ייתרונה של עמדה אובייקטיבית של אפוטרופוסית לדין וגובה הסף הנדרש משום כך להתיר ערעור על אימוצה

ב"ה

תיק 961861/17

בבית הדין הרבני הגדול ירושלים

לפני כבוד הדיינים:

הרב שלמה שפירא, הרב ציון לוז־אילוז, הרב דניאל אדרי

המבקשת: פלונית (ע"י ב"כ עו"ד חן חג'ג')

נגד

המשיב: פלוני (ע"י ב"כ עו"ד אברהם שלג)

הנדון: ייתרונה של עמדה אובייקטיבית של אפוטרופוסית לדין וגובה הסף הנדרש משום כך להתיר ערעור על אימוצה

פסק דין

א. לפנינו בקשת רשות הערעור של המבקשת ובצידה תגובת המשיב.

עיינו היטב בבקשה ובנימוקיה מחד גיסא ובתגובת המשיב מאידך גיסא. עיינו גם בחומר שבתיק בית דין קמא ובחומר שמהליכים קודמים בבית דיננו והגענו למסקנה כי דין הבקשה להידחות תוך חיוב המבקשת בהוצאות משפט לטובת המשיב ולטובת אוצר המדינה.

ב. החלטתו של בית דין קמא שעליה נסובה בקשת רשות הערעור היא החלטה זמנית והיא המשך של החלטה זמנית קודמת. בהחלטה קודמת הועברה שמשמורת (שהייתה משותפת אם כי המבקשת טוענת כי לא חולקה בפועל בחלקים שווים) לידי המשיב באופן זמני, תוך שבית הדין קמא קובע כי ישקול את החזרת המצב לקדמותו על בסיס טובת הילדים ושינוי בהתנהלותה של האם שמחמתה הוסקה המסקנה כי טובתם דורשת את העברת המשמורת למשיב.

ההחלטה שבגינה הוגשה בקשת רשות הערעור היא החלטה שדחתה בקשה להשיב את הגלגל אחור לעת הזאת, חודשים ספורים לאחר ההחלטה על העברת המשמורת, אך לא דחתה את הרעיון של החזרת המשמורת לאם (או המשמורת המשותפת) מעיקרו אלא את הבקשה כי המשמורת תוחזר גם כעת.

לאמור, החלטת בית דין קמא אינה סוטה מהעיקרון שנקבע בהחלטתו הקודמת, שהיא החלטה חלוטה זה מכבר, אלא עוסקת במועד יישומו ובשאלה אם בשלו התנאים להחזרת המשמורת.

טענת המבקשת כי ההחלטה מנוגדת להחלטה קודמת – אין לה אפוא מקום ומוטב היה לה שלא תיטען.

ג. ההחלטה נסמכה על עמדתה של האפוטרופוסית לדין שמונתה לילדים. גם בהקשר זה אין מקום לטענות המבקשת, ששתיים הן:

האחת כי בהחלטה נאמר כי היא נסמכת על המלצות מקצועיות בעוד למעשה מדובר בהמלצה אחת בלבד.

השנייה עניינה בוויכוח עם עמדתה של האפוטרופוסית לדין לגופה.

ד. הטענה הראשונה אף היא טענה מוזרה, בלשון המעטה.

ברי וידוע כי המלצות מקצועיות אינן צריכות להיות מטעמם של כמה גורמי מקצוע ועל דרך כלל ממונה גורם אחד ליתן חוות דעת. שיקול הדעת אם להסתפק בהמלצה זו או אחרת או אם לקיים דיון ולחקור את המומחה שמונה, או בענייננו את האפוטרופוסית לדין, הוא שיקול המסור לבית הדין, ואף אם מי מהצדדים חלוק עליו רחוק הדבר מלהיות בגדר 'טעות הנראית לעין בשיקול הדעת' המקימה עילת ערעור על פי תקנות הדיון.

