ב"ה | תיק 927170/21 |
בבית הדין הרבני האזורי תל אביב יפו
לפני כבוד הדיינים:
הרב שלמה שטסמן – אב"ד
התובעת: | פלונית | (ע"י ב"כ: עו"ד אסנת שרון וטו"ר דבורה בריסק) |
נגד | ||
הנתבע (1) (בתביעת הגירושין): | פלוני | |
והנתבע (2) (בהליכי ביזיון בית הדין): | אלמוני | (ע"י ב"כ: עו"ד בעז בן צור, טו"ר משה מיטלמן ועו"ד יעל נגר) |
הנדון: תביעה לנקיטת הליכי "ביזיון בית הדין" נגד אבי הבעל המעגן
בקשת אבי הבעל המאגן לפסילת האב"ד מלשבת בדין בעניינו
החלטה
עוד טרם הספקתי לסיים את קריאת הבקשה קבלתי הודעה מדובר בתי הדין הרבניים, ולפיה, אתר האינטרנט 'כיכר השבת' מבקש 'תגובה' לבקשת הפסילה. הדובר הסב את תשומת ליבי כי 'עילות הפסילה' כבר פורסמו בהרחבה באתר 'בחדרי חרדים' ביום 9.6.20.
יומיים בלבד חלפו עברו וביום 30.6.20 הסב הדובר את תשומת ליבי לפרסום בקשה אחרת של נתבע מס' 2 והפעם באתר 'ישראל היום'. הבקשה הוגשה לתיק בית הדין רק שעות מאוחר יותר.
נציין כי ביום 18.6.20 'הגיש' נתבע מס' 2 'בקשה' נוספת לאתר 'ישראל היום'. העתק ה'בקשה' לא הוגש לתיק בית הדין עד היום.
הדברים מדברים בעד עצמם.
אין בהתנהלות פסולה זאת של נתבע מס' 2 והמסייעים על ידו כל חידוש. מזה למעלה מארבע שנים מלווה את ההליך המשפטי קמפיין תקשורתי אגרסיבי המסלף באופן מכוון, מגמתי ושיטתי עובדות יסוד בפרשיית עיגון חמורה זו. במסגרת קמפיין זה מתפרסמות מעת לעת בעיתונות הישראלית הכללית ובאתרי אינטרנט – בדגש על כאלה שקהל היעד שלהם דתי וחרדי – ידיעות מגמתיות כמו גם 'כתבות שער' שתכליתן, לכאורה, להכשיל את ההליך השיפוטי ולהשפיע על תוצאותיו.
בהחלטה מיום כ"ב בתמוז תשע"ז (16.7.2017) מצא בית הדין לנכון לבקש מהמחלקה המשפטית בהנהלת בתי הדין הרבניים לפנות ליועץ המשפטי לממשלה כדי שיבחן אם יש מקום לקיומה של חקירה פלילית נוכח עבירות לכאורה על פי פרק ט' לחוק העונשין – פגיעה בסדרי השלטון והמשפט – ובכללן זילות בית הדין, שיבוש הליכי משפט וניסיון להטות משפט.
במסגרת פסק דין כתב כב' השופט י' עמית:
" המקרה שבפנינו מעסיק את בתי הדין הרבניים ואת בית משפט זה. כשלעצמי, התרשמתי כי כל הסאגה שבפנינו לא הייתה באה לעולם אילו מלכתחילה הכריז העותר כי הוא עומד לרשות בית הדין וישתף פעולה בכל הנדרש על מנת לחלץ גט מבנו הסורר. במקום זאת, וכפי שניתן להתרשם מפסקי הדין המקיפים והיסודיים של בתי הדין, בחר העותר להתעמת שוב ושוב עם הדיינים, באופן שלא ניתן להגדרה אלא כעזות מצח וכניסיון להלך אימים על בית הדין. וכזאת לא ייעשה במקומותינו.
