כתובה ותוספת בהוחזקה לנפלים, תביעה חלקית – מתי תיראה כמחילת הייתרה

ב"ה

תיק ‏988491/3

בבית הדין הרבני האזורי תל אביב יפו

לפני כבוד הדיינים:

הרב מאיר פרימן – אב"ד, הרב מאיר קאהן, הרב יצחק רפפורט

התובעת: פלונית (ע"י ב"כ עו"ד אבי גפן)

נגד

הנתבע: פלוני (ע"י ב"כ טו"ר קלמן זילבר)

הנדון: כתובה ותוספת בהוחזקה לנפלים, תביעה חלקית – מתי תיראה כמחילת הייתרה

פסק דין

רקע

הצדדים נישאו בשנת תשנ"ט (1999) והתגרשו בבית הדין ביום כ' במרחשוון תשע"ה (13.11.14). לצדדים אין ילדים משותפים. קודם לגירושין הגישה האישה תביעת שלום בית ולחילופין גירושין. טענות הצדדים בעניין שלום בית וגירושין נשמעו במהלך הדיון הראשון שהתקיים בפני הרכב קודם של בית הדין. לאחר שמיעת הטענות הגיעו הצדדים להסכם גירושין ביום י"ט במרחשוון תשע"ה (12.11.2014). ההסכמה לגירושין באה בעקבות סירוב הבעל לנסות לעשות שלום בית. להלן סעיפי הסכם הגירושין הנוגעים להכרעת הדין:

"1) הצדדים מסכימים להתגרש באופן מיידי [...]

2) הצדדים מסכימים כי הזכויות הפנסיוניות וכל ענייני חלוקת הרכוש של הצדדים ידונו בבית הדין הרבני.

3) הצדדים מסכימים כי הכתובה תידון בדיון נפרד על פי ההלכה לאחר הגט.

4) הצדדים מסכימים כי סמכות הדיון הרכושי נתונה לבית הדין הרבני תל אביב.

5) מעבר לאמור לעיל אין כל תביעות הדדיות זה על זה."

בעקבות ההסכם אכן התגרשו הצדדים ונמשכו הדיונים בעניין תביעת הכתובה של האישה. לאחר מכן, ביום כ"ח באדר א' תשע"ו (8.3.2016) נפתח תיק תביעה של האישה לחלוקת הרכוש. מאז הדיון בתביעת הגירושין השתנה הרכב בית הדין פעמיים. הדיונים בתביעת הכתובה החלו עוד בפני ההרכב הראשון, נמשכו בפני ההרכב השני והסתיימו בפני ההרכב הנוכחי. זאת בהתאם לאמור בתקנה ע"א לתקנות הדיון. לאחר שמיעת טענות הצדדים, חקירתם והבאת עדויות וראיות הוגשו סיכומים וסיכומי תשובה.

טענות הצדדים

להלן עיקרי טענות הצדדים:

טענות האישה: האישה ביקשה כל הזמן שלום בית, הגירושין היו בשל הבעל שסירב לחיות עם האישה ועזב אותה לטובת נשים אחרות, הבעל אף הביא לעולם ילד מאישה זרה עוד בהיותו נשוי לאישה. הבעל מנע מהאישה אפשרות להבאת ילדים. האישה מבקשת לקבל כתובה ופיצוי ולחלוק ברכוש, כמו כן הוגשה תביעה נזיקית.

טענות הבעל: הבעל מכחיש קשר עם נשים נוספות במהלך החיים המשותפים עד לעזיבת האישה את הבית, הוא מודה שלאחר שהאישה עזבה את הבית יצר קשר עם אישה אחרת שהרתה ממנו עוד לפני הגירושין. הגירושין באו בשל כך שהאישה לא הצליחה להביא ילדים לעולם והפילה שלוש פעמים כשבכל פעם לא הצליח העובר להתפחת; הבעל ביקש להביא ילדים לעולם והאישה לא יכולה להביא ילדים. האישה אינה זכאית לכתובה כדין אישה שהוחזקה לנפלים; הכתובה המוגזמת נכתבה לכבוד בלבד.

דיון והכרעה

בין הצדדים מספר רב של מחלוקות עובדתיות, בעיקר סביב השאלה מתי החל הקשר של הבעל עם האישה הזרה. הבעל מודה שיצר קשר עם אישה זרה בעודו נשוי לאישה, ומודה שהאישה הזרה הרתה לו עוד בעודו נשוי לאישה. קיימת מחלוקת בין הצדדים ממתי החל הקשר עם האישה הזרה – לפני שהאישה עזבה את הבית, כטענת האישה או רק לאחר מכן כטענת הבעל. כמו כן קיימת מחלוקת אם לבעל היה קשר עם אישה נוספת במהלך הנישואין.

מאידך גיסא אין מחלוקת בין הצדדים שהגורם לגירושין הוא הבעל שביקש את הפסקת הקשר בשל רצונו להביא ילדים לעולם, שכן הבעל טען שהוא הגיע למסקנה שיש להתגרש לאחר שהאישה הפילה שלוש פעמים.

אין מחלוקת שאכן האישה הפילה שלוש פעמים – כולן משום שהעובר הפסיק להתפתח. בדיון הראשון בבית הדין ביקשה האישה שלום בית, הבעל סירב ובשל כך באה ההסכמה לגירושין.

אין בית הדין רואה צורך להכריע בכל המחלוקות העובדתית שבין הצדדים, שכן דַי במוסכם על הצדדים כדי להכריע את הדין: ברור שהבעל רצה בגירושין, יזם את הריחוק מהאישה ויצר קשר עם אישה אחרת עוד בהיותו נשוי. די בכך כדי לקבוע שהאישה לא הפסידה, באופן עקרוני, את כתובתה, שכן משעה שהבעל ביקש לגרש את האישה בעוד האישה ניסתה לשקם את הנישואין, לאישה זכאות עקרונית לקבל כתובתה, זולת אם קיימת עילה להפסד הכתובה.

העילה ההלכתית היחידה שמעלה הבעל להפסד הכתובה היא היות האישה מוחזקת לנפלים מאחר שעברה שלוש הפלות. על כן עיקר הדיון יהיה בשאלה האם אכן קיימת עילה להפסד הכתובה משום היות האישה מוחזקת לנפלים. שאר טענות הבעל להפסד הכתובה – לא מצא בית הדין שיש בהן ממש כדי להפסיד לאישה את כתובתה לאור הסכום שתובעת האישה עבור כתובתה, וכפי שיתבאר.

אישה מפלת

דין אישה מפלת, שהפילה שלוש פעמים, מתבאר בסוגיית התלמוד הבבלי במסכת יבמות (דף סה ע"ב), שם למדנו: "הפילה וחזרה והפילה וחזרה והפילה – הוחזקה לנפלים."

