ב"ה
תיק 84715/4
בבית הדין הרבני האזורי באר שבע
לפני כבוד הדיינים:
הרב ציון לוז-אילוז – אב"ד, הרב מאיר כהנא, הרב אבידן משה שפנייר
התובעת: פלונית (ע"י ב"כ עו"ד אלי בן חנן)
נגד
הנתבע: פלוני
הנדון: התחייבות לא קצובה בהסכם גירושין
פסק דין
לפנינו תביעה למימוש הסכם גירושין.
הצדדים התחתנו כדמו"י ב-15.3.78, והתגרשו כדמו"י לאחר כשלושים שנה ב-3.12.08. הסכם גירושין שערכו הצדדים קבל תוקף פס"ד בביהמ"ש לענייני משפחה ביום 4.3.08. בסעיף 11 של הסכם הגירושין נאמר:
11. למרות כל האמור בהסכם זה וכחלק בלתי נפרד מחלוקת הרכוש המשותף לרבות הנכסים המשותפים כאמור לעיל, מתחייב הבעל לשלם לאישה מדי חודש בחודשו סך של 600 ₪ שיועברו בכול 10 לחודש (החל מחודש מרץ 2008) בהוראת קבע לחשבון האישה בבנק הבינלאומי...
ביום 11.09.08, הופיעו הצדדים בפני ביה"ד במסגרת תביעת הגירושין של האשה. בדיון זה טען הבעל בפני ביה"ד שאינו יכול לעמוד בסעיף הנ"ל, מכיוון שאשתו ביטלה את כל הוראות הקבע והפסיקה להשתתף בהוצאות הבית, ודרש מאשתו שתבטל לו את הסעיף. האישה הביעה נכונות להגיע לידי הסכמה, ולאחר התייעצות הצדדים ערכו הסכם נוסף אשר קבל תוקף פס"ד בביה"ד:
ב... האשה מוותרת על סעיף 11 להסכם הגירושין הנ"ל ומתחייבת שלא לתבוע מאת הבעל את הסך של 600 ש"ח.
ג. יחד עם זאת הבעל מתחייב בזאת לסייע ככל האפשר וכפי יכולתו בכלכלתה של האשה.
סידור הגט נערך, כאמור, ביום 3.12.08.
ב-18.2.15 הגיש ב"כ האישה תביעה לביטול הסכם זה, בטענה שהאשה ויתרה על סעיף 11 מתוך לחץ לקבל את הגט, ושהבעל לא נתן לה כלום מאז הגירושין.
ביה"ד דחה תביעה זו בפסק הדין מיום 25.6.15, וקבע כי ההסכם שנחתם בפני ביה"ד הינו בתוקף. כך כתב ביה"ד בסיום פסק הדין: "ביה"ד ממליץ לנתבע לסייע כלכלית לאישה שהיא אם ילדיו, כפי יכולתו, בהתאם לטיב היחסים שביניהם, ובהתאם להצהרתו בדיון."
ב-10.9.15 הגיש ב"כ האישה תביעה נוספת לקביעת גובה מזונותיה, על פי הגדרת החיוב "לסייע... ככל האפשר וכפי יכולתו", בו התחייב הבעל בסעיף ג' להסכם הגירושין הנוסף. תביעה זו היא העומדת בפנינו כעת.
לדיונים בתביעה זו, הנתבע כלל לא הופיע. בדיון ביום 11.1.16 קבע ביה"ד כי אם לא יופיע המשיב לדיון הבא – יינתן פסק דין בהיעדרו. למרות זאת, גם לדיון שנקבע ליום 9.3.16 – לא טרח הנתבע להופיע.
לפיכך, כאמור בהחלטה מיום א' בשבט תשע"ו (11.1.2016), ניתן בזאת פסק הדין בהיעדרו:
לאחר שמיעת טו"מ המבקשת וב"כ, בהעדר המשיב שהוזמן כדין ולא הופיע לדיון זו הפעם השנייה, בית הדין מאמץ את גרסת המבקשת באופן חלקי, ומחייב את המשיב לשלם למבקשת סך של 450 ₪ מידי חודש, החל מיום חתימת פסק דין זה ועד אחרית ימיה ושנותיה, צמוד למדד המחירים לצרכן.
