חיוב בגט עקב בגידה והשפעתה על חלוקת הרכוש

ב"ה

מדינת ישראל

בית הדין הרבני האזורי נתניה

בפני כבוד הדיינים:

מס' תיק:9061-21-1	- הרב יעקב זמיר, אב"ד - הרב שלמה שפירא, דיין - הרב אברהם שינדלר, דיין
תאריך :26/06/2006
ל' סיון תשס"ו
התובע :פלוני
הנתבעת :פלונית
הנדון :גירושין

פסק דין

א) בפנינו תביעת הבעל לחייב את אשתו בגירושין מהעילה של בגידה בו כמה שנים. התקיימו בביה"ד מספר דיונים, הצדדים נשמעו ונחקרו ע"י באי כחם וע"י ביה"ד, נשמעו גם עדותם של עדים. הבעל הגיש לביה"ד קלטות ותמלילים, ב"כ-הצדדים הגישו את סיכומיהם.

הבעל אמנם לא הביא עדים שראו מעשה זנות ממש של האשה.

אולם לאורך הקלטות הודתה האשה לבעלה במו פיה כי מספר שנים היא שכבה עם הנטען (אלמוני). האשה זיהתה בביה"ד את קולה הנשמע מהקלטות.

ודי אם אצטט כאן רק כמה קטעים מהקלטות.

"... שכבתי איתו, עשיתי איתו .... אני מצטערת, אני לא יודעת ...

טפשות.... אני מבקשת ממך סליחה מה אתה רוצה, אני רוצה שתסלח לי ואני מתנצלת על מה שהיה" (קלטת 3 דף 20-21).

"...אני לא זוכרת כמה שנים, מה אתה חושב שאני יודעת כמה שנים הייתי איתו? היה עליות וירידות, אני לא הייתי אתו 26 שנה" (קלטת 5 דף 16).

"... אולי שלש פעמים בשבוע, זה מספיק" (שם דף 19).

"... לא יודעת כמה שנים ... כשאבא שלה נפטר אולי, לא זוכרת ... אני חושבת, אולי טיפה לפני או אחרי ... (תאריך פטירה: 23/7/83) (שם דף 30).

ב) אמנם הקלטות והתמלילים הם מקוטעים ולא משקפים ברצף את כל השיחות שהיו בין האשה לבעלה, וגם לא ידוע מה הם שוחחו לפני ההקלטה ואחרי ההקלטה, וכפי שנטען ע"י ב"כ-האשה בסיכומים שלפני ההקלטה איים עליה הבעל שאם תודה כנ"ל, לא יתגרשו (סעיף 8 לסיכומים).

וגם בביה"ד הסבירה האשה את הודאתה הנ"ל בכך:

"כל הזמן אמר תגידי, תגידי. ואמרתי לו, מה שאתה רוצה לשמוע אני אומרת" וא"כ-לכאורה יש לה אמתלא למה הודתה.

ג) אולם אעפ"כ-הדברים שנשמעו מפיה בקלטות הם דברים חמורים כשלעצמם.

ולא מתקבל על הדעת שאשה תודה לבעלה שבגדה בו, אף שלא בגדה, רק משום שהוא רוצה לשמוע זאת או משום שאיים עליה בגירושין. לפיכך אין זו אמתלא טובה.

עוד הודתה האשה בקלטות שהתייחדה עם הנטען בדירה של מר וינ’, וגם הודתה ששוחחה עם הנטען בטלפון שיחות רבות.

אמנם בביה"ד היא הסבירה שרק התייעצה איתו על בעיה מסויימת של בתה.

אולם הנטען עצמו, בעדותו בביה"ד, אמר שזו הפעם הראשונה ששומע שיש לבת בעיה כזו.

גם הנטען הודה ששהה בדירת וינ’ כ-- 40 דקות ביחידות עם האשה.

החוקר שעקב אחרי האשה, אישר את התייחדות האשה עם הנטען בדירה הנ"ל.

ד) אמנם בשו"ע (אבה"ע סי' קטו ס"ו) נפסק: "אין עדים שזינתה אלא שהיא אומרת שזינתה, אין חוששין לדבר זה לאוסרה, דשמא עיניה נתנה באחר אבל איבדה כתובתה עיקר ותוספת ומה שאינו בעין ממה שהכניסה לו". וע"ע שם סי' קעח ס"ט.

אולם הרמ"א שם כתב: "ודוקא שאין רגלים לדבר אבל אם יש רגלים לדבר נאמנת".

ובנ"ד לפי כל החומר שבתיק, יש רגלים לדבר שזינתה לכן נאמנת בהודאתה שזינתה.

זאת ועוד, יש לומר שהואיל ובנ"ד האשה מתנגדת לגירושין ורוצה שלום בית, ולטענתה היא הודתה לבעלה שבגדה בו רק כדי שיסלח לה ויחזור אליה, א"כ-י"ל שבזה לא חיישינן שהודתה שזינתה משום שעיניה נתנה באחר שהרי אדרבא היא לא רוצה להתגרש ורוצה את בעלה.

וכן מצאתי בשו"ת נודע ביהודה (סי' ע' ומובא בפת"ת שם סקכ"ה), שבתחילה כתב סברא זו, אודות אשה שהודתה שזינתה ואינה רוצה להתגרש בשום אופן, אולי לא שייך בה, עיניה נתנה באחר, ומהראוי שתהא נאמנת.

אמנם אח"כ-דחה הנו"ב סברא זו וכתב: "אך באמת הדבר קשה לחלק בזה, ובשו"ע סתם ואמר, אין עדים שזינתה אלא שהיא אומרת, אין חוששין וכו'".

אולם בפת"ת שם הביא בשם שו"ת ברית אברהם שכתב: "אישתמיט להגאון נו"ב ז"ל דברי תשובת מהרי"ט ח"א ס"ס צב וכו' וא"כ-ה"ה בזה היכא דלא שייך לומר דעושית כן מחמת דסניא להבעל ועיניה נתנה באחר י"ל דמהימנא, וכיון שהנו"ב לא ראה דברי תשובת המהרי"ט הנ"ל, להראשונים אנו שומעים".

לאור כל האמור לעיל יש לפסוק שהאשה אסורה לבעלה וחייבת לקבל גט מבעלה, וגם הפסידה כתובה ותוספת.

באשר לפנסיה של הבעל, הואיל והצדדים קיבלו עליהם שביה"ד יפסוק לפי חוק יחסי ממון והואיל ומפיה של האשה אנו חיים, והיא לא זוכרת אם התחילה לבגוד בשנת 83 או אח"כ-כאמור לעיל, לפיכך מגיע לאשה מחצית מזכויות הפנסיה של בעלה לפחות במשך תשע שנים משנת הנישואין 1975 ועד סוף שנת 1983.

באשר לדירה, מטלטלין ושאר הכספים, יתחלקו הצדדים שווה בשווה כפי הסכמת הבעל וב"כ.

(-) הרב יעקב זמיר, אב"ד

בתאריך י"ב ניסן תשס"ג 14/4/03 הוגשה בפנינו תביעת גירושין ע"י התובע פלוני כנגד אשתו פלונית. בתביעה נכרכו גם עניני מזונות אשה, חלוקת רכוש, ומשמורת ילדים.

הצדדים נישאו זל"ז כדמו"י ב 12/2/75 לצדדים 3 ילדים כולם בגירים.

בכתב תביעתו גולל ב"כ-הבעל בהרחבה את עילתו העיקרית לגירושין - בגידת האשה במשך שנים רבות, כ-26 שנים, לדבריו, למעשה, חי הבעל בחיי שקר עם אשתו.

הבעל עסק במשך שנים רבות בעבודות בטחון שונות, לרבות כאיש צבא קבע, במסגרת עבודתו שהה מחוץ לבית שעות ארוכות וזמן רב.

בעבר הרחוק הצדדים גרו ברחוב ארל”י 0 בנתניה. בשכונתם גר נהג אגד בשם אלמוני עם אשתו. אותו נהג אגד קשר לדברי ב"כ-הבעל קשרים אינטימיים ומיניים עם הנתבעת.

במשך השנים התריעה אשת הנהג באוזני הבעל - התובע על דבר הקשר האינטימי שנוצר בין בעלה והאשה, אולם הבעל סירב להאמין והעדיף את גירסת אשתו - הנתבעת שהכחישה קשרים אלו. יצוין שבאחד הלילות כאשר הבעל הקדים ושב לביתו במפתיע, נתקל בדלת הדירה כשהיא נעולה מבפנים, לאחר 5 דקות של דפיקות פתחה האשה את הדלת ומשנכנס גילה את השכן יושב בסלון דירתם. חשד הבעל התעורר, ולאחר שבדק את המטות בחדר השינה גילה כי המטה חמה והמצעים סדורים. אולם גם אז הכחישה האשה את החשדות וטענה שהשכן בא לתנות את צרותיו בפניה והיא לא יכלה לסרב לו.

באותו מעמד הסכימה האשה כי השכן לא יכנס עוד לדירתם וכי האשה לא תיצור עמו כל קשר ולא תדבר עמו בטלפון. אולם לדברי ב"כ-הבעל דיבורים לחוד ומעשים לחוד.

לאחרונה הגיעו לידיעת הבעל עובדות וראיות המוכיחות על דבר קיומם של יחסים בין האשה והשכן, מדובר בדירת מסתור בנתניה בו היו הצדדים נפגשים ומקיימים לדבריו, יחסי מין באין מפריע. לאור האמור בקש ב"כ-הבעל לחייב את האשה בגט משום מעשיה הכוללים בגידה, מעשי כיעור, עוברת על דת, ויחוד לאחר קינוי וסתירה.

בענין הרכוש: לצדדים דירה ברח' א”ה 0/6 בנתניה הרשומה ע"ש שני הצדדים וכן חשבונות בנק בבנק לאומי, דיסקונט ויהב. וכן ביטוחים שונים וקופות גמל וקרנות השתלמות.

הכנסות הבעל - השוטפות הם כ-12,000 ש"ח לחדש מפנסיה צבאית, האשה השתכרה כ-3000 ש"ח בחודש כמורה. ב"כ-הבעל ביקש - לאור האמור לעיל - לפוטרו מחיוב כתובה וממזונות, וכן לקבוע שהאשה אסורה לבעלה ולבועלה, לחלק את הרכוש עפ"י הדין ולקבוע את מועד הפסקת השיתוף עפ"י הנסיבות.

האשה הגישה כתב הגנה.

בכתב הגנתה הכחישה ב"כ-האשה הכחשה גורפת את טענות הבגידה.

בסעיף 3 ובסעיף 18 נכתב : "לאחר שזה למעלה מחצי שנה, לאור התדרדרות יחסיהם ... טוענת הנתבעת על רצונה להתגרש, הנתבעת תטען כי משך החצי שנה האחרונה העלתה בפני התובע פעם אחר פעם את רצונה להתגרש".

בכתב ההגנה מתארת ב"כ-האשה בהרחבה כיצד במשך השנים כאשר הבעל נעדר ימים ולילות מהבית, כל נטל ועול הבית היה מוטל על כתפי הנתבעת, עוד הוסיפה שהאשה במשך השנים ביטלה עצמה לחלוטין אל מול רצונותיו של התובע וסייעה בידו בלימודיו ובכל מעשיו.

בסעיף 20 כתבה "יחד עם זאת חרף החרפת יחסי הצדדים, הגיעה הנתבעת למסקנה כי אינה רוצה להתגרש ומעונינת לשמור על שלמות הבית והמשפחה".

משכורת של האשה כ-1000 ש"ח בחודש.

בסעיף 25 כתבה "שהבעל נסע עם 2 מילדיהם לאנגליה ע"מ לערוך להם בדיקת רקמות ע"מ לבדוק שהוא אביהם" והוסיפה "בדיקת הרקמות אשר ערכו ילדי הצדדים יצאה חיובית והתובע הוא אכן אבי ילדי הצדדים".

לאור האמור בקשה ב"כ-האשה לדחות את התביעה.

בדיון הראשון בפנינו בכ"ג סיון תשס"ג 23/6/03 אמר הבעל "מדובר בניאוף ארוך, אני בלחץ נפשי בטיפול פסיכולוגי..., אנו מגיל צעיר יחד ... לפני 8 חודשים גיליתי שהיא בקשר עם אלמוני שכן שלנו היו רינונים ... יש הודאות שלה ששכבה איתו " ב"ד: ראית בעינים שלך, בעל: בעינים שלי לא ראיתי, אבל פעם באתי הביתה הדלת היתה סגורה המתנתי בחוץ 5 דקות ואלמוני יצא, בכ"א זה היה לפני 20 שנה".

בעל: "אז הצליחה לשכנע אותי שבא לשתות קפה, בעקבות מקרה זה השבעתי אותה לניתוק קשר, לפני 8 חודשים גיליתי שיש קשר ... הוצאתי פרטי שיחות ואז הפעלתי חוקרים פרטיים ... התברר שאותו אלמוני ... נכנס לדירה ביהודה הלוי והיא באה עושה מה שעושה" לשאלת ביה"ד את האשה, יש לך קשר עם אלמוני, השיבה האשה, "אני מכחישה הכל, ואני רוצה להתגרש". בכ"א כל הויכוח על הרכוש בלבד. בכ"א הסכימה שבמעשה ביה"ד יכתב ש"אם תרצה האשה להנשא לאלמוני הדבר יצטרך בירור".