אישה שהפילה שלוש פעמים מוגדרת כאישה שהוחזקה לנפלים ודינה מתבאר שם ברש"י: "הוחזקה לנפלים – ויוציא ויתן כתובה שמא לא זכה ליבנות ממנה."

לדעת רש"י אישה שהוחזקה לנפלים זכאית לכתובה, כך סובר גם הרי"ף וכן דעתו של הרמב"ם בהלכות אישות (פרק טו הלכה יב): "אם הפילה וחזרה והפילה שלשה פעמים הוחזקה לנפלים ושמא לא זכה להבנות ממנה ויוציא ויתן כתובה."

אמנם הרא"ש סובר שאישה המוחזקת לנפלים איבדה כתובתה, אך הרא"ש מבטל דעתו בפני דעת רש"י והרי"ף הסוברים שהאישה זכאית לכתובה. להלן לשון הרא"ש במסכת יבמות (פרק ו סימן יט):

"הפילה וחזרה והפילה הוחזקה לנפלים – אם הפילה שלשה פעמים תצא שלא בכתובה [...] כך הוא מסתבר לי לפרושי דבחזקה זו שהוחזקה להיות מפלת איתרעי גופא שלעולם לא יגמור הריונה והויא לה כמו אישה שהוחזקה אצל שני אנשים שאנו מחזיקים אותה עקרה.

ורש"י ז"ל לא פירש כך וכן רב אלפס ז"ל אלא יוציא ויתן כתובה ואין לו להמתין עד עשר שנים דכיון שהוחזקה אצלו בנפלים שמא לא זכה ליבנות הימנה ומותרת לינשא לאחר דאין תולין בה אלא בעונש הבעל.

ודבָרַי, אף על פי שדברי טעם הם, בטלים הם כנגד דברי רבותינו ז"ל."

הרא"ש מעלה סברה שאישה שהוחזקה לנפלים היא אישה שהורע גופה והיא כבעלת מום המפסידה כתובה. אמנם הרא"ש מבטל דעתו בפני הדעות הסוברות שאין לראות בהפלות משום מום באישה אלא שיש לתלות את ההפלות בבעל שהוא זה שלא זכה להיבנות ממנה. מאחר שאין לראות בהפלות משום מום באישה לא הפסידה האישה את כתובתה.

בדברי הגהות מיימוניות (הלכות אישות פרק טו הלכה יב אות ח) מובאת דעת הראבי"ה המסתפק אם אישה מפלת תצא עם כתובה. ואלו דבריו:

"וכן כתב רבינו בתשובה שלא יוציא בלא כתובה וכן פסק ר"י אלפס דכל הני דנפלים יתן כתובה דאמרינן לא זכה להבנות ממנה. ורבינו אבי"ה כתב דמספקא ליה אם תצא בלא כתובה."

למרות ספקו של הראבי"ה וסברתו הראשונה של הרא"ש, נפסקה ההלכה בשולחן ערוך שאישה שהוחזקה לנפלים זכאית לכתובה (אבן העזר סימן קנד סעיף יב): "אם הפילה וחזרה והפילה שלש פעמים, הוחזקה לנפלים, ויוציא ויתן כתובה."

מדברי הבית שמואל (סימן קנד ס"ק כח) משמע שאנו מניחים שה'אשמה' בבעל – שהוא זה שלא זכה להיבנות מהאישה – גם ללא טענת 'ברי' מצד האישה, שלא כדין המבואר באישה שלא ילדה עשר שנים שם צריכה להיות טענת ברי של האישה שהאשמה בבעל. להלן לשון הבית שמואל:

"ויוציא ויתן כתובה. משום דאמרינן שמא לא זכה להבנות ממנה. ולרמב"ם דסבירא ליה דהיא צריכה לטעון 'ברי' שהוא 'יורה כחץ', דאם לא כן אוקמינן הממון בחזקת הבעל וכשאומרת שהוא אינו יורה כחץ אז אמרינן הוא לא זכה להבנות כן הכא נמי אמרינן הוא לא זכה להבנות."

ההלכה מתבארת בפסק בית הדין האזורי בירושלים – הרבנים הגאונים: הרה"ג יעקב עדס זצ"ל, הרה"ג יוסף שלום אלישיב זצ"ל והרה"ג בצלאל ז'ולטי זצ"ל בתיק מספר תשט"ו/392, מיום ב' בכסלו תשט"ז (17.11.1955). בפסק הדין התייחסות לדעת הרא"ש, תוך ציון העובדה שההלכה לא נפסקה כדעת הרא"ש, וכדלקמן:

"והנה בהפילה שלש פעמים כתב הרא"ש (בסוף פרק הבא על יבמתו):

"תצא שלא בכתובה [...] כך הוא מסתבר לי לפרושי דבחזקה זו שהוחזקה להיות מפלת איתרעי גופא שלעולם לא יגמור הריונה [...]

ורש"י ז"ל לא פירש כך וכן רב אלפס ז"ל אלא יוציא ויתן כתובה ואין לו להמתין עד עשר שנים דכיון שהוחזקה אצלו בנפלים שמא לא זכה ליבנות הימנה ומותרת לינשא לאחר דאין תולין בה אלא בעונש הבעל.

ודבָרַי, אף על פי שדברי טעם הם, בטלים הם כנגד דברי רבותינו ז"ל."

עכ"ל. וכן קיימא לן דלא כהרא"ש היינו דיש לה כתובה ומותרת להנשא לאחר דתלינן שהבעל לא זכה להבנות ממנה, ולא משום דאיתרעי גופא."

מבואר שהסברה לפסק ההלכה שהמפלת לא מפסידה כתובה, נעוצה בהבנה שאנו תולים את ההפלות בבעל שלא זכה להיבנות מהאישה ולא רואים את ההפלות כמום באישה. הסבר לסברה נמצא בדברי הציץ אליעזר (חלק טו סימן סא) המביא את הסברו של ערוך השולחן, ולהלן דבריו (של שו"ת ציץ אליעזר):

"[...] הפילה שלוש פעמים תלינן שהבעל לא זכה להבנות ממנה ויוציא ויתן כתובה, ובדרך כלל לכל הפלה אפשר להמציא איזה סיבה אחרת, אבל כאמור אין זה משנה את הדין ואמרינן דזיל בתר טעמא, והטעם הוא שתלינן שבא זה בתורת עונש לבעל שלא יזכה להבנות ממנה, ומשום הכי הא הדין הוא שצריך אבל לתת לה את כתובתה, ככה מפרש רש"י ביבמות דף ס"ה ע"ב, בהא דאמרינן שם: הפילה וחזרה והפילה וחזרה והפילה הוחזקה לנפלים, ומפרש רש"י וזו לשונו: 'הוחזקה לנפלים ויוציא ויתן כתובה שמא לא זכה ליבנות ממנה.' עכ"ל. וככה הוא גם לשונו של הרמב"ם (בפרק טו מהלכות אישות הלכה יב): 'אם הפילה וחזרה והפילה שלש פעמים הוחזקה לנפלים ושמא לא זכה להבנות ממנה ויוציא ויתן כתובה.' ובכזאת דיוציא ויתן כתובה נפסק בפשיטות גם בשולחן ערוך (אבן העזר סימן קנד סעיף יב), ומסביר הבית שמואל (בס"ק כח) שהטעם הוא כנזכר משום דאמרינן שמא לא זכה להבנות ממנה עיין שם, ואם כן לא שאני לן מאיזה סיבה שהפילה.

