הוא והמנהג (הזה) הוא אם נתברר דינו הוא כתנאי וכל תנאי שבממון קיים וכבר שנינו הכל כמנהג המדינה". דברי הרשב"ש הנ"ל הובאו בפסק דין של ביה"ד הרבני הגדול בהרכב הדיינים הרה"ג הראשל"צ הרב י. נסים זצ"ל, הרב י.ש. אלישיב שליט"א והרב ב. זולטי זצ"ל. פד"ר ח"ג עמוד 184. ובעקבות דבריו כותב שם ביה"ד בזה"ל "והואיל ומנהג ותיקין הוא בכל תפוצות ישראל הנודעות לא לגרש בעל כורחה הרי לפי"ד הרשב"ש חייב הבעל במזונותיה" בפסה"ד הנ"ל הצדדים היו בני עדות המזרח שלא חל עליהם החדר"ג ובכ"ז דחה ביה"ד את ערעורו של הבעל על חיוב מזונות האשה שחויב בו.

כדברי הרשב"ש מצינו בשו"ת דברי מלכיאל ח"ג סי' קמ"ב ד"ה ועוד נראה שכתב בזה"ל "אבל אם התנתה אשה בפרוש בשעת קדושין שלא יוכל לגרשה בלי רשותה, ודאי שאינו יכול לגרשה בע"כ אף במקום שלא פשטה תקנת רגמ"ה דאדעתא דהכי נשתעבד לה בכל דיני אישות שלא יוכל לפטור א"ע ממנה בלי רשותה, ובזה לא שייך לומר מתנה עמ"ש בתורה ..., אבל אם התנה שלא יוכל לגרשה בע"כ, ה"ז כמוסיף חיוב לאשתו ושפיר יכול לחייב א"ע ואין זה בתורת תנאי רק בתורת חיוב וכאילו היתה מתנה עמו שיתן לה מזונות כפולים דודאי יכול לחייב את עצמו על זה ... וכן נמצא בכמה מקום שאם התנתה עמו שלא ישא אשה אחרת עליה תנאה קיים. וגם דהא קיי"ל כר"י דבדבר שבממון תנאו קיים. וא"כ אצלינו שיש תקנת רגמ"ה הרי נתחייב לה באופן זה בשעת הקדושין אדעתא דמנהג ותקנתא דרבנן קידשה וכן היא נתקדשה ע"ד זה ובודאי אסור לו לגרשה דהוי כגוזלה, ונהי דבדיעבד אם גירשה אין שייך לפסול הגט בשביל זה אבל מ"מ הוי כגוזלה ומפקיע שיעבודה שיש לה עליו קודם זמנו וא"כ אסור להציל א"ע בממון חבירו ואין שום מקום להתיר לו לגרשה בע"כ או לישא אשה על אשתו".

לאור האמור בנדון דנן שהצדדים נשאו זל"ז על דעת שבישראל אין הבעל יכול לגרש אשתו בע"כ ויש לראות בזה כתנאי מפורש ביניהם כדין כל הזוגות שנישאין בישראל. גם בנוגע לעצם היכולת לגרשה בע"כ, וגם בנוגע לתנאי הנשואין והזכויות והחובות שהנשואין נותנים לאשה ולאיש שאין לבטלם בע"כ. וסתמן כפרושם ובלשון הרשב"א, וודאי שאין להפקיע מהאשה את זכותה לקבל מזונותיה ומדורה מבעלה, על כן אין לקבל את פסיקתו של ביה"ד הגדול שהאשה הפסידה את מזונותיה. עוד בטרם שבוצע הגט לא היה לבית