בענין הרכוש אמר בכ"ב "הכל חצי חצי למעט הזכויות הסוציאליות שלו ...

על פי חוק יחסי ממון, יש מאמרים שאם האשה בגדה איזון המשאבים בטל ממועד הבגידה" בכ"א השיבה: "אנו רוצים חצי חצי מהכל, מכל הזכויות הוא משך את כל הכספים מכל הבנקים".

למעשה שני הצדדים קבלו על עצמם, ונתנו לביה"ד את הסמכות לדון בעניני הרכוש ולחלקו לפי חוק יחסי ממון. נקודת המחלוקת היתה בנוגע לזכויות הסוציאליות של הבעל מהו מועד האיזון.

בדיון בי"א חשון תשס"ד 6/11/03 טענה ב"כ-האשה שלמעשה אין צריכים לקיים דיון להוכחות, משום שהאשה מסכימה להתגרש. אולם ב"כ-הבעל עמד על קיום ההוכחות בתואנה שבמסגרת ההוכחות יוכח שהאשה בגדה במשך 25 שנה ענין זה ישפיע לדעתו על הקביעה שיש לשלול מן האשה את הפנסיה של כל אותם השנים. בכ"א לא הסכים להודות על הבגידה, ואף לא הסכים להודות שאם אכן היתה בגידה האשה תפסיד את כל זכויותיה בפנסיה של בעלה, זכויות שנצברו במשך כל שנות הנישואין.

בדיון זה ביה"ד שמע בהרחבה את האשה, האשה אמרה: "אני מכחישה הכל".

האשה אמרה שלפני 25 שנה הכירה את אלמוני כ"שקנינו דירה הבן שלי היה בן שנה וחצי ... זה היה בתקופה כשבעלי היה בקבע, לא היה בבית..."

ש' - האם אלמוני היה עולה בימים ובלילות כשפלוני לא היה בבית.

ת' - עלה לתקן לי דברים, אם נשבר ברז או משהו אחר" ש' - קרה פעם לפני 25 שנה שהבעל מצא אותך בדירה עם אלמוני, ת' אני מכחישה סעיף 10 בתביעה, ש' "קרה שהודית באחרונה בפני בעלך על הבגידות ת' ... כל הזמן אמר תגידי, תגידי ואמרתי לו מה שאתה רוצה לשמוע אני אומרת" ש' "זה נכון שלפני 20 שנה פלוני הבין שיש קשר מסוים עם אלמוני ואמר תשבעי לי ונשבעת שלא היה קשר", ת' - "לא היה כלום, היינו רק חברים".

בהמשך דיון זה הושמעו מספר קלטות שבהם נשמעת האשה משוחחת עם בעלה (הבעל שעבד בעבר בשירות הבטחון הכללי הקליט בשיטות שונות את השיחות בינו לבין אשתו) האשה הודתה בפנינו שהקול של האשה הנשמע בקלטת הוא הקול שלה.

לדברי ב"כ-הבעל האשה הודתה בקלטת שהיא כ-20 שנה עם אלמוני (הנהג), כמו"כ-אמרה לו שהיתה עם אלמוני בבתי מלון, באוטו שלו, בזכרון, ובהרצליה.

יצוין שהאשה בדקה את בעלה היטב היטב, לפני שהסכימה להתוודות, ואף ביקשה ממנו לפשוט את בגדיו משום שחששה שהוא מקליט אותה. אולם הבעל הצליח להערים על אשתו והקליט אותה. בקלטת אחת לטענת ב"כ-הבעל האשה הודתה שהתחילה לבגוד בסמוך לפטירת אביה של סו’ (אשתו של הנהג) וזה היה סביב שנת 83. כמו"כ-הודתה שהיתה הולכת לבתי מלון של חצי יום, והידיד היה משלם. כמו"כ-האשה הודתה בקלטות ששכבה עם אלמוני בדירה של וינ’ ברחוב יהודה הלוי בנתניה וכן שכבה בדירה של וינ’ באזורים (שכונה בנתניה) והאשה תקנה ואמרה שמדובר "בבית גולדמינץ".

האשה התייחסה לכל ההקלטות אלו בהכחשה גורפת ובטענה שמדובר באילוץ של הבעל שאילץ אותה להודות במעשים שלא עשתה וכפי שנאמר בפרוטוקול "אמרתי לו מה שאתה רוצה לשמוע אני אומרת".

במהלך דיון זה עלה גם נושא פלטי שיחות הטלפון של האשה, האשה נהגה לשוחח לעיתים תכופות ביותר עם אותו אלמוני, גם בשעות מאוחרות בלילה כמו שעה 1 בלילה מדובר בפלט שיחות מ 20/7/00 עד ל 20/7/01. פלטי השיחות צורפו לתיק.

בדיון זה התברר שבפברואר 2003 נראתה האשה נכנסת לדירה ברח' יהודה הלוי בנתניה כשבדירה נמצא אותו אלמוני (הדירה שייכת) לידיד של אלמוני בשם וינ’, האשה הודתה שהיתה שם ושוחחה עם אלמוני, אולם לדבריה מדובר בשיחות בלבד עם "ידיד נפש" קרוב, והתיעצות איתו בדבר נטיותיה הלסביות של בתה, רק בענינים אלו נסבו השיחות הארוכות ביניהם. לאחר סיום דבריה נכנס להעיד אותו אלמוני - הנטען.

במהלך עדותו טען אותו אלמוני שהוא הכיר את הצדדים בהיותם שכנים במשך כ-7 שנים וזה עד לפני 19 שנים לדבריו מדובר בשכנות טובה. אולם לדבריו "לא היה שיחות נפש". לשאלה האם "פלונית סיפרה לך על הבת שהיא לסבית" השיב "לא", והוסיף "זה הפעם הראשונה שאני שומע על זה". גם בענין שיחות הטלפון טען שלא היו בקשר רק "בקשר להטרדה", אח"כ-הוסיף "אסתי כל הזמן היתה מציקה לי שאני עם פלונית, ואמרתי שאני לא בקשר איתה ולא שום דבר, אמרתי לא היה ולא נברא". בדיון זה התברר שגם אשתו של הנהג סו’ - הקליטה את בעלה בעת שהודה בפניה ששכב עם פלונית, וכלשון העד שבפנינו (אותו בעל) "מתי אמרתי לה את זה - כשהרימה עלי ידים, ואז אמרתי כן הייתי", והעד הוסיף אח"כ-"אני מבקש לדעת מי שם קלטות אצלי בבית". כמו"כ-אישר העד את מה שאמר בקלטת "היינו באוטו, ואמרה שפלונית עשתה ניתוח ... ויש לה תחבושת" והוסיף מדובר ב"שיחת נפש", בהמשך החקירה העד הסביר על המפגש שהיה לאחרונה בדירת וינ’ אח"כ-נשאל, איך פתאום חודש הקשר הקרוב כ"כ-אחרי נתק של 19 שנה. על כך השיב בהתחמקות "אשתי עשתה כל הבלגן".

לשאלת ב"כ-הבעל את העד על כך שהודה באותה קלטת ששכב לפני 20 שנה עם פלונית, השיב "היא עצבנה אותי" על אחת ההודאות נשאל העד אמרת "מתי שכבתי איתה לפני 20 שנה וכמה שנים בת כמה הי’ ... למה התכוונת" ענה העד "כי אשתי אמרה שנוסעים לעשות בדיקה ואמרתי תסעו אין בעיה". בענין הדירה של וינ’ הסביר שהוא עוזר לידידו לשפץ את הדירה מדובר על עזרה לאורך שנים רבות.

בענין המפגש שהתקיים בדירה עם פלונית, הסביר העד שבאותו יום בא והמתין לבעל מקצוע, אולם הוא לא הגיע ואישר שהיה בדירה לבד עם פלונית ושוחחו "שיחות נפש על ההטרדות על מה שאשתי עושה" בדירה הם היו "כ-40 דקות, חצי שעה".

העד אישר שאותו וינ’ גר בעבר באיזור בית גולדמינץ בנתניה.

בדיון לאחר מכן בו' שבט תשס"ד 29/1/04 עלו שוב האשה והעד וניסו לשפר ולטשטש חלק מהדברים שנאמרו בדיון הקודם.

בדיון זה העיד חוקר פרטי בשם תבל רון, לפיו בתאריך 23/2/03 בשעה 13:45 הגיע אלמוני לדירה של וינ’ ברחוב י”ה 00 ולאחר מכן בשעה 14:15 הגיעה לאותה הדירה פלונית ונשארה שם עד 15:30, וכמה דקות אח"כ-יצא אלמוני מאותה דירה. לאחר שהשניים יצאו ניגשו לפעמון הדירה וצלצלו מספר פעמים ולא היו כל ממצאים (כלומר הדירה כפי הנראה היתה ריקה) בדיון בכ' אייר תשס"ד 11/5/04 דיברה האשה ארוכות על מערכת היחסים התקינה בינה לבין בעלה, ואיך במשך כ-30 שנה הפקיד הבעל בידה את כל עניני הבית ואף את משכורתו. מנגד הבעל הקדיש עצמו ללימודים ולעבודה. האשה בשלה וגידלה את הילדים.

לאחר מכן עלה הבעל ותיאר כיצד בנובמבר 2002 פגש את סו’ אשת הנהג שסיפרה לו שהטלפון של פלונית מופיע על הצג של בעלה ויש ביניהם קשר. כאשר שב לביתו שאל את אשתו על כך, אולם היא הכחישה ונשבעה לו בתנ"ך ש 20 שנה לא היה קשר עם אלמוני, בשלב זה עדיין האמין לה והמשיך לעקוב אחרי הטלפון וגילה שב 11/1/03 חודש הקשר בין פלונית לאלמוני.

במהלך מרץ 2003 הקליט את אשתו מספר פעמים, וכן ביקש מסו’ שתקליט את בעלה הנהג. לצורך הקלטות אלו השתמש במכשירים משוכללים (בבית של סו’ התקין את המיקרופון בקולב בחדר שינה) הבעל הסביר שמכיוון שלא רצה לעבור על חוק האזנות הסתר, השתמש באמצעים חוקיים של הקלטת אדם תוך כדי שיחה איתו ולא באמצעים אחרים. כלומר עפ"י החוק מותר לאדם להקליט את עצמו משוחח עם חבירו הגם שאותו חבר אינו יודע שהשיחה מוקלטת.

ביה"ד שאל האם איים אליה תוך כדי הקלטות, הסביר הבעל "ברגע שאתה מציג לבן אדם היית כך וכך הוא נשבר" הבעל הוסיף שאחרי ליל הסדר ארז את המזוודה והכין את שלשת הילדים לנסיעה ללונדון לבדיקת רקמות (ע"מ להוכיח שהילדים שלו), הבעל אמר לאשה שעזריאלי הודיע לו שהיא בוגדת בו.

גם הבת הי’ הודיעה לה שאם לא תודה שבוגדת, אז הי’ תביא הוכחות שבוגדת. ואז לאחר שאמר לה שהוא יודע ש 30 שנה בוגדת וסגר את הטייפ (כביכול אינו מקליט אותה) "אז אמרה ששכבה אצל וינ’, ואחרי זה בגולדמינץ ואמרה עשיתי טעות וביקשה סליחה".

האשה הגיבה בפנינו ואמרה "כי אמר שרוצה לחזור אלי ולכן אמרתי מה שרצה לשמוע, אמרתי לו אתה רוצה לשמוע שהייתי איתו אז הייתי איתו" ביה"ד שואל "אבל מה שבקלטת זה נכון" אשה: זה מה שרצה לשמוע יש שם בקלטת זה מה שאתה רוצה לשמוע אז אומר לך".

בדיון זה הבעל הסביר שלפני 25 שנה כשבפעם הראשונה שמע על הקשרים של אשתו עם אלמוני, העדיף להאמין לאשתו וזאת משום שאז היה עסוק בפרנסה ובעבודה ואז עדיין לא היה בעל מקצוע בתחום זה. בהמשך הדיון אמרה האשה" זה מה שהוא רצה לשמוע, הכל שקרתי". ביה"ד שאל מאין הוא יודע על "זכרון" (האשה נשמעה בקלטת שאומרת שהיתה בזכרון), וביה"ד הוסיף שאפשר לברר במלון, ביה"ד שאל אם יוכח שהייתם בזכרון "האם אז תקבלי שהתביעה נכונה ... אז לא תקבלי פנסיה". אשה: לא אני לא מוכנה, ממה אחיה? בהמשך נשאל הבעל, האם לפני שהודתה הבטיח לה דבר, על כך השיב הבעל "לא הבטחתי כלום" אשה: "שקרן" בדיון ביום י"ד סיון תשס"ד 3/6/04 הופיעה לדיון אשת הנהג, סו’. אשה זו לא הסכימה לומר דבר, אפי' לא לזהות את קולה המוקלט, אשה זו אמרה "מבחינה בריאותית יש לי בעיות עם הלב" אני לא יכולה לעמוד במצב לחץ אני מבקשת שישחררו אותי" ויצאה ללא להעיד.