והלבוש באבן העזר (שם בסעיף יב) מסביר זאת ביתר הרחבה, וכותב דכיון שהפילה שלוש פעמים הוחזקה לכל הבנים שיהיו לה מבעל זה שתפילם לפיכך יוציא ויתן כתובה, ומכל מקום היא מותרת להנשא לאחר דדוקא מבעל זה אמרינן שמפלת והוא בעונש הבעל, אבל מאיש אחר תוליד בני קיימים עיין שם.

והטעם שתלינן ביותר שהוא בעונש הבעל מסביר יפה הערוך השלחן באבן העזר (שם סעיף ל), שלהכי תולין שהוא לא זכה להבנות ממנה ואין אומרים להיפך שהיא לא זכתה להבנות ממנו, מפני שאנו רואין שזהו ענין עונש מן השמים ובשלמא הוא שייך לומר שנענש שאינו יכול לקיים המצוה, מה שאין כן היא – לא מיפקדה אפריה ורביה ולא שייך לומר כל כך שמענישים אותה בזה, ואף על גב דגם לה עונש הוא שכל אישה מתאוה לבנים, מכל מקום עונשו גודל מעונשה ולכן תלינן בו ולא בה עיין שם.

על כל פנים מכיון שתלינן את דבר ההפלה שהוא בתור עונש מן השמים שלא זכו להבנות זה מזה, אם כן לא משנה מאיזה סיבה נתגלגל הדבר שתפיל, ובכל גוונא שהוא אם במציאות הפילה כבר שלוש פעמים דינא הוא דיוציא ויתן כתובה, והאישה מחויבת לקבל את גיטה [...] והבעל חייב בתשלום כתובתה כנפסק ברמב"ם ובשלחן ערוך."

מאחר שהבעל הוא המחויב במצוות פרייה ורבייה ולא האישה – רואים את ההפלות כעונש לבעל שלא זכה להיבנות מהאישה ולקיים את המצווה המוטלת עליו. מאחר שאין רואים את ההפלות כמום באישה – אין האישה מפסידה כתובתה.

תוספת כתובה ב'הוחזקה לנפלים'

נותר לברר אם הזכאות לכתובה של האישה שהוחזקה לנפלים היא גם ביחס לתוספת הכתובה. נראה שדין התוספת שנוי במחלוקת שבין הרמב"ם לבין הראב"ד והוא כמחלוקתם בעניין תוספת הכתובה במקרה שבני הזוג לא זכו לילדים לאחר עשר שנות נישואין. הרמב"ם פסק (הלכות אישות פרק טו הלכה ח):

"שהתה עשר שנים ולא ילדה והרי הוא יורה שכבת זרע כחץ חזקת החולי ממנה ותצא שלא בכתובה ויש לה תוספת, לא תהיה זו פחותה מאילונית שלא הכיר בה שיש לה תוספת כמו שיתבאר, ואם אינו יורה כחץ חזקת החולי ממנו בלבד וכשיוצא יתן הכתובה כולה עיקר ותוספת."

לדעת הרמב"ם כשבני זוג לא זכו לילדים במשך עשר שנים, דין עיקר הכתובה תלוי בשאלה למי עומדת חזקת החולי. אם לבעל תפקוד תקין והוא 'יורה כחץ' הרי קיימת חזקה שסיבת חוסר הילדים היא האישה ו"חזקת החולי ממנה", בעוד אם תפקוד הבעל אינו תקין – שאינו 'יורה כחץ' – קיימת חזקה שסיבת חוסר הילדים היא הבעל ו"חזקת החולי ממנו". כתוצאה של כך ישתנה דין זכאות האישה לעיקר הכתובה: כשחזקת החולי מהאישה האישה מפסידה כתובתה, בעוד אם חזקת החולי מהבעל האישה לא מפסידה כתובתה. כל זאת ביחס לעיקר הכתובה, אך ביחס לתוספת הכתובה: בכל מקרה האישה זכאית לתוספת הכתובה. הרמב"ם מדמה את דין תוספת הכתובה באישה ששהתה עשר שנים ללא ילדים, לדין תוספת הכתובה באישה שנמצאת איילונית, שהיא זכאית לתוספת כתובה (דין האיילונית יבואר בהמשך), הרי שלדעת הרמב"ם גם אם קיימת חזקת חולי לאישה, אין האישה מפסידה את תוספת הכתובה, וכדין האיילונית.

מכאן לנידון דנן: באישה שהוחזקה לנפלים קיימות שתי סיבות, לדעת הרמב"ם, לזכאותה לתוספת הכתובה: האחת שלא קיימת חזקת מום או חולי באישה, אלא שתולים בבעל שלא זכה להיבנות ממנה; והשנייה שגם לוּ הייתה קיימת חזקת חולי או לוּ היה מום באישה, הרי שחזקת החולי מפסידה רק את עיקר הכתובה ולא את התוספת, וכדינה של האיילונית.

הראב"ד חולק על הרמב"ם, להלן השגתו על ההלכה האמורה:

"[...] אין לי חלק בדבריו, שאין אומרין כן אלא בבעל שלישי אבל בבעל ראשון ושני יש לה כתובה, אומרים שמא הוא לא זכה ליבנות ממנה. ואומר אני שיש לה עיקר אבל לא תוספת, שיאמר: 'על דעת כן לא הוספתי לה.'"

הראב"ד משיג על הרמב"ם בשתי נקודות:

הראשונה: הראב"ד סובר שאישה שלא ילדה עשר שנים אינה מפסידה את עיקר הכתובה משני הבעלים הראשונים שלה, גם אם תפקוד הבעלים היה תקין. לדעת הראב"ד אי אפשר לקבוע שחזקת החולי מהאישה גם אם הבעל 'יורה כחץ', ואפשר לתלות את האשמה של חוסר הילדים בבעל שלא זכה להיבנות ממנה. לכן אין האישה מפסידה את עיקר הכתובה בכל מקרה.

הנקודה השנייה שבה חולק הראב"ד על הרמב"ם היא ביחס לתוספת הכתובה: לדעת הראב"ד לאישה שלא זכתה לילדים במשך עשר שנים אין תוספת כתובה שכן הבעל יטען שלא הוסיף על דעת כך.