-10-

הדין הגדול כל ידיעה וודאות שהצדדים דנן מפורש נשאו על דעת מנהג מספר קהילות ספרד כגון העדה המרוקאית כפי שהביא הראל"צ הגר"ע יוסף שליט"א בשו"ת יביע אומר ח"ה אה"ע סימן א' שרבני מרוקו שעלו מהתם להכא בשנים אחרונות, העידו על מנהגם בזה בארצות המערב שלא נהגו איסור לגרש בעל כרחה ושהמנהג הפשוט בארצותיהם שמיד שהבעל משליש בקופת ביה"ד סך כתובתה פוטרים אותו מכל חיוביו שאר כסות ועונה ומגרשים את האשה ואם האשה מסרבת מתירים לבעל לשאת אשה אחרת עליה". גם ע"פ מנהגם זה האשה מפסידה את שארה כסותה רק לאחר שהבעל מפקיד בביה"ד את כתובתה וכל עוד שכתובתה לא הופקדה חיוב מזונותיה לא פוקע א"כ מדוע פסק ביה"ד הגדול שהאשה הפסידה מזונותיה ומדורה החל מיום מתן פסה"ד, כאשר בסעיף ד' שבפסה"ד, ביה"ד הגדול פונה לביה"ד האזורי שיקבע מהו הסכום שהבעל ישלם לאשתו עבור הסך אלף לירות ישראליות הרשום בכתובה וזאת ניתן לעשות גם לאחר הגט. כלומר שביה"ד סבר שהפסידה מזונותיה ומדורה גם בלי שנקבע עדין כתובתה ובודאי שלא הופקד בבי"ד סכום הכתובה, וכן ביה"ד פסק שאת הגט ניתן לבצע גם לפני שנקבע גובה כתובתה והסכום שנפסק יופקד ע"י הבעל בביה"ד.

באשר לנמוק ג' שנתן ביה"ד בו נאמר "שאסור להנציח מצב שבו בני זוג גרים בנפרד זמן ממשוך כל כך והדבר עלול לגרום להרבה אסורים ודי למבין". ומסיבה זו מחייב ביה"ד את האשה לקבל הגט למנוע מצב אסורי, מעיון בחומר שבתיק לא ברור לי לאיזה אסורים ירמז ביה"ד ומעלה את חששו עליהם, ואפי' אם נקבל שמדובר באסורים שעלולה האשה לעבור עקב מצב הפרידה הממושך מבעלה, האם ע"מ להציל א"א מחשש אסורים חמורים שתעבור בעתיד ניתן לכפות עליה ע"י חיוב וכפיה לגט. לא מצינו שבי"ד שפועלים במצות כפיה על המצות והצלה מאסורים שרשאים לפגוע בזכויות ממון ובזכות אישית שיש לאדם.

במסגרת כפיה להצלה מאסורים מצינו בדברי המפרשים והפוסקים בחדושי הר"ן למס' חולין קל"ב ע"ב והרע"א בדו"ח על מס' כתובות פ"ו, ע"א והנתיבות חו"מ סי' ג' ובמשובב נתיבות שם, ובשו"ת חת"ס ח' חו"מ סימן קע"ז, שכופין האדם עד שתצא נפשו כלומר פוגעים בגופו אבל לא מצינו שבמסגרת כפיה יאמר שעד שאתה כופהו בגופו כפהו בממונו.

אמנם מצינו בב"ח חו"מ סי' רכ"ח אות א' שכתב וז"ל, "ובפרק מי שמת אהא דתנן (ב"ב דף קנ"ו) בני רוכל תקברם אמם כלפי שהיו רשעים שהיו מקיימים קוצים בכרם לא היו חוששים לקיים צוואת אמם, הקשה לשם בשם הר"א מרעגנשפורג, היכא מצינו שבשביל שעובר על דברי תורה שמותר לגזול ממנו ותירץ שאין הכי נמי היכא דאין בידינו לכופו בענין אחר לקיים דברי תורה, דהשתא גופו מכין לקיים מצות ממונו לא כל שכן עכ"ל לפי זה הך דרשא דרב חננא לענין אונאת דברים אית אמרה דמותר להונותו אם אינו מקיים דיני תורה ומכל שכן אונאת ממון דמותר ולענין מעשה צ"ע". ע"כ הרי דהלכה למעשה הב"ח לא הסכים שניתן לפגוע בממונו של אדם ע"מ לכפות עליו שלא יחטא. וגם לדברי הר"א מרעגנשפורג דהשתא גופו מכין לקיים מצות ממונו כל שכן מדובר שהאדם ודאי ימשיך לחטוא בעתיד כדוגמת בני רוכל שהיו רשעים ובאמצעות הכפיה בממון יש סכוי שיציל מהאסור. ואילו בנדון דנן אין לנו כל ידיעה שהאשה נמצאת במצב של חטא ואסור וגם הבעל לא טען בזה, א"כ איך אפשר להפסידה את זכויות מזונותיה ומדורה רק משום החשש שאולי אם ימשך מצב הפרוד האשה עלולה לחטא ובשו"ת דברי מלכיאל הנ"ל שפסק שכאשר בני זוג נישאו על תנאי והסכמה אם במפורש אם במכללא, כנדון דנן, שאין כופין האשה להתגרש כדי להציל מאסור וז"ל "ובודאי אסור לו לגרשה דהוי כגוזלה, ונהי בדיעבד אם גירשה, אין שייך לפסול הגט בשביל זה אבל מ"מ הוי כגוזלה ומפקיע שיעבודה שיש לה עליו קודם זמנו וא"כ אסור להציל א"ע בממון חבירו".