בכל מקרה של שינוי משמעותי במצבה הכלכלי של התובעת, ובכלל זה אם תינשא לאחר, יוכל הנתבע לפנות לביה"ד בתביעה להפסקת חיוב זה לאלתר.
נימוקי פסק דין זה מצורפים בהחלטה נפרדת.
מאחר והיעדרותו של המשיב לדיון היום, לא מנעה את הכרעת הדין, ובהתאם לאמור בהחלטת בית הדין מתאריך הדיון הראשון, 11.01.16, כי אם לא יופיע לדיון השני יינתן פסק דין בהעדרו, ביה"ד אינו מחייב את הנתבע בהוצאות משפט.
בית הדין מורה לסגור את התיק.
להלן הנימוקים לחלק הראשון של פסה"ד הנ"ל.
נימוקי פסק הדין
א. הבנת הסעיף שבהסכם
סעיף זה ניתן להתפרש בשתי אפשרויות:
האפשרות האחת היא שמדובר בסעיף הצהרתי בלבד, שנועד לפייס את דעת האישה ולהסכים לסיים את הסכסוך בסידור הגט, כמתואר לעיל. לפירוש זה, סעיף זה לא ניתן לאכיפה ותלוי בשיקול דעתו וברצונו הטוב של המשיב בלבד. לפי זה אין מקום להיענות לבקשת האישה ולחייב את המשיב בתשלום כספי כל שהוא. הדבר היחיד שניתן לעשות הוא לומר למשיב שעל דרך המוסר, עליו לעמוד אחרי הבטחתו, ואף לגעור בו על שאינו עומד בדיבורו, זה ותו לא. הבטחות מסוג זה, אינן בנות שיפוט ואינן ניתנות לאכיפה. הרי זה מעין האמור ב"מי שפרע מאנשי דור המבול... הוא ייפרע ממי שאינו עומד בדיבורו" (חו"מ סי' רד סעי' ד), ושיהא "הן שלך צדק" (שם סעי' ז) וכדומה, והכל בכפוף לכך שיש לו כיום היכולת הכלכלית לסייע במחייתה של גרושתו (כטענת המבקשת שלא הוכחשה על ידו), וכלשון הסעיף המדובר "כפי יכולתו."
אפשרות פרשנית זו בנויה על הנחת היסוד שבקשת המשיב בזמנו לבטל את הסעיף המקורי בהסכם הגירושין שלפיו יחויב בסך של 600 ₪ מידי חודש, נבעה מכך שהבעל חשב שאין שום הצדקה לחייבו בכך, וכפי שנטען בדיון: "ברגע שעשינו הפרדת רכוש ומכרנו את הבית היא קיבלה בערך 289,000 ₪. היא דאגה לבטל את הוראות הקבע והשאירה לי את כל החובות". רק כדי לפייס את דעתה של האישה על מנת לאפשר את המשך ההליך של סידור הגט הוכנס סעיף מעורפל זה כמחליף את הסעיף המקורי בהסכם הנ"ל.
האפשרות הפרשנית השנייה היא שאכן מדובר בהתחייבות כספית. החיסרון היחיד שבה היא, שההתחייבות אינה קצובה בסכום קבוע.
העדר קציבת הסכום, לפי אפשרות זו, נבעה מכך שהמשיב לא רצה לנקוב בסכום שינוצל על ידי המבקשת להפעלה ולמימוש על ידה גם כשלא יוכל לעמוד בזה, ולכן דרש מהמבקשת שתיתן אמון בכך שכשיוכל לסייע לה אכן יעשה זאת.
אפשרות זו מעמידה את הסעיף המדובר במעמד של כל התחייבות כספית אחרת שניתנת לאכיפה, לאחר שבית הדין יתרגם אותה לחיוב כספי קצוב, לאחר בירור הנסיבות בהתאם ללשון הסעיף.