אין לי אלא להמליץ לעותר "להחליף דיסקט" ולילך בדרך אחרת."
שלוש שנים חלפו עברו. לדאבון לב, נתבע מס' 2 והמסייעים על ידו מסרבים ל'החליף דיסקט' ולילך בדרך אחרת.
נקדים ונקבע כי דינה של בקשת הפסילה המופרכת להידחות בתקיפות נוכח היותה סמל ודוגמא לשימוש לרעה בהליכי משפט המשולב בניסיון לשיבוש הליכי משפט.
סקירת רקע קצרה מתחייבת.
פרשת עיגונה של גב' דבורה הופמן היא אחת מפרשיות העיגון הקשות ביותר איתן מתמודדת מערכת בתי הדין הרבניים. בפסק דין מיום ד' באדר ב' תשע"ו (14.3.2016) קבע בית הדין כי נתבע מס' 2, מר יעקב הופמן, הוא מעגנה האמיתי של כלתו גב' דבורה הופמן וכי הוא העומד מאחורי סרבנותו האכזרית וחסרת הפשר של בנו לקיים את פסק הדין אשר חייב לשחררה בגט.
ביום י"ב אלול תש"פ (23.8.2018) נתן בית הדין פסק דין נוסף במסגרתו הטיל על נתבע מס' 2 מכוח סעיף 7א לחוק בתי דין דתיים (כפיית ציות ודרכי דיון), תשט"ז – 1956 ומכוח סעיף 6 לפקודת ביזיון בית המשפט, קנס יומי בסך 5,000 ₪ החל מיום כ"ב באלול תשע"ח (2.9.18) ועד ליום בו תקבל התובעת גב' דבורה הופמן גט פיטורין.
במסגרת פסק הדין (פסקה נה) קבע בית הדין שככל שפרשיית העגינות לא תסתיים בתקופה הקרובה ונתבע מס' 2 יעמוד במריו תשקל האפשרות למנות כונס נכסים בהתאם לסמכותו של בית הדין על פי סעיף 7ד(א) לחוק בתי דין דתיים (כפיית ציות ודרכי דיון), תשט"ז – 1956.
ביום ט' שבט תש"פ (4.2.2020) דחה בית הדין הרבני הגדול ערעור על פסק הדין.
בפסק דין מיום י"א אייר תש"פ (5.5.2020) דחה את בית המשפט העליון (בש"פ 1478/20) את בקשת נתבע מס' 2 לבטל את הקנס ופסק הדין הפך לחלוט.
בית המשפט העליון עמד בפסק דינו על האינטרס הציבורי הראשון במעלה העומד בבסיס החובה לכבד פסקי דין והחלטות שיפוטיות ועל הצורך בנקיטת סנקציות אפקטיביות ויעילות שיביאו ממרה לציית להוראה שיפוטית ולחזור בו מדרכו הרעה.
בית המשפט העליון הוסיף שדברים אלה יפים ונכונים ביתר שאת בעניין התרת עגונות המחייבת לעיתים גם שימוש בכלים לא קונבנציונליים.
בית המשפט העליון ציין שהמקרה אשר לפנינו חריג ויוצא דופן מאחר שהאמצעים ננקטים כנגד אביו של סרבן הגט העומד מאחורי פרשת העגינות הקשה. אלו דבריו של כב' השופט ד' מינץ בפסקה 56 לפסק הדין:
"ואף כי תופעת סרבנות הגט כאמור, "אינה חדשה לנו" נדמה שפרשה זו מגלה שיאים חדשים של פגיעה כואבת בחייה של אישה אשר לא שפר עליה גורלה, ובהיותה אם צעירה לשני ילדים קטינים ספגה אירוע מוחי קשה שלאחריו נותרה נכה ומוגבלת. אישהּ נטשהּ, מתנכר לה ומסרב לשחררהּ לחופשי מזה שנים. נסיבות העניין אינן מגלות כל עילה להתערבות בהכרעותיהן העובדתיות המפורטות של בית הדין הרבני האזורי ובית הדין הרבני הגדול, על פיהן בידי המבקש נתון המפתח – ואם לא המפתח אזי לפחות הפתח – להביא לסיומה של הפרשה. אלא שהוא ממאן לעשות זאת. פעם אחר פעם, בחרי אף ובעזות מצח. "
הבקשה כללה אוסף מביש של דברי ליצנות. די אם נציין כי נתבע מס' 2 הציע ל'סיים את הפרשה' ב'הכנסה לתמונה' של שירות הביטחון הכללי שיפעל לשם 'הוכחת צדקתו', ובנוסף ולחילופין, בחוות דעת של גרפולוג, בפרסום מנשר לקהל ועדה, בשבועה ובהטלת קללת 'מי שפרע'.
