חלוקת רכוש

ב"ה

תיק 956318/1

בבית הדין הרבני האזורי ירושלים

לפני כבוד הדיינים:

הרב אוריאל לביא – אב"ד, הרב שלמה תם, הרב דוד מלכא

התובעת: פלונית (ע"י ב"כ עו"ד רוני כהן ועו"ד שרון אוחיון)

נגד

הנתבע: פלוני (ע"י ב"כ עו"ד ציון גבאי)

הנדון: חלוקת רכוש – כריכה

פסק דין

לפני בית הדין תביעת האשה לגירושין, וכן נכרכו תביעות נוספות בתביעת הגירושין. ההליכים החלו לפני למעלה משנתיים, ולאחרונה התיקים הועברו לדיון בפני הרכב זה.

ביחס לתביעת הגירושין לגופה בית הדין התייחס לנושא בהחלטתו מיום ל' שבט תשע"ו (09.02.2016), ולהלן פסק הדין בתביעה לחלוקת הרכוש ובתביעה לחיוב הבעל בדמי שימוש.

הנושא העיקרי שעלינו להכריע בו במסגרת הנוכחית הוא כיצד להתייחס לסכום הכסף שהתקבל אצל האשה בירושה, ולנכסים שנרכשו בסכום זה.

לפני כשבע שנים, ועוד בטרם התנהלו הליכים משפטיים ביניהם, האשה קיבלה בירושה סך 1,170,000 שקל, והכסף הופקד בחשבון הבנק הרשום על שם שני בני הזוג.

להלן מדברי התובעת בדיון האחרון כפי הרשום בפרוטוקול הדיון:

"כשהכסף של הירושה הגיע, הבעל פרע בו את המשכנתא בסך 270 אלף ₪ [...] לאחר שהכסף נכנס לחשבון ונפרעה המשכנתא, נרכשה דירה בבית שמש שעלתה 850 אלף ₪, מתוך זה 500 אלף ₪ מכספי הירושה, והשאר ממשכנתא, עוד 170 אלף ₪ לשיפוץ הדירה בבית שמש וחלוקתה ל־2 יחידות דיור. הבעל קנה רכב שנרשם על שמו בלבד. מחירו 30 אלף ₪ והיו גם תיקונים, שביחד הסכום הגיע ל־50 אלף שקל."

להלן מדברי ב"כ התובעת בדיון:

"לפי גישת ההלכה מדובר בנכסי ירושה שהאשה זכאית להם. בעניין הרישום המשותף, הוא נעשה ע"ש הצדדים, כי האשה לא הייתה במצב רגשי שאפשר לה להתעמת עם הבעל ע"כ. זה היה דפוס החיים בבית. הבעל הוא שהחליט איך הדברים יתנהלו. היא סבלה מטרור כלכלי. כשהיה צריך להעביר את כספי הירושה מאוסטרליה לישראל המקום היחיד שהיה ניתן להכניס לשם את כספי הירושה הוא החשבון המשותף."

לעומתה, הנתבע טוען שיש לחלק את הרכוש בחלוקה שווה בהתאם לרישום. ביחס לרכישת הדירה בבית שמש טען:

"כל הליך הקניה ארך שבוע. ליווה את הקניה עו"ד. עו"ד שלום פדידה, שהיה קודם ראש עירית בית שמש. הוא שימש עו"ד של שנינו, ולא היה מאפשר לכפות עליה. הוא גם דיבר אתנו על הזוגיות שלנו.

השכנים לא האמינו לפירוד שביננו. גם את הדירה ב[...] רשמנו ע"ש שנינו למרות שהבאתי 2/3 מהכסף."

ב"כ הנתבע הוסיף וטען ביחס לכספי הירושה:

"האשה העבירה את כספי הירושה לחשבון המשותף על דעתה. בכך זה הופך להיות לרכוש משותף כי החשבון הוא משותף. זה מראה שהיא יכלה לעשות זאת מהתחלה. הבעל אמר לה שזו שותפות."

ביחס לפסיקה בתביעה לחלוקת הרכוש נחלקו הדעות בבית הדין, ולהלן דעת כל אחד מהדיינים (בלא אזכור שמם, וזאת בהתאם למבואר בשו"ע חו"מ סי' יט ס"א).

דעת דיין א'

לכאורה, בנדון דידן מכיוון שהדירה בבית שמש נרשמה על שם שני בני הזוג, נמצא שהאשה נתנה את מחצית הדירה לבעל, ומכיוון שכן, שוב אין דינה כירושה שבעת הגירושין אין לבעל זכויות ממון בה, אלא הבעל זכאי בחלק הדירה שקיבל לרשותו מידי האשה. למרות זאת, יש מקום לדון לשלול את זכותו של הבעל בדירה משני טעמים: האחד – מחצית הדירה ניתנה לבעל במתנה היה על דעת שימשיכו להיות נשואים ולא על דעת שיתגרשו, ולכאורה מחמת אומדן דעת זה יש לבטל את המתנה מעיקרה. השני – יש מקום לומר שרישום הדירה גם על שם הבעל, לא היה במטרה לתת את חציה לבעל, אלא רק להורות על זכויות שיש לו בדירה, שהרי הבעל אוכל פירות נכסי מלוג, ורשאי לאכול מפירות נכסי של אשתו. לכן במקרה של גירושין הדירה כולה חוזרת לאשה. עוד יצוין כי האשה טוענת שרישום הדירה ע"ש שניהם ולא על שמה בלבד נעשה עקב אילוץ, מאחר שפחדה מאלימות הבעל, וכמו כן זה היה כחודשיים לאחר לידה, וכך דעתה לא הייתה פנויה להתייחס לנושא כראוי, אך גם לפי טענתה, אין לדונה כמי שכפו עליה מהלך שלא חפצה בו כל עוד לא הוכח שננקטו ביחס אליה אמצעים הנכנסים לגדרי כפייה ממש. אך בהתאם למבואר להלן לא היה מעשה קניין של הקנאה מצד האשה לבעלה, לכן אין נ"מ בטענה זו.

א. חשבון בנק המשותף לשני בני הזוג

סכום הכסף שהתקבל אצל האשה בירושה, דינו כנכסי מלוג. הקרן של האשה והבעל אוכל פירות, כמבואר בשו"ע אה"ע סי' פה סעיף ז'.

גם בעת שהכסף נכנס לחשבון בנק משותף הרשום על שם שני בני הזוג, לא חל שינוי מהותי במעמדו של סכום הכסף. הדבר ברור שהעברת סכום הכסף שהתקבל אצל האשה בירושה לחשבון זה נעשה מטעמי נוחות ואינו מבטא כוונת שיתוף והקנאת מחציתו לבעל. הרישום המשותף של חשבון הבנק קובע את זכותם של שני הצדדים לעשות פעולות בחשבון, ואכן שני הצדדים בעלי החשבון המשותף נותנים אימון הדדי שההתנהלות בחשבון תהיה מוסכמת והוגנת, ולכן לשני הצדדים הרשאה בלתי מוגבלת לפעול בחשבון המשותף. אך כל זה אינו מבטל את מעמדו של סכום כזה או אחר הנכנס לחשבון, וכל עוד סכום הכסף היה שייך לאחד מבני הזוג, לא חל שינוי במעמדו זה גם לאחר שנכנס לחשבון המשותף. אמנם באותו מועד שבו התקבלו כספי הירושה, עמדה בפני האשה האפשרות לפתוח חשבון נפרד עבורה, אך גם אם לא עשתה כן, עדיין אין בהפקדת הסכום לחשבון המשותף משום ויתור על זכויות הממון שהיו לה בסכומים אלו קודם להפקדה זו.

יתרה מזו, מאחר שעפ"י ההלכה לבעל זכות בלעדית באכילת פירות נכסי מלוג, והיה רשאי לקבל את הפירות היוצאים מסכום זה שהופקד, וכן לנהוג בסכומי הכסף כפי שהוא זכאי על פי ההלכה ביחס לנכסי מלוג, כיצד יוכל לממש זכות זו אם הכסף יופקד בחשבון בלעדי של האשה ולא תהיה לו גישה לסכומי הכסף.

בהיעדר הסכם לשיתוף בגוף הירושה, העברת סכום הכסף לחשבון המשותף מבטאת את הסכמת האשה לאפשר לבעל גישה לכסף ולממש את זכותו על פי ההלכה לפירות נכסי מלוג, אך בהיעדר הסכם מפורש, אין יסוד לטענה שהפקדה זו לחשבון המשותף מבטאת שיתוף הבעל כשותף מלא בירושה גופה. וגם בנקודה זו יפים דברי פסק הדין בפד"ר חלק יא עמוד 119 שיובא להלן, שאין נוצרת שותפות אלא לאחר שהתממש התנאי היסודי לשותפות והוא: "כשירצו השותפין להשתתף", ובנידון זה אין בפני כל אסמכתא שהוסדרה בין הצדדים הסכמה להיות שותפים בסכום הכסף שהתקבל בירושה אצל האשה. מה עוד שהציבור מכיר את ההוראה שבחוק יחסי ממון שבה נקבע שכספי ירושה אינן בני איזון, וכאמור בנקודה זו אין הבדל בין הוראות החוק להלכה, על כן גם מטעם זה, הוצאת סכומי כסף ממתכונת של ירושה והכנסתם למתכונת של שותפות, ובוודאי כשמדובר על סכום העולה על מיליון שקל, טעונה הסכם מפורש, ולא יתכן לקבוע כי בסתמא הכנסת סכום כסף כה גדול לחשבון המשותף, מייצר שותפות.

ביחס לשאלה העקרונית על אודות סכומי כסף שאחד מבני הזוג הכניס לחשבון המשותף, בפסק דין שכתב הגאון רבי אברהם אטלס זצ"ל אב"ד חיפה (בפסק דין מבית הדין בחיפה בתיק 5199/מח הובא בספר משפטיך ליעקב ח"ד עמ' תקל"ב), נקבע שהכסף הנכנס לחשבון המשותף, אינו נעשה רכוש משותף רק מפני שנכנס לחשבון הרשום על שם שני בני זוג, וכתב:

"כשם שבעל פותח חשבון משותף על שמו וע"ש אשתו וכל משכורתו והכנסותיו הוא מכניס לחשבון המשותף, היעלה על הדעת לומר שמחצית הכסף הנמצא בחשבון המשותף שייך לאשה והוא מעניק לאשתו כל חודש מחצית מהכנסותיו מתנה, בוודאי שלא יאמר כן, אלא יאמר שזו דרך של חיים משותפים."

סיכומו של דבר – סכום הכסף שהתקבל בירושה אצל האשה, דינו כנכסי מלוג, ובעת הכנסתו לחשבון המשותף לא חל שינוי במעמדו. בהפקדתו בחשבון המשותף, הכסף התקבל בבנק כהלוואה לבנק, וכשהכסף נמשך, הסכום שנמשך מהבנק היה חילופי נכסי מלוג ודינו כנכסי מלוג, כפי שהתבאר להלן, מדברי הטור, תשובות חכמי פרובינציא והרמ"א.

ב. גם רכוש שנרכש מכספי נכסי מלוג מקבל מעמד של נכסי מלוג

שנינו במשנה במסכת כתובות דף עט עמוד א': "נפלו לה כספים, ילקח בהן קרקע והוא אוכל פירות."

ביחס לנכסי מלוג, שני הצדדים יכולים לכוף זה את זה, שיֵעָשה שימוש בכספי נכסי מלוג בדרך זו – שילָקח בהם קרקע דווקא, ושלא לעשות בהן עסקאות. בתשובת הרשב"א חלק ב' סי' שז כתב:

"אבל אם רצתה האשה לקנות קרקע, במעות, שומעין לה, ועל כרחו של בעל. וכמו ששנינו נפלו לה כספים, ילקח בהן קרקע, והוא אוכל פירות. ואם אמר הבעל עבידנא עסקא בזוזי, וקא מרוחנא טובא, ואיכא ריוח ביתא, אין שומעין לו."

דברי הרשב"א הובאו להלכה באה"ע סי' פה בחלקת מחוקק ס"ק מא ובב"ש ס"ק לב.

ובספר אגרות משה חלק אבן העזר חלק א' סי' קג כתב:

"ואם רוצה, הבעל יכול לכופה ליקח בהם קרקע והוא אוכל פירות כדאיתא בכתובות דף ע"ט בנפלו לה כספים, או שאר דברים שהפירות מרובים והיציאה מועטת כדאיתא בש"ע שם סעי' י"ג. ואם הבעל רוצה להרויח במעות, יכולה היא לכופו שיקחו קרקע או דבר אחר שפירות מרובים, עיין שם בב"ש ס"ק ל"ב."

לפי זה, מאחר שהדרך הנכונה לממש את זכותו של הבעל לפירות בירושה הנזכרת, היא רכישת נכס נדל"ן, ואף הבעל רשאי לכפות זאת על האשה, על כן בנידון זה, בעת שאכן ההליך הוסדר כאמור, ונרכשה הדירה בבית שמש, ההליך מבטא התנהלות נכונה על פי ההלכה, וכדין המשנה - "ילקח בהן קרקע והוא אוכל פירות".

ובספר פתחי חושן חלק ח' פרק ח' הערה לו כתב:

"נראה שאם קנה קרקע באותן מעות, אע"פ שלא נתכוין שיהא לנכסי מלוג, דינם כנכסי מלוג."

עוד יובהר כי הלכה פסוקה היא שאם הבעל מכר נכסי מלוג וקנה דבר אחר תמורתו, או שקנה דבר מכספי נכסי מלוג, שהדבר שנקנה גם הוא במעמד של נכסי מלוג.

הטור אה"ע סי' עז והרמ"א סי' עז ס"ג כתבו בתוך דבריהם:

"ונכסי מלוג שישנן בעין או דבר הבא מכחם, כגון שמכרו בתים וקנו שדות, שקלה להו."

וכן בתשובות חכמי פרובינציה סי' עו – "ואם מכרם הבעל וקנה מאותן מעות כלים אחרים, נותנין אותה לה."

ובספר פסקי הלכות יד דוד ח"ג הלכות אישות פרק יד ה"ב (עמ' לב) כתב:

"אבל אם יש דבר הבא מחמת הנ"מ כגון שמכר בתים וקנה שדות או אף מטלטלין באופן שמכר בהסכם דעתה או שמכר ע"מ ליקח מהדמים קרקעות, בכל אלו שייכים להאשה וא"צ בהם אף תפיסה [...] שהרי תיכף נקנה להאשה הדבר הבא מהן."

הרי מבואר שמיד בעת רכישת נכס מכספי נכסי מלוג, הנכס שייך לאשה כנכסי מלוג, אף על פי שמוכר הנכס מכרו לבעל, ויתכן שכלל אינו יודע ואינו אמור לדעת שהנכס נרכש מכספי נכסי מלוג, לית לן בה.

מסתימת הטור והרמ"א משמע כי הלכה זו נאמרה בכל גווני, דהיינו גם אם קנו שדות במקום הבתים, והשטר או הנכס נרשמו רק על שם הבעל כפי המצוי בזמנם, שהבעל בלבד ניהל את ההליכים בסמכות וברשות, והאשה מצידה לחלוטין לא הייתה מעורבת בהתנהלות העסקית, עדיין בעת החזרת הנכס לאשה, במועד הראוי לכך, אין מתחשבים ברישום הנכס על שם הבעל, והם יועברו במלואם לאשה.

ג. האם רישום הדירה בטאבו על שם שני הצדדים קובע את מעמדה כרכוש משותף

הדירה בבית שמש נרכשה בקיץ תשס"ט ונרשמה על שם שניהם, הדירה נרכשה בסכום של 850,000 שקל והמימון התקבל כדלהלן: חצי מיליון מכספי הירושה, סכום נוסף שלטענת התובעת עומד על סך כ־170,000 שקל הושקע בשיפוץ הדירה ונלקח בכספי הירושה, וכן נלקחה הלוואה משכנתא בסך 350,000 שקל על שם שני הצדדים, ונפרעה מכסף שהיה בחשבון המשותף ולאחר שהדירה הושכרה החזר המשכנתא התקבל מכספי שכר הדירה שהתקבלו אצל הצדדים.

יש לדון למי שייכת הדירה והאם רישום הדירה בטאבו על שם שני הצדדים קובע שותפות שווה בנכס.

בהתאם לאמור, הנכס המתקבל בתמורה לנכסי מלוג ייחשב כנכסי מלוג, ובלא להתחשב ברישום. ואכן בספר עזר משפט, להגאון רבי אליעזר גולדשמידט זצ"ל, כתב בסי' יא במסקנותיו בסעיף ב' ובסעיף ז'4:

"ההתחייבות דנן היא לנכסי צאן ברזל, ואין הרישום בספרי האחוזה על שם הבעל מפקיע את הנכסים מדין זה [...] לרישום בספרי האחוזה אין כל חלק בהוויית הנכסים לצאן ברזל או מלוג, ואין הרישום משפיע על מעמדם ההלכתי."

וכן חזרו ונשנו הדברים שם בסי' לח, ובסעיף ו' של הסיכום.

דברי הגאון רבי אליעזר גולדשמידט זצ"ל מתייחסים לבירור משפטי שהתקיים בפניו ובאותו נידון קודם לנישואין במסגרת שטר התנאים, שהצדדים קבלוהו בקניין, הכלה התחייבה כי בעת שתבנה בתים וחנויות בתוך המגרש שלה, הנכסים יירשמו על שם שני בני הזוג. לאחר הנישואין נבנה בניין גדול במגרש, אך הנכס לא נרשם על שם שניהם, ונשאר רשום רק על שם האשה בלבד. בנסיבות אלו הבעל תבע לאכוף על אשתו למלא את התחייבותה בשטר התנאים, ולרשום את הנכס על שם שניהם.

באותו דין תורה טענה האשה כי מעמדו של הנכס כנכסי צאן ברזל בלבד, אך אם תרשום את הנכס בחלקים שווים על שמה ועל שם בעלה, הרי בכך זו מתנה גמורה של האשה לבעלה מאחר שבעת הרישום מחצית הנכס יעבור לבעלותו המלאה, ולא יוחזר לאשה גם בנסיבות של גירושין. מנגד, טען הבעל כי הנכס יעבור לרשותו במתכונת של נכסי צאן ברזל, ויחזרו לאשה אם בני הזוג יגיעו לגירושין, וכי הרישום בטאבו מצד עצמו אין בו להביא לכל שינוי במעמד ההלכתי של הנכסים.

הגאון רבי אליעזר גולדשמידט זצ"ל קיבל את טענת הבעל, וכתב (בעמ' קיב ובעמ' תמב) בלשון זו:

הטענה שמסירת הנכס לבעלותו הגמורה של הבעל מהווה נתינת מתנה מוחלטת המפקיעה את הנכס מתורת נדוניה, אינה טענה כלל, כי גם בנכסי מלוג אם הנדוניה מוכנסת לרשותו של הבעל וגם כשהוא רשאי לעשות בה כאדם העושה בתוך שלו, יהא דינה דין נדוניה, ודין נכסי מלוג אם אחריותה אינה על הבעל, ואם הוא רשאי למכרה כשימכרנה יהיו דמיה נכסי מלוג.

ועיין בתשובות מהריט"צ סימן רמ"ט בנדון הסדר שנעשה עם בעל חוב של האשה שישלם את החוב לבעל בתשלומים, וחתם על שטרות על שם הבעל, ומוסכם היה שהבעל יקבל אחריותם עליו בכתובה אחרי גמר כל התשלומים, ובינתיים מתה האשה והתעוררה השאלה דינם של שטרות אלו שנכתבו על שם הבעל מהו, ומגדיר המהריט"צ: " [...] דכיוון שכבר כתבו השטר חוב בשם ראובן הבעל [...] בודאי שזכה בה תיכף [...] ואינו בא מכוח ירושה, אלא מכוח בעל חוב שחייב שמעון בשטר [...] כיוון שנעתקו מרשותה ונכתב השטר על שמו מוחזק קרינא ביה. וצריך לדעת [...] אם יירש כולו [...] או יחלוק עם יורשיה כדין נכסי צאן ברזל [...] נראה כיוון שלא כתבם [...] דנכסי מלוג הן."