הרי שלדעת הראב"ד אמנם אם אין מוצאים באישה מום או חולי אין היא מפסידה את עיקר הכתובה, אך את התוספת תפסיד גם אם לא נמצא בה מום או חולי. הפסד התוספת נובע מהסברה שהבעל לא הוסיף לה על דעת כך. מכאן נראה שלראב"ד גם לאישה שהוחזקה לנפלים לא תהיה תוספת כתובה מכוח הסברה שהבעל לא התחייב על דעת כך, שכן הראב"ד מגדיר אישה שלא ילדה עשר שנים כאישה שאין לה חולי או מום, אלא שהבעיה בבעל שלא זכה להיבנות ממנה, ולמרות זאת האישה הפסידה את התוספת בשל הסברה שהבעל לא התחייב על דעת כך. גם באישה שהוחזקה לנפלים קיימת אותה סברה, לדעת הראב"ד, שלא התחייב על דעת כך, למרות אי־הגדרת את ההפלות כחולי או מום, וכדין האישה שלא ילדה עשר שנים.

כתובה ותוספת כתובה באיילונית והשוואת דינה לדין המוחזקת לנפלים

הרמב"ם מביא סיוע לשיטתו שהאישה לא הפסידה את תוספת הכתובת מדינה של האיילונית. הראב"ד שחלק כאן על הרמב"ם חולק על הרמב"ם גם בדינה של האיילונית. נבאר את דין האיילונית. ואת מחלוקתם של הרמב"ם והראב"ד בדין האיילונית.

איילונית היא אישה שאינה מסוגלת ללדת (כאיל זה שאינו יולד). נתעמק בדין האיילונית ונברר מה דין הכתובה ותוספת הכתובת באיילונית.

במשנה (כתובות דף ק ע"ב) מתבאר שאין לאיילונית כתובה: "הממאנת, השניה והאילונית – אין להן כתובה [...] אם מתחלה נשאה לשם אילונית – יש לה כתובה."

ובגמרא (כתובות דף קא ע"ב) מבואר שמדובר כשלא הכיר בה שהיא איילונית: "אמר רב הונא: אילונית – אשה ואינה אשה [...] הכיר בה – יש לה כתובה, לא הכיר בה – אין לה כתובה."

ביחס לתוספת הכתובה מבואר בגמרא (כתובות דף קא ע"א):

"אין להן כתובה. אמר שמואל: לא שנו אלא מנה מאתים, אבל תוספת יש להן. תניא נמי הכי: נשים שאמרו חכמים אין להן כתובה, כגון הממאנת וחברותיה – אין להן מנה מאתים, אבל תוספת יש להן."

לדברי שמואל, אף על פי שבמשנה מבואר שאין לאיילונית עיקר כתובה תוספת יש לה. מהו טעמו של שמואל לחלק בין עיקר לתוספת?

רש"י מבאר לגבי התוספת: "אבל תוספת יש לה – דמתנה בעלמא יהיב לה בחיבת ביאה."

רש"י מבחין בין עיקר הכתובה לבין התוספת. לעניין עיקר הכתובה החיוב הוא מעיקר הדין. כשנמצאת איילונית ונמצא מקח טעות מתברר שהחיוב מעולם לא נוצר. לעומת זאת, תוספת הכתובה היא התחייבות של החתן שחייב את עצמו משום חיבת ביאה, החיוב הוא כמתנה של הבעל לאישה בכל מקרה, משום חיבת הביאה, ללא תלות במהות הקשר שביניהם.

בדברי הר"ן על הרי"ף (כתובות דף נט ע"ב מדפי הרי"ף) מובא טעם נוסף: "שכיון שהוסיף לה מדעתו ולא חשש לשמא תמצא אילונית רצה ליזוק בנכסיו."

הרמב"ם (הלכות אישות פרק כד הלכות ב–ג) פסק כשמואל והביא את טעם הדין:

"אבל הנושא אישה ולא הכיר בה ונמצאת אילונית או מחייבי לאוין, וכן הנושא שנייה בין הכיר בה בין לא הכיר בה, אין לה עיקר כתובה ולא תנאי מתנאי כתובה אבל תוספת יש לה [...] ולמה אין להן עיקר ויש להן תוספת, העיקר שהוא תקנת חכמים כדי שלא תהיה קלה בעיניו להוציאה הואיל ולא הכיר בה אין לה עיקר אבל התוספת שהוא חייב עצמו בה כל זמן שתרצה ותעמוד לפניו הרי עמדה בתנאי שלה והרי הקנת לו הנאתה והרי היא עומדת אבל התורה אסרה אותה עליו ומה היא יכולה לעשות לפיכך יש לה תוספת שאין מעשיה הן הגורמין לה להאסר אחר הנישואין אלא אסורה היתה מקודם."

הרמב"ם סבור שאם הבעל לא הכיר באישה שהיא איילונית, האיילונית מאבדת רק את עיקר הכתובה אך זכאית לתוספת הכתובה. הכסף משנה במקום מבאר את כוונת הרמב"ם בדרכו של רש"י, שתוספת הכתובה ניתנת כמתנה משום חיבת הביאה, ולכן האיילונית זכאית לתוספת הכתובה בהעדר מעשה מצידה האוסר אותה על בעלה.

נשאלת השאלה: הרי ידוע שאישה שנמצאו בה מומים או נדרים, נחשב הדבר כמקח טעות והאישה שהיא בעלת מום או נדרים מפסידה את תוספת הכתובה. מדוע אפוא משתנה דינה של האיילונית, שאינה מפסידה את תוספת הכתובה, מדינה של אישה שנמצאו בה מומין או נדרים שמפסידה את תוספת הכתובה? הר"ן (כתובות דף נט ע"ב מדפי הרי"ף) שואל את השאלה, מיישב ומבאר את ההבדל:

"וכי תימא: אמאי והא אמרינן בסיפא דעוברת על דת וחברותיה אין להן תוספת וחברותיה היינו נמצאו עליה נדרים או מומין, אלמא כל שמקחו מקח טעות אפילו תוספת אין להן ומאי שנא אילונית כשלא הכיר בה. יש לומר: לא דמי דהתם כיון שהיתה יודעת במומיה, והדבר ידוע שאין אדם נתפייס במומין ולא באישה נדרנית, עלה דידה הוה רמי לגלויי ועלה סמך ולא חשש לבדוק אחריה. אבל באיילונית לא היה הדבר מוטל עליה שהרי לא היתה יודעת בכך. "

הר"ן מחלק בין אישה שידעה במומיה והסתירה אותם מהבעל שאז לא מגיע לה תוספת, לבין אישה שבעצמה לא ידעה במומיה, שאז יש לה תוספת. לפי הסברו של הר"ן מובנת ההשוואה שערך הרמב"ם בין אישה שלא ילדה עשר שנים לאיילונית: בשתי ההלכות מדובר בנתונים שהאישה לא ידעה עליהם לפני החתונה, ולכן לא הפסידה האישה את התוספת שכן התוספת היא כמתנה משום חיבת הביאה. גם בנדון דידן, באישה שהוחזקה לנפלים, לא ידעה האישה על הבעיה לפני הנישואין ולכן לא הפסידה את תוספת הכתובה.