למסקנה לאחר ברור כל ג' הנמוקי פסה"ד של ביה"ד הגדול לא מצאתי בהם את הבסיס ההלכתי שמכוחו יש לחייב את האשה לקבל גט פטורין מבעלה. ואני מצטרף לדעתו של

-11-

הגר"א הורביץ שליט"א שדחה את ערעור הבעל שלא מצא בנמוקי דעת הרוב שמכוחם ניתן לחייב את האשה בגרושין, וכן לדעתו של ביה"ד האזורי ברחובות שדן בתיק תקופה ממושכת ולא מצא בסיס הלכתי לחייב את האשה בג"פ וליישמו. וכן אני מצטרף לבתי הדין האזוריים בירושלים ובאשדוד שג"כ לא מצאו בנמוקי פסה"ד של ביה"ד הגדול בסיס הלכתי לחיוב האשה בג"פ וסרבו ליישמו, על כן יש לדחות בקשת הבעל שביה"ד הגדול ינקוט באמצעים משפטיים שנתונים בידו לאכוף ולכפות האשה ע"י קנסות או מאסר ולבצע את פסה"ד של ביה"ד הגדול שחייב האשה בגט, אם חיוב אין כאן כפיה ואכיפה ק"ו שאין. אין להעלות על הדעת שבעל שזנח את אשתו ועבר לחיות עם אשה זרה ובמשך שנים התכחש ולא קיים את חובותיו כלפי אשתו ומשאירה בבדידותה לא עוול בכפה שיקבל סיוע מביה"ד למלא שרירות לבו ורצונו לכפות עליה בעל כורחה בצוע הגט. כאשר אין כל בסיס הלכתי לתביעתו. גם ביה"ד הגדול שחייב את האשה בג"פ אין בנמוקיו כל סיבה שנובעת מאשמתה או מצידה של האשה, אדרבא ביה"ד מציין שהבעל המבקש לכפיה אינו "טלית שכולה תכלת" וכל המצב הקשה של הפרוד הממושך נובע מאשמתו של הבעל. המסקנות מכל האמור שיש לדחות בקשת הבעל לאכיפת וכפית האשה לקבל ג"פ.

ונ"ל להוסיף שאמנם המסגרת שבית הדין דנן נתמנה ע"י נשיא ביה"ד הגדול לדון היא בקשת הבעל לאכיפת ויישום סעיף א' בפסק דינו של ביה"ד הגדול שחייב את האשה בקבלת ג"פ אך תוך כדי הברור ההלכתי הנ"ל הוברר שגם סעיף ג' שבפסה"ד בו פסק ביה"ד שהבעל פטור ממזונות האשה ומדורה אין לו כל בסיס בהלכה שכן אם אין מקום לחייב את האשה בגט, וכן הבעל אף לא הפקיד גיטה וכתובה של האשה כנ"ל (גם אם נקבל את שיטת המזרחי), אין כל סיבה בהלכה שלא ישארו עדיין חיובי הבעל למזונותיה ומדורה כפי שפסק ביה"ד האזורי ברחובות, ומדוע שהאשה תפסיד את זכויותיה למזונות ומדור כאשר ע"פ ההלכה היא זכאית להם. אמנם סעיף זה שבפסה"ד לא נקבע במסגרת שנדון בו אך מאחר וע"פ ההלכה התברר שאין לו בסיס בהלכה חובתינו שלא להסתר במחסה של פורמליות ומסגרת, ולהעלים את הדין וההלכה מהאשה, ולומר לה את דעת ההלכה שכל עוד שלא נתגרשה היא זכאית למזונותיה ומדורה כך שלמעשה פסק דינו של ביה"ד האזורי ברחובות שחייב את הבעל במזונותיה ומדורה של האשה זכותה ליישמו.