יצוין שלדיונים הקודמים הוזמנה עדה זו מספר פעמים ולא הופיעה, לדיון האחרון הוזמנה בצו הבאה.

לאחר מכן התקיימו שני דיונים נוספים בעניני הרכוש.

יצוין שבתיק ביה"ד קיימים כמה תמלילים בהם נשמעת האשה מודה במפורש בבגידה בקלטת מס' 6 מיום 24/9/03, האשה מודה שזינתה פעם אחת מרצונה ולאחר מכן לא יכלה להפסיק את מעשיה מכיון שנסחטה ע"י אלמוני.

אגב בתמליל זה אומר הבעל מספר פעמים שלא יחזור לאשתו. בעמ' 3 אמר "אני לא יכול לחזור ולהיות בעלך" בעמ' 5 נכתב "אני לא יכול לחזור אליך פלונית" בעמ' 6 נכתב "אל תתלי תקוות ... יבוא התאריך אנחנו נתגרש".

בקלטת מס' 5 תומללה הודאה של האשה בבגידה בתאריך קרוב לפטירת חמיו של הנהג - הנטען תאריך פטירתו 23/7/83 כלומר תהליך הבגידות התחיל סביב התאריך הנ"ל, באותה קלטת האשה הודתה שנבעלה בבית מלון בזכרון או בהרצליה.

בתמלילי קלטת מס' 3 ג"כ-יש הודאות של האשה שבגדה במשך שנים רבות. בכל תמלילי הקלטות אין כל הבטחה מצד הבעל שאם תודה יחזור לחיות עם אשתו אדרבא אמר לה שוב ושוב שבגלל היותו בן ישיבה בעבר ומסורתי לא יוכל לחזור אליה לעולם.

הארכנו בפרטי העובדות זאת ע"מ לנסות להגיע לחקר האמת.

העולה מן הנ"ל שהאשה הודתה כמה פעמים בשיחות בינה לבין בעלה, שבגדה בו במשך תקופה ארוכה עם אדם בשם אלמוני הודאות אלו הוקלטו ותועדו.

האשה הודתה בפנינו שהקול הנשמע בקלטת הוא שלה. אולם טענה שלמעשה הדברים הוצאו מפיה תחת לחץ והבטחות שאם תודה, בעלה יחזור אליה.

כלומר עפ"י גירסה זו שאף מובאת בסיכומי ב"כ-האשה, האשה מודה גם בהודאה וגם בתוכן הדברים אולם טוענת שהדברים הוצאו ממנה תחת לחץ.

גם הנטען, אלמוני הוקלט ע"י אשתו בשיחה ביניהם בעת שהודה ואמר "דפקתי אותה לפני 25 שנה", אמנם תירץ זאת באמתלאות שונות, כמו "האשה הרימה עלי ידים ואז הודיתי" (מדובר באותה אשה שטענה בפנינו שהיא חולת לב, ויש לה בעיות בריאותיות קשות) כמו"כ-הנטען היה מופתע ומוטרד מאד מי ומתי הקליטו אותו, כלומר העובדות שאמר מה שאמר נכונות אולם תמה מדוע עשו לו את זה.

בפנינו הוצגו פלטי שיחות שבמשך זמן ממושך בשנת 2000, התקיים קשר טלפוני הדוק בין האשה לנטען.

כאמור לעיל הופיעו בפנינו חוקרים שראו כיצד האשה מתייחדת עם הנטען בדירה בנתניה במשך קרוב לשעה זה היה ב 23/2/03.

כלומר הקשר ההדוק והממושך בין האשה לנטען מוכח מנסיבות נוספות ולא רק מעצם הודאתה בהקלטות.

ראשית, השאלה ההלכתית הנצבת כיום בפנינו האם בהודאות המוקלטות דלעיל יש משום עילה לחייב את האשה בגט.

למעשה, האשה כבר בדיון הראשון אמרה שרוצה להתגרש אלא שמבקשת לקבל %50 מכל הרכוש ומהפנסיה הצבאית של בעלה. לאחר מכן בדיונים אחרונים חזרה בה מבחינה טקטית ואמרה שרוצה שלו"ב.

בתיק שבפנינו אין אנו נזקקים לדון מהו משקל עדות מוקלטת בהלכה, שהרי אם היה ספק בידינו האם הקולות הנשמעים בקלטת הם של הצדדים שבפנינו או קולות אחרים, היינו נזקקים להכריע האם הדברים אכן נאמרו מפי האשה או לא נאמרו, היינו נזקקים לדון מצד דיני אומדנות או טביעות עין בקול.

וכעין מאי דאיתא בחולין צו א' וגיטין כג' א' דסמכינן על טביעות עינא דקלא באיסורין דאל"כ-איך סומא מותר באשתו ואיך בנ"א מותרים בנשותיהם בלילה, וע"ע בסנהדרין דף ס"ד ובקצה"ח סי' פ"א ס"ק י"ג דמסיק לדברי רש"י שטביעת עין דקלא מועיל רק באיסורין ולא בדיני נפשות ובנתיבות שם ס"ק ז' כתב שמועיל ט"ע דקלא בממון מכ"ש מאיסורים ובקצה"ח במשובב נתיבות כתב שט"ע דקלא הוי עדות ראיה ממש, דמה לי רואה או שומע דכל שמשיגו באחד החושים בכלל רואה הוא וע"ע שו"ת חת"ס חו"מ סימן ב' דהאריך בדין ט"ע דקלא.

אולם כאמור זה לא המקרה שבפנינו, בנדון דידן האשה מודה בפנינו שהקול המוקלט הוא קול שלה והדברים נאמרו מפיה, האשה הודתה והוקלטה מספר פעמים בהזדמנויות שונות שהחלה לזנות עם אלמוני החל משנת 83 אולם תירצה מעשיה באמתלאות שונות, ממילא ברור לנו שהיתה הודאה מצד האשה בזנות.

ברמב"ם בהלכות אישות פכ"ד הי"ח ובשו"ע אבהע"ז סי' קט"ו סעיף ו' נפסק שהאשה שאמרה לבעלה שזינתה תחתיו ברצון אעפ"י שאין מאמינים לה לאסור אותה על בעלה, מ"מ איבדה כתובתה שהרי הודתה שזינתה.

בשו"ת כתב סופר סימן י"ד כתב בנדון שאשה כתבה לנחשד דברים המוכיחים שזינתה שהוי שויה אנפשיה חתיכה דאיסורא. ובהודאת פיה ויש רגלים לדבר מוציאין כמבואר בסימן קט"ו, הרי שס"ל שהודאה של האשה בכתב הוי הודאה לאפוקי מבעלה.

בספר עמק שאלה סימן י"ז כתב באשה שיצא עליה קלא דלא פסיק והנחשד הודה על כיעור וגם הראה מכתבים ממנה שמבקשת שלא יגיד האמת כדי שלא יגרום חלישות דעת להוריה ע"ש שהאריך שלא לאוסרה משום שאין בדברים הכתובים משום כיעור, משמע, שאם היה כיעור הוי אסרינן אותה על בעלה ומפסדת הכתובה עפ"י הודאתה בכתב.

בשות אבני נזר סי' לד דן באשה שמצאו מכתב ממנה אל הנחשד ובו כמה דברים מכוערים עי"ש שכתב שבנידון דלא נכתב בו בפירוש שזנתה לא נחשב יותר מכיעור. ואם הבעל ירצה לברר הדבר לצאת ידי שמים ויתברר בשופי שזה כתב ידה נראה ודאי שאם ירצה יוכל לגרשה בע"כ, ולדעת הרמב"ם אפי' בלא כתובה, משמע מדבריו שאם כתוב בפירוש שזינתה הוי הודאה על זנות ותפסיד גם כתובתה.

ה"ה בנדון דידן שהודאת האשה בקולה בקלטת בזנות הוי הודאה ומפסידה כתובתה.

עוד נוסיף, וכפי שהרחבנו בפס"ד זריהן 9044, שדבר ברור ומוסכם מכל הפוסקים דיש חילוק גדול בין לאסור אשה על בעלה ולחייב את הבעל לגרש, לבין דין גירושי אשה בעל כרחה, גם כאשר מן הדין אין לביה"ד לאוסרה על בעלה מ"מ אם הבעל רוצה לגרש שומעין לו ... אפי' במקום שקבלו עליהם שלא לגרש בע"כ. וכמ"ש בב"ש אבהע"ז סי' י"א סק"ו ז"ל "כתב הרמב"ם והסמ"ג דבעל רשאי להוציאה בע"כ-ועיין בתשובת מהרא"ם דאפי' בזה"ז דאיכא חר"ג יכול להוציאה וכ"כ-בתשובת המהר"ם לובלין וכ"כ-בט"ז ודלא כרש"ל ואין צורך בהתראה כמ"ש הרמב"ם פבכ"ד מהל' אישות, ועיין תשובת מהרי"ק שורש קל"ה ובאוצה"פ סי' י"א אות כ' משם הצמח צדק החדש סי' ד' באשה שהעידו עליה עידי כיעור ורוצה לגרשה בעל כרחה ואינה רוצה לקבל גט אם לא בכסף מלא כ' דיכול לגרש בע"כ-וכדעת הב"ש והט"ז דלא כרש"ל.

וכן בשם מהרא'ל צונץ סי' י"א דאף דבעידי כיעור לחוד בלא קלא דל"פ כולם שוים דאין מוציאין מבעל. מ"מ נראה דיכול לגרשה בע"כ-ואין בזה משום חדר"ג. ועוד שם בשם מהר"ש ענגל ח"ב סימן י' שכ' דנהי דבדבר מבוער לא נאסרה על בעלה מ"מ מהני עכ"פ לענין שיוכל לגרשה בע"כ.

ובאבני נזר סימן ו' אות י"ח כתב דלענין לגרשה בע"כ-ודאי מהני עדות, שהעדות על כיעור ואף שלא בפניה.

ובשו"ת חוט המשולש כתב ז"ל "ובפרט שמצוה לגרשה בע"כ-מחמת שראה אותה משחקת תמיד עמהם ואין בזה איסור חדר"ג כלל ... כמבואר בב"ש סי' י"א סק"ו". א"כ-מוסכם ע"י רוב הפוסקים מלבד המהרש"ל, שע"י עידי כיעור יכול הבעל לגרשה בע"כ.

נוסיף עוד שידועים דברי הרמב"ם בפכ"ד מהלכות אישות הט"ו שעידי כיעור היא לא הוכחה לזנות ממש אלא הדברים מראים שהיתה עבירה ובכה"ג סמכינן על אומדנא ורגלים לדבר, כ"ש בנדון דידן שהאשה מודה שעשתה עבירה ודאי דיכול לגרשה בע"כ, ובפרט שכאמור הצטברו עוד ענינים של כיעור כמו היחוד שהחוקרים העידו עליו, וכן השיחות הממושכות והיומיות בין האשה לנטען בשנת 2000 גם בשעות מאוחרות של הלילה (שלש שנים לפני היחוד שהעדים העידו עליו) ואף הודאת הנטען בפני אשתו שג"כ-מודה שזינה אם הנתבעת שבפנינו, כל אלו מהוים תמונה ברורה על דבר האיסור שהאשה עשתה עם הנטען ובודאי בכגון זה לא תיקן רגמ"ה שלא לגרשה בע"כ.

עוד נוסיף שהצדדים שבפנינו הם מעדת הספרדים שלא קבלו את פסקי הרמ"א וכידוע גזירת רגמ"ה לא פשטה בכל הארצות וכפי שכתב מרן השו"ע בסימן א' סעיף י' בענין תקנת ר"ג שלא ישא אשה על אשתו, וע"ע בשו"ת יביע אומר להגר"ע יוסף שליט"א בחלק ה' אבהע"ז סימן א' ד"ה ראשית דאסף וליקט מספרים רבים והסיק בפשיטות שהספרדים לא קיבלו עליהם חדר"ג.

אולם מכח המנהג שנהגו שלא לגרש בע"כ-ברור שאנו נוהגים להלכה ולמעשה שאין לחייב כיום אשה בקבלת גט בע"כ, אולם אם יש עילה מבוררת לחייבה ואומדנות ורגלים לדבר, בכה"ג ודאי שלא שייך לומר שהבעל קיבל על עצמו מכח המנהג שלא לגרש בע"כ, עוד נוסיף שבנדון דידן ודאי שהבעל מואס באשתו מאיסות גמורה עם אמתלאות מבוררות לביה"ד, ועל כן לא קרב אליה עוד מיד לאחר שנודע לו מפיה שזינתה תחתיו.

וכפי שאמר בדיון בכ' אייר תשס"ד 11/5/04 בעמ' 2 שורה 48 ואילך "אני יודע שבמצב זה האשה אסורה לבעלה ולבועלה מאותו רגע לא נגעתי בה באותו רגע הפסקתי לקיים איתה יחסים כלומר מה 17/3/03".

וגם זו עילה לחייב האשה בגט.

אלא, שעדיין צריכים אנו לדון באמתלה שטענה האשה ובמשקל אמתלא זו, האשה טענה שנאלצה להודות "כל הזמן אמר תגידי, תגידי, ואמרתי לו מה שאתה רוצה לשמוע אני אומרת" בהזדמנות אחרת טענה שהודתה משום שחשבה שבכך תוכל לשכנע אותו לחזור אליה, או שהבטיח לה דברים אם תודה ועל כן הודתה.