הרי שאף שהחוב נעתק מרשות האשה ונכנס לגמרי לרשות הבעל אחרי שהשטר נכתב על שמו, והרי זה חוב "שחייב לו שמעון בשטר", בכל זאת הרי זה נכסי מלוג, ואין דבר זה שהממון נכנס לחלוטין לבעל, סותר את חלות דין נכסי מלוג על הממון, ודין החוב הוא דין נכסי מלוג."

הרי שהבסיס לפסק דינו שנסוב על אודות נכסי צאן ברזל, ומסקנתו הנזכרת לעיל שבה לא חילק בין נכסי צאן ברזל לנכסי מלוג, למד הגאון רבי אליעזר גולדשמידט זצ"ל מתשובת מהריט"ץ המתייחסת לנכסי מלוג, ובנקודה זו לא מצא הגאון רבי אליעזר גולדשמידט זצ"ל מקום להבחנה בין נכסי צאן ברזל לנכסי מלוג, ובשניהם קבע כי לאחר שנכס מסויים כבר קבל מעמד של נכסי מלוג או נכסי צאן ברזל, לא יחול שינוי במעמדו זה, גם אם ירשם על שם הבעל במלואו או בשותפות עם האשה.

לפי דרכו, ביחס לנכסי מלוג, הרישום מבטא שותפות בני הזוג בדרך זו שהקרן נותרה לאשה והפירות המתקבלים מהשכרתה יועבר לבעל כפירות נכסי מלוג המיועדים לרווח ביתא.

העולה מדברינו, כשהתקבלו אצל האשה סכומי כסף בירושה ובני הזוג התנהלו על פי ההלכה הפסוקה: "נפלו לה כספים, ילקח בהן קרקע והוא אוכל פירות", והבעל רכש נכס נדל"ן שנרשם כולו או מחציתו על שמו, אין רישום זה משנה כלל את מעמד הנכס כנכסי מלוג, שהגוף לאשה והבעל אוכל פירות, ועם הגירושין או במיתת הבעל, הנכס במלואו חוזר לאשה.

עוד יצוין כי כמעט שלא מצינו בש"ס ופוסקים שהתייחסו למעמד מתנה שהאשה נתנה לבעלה, וזאת מאחר שבדרך כלל ובסתמא הרכוש שהאשה מכניסה לבעלה הוא נכסי מלוג או נכסי צאן ברזל, עיין מסכת כתובות דף עט, ב "אמר ר"נ עיילא ליה גלימא, פירא הוי" וכו' וברש"י, הרי שגם בגד הראוי לגבר בלבד והאשה הכניסה אותו לנישואין לצורך שבעלה ילבש אותו בקביעות, ואכן הבעל עשה בו שימוש עד שבלה ואינו ראוי יותר, עדיין מלכתחילה הבגד אינו כמתנה לבעל אף על פי שאין לאשה כבר תועלת אישית בבגד, אלא נותר נכסי מלוג, ואם ישומו בכתובתה, ידון נכסי צ"ב.

נוסיף ונבהיר נקודה זו. עלתה טענה כי רישום הנכס על שם שני בני הזוג בטאבו מבטא שותפות שווה בנכס. אך אי אפשר להתעלם מכך שהיסוד הראשוני הנחוץ לקביעת השותפות הוא הסכמה מפורשת של שני השותפים ליצור שותפות. ובלאו הכי אלא בסתמא, הנכס ממשיך להישאר בבעלות הגורם המממן ובמתכונת שקדמה לרכישת הנכס.

להלן מש"כ בפד"ר חלק יא פס"ד עמוד 119:

אלא שיש לעורר כאן נקודה אחרת. ההלכות האמורות לעיל עוסקות בדרכי יצירת השותפות. והיינו, כשהצדדים גילו דעתם שרצונם להשתתף, ורק אינם יודעים כיצד לבצע זאת, וכדברי הרמב"ם שם: כשירצו השותפין להשתתף, במה יקנה כל אחד מהן ממון חבירו להשתתף בו, או כדברי הטור והשו"ע: השותפין שבאין להשתתף. ברור, איפוא, שיש תחילה צורך בהסכמה הדדית לשיתוף, ואז יש לדון בדרכי הביצוע של השותפות. בנידוננו, לא ידוע לנו כלל שהייתה הסכמה בין הצדדים ליצירת קופה משותפת שממנה ימומנו הוצאות החתונה והדירה. יתר על כן, מסתבר שצד האשה שנתן את רוב הכספים לא היה מסכים ליצירת קופה משותפת, וכפי שאמרו בביה"ד, על כן, אין מקום לדון בדבר שותפות גם לדעת הט"ז, היות שחסר כאן הרקע היסודי לשותפות והוא: כשירצו השותפין להשתתף. משום כך אין כלל מקום לטענת ב"כ הבעל לראות בנידוננו את ההלכה בשו"ע (חו"מ קע"ו ה') בדבר השותפין שהטילו לכיס זה מנה וזה מאתים וכו'. כי הלכות אלו אמורות במקום שיש הסכמה להשתתף, או כשמעשיו מוכיחים על כוונתו כמו שנים שהטילו לכיס אחד. בנידוננו, לא הושמו הכספים לכיס אחד, כל אחד מן הצדדים פעל בעצמו בכספיו שלו, ועל כל פנים לא הובאה בפנינו כל ראיה שהייתה הסכמה לשותפות או הטלה לכיס אחד – כך, שאין מקום לראות את הצדדים כשותפים, לגבי ההלכות הללו.

גם בנידון דנן, מאחר שכאמור, סכום הכסף שהתקבל אצל האשה בירושה היה במעמד של נכסי מלוג, בסתמא הנכס הנרכש באמצעות סכום זה, נותר גם הוא במעמד זה כל עוד אין הסכם שותפות מפורש וברור המפקיע מהנכס את מעמדו כנכסי מלוג והקובע לו או לנכס הבא מכוחו מעמד חדש של שותפות.

מאחר ובמקרה זה אין בפנינו כל אסמכתא להסכם שותפות, בעל פה או בכתב, הרי שחסר היסוד הראשוני ליצירת השותפות, וגם הרישום בטאבו על שם שני הצדדים מבטא את מעמדו של הנכס כנכס שבו זכויות לשני בני הזוג, גוף הנכס לאשה והפירות לבעל.

ד. מעמדו של הרישום בטאבו

כידוע הנכס אינו יכול לעבור מאחד לשני בלא שיֵעָשה קנין בר תוקף. וידועים דברי הרמב"ם בתחילת פרק א' מהלכות מכירה שכתב:

המקח אינו נקנה בדברים, ואפילו העידו עליהם עדים, כיצד, בית זה אני מוכר לך, יין זה אני מוכר לך, עבד זה אני מוכר לך, ופסקו הדמים ורצה הלוקח ואמר קניתי, ורצה המוכר ואמר מכרתי, ואמרו לעדים הוו עלינו עדים שמכר זה ושלקח זה, הרי זה אינו כלום וכאילו לא היו ביניהם דברים מעולם, וכן בנותן מתנה ומקבלה. אבל אם נקנה המקח באחד מהדברים שהוא נקנה בהם קנה הלוקח ואינן צריכין לעדים כלל ואין אחד מהן יכול לחזור בו. ובמה יקנה המקח, הקרקעות באחד משלשה דברים, בכסף, או בשטר, או בחזקה.

לפי זה כל עוד לא הוסדר בין הבעל והאשה קניין בר תוקף שבמסגרתו האשה הקנתה לבעל את סכומי הכסף שהתקבלו בירושה אצלה והועברו למימון רכישת הדירה בבית שמש, או את החלק בהדירה שנרכשה בכספה ונרשם על שם הבעל, אין מקום לקבוע את זכאותו במחצית הדירה (מלבד בחלק שנרכש מחלקו במשכנתא שהתקבלה).

יש מקום לדון האם הרישום בטאבו כשלעצמו, וגם ללא קניין אחר וללא כל הסכם שקדם לרישום, הוא מצד עצמו קניין בגוף הנכס למי שהנכס נרשם על שמו.

נראה כי על פי ההלכה הרישום בטאבו מצד עצמו, אינו קניין, אלא מנהג הסוחרים ומנהג המדינה הוא שלאחר השלמת העסקה כעסקה ברת תוקף, העסקה נרשמת בלשכה לרישום מקרקעין כדי להבטיח את העסקה, אך אין הכרח שקיים מנהג סוחרים שהרישום בטאבו מצד עצמו הוא קניין, כקניין סיטומתא, גם ללא כל הליך חוזי שקדם לרישום. וכן עולה מדברי הפוסקים שדנו ביחס למעמדו של הרישום, כל אחד לפי מקומו.

כן כתב בספר ערך שי חו"מ סי' ס' סעיף יב:

"ואפילו תמצי לומר דמצד דינא דמלכותא דינא השתא כשר שטר קניין הנעשה בערכאות כדלקמן סי' ס"ח, זה אינו אלא לראיה בעלמא והקניין הוא בשטר שנותן תחילה המוכר ללוקח, והטאבולציא רק לזכרון וראיה מי קודם [...] ואין עושין טאבולציא רק אם נעשה מקודם שטר בין מוכר ללוקח או נותן ומקבל, הרי דאין זה הקניין."

וכן שיטת ערוך השולחן. בחלק חושן משפט סי' ס' סעיף כא כתב:

"יש לדקדק עתה כשנכתב קרקע על שם האשה בערכאותיהם צריכים הדיינים להיות מתון בזה, כי יש לפעמים שהבעל כותב נכסיו על שם אשתו מפני איזה טעמים ולעולם הנכסים הם של הבעל, לכן צריכים לחקור בזה הרבה."

בספר ערוך השלחן חזר ושנה דבריו בסי' סב סעיף ו':

"כבר בארנו בסוף סי' ס' דבזמנינו אין שום ראיה מה שנכתבו קרקעות על שם האשה ואפילו נתקיים בערכאות, מפני שהרבה עושים כן מפני איזה טעמים שיש להם, ואין כוונתם להקנות להן לכן צריכים הדיינים להיות מתון בזה מאד מאד."

הרי שלבעל ערוה"ש היה ברור שאין לרישום בטאבו כשלעצמו מעמד קנייני, אלא הוא מהווה ראיה לקניין, כל עוד לא התברר שהרישום אינו משקף את הבעלות.

ובשו"ת רב פעלים ח"ב אה"ע סי' טז בנידון אשה שרכשה עם בעלה חצר מנכסי מלוג שלה, והבעל רשם את הנכס על שמה, ונשאלה השאלה האם לאחר שהנכס רשום על שם האשה בלבד בהסכמת בעלה, האם בכך הנכס יצא מתורת נכסי מלוג והוא שלה באופן בלעדי ורשאית למוכרו. והעלה:

דלא אמרינן דד"ד בדבר שאין בו הנאה למלך, אלא אזלינן בתר דין תורה, על כן אפילו אם גוף הקניין שנעשה בטאב"ו, אנחנו מקיימין אותו בדיני ישראל משום דד"ד כיוון דאיכא הנאה למלך בהיכא שעושין הקניין בטאבו, עכ"ז בדברים המסתעפים מזה הן לעניין ירושת הבעל, הן לעניין הפירות שיש לבעל ע"פ דין תורה, כיוון דאין הנאה למלך אם יקח הבעל או לא יקח, אם ירש ואם לא ירש, אין הולכין בזה אחר דיניהם, אלא אזלינן בתר דין תורה. והנה כחו וזכותו של בעל ע"פ דין תורה, בהיכא שהוא עצמו כתב לאשתו, מפורש יוצא בש"ע אה"ע סי' פ"ה ס"ז וז"ל, וכן הבעל שנתן מתנה לאשתו בין קרקע בין מטלטלין קנתה, ואין הבעל אוכל פירות, ומיהו אינה יכולה למכור מה שנתן לה ולא ליתנו לאחר אלא ישאר בידה, ואם תמות ירשנה, והפירות שיוצאין לה ממנה, דינם כשאר נכסי מלוג וימכרו וילקח בהם קרקע והוא אוכל פירות עכ"ל, ולפ"ז בנידון השאלה אף על גב דאנו מקיימין המתנה, עכ"ז בזכות שיש לבעל בזה ע"פ דין תורה אזלינן בתר דין תורה כיוון דלית הנאה למלך בכך, ובודאי מעיקרא כאשר נכתב החצר בשם האשה, בטח בה לב בעלה שלא תצא אשה זו חוץ משורת הדין לתבוע ע"פ ערכאות למכור, וגם ליקח הפירות, ואדרבה אמרינן לאידך גיסא שאם היה הדבר כך, היה לה ליקח הודאה מבעלה וסילוק שעבוד מנ"מ אלו שתוכל למכרם, וגם לקבל פירותיהם לעצמה."

הרי שלדעת הרב פעלים, אף על פי שאנו נותנים מעמד לרישום בטאבו, כראיה על העסקה בכללותה בין המוכר לקונה, אך ביחס לפרטי מעמד הנכס ביחסי הממון הפנימיים שבין הבעל לאשתו, אין הרישום מחייב שבעלות האשה בנכס היא חלוטה, אלא כפופה להלכות נכסי מלוג, וגם אם הבעל היה שותף עמה ברישום הנכס על שמה, אין בכך הקנאת הנכס לאשתו ואינו בדין נותן מתנה לאשתו.

על כן בנידון זה, מאחר שמלבד הרישום, לא הוסדר כל הסכם או קניין בין הבעל לאשתו, אין אסמכתא לקניין הבעל במחצית הדירה. אמנם בחוזה המכירה שבין המוכר לבני הזוג, שניהם נרשמו כרוכשי הדירה, אך חוזה זה רק מסדיר את מערכת היחסים שבעסקה שבין המוכר לקונים, אך אינו יכול להוות קניין או הסכם ביחסי הממון שבין האשה לבעלה, מה עוד שמצד המוכר אין לו נ"מ בעסקה זו מהו חלקו היחסי של כל אחד מהצדדים לרכישת הדירה.

אמנם בעיקר הלכה זו של רישום נכס על שם שני בני זוג דנו הפוסקים בהרחבה, ושורש הלכה זו בחו"מ סי' סב, בהלכה זו של "אשה הנושאת ונותנת בתוך הבית והיו שטרות מקניית קרקעות ועבדים או שטרי חובות כתובים על שמה" ושם כתב הסמ"ע ס"ק ה':

"אם ידוע שהבעל עצמו כתב השטר על שמה הרי הוא שלה, ואם כתבו הבעל על שם שניהם הרי הוא של שניהם, ומור"ם איירי כאן בכתב האשה מעצמה על שם עצמה או על שם שניהם."

דהיינו לפי שיטת הסמ"ע כשהבעל בעצמו כתב את השטר על שמה או על שם שניהם, זוהי הודאת בעל דין או אף מתנה מצד הבעל. אך הש"ך ס"ק ז' חולק על הסמ"ע וכתב שהלכה זו במחלוקת הרא"ש והרשב"א, וסיים הש"ך:

ומ"מ נ"ל עיקר כהרשב"א, דמה שעשה הבעל השטר על שמה אין ראיה, דדילמא לגלויי זוזי הוא דבעי, וכדאמרינן בפרק חזקת הבתים [נ"א ע"א], ונתבאר באבן העזר סימן פ"ה [סעיף ט'] וסימן פ"ו [סעיף ב'], וכן הוא בתשובת רשב"א שם.

התומים סי' סב ס"ק ה' השאיר הלכה זו כמחלוקת ללא הכרעה, וז"ל:

מש"כ הש"ך (סק"ז) דנחלקו הרא"ש (כלל צו סי' ד) ורשב"א (בתשו' ח"א סי' תתקנז) אם הבעל העלה על שם אשתו בקניין, להרא"ש הרי היא של אשה הואיל ונכתב על שמה, ולרשב"א כיוון שנושאת ונותנת בבית הכול של בעל. ולענ"ד נראה כפי מש"כ הרשב"א בתשובה סי' תתקנ"ז, דאף דהעלה על שם אשה, מכל מקום דמי להא דאמרינן בפרק הגוזל (ב"ק קב ב) דאם העלה בשם ריש גלותא דלא זכה בו ריש גלותא, אף בזה לא זכתה בו האשה. ולפי"ז תליא במחלוקת שהבאתי לעיל [סימן] ס' ס"ק י"ז דאם ריש גלותא טוען הואיל ושטר נכתב על שמי הייתי זוכה בו, דיש בו מחלוקת הפוסקים, אם כן אף בזו, דמה בכך דאין לאשה דמי, מכל מקום כיוון דהבעל העלה בשמה זכתה בו. ולכך הרא"ש (כלל צו סי' ה) דבררתי לעיל מתוך התשובה דזכה בו ריש גלותא לדעתו, אף כאן סבירא ליה דאשה זכתה בו, משא"כ לדעת בעל התרומות (שער נא ח"ט). ולכן דין זה צ"ע, כי תליא במחלוקת הנ"ל, ואם כן מי יוציא מיד אשה מספק.

עוד יש לציין מש"כ בזה בתשובת בית יצחק חלק חו"מ סי' עב, לאחר שהביא מדברי הסמ"ע הש"ך והתומים, כתב:

"ולפענ"ד דהטאבעלע על שם האשה גם הרשב"א יודה, דלכאורה איך שייך לגלויי זוזי הוא דבעי, ובמה סמך עצמו שכתב השטר על שם האשה, דילמא לא תרצה להחזיר לו השטר, אך שסמך על זה שעל פי דין תורה יכופו אות הלהחזיר לו השטר או השדה, ואם שטר הלואה הוא, יכופו בית דין ללוה שישלם לו ויכופו אותה להחזיר השטר ללוה. משא"כ בטאבעלא הנעשה בנימוסיהם והבי"ד לא יהי בידם לכופה, ע"כ נתכוין למתנה גמורה."

ובפד"ר חלק ט' עמוד 143 הגאון ר"ש טנא זצ"ל הביא את תשובת הבית יצחק, והוסיף:

לפנינו נקודה חדשה, כשהשטר יש לו תוקף בערכאות שם לא מכירים משפטי התורה, הרי הבעל לא יהיה נחפז לעשות את השטר על שמה כי אין לו בטחון שהאשה לא תנצל לטובתה ותטען בערכאות שהכול שלה. אך עם כל זאת טרם נחליט שזאת היא הוכחה ודאית ומוחלטת, כי הרי צודק ערוך השלחן שיש הרבה גורמים לרשום על שם האשה ובמיוחד כשהשלום בית הנו יציב, הרי החשש הוא רחוק שמא תנצל האשה ותטען: כולו שלי, ולכן מסתבר אף שלא נוציא מחזקתה את הנכס אבל אין לפוטרה משבועה.

כמו כן יצוין לפד"ר חלק ו' עמ' 262–265 בפס"ד מבית הדין הגדול בראשות הגאון רבי י"ש אלישיב זצ"ל שהביאו את הדיון בפוסקים על אודות בעל שרשם את הבית על שם אשתו, ואת הכרעת התומים שמספק אין להוציא מיד האשה.

העולה מהאמור, ביחס לנכס שבשטר המכר נרשם על שם האשה, כולו או מחציתו, והרישום נעשה על ידי הבעל, ולאחר מכן הבעל טוען שהרישום אינו משקף את בעלות האשה על הנכס, נחלקו הסמ"ע והש"ך כשלדעת הסמ"ע עצם הרישום מבטא הודאה או אף מתנה מצד הבעל לאשתו, והש"ך סובר שאין זו הודאה או מתנה כי ייתכן לפרש את הרישום שנעשה מטרה אחרת, כגון לגלויי זוזי. והתומים העלה הלכה זו כספיקא דדינא. והבית יצחק קבע שאם אין זה רישום בשטר בלבד אלא גם נרשם בטאבו, אין יסוד לטענה שהרישום מעשה משיקולים של גלויי זוזי וכיוצ"ב, אלא בע"כ הבעל התכוון למתנה גמורה. אך הגאון ר"ש טנא זצ"ל לא הסכים שסברא זו של הבית יצחק היא סברא חלוטה, אלא עדיין יש לבחון האם הרישום נעשה משיקולים אלו או אחרים, אך יש להשביע את האשה שהנכס אכן שלה במתנה ולא נרשם משיקולים אחרים כטענת הבעל.