בסעיף זה בו פטרו ביה"ד את הבעל מלשלם את מזונות ומדור האשה, ביה"ד נותן פרס לחטוא. בעל שזונח את אשתו מורד בה ומתנער מכל חובותיו כלפיה ללא כל סיבה וטענה מוצדקת, ובשרירות לב משאירה שנים רבות לבדה נבגדת, כשבונה חיים אחרים עם אשה זרה, יבוא לביה"ד ויבקש לקבל שכר על חטאיו כלפי אשתו ויטען שפרוד השנים הממושך שעזב את אשתו בחטא ונפרד ממנה למעלה מעשרים שנים מהוה עילה שביה"ד יפטור אותו מחובתו למזונות ומדור האשה. בנסיבות אלו חובה עלינו לחזק את זכויות שיש לאשה אצל בעלה, במקום לפטור את הבעל זה ממזונות ומדור אשתו החוקית כפי שפסק ביה"ד, עלינו לומר את שאמר ופסק ביה"ד הגדול בהרכב הראשל"צ הרה"ר הרב י. ניסים זצ"ל, הגר"י אלישיב שליט"א והגר"ב זולטי זצ"ל. הובא בפד"ר ג' עמודים 188-176 לבני זוג מבני עדות המזרח כנדון דנן, שצטט את דברי שו"ת החתם סופר חו"מ ס' קצ"ה שכתב שם בזה"ל "ומ"מ לדינא נ"ל שאם לא גזר רגמ"ה על ככה (למנוע ממנה שכ"ו כשהבעל מוכן לגרשה), ראוי לגזור עתה, כי הדור פרוץ בעו"ה וכל אדם יעשה כך ואם לא יהבי לי אחריני ילך שובב בצוק לבו כמו בדורות הללו בעו"ה תהי ואין בידינו לגזור גזירות חדשותמ"מ הלא המהרי"ק אסר וחלקת מחוקק מסכים על ידו א"כ לא יהיה ידינו ללמוד להקל ולטעון קים לי". וכתב על זה ביה"ד הנ"ל והוסיף ואם החת"ס בדורו חזה התוצאות הבלתי רצויות אשר יוכל לצאת מזה שכל בעל יבוא ויטעון קים לי כרא"ם על יסוד טענה במלמא שיבדה מלבו, כש"כ בדורינו אנו ביחוד בתקופה של קבוץ גלויות - אשר הרבה קהילות נעקרו ממקומם, ומתפוצות שונות והרגלי חיים שונים עלו ארצה כאן הם מוצאים את זיווגם ואם ניתן רשות בידי הבעל לפרוק מעליו עול המזונות ולסלק ממנו את חובותיו הנובעות מקשר הנשואין אז יעלה ח"ו הכורת לפרוץ כרץ בחומת הנשואין ולא הנחת בת לא"א יושבת תחת בעלה.

-12-

אמנם סעיף זה של פסה"ד לא נקבע במסגרת שאנו דנים אך מאחר וסעיף זה מהוה את אחת הסיבות לכפות על האשה את הגרושין שמבקש בעלה, ובעיקר שע"פ ההלכה התברר לי שאין גם לסעיף זה בפסה"ד כל בסיס הלכתי כפי שנתברר לעיל, חובתי שלא להיסתר במחסה של פורמליות ומסגרת של תקנות ולהעלים את האמת הדין וההלכה מהאשה ועלינו לפסוק שדעת ההלכה שכל עוד שהאשה לא נתגרשה (וגם הבעל לא הפקיד כתובתה לשיטת הרא"ם) חובות הבעל למזונותיה ומגורם נשארים ולמעשה יש להשאיר את פסק דינו של ביה"ד האזורי ברחובות שמחייב את הבעל במזונות ומדור האשה, וזכותה ליישמו.