עצם ההתנסחות בלשון רבים, גורמי מקצוע, או בלשון יחיד – אין לה משמעות, מדובר בשיגרא דלישנא בלבד ובדרך ניסוח מקובלת המתארת את כלל מערכת קבלת ההחלטות בנושאים אלה הנסמכת בכל מקרה לגופו על חוות דעת מקצועית ובכלל כולו על חוות דעת מקצועיות בלשון רבים. הנמקתה של בקשת ערעור בהיטפלות לדקדוקי נוסח מעין אלה היא פחות אפילו מדקדוקי עניות.

ה. אשר לטענה השנייה נאמר זאת:

עיינו בעמדתה של האפוטרופוסית לדין שהוגשה לבית דין קמא ולא מצאנו יסוד לדחות את עמדתה, עמדה מנומקת ומבססת לפחות לכאורה. היסמכותו של בית דין קמא על דבריה היא מסתברת ומתקבלת על הדעת וודאי אינה בגדר טעות, ולא כל שכן טעות הנראית לעין, בשיקול הדעת.

גם באשר לשאלת קיום או אי־קיום דיון אין מקום להלין. בית דין קמא מכיר את הצדדים לפני ולפנים מהתדיינויות ארוכות, כתבי טענותיהם היו לפניו וכמותם גם העמדה הניטרלית של האפוטרופוסית לדין, ומוסמך הוא לשקול אם לשם ההכרעה בין העמדות נחוץ דיון פרונטלי אם לאו.

נזכיר את העיקרון שנקבע זה מכבר הן בפסיקת בית הדין הן בזו של בג"ץ ושלפיו למומחה מטעם בית הדין ולעמדתו משקל יתר ועל דרך כלל אף אין חובה לאפשר את חקירתו ולעמתו בדיון עם טענות אחד הצדדים נגדה, ויפים הדברים – הוא הדין והוא הטעם לאפוטרופוס לדין.

כך בית הדין הרבני הגדול בתיק 7894-62-1 (פלונית נ' ארנטרוי (1.4.2008)), בהסתמך על הוראות תקנה 258(יב) לתקנות סדר הדין האזרחי:

בית הדין, כמו כל בית משפט, רשאי למנות מומחה מטעמו אף ללא הסכמת בעלי הדין. האובייקטיביות של מומחה מטעם בית הדין גדולה יותר ממומחה הממונה על ידי בעל דין, אשר מטבע הדברים מצפה לתוצאה מסוימת במשפט המתנהל בעניינו. בדרך כלל, יסמוך בית הדין את ידיו על חוות דעת המומחה ומסקנותיו ולא יסטה מהן אלא אם קיימת הצדקה עובדתית או משפטית יוצאת דופן לעשות כן. מעמדו העדיף של מומחה מטעם בית הדין מביא גם לכך כי ככלל הוא אינו אמור להיחקר על חוות דעתו אלא ברשות בית הדין.

עמדה דומה נקט בית הדין הגדול לא מכבר במותב ששניים מחבריו הם חברי מותב זה בהחלטה מיום ג' באדר התשפ"א (15.2.2021) בתיק 970523/20 (לא פורסמה) וכך קבע מותב אחר של בית דיננו שגם בו חבר אחד מחברי מותב זה בפסק דינו מיום ביום כ"ז בשבט התשפ"א (9.2.2021) בתיק 1292666/1, תוך שהביא גם מדברי בג"ץ שבעצמו הביא מדברי בית הדין הגדול בתיק 7894-62-1 הנ"ל, וכדלהלן:

עמדת בית הדין דנן בהחלטה זו דומה להכרעה של בג"ץ בעתירה שעסקה בזכות צד מן הצדדים לחקור מומחה שנתן חוות דעת מקצועית לבית הדין ושבית הדין סירב לזמנו לחקירה:

בבג"ץ 5352/18 בהרכב השופטים הנדל, עמית וגרוסקופף, כתב השופט גרוסקופף את הדברים הבאים:

חריגה לכך היא הטענה הנוגעת לזכות לחקור את האקטואר. כאמור, העותר טוען נגד העובדה כי לא ניתנה לו האפשרות לחקור את האקטואר שמינה בית הדין הרבני [...]