ביחס לכל האמור יש להעיר, כי תשובת הבית יצחק מתייחסת לרישום בטאבו בחו"ל במקום שבו אין לבית הדין כל סמכות ביחס ללשכה לרישום מקרקעין. אך בארץ שזכינו שלבתי הדין סמכות חוקית ביחס לרכוש הנידון בכרוך לתביעת הגירושין, ובוודאי ביחס לבני זוג חרדיים, כפי בנד"ד, שמוטל עליהם לקיים את הדיון בבית דין על פי דין תורה, נחלשה הסברא שכתב הבית יצחק, מאחר שבית הדין רשאי לקבוע שהרישום בטאבו אינו סופי וכי חלוקת הרכוש תתבצע בדרך אחרת מהרישום, וזאת על יסוד הטענה שרישום הבעל לזכויות בנכס מבטא רק את הזכות לאכילת פירות נכסי מלוג.

אך העיקר בהלכה זו שקיים חילוק יסודי בין בעל שרשם על שם אשתו ובין אשה שרשמה על שם בעלה. גם לשיטת הסמ"ע והתומים, הדיון מתייחס לבעל שכתב על שם אשתו את השטר, ובזה כתבו שכל עוד לא התברר אחרת, הליך זה מבטא מתנה מהבעל לאשתו כי אין לתלות מהלך כזה בשיקול אחר, וסברת לגלויי זוזי, לא סבירא להו. משא"כ ביחס לנסיבות הפוכות שהמימון ניתן מנכסי מלוג, מאחר שהבעל זכאי להתעסק בנכסי אשתו והפירות שלו, בהתאם למבואר לעיל זהו הגילוי דעת היסודי ונקודת המוצא לכל ההתנהלות, גילוי דעת שגם אם לא נאמר בפירוש על ידי בני הזוג, עכ"פ נקבע על פי ההלכה, שהתנהלות הבעל בנכסים לגיטימית, אך אינה מזכה אותו בזכות בגוף הנכסים, וכפי שהארכנו להוכיח לעיל.

על כן אין להקיש מהמקרה בנידון דנן למקרה שבו בני זוג קודם לנישואין או לאחריהם רכשו דירת מגורים ומידת ההשקעה של שניהם אינה זהה, שאם הדירה נרשמה על שם שניהם, היא נידונת כרכוש משותף. כי כל עוד חלק האשה בהשקעה אינו בכלל נכסי מלוג שהועברו לבעל במתכונת כזו, אלא כסף שניתן מצד ההורים או גורם אחר לסייע ברכישת דירה, הרישום המשותף מבטא הסכמה לשותפות שווה כל עוד לא הוסכם להדיא אחרת. משא"כ כשסכומי הכסף שהתקבלו אצל האשה הם אצל הבעל במעמד של נכסי מלוג, וכמו בנ"ד, ההלכה היא כאמור.

והדברים עולים מפסקי הדין שכתב הגאון רבי אליעזר גולדשמידט זצ"ל. מצד אחד, בפד"ר ח"א עמ' 117 במסגרת פסק דין מבית הדין ת"א כתב:

לכאורה, לפי הרשב"א ודאי ולפי בעל שארית יוסף מספק, אין לנו להתחשב בקביעת הבעלות על פי הרישום, אלא יש לברר מי שלם תמורת הבית. אולם אין הדבר כן, כי פשוט הדבר שבכגון דא, בשאלת הכונה ברישום, יש לקבוע לפי הנוהג והרגיל בדרך העולם בכל זמן וזמן. וידוע שעכשיו נוהגים לרשום רכוש, וביחוד דירה למגורים, על שם שני בני הזוג, במכוון שלשניהם תהיה הבעלות על הרכוש. הרישום מורה, שזה ששילם או שילם יותר, נתן את היתרה בחלקו במתנה לשני. לכן אין לבטל, בזמן הזה, רישום, המקנה ומחזיק בעלות לזה שנרשם על שמו, מתוך ספיקות אולי לא הייתה הכונה למתנה. וכן מוכח מתשובות החתם סופר חו"מ סימן קמ"ב, בנדון בעל בית שנתן בית לאשתו והעלה בערכאות על שמה, ודן שם החת"ס בנוגע לבית זה בדבר ירושת הבעל אחרי מיתתה, ומשמע שתופס הוא בפשיטות שהבית שייך לה. וכן כתב המהרש"ם בתשובה ח"ה סימן ל"ח, בעניין בית שנכתב על שם הבעל והאשה, ומביא שם את תשובת שארית יוסף הנ"ל, ומכריע המהרש"ם דמכיוון דנרשם על שמה הוי שלה. לפיכך בנדון דידן, אין לנו להכנס לבירורים מי שילם את התמורה כי שילם מי ששילם, הבית מכיוון שנרשם על שם שניהם, שייך הוא לשניהם בחלקים שוים, וממילא גם כל הכנסות הבית הן של שניהם בחלקים שוים. אין אנו קובעים מסמרות בהלכה זו בהיקפה, מה יהיה הדין ברכוש כללי, ומה יהיה הדין אם הרישום הוא על שם אחד מבני הזוג בלבד, – באין צורך להכריע בנדון דידן רק בדבר דירת מקום מגורי הזוג, ורק כשהרישום הוא על שם שני בני הזוג יחד.

למרות זאת בפסק דינו שבספר עזר משפט לא נתן מעמד לרישום בטאבו כרישום הקובע שותפות שווה, וכן בפסק דין מבית הדין הגדול בפד"ר יב עמ' 179–186 ביטלו פסק דין של בית הדין האזורי שהובא בפד"ר יא עמ' 127 שנתן מעמד של שותפות על יסוד הרישום בטאבו, אלא קבע כי הרישום נעשה מתוך אילוץ ואינו מבטא שותפות שווה בנכס. והטעם לכל האמור, שהרישום בטאבו יבטא שותפות כשאכן הנסיבות מוכיחות כוונה לרכישת הנכס כנכס משותף, ולא כשקיים רקע אחר שאינו מוכיח שותפות שווה בנכס.

אמנם בסעיף 28 לחוק המקרקעין נקבע – "חלקיהם של כל אחד מהשותפים במקרקעין, חזקה שהם שווים". אך החוק נזהר לנסח את דברו שהרישום המשותף הוא "חזקה" על שותפות בחלקים שווים. משא"כ כשידוע לנו שהשותפות אינה שווה, אין מניעה שהבעלות תיקבע על פי הידוע ולא על פי הרישום. על כן במקרה זה, מאחר ששני הצדדים נטלו יחד הלוואת משכנתא, וסכום הכסף שהתקבל הוא הלוואה שווה של שניהם, חלקו היחסי של הבעל בנכס יצטמצם לחלקו בשיעור מחצית הלוואת המשכנתא שהתקבלה יחסית לשאר ההשקעה הנכס הנזקפת לזכות האשה, וכן לזכות אכילת פירות הנכס, דהיינו שכר הדירה שהתקבל מהנכס ממועד השכרתו, עד למועד שבו בית הדין קובע שעקב מרידת האשה, נכסי המלוג חוזרים אליה.

גם אם למרות המבואר לעיל, נחליט כדעת הרוב שתובא להלן, ויינתן מעמד לרישום הדירה בטאבו כרישום הקובע שותפות שווה בנכס, וכי הבעל רשאי לטעון שמלכתחילה הדירה נרכשה כנכס משותף, ושחוזה המכר שלהם עם מוכר הדירה מוכיח את השותפות המלאה של שניהם בנכס. עדיין יש להורות על החזר המתנה שהבעל קבל מאשתו עובר לרכישת הנכס, דהיינו סכום הכסף שנלקח מכספי הירושה ושימש לרכישת חלק הבעל בנכס, וכדין החזר מתנות במורדת, וכפי שיבואר באריכות להלן סעיף ה'.

בנסיבות של פסיקת החזר מתנות שהאשה המורדת קיבלה מבעלה, יש מקום לקבוע שאמנם הדירה תישאר במעמדה כרכוש משותף בהתאם לרישום, אך יוטל על האשה להשיב לבעלה את סכומי הכסף שהושקעו מצד הבעל לרכישת חלקה בנכס.

עיין בפסק דין של בית הדין ת"א בראשות הגאון רח"ג צימבליסט שליט"א בפד"ר חלק י"ד עמ' 28 שם הביא מדברי הגאון רי"ש אלישיב זצ"ל בשני פסקי דין שקבע כי הגם שהמורדת מחזירה מתנות, אך אם הבעל קנה דירה ורשם אותה על שם שניהם, מאחר שהדירה לא נמכרה לבעל ורק אח"כ הבעל נתן מחציתה לאשתו, אלא מלכתחילה המוכר מכר את הנכס ישירות לשניהם, הדירה גופה נשארת רכוש משותף, ואילו החזר המתנות מצטמצם לסכום הכסף שהבעל שילם במקום האשה כדי שהמחצית תירשם על שמה.

בפד"ר חלק ה עמוד 164 כתב הגאון רי"ש אלישיב זצ"ל:

כשם שאם אמר במפורש למוכר שהוא קונה מלבושים וכיוצ"ב עבור אשתו – דבכה"ג אליבא דכו"ע זכתה האשה מהמוכר – והיא מרדה בו נראה פשוט שיכול לדרוש ממנה את הכספים שהוציא עליהם, וה"נ דכוותיה.

ועל יסוד פסק דין זה, כתב הגאון רח"ג צימבליסט שליט"א בפד"ר חלק י"ד עמ' 28 שם:

הרי החליט שם שאפילו באופן שהאשה קנתה "ישר" מן המוכר, אם הבעל שלם את הכסף יכול הוא, במקרה שהיא מורדת, לדרוש ממנה את הכסף ששילם עבורה, אבל אינו יכול לדרוש ממנה להחזיר לו את החפץ עצמו, עיי"ש היטב. לכן בנידוננו יש לקבוע שאת הרכוש עצמו שנרשם חציו על שמה לא יוכל הבעל לדרוש בחזרה כי אפילו אם לא נקבע מסמרות בסברא זו, הרי כבר אמרנו בריש דברינו שהאשה נחשבת למוחזקת במה שרשום על שמה [...] ולכן הרכוש בנדל"ן הרשום על שמה אין להוציא ממנה, אולם היא חייבת להחזיר לו את הכספים ששילם עבור רכישת הרכוש הזה.

לפי דרך זו, אם נקבע שההסכם המכר עם מוכר הדירה משמעו שבכל מקרה הנכס היא נכס משותף, ולא כפי שקבענו לעיל, עדיין יש להורות שהבעל חייב להשיב לאשה את סכום הכסף שהתקבל מירושתה למימון חלקו בנכס, וזאת על פי שיטת המאירי שתבואר להלן.

ה. החזר מתנות

ביחס למתנה שהאשה נתנה לבעלה והם מתגרשים עקב מרידת האשה הטוענת "מאיס עלי" מצינו במאירי שמתנות כאלו מצד האשה לבעלה חוזרות. ולהלן מדברי המאירי במסכת כתובות דף סג עמוד ב:

אבל אם אומרת לא בעינא ליה ומאיס עלי, כלומר ולעולם איני נזקקת לו, אין כאן עוד תוחלת שאין אחר המיאוס כלום. ואף כשהיא סבורה לקבל אינה יכולה לכוף את טבעה, וכבר אמרו אין מאיסא לית סיברא. ואחר שכן אטרוחי בי דינא בכדי לא מטריחינן, ומעתה אין משתדלין בה להכרזות ולהתראות, וזהו שאמרו לא כייפינן לה כלומר אין משתדלין להוכיחה בהכרזות והתראות ולכופה במוסרים ותוכחות [...] ונכסי מלוג שלה גובה. וכן אם תפשה בלאותיה תפשה, וכן מחזיר לה כל מה שנתנה לו במתנה. שלא נתנה לו על דעת כן, הא משלו אין לה כלום אפילו מנעל שברגלה ומטפחת שבראשה [...] וכן בין בבעינא ליה בין במאיס עלאי, אם נתן לה מתנה אפילו הייתה מתנה לחוד הפסידה הכל."

מבואר במאירי שבמורדת האומרת "מאיס עלי", הפסד המתנות הוא הדדי. דהיינו בין מתנות שהאשה קבלה חוזרות, ובין מתנות שהבעל קיבל ממנה חוזרות. ואילו ביחס לבעינא ליה ומצערנא ליה, אין חוזרות אלא מתנות שהאשה קיבלה. והסברא לחילוק זה ברורה. במורדת האומרת בעינא ליה ומצערנא ליה שנקבע שיש ללחוץ עליה בהתאם לסדר הקבוע במורדת בהכרזות והתראות, לא נכון שתרויח דבר ממרידתה, ולא תקבל מתנות שנתנה לבעל, אלא רק מתנות שקבלה מבעלה יחזרו, משא"כ במורדת האומרת מאיס עלי שהיא נידונת כאנוסה בכך שמאסה בבעלה, אין מקום לשיקול הנזכר, וקיימת בה האומדנא דאדעתא דלמישקל ולמיפק לא הקנתה לו.

אמנם כפי שציין המהדיר במאירי, בשאר הראשונים אין התייחסות לנידון זה של החזר מתנות שהאשה נתנה לבעלה ולאחר מכן אמרה מאיס עלי, אך גם לא מצינו שיחלקו עליו בנקודה זו, ולכן אין מקום לטענה שדברי המאירי אינם מוסכמים.

בנקודה זו יצוין לדברי הרמ"א בחלק חושן משפט סימן כה סעיף ב':

אבל אם נמצא לפעמים תשובת גאון ולא עלה זכרונו על ספר, ונמצאו אחרים חולקים עליו, אין צריכים לפסוק כדברי האחרונים, שאפשר שלא ידעו דברי הגאון, ואי הוי שמיע להו הוי הדרי בהו.

מקור דברי הרמ"א בתשובת מהרי"ק שכתב בסי' צד:

מה שנמצא כתוב בתשובת גאון אחד ולא עלה זכרונו על ספר ידוע, אפילו אם ימצא פוסק אחרון שיפסוק בהפך מהגאון הקודם לו איכא למימר דילמא לא שמיע ליה לאותו פוסק האחרון ואי שמע הוה הדר ביה. ויש להביא ראיה על זה מהא דגרסינן בכתובות פרק מציאות האשה (דף סט) תלה ליה רב לר' ביני חטי האחים ששעבדו מהו כולי. עד בין מכרו בין משכנו מוציאין לפרנסה וכו'. עד ור' יוחנן אומר אחד זה ואחד זה אין מוציאין. איבעיא להו לרבי יוחנן לא שמיע ליה הא דרבי ואי שמיע ליה הוה מקבלה או דלמא מישמע שמיע ליה ולא קבלה כו' ושקיל וטרי למפשט דשמיע ליה ודחי לה וכתב רב האי גאון בתשובה וז"ל עכשיו באנו לחקור דברי רבי יוחנן שהוא בתראה מימר אמרינן ששמע דברי רבי מוציאין לפרנסה וראה בהם קושיא ודחם וכיוון שדחם רבי יוחנן שהוא בתראה לא עבדינן כר' או דלמא לא שמע אותם שאלו שמעו לא היה חולק עליו. ת"ש וכו'. עד נמצא דלא אפשיט אי שמיע ליה אי לא שמיע ליה הלכך מספיקא לא מחזקינן פלוגתא בין רבי ובין רבי יוחנן עכ"ל. הרי לך בהדיא שכתב רב האי גאון ז"ל דאין להחזיק פלוגתא, וא"כ אית לן למימר דלא שמיע ליה רבי יוחנן דברי ר' ואי הוה שמיע ליה לא הוה חולק עליו, וע"כ היינו טעמא דכיוון דלא מצינו בשום ברייתא או מימרא משמיה דר' דלימא הכי דמוציאין לפרנסה וכו' אלא שהשיב כך בתשובה שאלה לרב דתלא ליה ביני חטי וכו'. מש"ה איכא לספוקי דילמא לא שמיע ליה לרבי יוחנן, ומש"ה פוסק רב האי דאין לנו להחזיק מחלוקת."

ולפי זה היסוד המבואר בתשובת מהרי"ק וברמ"א הוא שאין לנו להחזיק במחלוקת כשאין הכרח בכך, ולכן אפילו אם נמצאו חולקים על תשובת גאון בלתי ידועה, אנו מניחים שאילו ידעו מתשובה זו לא היו חולקים והיו חוזרים בהם, ק"ו כשאין מי שחלק להדיא על המאירי, עלינו לנהוג כהוראת מהרי"ק שאין לנו לאפושי פלוגתא ולהחזיק במחלוקת. מה עוד שבמשך הדורות היה מצוי שאם האשה מכניסה לבעל רכוש, הוא היה מקבל מעמד של נכסי צ"ב או נ"מ ופחות היה מצוי מתנה מהאשה לבעל שאינה לא נכסי צ"ב ולא נ"מ, לכן לא דנו הראשונים והפוסקים בשאלה זו של החזר מתנות שניתנו לבעל כשהאשה מורדת.

אמנם הלכה פסוקה בשולחן ערוך אבן העזר סי' צט סעיף ב': "הנותן מתנה לאשתו, אף על פי שהוא מגרשה מדעתו, זכתה במתנתה."

ובחלקת מחוקק סק"ז הביא את הסברא: "דאטו מאן דיהיב מתנה לחבריה ולרחמיה ערבא בעי למשקל מיניה דרחים ליה לעולם."

ומקור הדברים בתשובת הריב"ש סי' שא שכתב שבדרך כלל מתנה הניתנת, לרבות אצל בני זוג, אינה חוזרת גם אם הגיעו לגירושין. וז"ל:

ועוד כתב, דשדרו ממתיבתא, דמאן דכתיב מתנה לאשתו בשעת נשואין ומגרש לה, לא אמרינן: כי אקני לה אדעת' למיקם קמיה. דאלא מעתה: מאן דיהיב מתנה למאן דרחים ליה, ערבא בעי למשקל מיניה דרחים ליה לעלם? וה"נ, דמאן דיהיב ליה מתנה לרחמיה ונפל ביניהון איכסא, הדרא מתנה; הא לאו טעמא הוא! ועוד, כך עושים רבותינו ז"ל הראשונים וכל דייני דמתיבתא וכו'; ע"כ בעטור. וכל זה אמת ונכון. אבל אין דבריהם אלא בנותן קרקע, או מעות, או אפילו שאר מטלטלין, שאינן לא מלבושין ולא תכשיטין ללבוש ולהתנאות בהן, ואינן בכלל מה שעליה; כגון אותן שנהגו לכתוב מתנה לחוד בשעת נשואין; וזה נגבה בין באלמנות בין בגרושין, כל שאינה מורדת בו.

אך מבואר בדבריו ובחלקת מחוקק שסברת "אטו מאן דיהיב מתנה לחבריה" וכו' היינו דווקא ביחס לגירושין שאינן בשל מרידה. על כן מאחר שבמרידה קיימת הלכה של החזר מתנות ואין מתחשבים בסברא זו של "אטו מאן דיהיב מתנה לחבריה" וכו', קבע המאירי שבאומרת "מאיס עלי" גם חוזרות המתנות שהאשה נתנה לבעלה, וכי גם ביחס למתנות אלו אין מתחשבים בסברא זו. לכן הפוסקים שהביא הפת"ש אה"ע סי' צט סק"ז (השני) שהורו שבעת גירושין הבעל אינו חייב להחזיר מתנות שקבל כמתנת נישואין, אינם מתייחסים לנסיבות בהן האשה מורדת שחלים עליהם דיני החזר מתנות. כמו שהשו"ע בסי' צט סעיף ב' אינו מתייחס לנסיבות של מרידה, וכהלכה פסוקה קבע שאין החזר מתנות, אך ודאי שאין הדברים מנוגדים להלכה הפסוקה בסי' ע"ז ס"ב וס"ג של החזר מתנות המורדת.