אפשרות זו בנויה על הנחת יסוד שבקשת המשיב בזמנו לבטל את הסעיף המדובר נבעה מחוסר יכולתו לעמוד בסעיף המדובר, ולכן הוחלף הסעיף בסעיף המאפשר גמישות ומתאים את החיוב ליכולת של המשיב. לחילופין, בנויה אפשרות זו על כך שהבעל, על אף שהיו לו השגות באשר להצדקתו של הסעיף, הבין היטב כי לא ניתן לבטלו במחי יד, ועל כן הסכים לכל ניסוח המקטין את החיוב, ומאפשר לו "לדחות את הקץ" בשאלת גובה החיוב החודשי. לפי הבנה זו ניתן לומר, שהצדדים הסכימו בפני ביה"ד על הפחתת גובה החיוב החודשי, אך לא קבעו בכמה בדיוק הוא יופחת.
מאחר ושתי האפשרויות הללו ניתנות להתפרש הן בלשון הסעיף והן בהגיונו וברקע שלתוכו נכנס סעיף זה, ומאחר והמשיב בחר שלא להופיע לדיון ולטעון להגנתו, שאינו מחויב בתשלום כל שהוא, ויש להניח שהיה טוען להגנתו כאפשרות הראשונה, בית הדין מאמץ את האפשרות השנייה וכטענת האישה המבקשת, וראה בהערה כאן[1], ומכאן שניתן עקרונית לחייב את המשיב בתשלום כספי בכפוף לנסיבות, שיובאו להלן.
אולם, התחייבות שכזו, טעונה בירור הן בתוקפה המשפטי (גם אילו היה ברור לנו שהיתה כוונת המשיב להתחייבות כספית) והן בהיקפה.
ב. התחייבות בדבר שאינו קצוב
והנה, באשר לתוקפה המשפטי של התחייבות מעין זו, ידועה היא דעת הרמב"ם שאין תוקף משפטי מחייב להתחייבות בעלת משמעות כספית שאינה קצובה, ולכן כתב: "חייב עצמו בדבר שאינו קצוב, כגון שאמר הריני חייב לזון אותך או לכסות חמש שנים, אף על פי שקנו מידו לא נשתעבד, שזו כמו מתנה היא ואין כאן דבר ידוע ומצוי שנתנו במתנה, וכן הורו רבותי" (פי"א מהל' מכירה הט"ז). לפי דעה זו, לכאורה, אין תוקף משפטי בנדו"ד להתחייבותו של המשיב, ואי אפשר לחייבו דבר על פיה. התחייבות לסיוע כלכלי היא אינה קצובה.
אולם, כידוע חלקו על הרמב"ם רוב ככל הראשונים (ראב"ד, רמב"ן, רשב"א, ריטב"א, ועוד). על כך כתב מרן בבית יוסף (סי' ס) בלשון זו:
"כתב הריטב"א בתשובה (סי' קסג) כך דעתי ודעת רבותי שכל המחייב עצמו בקנין לזון את חבירו זמן ידוע חייב לזונו הזמן ההוא ואף על פי שלא נתן קצבה למזונות, ואף על פי שהרמב"ם חולק בזה לא הסכימו עמו גדולי בעלי הוראה ז"ל וכך רבותי עושים מעשה בכל יום לפי שהדבר מוכרע להם מכמה מקומות."
וכך פסק מרן בשלחנו הטהור (חו"מ סי' ס סעי' ב, וחזר לפסוק כן בסי' קלא סעי' יג, סי' רז סעי' כא, ובסי' רז סעי' כא):
"המחייב עצמו בדבר שאינו קצוב, כגון שנתחייב לזון את חבירו או לכסותו חמש שנים, או שלא נתן קצבה לשנים אף על פי שקנו מידו, לא נשתעבד להרמב"ם, וחלקו עליו כל הבאים אחריו לומר שהוא משתעבד, והכי נקטינן."
אולם, כלל גדול בדיני ממונות שיכול מי שבאים להוציא ממנו ממון לטעון קים לי כדעות הפוטרים אותי. בנידון דידן במחלוקת זו, נחלקו האחרונים, האם יוכל המוחזק לומר קים לי כדעת הרמב"ם ורבותיו.
לדעת הש"ך (שם סי' ס' ס"ק יב) כיוון שהרמב"ם יחיד בדעה זו לא מצי המוחזק לומר קים לי כוותיה, וכך הביא הפת"ש (שם ס"ק ג) בשם תשובת בית שמואל (אחרון סי' ו) ותשובת בית אפרים (חו"מ סי' עה). אבל מה נעשה שרבים מהפוסקים ס"ל שגם בהאי דינא מצי המוחזק לומר קים לי, ובכללם המהר"י בן לב (ח"א סוף סי' יב) והמהרשד"ם (חו"מ פב, קכא, קכד, וקעז), והמרש"ך (ח"א סי' כ, וח"ג סי' לד).
