הרחקות דרבינו תם עקב סרבנות גט

ב"ה

לפנינו ערעור על החלטת ביה"ד האזורי מיום כ"ז בתמוז תשע"ב (17/07/12) שנחתמה ביום 31/07/12. בהחלטה נכתב כדלהלן:

1. בפני בית הדין בקשת ב"כ האשה להטלת סנקציות נוספות על הבעל לאחר שהסנקציות שניתנו עד עתה, כולל צו להפסקת שירותים קונסולריים לא הביאו עדיין למתן גט.
2. מדובר בתיק עגינות קשה במיוחד. הבעל חוייב בגט עוד בתאריך ח' באלול תשע"א 7.9.2011, ומאז הוא מעגן את האשה, שוהה מחוץ לגבולות ישראל במדינת ניו ג'רזי, חי את חייו, עושה את כל התחבולות כדי להתחמק מביצוע פסק הדין, ואילו האשה בישראל וממתינה בכיליון עיניים לקבל הגט.
3. הואיל והבעל מסרב לציית לפסק הדין, מותר לקרותו עבריין, ודינו מבואר בשולחן ערוך יורה דעה סימן שלד.
4. מצוה על כל מי שיכול לסייע להתיר את האשה מעגינותה, לפיכך יש להימנע מלעשות טובה לבעל ו/או לדבר עמו ו/או לצרף אותו למנין ו/או לישא וליתן עמו ו/או לקברו. כמבואר ברמ"א.
5. בית הדין נעתר לבקשת האשה ועל כן בית הדין מתיר לפרסם את שמו ופרטיו ותמונתו של הבעל [פלוני] בקהילה ב[...] ו/או בכל מקום שהוא ללא הגבלה, בצירוף הודעה כי כל היודע על מקום הימצאו ויש בידו לסייע להוציא מהבעל גט, הרי הוא מצווה ועומד לכך, ואילו כל המסייע לו להמשיך ולעגן את האשה, הרי הוא מסייע לדבר עבירה.
6. בית הדין מעביר העתק החלטה זו לידי הרב [...] – רב הקהילה לפי הכתובת הבאה: [...]
7. בית הדין מעביר החלטה זו למחלקת העגונות בהנהלת בתי הדין, לפעול באמצעים העומדים לרשותם לביצוע תוכן החלטה זו ובית הדין מורה לאגף עגונות בהנהלת בתי הדין לפנות לכל גורם רבני או אחר שיש בידיו להשפיע על הבעל לתת גט, לעשות זאת.

הפרק העובדתי

המערער דנא חויב בגט בפסק דינו של ביה"ד האזורי מיום ח' אלול תשע"א 07/09/11. על פסק דין זה לא הוגש ערעור והוא חלוט. בהמשך ביום ה' בשבט תשע"ב 29/01/12 וביום ט"ו שבט תשע"ב 08/02/12 החליט ביה"ד האזורי להטיל על הבעל מגבלות לפי חוק בתי הדין הרבניים (קיום פסקי דין של גירושין) התשנ"ה-1995.

סביב חודש מרץ 2011 הבעל יצא את הארץ.

בזמן שהבעל שהה בארץ הוא הביע יותר מפעם אחת את רצונו והסכמתו להתגרש [ראה פרוט' האזורי מיום 18/11/10 ועוד], ואף הופיע לסידור גט ביום 01/02/11 וחזר בו ברגע האחרון בגלל שהאישה עתרה לביהמ"ש העליון בעניינה של הבת. אך מרגע שהבעל עזב את הארץ העניינים יגעים, והאישה עומדת בעגינותה.

הצעת ב"כ הבעל שהמו"מ יתקיים בארה"ב או באירופה כמו הטענה שישנו 'צו חוסם' שמונע מביה"ד לדון בענייני הגירושין, נדחות על הסף. הצדדים אזרחי ישראל ולביה"ד הרבני סמכות שיפוט חוקית לדון בתביעת הגירושין ובכרוך לה. הצדדים אכן הופיעו בביה"ד, התקיימו דיונים ואף התקיים מו"מ מועיל לקידום העניין, אך מרגע שהבעל עזב, אין התקדמות ממשית בתיק כאמור, אף שכבר ניתן פסק דין.

טענות הצדדים

ב"כ המערער טען בין היתר שהחלטת ביה"ד האזורי נשואת הערעור הטילה על הבעל וסביבתו הגבלות שאינן מפורטות בחוק בתי הדין הרבניים (קיום פסקי דין של גירושין), תשנ"ה-1995, ומשכך הגבלות אלו נתנו בחוסר סמכות ובניגוד לחוק.