והנה בענין זה, עיון בתמלילי הקלטות הנמצאים בתיק הצדדים, מוכיח שעובדתית לא היו כך פני הדברים. אדרבא האשה התחננה שבעלה יחזור אליה.

אולם הבעל אמר לה פעם אחר פעם שלא ישוב עוד אליה, אין כל איזכור להבטחת דברים כל שהם, גם ממהלך השיחה והתנהלותה לא נשמע שהיה אילוץ כל שהוא להודות, אלא כפי הנראה הודאת האשה יצאה כתוצאה מנקיפות מצפון מחיבוטי הנפש ומשבירת האשה, האשה נשמעה שמביעה חרטה עמוקה על מעשיה החמורים שעשתה במשך שנים רבות תחת בעלה, האשה חשבה שכתוצאה מהחרטה והוידוי והקבלה לעתיד תוכל אולי לכפר על מעשיה ולשכנע את בעלה לשוב אליה. כלומר עובדתית הטענות המועלות כאמתלאות להודאתה אינם נכונות.

בנוסף, אמתלאות אלו אינם משכנעות, כלומר אין זה הגיוני שהאשה תודה בזנות שלא עשתה כדי שבעלה יסכים לשוב עליה, הרי זה לא הגיוני, יותר נכון להוכיח לבעל שלא זינתה ואז ישנו סיכוי גדול יותר לשכנעו לשוב לביתו. כלומר אמתלאות אלו אינן מתקבלות על לב ביה"ד.

בשו"ת חוט המשולש בסימן ז' כתב בכיו"ב וז"ל "וקודם כל דבר צריך לקרוא לאשה שתאמר ברבים ההכחשה שלה, ואם לא תכנס באזני השומעים ובאזני הבעל ובלבו יתאמת שהיא משקרת, הוי לגביה כהודית לדברי העד ואסורה עליו לכל הדיעות ... ואח"ז מצאתי במרדכי בפ' שני דיבמות דאם מכחשת העד צריך שתתן אמתלא המתקבלת לכל, ואם לא, הוי כהודית לדברי העד ומפסדת כתובתה" בנדון דידן כאמור האמתלאות אינן נכונות ואינן מתקבלות על לב ביה"ד.

לאור כל האמור לעיל ביה"ד מקבל את תביעת הבעל לחייב את האשה בגירושין ומפסידה כתובתה.

עתה נעתיק עצמנו לדון בענין חלוקת הרכוש. כאמור לעיל הצדדים קיבלו על עצמם ונתנו לביה"ד את הסמכות לדון בעניני הרכוש ולחלקו לפי חוק יחסי ממון.

הצדדים הסכימו שכל הרכוש הכולל דירת המגורים הנמצאת ברח' א”ה 75/6 בנתניה וכספים המופקדים בגופים שונים יחולקו ביניהם שוה בשוה. ביה"ד מקבל הסכמות אלו וקובע כפסק דין שרכוש הצדדים יחולק שוה בשוה, לצורך חלוקה שוה יש לנכות את הסכומים שהבעל שילם בעבר לאשה עפ"י הוראת ביה"ד, כמו"כ-ביה"ד סבור שהכספים של אם האשה שהופקדו בחשבון האשה אינם ברי חלוקה.

באם הצדדים לא יצליחו בכוחות עצמם למכור את דירת הצדדים ולחלקה שוה בשוה וכן לחלוק בכספים. ביה"ד ימנה כונסי נכסים ואקטואר לצורך ביצוע בעין של חלוקה שוה ביניהם.

בענין הכספים שהוציא הבעל להוכחת תביעתו ביה"ד אינו נוהג לפסוק הוצאות להוכחת התביעה.

עתה נתייחס לתביעת ב"כ-הבעל לקבוע שמועד איזון המשאבים בנוגע לפנסיית הבעל תהיה בתאריך בו החלה האשה את בגידותיה בבעלה.

בחוק יחסי ממון בין בני זוג התשל"ג 1973 בסעיף 6 (ג) נכתב "באין הסכמה בין בני זוג בשאלה מה מגיע מהאחד לשני או באיזה דרך יבוצע האיזון יחליט בית המשפט או בית הדין לפי הנסיבות". כלומר גם לא חלוקה שווה ממש.

גם בסעיף 8 נכתב "ראה בית המשפט נסיבות מיוחדות המצדיקות זאת".

ובהמשך בסעיף קטן (3) לקבוע שאיזון שווי הנכסים כולם או מקצתם, לא יהיו לפי שווים בשעת פקיעת הנישואין אלא לפי שווים במועד מקודם יותר שיקבע" כלומר גם בסעיף זה בא לידי ביטוי האפשרות למתן שיקול דעת לבית הדין לקבוע שמועד איזון המשאבים יתייחס למועד מוקדם יותר שיקבע.

אין ספק וכל בר דעת מבין, שאבן היסוד של נישואין הוא בראש ובראשונה נאמנות בנישואין של האשה כלפי בעלה. וכן להיפך.

על כן עילת כל העילות של חיוב האשה בגירושין הוא בגידה בבעל.

גם אם האשה אינה תורמת כ"כ-בחיי השיתוף היום יומיים כמו בישול, ניקוי הבית גידול הילדים וכלשון ההלכה מורדת ממלאכות הבית אין זה עילה מובהקת לגירושין כמו בגידה שהיא עילת כל העילות.

עוד בימי אבותינו הקדושים מימים ימימה היתה ידועה החומרה הרבה שבני אנוש מכל העמים התייחסו לבגידה עם אשה נשואה ראה מעשה אבימלך עם שרה בספר בראשית פרק כ' ומעשה פרעה מלך מצרים עם שרה, בראשית פרק י"ב.

גם אם מעשה הבגידה נעשה בהסתר במשך שנים אין זה מיקל על התחושה של הפגיעה העמוקה שנעשית בבן הזוג, כאשר ענין זה מתגלה, הכאב הוא ללא נשוא, וכבר נאמר בכתובים "על תחרוש על רעך רעה והוא יושב לבטח עמך" יש בזה משום הונאה וגניבת דעת של בן הזוג, אין ספק שהתנהגות נלוזה של בגידה מתמשכת בבן זוג פוגעת פגיעה קשה ביותר באושיות כל בית בעולם ובודאי בבית היהודי, לא תנאף, ולא תחמוד, הם שתי דברות מעשרת הדברות וכן נאמר בתורה לא תונו איש את עמיתו ויראת מאלקיך, אין ספק שבנדון דידן מדובר בנסיבות חמורות ומיוחדות. בגידה מתמשכת של האשה החל משנת 83 היא בודאי הפרה חמורה של חיי השיתוף והאחווה שבין בני זוג, לענ"ד החוק לא התכוון להעניק זכויות שוות לצדדים, כאשר צד אחד פוגע פגיעה כה קשה במוסד הנישואין. מעיון בתמלילי קלטת מס' 5 עמ' 19 ועמ' 24 עולה שהיו תקופות ממושכות בהם היתה הנתבעת מקיימת יחסים עם הנטען שלש פעמים בשבוע ואילו עם הבעל פעם בשבוע או פעם בחדש.

עוד נוסיף, להבדיל כמובן, - עם כל ההבדלות המתבקשות ממעמדה המכובד של האשה הנשואה, - כל אדם בר דעת מבין שעוזרת בית מסורה או מטפלת העושה את כל עבודות הבית במסירות ועובדת במשך שנים רבות בבית מסוים, לא תוכל לדרוש לקבל מהמעסיק שלה, ביום עזיבתה, את החלק היחסי מהפנסיה שצבר אותו בעל הבית במשך אותם שנות עבודתו המקבילות לימי עבודת אותה עוזרת בית בביתו. למרות שאותה עוזרת בית במסירותה הרבה דאגה לכל עניני הבית ואיפשרה לבעל הבית להגיע להשגים רבים ולהתקדם בתחום עבודתו. זאת מהטעם הפשוט שצדדים אלו לא היו נשואים זה לזה לא היתה ביניהם כריתת ברית נישואים וחובת נאמנות לשמור אמונים איש לרעהו, ע"כ-ברור שאין עוזרת הבית זכאית לקבל חלק מפנסית המעביד.

בנדון דידן אמנם האשה היתה בבית וגידלה במסירות את ילדיה ודאגה לצורכי הבית והיתה נשואה, אולם מנגד פגעה פגיעה אנושה במוסד הנישואין והפרה בצורה בוטה ביותר את ברית הנישואין שכרתה עם בעלה כאשר ניהלה מערכת יחסים כפולה וחיה חיי אישות אינטנסיבים וסדירים מקבילים אם גבר אחר.

באחד התמלילים הנמצאים בתיק (קלטת מס' 5) מגדיר הבעל עצמו כשותף צדדי וזוטר לאשה ואילו הנטען כשותף העיקרי, צוין לעיל, שלאחר שהבעל גילה את דבר הבגידה המתמשכת לקח את ילדיו לבדיקת רקמות בלונדון משום שחשש שגם ילדיו הם בעצם לא ילדיו.

יצוין וכפי שנאמר לעיל שהבעל וב"כ-מסכימים לחלוק שוה בשוה בכל הנכסים שצברו הצדדים במהלך נישואיהם ועד ליום שנפרדו בפועל הן בדירה הן בכספים ובמטלטלין, מלבד בנושא זכויות הפנסיה של הבעל שלגביו יקבע מועד התחלת הבגידות של האשה כמועד הקובע לאיזון המשאבים.

בנסיבות הקיימות החמורות המתוארות בתיק זה נראה לביה"ד שזוהי חלוקה הוגנת וצודקת.

הצדדים נישאו בשנת 75 והבגידות החלו סביב שנת 83.

לאור האמור ביה"ד קובע שהאשה תקבל מחצית מהפנסיה לה זכאי הבעל עבור 8 שנות הנישואין הראשונות בלבד, דהיינו כשליש מחלקה המקורי היחסי בפנסיה, כלומר כשישית מהפנסיה הכללית.

לסיכום כל האמור לעיל ביה"ד פוסק:

א. ביה"ד מקבל את תביעת הבעל לגירושין והאשה חייבת לקבל את גיטה.

ב. כל רכוש הצדדים לרבות הדירה, הכספים והמטלטלין יחולקו שוה בשוה בין הצדדים.

ג. האשה זכאית לקבל שישית מהפנסיה החדשית הניתנת לבעל.

ד. האשה הפסידה כתובתה ומזונותיה.

(-) הרב אברהם שינדלר, דיין

א) ראיתי מש"כ-עמיתי הגר"א שינדלר והנני מסכים ומצטרף לדבריו.

פסק דיננו הינו לענין שני דברים: א. האם יש לחייב את האשה להתגרש, ב. באיזה אופן יחולק הרכוש אותו צברו הצדדים במשך השנים.

לטענת הבעל באם התשובה על א תהיה חיובית, לאור נסיבות המקרה יש לקבוע שאיזון המשאבים לפחות לגבי חלק מהנכסים יחול במועד מוקדם. לטענת האשה אין מקום לחייבה להתגרש, ואף אם יקבע שהיא חייבת אין הדבר מעלה או מוריד לענין צורת חלוקת הרכוש, שבכל מקרה צריכה להיות שוה בשוה.

הגר"א שינדלר האריך בתיאור העובדות שהוצגו בפנינו, לטענת הבעל, לאשה קשר עם גבר זר למעלה מעשרים שנה, לטענתו במסגרת קשר זה האשה מזנה תחתיו מזה שנים רבות. בפנינו הובאו תמלילי קלטות בהם הודתה האשה, שהבעל התרה בה לפני שנים רבות, שלא תיצור שום קשר עם הנטען. כן הודתה האשה בקלטות אלו שזינתה עם הנטען פעמים רבות, האשה הודתה שאכן הקול בקלטת הוא קולה אך טענה שהודתה בזנות מפני הבטחת הבעל שאם תודה הוא יחזור אליה, לגירסתה אין זכר בקלטות. עוד הביא הבעל עד שראה שהאשה נתייחדה עם הנטען בדירה של חברו במשך למעלה משעה, הבעל הביא עד נוסף שהיה אמור להעיד כנ"ל, אך ביה"ד ויתר על עדותו מכיוון שלא היה בדבריו חידוש.

ב) הגר"א שינדלר האריך במובאות הלכתיות וקבע שהאשה נאסרה על הבעל ויש לחייבה להתגרש. אנו מסכימים לדבריו מחמת כמה טעמים.

א. הודאת האשה על זנות. האמתלא שאמרה האשה להודאתה אינה מתקבלת על הדעת וממילא אין לה דין אמתלא. יש להוסיף עוד שמתמליל השיחה שבין הנטען לאשתו התנהגות הנטען ובעיקר התנהגות אשתו של הנטען (שהקליטה את בעלה כשהודה בפניה על מעשיו) וסירובה לשתף פעולה עם בית הדין כמו שנכתב באריכות בפרוטוקול ביה"ד, מורה שאכן יש רגליים לדבר לטענה זו.