בסכום הדברים אבקש לציין שהברור ההלכתי שבפסק דינו של ביה"ד הגדול בסעיפים בהם חייב את האשה בג"פ ופטר את המבקש הבעל ממזונות ומדור האשה, נסב רק על נמוקיו של ביה"ד לפסקו, שכן אנו תבקשנו לדון בבקשה ליישמו ואכיפתו של פס"ד זה. הגר"ח איזירר שליט"א אב"ד דבית הדין האזורי ברחובות שלח לביה"ד דנן שאלה עקרונית שעלתה בפניו בברור בתיק הצדדים דנן, שהבעל עזב את אשתו וחי עם אשה אחרת שנים רבות וכתוצאה מזה גרם שאשתו אינה רוצה יותר בשלום בית עמו ומסכימה להתגרש ואף רוצה להתגרש אלא שמתנה את הגרושין בתנאי ממון. במצב זה האם הבעל יכול לדרוש לחייבה בג"פ והאם היא חייבת להתגרש, וכן האם הפסידה מזונותיה את ברורו בשאלה זו שלח לתיק הצדדים שבפנינו, שם הביא מקורות הלכתיים שונים וביניהם את פסק דינו של הגר"א הורביץ שליט"א (שהיה דעת מעוט בתיק דנן). בכרך י"ג עמודים 264-274 שדן בשאלה בתביעת בעל שזנח את אשתו לחייבה לקבל גט ששם בלבון ובברור יסודיים מגיע למסקנה שאין לחייב את האשה בנסיבות אלו לקבל גיטה. ולמסקנה זו הגיע גם הגר"ח איזירר. ואמנם שאלה עקרונית זו שנוגעת לתיק שבפנינו, ולתיקים רבים שנדונים בבתי הדין הרבניים האזוריים ובית הדין הגדול ראויה ללבון וברור יסודיים ובבקור בחג הסוכות השתא העליתי שאלה זו בפני מרן הגרי"ש אליישיב שליט"א לקבל חוו"ד והשיב לי שכאשר הסיבה והגורם לאשה לא לרצות בשלום בית, לא באשמתה, אלא נובעת ממעשיו והתנהגותו אין לחייב אותה לקבל ג"פ, כאשר הבעל תובע זאת.

ברצוני להעיר על החלטת ביה"ד הגדול שפסק את החיוב לאשה שתקבל ג"פ, אולם סרב לדון בבקשת הבעל לכפות וליישם את פסק דינו, והיפנה את בקשתו לביה"ד האזורי.

עקרונית קבעה תורה שישום ואכיפת בצוע פס"ד הוא חלק מהותי ובלתי נפרד ממצות הדיין (הרחבתי לבאר ולדון בעקרון זה בפסק דין אהרונסון נגד לב רן מנשה תיק בוררות 013726899-36-1 תשנ"ח, וכן במאמרי מעמד בתי הדין הרבניים לאור משפט התורה שבספר הזכרון הגר"ש רפאל זצ"ל פרקים ב' - ג' עמודים תקמ"ח-תקנ"ג)

אציין בקצרה את המקורות העיקריים וברור שיטתם לקביעה עקרונית זו.

-17-

לאור כל האמור גם כאשר ביה"ד הגדול מוציא פסק דין לא סיים את מצות הדיין בעצם אמירת והוראת פסה"ד, ועליו להמשיך את שהוא מצוה ליישם ואף לאכוף בצוע פסה"ד כאשר אמצעי הבצוע והאכיפה נתונים בידו והמתחיל במצוה אומרים לו גמור.

אין במסגרת תקנות הדיון כל קביעה שעל פיה, בצוע ואכיפת פסק דין שיצא מלפני ביה"ד הגדול ימסר לבצוע לידי בית הדין הרבני האזורי.

האמור בתקנות הדיון תקנה קנ"ג שבית הדין רשאי להחזיר את הענין לבית הדין שדן או לאותו בית דין בהרכב אחר או לבית דין אזורי אחר לשם דיון מחדש או לשם בירור נוסף או לשם קבלת ראיות או להשלמת נמוקי פסק הדין, מתייחס רק להחלטה של ביה"ד הגדול שלא הגיע לפסק דין סופי מהסיבות האמורות בתקנה. אבל כאשר יצא מבית הגדול הגדול פסק דין סופי וחסר רק את יישומו או אכיפתו באמצעים המשפטיים שמסורים גם ביד ביה"ד הגדול, דאז ביה"ד הגדול שהוציא את פסק הדין הוא המצוה להשלים בצועו יישומו ואכיפתו. על כן כאשר נתבקש ביה"ד הגדול ע"י הבעל להפעיל החוק לבזיון בית הדין אי ציות פסק דין עליו לדון ולהפעיל חוק זה ע"מ שפסק דינו יבוצע ויתקיים. כ"כ לשם כך יש לקבוע בית דין לבצוע גיטין שיהיה כפוף וצמוד לביה"ד הגדול לבצוע פסק דין לגרושין שיצאו מלפניו. הסדרים אלו ימנעו אי הסכמות וחיכוכים בין ביה"ד הגדול ובתי הדין האזוריים כפי שנתגלו בתיק שנדון בפנינו.