ועיין בפד"ר חלק י' עמ' 335 בפסק דין מבית הדין הגדול שהגאון ר"ש ישראלי זצ"ל הביא את שיטת המאירי והיה פשוט לו שהדברים נכונים הלכה למעשה, וביאר שהפוסקים שהביא הפת"ש בסי' צט מתייחסים רק למתנות הניתנות לבעל בעת האירוסין והנישואין, וניתנו עקב קירוב הדעת שבעצם הנישואין ומשום חיבת חיתן גמר והקנה לבעל כמ"ש החת"ס. הגר"ש ישראלי זצ"ל באר דבריו וכתב (שם עמ' 336):

הרי ברור שרק במתנות שבזמן החיתון הדברים אמורים דאי אפשר בלא מתנות, דבזה יש אנן סהדי. אבל לא במה שנותנת האשה לבעלה במשך הנישואין דלא שייך הני טעמי, בפרט כמו בנידון דידן שנתנה לו חצי דירתה, דאנן סהדי שאין לך שום אשה שתתן לבעלה חצי דירת מגוריה, ולהיות תלויה בו שיגרשנה, ותצטרך לשלם לו דמי דירתה או ישליכנה לרחוב.

אמנם בפד"ר חלק י' בפסק דין מבית הדין בת"א כתב הגאון רח"ג צימבליסט שליט"א, וז"ל בעמ' 129:

ראיתי הלום בפסקי הדין כרך י' עמ' 335 שלא כתבו כך, והביאו מס' מקור ברוך אשר הובא בבאר היטב סי' ע"ז אות י' שכתב במורדת דמאיס עלי שמתנות שנתנה היא לו בזמן השידוכין אם הם בידה אין מוציאים מידה. והביאו עוד מהמאירי בסוגיא דמורדת שכתב לעניין מורדת שמחזיר לה כל מה שנתנה לו במתנה משום שלא נתנה לו על דעת כן. ולכאורה הדברים תמוהים מאוד, דמהיכא תיתי שיהא כוחה עדיף מכוחו, דהא במתנה שנתן הוא לה קיי"ל דהיכא שהוא מורד בה ומגרשה נגד רצונה אינה חייבת להחזיר לו המתנה שקיבלה ממנו, כמבואר באבן העזר סי' צ"ט ס"ב, וא"כ למה לא נאמר כן גם במתנה שנתנה היא לו, דאם היא מורדת בו אינו חייב להחזיר לה המתנה, וגם אם תפסה ראוי לומר שתחזיר לו המתנה. ודברי המאירי ומקור ברוך צ"ע [...] ושם בפסק דין שבכרך י' הנ"ל רצו לתרץ שאין סתירה מדברי המאירי ומקור ברוך לחתם סופר, דחתם סופר איירי דוקא במתנות שבזמן החיתון, דאנן סהדי דמשום חיבת חיתון גמר והקנה. אולם באמת יש סברא לומר איפכא, דמה שנותנים בזמן החיתון לא ניתן אדעתא למיפק, אבל מה שנותנים אח"כ במשך שנות הנישואין הרי זה ככל מתנה שנותן אדם לחבירו דלא שייך לומר אדעתא למיפק לא אקני דאטו מאן דיהיב מתנה לחבריה ולרחמיה ערבא בעי למישקל מיניה דרחים ליה לעולם (לשון חלקת מחוקק סי' צ"ט ס"ק ז') [...] עכ"פ פשטות דברי חתם סופר הם שבכל מתנות שנתנה היא לו, אף כשמגרשה נגד רצונה אינו צריך להחזיר לה המתנות. ודעת המאירי ומקור ברוך שכתבו שאפילו כשהיא מורדת בו צריך להחזיר לה המתנות שנתנה לו, צ"ע רב.

אך בפד"ר חלק יב עמ' 184, בפסק דין של בית הדין הגדול שדן בערעור על פסק דינו של בית הדין בת"א הנזכר, הגאון ר"ש ישראלי זצ"ל עמד על דעתו והשיב לדברי הגאון רח"ג צימבליסט שליט"א בקצרה, וכתב:

בנימוקים הנ"ל מביא עוד מה שהבאנו בפסק דין כרך י' מהמאירי שגם במורדת נוטלת כל מה שנתנה לו, ותמה בזה והשאיר המאירי בצ"ע. ואם כי מקום אתנו להסביר המאירי, אין כאן מקומו, ואין המאירי זקוק סנגורין מאתנו. אולם לא מצינו דבריו של המאירי אלא במתנות שהאשה עצמה נותנת לבעלה. שבזה הוא שאמר שעל מנת למיפק לא נתנה, אפילו כשהיא הגורמת (שהרי דרך איש ישר בעיניו, ולדעתה ודאי צודקת במרידתה). לא כן בקרובי האשה שנתנו לבעל מתנות, בעוד שחיו בשלום ושלוה, וכסברת הגאונים דשדרו ממתיבתא."

יש להעיר על דברי הגאון ר"ש ישראלי זצ"ל ועל דברי הגאון רח"ג צימבליסט שליט"א, שלא נחתו לחלוקה בדברי המאירי בין אומרת מאיס עלי, שבזה בלבד כתב המאירי שהמתנות שנתנה לבעל חוזרות, ולא במורדת האומרת "בעינא ומצערנא ליה". עכ"פ נראה שסברת המאירי היא שבאומרת "מאיס עלי", מאחר שהאשה נידונת כאנוסה במעשיה, וכמו שכתבו כמה ראשונים, לא נכון להורות שהיא תפסיד מתנות שהבעל נתן לה ואותה אשה לאחר שהפסידה מתנות אלו, לא תקבל חזרה מתנות שהיא נתנה לבעלה, ולקתה מידת הדין. אלא פשיטא שאותה אומדנא שיש בכוחה לבטל את המתנות שקבלה מהבעל יבטלו את המתנות שהאשה נתנה לבעל, פרט למורדת בעינא ליה ומצערנא ליה שיש מקום ללחוץ עליה, בפחיתת כתובתה, ולכן לא מצאו לתקן השוואה של דין האשה לדין הבעל בהלכה זו של החזר מתנות.

עכ"פ מאחר שאחד מגדולי הראשונים, המאירי, קבע החזר מתנות מהבעל במאיס עלי, ואין בראשונים מי שיחלוק עליו, אין לנו להרבות במחלוקת ולקבוע על יסוד סברא בעלמא, ששיטתו אינה מוסכמת להלכה. ופשיטא שאין בכח פסק הדין שבפד"ר חלק יא הנזכר, לדחותו מהלכה בקושיא בעלמא. וכפי שהשיב הגאון ר"ש ישראלי זצ"ל "אין המאירי זקוק סנגורין מאתנו."

היה מקום לתלות שאלה זו של החזר מתנות שניתנו לבעל, בשאלה האם החזר המתנות נקבע כקנס על המורדת, או נובע מאומדנא בלבד. שאם מכח קנס אתינן, היה מקום לקבוע שאין לקנוס אלא את המורדת ולא את בעלה, משא"כ אם מכח האומדנא "אדעתא למישקל ולמיפק לא אקני לה."

אמנם בפד"ר חלק יא עמוד 256 כתב הגאון רח"ג צימבליסט שליט"א:

באמת היה ראוי לומר ששום מורדת לא הייתה חייבת להחזיר המתנות, בדומה למה שכתב העיטור [...] אלא מעתה מאן דיהיב מתנה למאן דרחים ליה, ערבא בעי למשקל מיניה דרחים ליה לעולם, וה"נ מאן דיהיב ליה מתנה לרחמיה ונפל ביניהן איכסא הדרא מתנה, הא לאו טעמא הוא. והא דהמורדת אכן מפסידה המתנות אין זה אלא מדין קנס שקנסו במורדת, כשם שקנסוה שתפסיד הכתובה. ולכן סבירא ליה להרמ"ה והטור שרק אחרי שכתבו עליה אגרת מרד, דהיינו לאחר ההכרזות וכו', שקנסוה בהפסד כתובתה, קנסוה גם בהפסד המתנות, אבל כל עוד לא הכריזו עליה וכו', שעדיין לא קנסוה בכתובה, לא קנסוה גם במתנות, ולפי עיקר הדין, אין לה להחזיר המתנות, משום דמאן דיהיב מתנה למאן דרחים ליה ערבא בעי למשקל מיניה דרחים ליה לעלום? וכן משמע מלשון החתם סופר סי' קמ"א שכ' וז"ל: והנה כללא כיילי הגאונים דשדרו ממתיבתא אפילו סרחה עליו לעולם המתנות שלה, חוץ ממורדת שפוחתין כדרך שפוחתין מכתובתה. משמע שטעם הפסד המתנות הוא מאותו טעם של הפסד הכתובה, דהיינו מטעם קנס.

אך הגאון רח"ג צימבליסט שליט"א גופיה חזר בו, ובפד"ר חי"ד עמ' 27–28 קבע שהחזר המתנות במורדת אינו מפני הקנס, אלא כפי העולה מפשטות לשון הראשנים שהחזר מתחייב על יסוד האומדנא – "אדעתא למישקל ולמיפק לא אקני לה."

וכן בבית הדין האזורי נתניה (תיק 1780/תש"ן) בהרכב הדיינים הגרח"ש רוזנטל, הגר"צ בוארון והגרמ"מ פרבשטיין, דנו בשאלה זו האם הפסד המתנות יסודו בקנס או באומדנא, וציינו את הנ"מ בין הטעמים, ובמסקנתם העלו:

העולה מכל הנ"ל, דמפורש בהרבה ראשונים דהפסד המתנות במאיס עלי במורדת הוא משום סברת למישקל ולמיפק לא נתן.

לפי זה גם הסברא להחזר מתנות אלו שהבעל קבל, ברורה מאוד, וסברא גדולה היא שקשה מאד לקבל שבנסיבות של מורדת, שהמתנות שהבעל נתן לאשתו חוזרים כפי ההלכה הפסוקה, ובאותו מקרה ממש המתנות שהאשה נתנה לבעל ישארו אצלו ולא יחזרו, אלא פשיטא שתיאמר האומדנא שעל דעת כן שאם המתנות שהיא קבלה יחזרו, חוזרות גם המתנות שהיא נתנה לבעל, עכ"פ במאיס עלי שבנסיבות אלו היא כעין אנוסה בגירושין מבעלה, כמו שכתבו כמה ראשונים, ואין מקום ללחוץ עליה לשוב, ואינו דומה למורדת "בעינא ליה ומצערנא ליה" שאנו מודיעים לאשה שהגירושין אינן הכרחיים.

הדברים מקבלים חיזוק מדברי הסמ"ע חו"מ סי' רז סק"י שכתב:

דוקא במכר דקיבל מעות מסתמא גמר ומקני אם לא דפירש, משא"כ במתנה דהוא בחנם, דאומדן דעת כל דהו מבטל המעשה ואמרינן ביה דלא גמר בדעתו ליתנו לו בחנם.

על כן הסברא הנזכרת להחזר מתנות שהבעל קבל מהאשה, עדיפה על "אומדן דעת כל דהו" שהזכיר הסמ"ע, ודברי המאירי ברורים.

אמנם בתשובת מהר"א ששון בספר תורת אמת סי' נה כתב שמורדת אינה מקבלת חזרה מתנות שנתנה לבעל, ובהתייחס לדברי הטור אה"ע סי' פה, כתב:

בתר דדייקינן דברי הטור ז"ל שתלה הדבר במרדה ושכתבו עליה אגרת מרד כו' דמשמע דוקא בכל הנך תנאי הוא דאמרינן דהפסידה מתנתה הא אם הגירושין היו בשום אופן אחר שלא מחמת מרד כגון שהיו אפי' מחמת קטטות ומריבות רבות ומחמת כן נתגרשה הבעל שלא כרצונו אפילו הכי מתנתה מתנה ואם כן גם בנדון דידן נלמוד ונאמר שאף על פי שגרושי הבעל היו מחמת קטטות ומריבות ושלא ברצון האשה רק ע"כ אפילו הכי המתנה שנתנה לבעל מתנה כיוון שהוא לא מרד. ועוד בה דאדרבה היא נקראת מורדת כפי הכתוב בשאלה שיצאה מביתו. ואף על פי שיצאה מפני חמותה ושפחתה למה זה יצאה היה לה לעמוד עמו בדין ואם הדין היה נותן לגרש מביתו את החמות והשפחה יכופו אותו.

הרי שאף שדן את אותה אשה עליה מתייחסת תשובתו כמורדת, לאחר שלא מצא לנכון להצדיקה בעוזבה את הבית, אפ"ה כל עוד הבעל לא מרד בה, אין מקום לבטל מתנות שהבעל קיבל מאשתו. אמנם באותו נידון האשה לא תבעה להתגרש, ודינה כאומרת "בעינא ליה ומצערנא ליה", ובזה גם לדעת המאירי המתנות שניתנו לבעל אינן חוזרות, אך מפשטות לשונו נראה שמהר"א ששון לא היה מחלק בין "בעינא ליה ומצערנא ליה" ובין אומרת "מאיס עלי". אמנם התחדש בתשובה זו שהבעל המורד חייב בהחזרת מתנות שקבל מאשתו, ויצוין כי בהלכה זו לא מצינו חבר למהר"א ששון.

אך עכ"פ מאחר שמהר"א ששון לא ראה את דברי המאירי, י"ל כמ"ש מהרי"ק והרמ"א בדברים הנזכרים, שאילו היה רואה דברי המאירי היה מסכים לדבריו, ולא היה צריך לחזור בו מפסק דינו בנידון שלו.

ועיינתי במש"כ ידידי הדיין שליט"א (דיין ב') כפי שהובא להלן, להוכיח מכמה ראשונים ומדברי הרמ"א סי' ע"ז ס"ב שאינם סוברים כשיטת המאירי. אך דברים אינם מחוורים לאחר שנאחז בדעות שהתבררו כדעה יחידאית שנדחו מהלכה.

אמנם הרא"ה סבור שאין החזר מתנות במורדת, אך זו דעה יחידאית, והחל מפסקי הגאונים דרך כל הראשונים ועד לשו"ע, כולם הסכימו שהמורדת חייבת בהחזר מתנות. וכן הדעה שהביא הרמ"א סי' עז ס"ב שגם ביחס לנכסי מלוג המורדת אינה מקבלת בלא תפיסה, הרי שזו דעה דחויה מהלכה, כמ"ש הח"מ הב"ש וביאור הגר"א. ובכל הראשונים, לרבות בחידושי הרמב"ן והרשב"א בסוגיית מורדת כתבו להדיא שנכסי מלוג הן של האשה בלא צורך בתפיסה. ועל כן גם הב"ש בסוף סי' עז בסיכום הלכות מורדת כתב זאת כדבר פשוט להלכה שאינה צריכה תפיסה בנכסי מלוג, והן שלה בלא תפיסה.

ו. הרכב

מכספי הירושה הבעל קנה רכב ושיפץ אותו והרכב נרשם על שמו בלבד. בהתאם למבואר לעיל, שכל הנקנה מנכסי מלוג גם הוא נכסי מלוג, על כן גם ביחס לרכב זה אין להתחשב ברישום שנרשם על שם הבעל, ואמנם הבעל היה רשאי להשתמש בו, וכדין פירות נכסי מלוג, אך כעת עם הגירושין הרכב כולו של האשה. האשה מעולם לא ויתרה על זכויותיה ברכב, וגם בסיכומיה בסעיפים 22–23 אין כל ויתור על זכויות אלו, וכידוע בדין תורה נכס עובר לבעלות אדם אחר באמצעות קניין המועיל בלבד, עיין רמב"ם תחילת הלכות מכירה, ובהיעדר הקנאת הרכב, כולו או מחציתו מהאשה לבעל, הרכב נותר של האשה במלואו. מובן שרישומו על שם הבעל בעת רכישתו מהמוכר, דבר שנעשה טענת האשה ללא ידיעתה, אינו תחליף ראוי להקנאה מהאשה לבעל.

ז. המשכנתא

החזר חוב משכנתא שנעשה בכספי הירושה, שנעשה בהסכמת שני הצדדים, אינו ניתן להישבון מאחר שלאחר שהחוב נפרע כבר לא נותר דבר תמורת סכום זה, ואין מקום לתבוע החזר.

ח. מסקנת הדברים

א. סכום הכסף שהתקבל בירושה אצל האשה דינו כנכסי מלוג שהגוף לבעל והפירות לאשה.

ב. גם לאחר שסכום הכסף הנ"ל נכנס לחשבון הבנק המשותף, לא חל שינוי במעמדו של הכסף כנכסי מלוג, שהקרן לאשה והפירות לבעל.

ג. כל רכוש הנקנה מכספי נכסי מלוג נשאר במעמד של נכסי מלוג, על כן גם אותו חלק הדירה בבית שמש שנרכש בכספי נכסי מלוג, וכן הרכב הרשום על שם הבעל, נותרו במעמד של נכסי מלוג השייך לאשה.

ד. לדעת הערך שי וערוך השלחן על פי ההלכה הרישום בטאבו אינו מקבל מעמד של קניין מצד עצמו אלא רק הוא ראיה לקניין שנעשה קודם לכן. על כן בנד"ד בהיעדר הליך שבו האשה נתנה לבעל את כספה במתנה, הרישום בטאבו אינו מבטא אלא את זכויות של הבעל בדירה, דהיינו הזכות לאכילת פירות הנכס.

ה. גם לפי הדעה שהרישום בטאבו מצד עצמו יחשב כקניין, והאשה נידונת כנתנה מתנה לבעלה, הרי שבנסיבות שהאשה מורדת בטענת "מאיס עלי", המתנה חוזרת, והגם שהדירה תישאר רכוש משותף, אך יוטל על הבעל להחזיר את סך 250,000 שקל שקבל מהירושה למימון חלקו בדירה, וזאת על יסוד שיטת המאירי, שלא מצינו בראשונים שחלקו עליו, ובפד"ר חי"ב הנזכר פסקו כן הלכה למעשה.

עד כאן דעת דיין א'.

דעת דיין ב'

לפנינו נידון תביעת האשה לגירושין וכן חלוקת הרכוש. עקרונית שני הצדדים מסכימים לגירושין נקודת המחלוקת היא על חלוקת הדירה.

האשה קבלה בירושה סך של כמיליון ₪, הכסף הופקד בחשבון הבנק הרשום ע"ש שני בני הזוג.

הצדדים רכשו דירה להשקעה בבית שמש בסך של 850,000 ₪, האשה שילמה מכספי הירושה סך של 500,000 ₪ ויתרת התשלום בסך של 350,000 ₪ שילמו במשכנתא שלקחו מהבנק.

האשה דורשת כי במסגרת חלוקת הרכוש, הדירה תימכר וחלקה בתמורה יהיה לפי יחס ההשקעה שלה בדירה.

כבוד ידידי שליט"א קיבל טענת האשה כי החלוקה תהיה בהתאם להשקעה של כל אחד מהצדדים.

ומסתמך על שני נימוקים מרכזיים.

א. רישום הדירה בטאבו אינה קובעת שותפות שווה בנכס, ואינו שטר קניין אלא שטר ראיה כך שהדירה היא נכסי מלוג של האשה.

ב. דעת המאירי כי אשה מורדת בטענת מאיס עלי המתנות שנתנה לבעלה חוזרות אליה.

ואני לא כן עמדי, ארחיב ואסביר את דבריי.