ב. הבעל התרה באשתו לפני שנים רבות שלא תדבר עם הנטען, שלא תפגש עמו ושלא יכנס לביתם. למרות זאת התיחדה האשה עם הנטען ועל יחוד זה יש שני עדים ובכך היא נאסרת על בעלה וכמבואר באה"ע סימן קע"ח ס"א, והנה אף שבנידון דידן לא היו שני עדים על הקינוי, ואולי הקינוי נעשה שלא כדין, ומשכך יש לומר שלא נאסרה מדאורייתא, וכדאיתא בשו"ע "והוא שנעשה הקינוי והסתירה כראוי". ועיין בשו"ע שם סעיף ו'. עכ"פ בכהאי גוונא שהתיחדה בפני עדים ויש הודאת שני הצדדים שהיתה אזהרה והקפדת הבעל, ואם כן לא גרע מדבר המכוער. וכמו שהוכיח האבני נזר בח' אהע"ז ס ל"ב מתשובת הרשב"א וז"ל: "לפמ"ש בתשובות הרשב"א סימן אלף קפז להביא ראיה דאין אשה נאסרת על בעלה בעדי כיעור, וז"ל דודאי אין לך דבר מכוער יותר ממה שקינא לאשתו ע"פ עצמו או על פי ע"א ואמר לה אל תסתרי עם פלוני ונכנסה עמו לבית הסתר וכו' אעפ"כ-אינה אסורה על בעלה עכ"ל, הנה דקינוי שלא היה כפי משפט הקינוי מ"מ עכ"פ משוי להסתירה כיעור וכו'".

ואף שאינה נאסרת לבעל בכיעור ודאי שיכול לגרשה בעל כרחה.

ג. יש לומר שעצם היחוד של האשה עם הנטען בדירה שהעמיד לרשותם אדם זר (למרות טענותיה שבאה רק לשוחח עמו על בעיותיה של בתה, דבר שלא היה ידוע לנטען בעדותו בפנינו), יש לה דין כיעור, ועיין בפתחי תשובה באהע"ז סימן י"א סק"ח מה שהעיר בזה בחילוק שבין יחוד לכיעור.

ועיין בזה בחזו"א אהע"ז ס' י"ז אות ז' מש"כ-לפרש הדברים.

ובודאי מהנך טעמים יכול לגרשה אפילו בע"כ-ולהפסידה כתובתה וכתבנו בקיצור נמרץ שלדעתנו יש בדבריו של הגר"א שינדלר שנכתבו בטוטו"ד בכדי להגיע למסקנה זו.

ג) ומכיוון שהגענו למסקנה שהאשה זינתה תחת בעלה וחייבת לקבל גיטה, יש לנו לדון באיזה אופן יתחלק הרכוש, יש לציין שמתמלילי הקלטות שהוצגו בפנינו, בגידת האשה בבעלה לא היתה חד פעמית, אלא הליך מתמשך במשך שנים רבות, אינטנסיביות הקשרים בין האשה לנטען היתה כזו שהבעל הגדיר את מערכת היחסים הזו "זה בעל, זה יותר מבעל, אתי לא קיימת שלוש פעמים בשבוע וכו'". "אני הייתי שותף עם אחרים, בעלך שותף ואפילו לא שותף בכיר אלא שותף צדדי". נוסיף ונאמר שדבר זה גרם לבעל לנסוע ללונדון כדי לברר האם הילדים שנולדו לצדדים הם אכן ילדיו. גם בשיחה בין הנטען לאשתו עולה שהקשר בין האשה והנטען נמשך שנים רבות והועלה החשש שבתם של הצדדים היא בתו של הנטען.דבר זה מורה על קשר הדוק שנמשך במשך שנים.

והנה טענת האשה היא, שהיא עסקה בניהול הבית וגידול הילדים במשך כל השנים ובדבר זה אפשרה לבעל להתקדם, קביעה שגם הבעל לא חלק עליה. אמנם הבעל טוען שבגידת האשה בו במשך שנים וקשריה עם גבר זר מהוים הפרה בוטה ומשמעותית של השותפות ביניהם ואף אם מעשים אלו נעשו בסתר, הם מרוקנים הנישואין מתוכנם העיקרי.

כבר אמרו חז"ל הכל יודעים כלה למה נכנסת לחופה, ועוד שנינו שקידושין שאינם ראוים לביאה אינם קידושין,וברור שחיי אישות הינם יסוד מוסד של הנישואין ובלעדיהן לא יתכנו נישואין, הבטחון של האיש שאשתו מיוחדת לו, נאמנה לו ואינה מזנה ומקיימת קשרי אישות עם אחרים, הם יסוד הסדר החברתי בעולם, והם המבטיחים קיומו של העולם. ואלו הם דבריו הנפלאים של המשך חכמה בבראשית ג טז "ואל אישך תשוקתך כו' (ג' טז) בגמרא עירובין דף ק' חשיב עשרה קללות שנתקללה, וחשיב מנודה לכל אדם דאסירה לבי תרי, הכוונה שאינו מדבר ממה שאסור מצד הדת והז' מצות רק חשיב כולהו מילי אשר הם מסוג הנמוסי והדרך ארץ, צא וחשוב, וא"כ-מצד הטבע והנימוס שאשה אסורה לשנים והאיש מותר לישא הרבה, דאם אשה תנשא לשנים יבטל ישוב העולם כי יאבד היחס לא ידע אב את בנו ומי הוליד, ויהרס כל מוסדות הישוב כי מי יעמול על זרע בני בלי שם".

מדברים אלו מוכח שזנות ובגידה אפילו חד פעמית גורמת להריסת הסדר החברתי ולאו דוקא הדתי, ובודאי בקיום מערכת יחסים מתמשכת שהיא סותרת את יסודותיו של הבית ואת השותפות שבין האיש לאשתו. ובסוטה ג,ב "אמר רב חסדא זנותא בביתא כי קריא לשומשמא", ופרש"י "תולעת של שומשומין האוכלתן, כך הזנות מחרבת את הבית". ועיין ויקרא רבה פי"ז ה"ו, "כי קצר המצע משהשתרע, אין המטה יכולה לקבל אשה ובעלה וריעה". מעשים אלו של האשה אינם רק חטא פרטי ומעילה באמון שלפעמים אפשר לעבור עליהם לסדר היום, מעשים אלו גורמים להחרבת הבית וגרמו להחרבתו אף במקרה שלפנינו. וספק אם מי שעוסק בניסור יסודות הבית יכול לבא ולדרוש הפירות והרווחים שעשה הצד השני בעת שהוא עסק בהריסת והחרבת יסודות הבית והשותפות ביניהם.

ד) למרות שאין ספק שהשותפות בין הבעל והאשה אינה רק לענין יחסי אישות אלא בכל מכלול היחסים הדרושים לקיום חיים הרמוניים, ומטעם זה כתבה התורה והוסיפו חז"ל חיובים ממוניים של הבעל לאשתו ושל האשה לבעלה, חיובים אלו יוצרים שותפות הרמונית בין הבעל לאשתו. ועיין בשו"ע אהע"ז סימן ס"ט במה מתחייב אדם לאשתו ושם בסימן פ' מה הן המלאכות שאשה מתחייבת לבעלה. ובבראשית ב' יח בבריאת אשה כתיב אעשה לו עזר כנגדו ודרשו חז"ל ביבמות סג,א "אשכחיה רבי יוסי לאליהו, ואמר לו וכו' במה אשה עוזרתו לאדם, אמר לו, אדם מביא חטים, וכי חטים כוסס, מביא פשתן וכי פשתן לובש והלא נמצאת מאירה עיניו ומעמידתו על רגליו". וברור שהשותפות ההדדית בין בני הזוג מאפשרת לשניהם לחיות ולהתקיים ואחד אינו יכול בלי משנהו.

הדברים היו נכונים לפני התקופה המודרנית, שכמעט לא היתה אפשרות לחיות חיים נורמליים בלי השותפות ההדדית של האיש ואשתו והיא נכונה גם כיום בעולם המודרני, שלכאורה בכספו יכול האדם להשיג כל שיחפוץ. עם זאת ואעפי"כ-אין ספק שעיקר השותפות יסודה והבסיס לכל הדברים הטכניים שהבעל והאשה עוזרים זה לזו. הינה הנאמנות ההדדית ומניעת קשרי אישות מחוץ לנישואין, וללא בסיס זה אין משמעות לשותפות בכל המלאכות שהאשה עושה לבעלה.

ה) ועיין בשו"ע סימן פ' שהזכיר דין מעשה ידים שאשה חייבת לבעלה, ודין זה הינו באחת משתי פנים: א. מלאכות שיש לו בהם רווח כספי ותועלת.

ב. מלאכות של חיבה שגורמות לקירוב בין האיש לאשתו (עיי"ש סעיף ד').

לגבי המלאכות מהסוג הראשון אשה יכולה להפטר באם הכניסה שפחות שיעשו המלאכות תחתיה (וכן באם הבעל בעל הון שיכול לשכור שפחות), ולגבי הסוג השני אין היא יכולה להפטר אף אם הכניסה שפחות. ומבואר שחיובי אשה לבעל והיחסים שביניהם הינם בשני מישורים, המישור האישי והמישור הכלכלי - שותפותי. החיובים שבמישור האישי דינם שיעשו בין האיש לאשתו בלבד, אמנם החיובים שבמישור השותפותי - כלכלי יכולים להעשות ע"י שפחה, עוזרת בית, מטפלת וכו'. וברור שיסוד השותפות הינה בענינים האישיים שבלעדיהם אין שותפות, והשותפות הכלכלית העזרה ההדדית ומלאכות הבית וגידול הילדים הינם בהמשך לשותפות היסודית, ברור שלא יעלה על הדעת שהשותפות בין איש לאשה תהיה רק במישור הכלכלי ולא במישור האישי.

דלצורך זה אדם יכול לשכור גם אדם זר שיעשה לו פעולות אלו, ובתמורה יקבל שכרו. וה"נ חיובי הבעל לאשה והאשה לבעל הינם הדדיים וכמו שאמרו תקנו מעשה ידיה תחת מזונותיה וכו', כשהחיוב היסודי הוא חיוב מזונות בעל לאשה ושבעקבותיו ניתנים לו מעשי ידיה.

ומשכך ברור שההקפדות שיש על בני זוג שלא ינהגו כך כלפי אחרים, הינה דוקא לגבי הדברים האישיים ולא לגבי הדברים הכלכליים, ברור שהקפדת הבעל היא על קיום יחסי אישות עם אחרים ולא כשהאשה מבשלת, מכבסת וכו' לאדם זר, ומשכך הזכויות הנובעות מהשותפות הנובעת מקשר האישות הינה בעיקר בהקפדה על קיום יחסי אישות בין הבעל לאשתו ושלא תעשה כן עם זרים. וכן מצינו ליוסף הצדיק שהפקידו פוטיפר על ביתו וכתיב בבראשית לט,ו "ויעזוב כל אשר לו ביד יוסף ולא ידע איתו מאומה כי אם הלחם אשר הוא אוכל" ופרש"י "היא אשתו" וכן בהמשך פ'ח'ט' אומר יוסף "הן אדוני לא ידע אתי מה בבית וכל אשר יש לו נתן בידי איננו גדול בבית הזה ממני ולא חשך ממני מאומה כי אם אותך באשר את אשתו". ומבואר שאין לאדם הקפדה אם אחר משתמש בכל אשר לו. אמנם האדם הסביר מקפיד על קיום יחסי אישות עם אשתו, שזהו המסד של חיי הנישואין והשותפות הנובעת מהם.

ו) ומעתה יש לעיין האם יש במעשיה של האשה שזינתה בכדי להפסיד זכויותיה בנכסים שצברו הצדדים, הנה מצינו כעין זה בפסק דינו של ביה"ד הרבני בפ"ת מים כ' חשון תשנ"ט 9/11/98 בתיק יאסו 4163 שכתבו וז"ל: "וגם אם היה מגיע לה איזו זכות הרי היא מפסידה את זכויותיה, בגלל שמודה שבגדה בבעלה ולא יתכן שאשה תהרוס את ביתה ותגרום לגירושין, והיא תקבל את זכויות הבעל וכו'", על פסק דין זה הוגש ערעור לביה"ד הגדול, וביה"ד הגדול כפסק דינו מיום י"ח אדר א' תש"ס 24/2/00 אישר את פסק דינו של ביה"ד בפתח תקוה וקבע כדלהלן: "בכל מקרה לא יעלה על הדעת שבגידה מתמשכת של 12 שנה כשני שליש מתקופת הנישואין - תחשב לחיי שיתוף ואחוה ותקנה לאשה הבוגדת את מחצית הדירה השיכת לבעל מלפני הנישואין, קביעה זו מנוגדת לכלל העתיק: "הרצחת וגם ירשת" ומנוגדת להרגשת הצדק הטבעי הפועם בלב כולנו".