וכך היא דעת הכנה"ג (סי' ס' הגהות בית יוסף אות ל) שהוכיח במישור באריכות רבה שגם במחלוקת זו יוכל המוחזק לומר קים לי, ואנכי הרואה להפלא הגדול שבדור האחרון הוא ניהו פאר הדור והדרו מרן הגר"ע זצ"ל שכרכא דכוליה ביה שהאריך להוכיח כדרכו בקודש, שיש לילך אחר גדולי הפוסקים האחרונים מארעא קדישא, שלפיהם יכול המוחזק לומר קי"ל כהרמב"ם ורבותיו שהתחייבות בדבר שאינו קצוב אינה חלה כלל, ואצטט מאחרית דבריו בפסק זה: "ואף אנו נאמר כן לנ"ד, שאע"פ שהרבנים הראשיים לא"י העידו שהמנהג כאן לחייב גם בדשא"ק, אנן בדידן דחזי לן דברי גאוני ותקיפי ארעא דישראל הגט פשוט ומהרי"ט אלגאזי וסיעתם שפסקו שהמוחזק יכול לומר קים לי גם במקומות אלו שהולכים בעקבות מרן, הכי נקטינן להלכה ולמעשה (שו"ת יביע אומר ח"ג חו"מ סי' ד). והן אמת שלא כולם מודים לזה הלכה למעשה, ויעויין במה שכתבו בפד"ר (ח"י עמ' 363 ואילך) לחזק דעתם שלא מצי למימר קי"ל כהרמב"ם, והרי לנו לשונם:
"אמנם כל הדיון הזה יש בו משום דרוש וקבל שכר, ה"פתחי תשובה" סי' ס' אות ג' הביא מהבית אפרים חו"מ סי' ה' שכ' דכל בתי הדין שהיו בישראל פוסקים לחייב בדבר שאינו קצוב כהש"ך והנתיבות, ו"גט פשוט" שפסק דיכול לומר קים לי, לא ראה את הש"ך, ואמנם כך גם נהגו, ונוהגים בתי הדין בא"י לחייב בדבר שאינו קצוב כמובא באוסף פסקי דין דף קנ"א ואושר בביה"ד לערעורים (מובא בכרך ד' עמוד 302 ע"ש), וכן העלה "ערוך השלחן" סי' ס' אות ב' וכתב "דמלתא דפשיטא דהמוחזק א"י לומר קים לי כהרמב"ם", וכ"כ בדברי גאונים כלל מ"א אות ח' בשם שו"ת חוות יאיר סי' קכ"ח."
אבל מזה, אין הכרח לומר שכך עלינו לנהוג בבתי הדין כיום, לאור פסיקתו ועדותו הנ"ל של הגר"ע זצ"ל ולאור מקורותיו המרובים לכך, שאין המנהג בא"י מימים קדמונים כפי האמור בפד"ר הנ"ל.
לפי זה, גם המשיב בנידו"ד יוכל לטעון להיפטר מחמת זה שהמוחזק יוכל לומר קי"ל כהרמב"ם וסיעתו. והיה אתנו עוד מקום לומר שבנידו"ד שגם בפרשנות הסעיף יש ספק, ייתכן שלכל הדעות יוכל המשיב לטעון קי"ל כהדעות הפוטרות[2].
אבל לענ"ד בנידון שבפנינו גם לדעת הרמב"ם החיוב בתוקפו המשפטי עומד, וכמבואר להלן.
ג. טעמו של הרמב"ם
והנה בטעמו של הרמב"ם, מדוע התחייבות בדבר שאינו קצוב אינה חלה, נאמרו כמה שיטות.