א. הרישום בטאבו מועיל מדין קניין סיטומתא

הנה בדין של רישום בטאבו כבר דנו בה גדולי הדיינים, ובפד"ר כרך א' עמוד 283 פס"ד של הגאון הגדול הרב יצחק מאיר בן מנחם זצ"ל מתייחס לדין זה וכתב כי העברה בטאבו קונה מדין סיטומתא כפי המבואר בגמ' בב"מ דף ע"ד האי סיטומתא קניא. וכתב רש"י (ד"ה סיטומתא) וז"ל: סיטומתא – חותם שרושמין החנונים על החביות של יין, שלוקחין הרבה ביחד ומניחין אותו באוצר הבעלים, ומוליכין אותן אחת אחת למכור לחנות, ורושמין אותם לדעת שכל הרשומות נמכרות. ובאתרא כו' למיקני – שרגילין לרשום, כדי שבדבר זה תהא קנויה לו – כאילו משך קני.

והשו"ע חו"מ סימן ר"א ס"א כתב אם מנהג המדינה שיקנה הרושם קניין גמור נקנה המקח ואין אחד מהם יכול לחזור בו.

ובס"ב וכן כל דבר שנהגו התגרים לקנות בו כגון על ידי שנותן הפרוטה למוכר או שתוקע לו כפו וכן כל כיוצא בזה.

א"כ במקרה דנן הרי מנהג המדינה כי ההעברה בטאבו הוא קניין גמור ואין האשה יכולה לקחת את חלק הבעל ללא חתימתו א"כ ודאי דהבעל קונה מדין סיטומתא.

ובש"ך שם סק"א כתב דבמקום שנהגו כן בקרקעות גם הב"ח מודה דמועיל קניין סיטומתא בקרקעות.

ובפד"ר יב עמ' רצ"ב בפס"ד של הרה"ג ב. רקובר זצ"ל הביא מדברי הקומץ שיירי מנחה על ספר מנחת חינוך (מצוה קלב) שתמה על שלא הזכירו את דברי הרא"ש בפרק קמא דבבא מציעא סי' לח ששם הזכיר בפירוש שמועיל קניין סיטומתא בקרקע, וז"ל הרא"ש (שם) מכי דייש אמצרי פי' שהלך לראות ולפעמים על עניין השדה שכך נהגו הקונים לקיים המקח לאלתר באחד מן הקניינים ומעכב המעות בידו עד שילך לראות את עניין השדה אם היא באותו עניין שאמר לו המוכר, ומתוך שנגמר המקח יצא לו קול ומי שיש לו ערעור יודע ערעורו ויכול הלוקח לחזור בו עד דדייש אמיצרי, והקניין לפי המנהג דאמרינן לקמן בפרק הרבית האי סיטומתא קניא וכו'. עכ"ל.

הרי מפורש בדעת הרא"ש שמועיל קניין סיטומתא בקרקעות.

ולכן העלו למסקנה בפס"ד הנ"ל וז"ל: ועכ"פ כבר התגבשה והוכרעה ההלכה בבתי הדין הרבניים בישראל שקניין סיטומתא קונה גם בקרקעות. עכ"ל.

ומצינו בשו"ת הריב"ש סי' תע"ח כתב וז"ל: ומעתה אף לפי תקנתכם להתנהג ע"פ הרמב"ם טענה זו אינה טענה, וכ"ש אם אחר התקנה ההיא נהגו יחידי הקהל לעשות שטרות ביד הנוטארין, שהרי כיוון שנהגו בההם הקיום ביד הנוטארין הרי הוא כקניין מן הדין, דומיא דמאי דאמרינן בפרק איזהו נשך האי סיטומתא קניא ואסיקנא דאפילו למיקני ממש אי רגילי בהכי. וכן כתב הרמב"ם פ"ז מהל' מכירה שאם מנהג המדינה שיקנה הרושם קניין גמור נקנה המקח וההיא נמי דכוותא הוא דמאי שנא וכו'. עכ"ל.

בדין הריב"ש היה המעשה שנהגו הקהל לעשות שטרות ביד הנוטארין אשר למעשה הוא מעין טאבו של היום ופסק הרי זה קניין גמור מן הדין. וא"כ דון מינה ואוקי באתרין גם בדין זה של העברה בטאבו שכך נהגו הקהל אינו רק שטר ראיה אלא הרי זה שטר קניין גמור.

ב. הרישום בטאבו מועיל מדין דינא דמלכותא דינא

ועוד נראה דהרישום בטאבו קונה מדין דינא דמלכותא דינא וכתב הרמ"א חו"מ סימן ס"ח ס"א וז"ל: ובכל מקום שמשפט המלך לכתוב כל הדברים בערכאות, כל שטרות העשויין לפניהם כשרים, אפילו שטרי מתנות, מכח דינא דמלכותא דינא. (רא"ש פ"ק דגיטין וטור). וכ"ש במקום שכבר נהגו להכשירם כשרים (ריב"ש סימן תצ"ג ותע"ח ובה"ת וב"י בשם הרשב"א והמגיד פכ"ז מהל' מלוה ולוה).

א"כ כיוון שחוק המדינה היום שכל קניה ומכירת דירה צריכה להירשם בטאבו הרי זה מועיל מכח דינא דמלכותא דינא.

ובשו"ע חו"מ סימן שס"ט ס"ח בהג"ה כתב י"א דלא אמרינן דינא דמלכותא דינא אלא במסים ומכסים התלויים בקרקע כי המלך גוזר שלא ידורו בארצו כי אם בדרך זה, אבל בשאר דברים לא (רא"ש פ"ד דנדרים בשם הר"מ והמרדכי).

ויש חולקים וס"ל דאמרינן בכל דבר דינא דמלכותא דינא (מרדכי בשם התוס' ות"ה), עכ"פ לפי כל השיטות הללו אין מחלוקת כי בקרקעות אמרינן דינא דמלכותא דינא.

ועיין בחת"ס (חחו"מ סי' קמב) מכיוון שחוק המדינה לסדר העברה בטאבו אין קרקע נקנית לא בשטר ולא בקניין אחר, אלא נקנה רק על ידי ההעברה בטאבו נגמר הקניין.

וכן כתב בספר ציץ אליעזר (ח"ח סי' מ) שכיוון שחוק המדינה שלא יקנו כי אם ע"י ההעברה בטאבו שום קניין לא מהני בזה מלבד הרישום וההעברה בטאבו, וכן הביא מספר שו"ת תועפות ראם חו"מ סי' יג כתב להלכה דכל שלא העביר את הקרקע בטאבו חשיב כמקום שמוכרין קרקע בקניין כסף ובקניין שטר, דבכה"ג לא קני לא בקניין ולא בכסף עד שיסדר את ההעברה כפי החוק, וכן הביא מספר שו"ת דברי אמת (סי' יב). וכן מובא בד"ג כלל לז סי' א כתב דאין הקניין חל בלי רישום.

וכן הוא הכרעתו של הגר"י בלוי בספרו פתחי חושן שכתב למסקנה שהרישום בטאבו יקנה מדין אחר, שקונה מדין דינא דמלכותא דינא, ואע"פ שיש בזה מחלוקת ראשונים האם אפשר לומר דינא דמלכותא בין ישראל לישראל, מ"מ כל שהרישום בטאבו הוא לטובת התושבים, אף לסוברים שאין דינא דמלכותא דינא בין ישראל לישראל מ"מ הכא שהוא לטובת התושבים דעת רוב הפוסקים שתקנת הרישום בטאבו דינא הוא.

ועיין שם מה שהביא עוד הרב בן מנחם בפד"ר ח"א (עמוד רפא ואילך) בסיכום מפורט את כל הטעמים שיועיל הרישום בטאבו לשם קניין בפס"ד והכריע בזה שקונה מד' סיבות:

א. כיוון דמנהג המדינה שכל ההעברות של המכר ומתנה בקרקעות מועברות רק ע"י טאבו, חשיב כקניין גמור שאין א' מהם יכול לחזור בו, והוי כקניין סיטומתא וכדעת הש"ך (חו"מ ר"א סק"א) שאף בקרקעות מועיל קניין סיטומתא.

ב. עוד כתב שיועיל מדין דינא דמלכותא דינא שכיוון שע"י החוק רק ע"י העברה בטאבו הקרקעות עוברים מרשות לרשות, (והביא שם מהרמ"א בהגה"ה (חו"מ סי' ס"ח) שהרישום בטאבו מהני נמי במתנה), ודן שם בזה אף לסוברים שדינא דמלכותא דינא הוא רק במסים ומכסים התלויים בקרקע, מ"מ כיוון שההעברה של הקרקע קשורה נמי למסי ההעברה יש להסתפק נמי אם חשיב דינא דמלכותא דינא.

(אלא שהביא בזה מחלוקת ראשונים אם שייך דינא דמלכותא בא"י ועיין בר"ן על נדרים כח שכתב כן וברשב"א בחידושים שם ובנ"י שם, וכן הסכימו רוב המפרשים, אמנם בריטב"א וברמב"ם כתבו דאין הפרש בין מלכות ישראל למלכות הגויים, אמנם עיין לעיל מה שהבאנו בשם הפתחי חושן שסבר שכל שהוא תקנה לטובת התושבים דעת רוב הפוסקים מסכמת שדינא דמלכותא הוי דינא).

ג. עוד כתב שיועיל מדין קניין שטר, שהרי הם חותמים על שטר ההעברה, (וכידוע קניין שטר א"צ עדים כשרים כמבואר בחו"מ סי' קצ"א).

ד. עוד רצה לומר שיועיל מדין קניין חזקה של נעל גדר פרץ שבודאי עשה מעשה קניין בבית.

העולה מהאמור מכל הפוסקים שכתבנו, הוא במקרה דנן הואיל והאשה רשמה את הדירה בטאבו מחציתה ע"ש הבעל, הרי זכה הבעל במחציתה מדין קניין סיטומתא ומדין דינא דמלכותא דינא.

ג. חלוקת הדירה בשוה בהתאם לרישום

ובעניין השאלה האם חלוקת הדירה תהיה בהתאם להשקעה של כל אחד מהצדדים או שוה בשוה. שאלה זו נידונה בהרחבה בפסקי בתי הדין הרבניים הפסיקה המקובלת היא כי החלוקה היא שוה בשוה בין הצדדים.

והנה המקור לדין זה הוא בגמרא ב"ק ק"ב:

"אמר מר הלוקח שדה בשם ריש גלותא אין כופין אותו ריש גלותא למכור, מכלל דמקנא קניא ליה. לימא פליגא דבני מערבא דאמרי, וכי מי הודיעו לבעל חטין שיקנה חטין לבעה"ב, אי משום הא לא קשיא כגון דאודעיה לבעל שדה ואודעינהו לסהדי."

וכתב רש"י וז"ל:

"שאמר לו למוכר לצורך ריש גלותא אני לוקחה ונתכוון להטיל אימה שלא יצאו עליה עסיקין, וכתב המוכר שטר המכירה בשם ריש גלותא, אין כופין ריש גלותא לחזור ולכתוב שטר מכירה שהוא מכרה ללוקח, ואם אמר לו לוקח למוכר על מנת שיכתוב לי ריש גלותא בשמו לשמי שטר אחר כופין ריש גלותא למכור."

ובחידושי הרשב"א שם כתב:

"ולעניין דינא, בתוס' נראה שסבורים דע"כ ציין שיודיע לעדים, שאל"כ מנין לנו שלא קנה ריש גלותא כיוון שנקנה בפירוש לשמו וכו' ואילו בא חבירו ששטר המכר בשמו לומר שהוא שלו, זכה בו ויכול הוא לומר כן וזכה בו כנ"ל."

משמע, שדעת התוס' והרשב"א שאם בא אדם ששטר המכירה בשמו לומר שזכה בשדה, זכה בו.

כן כתב בתשובות הרא"ש סימן צ"ו ד' כתב וז"ל:

"יראה שכל הקרקעות שקנה בעלה והשטרות כתובים גם בשם האשה, שהקרקעות חציים שלה, כי אדם הקונה קרקע אין דרך שיכתוב את אשתו בשטר הקניה, וזה שכתב שם אשתו נכרים הדברים שחצי דמי הקרקע הן משלה וכו' והוי כאילו נכתב השטר לאיניש דעלמא מה לי אשתו ומה לי איניש דעלמא."

אולם מצינו ראשונים החולקים. בטור סימן ס' הביא דברי בעל התרומות שער נ"א ס"ט:

"ראובן הלוה מעותיו ללוי, ובשעת הלוואה אמר ללוי שיחייב עצמו בקניין ובשטר ע"ש שמעון, אן שיתנו העדים השטר ליד ראובן וכו' הדין עם ראובן. הואיל ואמר ראובן שיתנו השטר לידו ולא לשמעון, הרי גילה בדעתו שאינו לא לשון זכיה ולא לשון הודאה שיהיה של שמעון, ועשה השטר ע"ש שמעון מדרך אמנה ולא זיכה לו כלום וכו'. ואף הרמב"ן נשאל ממנו והשיב שנ"ל שהדין עם ראובן דכל כה"ג לא הוי הודאה אלא לפנוחי בעלמא כתב הכי."

דעת הרמב"ן וסה"ת דאזלינן בתר נותן המעות ולא בתר מי שהשטר נכתב על שמו. וכ"כ בתשובת הרשב"א ח"א תתקנ"ז:

"ראובן קנה בתים ועשה בשמו ובשם אשתו ומת ראובן וכו'. תשובה: אלו קנה ראובן מנכסיו אע"פ שכתב השטר בשם אשתו לא קנתה, וכדאיתא ב"ק ק"ב: וכו', ומשום דמימר אמרינן לפיוסי בעלמא הוא דעבידא כדי להבריח מבע"ח."

וכ"כ בתשובת הרשב"א ח"ג קצ"ג:

"טענת הבעל טענה יפה היא, וכן בעלי בתים עשויים לעשות כן או מפני אחריות או מפני חשש ריבית, ואפילו ע"ש אחרים נכרים עושים או משום יקרא כדרך שאמרו בשם ריש גלותא או להצניע עצמן וכו' כדרך שאמור שם לכתוב בשם חבירו."

מדברי תשובות הרשב"א משמע כדעת בעה"ת והרמב"ן, דאזלינן בתר נותן המעות, והוא סותר עצמו ממש"כ בחידושיו. עיין פד"ר כרך ט"ז עמוד 240 שישב הסתירה בשם חק"ל.

עכ"פ מצינו מחלוקת בפוסקים בנידון דידן.

ולכן, בנדו"ד שהאשה שילמה את כל הכסף, הרי שגם לדעת הרא"ש ותשובת הרשב"א והרמב"ן היא בעלת הדירה, ולא מי שרשום על שמו הדירה.

אולם, נראה מדקדוק דברי בעה"ת והרמב"ן, שכתבו:

"או שיתנו שטר ליד ראובן וכו' והואיל ואמר ראובן שיתנו השטר לידו ולא לשמעון, גילה דעתו שאינו לשון זכיה ולא לשון הודאה וכו'"

דהטעם שלא זכה מי שרשום על שמו השטר, כיוון שהשטר אינו בידו אלא ביד ראובן נותן המעות. הא אילו השטר נמצא אצל מי שרשום על שמו השטר, הרי גם לדברי בעה"ת זכה מי שרשום על שמו, כיוון שגילה בדעתו שנתנו לו לשם מתנה מזה שהשטר בידו.

כן בנדו"ד, שהדירה רשומה ע"ש שני בני הזוג והשטר נמצא בידם, הרי שהם הבעלים על הדירה אף על פי שלא שילמו עבורה.

ובשו"ע חו"מ סימן ס' ס"ט כתב כדברי בעה"ת וז"ל:

"ראובן הלוה מנה ללוי ובשעת הלואה אמר ללוי שיכתבו השטר ע"ש שמעון, אך שיתנו השטר ליד ראובן וכשתבע ראובן מלוי בזמנו טוען לאו בע"ד דידי את הדין עם ראובן."

ובנתיבות שם ס"ק י"ט הקשה, דהרי בתשובת הרא"ש ובריב"ש ובחידושי הרשב"א פסקו דהדין עם מי שרשום בשטר, ומדוע השו"ע פסק כאן דלא כוותם.

ובתומים תירץ, דיש חילוק בין שטר קניין לשטר ראיה. דבגמ' ב"ק דריש גלותא מדובר בקונה שדה בשם חבירו ומדובר שקנה בשטר קניין, כלומר בלא כסף אלא רק בשטר, ולכן כשמצוה לכתוב את השטר קניין בשם לוי, הרי הוא כמזכה לו בשדה. משא"כ בשטר הלוואה שהוא רק שטר ראיה על החוב ואינו קונה בשטר, בזה פסק השו"ע דלא קנה הרשום בשטר אלא בעל הממון.

ובנתיבות שם ס"ק י"ט הקשה עליו, דאי מיירי בשטר קניין, כלומר, שקונה בשטר עצמו, הרי צריך שיגיע השטר ליד הקונה, וכשאמר תנו לידי לא קנה שום אחד מהם, דלוי הרשום בשטר לא קנה שלא הביא השטר לידו, והמוכר לא אמר לו זכה בשביל לוי, וראובן לא קנה שלא נכתב השטר על שמו, דבשטר קניין בעינן שיהיה נכתב שם הלוקח ושיגיע השטר לידו. ועכצ"ל דמיירי התם בב"ק ק"ב שקנה את השדה בכסף והשטר הוא שטר ראיה, וא"כ הדרא קושיא לדוכתיה.

ותירץ הנתיבות:

"דבלוקח שדה בשם חבירו כיוון דאמר הילך מנה והשדה יהיה קנוי לשמעון, קונה שמעון השדה באותו כסף שנותן ראובן, כמבואר בסימן ק"צ – באומר הילך מנה ויהיה שדה מכור לפלוני דקנה פלוני וכו', וכיוון שקנה חבירו השדה בשעת נתינת הכסף, שקונין בו אף שציוה אח"כ ליתן השטר ראיה לידו, אין בכן כלום, שכבר זכה בו. משא"כ בהלוואה, שלא אמר רק הריני מלוה מעותי בשם ראובן שאני נותן לו במתנה, ודאי דלא הוי כזכי, ובמה שאמר כתבו השטר בשם ראובן, ודאי דלא זכה כיוון שאמר תנו לידי" עכ"ל.

והנה, לסברת התומים בנדו"ד, דרישום הדירה הוי שטר ראיה והקניין נעשה בכסף, א"כ אין הרישום מהווה הקנאה למי שרשום על שמו, אלא אזלינן בתר נותן המעות, אא"כ נאמר דהרישום בטאבו הוי קניין סיטומתא ואז הוי שטר קניין. ולסברת הנתיבות זכה מי שרשום על שמו הדירה, דהוי כאומר הילך מנה ויהיה שדה מכור לפלוני דקנה פלוני.

א"כ מצינו הרבה מהפוסקים הסוברים דמי שרשום על שמו הדירה, זכה בה, והם: התוס', חידושי הרשב"א, התומים והנתיבות, ולפי דברינו גם בעה"ת ותשובות הרמב"ן.

ולכן, במקרה דידן, כיוון שמי שנרשם על שמו הדירה הוא המוחזק, יכול לומר קים לי כהפוסקים הנ"ל.

ובשו"ת שארית יוסף כתב:

"בעל שקנה בית מכספו, וכתב בערכאות ע"ש האשה, שמא עשה כן כדי להבריח מבע"ח ולא גמר ויהיב לה."

ובשו"ת מהרש"ם תמה עליו, כי אין בידינו לבטל מתנה, לומר שעשה כן להבריח מבע"ח, וראיה מכתובות ע"ח בשטר מברחת וכו', דאם הקנתה במקצת נכסיה קנתה שפיר, ולא תלינן בהברחה, וא"כ גבי בעל שנתן לאשתו ולא גילה דעתו כלל, לא תלינן בהברחה.

א"כ, מהרש"ם ושארית יוסף נחלקו במחלוקת הראשונים שהבאנו, ולכן למסקנה נראה, דמי שרשום על שמו הדירה, כיוון שהוא מוחזק יכול לומר 'קים לי' כהפוסקים – דזכה.

ויש לדון עוד מדין הנותן מתנה לבעל, מה דינו.