כמו כן נטען שביה"ד לא מוסמך להטיל הגבלות על תנועותיו וזכויותיו בחו"ל, וכמו כן נטען שהגבלות אלו מהוות נידוי חברתי שאסור לפי החוק. כן נטען שהמגבלה שלא לקבור את הבעל אינה תקפה משום שלאחר מות הבעל האישה אלמנה ואין תוקף להגבלות שהוטלו לצורך אכיפת פס"ד לגירושין.

עוד טוען ב"כ הבעל שמרשו אינו סרבן גט משום שהוא מוכן לקיים מו"מ לגירושין וסידור גט בארה"ב או במדינה ניטראלית [כך במקור] באירופה.

עוד טוען ב"כ הבעל שההחלטה פוגעת בריבונות ארה"ב משום שהיא מופנית ליחידים [הרב אלקין] ולקהל שאיננו אזרח מדינת ישראל ונתון למרותה של ממשלת ארה"ב.

עוד טוען ב"כ הבעל שביה"ד התעלם מ'צו חוסם' של ביהמ"ש הגבוה של מדינת ניו גרסי שהורה על הפסקת דיון בעניין הגירושין של בני הזוג.

עוד טוען ב"כ הבעל שההוראה שלא לקבור את הבעל אינה מידתית ואינה סבירה ולפיכך היא פוגעת בהוראות חוק יסוד כבוד האדם וחרותו.

סעיף 1 לקיום פסקי דין גירושין מחייב הגשת כתב תביעה להטלת צווי הגבלה, ולא בקשה במסגרת דיון. גם סעיף 2 לחוק לא התקיים ולא נשלחו הזמנות לדיון וכן לא נקבע דיון בתוך 30 יום. בית הדין קמא, החליט על הגבלה לא קיום דיון וללא קבלת תגובת צד שני. כמו כן בית הדין האזורי לא קבע מועד לסידור הגט, וכיצד כבר מטיל סנקציות על אי סידור הגט? גם סעיף 4.א לחוק לא קויים.

בפנינו טען עוד בין היתר ב"כ הבעל שהחלטת ביה"ד היא קריאה ל'גיהאד' [כך ממש!] כנגד הבעל. מנגד המשיבה טוענת: "חברי נאם על מה התיר החוק ומה לא. שכח לציין שמדובר באשה בת שלושים ואחת שנה, שהיא עגונה כבר שנתיים. הכול היה נמנע אם הבעל היה נותן גט לאשתו. לא צווי עיכוב יציאה, ולא צווי הגבלה. לא נצטרך יותר להגיב ולדון בערעורים. בית הדין האזורי נתן לבעל כל האפשרויות לגרש את אשתו, לא הייתה שום ברירה אחרת ורק להטיל צווי סנקציות כנגד הבעל, המערער לא בא בניקיון ידיים בעת הגשתו את הערעור. לא משלם מזונות. האשה מעוכבת מחמתו, ... מדובר באשה צעירה."

דיון

באשר לטיעון המרכזי שביה"ד אינו מוסמך להטיל הגבלות שאינן מפורטות בחוק בתי הדין הרבניים (קיום פסקי דין של גירושין) התשנ"ה. נושא זה נדון והוכרע מכבר בפסק דין ארוך ומנומק של ביה"ד הרבני הגדול מיום י"ז אלול תשס"ח [תיק מס' 8455-64-1] בהרכב הגר"ש דיכובסקי הגר"א שרמן והגר"צ בוארון שליט"א. בפסק דין זה נקבע שביה"ד מוסמך להטיל הגבלות שאינן מפורטות בחוק כדי לאכוף את פסק הדין לגירושין, ובכללן ההרחקות החברתיות הידועות כ"הרחקות דרבינו תם".

הטענה כי עצם ההחלטה פוגעת בריבונות ארה"ב, טוב לה לו לא הייתה עולה. ראשית, פסק הדין ניתן על ידי בית דין רבני שהינו ערכאה משפטית מוסמכת והוא תקף לפי חוקי מדינת ישראל. בלי להיכנס לשאלת היכולת לאכוף את פסק הדין על פי אמנות בינלאומיות לאכיפת פסקי חוץ בין מדינות, ברי שקיימת חובה בסיסית של בעל דין לקיים פסקי דין שניתנו במדינת הפורום אף בלי להידרש להליכי אכיפה. שנית, בד בבד עם היות פסק דין של ערכאה משפטית מוסמכת, מדובר בפסק דין של בית דין דתי שמחייב הלכתית וחוקית במדינת הפורום השיפוטית וכן הלכתית על פי הדין הדתי כל יהודי באשר הוא, בישראל או מחוצה לה, אזרח ישראל או אזרח העולם, מכוח ההלכה (אם אין התנגשות בין החוק בחו"ל לדין הדתי, בכפוף לחריגים שאין עניינם לכאן). ביה"ד האזורי אף נקט בלשון "מִצְוָה", ו"סיוע לדבר עבירה" – מונחי לשון הנטועים היטב בדין הדתי ויונקים ממקורותיו, והם הם הדברים.