נגד פסקי דין אלו הוגשה עתירה לבג"ץ, הבג"ץ בפסק דינו מיום 3/11/00 בתיק 3995/00 סמך ידו על מסקנתו של ביה"ד שאין להפעיל הלכת השיתוף באופן אוטומטי, ובגידתה של האשה במשך שנים רבות יש בה כדי להשפיע על חלוקת הרכוש וז"ל פסק הדין:

"9. אכן, יסוד הכרחי בחזקת השיתוף - כמו גם בהחלתה על נכס זה או אחר - היא ההרמוניה בין בני הזוג, כוונת השיתוף והחיים המשותפים ביניהם (ראו והשוו פרשת בריל, עמ' 717-716). כך גם במחלוקת נשוא העתירה שבפנינו שעניינה נכס שנרכש לפני הנישואין על ידי אחד מבני הזוג הרשום על שמו בלבד. אכן, במקרה שבפנינו הנישואין בין הצדדים נמשכו 17 שנה, אולם כדבריו של השופט מצא בפרשת בריל "לא כל נישואים הרמוניים נמשכים שנים רבות, ולא כל נישואים הנמשכים שנים רבות הם הרמוניים" (עמ' 717). הראיות, כפי שהן עולות מפסקי הדין של הערכאות ק, אינן מצביעות על חיי נישואין שהתנהלו בהרמוניה. כך נקבע, הן על ידי המשיב 2 והן על ידי המשיב 1, כי האשה בגדה ממושכות בבעלה.

בהכרעת דינו של בית הדין הרבני הגדול אף נקבע כי האישה הודתה שבגדה בבעלה במשך 12 שנה מתוך 17 שנות הנישואין. גם אם התקופה קצרה, כטענת האשה, הרי שאין בכך כדי לצייר את מערכת היחסים בין השניים באור ורוד יותר".

ז) פסקי הדין האמורים ניתנו לגבי מקרה שהאשה דרשה חצי מהדירה הרשומה ע"ש הבעל בהסתמכה על הלכת השיתוף, והדברים נכונים גם לגבי תביעות אשה לאיזון משאבים על פי חוק יחסי ממון שהחליף את הלכת השיתוף, אין כאן המקום לעמוד על ההבדלים החוקיים בין שתי הצורות של חלוקת הנכסים, הנוהגות על פי חוק עם הגירושין. ועיין בזה באריכות במש"כ-הבג"ץ בפס"ד יעקובי - יעקובי ע"א 1915/91. מכיוון שהיסוד של שתי התפישות בנוי על ההנחה שבני זוג הינם שותפים גם לענין צבירת הרכוש שנצבר על ידי שניהם ו/או אחד מהם במשך חיי הנישואין, ההבדל העיקרי בין שתי השיטות הוא מועד החלת השותפות, האם מיד בעת הנישואין, או "שיתוף דחוי", דהיינו שבעת פירוק המסגרת המשותפת של הצדדים עם הגירושין יראו בנכסים שצבר כל אחד כנכס שיש גם למשנהו זכויות בו, בין כך ובין כך העקרון הקובע את חלוקת הרכוש, הינה ההנחה שהצדדים שותפים בכל אשר להם.

ח) ועיין בפסק דינו של הגר"א שיינפלד שפורסם בשורת הדין כרך ג' עמוד קלט הקובע שעל פי סעיף 6 לחוק יחסי ממון - איזון משאבים, יכול וצריך ביה"ד להביא בחשבון את בגידתה של האשה בעומדו לחלק את נכסי הצדדים, וז"ל:

"בסעיף 6 (ג) של החוק נאמר: "אין הסכמה בין בני הזוג בשאלה מה מגיע מהאחד לשני או באיזו דרך יבוצע האיזון, יחליט בית המשפט או בית הדין לפי הנסיבות ורשאי הוא לקבוע מועד ביצוע, הבטחתו ושאר תנאיו.." כאן השאירו פתח לשיקול הדעת של ביהמ"ש וביה"ד באופן חלוקת המשאבים. ואין הוא כופה חלוקה שווה בכל המקרים. החלוקה צריכה להעשות "לפי הנסיבות".

אשה נשואה שמקיימת ברצון יחסי אישות עם גבר אחר, אוסרת את עצמה על הבעל. והיא פוגעת בכך ביסוד של ברית הנישואין. בכך היא מאלצת את הבעל להתגרש, ולסבול מכל ההשלכות הכלכליות והאחרות שיש לגרושין על בני זוג. נסיבות כאלה לפקיעת הנישואין חייבות להלקח בחשבון, ואי אפשר להתעלם מהן.

אמנם אין קונסים אשה שזנתה להפסיד את כל אשר לה, ולצאת נקיה מנכסיה.

אבל אין הצדקה לתת לה ממון שאינו שלה, ושהבעל התחייב עובר לנישואין לתת לה. משום כך היא מפסידה כתובה, ותוספת כתובה, מזונות וריפוי, אחריות נכסי צאן ברזל ועוד (שולחן ערוך אהע"ז סימן קט"ו סעיף ה').

הסדר איזון משאבים על פי החוק גם הוא בנוי על הסכמות הצדדים עובר לנישואין שאם רצו היו יכולים לערוך הסכם שונה, ומשלא עשו כן, הסכימו לאיזון על פי החוק. אך דבר פשוט הוא, שהתחייבות לתת מחצית מעמל ידיו, לא היתה למקרה שהגרושין יהיו ב"נסיבות" אלה. וזו "אומדנא שבלבו ובלב כל אדם" שעל דעת זו לא התחייב.

(יתכנו גם נסיבות אחרות שילקחו בחשבון בעת איזון משאבים, ושיגרמו לחלק את הנכסים בחלקים לא שווים).

ב. בסעיף 3(א) לחוק נאמר: "לא עשו בני הזוג הסכם ממון, ואם עשו במידה שההסכם אינו קובע אחרת, יראום כמסכימים להסדר איזון המשאבים לפי פרק זה".

בני הזוג שלפנינו, נישאו זל"ז כדת משה וישראל, וכידוע, כל נישואין דתיים כדמו"י, כוללים כתיבת כתובה שהיא בעיקרה התחייבויות ממוניות של הבעל כלפי האשה. ברור ומוסכם, וכך המנהג הפשוט, שהתחייבויות אלה שבכתובה, שרירות וקיימות.ולא תשמע טענה של בעל (או של יורשיו) שירצה להתנער מהן בנימוק, שהואיל ולא ערכו הסכם ממון, יש לאזן את המשאבים רק בהתאם לחוק, ולפיכך יש להתעלם מן הכתובה. וכך גם נקבע בסעיף 17: "אין בחוק זה כדי לגרוע ... מזכויות האשה לפי כתובתה".

נמצא, שבעת עריכת הנישואין לפי ההלכה, הסכימו הצדדים שיחולו עליהם גם עקרונות ההלכה. ובודאי אותם עקרונות שמתיישבים עם האמור בחוק.

ומכיוון שלפי הדין, אשה שבגדה בבעלה, מפסידה כתובה וכל הזכויות הממוניות שיש לה על הבעל (פרט לנכסיה הנמצאים בעין שהם בחזקתה), לכן גם לפי החוק לא תוכל לתבוע זכויות אלה". עכ"ל הגר"א שינפלד בפסק דינו.

ט) יש להוסיף עוד שסעיף 8 לחוק יחסי ממון קובע כדלהלן:

"8. ראה בית המשפט או בית הדין נסיבות מיוחדות המצדיקות זאת, רשאי הוא, לבקשת אחד מבני הזוג שהוגשה לאחר פקיעת הנישואין - אם לא נפסק בדבר יחסי הממון בפסק דין לגירושין - לעשות אחת או יותר מאלה:

1) לקבוע נכסים נוספים על המפורטים בסעיף 5 ששוויים לא יאוזן בין בני הזוג:

2) לקבוע שאיזון שוי הנכסים, כולם או מקצתם, לא יהיה מחצה על מחצה, אלא לפי יחס אחר שיקבע:

3) לקבוע שאיזון שווי הנכסים, כולם או מקצתם, לא יהיה לפי שווים בשעת פקיעת הנישואין, אלא לפי שוויים במועד מוקדם יותר שיקבע.

4) לקבוע שאיזון המשאבים לא יתייחס לנכסים שהיו לבני הזוג בזמן פקיעת הנישואין אלא לנכסים שהיו להם במועד מוקדם יותר שיקבע".

סעיף זה קובע למעשה שחלוקת הרכוש באופן שוה, אינה קביעה קטגורית שאינה משאירה מקום לשיקול דעתו של בית הדין או בית המשפט, אלא אדרבה על פי סעיף זה (וסעיפים 5 (א) 1,2,3), איפשר המחוקק לרשות המשפטית לנהוג גמישות רבה, הנותנת בידה את האפשרות לאזן את הרכוש המשותף לצדדים תוך לקיחה בחשבון של שיקולים נוספים, המתחשבים בפרטים האישיים הנוגעים לבני הזוג הנידונים בפניו ולקבוע על פי נסיבות הענין את צורת חלוקת הרכוש ולאו דוקא שוה בשוה.

י) ויש לנו לבאר מהו הבסיס ההלכתי לחוקים והנהגות אלו, שעל פיו יש לנו לדון ולקבוע צורת החלוקה במקרה שלפנינו. ותחילה נעתיק מה שכתבתי זה מכבר בענין זה של תוקפו ההלכתי המחייב של החוק, וז"ל בפסק דין זה:

"ומעתה נחזור לנידון דידן, דהנה אף שביארנו שלפי דין תורה אין האיש והאשה נחשבים שותפים מבחינה ממונית, אין מניעה שיעשו שותפים גם בענינים הממוניים על פי דין תורה, ואם יצרו שותפות כזו על פי דין תורה יש מקום לאיזון משאבים, וביאור דברינו הוא שאף שלדין תורה אין מקום לומר שבעצם הנישואין נעשו הצדדים שותפים זה לזו לגבי כל מה שירכשו, יש אפשרות ליצור שותפות זו בנוסף לנישואין ואם תעשה שותפות זו, יהיו תוצאותיה כתוצאות הנובעות מחוק יחסי ממון, ואין ספק שכמו שהאיש מתחייב לאשה בכמה חיובים בכתובתה בעת הנישואין. יש אפשרות שתהיה התחיבות שתועיל גם על פי דין תורה לקבוע בעלות משותפת על הזכויות הממוניות שיצברו.

והנה האפשרות ליצור שותפות בכל מה שירכשו, יצרו או יעשו שני שותפים מובאת בשו"ע חו"מ ס' קע"ו ס"ג וז"ל:

"האומנים שנשתתפו באומנות אעפ"י שקנו מידם אינם שותפים, כיצד שני חייטין או שני אורגים שהתנו ביניהם שכל שיקח זה וזה במלאכתו יהיה ביניהן בשוה, אין כאן שותפות כלל שאין אדם מקנה דבר שלא בא לעולם, הגה וי"א דיכולים להקנות זה לזה אפילו בדבר שלא בא לעולם, וי"א דאפילו קנין אינם צריכים אלא כל מה שמתנים זה עם זה מתקיים אפילו באמירה בעלמא ואינם יכולים לחזור בהן כל זמן השותפות שהתנו ויש חולקים ואומרים שיכולים לחזור בהן לענין מה שירויחו אח"כ-אבל לא לענין מה שהרויחו כבר וכו'".

הרי שהוזכרו ג' דעות בהאי דינא דיכולת שני שותפים לעשות שותפות שכל מה שיצבור כל אחד מהן בעתיד יהא שייך לשניהם.

ועיין מה שהאריכו בהאי מילתא בראשונים ובאחרונים עיין בב"י ובדרישה סימן קע"ו ובמפרשי השו"ע, שכתבו ביאור השיטות בהאי דינא, דהדעה הראשונה שלא מועיל קנין היא דעת הרמב"ם בפ"ד מה' שותפין משום דס"ל דחלות שותפות היא דוקא ע"י קנין, ואין קנין מועיל בדשלבל"ע והראב"ד פליג עליו וס"ל - דמועיל קנין לענין שעבוד הגוף ודומיא דקנין ע"ע שגופו משתעבד. והדעה השלישית סוברת שעצם התנהגות הצדדים כשותפין גורמת לחלות השותפות ולא בעינן קנין, ודעת הט"ז ריש ס' קע"ו שהתחייבות מועילה לכו"ע ואף לדעת הרמב"ם. ועיין עוד בשו"ת הרדב"ז ח"א סימן ש"פ שכתב בענין שניים שהתנו שמי שיקנה יקנה לטובת עצמו וחבירו שאינו מועיל בלא קנין ואפילו הכי סיים שם "והוי יודע דאי איכא מנהג במדינה להשתתף אפילו ע"י דבור הוי שיתוף וכן המנהג בזאת המדינה שאחד עומד לקנות סחורה ובא חבירו ואומר בינינו וחולק עמו וכן אנו דנין בכל פעם כי המנהג ענין גדול בדיני ממונות".