ויובהר: עד כמה שניתן להבין מן העתירה, טענות העותר מופנות הן נגד העובדה כי בתי הדין הרבניים אינם מכירים בזכות קנויה של בעלי הדין לחקור עדים מומחים הממונים על ידי בית המשפט (ראו סעיף 87(ב)(2) לעתירה. להלן: "הטענה העקרונית"), והן נגד החלטת בית הדין הרבני האזורי (ובית הדין הרבני הגדול בעקבותיו), שלא לאפשר את חקירת המומחה בהליך הקונקרטי שבו מעורב העותר (להלן: "הטענה הקונקרטית").

לגבי הטענה העקרונית ייאמר כך: האקטואר הוא מומחה שמונה על ידי בית הדין הרבני האזורי. תקנה 258(יב) לתקנות סדר הדין האזרחי, התשמ"ד – 1984 (להלן: "התקנות"), שכותרתה "חוות דעת של מומחה בענייני משפחה" קובעת בסעיף קטן (א) כי בית המשפט לענייני משפחה רשאי למנות מומחה מטעמו, אשר יגיש לו חוות דעת בכתב. עוד קובעת התקנה כי:

"(ד) בעל דין רשאי להגיש למומחה שאלות הבהרה בכתב על חוות דעתו בתוך שבעה ימים מיום שקיבל את חוות הדעת, והמומחה ישיב על השאלות בכתב בתוך שבעה ימים מיום שקיבל את השאלות.

(ה) מומחה שמינה בית המשפט לא יוזמן להיחקר על חוות דעתו אלא ברשות בית המשפט, ובלבד שהוגשה בקשה מנומקת לחוקרו בתוך שבעה ימים מיום קבלת התשובות לשאלות ההבהרה."

תקנות הדיון בבתי הדין הרבניים בישראל, התשנ"ג, אינן כוללות התייחסות לסוגיה של מינוי מומחה על ידי בית המשפט בכלל, ולסוגיה של חקירת מומחה שכזה, בפרט. ואולם בית הדין הרבני הגדול (ראו תיק (גדול) 7894-62-1 פלונית נ' ארנטרוי [פורסם בנבו] (1.4.2008)) קבע זה מכבר, בהסתמך על הוראות תקנה 258(יב) לתקנות, כי "בית הדין, כמו כל בית משפט, רשאי למנות מומחה מטעמו אף ללא הסכמת בעלי הדין. האובייקטיביות של מומחה מטעם בית הדין גדולה יותר ממומחה הממונה על ידי בעל דין, אשר מטבע הדברים מצפה לתוצאה מסוימת במשפט המתנהל בעניינו. בדרך כלל, יסמוך בית-הדין את ידיו על חוות דעת המומחה ומסקנותיו ולא יסטה מהן אלא אם קיימת הצדקה עובדתית או משפטית יוצאת דופן לעשות כן [...]"

קביעה עקרונית זו אינה מגלה עילה להתערבות, לאור זאת שעולה היא בקנה אחד עם הוראות תקנה 258(יב) לתקנות, אשר הרציונל העומד בבסיסה שריר גם כאשר מדובר בדיון בענייני משפחה המתנהל במסגרת בית הדין הרבני [...]

מדובר בסוגיות שבשיקול דעת הערכאה המבררת בהתאם לנסיבות המקרה, ואלו אינן מגבשות עילה להתערבותו של בג"ץ, לא ככלל, ולא במקרה שלפנינו.

הדברים האמורים במומחים שונים המתמנים ליתן חוות דעת לבית הדין או לבית המשפט יפים הם גם לעניין מעמדו העודף של אפוטרופוס לדין המתמנה על קטין, בהשוואה לעמדותיהם של הורי הקטין. להורים אינטרסים משלהם ונקודות מבט משלהם. לצערנו יש מן ההורים שמעמידים את רצונותיהם וצורכיהם מעל אלה של ילדיהם, ויש שאינם מסוגלים להבחין אל נכון בין אלו לאלו.

