ב"ה
תיק 864577/7
בבית הדין הרבני האזורי טבריה
לפני כבוד הדיינים:
הרב אוריאל לביא – אב"ד, הרב חיים בזק, הרב יועזר אריאל
התובעת: פלונית (ע"י ב"כ עו"ד הדס פרידמן־כהן)
נגד
הנתבע: פלונית (ע"י ב"כ עו"ד תבור גולדמן)
הנדון: כתובה
פסק דין (חלקי)
ביום י"ט טבת תשע"ג (01/01/2013) ניתנה החלטה במכלול התביעות שבפנינו, ולאחר מכן התקיים דיון ביחס לתביעת האשה לתשלום הכתובה.
בני הזוג נישאו ביום ... ובשטר הכתובה נקוב סך 500,000 שקל. הבעל טוען כי יש לשלול את זכותה של האשה לתשלום הכתובה, והתקיים דיון לבירור התביעה.
נציין להחלטה שניתנה ביום כ"ה טבת תשע"ב (20/01/2012) שבה נכתב שלטענת הבעל נאלץ לעזוב את הבית לפני כחצי שנה, עקב סכסוך שבו האשה איימה עליו שתזמין משטרה. וכן טען שההתבטאויות של האשה ביחס אליו, מביעים רצון להתגרש. ואילו האשה ביקשה לדחות את התביעה והכחישה את המיוחס לה. לדבריה, לא איימה להזמין משטרה, וכן היא מעוניינת בשלום־בית.
בנסיבות אלו, הוחלט שהתובע רשאי לבקש להוכיח את תביעתו, ולבסס את הנטען כי האשה יזמה את הפירוד ואינה מעוניינת בשלום־בית עמו.
וכן נציין להחלטה שניתנה ביום י"ט טבת תשע"ג (01/01/2013), שבה קבענו לחייב את האשה בגירושין, לאחר שהתברר שבנסיבות שנוצרו, גם האשה כבר אינה רוצה את בעלה, ובאותה החלטה נכתב: "ככל שהדבר נוגע לחיוב הגירושין בלבד, ובהתעלם משאלת חיוב הבעל בתשלום הכתובה, אין נפקא מינה מי מהצדדים אשם יותר בכך שבני הזוג הגיעו לגירושין."
כעת עלינו להתייחס לשאלת חיוב הבעל בתשלום הכתובה.
בהחלטה הנזכרת שקבעה את חיוב האשה בגירושין, חיוב זה נקבע על יסוד דינו של רבינו ירוחם. אך יצוין כי בנידון שעליו כתב רבינו ירוחם את פסק דינו, האשה יזמה את הליך הגירושין, ולכן אינה זכאית לתשלום תוספת הכתובה. אך במקרה שבו הבעל עזב את אשתו ומרד בה שלא כדין, וכתוצאה מכך היא כבר אינה רוצה בו, ואף תובעת גירושין, אין מקום לשלול את זכאותה לתשלום הכתובה, למרות שגם היא תובעת גירושין, וכעת בפנינו שני בני זוג התובעים להתגרש. עיין בפסק דין שכתבנו והתפרסם בספר "עטרת דבורה" ח"א סי' לו עמ' 251 שם הוכחנו קביעה זו.
על כן במקרה שבפנינו ובנסיבות המתוארות בהחלטות שניתנו בתיק זה האשה זכאית לתשלום הכתובה. גם בדיון האחרון התברר בפנינו שהבעל יזם את הפירוד, עקב סכסוך משפחתי של האשה עם בני משפחתו, ועקב חיכוכים שאירעו ביניהם, אך אין באירועים אלו שצוינו בדיון על ידי הבעל, להביא לשלילת הכתובה. כמו כן אין בטענה המייחסת לאשה קללות להביא שליללת הכתובה בהעדר התראה, עיין רמ"א אה"ע סי' קנ"ד ס"ג.
יצוין כי רק לאחר שהקשר של הבעל עם האשה האחרת הפך להיות ידוע ובפרהסיא, האשה מצאה לנכון לעזוב את [...] ולעבור לגור באזור מגורי בני משפחתה.
ביחס לטענת הבעל שהאשה יצרה קשר עם גבר זר, בחומר שהוגש לבית הדין אין ראיות ואין בהן שמות ופרטים ביחס לנטען לקשר, ואין עדים שבית הדין מתבקש לזמנם לעדות. בנסיבות אלו יש לקבוע שההלכה הפסוקה היא שהאשה בחזקת זכאית לתשלום הכתובה, אלא אם כן עלה ביד הבעל לבסס את טענותיו שהתקיימו נסיבות שיש בהן לשלול את זכאותה לכתובה.
הרמב"ם בהלכות אישות פרק כד הלכה יד כתב:
"העוברת על דת צריכה התראה ועדים ואחר כך תפסיד כתובתה... הוא טוען ואומר עברה אחר התראה, והיא אומרת לא עברתי כלל, או לא התרה בי. אם רצה להוציא, הרי זה נותן כתובה אחר שתשבע שלא עברה, שאם תודה שעברה אחר התראה זו אין לה כלום."