ועיין עוד בסמ"ע ריש ס' קע"ו שבקיבל עליו בשבועה וחרם חלה השותפות אף בלא קנין. ועיין עוד בשו"ת חת"ס ח' חו"מ ס' צ"ו מש"כ-בענין האי מילתא של חלות השותפות ובשו"ת גינת ורדים ח' חו"מ כלל ג' ס' מ"ט ונ' מה שהאריך בביאור השיטות בהאי מילתא, ועיי"ש שפסק דעל מה שהרויחו כבר אינו יכול לחזור גם בלא קנין ואין המוחזק יכול לומר קים לי כרמב"ם וגם מנהג פשוט לקיים השותפות בכה"ג גם על העתיד וגם הרמב"ם מודה דמנהג מהני. ע"ש בכל דבריו מה שהאריך והרחיב בדברים אלו ועיין גם בנתה"מ ס' קע"ו ס"ק ה', ועיין עוד בשו"ת דברי חיים ח"א ח' חו"מ ס' כ"ו וכ"ח ובחושן אהרן ריש ס' קע"ו, ועיין עוד במשפט שלום למהרש"ם ריש ס' קע"ו מש"כ-בזה, ועיין עוד בערוך השלחן ס' קע"ו סעיף ג' עד סעיף ח' מש"כ-בביאור השיטות בהאי מילתא, עיי"ש שהביא דעת הרמב"ם וכתב שהראב"ד הרשב"א הרא"ש והטור חולקים וס"ל דשותפות לא דמי למקח ומועיל הקנין מפני שמשעבד גופו להיות פועל וקבלן לחבירו. ושדעת ר"ת רבינו משולם העיטור ומהר"ם מרוטנבורג דגם קנין אין צריך כלל ואפילו לדבר שלא בא לעולם, אלא כל מה שמתנים מתקיים באמירה.

ועיין בפסקים וכתבים לגרי"א הרצוג חלק חו"מ סימן ל"ג מש"כ-בזה שרוב הפוסקים סוברים ששותפות בכהאי גוונא חלה. ועיי"ש שהביא בתוך דבריו שחוזה הקרוי "אינטרציזיה" היה נהוג לעשותו בפולין, ומשמעות חוזה זה היתה שכל מה שיצברו בני הזוג במשך הנישואין יהיה שייך לשניהם, וכתב בתוך דבריו "משמעות השותפות איננה שהיא תעבוד דוקא בעסק, אלא שיחיו חיי נישואין משותפים, ומזה שהיא תעשה המוטל עליה בבית, ומסירה מעליו כל טורח וכל דאגות וכו'".

והנה יצאנו מגדרנו והזכרנו בקיצור נמרץ דעות הפוסקים בענין זה, והיוצא מכל מה שאמרנו שאין ספק שבאם יצרו האיש והאשה שותפות שכל מה שיצברו במשך חיי נישואיהם יהיה משותף לשניהם, יש אפשרויות רבות על פי ההלכה ששותפות זאת תועיל על פי הדין, ובודאי יש מקום לתקן תקנה ונוסח בעת רישום הנישואין שהצדדים יביעו דעתם אם רוצים שיהיו שותפים בכל מה שיצברו כפי שקובע החוק או שאינם מעונינים בשותפות זו. ובאם יקבלו על עצמם השותפות על פי הדין, יוכל כל בית דין לדון בשופי כפי חוק יחסי ממון ולא יהיה בזה שום פקפוק הלכתי, ויהא בזה תקנה גדולה תקנת הציבור ושלום על דייני ישראל, ואכמ"ל וכתבתי להעיר ועוד חזון למועד.

יא) והנה אף שכתבנו שלפי מציאות החיים היום יש לומר שכל בני זוג הנישאים יש אומדנא שנישאים על דעת שיהיו שותפים בכל מה שיצברו, ואם היו עושים הסכם שותפות היה לו תוקף הלכתי מחייב, עדיין יש לנו לדון בנידון דידן שבני הזוג לא עשו הסכם שותפות אלא שנישואיהם היו אחרי שהתקבל חוק יחסי ממון איזון משאבים, האם בעקבות החלת החוק יש לשני בני הזוג דין שותפים ומה שצברו שייך לשניהם על פי ההלכה או לא, ויש לדון בזה מכמה פנים, ותחילה נאמר דלפמש"כ-לעיל שיסוד "הלכת השיתוף" בנויה על האומדנא ששני בני זוג הנישאים זה לזו, נישאים אדעתא דכל מה שיצברו בחיי נישואיהם יהיה שייך לשניהם, ואין ספק שאומדנא זו נתחזקה עקב חקיקת חוק יחסי ממון, ואף מי שאינו יודע מפרטי חוק זה יש לומר שאומדנא זו קיימת.

ולפי"ז למש"כ-לעיל דלשיטה השלישית שהובאה ברמ"א לענין חלות שותפות, שחלה בלא קנין אלא בדיבור בעלמא. ולפי זה יש לומר דלאו דוקא בדיבור, שהרי הדיבור אינו יוצר קנין והתחייבות אלא שהדיבור מגלה על כוונת הצדדים ומכיוון שעושים בסתמא חשבינן לדידהו כעושים לצורך השותפות, והכי נמי היכא שיש אומדנא שעושים לצורך שניהם, ואם אין ספק שבתחילת הנישואין עשו לצורך שניהם הרי חלה כבר השותפות, ושוב יש להם דין שותפים בכל מה שיצברו ושייך לשניהם. והרי כבר הזכרנו לעיל מש"כ-בשו"ת גינת ורדים דעל כל מה שהרויחו כבר אינו יכול לחזור גם בלא קנין ואין המוחזק יכול לומר קים לי כרמב"ם וכו', ואם כן אף בנידון דידן יש לומר שחלה השותפות ואין הבעל יכול לומר קים לי כרמב"ם שאין לאשה חלק ברכוש שצברתי.

אמנם דא בורכא, שאין ספק שהך אומדנא קיימת כיום, בעקבות התמורות החברתיות והחוקים שנחקקו, וכמו שאנו רואים מעשים בכל יום שבני זוג באים ומציעים לחלק הרכוש שוה בשוה, ואף במקום שאחד הצדדים טוען שהוא עמל על הרכוש בלבד, בדרך כלל טענה זו נעשית על פי עצת עורך דינו היודע שלפי דין תורה אין לאיש או לאשה בעלות במה שצבר הצד השני, אמנם עדיין אף שיש אומדנא כזו בהרבה מקרים אין אנו יכולים לומר לגבי זוג פרטי שאכן זו היתה האומדנא בשעת תחילת נישואיהם, ועוד דהרי פסקינן בחו"מ ס' ט"ו ס"ה שאין לדון בזמן הזה על פי אומדנא אלא בראיה ברורה ואף שהיכא שאיכא אומדנא אלימתא ולבו של הדיין שלם בדבר אפשר לדון גם בזמן הזה על פי אומדנא וכדכתב השבות יעקב בח"ג ס' קמב והובאו הדברים בפ"ת חו"מ ס' ט"ו סק"ט, וכבר הארכנו בהאי דינא של יכולת הדיין לדון על פי אומדנא בפס"ד חלפון - חלפון נתניה נ"ט 7211, וביארנו גדרי הדין אימתי ובאיזה אופן אפשר לדון על פי אומדנא, אך לא ברירא לי כולי האי שגם בנידון דידן הך אומדנא שכל מה שעשו עשו לצורך השותפות, ושוב אי אפשר לדון על פיה, ועוד דלכאורה הוי ספק אומדנא דלא מיקרי אומדנא, ולהכי בנידון דידן אי אפשר להסתמך על ההנחה שכל מה שצברו בחיי הנישואין צברו לצורך שניהם, וממילא חזר הדין לעיקרו שכל מה שהרויח וצבר כל אחד מהצדדים שייך לו, וממילא אין לאשה זכויות בפנסיה שצבר הבעל".

יב) הדברים שנכתבו לעיל נכתבו על ידי לפני מספר שנים בפסק דין שלא הושלם, מכיוון שהצדדים הגיעו בסופו של דבר לידי הסכמות, בהמשכו של פסק דין זה הייתי אמור לדון בשאלה, האם אחרי קבלת חוק יחסי ממון, הנוהג למעלה משלושים שנה, יש לראות בצדדים כשותפים גם על פי דין, דבר זה נצרך במקום שאחד מן הצדדים דורש מביה"ד לדון על פי ההלכה ולא על פי החוק, אך ודאי שאין כל מניעה הלכתית שביה"ד ידון ויחלק הנכסים על פי חוק בהסכמת הצדדים, וכמו שאנו נוהגים במעשים בכל יום הבאים לפנינו בחלוקת ירושה, כשהצדדים רוצים לחלק על פי חוק, אף שהחוק נוגד את דין התורה (שמשוה בת לבן וקובע שהאשה יורשת), וכמו כן אין מניעה לעשות זאת בנידון דידן. דבדבר שבממון ואחרי עריכת הקנינים כדין אין לענ"ד פקפוק בדבר (ועיין בתחומין יח,יט במאמריהם של הרה"ג דיכובסקי ושרמן), ואכמ"ל.

ולכן בנידון דידן שהצדדים הסכימו שביה"ד יחלק את הנכסים על פי חוק יש לדון באיזו אופן נחלקם. דלמש"כ-לעיל יסודו של החוק בנוי על ההנחה ששני בני הזוג הינם שותפים ועל האומדנא ששניהם מסכימים שכל מה שעושה כל אחד נעשה לצורך שניהם. ומעתה יש לנו לדון מה יהיה הדין בנידון דידן שהאשה זינתה ופגעה והרסה את השותפות בין הצדדים האם יהיה לה זכות גם בנכסים וזכויות שצבר הבעל אחרי מעשיה.

יג) וזה ברור שלגבי הנכסים והמתנות שצברו הצדדים לפי מעשה הזנות של האשה, ודאי שלא תפקע זכותה וכמו שפסק הרמ"א באהע"ז סימן צ"ט ס"ב שהנותן מתנה לאשתו אעפ"י שמגרשה שלא מדעתה כגון שסרחה עליו אפ"ה מתנתו שלה, וכתבו הראשונים בטעמא דהאי דינא על פי דברי העיטור שהובא בתשובת הריב"ש סימן ש"א, דודאי הנותן מתנה לאוהבו ואח"כ-נעשה שונאו, שאינו צריך להחזיר לו, שהרי ברור שאין לו הבטחה שישאר אוהבו לעולם ולכן נתן לו בכל ענין ואף אם אחרי כן נהפך ונעשה שונאו. וה"נ בנותן מתנה לאשתו וזינתה, (ועיין בלבוש שכתב שאף זה בכלל סרחה) לא הפסידה מה שניתן לה, דאין בעובדא שזו שהיתה אהובתו ואח"כ-נעשית שנואתו להפקיע המתנות שניתנו מכבר.

אמנם לענין מה שנתן לה אחר שזינתה, או אי נימא שמה שצובר הבעל במשך ימי הנישואין הוא נותן בו חלק לאשתו בכל מה שיעשה ולכן נחשב כנותן מתנה כל יום ויום. בזה יש לחלק, שאם זינתה ואף שהדברים לא נודעו לבעל מיד אלא נודעו לו לאחר זמן רב, וכמו בנידון דידן שזנותה ובגידתה של האשה נודעו לבעל רק אחרי שנים רבות, בכהאי גוונא תתבטל המתנה.

דהנה החתם סופר בתשובה בח' אהע"ז ס' קמ"א כתב: "והנה כללא כיילי הגאונים דשדרו ממתיבתא אפילו סרחה לעולם מתנות שלה וכו' דלעולם נימא השתא הוא דאיתרע ועד עתה היתה טובה וישרה וא"כ-חל המתנה שעה ואיכא סברת הגאונים אטו מאן דיהיב מתנה לפלוני צדיק ונעשה רשע יחזור מתנתו בשביל זה, מ"מ נ"ל בנושא אשה בחזקת כשרות ונותן לה מתנות ואח"כ-נודע שהיא אסורה עליו מכבר קודם נישואיה כגון שזינתה מרצונה בין אירוסין לנישואין וכו', נ"ל שכל המתנות חוזרות לבעל דהכא לא שייך סברת הגאונים הנ"ל, דהרי ודאי מאן דיהיב מתנה לחברו בחזקת שהוא אוהבו ונמצא דבאותה שעה לא היה אוהבו בודאי חוזרת המתנה דהו"ל טעות וכו'".

ולפי זה נראה פשוט שבאשה שזינתה תחת בעלה והבעל נתן לה מתנות מפני שחשב שאשתו נאמנת לו, ואח"כ-התגלתה בגידתה, שאנן סהדי והדברים הוי בלבו ובלב כל אדם והוי אומדנא דמוכח (עיין שם בהמשך דברי החתם סופר בתשובה זו), דאדעתא דהכי לא נתן לה.

ולהכי אם דין הזכויות של האשה במה שצבר הבעל במשך השנים הוא על פי האומדנא דמתכוין להקנות לה בכל מה שמרויח וצובר. בנידון דידן שהתגלה שהאשה זינתה ואנן סהדי שאלו היה יודע בזנותה, היה דורש להתגרש ולפרק הנישואין מיד, ולא היה מוכן להקנות לה בכל מה שיצבור מכאן ולהבא, ולהכי דין הוא שלא יהיו לה זכויות במה שהרויח וצבר במשך שנים בעוד היא מזנה וממשיכה לזנות.

יד) הדברים דלעיל אמורים רק אם נימא שאזלינן בתר אומדנא שבכל מה שצובר רוצה להקנות לה, דבזה איכא אומדנא הפוכה שבודאי אינו רוצה להקנות משזנתה, אך למה שביארנו שיסוד החוק בנוי על דין שותפות ובנוי על ההנחה שכל מה שיעשה כל אחד מהשותפים יהיה לצורך השותפות, ואם כן אף שהאשה זינתה עדיין לכאורה לא פקעה השותפות, דשותפות לא פוקעת ממילא, ומשכך לכאורה כל עוד הצדדים נשואים ממשיכה השותפות וכל מה שצובר כל אחד מהשותפים שייך גם לשניהם, וא"כ-נימא שאף שהאשה זינתה כל עוד לא פקעה השותפות זכותה לדרוש מחצית מהנכסים שצוברים השותפים כל עוד לא נתפרדה החבילה.