לאור כל האמור הגעתי למסקנות דלהלן:

א. לדחות בקשת המערער לאכיפת פסק דינו של ביה"ד הגדול בהרכבו הקודם.

ב. לאמץ את פסק דינו של ביה"ד האזורי ברחובות שאין מקום לחייב את המשיבה בגט

פטורין בנגוד להסכמתה.

ג. פסקי הדין של ביה"ד הרבני האזורי ברחובות שקבעו את ענין חיוב מזונות ומדור על

המערער, ישארו בתוקפם, והאשה זכאית למזונותיה ומדורה בהתאם.

(-)אברהם שרמן

ראיתי את בירורו המקיף של עמיתנו הגר"א שרמן שליט"א, וברצוני להתייחס למה שהביא בשלהי הדברים את השאלה העקרונית שעלתה בפני אב ביה"ד האזורי הגר"ח איזירר שליט"א בבירור בתיק הצדדים דנן שהבעל עזב את אשתו וחי עם אשה אחרת שנים רבות וכתוצאה מזה גרם שאשתו אינה רוצה עוד בשלום בית עמו, ומסכימה להתגרש אלא שמתנה את הגירושין בתנאי ממון - במצב זה האם הבעל יכול לדרוש לחייבה בג"פ והאם היא חייבת להתגרש? והביא שם את פסק דינו של הגר"א הורביץ שליט"א בכרך י"ג עמודים 264-274 שדן בכעין זה ומגיע למסקנה שאין לחייב את האשה בנסיבות אלו לקבל גיטה.

ולענ"ד, שבנידון כעין זה יש להבחין בין אשה שאומרת מכיון שאינך חפץ בי גם אני איני חפצה בך, שבזה יש לומר אילו היה הבעל משנה את דעתו: היה עוזב את האשה הזרה ובאמת ובתמים היה בא ומבקש סליחה מאשתו על כל אשר עולל לה, היתה גם היא מסכימה לחדש את חייהם המשותפים, וממילא אין זה נחשב שהאשה אינה חפצה בו, שהרי כל מה שאינה חפצה בו הוא משום שהוא אינו חפץ בה, אבל בעצם היא כן רוצה בו. אבל אשה שאומרת מאחר שבגדת בי שוב מואסת אני בך וגם אם תבקש אלפי סליחות איני חפצה בך, בזה אין נפקא מינה בכך שהוא היה הגורם למאיסות האשה בו, וגם אין נפקא מינה מכך שהוא עדיין עומד בסירובו להשלים עמה, כיון שברור לנו שגם אם יחזור בתשובה, האשה לא תקבלנו. ובאיזו זכות יכולה היא לעגנו: לא שלום בית ולא גירושין. כך

-18-

נראה מסברא. וגם נראה שזהו בכלל דברי רבנו ירוחם הידועים שכששניהם אינם רוצים זב"ז כופין לגרש.