באשר להוראה שלא לקבור את הבעל, נראה שדעתו של ביה"ד האזורי היא שהוראה זו היא חלק מהוראה כללית יותר שלא לגמול חסד עם עבריין שאינו מציית לדין תורה. והיא ניתנה במסגרת צו דתי לכל יהודי באשר הוא כנ"ל. נכון אמנם שמיד עם פטירתו של המערער לא יהיה עוד צורך באכיפת פסקי הדין לגירושין, אך מעמדו כעבריין לא ישתנה, ובהתאם – הוראות הצו הדתי האוסר לגמול עמו חסד, ובכלל זה חסד של אמת שהיא קבורה באמצעות הקהילה הדתית. בנסיבות האמורות יש להניח שהשלטונות האזרחיים הם שיעסקו בקבורת אדם שכזה.

יחד עם האמור, נראה שבהשתלשלות הדורות מנעו פוסקי ההלכה שימוש בהרחקה שלא למול בניו או שלא לקברו בנוגע לעבריין המנודה, היות שהאפקטיביות שלהן להשגת היעד המבוקש התבררה כלקויה, ואדרבה הן עלולות להרחיק את היעד הנכסף בשל תגובת הלוואי מהמורחק בדורות החופש והדרור. וכן נראה שעלולה היא להתנגש באופן כללי עם הוראות החוק המקומי. ועיין ספרים שונים, כמו יביע אומר וכדו' שהגבילו את השימוש בצעדים שבזמננו עומדים ביחס הפוך לתקווה המצופה מהם.

ועיין בספר משטר ומדינה בישראל על פי התורה שהביא בניגוד לשיטת הרמ"א, עיין יו"ד סימן שלד בשם המהר"ם שיק שדן אם –

"...מותר להעניש עבריין בכך שלא ימולו את בנו: 'בזמן הזה שלא למול את הבן משום רשעת האבות הוא בעיני ההמון דבר זר ואכזרי, ואינו ראוי לפי דעתם ושיקולם, וזה גורם שמדברים תועה עוד יותר על הרבנים שבדור הזה... שיהיה בדבר הזה קידוש השם ומיגדר מילתא... זה לא יעלה על הלב'.

פוסק בעל המשנה ברורה בענין בת כהן: 'דבזמן הזה אין מנהג לפסול כהן בשביל זנות או המרת דת של בנו ובתו'.

פוסק הרב שלמה זלמן אויערבאך שאין להחרים אב שגר במושב דתי ובניו מבקרים אותו בשבת, תוך כדי חילול שבת, וזאת מתוך מגמה להשפיע על הבנים להפסיק לבקרו בשבת."

וכן עיין ספרים שונים שהגבילו השימוש בצעד למניעת קבורה עד שהיורשים ישלמו את החוב בהתיחס לאמור בהגהות אשרי בבא בתרא (פ"ט סי' לב):

"מעשה בא לפני ר"ת בראובן שהיה חייב לשמעון מנה, ומת ראובן. וציוה ראובן שלא לקוברו עד שיפרע לו המנה שהיה חייב לו. והשיב רבנו שמחה, דיכול מן הדין לעכב את קבורתו עד שיפרע לו. וקיבל ר"ת את דבריו. ואם שמעון היה קרובו של ראובן, בני משפחה מוחין בידו שלא לעכב את קבורתו שלא לנוולו."

ועיין בספר כנה"ג ח"מ שכתב:

"ויראה ודאי דבל זה ביש לו לפרו' לראובן ראם אין לו לפרו' פשיט' דאין מעכבין קבורתו דאפי' בחייו אין חובשין אותו כ"ש שאין לעכב קבורתו ומיהו אין זה הכרח דבחייו אין חובשין אותו וכשירויח יפרע אבל במותו שאין לו חובה להתפרע אפי' אין לו אפשר דיכול לעכב קבורתו עד שיפרעו בני משפח' בעבורו והסמ"ע בסי' ק"ז מפרש לזו באין לו והמלו' ויתומיו חולקין שהמלו' או' שהניח ממון ואינו רוצה להאמין בני משפחה אפילו בשבועה ע"כ ואינו נכון ומנהגינו דאפי' ביש לו אין מעכבין קבורתו."