ובהלכה יז כתב הרמב"ם:
"אם הודתה לו שזינתה תצא בלא כתובה. לפיכך משביעה בנקיטת חפץ שלא זינתה תחתיו, אם ראה אותה בעצמו, ואחר כך תגבה כתובתה."
וכתב המגיד משנה שם בהלכה יד:
"עברה בינו לבינה וכו'. זה מבואר שמחלוקת האיש והאשה בזה הוא כשאר כל התביעות שבין אדם לחברו, וכיוון שהבעל רוצה להפסידה כתובה עליו להביא הראיה. ומ"מ בלא ראיה יכול להשביעה. ונ"ל דדווקא כשידוע שעברה על דת, אלא שנחלקו אם היה אחרי התראה אם לא או אם הייתה שם התראה כלל, אבל אם אינו ידוע אם עברה אם לאו, נראה שאינו יכול להשביעה, כיוון ששטר כתובתה בידה ואחזוקי אינשי ברשיעי לא מחזקינן. וכ"ש הוא לדעת רבינו שכתב פי"ד מהלכות מלוה ולוה שהטוען בשטר חוב שטר אמנה או רבית היה בו או אבק רבית שאינו יכול להשביע המלוה מחמת כך, אלא ישלם ואחר כך יטעון על המלוה במה שירצה אם יודה יחזיר לו ואם כפר ישבע היסת. ואף כאן, כיוון שאין ידוע שעברה, הדין כן. חייב לפורעה, ואח"כ אם רצה לטעון עליה, אם תודה תחזיר ואם תכפור תשבע היסת, כנ"ל."
בספר שו"ת צדקה ומשפט חלק אבן העזר סימן ג' באר סברת המגיד משנה וכתב:
"דברי הרב המגיד ז"ל נכונים וברורים, וטעמו ונמוקו עמו... דלא משבעינן למלוה אלא בדטעין עליו הלוה שהוא פרוע, דהשטר לפירעון עומד, אבל בטענות אחרות לא משבעינן ליה, כגון בטוען אמנה או רבית ולאו כל הימנו לבטל שטר מקוים. א"כ כ"ש בטוען עליה הבעל שראה אותה שזינתה, דלאו כל הימנו לבטל בטענה זו שטר כתובתה שבידה, דאחזוקי אינשי ברשיעי לא מחזיקינן, ולא דמי לטוען פרעתיך, דהשטר לפירעון הוא עומד. וכן כתב שם ה"ה דכן עיקר, דאין נשבעין אלא על טענת פירעון, דהשטר להכי עביד, ומכ"ש דאין יכול להשביעה שלא זינתה, דלא שכיחא לזנות, וכל ישראל בחזקת כשרים ולאו כל הימנו לפגום אותה ולהשביעה בטענה זו... בטענת זנות, דאיתתא בחזקת כשרה קיימא, וכתובתה בחזקתה, ולאו כל הימנו לפוגמה, ובכה"ג לא תיקון רבנן שבועה, ובטענת מחילה לא מרע ליה לבעל השטר, אבל בטענת זנות מרע לה."
מדברי הרמב"ם והמגיד משנה עולה, שדין האשה בגביית הכתובה כדין לווה המוציא שטר על המלוה, שהלווה אינו נאמן לטעון טענות שיש בהם לבטל חיוב הממון שבשטר, וכעין זה בתשובת הרשב"א ח"א סי' תקעא עיי"ש.
בספר שיטה מקובצת עמ"ס כתובות בסוף פרק ראשון הביא מדברי הר"י מגאש את העקרונות הקובעים ביחס לזכותה של האשה לכתובה בעת חילוקי טענות בין הבעל לאשה.
ולהלן מקצת מדבריו הנוגעים לענייננו:
"כתב הרב רבינו יהוסף הלוי ן' מיגש ז"ל, ולעניין חלוקת האשה עם בעלה למדנו מכל שמועות ומשניות אלו שראינו בהם כמה אופנים לעניין כתובתה וכללו של דבר... מי שטען על אשתו שזינתה תחתיו ברצון וקא בעי להפסידה כתובתה. הא ודאי כיוון דנקיטה לה כתובתה בידה, לאו כל כמיניה דקא מפסיד לה ניהלה בלא עדים ובלא ראיה. מיהו אם אמר לה השבעי לי, דינא הוא דמשתבעת ליה, כדין האי מאן דמפיק שטרא אחבריה כו'."
וכן הביא השטמ"ק בתחילת פרק שני במסכת כתובות (דף טז. ד"ה ובשיטה ישנה):
"כתב הרב רבינו ר' יהוסף הלוי ן' מיגש ז"ל וז"ל ואף על גב דקי"ל דכל היכא דטעין לה במידי דמפסדא לה לכתובתה, וקא אמר ברי לי, ואיהי קא מכחשה ליה, וקאמרה ברי לי, דאיהי מהימנא. דלאו כל כמיניה דקא מפסיד לה לכתובתה. הני מילי הכא דכתובתה כתובה ידועה וקיימת, וקא טעין עלה טענה שמפסדת בה כתובתה, כגון טענת זנות וכיוצא בהן, וכיוון דכתובתה כתובה קיימת היא, לאו כל כמיניה דקא טעין עלה טענה שמפסדת בה כתובתה בלא ראיה. אלא דינא כדין כל מי שיש בידו שטר, שנשבע וגובה."