ומה שהזכיר הגר"א הורביץ שם את ספיקו של הגרע"א באשה שזינתה אם יכולה לכופו לתת לה גט, משום שמעשיה הרעים גרמו לה שתיאסר על בעלה. וא"כ י"ל דה"ה בנדוננו כיון שמעשיו הרעים של הבעל גרמו לכך שאין האשה חפצה בו אינו יכול לכופה לקבל גט. הנה רוב הפוסקים חולקים של על הגרע"א וסוברים שאכן כופין אותו לגרשה. וכמש"כ בפד"ר כרך ט' עמ' 178, עיי"ש. אך עדיין י"ל דמה שלרוב הפוסקים כופין אותו לגרשה בזינתה הוא מטעם אפרושי מאיסורא, שחוששין שמא יבוא עליה, אבל לא מצד עיגון שלה, דבזה י"ל דלא חיישינן, כיון שמעשיה גרמו לכך. (ועי' בתשובת הגרע"א שם שעמד על חילוק זה). אך עי' בחי' חתם סופר שלהי נדרים שכתב וז"ל: "ואע"ג שכתבו התוס' בזבחים דאין כופין אותו להוציאה וכו' התם מיירי שהיא אינה תובעת להתגרש אז אם אין הבעל רוצה להוציאה אין הבי"ד כופין, אבל אם היא תובעת כיון שא"א לו לקיים עונתה למה יעגנה בחינם, אע"פ שחטאה וזינתה ברצון ונאסרה עליו. מ"מ אין לנו לעגנה וכופין אותו להוציאה. זה נ"ל פשוט". וכ"כ עוד אחרונים, ועי' אוצר הפוסקים ריש סי' י"א ועי' פד"ר הנ"ל עמ' 177. והנה אף שיש אחרונים שמסתפקים בזה, י"ל דהיינו רק לענין כפיה ומשום חשש גט מעושה, אבל יתכן דלכו"ע יש לחייב בגט.

ומה שכתב הגר"א הורביץ שם להוכיח ממש"כ התוס' גיטין מ"ט ב' "מדלא תקינו ליה רבנן כתובה מינה אם הקניטתו עד שגירשה", ומוכח "שאף שאינו רוצה בה יותר שהרי מגרשה מחמת שהקניטתו מ"מ בידו להשהותה ולא לתת לה גט". דבריו אינם מובנים לי, דמנין לו ששם איירי ב"אינו רוצה בה יותר", אדרבה, המשמעות היא שמגרשה משום שהיא אינה רוצה בו ומקניטתו לגרשה, אבל הוא רוצה שלא תקניט אותו ותחיה עמו בשלום, אבל אם כתוצאה מסירובה אף הוא אינו רוצה לחיות עמה - אף אם תחזור מסירובה ותבקש שלום - מסתבר שמחייבים אותו לגרשה. כי מאי נ"מ מה היתה סיבת הדבר, סו"ס עתה הוא אינו חפץ בה בשום מקרה - גם אם תשוב ותבקש שלום בית - ואינו יכול לעגנה. והוא הדין כשהיא מסרבת לחיות עמו בשלום, אף אם הוא היה הגורם לכך, יש לחייבה בקלת גט.

ועכשיו ראיתי מש"כ בזה הגר"ח איזירר, ומה שרצה להוכיח מתשובת הרשב"א שהובא בב"י סי' ע"ז, כמובן שיש לדחות שאינו דומה לנידון דידן, כאשר כתב הרב איזירר בעצמו. וראיתי שעמד ג"כ על ההבחנה שכתבנו בין אם היא גמרה אומר שלא לשוב אליו גם אם יפייסנה ויחזור בתשובה שלמה לבין כשלא נוכחנו בגמירת אומר כזו. ואם זה היה הקו המנחה את ביה"ד האזורי, דהיינו שבנדוננו יש מקום לתלות ולומר שאם אכן היה חוזר בו ומבקש שלום בית ומוכיח את כנות רצונו בזה, יתכן שגם האשה היתה מסכימה לנסיון שלום בית, אם כך הוא הדבר, הריני מסכים לפסק דינם שאין לחייב האשה בקבלת גט.

לאור האמור יש לדחות את הערעור.

(-)חיים גדליה צימבליסט

ראיתי את דברי כבוד עמיתי שליט"א. אינני מוצא צורך לפלפל בדבריהם, מאחר ודברי ביה"ד האזורי (בהחלטתם מיום כ"ו בסיון תשנ"ז) נראים לי.

בנסיבות המיוחדות של תיק זה, יש בהחלט מקום לחייב בפיצויים, וקביעתו של ביה"ד האזורי בנדון ביחס לסכום הפיצויים, נראית לי. ההרכב המקורי של ביה"ד הגדול, שנתן את פסק דינו ברוב דעות, נמנע מלאכוף את פסק הדין שלו, והטיל זאת על ביה"ד האזורי, שקבע אחרת. לא מקובל בדין תורה, לאכוף על בי"ד לפעול בניגוד לצו מצפונו, ולהלכה הנראית לו. הנוהג המקובל הוא שאותו בי"ד הקובע את החיוב בגט, הוא עצמו אוכף את פסק דינו.