אך באמת נראה לומר דלמש"כ-לעיל האשה במעשיה חיבלה והרסה את שותפות הצדדים, ולפיכך יש לנו לעיין מה הדין בשותף הגורם במעשיו להזיק לשותפות, ובפרט בעושה מעשים שהורסים את השותפות ומפירים יסודותיה.

טו) ובשו"ע סימן קע"ו סט"ו כתב: השותפים שהתנו ביניהם שיעמדו בשותפות זמן קצוב כל אחד מהם מעכב על חבירו ואינו יכול לחלוק עד שיגיע הזמן וכו'". ומקורו מדברי הרמב"ם בה' שלוחין ושותפין פ"ד ה"ד. ולדעת הב"י, התוס' והרא"ש חולקים על הרמב"ם, ועיין מש"כ-בזה הסמ"ע שם בס"ק מ"ד וכתב שם הרמ"א "הגה ואם שינה או פשע תוך הזמן או עבר על תנאי אפילו הכי אינן יכולין לחלוק אלא משלם מה שהפסיד ודלא כיש חולקין בזה".

והדעה הראשונה שהביא הרמ"א היא הסברא של הב"י בדעת הרמב"ם הנזכר לעיל, והדעה השניה היא דעת המרדכי, ופשט הדברים מוכח שנחלקו לגבי שותף ששינה, פשע או הזיק האם יכול השותף השני לדרוש לבטל או לחלוק את השותפות.

ובנתיבות המשפט שם בביאורים ס"ק ל"ג כתב וז"ל: "נראה דתליא בפלוגתא המבואר בסימן ש"ו סעיף ח' בשתלא דיחיד אי הוי כמותרה ועומד ויכול לסלקו כששינה או לא, וכו' ולפ"ז יש לומר דהרמב"ם והמרדכי דהכא לא פליגי, וכולם סבירא להו דפועל יכול לסלקו בלא התראה, רק דהרמב"ם מיירי בשינה בפסידא דהדר וכו' והמרדכי מיירי ששינה ולא רצה ליתן מעות דהוי כפסידא דלא הדר וכו' משו"ה יכולים לסלקו בשינוי כי האי, ולפ"ז לדעת הי"א שם בסימן ש"ו בעינן חזקה דעד שיהיו מוחזקים או שיתרו בהן לא מסלק ליה, וכן שותף שגנב מהשותפות הוי כפסידא דלא הדר ומצי מסלק ליה".

ומבואר מדברי הנתיבות שאם הנזק שעשה השותף הוא נזק בלתי הפיך או נזק שאי אפשר לשער אותו ומשכך אין השותף יכול לתקן העול שעשה, בכהאי גוונא לכולי עלמא יכול השותף הנפגע לפרק השותפות באופן מידי. ויסוד דברי הנתיבות בנוי על דין שתלא - נוטע, שאם לא נטע בזמן שהיה צריך ליטע, שוב אין תקנה לדבר, ולהכי קאמרה הגמ' שבבעל מלאכה כזה וכדומה לו אם פשע ולא עשה חובתו, יש אפשרות לפטרו בלא התראה. ואפילו החולקים על דין זה (ברמ"א סימן ש"ו), היינו שבעינן שיהיה מוחזק לקלקל או שהתרה בו במפורש, אבל ברור שאפשר לסלקו דאין אדם צריך לסבול ולהחזיק פועל המזיק לו, והוא הדין המזיק את השותפות בצורה שאינה ניתנת לתיקון. זכותו של השותף השני לפרק השותפות באופן מיידי.

ועיין עוד בהגהות חכמת שלמה בשו"ע שם שכתב וז"ל: נראה דהיינו דוקא אם לא הותנה בתנאי כפול דבאם יעבור יתבטל השותפות, רק דהוי ס"ד מכח אומדנא יתבטל, קמ"ל דבזה לא אזלינן בתר אומדנא, אבל אם הותנה בתנאי כפול שבאם ישנה יתבטל השותפות, ודאי אין אחרי תנאי שבממון כלום ובטל השותפות", ומבואר מדבריו שהך דינא אינו דין מהותי בשותפות שאי אפשר לפרקה לפני הזמן אלא שבסתמא לא ניזול בתר אומדנא, שאינו רוצה להמשיך להיות שותף אם חבירו אינו עומד בתנאי השותפות ואף גורם במעשיו ובגרימתו נזק לשותפות, אבל היכא שהתנה, או שברור לנו למעלה מכל ספק דהוי דבר שבלבו ובלב כל אדם בזה ודאי זכותו של השותף לפרק השותפות ולטעון אדעתא דהכי לא נשתתפתי. דדעת הרמב"ם היא רק שבסתמא לא אזלינן בתר הך אומדנא, אבל היכא שאין ספק והוי בלבו ובלב כל אדם ודאי הוי כהתנה ותבתטל השותפות.

טז) ועיין בשו"ת מבי"ט ח"א סימן קנ"א שכתב שבשנים "שנשתתפו לזמן קצוב זה שם מנה וזה שם מנה והתנו שיהיה השכר וההפסד בשוה והתנו עוד תנאים שאחד ישב בחנות כל יום ואחד יסובב בשוק ועוד שאחד יתקן הסחורות והאחר יטרח בדברים אחרים ושניהם ילכו ביחד במקום פלוני ויתנו חשבון זה לזה בכל חודש וכיוצא בתנאים אלו, דפשיטא דאם תתבטל השותפות יתבטלו שאר התנאים ואם יתבטלו שאר התנאים לא יתבטל השותפות, ואם אחד מהם יבטל איזה תנאי מאלו שלא יעמוד איזה בחנות או לא יתן חשבון בכל חודש לא יתבטל בשביל זה השותפות, כי לא התנו בשותפות שיהיו שותפין על מנת כך וכך וכו' ונזהירם על כך שהם חייבים לעשות אבל לא נבטל השותפות בשביל פעם או פעמים ושלש שעבר אחד מהם על אחד מתנאים אלו עד שיקפיד חברו ויאמר אם לא תרצה לקיים מה שהתנינו ביננו אני רוצה לבטל השותפות וא"כ-בי"ד יאמרו לו אם לא תקיים אלו התנאים נבטל השותפות אפילו קודם הזמן וכו'" ע"ש מה שהאריך.

ושמעינן מדבריו תלתא מילי:

א. יש דברים שהם עיקר השותפות ובהפרתן התבטלה השותפות, וממילא גם התנאים הנלוים. ובנידון דהמבי"ט התנאי העיקרי הוא שכל אחד ישקול מנה, וברור שאם לא השקיעו שניהם אף שעושה כל פעולה המסחר בטלה השותפות.

ב. אחד השותפים שמיפר הסכמות השותפות שאינן עיקריות בשותפות, (בדוגמא של המבי"ט מדובר בהטלת מטלות וחלוקתם בין השותפים), אפילו אם עובר על כך מספר פעמים מועט אין השותף יכול לבטל השותפות.

ג. גם במקרה שמיפר התנאים הצדדיים בהסכם השותפות, זכותו של השותף להתרות בחבירו בפני בי"ד, אם לא תרצה לעמוד בכל התנאים עד תומם אפרק השותפות, ואם התרה בו והיפר התנאים אחרי התראה, דין הוא שיכול לפרק השותפות.

ומשכך אין ספק שבאם התנו בתחילת השותפות שאם לא יקיים כל אחד את חלקו בשותפות ואפילו בתנאים הקלים והצדדיים, יוכל השני לדרוש פירוק השותפות ותנאו תנאי, דיסוד דברי המבי"ט בנוי על האומדנא שגם כוונת הצדדים היתה שבהפרת ההסכמות הלא יסודיות בהסכם השותפות לא יהיה בדבר בכדי שיוכל לדרוש פירוק השותפות, וברור שתנאי מפורש מועיל דאדעתא דהכי נשתתפו. ולדברינו מש"כ-החכמת שלמה מסברא פשוטה מבואר בדברי המבי"ט.

ובשו"ת חכם צבי סימן ד' כתב וז"ל: "וגם נפתלי לא נתן הד' אלפים ר"ט באנקו ולא שום דבר ממילא נתבטל השותפות, ולא דמי למה שכתבו ז"ל דאם שינה או פשע תוך זמן או עבר על תנאי לא נתבטל השותפות, זהו דוקא בדבר שאין עיקר השותפות תלוי בו אבל בדבר שעיקר השותפות תלוי בו ואדעתא דהכי נשתתפו מעיקרא ודאי דאם לא יקיים תנאו השותפות בטל, וזה כבר נתברר בדברי האחרונים בענין דיני שידוכים יעוין בדבריהם ז"ל". חזינן מדבריו שהיכא שהוי תנאי יסודי בשותפות השותפות בטלה, ודבריו הינם כמו שביארנו דברי המבי"ט.

יז) העולה מכל מה שאמרנו שאף שבהפרה קלה של חיובי השותפות אין שומעים לשותף שבא לפרק השותפות על פי הפרה זו, היכא שההפרה היתה של תנאי יסודי בשותפות, או במקרה שהתנו שאם יפרו הפרה כל שהיא תתבטל השותפות וכן אם יש אומדנא שאדעתא דהכי השתתף שמעינן למי שדורש לפרק השותפות לפרקה על הפרה זו. וכן הדין גם במי שגורם לשותפו הפסד שאי אפשר להחזירו, דבזה שמעינן לשותף הבא לפרק, אבל בהפסד החוזר חובתו לשלם ההפסד, אך אין בדבר בכדי לבטל השותפות.

ומעתה נבוא לנידון שלפנינו אין ספק שהאשה בבגידתה הפרה תנאי השותפות עם הבעל, שאין אדם שלא מקפיד על זנות אשתו. והנה על פי דין אפילו אם זינתה רק פעם אחת ואפילו אם ירצה הבעל למחול, אין תקנה לנישואין אלו, דהאשה נאסרה לבעל ואסור לו לחיות עמה חיי אישות, ומשכך בטלה השותפות.

אך כפי שכתבנו לעיל ענין זה של זנות הינו הרס הסדר החברתי וגם אנשים שאינם מקפידים על שמירת תרי"ג מצוות, מקפידים על ענין זה של זנות, וזוהי מידתם של רוב האנשים הבאים לפנינו, שנושא זה הינו בלתי נסלח ומהוה הפרה בוטה של חיי הנישואין שאינה מאפשרת המשכם. ובודאי באנשים שבאים ממשפחות השומרות מסורת (כבני הזוג שלפנינו וכהצהרת הבעל בפנינו שהוא בן ישיבה, ולמרות שכיום אינו שומר מצוות, ברור לו שאין לו שום אפשרות לשוב לחיות עם האשה), שדבר זה מהוה פגיעה שאינה מאפשרת המשך הנישואין. ויש להוסיף שאף המיעוט שמוכנים "לסלוח" על בגידת האשה, סליחה זו מתאפשרת רק בזנות חד פעמית או של מקרים בודדים, אבל במקרים כגון נידון דידן של בגידה והפרת האימון במשך שנים רבות, אין זה מצוי כלל שהבעל יסכים להמשיך בחיי הנישואין.

ומשכך בנידון שלפנינו האשה במעשיה הרסה ושברה את השותפות שבין בני הזוג ובמעשיה גרמה ששוב אין תקנה לנישואין אלו והצדדים מוכרחים להתגרש. אין ספק שענין זה של הקפדת הבעל על זנותה של האשה ידוע לכל הנשים ובודאי שבזה דינא כשתלא וטבחא המותרים ועומדים. כמו כן אין ספק שבמעשיה של האשה נעשה פסידא דלא הדר ששוב אין תקנה לנישואין ואין אפשרות להמשיכם, דעד כאן לא נאמר בשותפין שהאחד ישלם מה שהפסיד.

(-) הרב שלמה שפירא, דיין

הוגשה בפנינו תביעת גירושין ע"י התובע פלוני כנגד אשתו פלונית.

בתביעה נכרכו גם עניני מזונות אשה, חלוקת רכוש ומשמורת ילדים וכתובה.

חברי ביה"ד כתבו נימוקים המצורפים בזה והם חלק בלתי נפרד מפסק דין זה.

המסקנות העולות מפסקי הדין:

א. ביה"ד מקבל את תביעת הבעל לגירושין והאשה חייבת לקבל גט.

ב. כל רכוש הצדדים, לרבות הדירה הכספים והמטלטלין, אך לבד מן האמור להלן, יחולקו שוה בשוה בין הצדדים.

ג. האשה זכאית לקבל שישית מהפנסיה החדשית הניתנת לבעל.

ד. האשה הפסידה מזונותיה מיום הגשת התביעה יב' ניסן תשס"ג 14.4.03.

ה. האשה הפסידה כתובתה.

ניתן ביום ל' סיון תשס"ו (26/06/2006)

(-) הרב יעקב זמיר, אב"ד (-) הרב שלמה שפירא, דיין (-) הרב אברהם שינדלר, דיין

(22/22)(‏13/10/06)()