יש שכתבו שהטעם הוא בהעדר גמירות דעת להתחייבות. היסוד לכל התחייבות וקנין הוא גמירות הדעת של המתחייב והמקנה. העובדה שאין הדבר קצוב יכולה להצביע על כך, שהמתחייב לא יכל לידע על מה הוא גומר בדעתו ולכן לא גמר בדעתו להתחייב כלל, וככל התחייבות ללא גמירות דעת הרי שאינה חלה. מטעם זה הושווה דין זה ברבים מהפוסקים לדין "אסמכתא" דלא קניא. ולכאורה, ראיה גדולה להסבר זה הם דברי הרמב"ם עצמו שכתב (פכ"ה מהל' מלוה ולוה הי"ג):
"מי שלא פירש קצב הדבר שערב כגון שאמר לו כל מה שתתן תן לו ואני ערב או מכור לו ואני ערב או הלוהו ואני ערב יש מן הגאונים שהורה אפילו מכר לו בעשרת אלפים או הלוה מאה אלף נשתעבד הערב בכל, ויראה לי שאין זה הערב חייב כלום שכיון שאינו יודע הדבר ששיעבד עצמו בו לא סמכה דעתו ולא שיעבד עצמו ודברים של טעם הם למבין."[3]
בכלל מי שסבור כן הם, משנה למלך (פי"א מהלכות מכירה ה"ב), סמ"ע (סי' ר"ז ס"ק ס), קצות החושן (סי' ס ס"ק ב), ועוד רבים.
לענ"ד, לפי שיטה זו כל התחייבות שכזו לדבר שאינו קצוב, שנעשתה בפני בית דין בקנין וקיבלה תוקף של פס"ד לא ניתן לטעון כלפיה להעדר גמירות דעת. שמי שעומד בפני בית הדין ומצהיר וחותם על התחייבותו ומבקש ליתן להתחייבותו תוקף פסק דין, אין לך גמירות דעת גדולה מזו. ולכן ניתן לומר שכל הסכם גירושין שקיבל תוקף פס"ד, לא ניתן לטעון לבטלותו מהטעם של דבר שאינו קצוב, והרי זה בכלל ש"אם לא תאמר כן מה כוח בית דין יפה". וכמו שמצאנו בדינא דאסמכתא, שעל אף שאסמכתא לא קניא כשנעשתה בפני בית דין חשוב קנה (נדרים דף כז ע"ב; ר"ת בבא מציעא סו ע"א תוד"ה ומניומי; רמ"א סי' רז סעי' יד, טו; סמ"ע שם ס"ק מ).
לפי הסבר זה, להתחייבות שבה אנו עוסקים יש תוקף משפטי לכל הדעות על אף שאינה קצובה. טענה להעדר גמירות דעת אינה במקומה.
ויש שכתבו שטעמו של הרמב"ם הוא בכך שאין לקנין על מה לחול. זאת אומרת, כל קנין והתחייבות צריכים לחול ולהיתפס על מה שהוא נשוא ההתחייבות. בהעדר נשוא להתחייבות אין משמעות לקנין שנעשה עליה. כך מתפרשים דברי ערוך השלחן (סי' ס סעי' ב), וזה לשונו:
"ולענ"ד נראה דגם כוונת הרמב"ם לא הוה מטעם דבר שאינו קצוב אלא משום דהוה קניין דברים דאין להקניין על מה לחול ואם אמר לזון בלחם או בבשר וכה"ג מהני דחל הקניין על הלחם והבשר או שאמר לכסותו בבגדי צמר או פשתים היה חל הקניין עליהן אבל כשאמר לזון או לכסות אין על מה לחול הקניין דאין בזה ממש ואף התחייבות אינו מועיל בזה כמו שיתבאר בסעיף י"א ע"ש."
גם לפי טעם זה נראה שכל התחייבות במסגרת הסכם גירושין היא חלה על האדם המתחייב (חיובי "גברא") ולא על החפצים נשוא ההתחייבות (קניני "חפצא"), ומשעבדת את גופו לקיום ההסכם, וכנוסח המקובל בהסכמים מעין אלו. מה שהופך התחייבויות אלו לבעלי תוקף משפטי וברי אכיפה ואינם קנין דברים בעלמא זה נתינת תוקף פס"ד להסכמתם. משמעות נתינת תוקף פס"ד להסכמים מעין אלו היא הפיכתם לחיובים על האדם שבכך הוא נעשה משועבד לקיומם כאילו היו החלטת בית הדין.
גם לפי טעם זה לא ניתן לטעון לבטלות הסעיף המדובר מחמת שאינו קצוב ובהתאם לשיטת הרמב"ם ורבותיו.