במקרים שבהם מצאו ערכאות שיפוטיות לנכון גם למנות לקטינים אפוטרופוס לדין – זו לבדה ראיה לכאורה כי מצאו כי אכן ההורים באותו מקרה הם מסוג זה שקשה לסמוך עליו, על שיקול דעתו ועל יכולתו להפריד בין רצונו שלו לבין טובת הילד ולהעדיף את זו האחרונה.

האפוטרופוס לדין הוא גורם אובייקטיבי שערכאות שיפוטיות סמכו ידיהן עליו וכל האמור לגבי חוות דעותיהם של מומחים שונים – הוא הדין והוא הטעם לגבי אלה שלו, ואף קל וחומר הוא שכן אפוטרופוס לא רק מתמנה ליתן חוות דעת אלא מקבל אף אחריות על טובתו של הקטין.

נביא בעניין זה גם מדברי אחד הח"מ בתיק 1193314/11, בהחלטה מיום כ"ב בטבת התשפ"א (6.1.2021):

[...] האמור כאן כולו נכון במשנה תוקף בעניינם של צדדים שכפי שאמרנו לעיל מחויבותם הראשונית לטובת הקטינים כעיקרון־על הגובר על אינטרסיהם שלהם הוטלה בספק. ספק זה מועצם נוכח העובדה שלקטינים אף מונתה אפוטרופוסית לדין [...]

הצדדים מציגים עצמם – כל אחד את עצמו – כדואגים לטובת הקטינים, ואנו מפקפקים בכך כאמור, ונוסיף ונאמר כי אף אם נניח כי כהורים חפצים הצדדים בטובת ילדיהם, ואפילו נניח גם כי אכן מוכנים הם לבכר את זו על האינטרסים הצרים שלהם עצמם, עדיין יש מקום לחשוש – ופקפוקנו האמור לעיל קשור גם בכך – כי אין הם מצליחים ואולי אין הם מסוגלים לבדל בין הדברים וכי האינטרסים האישיים מחד גיסא והתחושות השליליות של כל אחד מההורים כלפי האחר מאידך גיסא מסמאים את עיניהם מלראות את טובת הקטינים אל נכון. גם הטענות בנוגע להחלטותיו של בית דין קמא, מושא בקשת רשות הערעור, צריכות להיבחן באור זה.

מטעם זה ואף בלעדיו מעצם העובדה שמונתה כאמור אפוטרופוס לדין לקטינים, ומאחר שהנידון הוא עניינם של הקטינים, דומה שראוי היה שעמדתה של זו תישמע לגופם של דברים ולא רק בנוגע לשאלת יישומם ולשאלת ההשלכות שבדיעבד על הקטינים.

בנסיבות אלה סבורני כי השאלה אם יש יסוד של ממש לטענות כי החלטת בית הדין לא נתנה לטובת הקטינים או לחוות הדעת בעניינה של זו את המשקל הראוי, יסוד שעליו אפשר להשתית היעתרות לבקשת רשות ערעור ולבחינת הטענות אף שאין מדובר בערעור בזכות, ראוי שתיבחן לאור עמדתה של האפוטרופוס לדין שעליה נסמכו הידיים ושאותה יש לראות כאמונה על עמדה המייצגת את טובת הקטינים עצמם ולא את רצון הוריהם או מה שעיניהם הטוחות של ההורים רואות כטובת הקטינים מתוך ראייה המשוחדת על ידי האינטרס האישי או התחושות של איש כלפי עמיתו.

ו. אין זאת אומרת כמובן שאי אפשר לעולם לסתור את עמדתו של אפוטרופוס לדין. אולם מתן רשות ערעור על החלטה שהחליטה לאמץ את דעתו של זה, או על יסוד קבלתה של החלטה זו על בסיס כתבי טענות וללא דיון פרונטלי – אינו דבר שייעשה בנקל, ובייחוד לאחר שעיוננו בדברי האפוטרופוסית לדין העלה כי לכאורה דבריה מתקבלים על הדעת.