והפעם, דומה שהדברים אינם רק עולים כדי בזיון בית הדין אלא גם כדי בזיון בית המשפט העליון.
סעיף 7ד(א) לחוק בתי דין דתיים (כפיית ציות ודרכי דיון), תשט"ז – 1956 מסמיך את בית הדין למנות כונס נכסים על נכס של נתבע ככל שקיים צורך מיוחד במינוי הכונס לשם ביצוע פסק הדין.
ביום כ"ז אייר תש"פ (21.5.20) החליט בית הדין למנות בעל תפקיד וכונס נכסים מטעם בית הדין לשם קיום הליכי ביצוע לגבית הקנס שהוטל נתבע מס' 2.
בית הדין נימק את החלטתו בכך שדומה שהמחוקק התכוון למקרה אשר לפנינו ואין צורך מיוחד גדול מזה. ייחודיות ומורכבות ההליכים המתמשכים למעלה מארבע שנים ואשר במסגרתם ניתנו מאות החלטות של בית הדין האזורי, בית הדין הרבני הגדול ובית המשפט העליון, התנהלותו הבעייתית והלא נורמטיבית של נתבע מס' 2 עליה עמד בהרחבה גם בית המשפט העליון כמו גם החובה להבטיח את אפקטיביות הסנקציה, מחייבת כי בית הדין עצמו בסיוע בעל תפקיד מטעמו יעסוק בהליכי הביצוע לגבית הקנס שהוטל על נתבע מס' 2 מכוח סעיף 7א לחוק בתי דין דתיים (כפיית ציות ודרכי דיון), תשט"ז – 1956 ומכוח סעיף 6 לפקודת ביזיון בית המשפט.
בית הדין הוסיף כי 'רצונו העז' של נתבע מס' 2 שדווקא רשות האכיפה והגביה תעסוק בעניינו ולא בית הדין מוזר מאוד שכן מעולם לא נתקלנו בבעל דין אשר חפץ כל כך ל'התמסר' לרשויות ההוצאה לפועל. הדברים מדברים בעד עצמם ויש בהם חיזוק נוסף לצורך המיוחד למינוי בעל תפקיד וכונס נכסים מטעם בית הדין לשם ביצוע אפקטיבי ויעיל של פסק הדין.
'העילה החדשה' הינה 'חוסר שביעות רצונו' של נתבע מס' 2 מההחלטה בדבר מינוי בעל תפקיד וכונס נכסים מטעם בית הדין לשם קיום הליכי ביצוע לגבית הקנס.
נבהיר: בעל דין רשאי לערער על החלטה שאינה נושאת חן בעיניו. יחד עם זאת דבר פשוט וברור שהחלטה שאינה נושאת חן בעיני בעל דין אינה עילה לבקשת פסילת דיין.