ועוד יש לומר בהבנת דעת הרמב"ם והגיונו, דרך נוספת, שגם לפיה תהיה נגזרת לנידון שבפנינו ולהעמיד את התחייבותו של המשיב בתוקפה המשפטי, וכלהלן.
הנה על שיטה זו של הרמב"ם רבו הקושיות עד למאוד ממקורות התלמוד בדוכתי טובא.
לענ"ד הנחת היסוד שהובילו לקושיות הרבות, היא ההבנה, שהבעיה היא בתוקפו המשפטי של הקנין, שנעשה על ההתחייבות בדבר שאינו קצוב. אבל ניתן לומר שכוונת הרמב"ם היא שבכל מקום שמדובר בדבר שאינו קצוב, מתפרשת ההתחייבות כהבטחה בעלמא ולא על התחייבות משפטית, והקנין נעשה על ההבטחה בלבד, שהמבטיח מתכוון לעמוד בהבטחתו, ולכן לדעת הרמב"ם הרי היא ככל הבטחה שאין בה משמעות משפטית. הקנין לא מעלה ולא מוריד בהעדר התחייבות משפטית. ונראה שהדברים מדוייקים בלשון הרמב"ם עצמו, שהנה הב"ח (שם) דייק בלשונו של הרמב"ם כלהלן: "ואיכא למידק בלשונו שאמר שזו כמו מתנה היא ואין כאן דבר ידוע ומצוי שנתנו במתנה. חדא דמה בא להוציא במ"ש שזו כמו מתנה היא. ועוד דקאמר ואין כאן דבר ידוע ומצוי לאיזה צורך כתב שתי הלשונות". ועיי"ש יישובו.
ויש מקום לבאר דברי הרמב"ם, לפי הביאור הנ"ל, שכוונתו לומר שאילו היה זה מכר והייתה הבטחה זו תמורה כל שהיא לממכר, היינו מבארים את ההבטחה כהתחייבות בעלת ערך משפטי, וממילא היינו מתרגמים את הדבר שאינו קצוב להתחייבות כספית, שהיה לה תוקף משפטי לכל דבר וענין אבל עתה שזוהי מתנה ואין פה דבר קצוב, אנו מפרשים את ההתחייבות כהבטחה בלבד, וממילא אין מקום להחיל עליה את הקנין, שלא מעלה ולא מוריד[4]. (ואולי יל"פ כן גם דברי ערוה"ש הנ"ל.) להסבר זה ברור שרק כאשר התחייבות זו לא ניתנת כתמורה למשהו שנותן הצד השני למתחייב, שאז היא מתפרשת כהבטחה. כאשר היא ניתנת כתמורה היא מתפרשת כהתחייבות ולא כהבטחה, שמדוע שהלה יסתפק בהבטחה בלבד בתמורה למה שהוא נותן.
ואכן מצאנו שרבים מהפוסקים עומדים על הבחנה זו (אמנם, ללא שפרשו את הרמב"ם כנ"ל), שכאשר ההתחייבות בדבר שאינו קצוב ניתנת כתמורה גם לדעת הרמב"ם ההתחייבות חלה.
כך כתב להדיא בריטב"א בהוה אמינא (כתובות דף קא ע"ב), וז"ל: "וסבור הייתי דמודה הרמב"ם ז"ל במי שקבל שכר לזון זמן ידוע שהוא חייב לזון הזמן ההוא ושלא אמר רבינו ז"ל אלא במחייב מעצמו דרך מתנה וגמילות חסדים". ואף שהריטב"א שם דחה הסבר זה, שכתב שם "ואין זה נראה מדבריו ז"ל דא"כ הכא הא איכא שכר שנשאת לו האשה הזאת. ולא אתי עלה מרן ז"ל אלא לפי שפסק בשעת נישואין, ועוד ערב יוכיח שהלוהו זה על אמונתו, ואפ"ה אומר רבינו ז"ל (פכ"ה מהל' מלוה ולוה הי"ג) שאם ערב בדבר שאינו קצוב ונתנו על פיו פטור", אבל מכל מקום כך נקטו חלק גדול מהאחרונים, בדעת רמב"ם אף למסקנה.