יש להעיר שעל הבעיות שאצל האישה לא ידע גם הבעל. ולכאורה יש לדמות נידון דידן לאישה שנמצאה 'רואה (דם) מחמת תשמיש' שדינה מתבאר בסימן קי"ז שאין לה תוספת כתובה, והבית שמואל (שם בס"ק א) מבאר שטעם הדבר הוא שלא היה הבעל יכול לבדקה טרם נישואיה ובכך שונה דינה מאיילונית שהיה הבעל יכול לבדוק בסימניה ומשלא בדק הפסיד. אלא שברואה מחמת תשמיש מדובר במום באישה ולכן היא מפסידה כשהבעל לא יכול לבדוק אף על פי שהיא לא הסתירה ממנו, בעוד בנידון דידן אין מום באישה אלא שהבעל לא זכה להיבנות ממנה, וכפי שהתבאר, ולכן יש לדמות את נידון האישה שהוחזקה לנפלים לדינה של האיילונית שלא פשעה ויש לה תוספת. כמו כן ברואה מחמת תשמיש האישה נאסרת לבעלה מה שאין כן בנידון דנן.

הראב"ד חולק על הרמב"ם וסובר שלאיילונית אין תוספת כתובה אם הבעל לא הכיר בה שהיא איילונית בזמן הנישואין. וכך השיג על הרמב"ם (הלכות אישות פרק כד הלכה ב): "ותמהנו עליו על אילונית שלא הכיר בה, למה יש לה תוספת."

הראב"ד אינו מחלק בין עיקר הכתובה לבין התוספת וכשם שסברת מקח הטעות מבטלת את עיקר הכתובה כך היא מבטלת את חיוב תוספת הכתובה. הראב"ד יפרש את דברי שמואל בגמרא רק ביחס לממאנת ולשניות ולא ביחס לאיילונית, וכך מבאר הריטב"א בסוגיה את דבריו.

נמצא ששתי המחלוקות שבין הרמב"ם והראב"ד, באישה שלא ילדה עשר שנים ובאיילונית, קשורות זו בזו: לרמב"ם אישה שלא ילדה עשר שנים זכאית לתוספת הכתובה גם אם חזקת החולי ממנה וכן הדין באיילונית שלא הכיר בה, והסברה בכך היא שרואים את תוספת הכתובה כמתנה של הבעל לאישה מחמת חיבת הביאה. הראב"ד סובר שלאישה שאין ילדים עשר שנים אין תוספת כתובה, למרות שהחולי לא ממנה כי על דעת כך לא התחייב ואי אפשר לדמותה לאיילונית כי גם באיילונית הבעל לא מתחייב על דעת כך שתמצא איילונית.

מסקנה – תוספת כתובה ב'הוחזקה לנפלים'

נידון דנן באישה שהוחזקה לנפלים תלוי אפוא במחלוקת הרמב"ם והראב"ד:

לרמב"ם ודאי שלאישה זכאות לתוספת הכתובה שהרי אין לראותה כבעלת מום, ואפילו היה בה משום מום יש לחייב בתוספת הכתובה כדין האיילונית וכדין אישה שלא ילדה עשר שנים, שגם אם "חזקת החולי ממנה" בכל אופן יש להן תוספת כתובה. זאת משום הסברה שהבעל נותן מתנה משום חיבת הביאה.

לדעת הראב"ד הבעל יכול לטעון שעל דעת כך – שתוחזק לנפלים – לא התחייב. כשם שבאישה ששהתה עשר שנים ולא ילדה הבעל יהיה פטור מתוספת הכתובה, אף על פי שאין לאישה חזקת חולי, מפאת הטענה של הבעל שלא התחייב על דעת כך.

לדעת הראב"ד אין לראות סתירה לאמור מדין האיילונית, שכן גם לאיילונית אין תוספת כתובה כשלא הכיר בה.

עתה להכרעת ההלכה: בשולחן ערוך אין התייחסות מפורשת לתוספת הכתובה בדין אישה שהוחזקה לנפלים אלא רק לכתובה. אך לפי המבואר ניתן להסיק את דין תוספת הכתובה במוחזקת לנפלים מדין האיילונית וכפי שהתבאר.

דין האיילונית נפסק בשולחן ערוך (אבן העזר סימן קטז סעיף ג) שם מבואר שדין איילונית שלא הכיר בה כדין כחייבי לאווין: "אילונית [...] ואם לא הכיר בה, דינה כדין חייבי לאוין שלא הכיר בה."

ובחייבי לאווין נפסק (שם בסעיף א): "הנושא אחת מחייבי לאוין [...] ואם לא הכיר בה, אין לה מנה ומאתים אבל תוספת יש לה."

הרי שהכרעת השולחן ערוך היא כדעת הרמב"ם שבאיילונית שלא הכיר בה יש לה תוספת כתובה. מכאן נלמד קל וחומר לנדון דנן, לעניין אישה שהוחזקה לנפלים, שהאישה לא הפסידה את תוספת הכתובה. שהרי אישה מפלת אינה נחשבת כבעלת מום אלא שאנו מניחים שהבעל לא זכה להבנות ממנה. אם לאיילונית שהיא מוגדרת בעלת מום יש תוספת, קל וחומר שלמפלת, שאינה מוגדרת כבעלת מום, תהיה תוספת. גם אם היינו רואים את המפלת כבעלת מום, יהיה דינה כדין האיילונית הזכאית לתוספת, למרות ראייתה כבעלת מום. הסברה בכך היא שהבעל התחייב משום חיבת ביאה, והאישה לא הטעתה את הבעל.

הבעל לא יוכל לטעון קים לי כראב"ד, הסובר שהבעל פטור מתוספת הכתובה שלא התחייב על דעת כך, שכן מסתימת השולחן ערוך יש להוכיח, כאמור, שלא פסק כראב"ד. הצדדים הנידונים בפנינו קיבלו הוראות מרן ולא ניתן לטעון 'קים ל'י נגד דעת מרן. זאת ועוד: דעת הראב"ד היא דעת יחיד ולא ניתן לטעון 'קים לי' כדעתו. כך מבואר בשו"ת מהרש"ך בהתייחסות למחלוקות שבין הרמב"ם והראב"ד, בנידון אישה שלא ילדה עשר שנים ובנדון האיילונית. להלן דבריו (חלק א סימן קעד):

"[...] מכל מקום כללא דדינא דנקטינן בהנך גווני אליבא דהרי"ף והרמב"ם ורבוותא דאזלי בשיטתייהו [...] והיכא דשהא עשר שנים וטוען עליה ברי שהחולי ממנה, והוא יורה כחץ אפילו לפי דבריה או שאמרה איני יודעת, תצא שלא בכתובה, ואפילו בבעל ראשון, ומכל מקום תוספת יש לה, שלא תהא פחותה מהאילונית.