ועיין גם בספר שערי עוזיאל ובהערות שבזמננו תקנו שלא לעכב קבורה:

"כה. טען המלוה לעכב קבורת המוריש עד אשר יפרעו לו חובו, אם יש בקופה של צדקה מעות כדי לקוברו שומעין לו, שהרי אין המלוה חייב בקבורת הלוה בהפסד ממונו. ואם אין בקופה של צדקה כדי לקוברו, אין שומעין לטענת המלוה משום נוולו של מת.

בזמננו תקנו רבנן שלא לעכב קבורת המוריש עד פרעון חובו, בכל ענין, משום דנפיק מינה תקלה."

ועוד:

"ט) רמ"א ז"ל כתב: ראובן שהיה חייב לשמעון ומת ראובן, יכול שמעון לעכב קבורתו עד שיפרעו לו, והש"ך וסמ"ע התקשו בפירוש הלכה זאת. (עיין עוד בתשובות החכם צבי ז"ל).

ובמשכנות הרועים כתב: ואנן בדידן לא עבדינן הך עובדא, וכך קבלתי מרבנן קשישאי וטעמא יהבו למילתא שלא ליתן פתחון פה לפלילים וכו' ומהאי טעמא אמרו שאין מסדרין לבע"ח."

ועיין גם בספר מחצית השקל סימן קנד שהביא בשם תשובת אלפסי שיש לקבור המסרב לתת גט ולמול את בניו.

אשר על כן, לדעתי יש להחליט:

מאחר שביה"ד פועל ברשות ובסמכות, אין כל מקום לטענות בדבר הגבלת זכויותיו ותנועותיו של המערער בארה"ב, כמו גם לטענה בדבר איסור על הטלת חרם חברתי כאשר מדובר בצעדים הלכתיים. זאת, בכפוף לכך שההגבלות שהוטלו לא מתנגשות עם החוקים המקומיים. ומשכך הערעור נדחה למעט ענין הגבלת הקבורה שהערעור מתקבל לגביו. כאמור, יתר ההגבלות הנ"ל הן בכפוף שאינן עומדות בסתירה לחוק המקומי כשמדובר בתושבי ואזרחי חו"ל.

כמו כן, יובהר ויוער בהתייחס לטענת המערער שלא התקיימה ההדרגתיות של אמצעי ההגבלה שנקבעה בחוק בתי דין רבניים (קיום פסקי דין של גירושין), שההדרגתיות נועדה לאפשר לסרבן הגירושין להתעשת ולחזור בו מסרבנותו למתן גט, בעוד שבנידוננו ביה"ד שוכנע שמדובר בסרבנות חד-משמעית וחתוכה ורק ההרחקות עשויות לעזור להוציא את האשה מעגינותה, ולוח הזמנים שנטען ע"י הבעל לא היה בו עזר להועיל כדי לשנות דעתו.

באשר לטענת ב"כ המערער בהודעת הערעור [סעיפים 2.5-2.16] בה טוען גם כנגד תוקפן של החלטות מיום 29/01/12 ומיום 08/02/12 שבהן הוטלו על הבעל הגבלות שונות. לא ברור מה מטרת העלאת טענות אלו, שכן מדובר בהחלטות חלוטות שב"כ הבעל אף לא דורש לבטלן או לשנותן.

הרב ציון אלגרבלי – דיין

לאחר העיון בדעתו של ידידי הרה"ג צ' אלגרבלי שליט"א שהביא ראיות לפטור את המערער מן האיסור לקברו והביא ראיותיו מן המהר"ם שיק ועוד, שלא אסרו היום שלא למול את בניו של העבריין ועוד בעניין פסול כהן שבזמן הזה לא פוסלים בשביל זנות. ומהרה"ג ש' ז' אויערבאך שאין להרחיק אב שילדיו מבקרים אותו תוך כדי חילול שבת, וכן בעניין קבורת בעל חוב שלא יעכבו קבורתו.

לדידי, אין הנדון דומה כלל לראיה. במקרה שלפנינו מדובר ברשע עבריין שמחזיק את אשתו ומעגן אותה ואין זה דומה למחללי שבת וכו' שאין באפשרותנו להעמיד הדת על תילה, ונהפוך הוא – ע"פ דין תורה היה צריך לכופו בשוטים, ומאחר והדבר לא מתאפשר ע"פ החוק והנימוס, יש להחמיר עליו ככל שאפשר כדי שיתיר את אשתו מעגינותה.

לכן יש להשאיר גם את איסור הקבורה בתוקף. יידע הרשע שיש מחיר לרשעותו.

הרב אליעזר איגרא – דיין הרב ציון בוארון – דיין

לסיכום, לדעת הרוב, הערעור נדחה על כל חלקיו.

ניתן ביום כ"ז באייר התשע"ג (7/5/2013).

הרב ציון אלגרבלי – דיין הרב ציון בוארון – דיין הרב אליעזר איגרא – דיין