ועיין במשנה למלך על הרמב"ם (שם ד"ה כתב הרב פני משה) שהאריך לייסד סברא זו בדעת הרמב"ם והובא גם בפת"ש (שם), וכן הוא בקצוה"ח (שם ס"ק ב) בתחילתו והביא שמוהר"ש הלוי בתשובותיו (חו"מ סי' פ) שיבח וקילס סברא זו. ועיין ביביע אומר הנ"ל (סי' ה), שהביא הצדדים לכאן ולכאן באריכות רבה כדרכו בקודש.
ועוד יש להוסיף את דברי העוזר המשפטי הרב מאיר אורליאן שליט"א שבנתיבות המשפט (סי' ס ביאורים סוף ס"ק ג) כתב עפ"י דברי המל"מ הנ"ל שאם כתב בשטר שהוא חייב בדבר שאינו קצוב, מהני מדין אודיתא, וז"ל הנתיבות:
"והנה לפי מה שכתבנו לעיל דכל שיש אפשרות לחייב עצמו בדבר שאינו קצוב [כגון בדברים הנקנים באמירה בשעת אירוסין] מהני ביה אודיתא, א"כ בכל דבר שאינו קצוב כשכתב בשטר שהוא חייב בדבר שאינו קצוב, חייב, דהא כיון דאפשר שיתחייב במחיר כסף כמ"ש המל"מ [שחבירו מתחייב לו מנגד], מהני ביה אודיתא, ולא משכחת דינו של הרמב"ם רק כשמפורש שהוא במתנה."
לפי הדברים הללו, בנידו"ד שהתחייבות של הבעל בסעיף המדובר היתה בעקבות דרישת האישה להוסיף סעיף זה כתמורה לסעיף המקורי ובתמורה לויתוריה בהסכם הגירושין המקורי, ומבלעדי סעיף זה לא היה מסתיים ההליך, בודאי שאין לראות זאת כהבטחה התנדבותית בלבד (וכל האמור בכאן מתבסס על האפשרות השנייה דלעיל, שמדובר בהתחייבות ולא בהצהרת כוונות, שהיא הנחת היסוד לכל דיון זה). והרי היא כהתחייבות של המשיב בתמורה לנתינה כל שהיא של המבקשת, ובכה"ג לא נאמרו דברי הרמב"ם.
סוף דבר, נוכל לומר שלכל הדעות שהוצגו בכאן בטעמם של הרמב"ם ורבותיו ניתן להסיק שבנידו"ד, גם לדעתם תחול ההתחייבות המדוברת ויהיה לה תוקף משפטי לכל דבר וענין ותהיה ברת אכיפה לאחר שתתורגם לחיוב כספי נקוב.
בתמצית: אם באנו לדון מהעדר גמירות הדעת – התחייבות שנעשית בפני בית הדין וניתן לה תוקף של פס"ד היא בוודאי בעלת גמירות דעת. ואם באנו לדון מחמת שאין לקנין על מה שיחול – בנידו"ד שהסעיף המדובר הוא תחליף לסכום כספי קצוב ועיקרו שיעבוד הגוף של המתחייב יש לקנין על מה שיחול. גם לאפשרות האחרונה שהוצגה, שלדעת הרמב"ם דבר שאינו קצוב מתפרש כהבטחה בלבד – כאן לא מדובר בהבטחה בלבד אלא בהתחייבות בתמורה לויתורה של האישה על זכויותיה.
יש לצרף לאמור, את דבר הפוסקים אשר הובאו בספר פנים במשפט (חו"מ סי' ס אות יג) שבהתחייבות הכתובה בשטר, יודה הרמב"ם שאע"פ שהחיוב הוא אינו קצוב, מכל מקום, חייב לשלם.
ועל גבי כל הנ"ל, לדעת רבים מהפוסקים העיקר להלכה שלא כדעת הרמב"ם, ואין המוחזק יכול לומר קי"ל, וככל האמור.