משום מה גם שכחו ב"כ נתבע מס' 2 לציין כי הגישו לבית הדין הרבני הגדול ערעור על ההחלטה כמו גם בקשה לעיכוב ביצועה וכי בהחלטה מיום ט"ו סיון תש"פ (7.6.20) דחה בית הדין הרבני הגדול (כב' הדיין הרב ש' שפירא) את הבקשה לעיכוב ביצוע וקבע :
" המבקש הינו בכלל מאן דלא ציית דינא. משכך אין מקום להזדקק לבקשותיו של מאן דלא ציית דינא וכדאמרינן בסנהדרין לא,א ובפרט שהחלטת ביה"ד מטרתה להתיר המשיבה מכבלי עיגונה."
הדברים מדברים בעד עצמם.
שלוש(!) תלונות ב'עובי של ספר' בסגנון בוטה ושלוח רסן הגישו ב"כ נתבע מס' 2 לנציבות תלונות הציבור על שופטים. נבהיר כי כל ה'עילות הישנות' ללא יוצא מן הכלל בתוספת נופך מרובה נכללו בם.
בשלוש החלטות מנומקות דחו הנציבים כב' השופט א' ריבלין וכב' השופט א' שוהם את התלונות. השורה התחתונה בכל ההחלטות זהה: הגענו למסקנה כי לא נפל כל פגם בהתנהלות אב"ד הרב שלמה שטסמן ודין התלונה על כל חלקיה להידחות.
זאת ועוד. כל 'העילות הישנות' ללא יוצא מן הכלל הועלו בהרחבה יתירה בפני בית המשפט העליון. בפסק הדין מיום 5.5.20 דחה בית המשפט העליון את כל טענותיו של נתבע מס' 2.
אלו דבריו של כב' השופט ד' מינץ בפסקאות 58 – 57 לפסק הדין:
" אוסיף בשולי הדברים, אך לאו דווקא בשולי חשיבותם, כי מתוך עיון בפסקי הדין של בית הדין הרבני על ערכאותיו, כמו גם מהציטוטים המובאים בהם מתוך פרוטוקולי הדיונים, עולה כי המבקש התבטא בפני בית הדין באופן מזלזל ובוטה. די אם נסתפק בהפניה לאמירות בודדות שהופנו כלפי בית הדין, כגון: "אני לא רוצה לענות לך על שום שאלה אתה סתם לקנטר. כמו אצל ה'כתב סופר' היה – אותו דבר יהיה הסוף אצלך"; "שופט לא צועק כמו שאתה צעקת כמו משוגע" (ציטוטים מהפרוטוקול מתוך פסק דינו של בית הדין האזורי מיום 23.8.2018, פסקה לג, פסקה לט). אין מנוס מלהסתייג מהתנהלות שכזו, ולהעיר כי אין לה כל מקום – הן בין כתלי בית המשפט והן בין כותלי בית הדין. באשר לפסק דינו של בית הדין הרבני הגדול מיום 3.4.2020 (אשר הפחית את גובה ההוצאות שהושתו על המבקש בגין התנהלותו והתנהלות באי כוחו בהליך), ועליו ביקש המבקש להסתמך, הרי שלכל היותר ניתן למצוא בו הוכחה נוספת, כי בניגוד לטענות המבקש כי בית הדין הרבני, על ערכאותיו, עשה יד אחת נגדו בשימוש לרעה בהליכי משפט, הרי שהפחתת סכום ההוצאות שהושתו עליו תוך קבלת חלק מטענותיו "ולו בשל הספק", אך מחזקת את המסקנה כי בית הדין הרבני בחן את עניינו של המבקש בנפש חפצה וללא כל "דעה מוקדמת".
למרבה הצער המבקש אטם את אוזניו מלשמוע. הגמרא (סנהדרין קב ע"א) מספרת על סירובו של ירבעם בן נבט, אשר החטיא את ישראל, מלחזור בתשובה.