ואזלי לשטתייהו דסבירא להו דאילונית אפילו לא הכיר בה דאין לה כתובה מכל מקום תוספת יש לה. אם כן כל הנהו רבוותא דסבירא להו באילונית דיש לה תוספת, כמו שכתב הרב המגיד פרק כ"ד מהלכות אישות (הלכה ב), הכא נמי היכא דחזקת החולי ממנה – נהי דתצא שלא בכתובה משום דהוי מקח טעות מכל מקום תוספת יש לה, דלא גרע מהאילונית.

ולהראב"ד ז"ל (שם) דסבירא ליה באילונית דאין לה תוספת, והכא אפילו בבעל ראשון ושני דסבירא ליה דבכל גוונא יוציא ויתן כתובה, אפילו היכי דאיכא למתלי דהחולי ממנה, אפילו הכי אמרינן שמא לא זכה להבנות ממנה, ומשום הכי כתב דיש לה עיקר כתובה אבל לא תוספת, שיאמר: 'על דעת כן לא הוספתי לך.'

והשתא יראה בנדון דידן דאפילו אם ראובן טוען על אשתו דחזקת החולי ממנה והוא מוחזק ביורה כחץ, מכל מקום לא תפסיד התוספת, כיון דאליבא דכולהו רבוותא הוי דינא הכי. אף על גב דלהראב"ד אין לה תוספת, מכל מקום לא יוכל הבעל המוחזק לומר קים לי כהראב"ד דסבירא ליה דאין לה תוספת, ואף על גב דקיימא לן בעלמא דאין הולכים בממון אחר הרוב, ומשום הכי בפלוגתא דרבוותא אמרינן דאף על גב דרובא דרבוותא מסייעי לתובע, ומיעוטא מסייעי לנתבע המוחזק, מכל מקום יכול הנתבע המוחזק לומר קים לי כמיעוטא דמסייעי, והמוציא מחבירו עליו הראיה. מכל מקום היינו דוקא היכא דלפחות איכא תרי רבוותא דפליגי, אבל היכא דליכא אלא חד כבר כתב מוהרר"י קולון [מהרי"ק] זלה"ה (בשו"ת, שורש קמט) דאין אדם יכול לומר קים לי כפלוני הגאון היכא דכל חכמי ישראל חולקין עליו, ואם כן יראה לכאורה דלפום ריהטא דהדין עם האישה, ואם ירצה ראובן לגרשה, חייב לפרוע לה כל סכי כתובתה נדוניא ותוספת עד סוף פרוטה אחרונה."

בדבריו עמד המהרש"ך על הקשר שבין שתי המחלוקות – בעניין שהתה עשר שנים ובעניין האיילונית – והכריע שהבעל חייב בתוספת הכתובה ושלא ניתן לטעון קים לי כראב"ד הפוטר מהתוספת הכתובה, בהיותו דעת יחיד, ולכן הבעל חייב בכתובה ובתוספת. אמנם בהמשך תשובת מהרש"ך מובאת סברה לפטור את הבעל [משום המנהג המחייב לכתוב תוספת קבועה ואחידה שמכוחו יש להשוות את דינה לדין עיקר הכתובה], אלא שבנידון דידן הסברה האמורה לפטור לא שייכת היות שמנהג התוספת בזמננו שונה. ועוד שסברה זו שכתב שם לפטרו תלויה בכך שמפסידה עיקר הכתובה, אך בנידון דנן האישה זכאית לעיקר הכתובה.

המסקנה שאישה שהוחזקה לנפלים לא מפסידה תוספת הכתובה הובאה להלכה בשו"ת אדמת קודש (חלק א אבן העזר סימן כו), שעסק באישה שהוחזקה לנפלים ולאחר משא ומתן ארוך מוכיח שהאישה זכאית לתוספת הכתובה, להלן חלק קטן מתשובתו הארוכה:

"שאלה: ראובן נשא אשה כשירה זה שבע שנים ובתוך השבע שנים הפילה חמש פעמים דהיינו בראשונה בן ששה חדשים ואחר כך בת בת ארבעה חדשים ואחר כך בן בששה חדשים ואחר כך בת בת שלושה ירחים ואחר כך בן שמנה חדשים באופן שמעולם לא ילדה בן זרע של קיימא ועל כן נפשו לשאול הגיעה [...] אם הוא מחוייב ליתן לה גם התוספת או דוקא [...] על הכל יורינו המורה לצדקה הדרך אשר ילך בה ואת המעשה אשר יעשה [...]

תשובה: [...] ונפשטה בעיית השואל אם חייב ליתן גם התוספת דלפי האמור ודאי שחייב אם [צ"ל: גם] בתוספת, דהא אפילו לרבנו חננאל דסבירא ליה דבכל הנך דאמרינן דכופין ויוציא ויתן כתובה דהיינו דוקא עיקר ולא תוספת, אפילו הכי בשהתה עשר שנים סבירא ליה דיש לה תוספת גם כן. וטעמא דמילתא דכיון דלא מחמתה הוו דכופין דמה היא יכולה לעשות אם בית דין כופין אותו משום פרייה ורבייה והוא הדין והוא הטעם בנידון דידן דיש לה תוספת דלא מחמתה הוא דכופין למי שהפילה שלוש פעמים אלא משום פרייה ורבייה הוא דכופין אותה ומה היא יכולה לעשות. הסכמנו למעלה שכן דעת הרי"ף ז"ל כמדובר, וכן היא דעת הרמב"ם ז"ל בפרק ט"ו מהלכות אישות ואחריתם כל ישרי לב."

לדעת אדמת קודש אישה המפלת לא הפסידה את תוספת הכתובה היות שהיא לא מכריחה את הבעל לגירושין אלא שחיוב הבעל בפרייה ורבייה מביא את הגירושין, ואין בכך כדי להפסידה את התוספת. וראה באריכות דבריו בדיון בדעות הפוסקים בנידון. מדבריו עולה שנידון דנן לא קשור לדעתו של רבנו חננאל המובאת בתוספות (במסכת יבמות דף סה ע"ב דיבור המתחיל "כי הא") שכאשר האישה באה בטענה שהיא רוצה ילדים אמנם כופים את הבעל לגרש ולתת עיקר כתובה אך האישה מפסידה את התוספת "דאדעתא למיפק לא אוסיף לה" כלומר: על דעת שתצא ממנו לא הוסיף לה, וכן דעת הרמב"ם (הלכות אישות פרק טו הלכה יא). לפי דברי בעל אדמת קודש עולה שדעת רבנו חננאל נאמרה רק במקום שבו האישה כופה על הבעל להתגרש, ולא במקום שהגירושין לא באו בשל תביעת האישה. בנידון דנן הגירושין באו בשל רצון הבעל לילדים, ולא מכפיית האישה על הבעל, כאמור האישה אף ביקשה שלום בית, ועל כן האישה זכאית לתוספת הכתובה גם לדעת רבנו חננאל האמורה.