גם בעניין זה ניתנה החלטה באותו תיק (ביום ז' בשבט התשפ"א – 20.1.2021) שבה נאמר:

יובהר כי אין משמעות הדברים בהכרח כי עמדת האפוטרופוסית לדין תאומץ, הסמכות היא של בית הדין [...] אלא שהנחת המוצא היא כי בענייננו יכולים אנו להיות בטוחים שהאפוטרופוסית לדין פועלת על פי שיקולי טובת הילדים, כפי שהיא רואה אותה, יותר משאנו יכולים להניח כך בנוגע להורי הילדים [...] בעוד בנוגע לבקשה שמטעם ההורים עצמם ניטה יותר להסתייג ממתן רשות ערעור על החלטת ביניים, בייחוד על רקע המאבק המשפטי המתמשך בעצימות גבוהה מזה זמן ועל רקע דברינו בהחלטות שבערעורים או הליכי בקשות רשות ערעור קודמים, הרי שבנוגע לבקשה התואמת גם לעמדת האפוטרופוסית לדין יש יסוד לסברה כי טובת הילדים אכן עלולה להיפגע וכי הדבר מצריך ומצדיק את בדיקתו של בית דיננו, במסגרת דיון בערעור, ואת הכרעתו אם צודקת החלטת בית דין קמא אם לאו [...]

(שתי ההחלטות פורסמו.)

הדברים האמורים התם יפים גם להכא, תיאור המצב שתואר שם הולם אף את המצב – המוכר אף מהליכים קודמים – בעניין שלפנינו ככפפה ליד, וכמעט דומה כי הדברים נכתבו מלכתחילה בהליך זה.

ז. אף ערעור בזכות צריך להראות טעות לכאורה בהלכה – מה שאינו נוגע לטענות שלפנינו, או טעות הנראית לעין בשיקול הדעת או בקביעת העובדות. מתן רשות ערעור כשאין זכות ערעור – מצריך כך שבעתיים, וכשלא זו בלבד שמצד הטענות לגופן מתקשה עינינו לראות טעות כזו אלא שנדרשים אנו לייחס אותה גם לבית דין קמא עצמו וגם לאפוטרופוסית לדין – דחיית בקשת רשות הערעור נכונה ומתחייבת שבעים ושבעה.

וכל זאת אף לו הייתה בקשת רשות הערעור מוגשת במועדה, לא כל שכן שגם הוגשה באיחור – ודי היה בכך כדי לדחותה, ולא כל שכן שדי בכל האמור לעיל כדי שלא להיעתר לה ולהתיר את הערעור למרות האיחור מה שמצריך בדרך כלל את שכנועו של בית הדין כי סיכויי הערעור טובים הם ובנוסף את שכנועו כי יש טעם לאיחור – ולא את זה ולא את זה לא מצאנו בבקשה שלפנינו.

ח. העולה מכל האמור הוא שדינה של הבקשה להידחות.

בהליך קודם בעניינם של הצדדים שלפנינו – אף הוא הליך שעסק בסוגיה זו עצמה, בגלגול הקודם, נקבע בהחלטתו של אחד החתומים מטה כדלהלן:

החלטותיו של בית דין קמא הן כאמור החלטות זמניות. עיון בגוף ההחלטות ובחומר שבתיק מלמד כי ניתנו לאחר שיקול דעת ודיון מעמיק לרבות שמיעת עדויות של מנהלת בית הספר והמחנכת שגם על בסיסן גיבש בית הדין את מסקנתו בדבר ההכרח בהעברת המשמורת באופן זמני לידי האב, המשיב, בשל מחדליה של האם שהביאו לנזקים חינוכיים וחברתיים של ממש לילדים ושהימשכם עלול להביא להחרפתם של הללו עוד.

זו ההחלטה העיקרית שחברותיה הן טפלות אליה ונגררות אחריה כאמור.