אולם, על אף האמור שניתן לחייב את המשיב בתשלום חודשי, הרי שגובה החיוב הכספי והיקף התחולה שלו אינו ברור. לצורך זה הפעיל בית הדין את שיקול דעתו בהתאם למכלול הגורמים שעמדו בפנינו (הסכום בסעיף המקורי, הצמדתו, היכולת הכלכלית של המשיב, ועוד). בנוסף, ברור לביה"ד שהסכמת הצדדים היתה להפחית מן החיוב שנקבע בהסכם הראשון, ללא שקבעו את שיעור ההפחתה. בנסיבות אלה, ביה"ד קובע על דרך הפשרה הקרובה לדין, כי סכום החיוב מכוח הסעיף הנ"ל, יעמוד על 450 ₪ לחודש, צמוד למדד המחירים לצרכן.
על המשיב לשלם סכום זה עד אחרית ימיה של האישה.
מנגד, היגיון רב יש בטענה שנטענה על ידי המשיב בתיק קודם, שאם התובעת תינשא לאחר וממילא עול הקיום הכלכלי של המבקשת יושת על בן זוגה החדש תפקע התחייבותו של המשיב, וכי מה לו להתחייב לסייע לה כלכלית בקיום היומיומי כשמישהו אחר אמור וחייב לעשות כן? טענה זו תואמת את לשון סעיף ג' בהסכם בביה"ד, כי ייעודו של תשלום זה הינו סיוע בכלכלתה של התובעת: "הבעל מתחייב בזאת לסייע... בכלכלתה של האשה". לפיכך ביה"ד מסייג את החיוב הנ"ל וקובע שכל שינוי משמעותי במצבה הכלכלי של התובעת, ובכלל זה נישואיה לאחר או מגורים על בן זוג, עשוי לפטור את הנתבע מחיובו זה.
פסק הדין מותר לפרסום לאחר השמטת פרטי הזיהוי של בעלי-הדין.
ניתן ביום י"א באדר ב התשע"ו (21/03/2016).
הרב ציון לוז-אילוז – אב"ד הרב מאיר כהנא הרב אבידן משה שפנייר
ואמנם, מצאנו במקורות ההלכה, שבית הדין טוען לבעל דין שאינו בפנינו או ליורשיו, טענות שאילו היה בפנינו אפשר שהיה טוען אותן, ולכן נטל ההוכחה לפרוך טענות אלו יהיה, מוטל במצבים כאלה, על הצד שכנגד, על אף שהוא בא להוציא ממון, מה שקרוי בלשון הש"ס והפוסקים, "טענינן" ליורשים וללקוחות (ב"ב כט ע"ב; נב ע"א), ויש מי שאומר גם למי שהלך למדינת הים (עי' משנה כתובות פז ע"א ושו"ע אה"ע סי' צו סעי' י; חו"מ סי' קו סעי' א). כן מצאנו שמי שאינו יודע לטעון נקיים בו "פתח פיך לאלם", להובילו לטעון ענות המגינות עליו (רמב"ם פכ"א מהל' סנהדרין הי"א; טוש"ע חו"מ סי' יז סעי' ט). כל זה דווקא כאשר מי שאמור לטעון אינו בפנינו או שאינו יודע לטעון, אבל מי שמסרב להופיע לדין ואינו מגן על זכיותיו ביודעין, כבנידו"ד, לא אילמות יש כאן אלא עיקשות וסכלות, ואין לבית הדין לדון אלא לפי מה שמצוי בפניו, בהתאם לכללי ההלכה. ↑
והן אמת שלא נכחד, שבנידו"ד שהמשיב בחר לא להופיע לבית הדין ולטעון את טענותיו, ייתכן שבכל גוונא אינו יכול לטעון קים לי להגנתו, וצ"ע לעת עתה, ובלאו הכי מסקנתנו אינה נשענת על כך, ועוד חזון למועד. ↑
אלא שאין הכרח לומר שדין זה של הרמב"ם שאין אדם נעשה ערב למה שאינו קצוב, זהו מחמת אותו הדין של דבר שאינו קצוב, ובפרט לאור מה שכתב "ייראה לי", ובהלכות מכירה כתב זאת בשם רבותיו. וייתכן שזהו דין שנובע מהגיונה של ההשתעבדות של כל ערב. ולכן כתבנו "לכאורה", ויעויין להלן הסברים נוספים בדעת הרמב"ם. ↑
ויעויין בשו"ת מהר"י וויל (סי' צג) שגורס ברמב"ם ש"זו כמו אסמכתא". ↑