עוד יש בדברי שו"ת אדמת קודש התייחסות לדעת תשובת מהרשד"ם (אבן העזר סימן קיח) שכתב שלאישה שלא ילדה עשר שנים אין תוספת, והאדמת קודש דחה את דברי המהרשד"ם בארוכה והוכיח מדברי הפוסקים שלא כדעתו. נראה שגם לדעת מהרשד"ם בנידון דנן האישה זכאית לתוספת הכתובה כדין האיילונית וכפי שהתבאר.

גם בשו"ת גינת ורדים (אבן העזר כלל ד סימן י) מסיק לחייב את הבעל בכתובה ותוספת כאשר האישה הוחזקה לנפלים, להלן קטעים מתשובתו:

"שאלה: ראובן נשא אשה זה חמשה שנים ונתעברה חמשה עבורים ואירע מזלה שאינה יכולה להשלים ימי עבורה ומפלת אותם נפלים ואינה יכולה להביא זרע של קיימא כמנהג כל הנשים [...]

תשובה: [...] דבין כך ובין כך הויא טענה אלימתא לאשה דתלינן במזלו של בעל שלא זכה ליבנות ממנה וכשמוציאה חייב ליתן לה כתובתה [...]

כללא דמלתא דאין טענת נפלים מיפה כחו של בעל וכשבא לגרשה חייב ליתן לה כתובתה [...]

והר"ן העלה בפרק אלמנה נזונית שכל שאין האשה מכרת במום שבה כגון איילונית דלא יהבא דעתה למיבדק נפשה וכן במוציאה ששהתה עשר שנים ולא ילדה אף על פי שבדין מוציאה שיש להן תוספת ואם כן כל שכן בזו דנידון דידן שנולד בה המום ברשותו של בעל דודאי יש לה גם תוספת [...]"

למרות כל האמור, בפסק דין של בית הדין הרבני בירושלים – הרבנים: הרה"ג חיים יהודה רבינוביץ שליט"א, הרה"ג ציון אלגרבלי שליט"א והרה"ג יעקב אליעזרוב שליט"א (תיק מספר 4043-21-1, מובא במאגר המקוון ובפרויקט השו"ת של בר אילן פסק דין קעח), בנידון דומה של אישה המוחזקת לנפלים, כתבו שיש לפשר בעניין הכתובה בשל הדעות החולקות שהוזכרו בפסק הדין וכן בשל העובדה שהכתובות בזמננו נכתבות לכבוד בלבד. אם לדין יש תשובה, וכפי שהתבאר עד כה. כמו כן קשה להגדיר את הכתובה הנהוגה בזמננו שנכתבת רק לכבוד בלבד. אלא שבלאו הכי האישה לא תובעת את כל סך הכתובה, וכפי שיבואר בהמשך, על כן נראה שבעובדה שהאישה מחלה על מרבית מסכום הכתובה יש מענה גם לדעת פסק הדין האמור.

תביעת הכתובה

לאחר הקביעה העקרונית שהאישה זכאית לכתובה ולתוספת הכתובה, יש לבחון את תביעת האישה ביחס לגובה הכתובה.

תחילה נסקור את השתלשלות תביעת הכתובה:

בכתובה עצמה נכתב שסך עיקר הכתובה, הנדוניה והתוספת עולים לסך של מיליון ש"ח. למרות הסכום הכתוב בכתובה, בכתב תביעת הכתובה, תבעה האישה רק חמש מאות אלף ש"ח. להלן העתק מסעיף 64 לכתב התביעה:

"על כן מתבקש בית הדין כדלקמן:

א. במקרה של גירושין להורות לבעל לשלם לאישה את כתובתה ופיצויי כתובתה בשל ההתעללות ואופן ההתנהגות הבוטה שלו כלפיה בעוד האישה מסתמכת על חייה עמו להיות אם ובעלת משפחה, סך 500,000 ש"ח.

ב. במקרה של גירושין להורות על צו עיכוב יציאה מן הארץ ועיקול כל נכסיו של הבעל."

לא מדובר בטעות של האישה – שתבעה רק 500,000 ש"ח לכתובתה שעה שכתובתה עומדת על 1,000,000 ש"ח, שכן העתק הכתובה עצמה צורף לכתב התביעה והדברים אף התבארו בפירוש בדיון שהתנהל בפני ההרכב הראשון – כך בפרוטוקול הדיון מיום י"ט במרחשוון התשע"ה (12.11.2014): "באת כוח האישה: [...] הכתובה היא על סך מיליון ש"ח [...] אנחנו מבקשים מחצית מהכתובה כדי שלאישה תהיה התחלת דרך."

מכאן שתביעת הכתובה מראש הועמדה על מחצית סך הכתובה – על 500,000 ש"ח. במהלך הדיון האמור הציע בית הדין להעמיד את סכום תביעת הכתובה על סך של 50,000 ש"ח, ושבית הדין יחליט בזכאות הכתובה לפי שיקול דעת. באת כוחה של האישה התנגדה להעמדת התביעה לסך של 50,000 ש"ח, אך הסכימה להעמיד את תביעת הכתובה על סך של 250,000 ש"ח אלא שבא כוח הבעל התנגד לכך. בסופו של דבר הצדדים הגיעו להסכם שבית הדין יפסוק את הכתובה על פי ההלכה לאחר הגירושין. הצדדים התגרשו והחלו דיונים בתביעת הכתובה לאחר הגירושין.

בדיון שהתקיים ביום כ"ט באייר התשע"ה (18.5.2015), בפני ההרכב השני, עלתה שוב שאלת גובה תביעת הכתובה, להלן קטע מפרוטוקול הדיון:

"בית הדין: הדיון להיום לנושא הכתובה.

בית הדין: מה סכום הכתובה ?

באת כוח האישה: סכום הכתובה הוא מיליון ש"ח. אני מסכימה לסכום של 300,000 אלף.

בית הדין: האם בהסכמה ניתן לקצוב את סכום הכתובה – הצדדים ייתנו לבית הדין שיקול דעת בהחלטת בית הדין בהחלטתו על זכאותה או אי זכאותה של האישה?

באת כוח האישה: אני לא מסכימה להצעת בית הדין. האישה חמש־עשרה שנה סובלת מהתעללות. אם בית הדין יעלה את הסך הכתובה לסכום של 300,000 ש"ח אנחנו נסכים.

בא כוח הבעל: אנחנו לא מסכימים.

בית הדין: האם תסכימו לסך של 150,000 ש"ח ?

בא כוח הבעל: אני מכיר את ההצעות של בית הדין. אני דיברתי עם הבעל על הנושא הזה. זה עלה בשיחות בינינו. התשובה הייתה: 'אני לא יכול להתחייב.' אני לוקח את זה בחשבון. אני לא מוכן שהסכום יעמוד על סך של 150,000 ש"ח. גם לא לסכום של 100,000 ש"ח.