בשו"ע סימן צ"ט ס"ב כתב וז"ל: "הנותן מתנה לאשתו אע"פ שמגרשה שלא מדעתה כגון שסרחה עליו אפ"ה מתנתו שלה."

ובח"מ סק"ו כתב הטעם:

"דבשלמא בגדים ותכשיטים העשויים להתנאות בה האשה, אין דעתו למתנה גמורה, רק שתתקשט בהם כל זמן שהיא תחתיו, ואדעתא למשקל ולמיפק לא קני לה. אבל הנותן קרקע או מעות או אפילו שטר מטלטלין, הרי הם שלה, דאטו מאן דיהיב לחבריה מתנה, ערבא בעי למשקל מיניה דרחים ליה לעולם."

ובפ"ת סק"ז כתב בשם חת"ס סימן קמ"א וז"ל:

"והנה במתנה שנתנה האשה או קרוביה לבעל לא הוזכר בש"ס וגאונים, אבל כתב מהר"א מזרחי, אפילו אם מגרשה לדעתו מ"מ הכל שלו ואינו מחזיר כלום, ומייתי לה מק"ו דהנותן לאשה מסתמא דעתו למיקם קמיה אפ"ה זכתה במתנה. מכ"ש במתנות שנתנום להחתן, דמשום אקרובי דעתיה הוא דודאי הם שלו וכו'. ועוד טעם, דאטו מאן דיהיב מתנה למאן דרחים, ערבא שקיל שיהיה אוהבו לעולם. וה"נ דכוותיה. ונראה מסברא דבעל אין לחלק בין מתנת קרקע וכסף ובין מלבושים ותכשיטים דבעל לגבי אשה לא שייך לומר שלא ניתנה אלא להתקשט לפניה וכו'."

וכ"כ בתשובת הר"א מזרחי סימן ט"ז:

"דמתנות שנתנו לחתן גמר והקנה בלא שום תנאה משום איקרובי דעתא וכו' ואנן לא בקיאינן באומדנא איזה הוי אומדנא דמוכחא או לא, אנחנו לא נוכל להוציא ממון מיד המוחזק בו בלא ראיה ברורה וכו' או באומד שנזכר בתלמוד."

ולכן, מכל הלין פוסקים נראה, דהמתנות שנתנו קרובי האשה לחתן הרי הם שלו, ואינם חוזרים לאשה.

מסקנת הדברים: מכיוון שהדירה רשומה ע"ש שני הצדדים, הרי שעליהם לחלוק שווה בשווה בדירה.

ד. ביאור דברי העזר משפט

ראיתי מה שהביא ידידי מדברי העזר משפט, אך עיינתי בדבריו בכמה מקומות, וראיתי דברים שנראים כסותרים ואביא מקצת דבריו ואבאר דבריו,

הנה בפד"ר כרך א' עמ' 117 בפס"ד של הרבנים הגאונים הגר"א גולדשמידט זצ"ל ש. קרליץ וי. בבליקי מבואר היפך ממש"כ כב' ידידי בדעת הרב גולדשמידט זצ"ל, וכך הם כותבים "פשוט הדבר שבכגון דא, בשאלת הכוונה ברישום, יש לקבוע לפי הנוהג והרגיל בדרך העולם בכל זמן וזמן. וידוע שעכשיו נוהגים לרשום רכוש, וביחוד דירה למגורים, על שם שני בני הזוג, במכוון שלשניהם תהיה הבעלות על הרכוש. הרישום מורה, שזה ששילם או שילם יותר, נתן את היתרה בחלקו במתנה לשני. לכן אין לבטל, בזמן הזה, רישום, המקנה ומחזיק בעלות לזה שנרשם על שמו, מתוך ספיקות אולי לא הייתה הכוונה למתנה.

וכן מוכח מתשובות החתם – סופר חו"מ סימן קמ"ב, בנדון בעל בית שנתן בית לאשתו והעלה בערכאות על שמה, ודן שם החת"ס בנוגע לבית זה בדבר ירושת הבעל אחרי מיתתה, ומשמע שתופס הוא בפשיטות שהבית שייך לה.

וכן כתב המהרש"ם בתשובה ח"ה סימן ל"ח, בעניין בית שנכתב על שם הבעל והאשה, ומביא שם את תשו' שארית יוסף הנ"ל, ומכריע המהרש"ם דמכיוון דנרשם על שמה הוי שלה.

לפיכך בנדון דידן, אין לנו להכנס לבירורים מי שילם את התמורה כי שילם מי ששילם, הבית מכיוון שנרשם על שם שניהם, שייך הוא לשניהם בחלקים שוים, וממילא גם כל הכנסות הבית הן של שניהם בחלקים שוים. עכ"ל.

הרי הדברים פשוטים לדבריהם כי החלוקה היא שוה בשוה בין הצדדים אע"פ שאחד מהם שילם יותר מהשני עבור הבית, שאלה זו בנידונה עוד בהרחבה בכרך ו' בפס"ד של הגאונים הגרי"ש אלישיב זצ"ל הרב עובדיה הדאיה והרב אליעזר גולדשמידט זצ"ל עמ' 264 ומסקנת דבריהם "אכן יש לומר בדירה קנויה שהבעל שלם מכספו והוא רשם בטאבו ע"ש אשתו זוהי הוכחה שהבעל נתן לה במתנה, שהרישום בטאבו הוא הקובע את הבעלות" משא"כ בחוזה של שכירות. עכ"ל.

ואכן גם בספרו עזר משפט שם עמ' פח כתב וז"ל: כלומר בעל הנותן מתנה לאשתו בשעת הנישואין, אין כל הנחה לומר שנתן את המתנה על דעת נישואין ונתנה רק למשך תקופת הנישואין בלבד, ולא נתן על דעת כך שהיא תתגרש ממנו ותצא עם המתנה יחד, ולכן עליה להחזיר את המתנה עם הגירושין אין הדבר כך כי כלל הוא שמתנה הניתנת מתוך ידידות וחיבה היא ניתנת לצמיתות עקב ידידות של זמן נתינתה, בלי תנאי ובלי כל ערבות וכל ביטחון מראש שהידידות תמשיך לעולם ולכן גם אם בטלה הידידות והייתה לאיבה אין מתנת הידידות חוזרת.

וכך הוא גם במתנת בעל לאישה שניתנה עקב חיבת הנישואין אינה חוזרת גם אם בטלה החיבה ונסתיימו הנישואין. עכ"ל.

ומכאן תשובה למ"ש ידידי כי הגר"א גולדשמידט בעזר משפט כתב כי הרישום אינו מכריע לכאן ולכאן, אך מדבריו כאן נראה דתליא אם ניתנה המתנה כמתנה בעת הנישואין ודאי שנחשב כמתנה גמורה,

כדי לישב את הסתירה לכאורה בדברי העזר משפט, נראה לענ"ד לבאר מה שהביא לעיל שהרישום אינו מכריע איירי כשהנכסים ניתנו מחמת התחייבות הנדוניא קודם הנישואין, שאז אינה כמתנה גמורה כי אם רק מחמת ההתחייבות הנדוניא ודינה כדין נכסי מלוג שהכניסה האשה לבעל, אבל בכספים שהאשה נתנה מתנה לבעל במהלך הנישואין וכמו במקרה דנן שהאשה רשמה את מחצית הדירה לזכות הבעל הרי ודאי שזכה בו הבעל והרי היא מתנה גמורה.

וכן פסק נמי הגרח"ג צימבליסט שליט"א בפד"ר כרך י"א (עמ' קכז) וז"ל: לעניין הרישום־ אף שרוב כספי הדירה שולמו ע"י אבי האשה, מכל מקום כיוון שמחצית הדירה נרשמה בטאבו על שמו, יש מקום לומר שהרי זו כמתנה שנתנו לו. ואף שיש מחלוקת הראשונים אם אנו רואים את הרישום כמתנה, וכפי שנתבאר בדברי הרב דיכובסקי, מ"מ מספק אין להוציא ממנו. וכן היא מסקנת התומים בסי' ס"ב ס"ק ה', וכאשר העלו בפס"ד מבי"ד הגדול שבכרך ו' עמ' (רס"ד).

ה. בביאור שיטת המאירי והמפרשים

והנה מ"ש כבוד ידידי דעת המאירי בכתובות ס"ג מחזיר לה כל מה שנתנה לו במתנה, וציטט לדברי הרמ"א חו"מ סימן כ"ה שהביא מדברי המהרי"ק (שורש צד) וז"ל: אבל אם נמצא לפעמים תשובת גאון ולא עלה זכרונו על ספר, ונמצאו אחרים חולקים עליו, אין צריכים לפסוק כדברי האחרונים, שאפשר שלא ידעו דברי הגאון, ואי הוי שמיע להו הוי הדרי בהו.

אינו שייך לכאן כי המהרי"ק מדבר כאשר האחרונים חולקים בדבר מסוים ונמצא ראשון מפורש בדין זה אמנם כאן על המאירי הנ"ל מצינו ראשונים החולקים עליו.

א"כ ל"ש לומר אילו ראו את המאירי הוי הדרי בהו, שהרי זוהי מחלוקת הראשונים ומאי אולמיה האי מהאי, ואביא דבריהם להלן.

מצינו בחידושי הרשב"א בכתובות סג שכתב וז"ל: כלתיה דרב זביד הוה תפיסה חד שיראי, פרש"י ז"ל דאימרדה ואמרה מאיס עלי, וכן משמע ודאי דאלו באומרת בעינא ליה ומצערנא ליה בהא אפילו תפסה בלאותיה של נכסי צאן ברזל מפקינן מינה דהא לכ"ע פוחת הוא עד כנגד כתובתה ואפילו בלאות של נדוניא הקיימין ואפילו קרקע שהכניסה לו במשמע, דלא חידש ר' יוסי אלא שהוא פוחת אפילו כנגד נכסי מלוג דאלמא לרבנן אפילו קרקע של נכסי צאן ברזל פוחת כנגדו והולך וכמו שכתבתי במשנתנו, ואין לפרשה באומרת בעינא ליה ומצערנא ליה ובבלאות של נכסי מלוג דהא נמי משמע דלרבנן אפילו לא תפסה מפקינן מיניה ויהבינן לה דהא לא אמרו אלא עד כנגד כתובתה ונכסי מלוג אינן בכלל כתובתה כלל, וכדתנן (פ' ב') מה יעשה בכתובתה ובנכסים הנכנסים והיוצאים עמה דאלמא נכסים הנכנסים והיוצאים עמה שהן נכסי מלוג אין לשון כתובה כולל אותם בכל מקום ולא שנא נכסי מלוג שהיו לה בשעה שהתחילה למרוד ולא שנא שנפלו לה לאחר מכאן לא הפסידה מהם כלום לדעת רבנן.

ור"ח ז"ל שפירש בשתפסה בלאות של נכסי מלוג נראה שסמך על גמרא דבני מערבא שכתבתי במשנתנו, ואינה ראיה דאפשר לפרש פרה פורנין נכסי צאן ברזל שהם שבח כתובתה כמו שכתבתי שם, ועוד ראיה לדברינו מדאמרינן בריש פרקין תנאי כתובה ככתובה למאי נפקא מינה למורדת ואם איתא דהפסידה אפילו בלאותיה הקיימין של נכסי מלוג שהיו לה בשעת מרדה מאי שנא משום תנאי כתובה ככתובה לא יהא אלא נכסים שנתנו לה במתנה או שנתן לה במתנה הוא אחר שכנסה הרי פוחת והולך הוא כנגד כל נכסיה, אלא ודאי משמע דדוקא נכסים שנכנסו בכלל כתובתה פוחת אבל נכסי מלוג אינו פוחת כלל.

ומיהו בתשובות רבינו האי גאון ורבינו אלפסי ז"ל נמצא שדנו דאפילו מתנה לחוד דבתר נשואין מפסדא וכן דעת ה"ר יוסף הלוי אבן מיגש ז"ל, ולפי דבריהם איכא למימר דהתם קמ"ל דאפילו תוספת מפסדת וכ"ש מתנה שנתן לה הוא דאדעתא למישקל ומיפק לא יהב לה וכן תירץ לדעתם הרמב"ן נ"ר, ומ"מ אכתי משמע דמתנה שנתנו לה אחרים לא הפסידה כמו שכתבתי ומינה דנכסי מלוג כלל כלל לא מפסדא. עכ"ל.

ושם הרשב"א בדף סד ע"א בד"ה ולעניין דיני המורדת כתב וז"ל: ויש מי שאומר (ר"ח) דאפילו בלאות של נכסי מלוג שביד הבעל אין מוציאין מידו וכבר כתבתי שאין הדבר נראה כן. עכ"ל.

והנה מדברי הר"ח לעיל מבואר דאפי' נכסי מלוג של האשה במורדת דמאיס עלי אין מוציאין מיד הבעל היפך מדעת המאירי שכתב שאפילו מתנות שקיבל הבעל, עליו להחזיר לאשה.

ומצינו גם להרא"ה בחידושיו דפליג על המאירי שכתב וז"ל: ולעניין מתנות שנתן לה הבעל יש מהגאונים שס"ל שלא הפסידה נ"מ הקיימין ואפי' נצ"ב בשתפסה, מתנתה הפסידה ואפי' תפסה, דלא אקני לה אלא אדעתיה למיקם קמיה, אדעתא למישקל ולמיפק לא אקני לה.

וליתא, דההוא טעמא לא איתמר אלא בלבושא וכיסויא, דלא אקני לה אלא איידי דמחייב לה ולא מדעתא דנפשיה. וכיוון דהשתא מיחייב לה שמין לה דהא לאו למתנה גמורה הוה, אבל במתנה גמורה אדרבה אמרינן אי דעבדא ליה נייח נפשיה לא הוה יהיב לה מתנה. אטו מאן דיהיב מתנה לחבריה ולבתר הכי אינס בהדיה ולא מייתבא דעתיה מיניה, מי איכא למימר דתיהדר מתנתיה דאדעתא דהכי לא אקני ליה, הא ודאי מילתא פשיטא הוא דליתא, וכו'. עכ"ל.

והנה מבואר מדבריו שבכל נתינת מתנה שאדם נותן בין אם זה מתנה לחבירו או מתנה לאשתו לעולם אינו יכול לחזור בו, שהמתנה כבר נתנה ואינה יכולה לחזור, וכל הסברא שאמרנו שמתנה תחזור הוא רק באופן שמחויב ליתן מתנה אז אמרינן שנתן אדעתא למיקם קמיה ולא למיפק, אבל כשאינה מחויבת ונתן מתנה מדעתו בודאי חשיב מתנה גמורה ואינה חוזרת,

ובוודאי פליג על דברי המאירי הנ"ל שהרי מתנה לעולם אינה חוזרת ולא שנא אדם שנתן מתנה לחבירו או בעל שנתן מתנה לאשתו או אשה שנתנה מתנה לבעלה.

והנה מצינו גם בב"י סימן ע"ז הביא תשובת הר"ן בסי' י"ג שכתב וז"ל:

יש בין דברי הרמב"ם ודברי הרשב"א חילוק שהרמב"ם כתב שהאומרת מאיס עלי נוטלת בלאותיה קיימים ולא חילק בין תפסה ללא תפסה והרשב"א כתב וקדמה היא ותפסה אין מוציאין מידה, משמע הא לא תפסה הפסידה, ואכתוב לכם על מה נסמך כל אחד מהם ז"ל לפי דעתי. הרמב"ם ז"ל פירש זו שאמרו בפרק אף על פי כלתיה דרב זביד אימרדה הוה תפיסא חד שיראי דמסקינן עלה בגמרא השתא דלא איתמר הלכתא לא הכי ולא הכי דתפסה לא מפקינן מינה דלא תפסה לא יהבינן לה במורדת כפשטה וכן מוכיחין דברי הרמב"ם שכתב זה החילוק בין תפסה ללא תפסה בחיבורו בדיני מורדת וסבור הרב ז"ל דדוקא [ב]מורדת יש חילוק בין תפסה ללא תפסה דבלא תפסה הפסידה אבל האומרת מאיס עלי אפילו לא תפסה לא הפסידה וטעמו של דבר לפי שהמורדת אינה מבטלת מיד תנאי אישות שבינו לבינה אלא כל הפסדה הוא שבעה דינרים בכל שבת מעיקר התקנה ולפיכך כיוון דקנסוה שתפסיד שבעה בכל שבת דין הוא שיהא זה ההפסד מוטל על כל נכסיה וכאילו הבעל מרויח על נכסיה ז' בכל שבת ולפיכך דין הוא שנאמר דבלאותיה הקיימים שאם לא תפסה אותן הפסידתן אבל האומרת מאיס עלי אין עניינה כן שאין הבעל מרויח עליה דבר קצוב כדי שנאמר שיהא ריוח הבעל והפסד האשה מוטל על כל נכסיה אלא הרי היא מבטלת תנאי האישות מיד והפסידה כל שיש לה על הבעל אבל מה שהוא שלה כגון בלאותיה לא הפסידה דהויא ליה כההיא דאמרינן בסוף פרק אלמנה (קא:) אם היא זינתה בלאותיה מי זינו ולפיכך כתב הרמב"ם שתטול בלאותיה ולא חילק בין תפסה ללא תפסה אבל הרמב"ן ז"ל הולך בדרך האחרונים שפירשו זו של כלתיה דרב זביד באומרת מאיס עלי ולפיכך יש חילוק בין תפסה ללא תפסה שאילו מורדת דבעינא ליה ומצערנא ליה אפילו תפסה הפסידה ונראין דברי האחרונים ז"ל עיקר. עכ"ל.

והנה עיין בדברי הר"ן לעיל שלכאורה כתב שהרמב"ם והרשב"א חלוקים והרמב"ם איירי מורדת מאיס עלי בין בנכסי מילוג ובין בנכסי צאן ברזל, ומשמע מדבריו דהרשב"א נמי אייירי בין בנכסי מילוג ובין בנכסי צאן ברזל, וכתב בדבריו שמה שכתב בדעת הרשב"א שבמורדת מאיס עלי שבנכסי מילוג אם קדמה ותפסה אין מוציאין מידיה ואם לא תפסה ה"ז בחזקת הבעל, ומשמע מדבריו שלמד בדעת הרשב"א שבין בנכסי מילוג ובין בנכסי צאן ברזל אם תפסה מוציאין מיד הבעל ואם לא תפסה אין מוציאין מיד הבעל.

ואכן כך פסק הרמ"א בשו"ע אבהע"ז סימן עז ס"ב "האשה שמנעה בעלה מתשמיש וכו' אם אמרה מאסתיהו וכו' אין לה כתובה כלל ותטול בלאותיה הקיימים בין בנכסי וכו' " פירוש בין בנכסי מילוג ובין בנכסי צאן ברזל, וכו', וכתב הרמ"א וי"א דאפי' נכסי מילוג אינה נוטלת אלא מה שתפסה, (ב"י בשם תשובות הר"ן שכ"כ בשם הרשב"א).

הרי מבואר דלדעת הרמ"א שהאשה נוטלת רק מה שתפסה ונכסים שלא תפסה הרי הם בחזקת הבעל וא"כ במקרה דנן שמחצית הדירה רשומה ע"ש הבעל הרי שאין מוציאין ממנו.

אולם בחלקת מחוקק ובב"ש הקשו דלא מצינו דעה זו ברשב"א ובר"ן אדרבה הרשב"א בחידושיו פסק דנכסי מילוג לא הפסידה ונוטלת מה שהוא קיים, וכן הקשה בביאור הגר"א אלא דבתשובת מהר"ל בן חביב (סימן לו) הביא בשם מהר"ש הלוי הביא עוד שיטה דס"ל דבאומרת מאיס עלי מועיל תפיסה בנ"מ.