האמור בהחלטה זו נכון גם עתה, גם עתה מדובר בהחלטה שאינה אלא המשך של אותן החלטות זמניות שנקבע כי ניתנו לאחר שיקול דעת ודיון מעמיק.

בהמשך אותה החלטה נאמר:

מעיון בחומר נראית ההחלטה סבירה ולמעלה מכך והסיכוי כי הליך ערעור יביא להפיכתה נראה קלוש ביותר.

סיכוייו הקלושים של ערעור הם טעם שלא ליתן רשות ערעור במקום שנצרכת רשות כזו ושלא לעכב את ביצוע ההחלטות אף במקום שהערעור עצמו הוא ערעור בזכות [...]

גם אלה דברים שלא נס ליחם ושכוחם יפה אף לעניין הבקשה הנוכחית.

בסיומה של אותה החלטה נקבע:

אין מקום להרשות ערעור על החלטותיו של בית הדין האזורי בנוגע למשמורתם הזמנית של ילדי הצדדים [...]

לפנים משורת הדין איני מחייב את המבקשת הפעם בהוצאות משפט בגין הבקשות, ובפרט אלה שבגלגול חוזר, אף שבמידה רבה אפשר לקבוע כי מדובר בבקשות טורדניות וקנטרניות ואפשר גם לפקפק כאמור לעיל בתום הלב שבהגשתן.

מכל מקום יובהר כי לא לעולם חוסן ואם יוגשו שוב בקשות לעיון חוזר ללא שהללו תעמודנה על בסיס של ממש או יוגשו שוב ערעורי סרק או בקשות סרק לרשות ערעור יהיה מקום לחייב בגינן בהוצאות משפט נכבדות לטובת אוצר המדינה ולטובת המשיב.

נוכח הדברים האלה הורה בית הדין בהליך הנוכחי כי לא יורה על תגובה לבקשת רשות הערעור אלא לאחר הפקדת ערובה להוצאות, וזו אכן הופקדה. מתוך התחשבות במצבה של המבקשת ומאחר שדובר בערובה טרם תגובה ולא בכזו הנדרשת כדי לקיים דיון הועמדה הערובה על 2,000 ש"ח בלבד.

המשיב ביקש כי נחייב את המבקשת בהוצאותיו בסך 10,000 ש"ח, אולם לאחר שיקול דעת ומאחר שאכן לא נזקקנו לקבוע דיון בעניינן של הצדדים ובקשת רשות הערעור נדחית בלעדיו, לאחר שלא נזקק המשיב אלא לתגובה קצרה יחסית, מוצאים אנו לנכון להעמיד את ההוצאות על הסכום האמור של 2,000 ש"ח ולקבוע כי הערובה האמורה שהופקדה בקופת בית הדין תועבר למשיב בגין הוצאותיו.

בנוסף יש להטיל על המבקשת המטריחה את בית הדין פעם אחר פעם בבקשות סרק גם הוצאות משפט לטובת אוצר המדינה וכפי שהתרה בית הדין בפעם הקודמת. ועם זאת לפנים משורת הדין ואף שבהתראה דובר על הוצאות נכבדות נעמיד גם חיוב זה על סך של 2,000 ש"ח בלבד.

ט. סוף דבר:

1. בקשת רשות הערעור נדחית.

2. הערובה להוצאות שהפקידה המבקשת בסך 2,000 ש"ח תועבר לידי המשיב.

3. בנוסף תשלם המבקשת 2,000 ש"ח הוצאות משפט לטובת אוצר המדינה.

4. לצורך יישום האמור בסעיף 3 יועבר פסק הדין למרכז לגביית קנסות, אגרות והוצאות משפט.

5. פסק דיננו זה מותר בפרסום בהשמטת פרטיהם המזהים של הצדדים.

ניתן ביום כ"ד באדר התשפ"א (8.3.2021).

הרב שלמה שפירא הרב ציון לוז־אילוז הרב דניאל אדרי

עותק זה עשוי להכיל שינויי ותיקוני עריכה