בספר מלכים א' (יג, 33) כתוב כי: "לאַחַר הדבר הזה לא שב ירבעם מדרכו הרעה". אלא שהתנ"ך אינו מספר מהו אותו עניין אחריו נאמר כי ירבעם לא שב מדרכו הרעה. על כך שואלת הגמרא "מאי אַחַר?" (מה התרחש לפני כן). ומשיב רבי אבא: "אחר שתפשו הקב"ה לירבעם בבגדו ואמר לו חזור בך (חזור בתשובה) ואני ואתה ובן ישי (דוד המלך) נטייל בגן עדן. אמר לו (שאל ירבעם) מי בראש? (השיב לו הקב"ה) בן ישי בראש. (על כך אמר ירבעם) אי הכי לא בעינא (אם כך איני מעוניין)". הוצע לירבעם שאם יחזור בתשובה, כל עוונותיו יימחלו לו וכביכול הוא, הקב"ה בכבודו בעצמו, ודוד המלך, נעים זמירות ישראל, יטיילו יחדיו בגן עדן. אלא שגאוותו של ירבעם מנעה זאת ממנו מפני שביקש שבאותו טיול הוא יוביל את הקבוצה ולא דוד. על כן לא חזר בו מדרכו הרעה. די אפוא לחכימא ברמיזא.
אין לי אלא לקוות כי ייפער סדק בעקשנותו של המבקש והוא יחדל מלהתעמר במשיבה".
שוב, הדברים מדברים בעד עצמם.
בית הדין הבהיר כי על אף הביקורת המוצדקת והמחויבת שנאלץ למתוח על התנהלותם החמורה והבלתי מקובלת של המלינים הוא יקפיד לבחון את הראיות ואת הטיעונים באופן ענייני בבחינת 'שמע האמת ממי שאמרה' ותוך הפרדה מלאה וברורה בין אופן התנהלותם של המלינים לבין משקלם של הראיות והטיעונים כשלעצמם.
באופן יוצא דופן, מצא בית המשפט העליון מצא במסגרת פסק דינו מיום 5.5.20 לחזק ולאמץ את ידי בית הדין.
אלו דבריו של כב' השופט י' עמית (עמ' 29 לפסק הדין):
"כפי שעולה מהחלטות בית הדין האזורי, על הדיינים הופעלו לחצים קשים, בדרכים ובאופנים ששופטים במערכת האזרחית אינם מורגלים בהם. כדי כך הגיעו הדברים, שבית הדין פנה למחלקה המשפטית בהנהלת בתי הדין הרבניים, כדי שזו תפנה ליועץ המשפטי לממשלה על מנת שיבחן אם יש מקום לקיומה של חקירה פלילית. בשלב מסוים אף הורה בית הדין על הגשת תלונה במשטרה, לאחר שאב בית הדין קיבל פנייה מ"אישיות נכבדה" שנועדה להבהיר כי המבקש זכאי ליחס מיוחד בהיותו "גביר גדול" (סעיף ט לפסק דינו של בית הדין האזורי מיום 23.8.2018). אין צורך להאריך בדברים על חשיבות עצמאות ואי תלות הדיינים, ופסקי הדין שבפנינו ממחישים כי הדיין לא ירא ולא ייחת מלשפוט דין אמת וצדק בהתעלם מלחצים ורעשי רקע כאלה ואחרים. "
אני מוצא לנכון להבהיר מראש כי נוכח היות הבקשה המופרכת סמל ודוגמא לשימוש לרעה בהליכי משפט המשולב בניסיון לשיבוש הליכי משפט, כמו גם נוכח החובה למנוע פגיעה אפשרית באכיפת גבית הקנס היומי בסך 5000 ₪ הנועד להביא את נתבע מס' 2 לחזור בו מדרכו הרעה ובסיכוי לשחרר את דבורה הופמן בהקדם מכבלי עיגונה, אמשיך לדון בעניינו של נתבע מס' 2 אף אם יגיש ערעור על החלטה זו, וזאת, בהתאם לסמכותי על פי סעיף 19א(ח) סיפא לחוק הדיינים.
ניתן ביום כ' בתמוז התש"פ (12/07/2020).
הרב שלמה שטסמן – אב"ד