וכ"כ ר' אליה מזרחי בספרו שו"ת הרא"ם (סי' טז) בשם רב שר שלום גאון שהכול תלוי בסברא שאם לא שייך אדעתא למיפק המתנה היא מתנה גמורה, וז"ל: והכי שדר רב שר שלום ואסכימו עליה מתיבתא והוא הדין נמי גבי מתנות דחתנא ליכא למימר אומדנא דדעתא היא דאדעתא למישקל איהו לנפשיה והיא תתגרש ממנו או אדעתא דלהוו ליורשיו ואיהי תיפוק בלא כלום לא אקני לה, הילכך לא שנא מתה היא לא שנא נתגרשה אין המתנות חוזרות לכלה או ליורשיה.

ודברים קל וחומר ומה אם במתנות הבעל לאשתו דליכא למיתלינהו בשום מלתא לומר דאדעתא דהכי יהבינהו לה, ואדרבא מוכחא מלתא דאדעתא דלמישקל ולמיפק מניה לא אקני לה, אפילו הכי אמרינן דהוו מתנה גמורה, ואם מת או גרשה הרי הן שלה ואינן חוזרות לבעל או ליורשיו, במתנות דחתנא דאיכא למיתלינהו משום איקרובי דעתא אי נמי משום מנהגא דאי אפשר בלא מתנות דודאי אי לא יהיב ליה מידי יתבטל חתונם לגמרי ואנן סהדי דמשום חבת חתון גמר והקנה מבעיא. עכ"ל.

והנה מוכח מדבריו שבאופן שהכלה או החתן נתנו מתנות לשם חיבה הוי קניין גמור ולא מתבטלים המתנות בין אם מתה או נתגרשה.

וכן דייק בדבריו המהר"א ששון בספרו שו"ת תורת אמת (סי' נה) וז"ל: הנה האיר עינינו הרב הגדול זכרונו לברכה בתשובותיו כלם ובפרט בתשובה הזאת. לעניין נדון שלנו וכו', שהרי כפי הכתוב בשאלה המנהג הוא שמביאין הבתולות והאלמנות הרבה ואף על פי שאין כותבין להן כל מה שהביאו והכל הוא משום חבת חתון. וזה ביניהם נהוג יותר מהמתנות שנותנין לחתן וכיוון שכן פשיטא דלא גרעי מדין המתנות שכתב הרב ז"ל בהם שזכה הבעל.

עוד למדנו מדברי הרב ז"ל אלו דאפילו שלא יכתוב או שלא יפרש החתן מעיקרא בהדיא שמה שמביאין לו יותר ממה שהוא כותב לאשתו שהוא במתנה גמורה לו אפילו הכי הכל הוא שלו וזה מוכרח מתוך דברי הרב ז"ל וכו'.

אם כן מעתה בנדון דידן שכל הנשים מביאות נדוניא הרבה לסבת אקרובי דעתא וחתון אף על פי שאין כותבין לה הכל אם כן פשיט' שזכינו לדין שהבעל הזה אפילו יגרשנה אינו חייב רק בשתי הכתובות שכתב לה וכל השאר הוא במתנה אצלו ואין בין מיתה לגירושין הפרש כלל. עכ"ל.

מדברי המהר"א ששון מוכח ג' יסודות בהסבר דברי הרא"ם, א. ברור ופשוט הסברא דכל שנתנה לו מתנה ואפי' שהכניסה לו נדונייתה ולא כתב לה החתן את מה שהוסיפה בכתובה חשיב כמתנה שנתנה לו, ב. מתנה זו אינה חוזרת לעולם, ג. אם היא טוענת שלא נתנה לו לשם מתנה היא צריכה להוכיח בהוכחה ברורה שלא נתנה לו לשם מתנה וכ"ז שלא הוכח שלא נתנה לו לשם מתנה הוי שלו.

מדברי הרא"ם והמהר"א ששון יש חידוש עצום שאפי' מתנות מן האירוסין נחשבים כמתנות שאינם חוזרים וכ"ש מתנות מן הנישואין שנתנו שבודאי אינם חוזרים.

ומ"מ לענייננו מוכח מכל הנ"ל דהחידוש הגדול יותר במתנות שנתנו לאשה יותר מהמתנות שנתנו לבעל, שאינם חוזרים.

וכ"כ הרמב"ן (שם) וז"ל: ואנן מימר קאמרינן בכולהו מתנות דעלמא אי לאו דעבד ליה נייח נפשיה לא הוה יהיב ליה מתנה וכו', ומצאתי בחיבור א' בתשובות רב האי גאון והרי"ף דאפי' במתנה לחוד בתר נישואין מפסדא.

והנה הרמב"ן כתב בדעת הר"י מיגאש והרי"ף שכתבו שהמתנות חוזרות לבעל כיוון דאדעתא למיקם קמיה אקני אבל אדעתא למיפק לא קניא, וכתב דסברא זו משום שמדינא דגמרא לית לה כלום לפי שמדינא דגמרא מפסדת הכול .

מוכח מדברי הרמב"ן דס"ל נמי כדברי הרא"ה דכל שנתן מתנה גמורה א"י לחזור בו, אלא שהביא מדברי הגאונים שמפסדת שלא מן הדין דכיוון שמרדה קונסים אותו וצריכה להחזיר את כל המתנות שקבלה מן הבעל, ומ"מ כיוון דגדר קנס הוא שמפסדת ודאי הסברא נותנת לומר שבמקרה הפוך (בשהאשה נתנה מתנה לבעלה) לא מפסיד הבעל.

ואף הרשב"א (בשו"ת הרשב"א חלק ב סימן קיב) כתב וז"ל: ובאמת שהמורדת ויוצאת בגט מדעתה בתקנת הגאונים ז"ל, אינה נוטלת כלום משל בעל ואפי' מנה מאתים כדעת הגאונים ז"ל, וכמו שכתב הרב ז"ל [הרי"ף] בהלכות דקנסי' לה בדידה. אבל מ"מ מה שנתן לה במתנה גמורה, מתנה מוחלטת מעכשו שהיא יכולה לתת עכשו לכל מי שתרצה, בזה לא אמרו אלא מוכרת ונותנת וקיים, בין יוצאה לדעתה בין יוצאה שלא לדעתה. וזהו שנראה לי בעניין המתנות הללו.

אמנם הרמב"ם בפי"ד מהל' אישות ה"ח כתב וז"ל:

האשה שמנעה מבעלה מתשמיש המיטה היא הנקראת מורדת וכו' אם אמרה מאסתיהו וכו' ותצא בלא כתובה כלל וכו', ואינה נוטלת משל בעל כלום ואפילו מנעל שברגליה ומטפחת שבראשה שלקחן לה פושטת ונותנת וכן כל שנתן לה מתנה מחזרת אותו שלא נתן לה על מנת שתטול ותצא.

וכ"כ הריטב"א בחידושיו על מסכת כתובות (סד) כתב וז"ל:

והאומרת מאיס עלי שאיני רוצה בו ולא בכתובתו אין לנו לזוז משיטת הגאונים ז"ל שכתבו דקנסינן לה טפי ממורדת גמורה, ואין ממתינין לה ארבע שבתות אלא מתרין בה ואם לא תחזור בה לאלתר הפסידה כל כתובתה ומתנה שנתן לה הבעל סתם.

היוצא מכל הנ"ל דבמתנה שנתן הבעל לאשה נחלקו הראשונים דדעת רב האי גאון והרי"ף והר"י מיגאש והרמב"ם דהמתנה חוזרת לפי שלא נתן לה ע"מ שתצא, ודעת הרמב"ן והרא"ה (וכן הובא נמי בר"ן כשיטה אחרונה) דאין מתנתו של הבעל חוזרת אליו.

לעניין מתנות האשה לבעל הבאנו לעיל מדברי המאירי דס"ל שאף מתנות שהאשה נתנה לבעלה חוזרת אליה שלא נתנה לו ע"מ שתצא, אמנם ראינו לעיל מדברי הרא"ה והרמב"ן דפליגי עליה וכתבו בפירוש שכל מתנה שניתנת אינה חוזרת לעולם.

ומ"מ כיוון שראינו שהרא"ה והרמב"ן והרשב"א פליגי על דברי המאירי, ועוד שבפשטות רוב דברי הראשונים (הרמב"ן הרשב"א והריטב"א ועוד) התחבטו והתקשו ליישב דברי הגאונים שמתנת הבעל חוזרת והעמידוהו שזהו קנס לאשה ובודאי לא אמרינן איפכא (לקנוס את הבעל במתנת האשה), וא"כ דיינו במה שהתקשו על הראשונים ולא נוסיף את האחרונים, ובודאי שלא נאמר מסברא על מתנות האשה שיחזרו, וא"כ שיטת המאירי שיטה יחידאה היא נגד רוב פשטות דברי הראשונים, ובפרט שהמאירי בעצמו מציין שפליגי בה הגאונים, ואולי תליא במנהג המקום ואין לנו לחדש בזה לסבור שלא כסברא המסתברת.

והנה כל דין זה, הוא רק אם הוא אנו מגדירים את המתנה שהאשה נתנה לבעל הוא כדין נכסי מלוג אבל לפי דברינו לעיל שהרישום בטאבו הוא קניין גמור ושייך לבעל הרי בודאי שא"צ להחזיר, שהרי דעת רוב הראשונים וכן דעת הרמב"ם והשו"ע פסקו שמורדת מאיס עלי נוטלת נכסיה הקיימים בין בנכסי מלוג ובין בנכסי צאן ברזל, וממילא לפי שיטתם ברור מכיוון שהדירה רשומה ע"ש הבעל א"צ הבעל להחזיר, וכך הוא לשון השו"ע באהע"ז סי' ע"ז ס"ב וז"ל: האשה שמנעה בעלה מתשמיש, היא הנקראת מורדת; ושואלין אותה מפני מה מרדה, אם אמרה מאסתיהו ואיני יכולה להיבעל לו מדעתי, אם רצה הבעל לגרשה אין לה כתובה כלל, ותטול בלאותיה הקיימים, בין מנכסים שהכניסה לבעלה ונתחייב באחריותן, בין נכסי מילוג שלא נתחייב באחריותן, ואינה נוטלת משל בעלה כלום, ואפילו מנעל שברגליה ומטפחת שבראשה שלקחם לה, פושטת ונותנה, וכל מה שנתן לה מתנה מחזרת אותו.

ולכן פשוט וברור שלדעת הרמב"ם והשו"ע מחצית הדירה שנרשמה ע"ש הבעל כבר יצאה מרשותה ואין זה בגדר נכסיה הקיימים ואינה יכולה להוציא מידו.

והנה בפד"ר כרך י' עמוד 335 פס"ד של הגר"ש ישראלי הביא דעת מקור ברוך הובא בבאר היטב סימן ע"ז סק"י שגם במורדת הטוענת מאיס עלי דין המתנות שנתנה האשה כדין נכסי צאן ברזל שאם לא תפסה אין מוציאין מיד הבעל, וכתב הטעם משום כיוון דאנו באים להוציא ממנו, א"כ קיימת סברא הפוכה שעל דעת שתמרוד ותצא ממנו שלא ברצונו לא התחייב ליתן לה, וזהו היפך דעת המאירי הנ"ל,

ולמעשה זהו גם דעת הרא"ם בסימן ט"ז שכתב שאין מתנות האשה חוזרות, והסברא היא כמבואר בדברי הראשונים דאטו מאן דיהיב מתנה לחבריה ולרחמיה ערבא בעי למשקל מיניה דרחים ליה לעולם,

והגר"ש ישראלי זצ"ל כתב לישב דאין סתירה בין דברי הרא"ם למאירי, דהרא"ם איירי במתנות שנותנים לחתן בזמן האירוסין והנישואין שבזה אין המתנות חוזרות כיוון שנותנת משום איקרובי דעתא ואם נתבטלו המתנות תתבטל החתונה לגמרי. אבל במתנות שניתנו לאחר מכן במהלך הנישואין חוזרים לאשה דאדעתא למיפק לא יהיב לה.

אכן לענ"ד נראה לומר דברי הרא"ם איירי בכל מצב גם שניתנו לאחר הנישואין שהרי הסברא אטו מאן דנותן מתנה שאוהב את חבירו צריך ערב שיאהב אותו לעולם שייכת לומר נמי הכא, ובפרט שהמתנה ניתנה במהלך שנות הנישואין מדוע יחזרו המתנות אדרבה הסברא נותנת יותר לכך מאשר בזמן האירוסין שעדיין לא חיו יחד.

ומה שהביא ראיה מפד"ר כרך י"ב (עמוד 185) פס"ד של הגר"ש ישראלי והגר"א גולדשמידט, אינה ראיה דשם איירי בבעל שאין לו גבורת אנשים ובזה פסקו דמה שנתנה האשה לבעל מתנה בזמן הנישואין הוא על דעת חיבת ביאה, ומכיוון שלא הייתה חיבת ביאה הרי שדין המתנות שנתנה האשה לבעל חוזרות אליה.

וראיה לדבר מדברי החתם סופר בשו"ת אהע"ז סימן קמ"א וז"ל: ומ"מ נראה לי הנושא אשה בחזקת כשרות ונתן לה מתנות ואח"כ נודע שהיא אסורה עליו מכבר קודם הנישואין כגון שזינתה מרצונה ביו ארוסין לנישואין או שניבעלה לפסול כהונה בהיותה פנויה ובעלה כהן, וכל כיוצא בזה, נ"ל שכל המתנות חוזרות לבעל, דהכא לא שייך סברת הגאונים הנ"ל דהרי ודאי מאן דיהיב מתנה לחבירו בחזקת שהוא אוהבו ונימצא באותו שעה לא היה אוהבו, בודאי חוזרת המתנה וכו' והכא הרי אזלינן בתר אומדנא דהרי כל הדין בנוי על אומדנא וכמו שכתב בתשבץ, ואומדנא הוא שלא נתן לה מתנות אלא משום חיבת ביאה שלה וכיוון שנימצא שלא הייתה ראויה לביאה שלו ועומדת להתגרש ממנו פשיטא דחוזרים המתנות כולם וכו'.עכ"ל.

וא"כ הוא הדין בבעל דאין לו גבורת אנשים דכל המתנות שהאשה נתנה לו לבעל הוא משום חיבת ביאה וכיוון שנימצא שלא ראוי לביאה, הרי המתנות שהאשה נתנה לו חוזרות אליה. ולכן מכח זה פסקו שם בכרך י"ב הגר"ש ישראלי זצ"ל והגר"א גולדשמידט זצ"ל דהמתנה בטלה, אבל בסתמא בודאי שאין המתנות שהאשה נתנה חוזרות.

ו. מסקנת הדברים

א. רישום מחצית הדירה לזכות הבעל בטאבו מועיל מדין קניין סיטומתא וכן מדין דינא דמלוכתא דינא.

ב. גם אם תמצא יד הדוחה לחלוק על הנ"ל (לא מצאתי), הרי מצינו דעת הר"ח והרא"ה והרמ"א בסימן ע"ז סעיף ב', וכן דעת ר' אליהו מזרחי בשו"ת הרא"ם, והחת"ס, שאין המתנות חוזרות לאשה.

ג. במקום שיש מחלוקת הפוסקים בדין זה, הואיל והבעל מוחזק במחצית הדירה, אין מוציאין מידו.

בהתאם לכל האמור יש לפסוק כי דירת הצדדים הרשומה ע"ש שני בני הזוג תחולק ביניהם בחלקים שוים.

עד כאן דעת דיין ב'.

דעת דיין ג'

להלן הערות, השלמה ותוספת לדברי חבריי הדיינים הרה"ג שליט"א.

אני מצטרף לדעת כבוד ידידי ועמיתי שגם בנידון זה הרישום בטאבו קובע את הבעלות ואת הקניין בפועל בדירה מדין סיטומתא ומנהג המדינה ודינא דמלכותא כמבואר בפד"ר א' עמ' 283 ואילך. איני מסכים להבחנה שעשה כבוד ידידי ועמיתי (דיין א') שבנידון זה הואיל וכספי הירושה שקבלה האישה בירושה במהלך הנישואין היו במעמד של נכסי מלוג, הרי שגם רכישת הדירה בכספים אלה לא שינתה את מהותם כנ"מ, למרות הרישום בטאבו בחלקים שווים. לדעת עמיתי הרישום בטאבו בנידון זה בא רק לבטא את "מעמדו של הנכס כנכס שבו זכויות לשני בני הזוג, גוף הנכס לאישה והפירות לבעל", ולא לבטא בעלות של הבעל במחצית הדירה שנרשמה על שמו.

איני מסכים להבחנה זו מכמה טעמים ואפרש את דבריי. ישנה משמעות משפטית לניהולו של חשבון משותף בו לכל אחד מהשותפים בחשבון זכות לפעול בחשבון ללא כל הגבלה. בפתיחת חשבון, השותפים לחשבון חותמים על עשרות טפסים המגדירים את זכויות וחובות בעלי החשבון כלפי הבנק ומאידך אחריות הבנק כלפיהם. ישנה הבחנה ברורה בין שותף בחשבון לבין מורשה חתימה שיש לו רק יפוי כוח לפעול בחשבון, אך אינו שותף בו. ישנם מגבלות מצד הבנק על מורשה חתימה שלא קיימות כלפי בעל החשבון, ואם מורשה חתימה יבקש לעשות בחשבון פעולה שתעורר חשש או חשד מצד הבנק הם יפנו לבעל החשבון לברר אם גם פעולה זו נעשית על דעתו. בני זוג המנהלים חשבון משותף מגלים דעתם שאין הם מעוניינים בהפרדה רכושית ומרשים זה לזה לנהוג בכספים שבחשבון המשותף ביד חופשית מתוך אימון שלא יעלימו ולא יבריחו זה מזו ובוודאי לא ימעלו בכספים שבחשבון. כדי שבעל יוכל לממש את זכותו באכילת פירות מכספים שהכניסה האישה כנכסי מלוג אין צורך שיהא שותף בחשבון של אשתו, ודי בכך שיהא לו יפוי כוח מאשתו לפעול בחשבון כמורשה חתימה כדי שיוכל לפעול בחשבון ע"פ שיקול דעתו ולאכול מפירות כספי הנכסי מלוג.

גם לדברי הרב אטלס זצ"ל אב"ד חיפה בתיק מח/5199 שהובאו לעיל (עמוד 3), שמשכורתו והכנסותיו של הבעל הנכנסים לחשבון משותף אינם הופכים להיות של האישה בתורת מתנה בעצם הכנסתם לחשבון משותף. כוונתו היא שהבעל יוכל למשוך את כספו והאישה לא תוכל לטעון שהוא לא היה רשאי לקחת ממנה את המתנה שכבר נתן לה. אולם גם לדבריו האישה תהא רשאית לפעול בחשבון כשותף מלא על בסיס אותו אימון שלא תמעל בכספים, ולא תחשב כמורשה חתימה הפועל בחשבון הבעלים. באותה מידה כאשר אישה מפקידה לחשבון משותף כספים שמקורם בירושה שדינם כדין נ"מ אין הם הופכים להיות אוטומטית כמתנה לבעל. כפועל יוצא אם תמשוך כספים שהפקידה חזרה ותבקש מהבעל לנהוג בהם כדין נ"מ תהא רשאית לעשות כן ולא תחשב כמי שחוזרת בה ממתנה שנתנה לבעל. אולם כל עוד לא תעשה כן הרי הבעל פועל בחשבון בכספים אלה כשותף מלא ולא יהא מוגבל לעשות רק דברים שמותר לעשות בנ"מ דהיינו להופכם לקרן שפירותיה מרובים והוצאות מועטות כמבואר בשו"ע אה"ע סימן פ"ה.