וכן בחידושי הרמב"ן על מסכת כתובות דף ט: כתב:
"באמר לאשתו שזינתה שבוודאי אינו נאמן, אלא ככל הטוען לחברו פרעתיך ויש לו שטר, שגובה, ולא כל הימנו, וכן בשאר כל הטענות הגורמות להפסידה כתובתה."
וכן בחידושי הרשב"א במסכת כתובות דף י., בחי' רבינו קרשקש עמ"ס כתובות דף ט: ובחי' הר"ן עמ"ס כתובות שם.
אמנם בספר בית מאיר אה"ע סי' סח סעיף ט' כתב בלשון זו:
"בסי' קט"ו, כל נאמנותה לאו מכוח השטר, אלא משום דלה רובא וחזקת כשרות. דאף דאין הולכין בממון אחר הרוב, בצירוף חזקה אזלינן בתרה, כמבואר לעיל בשם בעל המאור. ואי נמי כדכתב הר"ן הנ"ל בסעיף ח', דאם לא כן מה הועילו חכמים בתקנתם."
לכאורה, לפי דרכו של הבית מאיר (בטעם הראשון) היה מוטל על בית הדין לחקור ביחס לרוב ולחזקת כשרות הנזכרים בדבריו, אך יש להעיר על דברי הבית מאיר, שכל הראשונים הנזכרים הסכימו פה אחד – הבעל אינו נאמן בטענה שאשתו זינתה, מפני השטר שבידה.
ביחס לשאלת חיוב האשה בשבועה בטרם תגבה כתובתה, ברמב"ם פכ"ד מאישות הי"ז הנזכר לעיל כתב שאם הבעל טוען שראה שזינתה, חייבת שבועה קודם שתטול כתובתה, אך בהשגות הרמ"ך חלק עליו, וכן במגיד משנה הביא את החולקים בלא לבאר את שיטת הרמב"ם.
אך זאת יש להבהיר, גם דברי הרמב"ם לחייב שבועה נאמרו רק כשקיימת טענת ברי של הבעל שראה אותה שזינתה, וכמ"ש הרמב"ם "לפיכך משביעה בנקיטת חפץ שלא זינתה תחתיו, אם ראה אותה בעצמו, ואחר כך תגבה כתובתה". וכן העתיקו מלשון הרמב"ם בסמ"ג עשין מצווה מח וברבינו ירוחם נתיב כג חלק ח'.
בספר הפלאה קונטרס אחרון סי' קטו ס"ק כב כתב:
"כבר כתבנו לעיל דהא דמשביעה נתקשה בו הה"מ, ולענ"ד נראה דמיירי ביש רגלים לדבר שזינתה, ולא דמי לאמנה וריבית. ונלענ"ד דהוא מוכרח ממ"ש אבל בדברי אחר אינו יכול להשביע והיינו כמ"ש הכ"מ, דעל פי אחר, רצונו לומר שאין אותו אחר לפנינו, אלא שהוא אמר ששמע מפי אחר וכ"ש מפי קרוב דמיירי בי' בריש דבריו, שאינו יכול להשביעה. ובזה מיושב קושי' הח"מ דקי"ל דיכול להשביע בספק ע"פ העד דהיינו דווקא כשהעד לפנינו... וכבר כתבנו בחידושינו דף פ"ז דכן משמעות הפוסקים."
הרי שביחס לשבועת הנוטלין וכגון זו שלדעת הרמב"ם יכול להשביעה על יסוד הטענה שזינתה, היינו דווקא כשאומר שראה בעצמו ולדעת ההפלאה קיים תנאי נוסף – שיש רגלים לדבר המבססים את טענתו, או כשהוא מסתמך על דברי עד אחד והעד בפנינו.
מסקנת הדברים: הבעל טוען טענות לשלול את זכאות האשה לכתובתה בלא שהציג אסמכתא התומכת בטענתו, וכל טענותיו הם טענות בעלמא שהפריח לחלל האויר, בנסיבות אלו אין מקום להורות על שלילת זכאות האשה לתשלום הכתובה או לחייבה בשבועה קודם שתיטול.
על כן הוחלט:
א. בנסיבות הנוכחיות לא נשללה זכותה של האשה לגבות את הסכום הנקוב בשטר הכתובה.
ב. יזומן מועד קרוב לדיון לסידור הגט. לדיון זה הבעל יביא עמו את תעודת הנישואין, וכן אדם נוסף המכיר היטב את שני הצדדים לעדות על השמות.
ניתן ביום כ"ה באדר התשע"ג (07/03/2013).