-19-

כך משמעות האמור בסעיף 1 (ג) לחוק בתי דין רבניים (קיום פסקי דין של גירושין), וכך נקבע במפורש בתקנות של חוק זה. בי"ד - גם אם מדובר בהרכב של ביה"ד הגדול - הנמנע מלעשות כן, ומטיל את המלאכה על בי"ד אחר, פועל בניגוד להלכה. וגם בניגוד לחוק.

העברת התיק לביה"ד הגדול בהרכב אחר - מאפשרת לאותו הרכב לדון מחדש בנושא העקרוני. אנו לא משמשים כ"הוצאה לפועל" של הרכב אחר, ויש לנו שיקול דעת עצמי.

לפי שיקול דעתי, אין לחייב את האשה בגט, ללא פסיקת פיצויים, וכך יש לדעתי לפסוק.

לסיכום: יש לדחות את הערעור ולקיים את החלטתו של ביה"ד האזורי בנדון (מיום כ"ו בסיון תשנ"ז.

(-)שלמה דיכובסקי

לאור הדברים המבוארים בנמוקיי, ומאחר ויש בנידון זה ספק אם האשה היתה מתרצית לעשות שלום בית גם באם הוא היה חוזר בתשובה, ומבקש באמת ובתמים לחדש הקשר ביניהם, לכן מספק, אף אם אי אפשר לחייבה בקבלת גט, אין גם לחייב אותו במזונות ומדור וכדומה.

לפיכך אני מצטרף לדעת עמיתיי שליט"א רק לענין שאין לחייב אותה בקבלת גט, ותו לא.

(-)חיים גדליה צימבליסט

דעתי, בנימוקי פסה"ד שכתבתי היא, שאין לחייב את האשה בגט ללא פסיקת פצויים. נקודת המוצא לקביעה זו היא, שאמנם הלכתית לא ניתן לחייב בגט, משום שיש מקום להנחה, שאילו הבעל היה משנה דעתו ונפרד מן האשה האחרת, והיה חוזר באמת ובתמים אל אשתו, אזי יתכן והיא היתה מסכימה לחזור לחיי שלום. אולם זו הנחה בלבד, שלא ניתן לבדוק אותה במבחן המציאות לאחר פירוד כה ממושך ביניהם.

נראה לי יותר כי לאחר 20 (?) שנה של פירוד, אין מקום לדבר על שלו"ב גם מבחינתה של האשה. האפשרות לחזרה לחיים משותפים מצידה, נראית לי בלתי סבירה לחלוטין ובמידה גדולה אולי גם מנוגדת לטבע האנושי.

בנסיבות כאלו כאשר בעצם שני הצדדים אינם רוצים בהמשך הנישואין אולם הגורם לכל זה הוא הבעל, יש מקום לחיוב מותנה בגט.

הקביעה כי הצדדים חייבים להתגרש תוך כדי מתן פצוי נאות לאשה, קביעה זו מתבססת על כך שכאשר שני הצדדים אינם רוצים זב"ז, אזי יש מקום לחייבם בגירושין. יחד עם זאת, היות והסיבה למשבר שביניהם, נעוצה בבעל יש מקום לפסיקת פיצויים.

ע"כ באם יסכים הבעל עקרונית לתשלום פצויים כפי שישית עליו ביה"ד אזי יהיה מקום לפוטרו ממזונות ומדור, באם האשה תסרב לכך.

(-)שלמה דיכובסקי

לאור הנימוקים דלעיל, ולדעת הרוב, אנו מחליטים שלעת עתה שהבעל אינו מוכן לפצות את האשה פיצוי כספי נאות, הרי הוא חייב בכל חיוביה, כולל מזונות ומדור וכו'.

אשר לחיובה בגט, לדעת כל חברי ביה"ד, במצב הנוכחי, אין לחייב את האשה בקבלת גט.

ניתנה ביום י"ז בטבת תש"ס. (26.12.99).

(-)שלמה דיכובסקי (-)חיים גדליה צימבליסט (-)אברהם שרמן

העתק מתאים למקור.

הרב עזריאל אבן חן

המזכיר הראשי