דוגמה לדבר, לגבי מעשי ידיה של האישה שהם בגדר "העדפה שע"י הדחק" יש מחלוקת הפוסקים אם הבעל זוכה בהם, ופסק הב"ח בסימן פ' הואיל וזה ספיקא דדינא המוציא מחברו עליו הראיה ולא מוציאים מיד האישה מע"י שע"י הדחק. עיין פד"ר א' עמוד 91 ואילך ופד"ר ב' עמ' 220 ואילך שיטות הפוסקים בזה. כידוע הרבה מעבודות מהן מתפרנסות כיום נשים במפעלים ובמשרות שונות הן בגדר העדפה שע"י הדחק. עיין מה שהאריכו בפד"ר בזה. אם נדון לגבי משכורות שאשה מקבלת מעבודות שהן בגדר העדפה שע"י הדחק שהופקדו לחשבון משותף, האם האישה עדיין בגדר מוחזקת בהם ואין מוציאים ממנה, או שמא בעצם הכנסתם לחשבון המשותף הפסידה מהמוחזקות שלה, ורק אם תמשכם חזרה מהחשבון תוכל לבקש לנהוג בהם נכסי מלוג שהבעל יהפכם לקרן ויאכל רק את פירותיהם. אם נאמר שגם בכספים אלה בחשבון המשותף לא חל שינוי במעמדם מתורת נ"מ, הרי הבעל לא יהא רשאי לעשות בהם כרצונו ויהא חייב להפוך אותם לקרן נושאת פירות מרובים והוצאות מועטות, ואין לו בהם אלא אכילת פירות, וזאת לא שמענו.

בנידון זה אילו רצתה האישה להסיר כל ספק ולהבטיח לעצמה כספים אלה שקבלה בירושה שיישארו בתורת נכסי מלוג היה עליה להפקידם בחשבון על שמה בלבד, ולהורות לבעל לנהוג בכספים אלה כנ"מ שיקנה קרקע או דירה בנכס אחר המניב פירות ויאכל הפירות בלבד. אולם בנידון זה אין נ"מ בבירור שאלה זו לגופה הואיל והצדדים רכשו בכספי הירושה שנכנסו לחשבון המשותף דירה שנרשמה ע"ש שניהם בטאבו, השקיעו בשיפוץ הדירה וחלוקתה לשתי יחידות כ170 אלף ₪, פרעו כל יתרת חוב המשכנתא בדירת המגורים הראשונה בסך 270,000 ₪, רכשו רכב שנרשם ע"ש הבעל ומימנו לימודי נהיגה לשניהם. בפועל לא נותרו בחשבון המשותף כספי ירושה שיש צורך לברר מה גדרם ומעמדם.

כאמור בנידון זה מה שיש לברר הוא אם חלק הדירה שנרכש בכספי הירושה ונרשם ע"ש הצדדים בשווה דינו כדין נ"מ או כמתנה שנתנה האישה לבעל במהלך הנישואין שע"כ נאמר "מאן דיהיב מתנה למאן דרחים ליה, ערבא בעי למשקל מיניה דרחים לי לעלם?!"

כאמור וכפי המבואר בכל הפד"רים שהוזכרו לעיל הרישום בטאבו נחשב כקניין ולא רק כראיה לזכויות שיש לרשומים בנכס. בפד"ר א' עמ' 117בהרכב הגר"א גולדשמידט זצ"ל נקבע:

"לכן אין לבטל בזה"ז רישום המקנה ומחזיק בעלות לזה שנרשם על שמו, מתוך ספיקות אולי לא הייתה כוונה למתנה".

בפד"ר ו' עמ' 252 בהרכב הגרא"י ולדנברג זצ"ל נקבע:

" [...] ראשית יש לומר מכיוון דחוק המדינה הוא שהעברת קרקע מבעלות אחת לבעלות שניה טעונה תמיד העברה בכתב בספרי האחוזה ואחרת נחשבת הבעלות בבעלות קודמת א"כ ייתכן דחל ע"ז הדין של דינא דמלכותא [...] "

כל עסקה במקרקעין מתחילה בד"כ בחתימה על חוזה מכר בין המוכר לקונים שניהם יחד וכ"א לחוד, ונגמרת ברישום הזכויות בטאבו. גם אם הסכם המכר לא נחשב כשטר קניין ע"פ ההלכה הואיל ובד"כ אין בו לשונות מועילים לקניין ע"פ ההלכה, וגם אם לא נחשיב הכסף ששולם בתמורה לרכישת הדירה "כסף קניין" אלא "כסף פירעון" (ע' חו"מ סימן ק"צ ונו"כ שם), הרי שמדין סיטומתא ומנהג הסוחרים בעסקי נדל"ן הסכם המכר מועיל להגדיר את הזכויות החוזיות שרכשו הקונים מכוח הסכם המכר. כאמור בהוראות חוק המקרקעין סעיף 7 (א) שהובא לעיל "העסקה נגמרת ברישום", וכל עוד לא נעשה רישום בטאבו אין כאן אלא התחייבות חוזית לעשות עסקה מכוח הסכם המכר. כל עוד לא נרשמו הזכויות ע"ש הקונים או לא נרשמה הערת אזהרה לטובתם, אם המוכר יבצע עסקה על אותו נכס עם קונה אחר והקונה השני ביצע העסקה בתום לב אחר שבדק שאין הערת אזהרה המונעת את ביצוע העסקה, והוא יספיק לרשום הזכויות שרכש בטאבו הרי יזכה הוא בנכס, אף על פי שהיה קונה ששילם התמורה לפניו כאמור בסעיף 9 להוראות חוק המקרקעין שהובאו לעיל. מבחינת החוק רגע רישום הזכויות בטאבו הוא רגע ביצוע הקניין וממילא מדין סיטומתא יש לראות את הרישום בטאבו כפעולת קניין, כמבואר בפד"ר הנ"ל.

בנידון זה נראה לומר שלא רק משום סתמא דמילתא שרישום בטאבו נחשב לפעולת קניין של העברת בעלות, אלא הייתה כאן כוונה מפורשת מצד האישה במימון רכישת הדירה מכספי הירושה ורישומה בחלקים שווים כמתנה לבעל בבעלות גמורה ולא בתורת נכסי מלוג שהקרן נשאר שלה והבעל רק אוכל פירות.

בדיון בפנינו ביום ו' אדר א' תשע"ו (15.2.16) אמרה האישה:

"היה לי בתודעה שהכסף שלי והירושה לא שייכים לי כי מה שקנתה אשה קנה בעלה. כשהכסף של הירושה הגיע, הבעל פרע בו את המשכנתא בסך 270 אלף ₪ [...] אני התקשרתי לאוסטרליה כדי לתת את פרטי החשבון. לבעל היה חשבון משלו. היה לי לפני החתונה חשבון משלי, והבעל הכניס את עצמו אליו " (שורה 28–32 לפרוטוקול).

נציין גם לדברי הבעל שהגיב לטענות האישה וב"כ בפרוטוקול ואמר:

"לא נכון שהבנק לא הסכים לתת את המשכנתא רק ע"ש אחד מבני הזוג [...] הכספים נכנסו לחשבון משותף, האישה פתחה חשבון פרטי אני לא יודע מדוע הוא נסגר באותו יום [...] היו פעמים שהצעתי לאישה לנהל את החשבון בנפרד והיא ענתה לי שזה יפגע בתחושת האחדות [...] גם את הדירה ב[...] רשמנו ע"ש שנינו למרות שהבאתי שני שליש מהכסף" (מתוך שורות 106–116).

הרי ברור שכדי להפוך חשבון פרטי לחשבון משותף צריך את ההסכמה של בעל החשבון, ולצורך ביצוע שינוי זה יש לחתום על הרבה מסמכים בבנק. אילו סירבה האישה לצירופו של הבעל לחשבונה, הוא לא יכל לעשות זאת בניגוד לדעתה גם אם רצה בכך. אילו רצתה האישה עם קבלת כספי הירושה לפתוח חשבון חדש על שמה בלבד, איש לא יכל למנוע זאת, כמו שאיש לא יכל למנוע העברת כספי הירושה לחשבון ע"ש האישה בלבד. גם אם האישה מסרה פרטי החשבון המשותף לצורך העברת כספי הירושה כדי לשמור על תחושת האחדות, הרי בסופו של יום זו הייתה בחירה שלה, ולניהול חשבון משותף יש משמעויות משפטיות.

עם תודעה והבנה של האישה שכספי הירושה שייכים לבעל מדין מה שקנתה אישה, הרי ודאי כאשר חתמה על הסכם מכר והדירה נרשמה בטאבו בחלקים שווים היא הבינה שזה בבעלות גמורה של הבעל ולא רק בתורת נכסי מלוג. לפיכך איני מסכים לעמדת עמיתי לעיל שבני הזוג התנהלו ע"פ ההלכה הפסוקה של: "נפלו לו כספים ילקח בהם קרקע והוא אוכל פירות". אם הבעל היה מתייחס לכספים אלה כנ"מ היה מנוע מלקנות רכב שערכו הולך ופוחת ולא היה מממן לעצמו לימוד נהיגה עד קבלת רישיון נהיגה מכספים אלה.

האישה קבלה בירושה כמיליון מאה שבעים אלף ₪. אילו רצתה האישה שכספי הירושה או הדירה שנקנתה מכספים אלה יהיו בגדר נכסי מלוג, הייתה רוכשת את הדירה בבית שמש במימון מלא מכספי הירושה בסך 850 אלף ₪ בלא לקחת משכנתא כלל, מבצעת בה את השיפוץ כפי שעשו לחלוקתה לשתי יחידות בסך 170 אלף ₪ ורושמת אותה בטאבו ע"ש בלבד, ואומרת לבעלה הנה דירת נכסי מלוג שלי עומדת לרשותך לאכילת פירותיה דהיינו שכר הדירה המתקבל מהשכרת היחידות.

במקום זאת החליטו הצדדים לפרוע המשכנתא הרובצת על דירת המגורים שלהם בסך 270 אלף ₪, ולקחו משכנתא בסך 350 אלף למימון הרכישה בבית שמש ורכשו רכב שכולל השיפוץ והתיקונים הנדרשים עלה לדברי האישה כ־50 אלף ₪, ומימנו לעצמם לימודי נהיגה עד לקבלת הרישיון. התנהלות זו מלמדת ששני הצדדים לא התייחסו לכספי הירושה כנכסי מלוג, אלא ככספים משותפים שניתן לסלק בהם את כל יתרת חוב המשכנתא ולקנות רכב ולממן לימודי נהיגה. הרי היה עדיף לאישה שלא לפרוע משכנתא בדירה המשותפת, ובמקום זאת לרכוש על שמה בלבד דירה ללא משכנתא. יש להניח שקרוביה ובני משפחתה של האישה שהיו מעורבים בהעברת הירושה וידעו ממנה, אילו חשבו לנכון לייעץ לאישה לשמור על זכויותיה בכספי הירושה היו מנחים אותה לפעול בהתאם ולהחזיק הכספים בחשבון נפרד ולדאוג לרישום הדירה על שמה בלבד, או לעשות הסכם ממון המסדיר את יחסי הממון שלהם ביחס לכספי הירושה. העובדה שלא נעשה דבר אלא אדרבה האישה אפשרה לבעל לפעול בכספים אלה ככספים משותפים בהתאם להבנתה הנ"ל שמה שקנתה אישה קנה בעלה, הרי ודאי הייתה כוונתה ברישום הדירה למתנה גמורה. גם הסוברים שרישום בטאבו אינו מביע קניין כי ייתכן והרישום נעשה כך בגלל אי נעימות של כניסה לחיי הנישואין, או לצורך קבלת משכנתא ועוד, הרי ביחס לכספי הירושה שהתקבלו במהלך הנישואין סברות אלה אינם, ולא צריכה להיות כל אי נעימות מהפקדת הכספים בחשבון על שמה בלבד או דרישה לרשום הנכס על שמה בלבד.

לדעת כבוד עמיתי שכספי הירושה נותרו בגדר נ"מ וכך גם הדירה שנרכשה מכוחם, א"כ כך צריך להיות גם ביחס ל־270 אלף ₪ ששולמו לסילוק כל יתרת המשכנתא בדירה הראשונה. מדוע לראות את האישה כפורעת חוב בעלה בכספים אלה. מדוע הסיק (בסעיף ז' ע' 16 לעיל) שהואיל וכספים אלה כבר לא קיימים אין הבעל חייב להשיב לאישה כספים אלה או החלק היחסי שנרכש כנגדם בדירה. פירעון משכנתא אינו סילוק חוב רגיל שיש להתייחס אליו כמבריח ארי. הבנק מובטח בפירעון ההלוואה שנתן מכוח השעבוד על הדירה, ובאם המשכנתא לא תפרע יעמידו הנכס למכירה לצורך גביית החוב כולל גביית כל ההוצאות הכרוכות בכך. הבנק כמו כן מובטח בפירעון החוב עד שאם פונים אליהם בבקשה לסילוק מוקדם של המשכנתא ישנה דרישה לתשלום בגין פירעון מוקדם. משמעות המשכנתא היא שהבנק כעין שותף בנכס בחלק היחסי שכנגד יתרת חוב המשכנתא. בהתאם לכך כאשר הצדדים מסלקים את יתרת החוב המשמעות היא שהם רוכשים את אותו חלק יחסי בדירה שאותו יכול היה הבנק לממש אם המשכנתא לא הייתה נפרעת. לפיכך אם נתייחס לדירה שנרכשה בב"ש כנ"מ, מאותם נימוקים יש להתייחס לחלק היחסי שנרכש בפירעון המשכנתא של הדירה ב[...] בסך של 270 אלף ₪ כנכסי מלוג וחלקה של האישה יגדל בהתאם למרות שבטאבו הדירה רשומה בחלקים שווים.

כאמור לדעתי הואיל והרישום בטאבו קובע את הבעלות כמבואר בפד"רים הנ"ל אזי בשני המקרים הן ברכישת הדירה בבית שמש והן בפירעון המשכנתא לדירה ב[...] בסך 270 אלף התכוונה האישה לתת זאת כמתנה גמורה לבעל. בפרט בנידון זה כאשר ישנו גילוי דעת מפורש של האישה בפנינו שהצהירה: "היה לי בתודעה שהכסף שלי והירושה שלי לא שייכים לי כי מה שקנתה אישה קנה בעלה", אזי ודאי שהתכוונה בחתימת הסכם המכר וברישום בטאבו בחלקים שווים כמתנה גמורה לבעל.

לדברי ערוך השולחן בחו"מ סימן ס' אות כ"א וסימן ס"ב אות ו' שהביא כבוד עמיתי כבר התייחס הגרח"ג צימבליסט בפד"ר י"א עמ' 128 שכתב שגם לדברי ערוך השולחן שהדיינים צריכים לבדוק אולי היו טעמים אחרים לרישום בטאבו ולא הייתה כוונה להקנות, הרי עדיין נותר ספק שמא נתכוונו למתנה וממילא אין להוציא ממי שנרשם על שמו. כאמור בנידון זה ישנו גילוי מפורש בדברי האישה ואין ספק שהתכוונה למתנה.

כאמור לעיל גם כאשר אין גילוי מפורש למתנה הרישום בטאבו נחשב למעשה קניין. דברי הערך שי בחו"מ סימן ס' סעיף י"ב וערוה"ש הנ"ל מתייחסים למציאות שהייתה נהוגה אצלם שכל עסקה הייתה כרוכה בהסכם בכתב כאמור בדבריו: "והקניין הוא בשטר שנותן תחילה המוכר ללוקח והטאבולציא רק לזכרון וראיה מי קודם." ולכן יש לבדוק מי הם הצדדים להסכם ומי שילם למי ולא להתייחס לטאבולציה כי ייתכן שיבקשו לרשום מי שלא היה צד לעסקה מטעמים שונים. אולם במציאות שלנו כאמור בהוראות חוק המקרקעין שהובאו לעיל גם כאשר ישנו הסכם מכר הוא רק בגדר התחייבות לעשות עסקה, והעסקה נגמרת ברישום בטאבו בלבד. כידוע העברת בעלות בטאבו יכולה להיות גם ללא תמורה ובלי הסכם מכר, ודי בתצהיר להעברה ללא תמורה מאב לבן או מאח לאח/ות, מכוח תצהירים להעברה ללא תמורה מבוצעת העברת הבעלות בטאבו שמבטאת את פעולת הקניין להעברת הבעלות.

כבוד עמיתי העיר על דברי הבית יצחק (לעיל עמ' 9) שהרישום ברשויות קובע את הבעלות נאמר רק לגבי חו"ל, אולם בארץ שיש לביה"ד סמכות להורות ללשכה לרישום מקרקעין לבצע חלוקה בשונה ממה שרשום בטאבו, הרי שהרישום בטאבו לא קובע בעלות סופית אלא מבטא את זכות הבעל בנכס באכילת נכסי מלוג. ע"כ אעיר שאכן לביה"ד הסמכות לקבוע את אופן חלוקת הרכוש של בני הזוג, אך לא מכיוון שהרישום בטאבו לא קובע בעלות, אלא אף על פי שהרישום קובע בעלות ביה"ד רשאי לקבוע חלוקה בשונה מהרישום מנימוקים שיינתנו בהחלטה. אולם אם לדוגמה יהיו צדדי ג' שירשמו עיקול על חלקו של הבעל בדירה בגלל חובות או הלוואות שהבעל לקח אפילו מלפני הנישואין, הלשכה לרישום מקרקעין לא תקבל הוראת ביה"ד להסיר העיקול של צד ג' מכיוון שהדירה היא נכסי מלוג של האישה, הואיל וכלפי צד ג' אין סמכות לביה"ד לקבוע בעלות בשונה מהרשום בטאבו. גם כלפי הצדדים הסמכות היא להורות על חלוקת רכוש ולא מכיוון שהרישום בטאבו לא קובע בעלות. כפי שהתבאר בפד"רים הנ"ל נקבע שגם בארץ הרישום בארץ נחשב מעשה קניין ומבטא בפועל את הבעלות על הנכס.

לדברי המאירי והמקור ברוך עליהם נשען הגר"ש ישראלי זצ"ל בפד"ר י' עמ' 335 התייחס הגרח"ג צימבליסט שליט"א בפד"ר י"א עמ' 129 כמובא לעיל ואף שהגר"ש ישראלי נשאר בדעתו בפד"ר י"ב עמ' 184 כמובא לעיל, מכלל ספק לא יצאנו והואיל והבעל מוחזק בחלקו הרשום בטאבו המוציא מחברו עליו הראיה. הגרח"ג צימבליסט התבסס על פשטות דברי החת"ס שבכל מתנות שנתנה היא לו אף כשמגרשה נגד רצונה אינו צריך להחזיר לה המתנות ע"ייש בפד"ר י"א עמ' 129 ועיין עוד מה שכתב בעמ' 257 בנידון אחר להסביר דעת החת"ס בשם הר"א מזרחי והר"א ששון.

עד כאן דעת דיין ג'.

פסיקתה

לאור כל האמור ביה"ד מחליט ברוב דעות:

א. הדירות בבית שמש וב[...] הם רכוש משותף ויתחלקו בין הצדדים בחלקים שווים אחר קיזוז יתרת חוב המשכנתא על הדירה בבית שמש ויתר החובות המשותפים הרובצים על שתי הדירות.

ב. האישה זכאית למחצית שווי הרכב למרות שנרשם ע"ש הבעל בלבד, הואיל והבעל הצהיר בפנינו שהאישה שלחה אותו לרכוש את הרכב לשימוש שניהם, ונרשם על שמו מטעמים פרקטיים ולא הייתה כוונה לתת לו אותו במתנה, וגם האישה התייחסה לרכב כמשותף (עיין סיכומי האישה).

ג. ביחס לדרישה לתשלום דמי שימוש מהבעל הגר בדירה המשותפת ב[...] בגפו, מבהיר ביה"ד הואיל ולא הייתה מניעה הלכתית או חוקית שמנעה מהאישה לגור באותה דירה, והיא נמנעה מכך על פי שיקול דעתה והבנתה, הבעל אינו חייב לשלם שכ"ד ראוי, כפי שהאישה לא שילמה שכ"ד ראוי בתקופה שבה היא נותרה לגור לבד בדירה. אולם מיום הגירושין ואילך, הואיל וקיימת מניעה למגורים משותפים, יש מקום לחייב דמי שימוש ראויים, וביה"ד ידון בכך בבא העת.

ניתן ביום י"א אדר ב' תשע"ו (21.03.2016).

הרב אוריאל לביא – אב"ד הרב שלמה תם הרב דוד מלכא