באת כוח האישה: האישה כבר חמש־עשרה שנה סובלת. לבעל יש ילד. הוא צריך לראות מה הוא עשה. מדובר באדם שלא רוצה לשלם שקל.

שייתן 100,000 ש"ח עכשיו מזומן עכשיו נסגור את התיק. אין לו שום דירה. יש לו רק עסקים על הדרך. אני מבקשת סך של 300,000 ש"ח."

מהאמור בפרוטוקול הדיון עולה שהאישה הסכימה לקבל מאה אלף ש"ח בעבור כתובתה, אם הבעל יסכים לשלם לאלתר במזומן ללא צורך בדיונים, כמו כן הסכימה שאם יתקיימו דיונים בתביעת הכתובה, גובה הכתובה יעמוד על סך שלוש מאות אלף ש"ח. הבעל לא הסכים והחלו הדיונים על הזכאות בכתובה.

בית הדין, בהרכבו הנוכחי, המשיך לעסוק בשאלת הזכאות העקרונית לכתובה ולא עסק בשאלת גובה הכתובה.

בינתיים החליפה האישה את ייצוגה המשפטי ובא כוחה החדש הגיש ביום כ"ח באדר א' תשע"ו (8.3.2016) כתב תביעה לחלוקת רכוש שבו מפורטת תביעת האישה לחלוקת הרכוש ולקבלת פיצוי בסך 250,000 ש"ח וכן נזכרת תביעת כתובה כשהיא צמודה. תביעת הכתובה הועמדה בסך 1,350,000 לפי חישוב ערך הכתובה בסך 1,000,000 ש"ח ובתוספת הצמדה בסך 350,000 ש"ח. בנוסף תבעה האישה תביעה נזיקית בסך 100,000 ש"ח. בסיכומים שהגיש בא כוח האישה מבוקש לחייב את הבעל בכתובה צמודה בסך 1,350,000 ש"ח ועוד פיצוי בסך 1,000,000 ולהמשיך לדון בתביעת חלוקת הרכוש.

הרי לפנינו סכומים שונים ביחס לגובה תביעת הכתובה שהוזכרו על ידי האישה עצמה במהלך הדיונים. החל מסך 100,000 ש"ח, וכלה בסך של 1,350,000 ש"ח כשבאמצע הוזכרו הסכומים: 250,000 ש"ח, 300,000 ש"ח ו־500,000 ש"ח. מהו אפוא הסכום שבו יש לחייב את הבעל. לצורך הכרעה יש לעיין בסוגיית דינו של התובע בבית הדין פחות ממה שמגיע לו.

תובע פחות ממה שמגיע לו

בשולחן ערוך (חושן משפט סימן יז סעיף יב) נפסק בדברי הרמ"א:

"בעל דין שתבע חבירו בעד דבר מועט, והדיין רואה שיתחייב לו על פי הדין יותר ממה שתבע – אין לו לדיין לפסוק יותר ממה שתבע. ואם פסק לו יותר, הוי טעות בדין וחוזר. (דעת עצמו מפרק קמא דבבא בתרא: רוניא אקפיה רבינא וכו', וכן כתב הריב"ש בסימן רכז)."

לדעת הרמ"א על הדיין לפסוק לפי התביעה שבפניו ולא לפי זכויותיו האמתיות של התובע. מקור ההלכה נלמד מהמעשה ברוניא וברבינא המובא במסכת בבא בתרא (דף ה ע"א). שם מבואר שרבינא תבע מרוניא בפחות ממה שהגיע לו, ורבא פסק שרוניא ישלם לרבינא את הסך הנמוך שבתביעה ולא את החיוב הגבוה שבו חייב רוניא באמת לפי הדין. להלן לשון הסוגיה:

"רוניא – אקפיה רבינא מארבע רוחותיו. אמר ליה: 'הב לי כמה דגדרי' – לא יהיב ליה. 'הב לי לפי קנים בזול' – לא יהיב ליה. 'הב לי אגר נטירותא' – לא יהיב ליה. יומא חד הוה קא גדר דיקלי, אמר ליה לאריסיה: 'זיל שקול מניה קיבורא דאהיני.' אזל לאתויי, רמא ביה קלא, אמר ליה: 'גלית דעתך דמינח ניחא לך, לא יהא אלא עיזא בעלמא, מי לא בעי נטירותא?' אמר ליה: 'עיזא בעלמא לאו לאכלויי בעיא.' אמר ליה: 'ולא גברא בעית דמיכלי לה?' אתא לקמיה דרבא, אמר ליה: 'זיל פייסיה במאי דאיפייס, ואי לא, דאיננא לך דינא כרב הונא אליבא דרבי יוסי.'"

לצורך הנוחות מובא להלן ביאור הסוגיה לפי פירוש 'חברותא':

"בעל שדה בשם רוניא, אקפיה – הקיפו – רבינא, שהיו לו ארבע שדות מסביב לשדהו, בגדר, מארבע רוחותיו. אמר לו רבינא המקיף לרוניא הניקף: הב לי כמה דגדרי, תן לי מחצית ההוצאות ממה שגדרתי! וכדברי רב הונא לעיל בדעת רבי יוסי של המשנה, שהכל לפי מה שגדר, שכך היא ההלכה. לא יהיב ליה – לא נתן רוניא לרבינא את חלקו בהוצאות הגידור, משום שטען כי אין לו צורך בגדר לשמירת שדהו. חזר רבינא וביקש: הב לי – תן לי לפחות לפי דמי קנים בזול. וגם זאת לא יהיב ליה. שוב ביקש רבינא: הב לי אגר נטירותא – תן לי לפחות את שכר השמירה שחסכת, את הסכום שהיה עולה לך להעמיד שומר לשדך אלמלא גדרתי אני את הגדר. לא יהיב ליה. יומא חד – יום אחד – הוה קא גדר דיקלי, היה רוניא גודר
– מלקט – תמרים מהדקל שבשדהו. אמר ליה רבינא לאריסיה – לאריס שלו: זיל – לך, שקול מיניה, וקח מהתמרים של רוניא קיבורא דאהיני – אשכול תמרים שלא הבשילו! ובפני רוניא ציווה רבינא לאריסו על כך. אזל לאתויי – הלך האריס של רבינא להביא את אשכול התמרים מתמריו של רוניא. רמא ביה קלא – הרים עליו רוניא קולו, גער בו. אמר ליה רבינא לרוניא: כיון שצעקת על האריס שלי, בכך גלית דעתך דמינח ניחא לך – שנוח לך בשמירת הדקלים, שלא יטלו אנשים את פירותיהם, כי חשובין הם בעיניך. ולכן אף אם אינך ירא מן הגנבים, כפי שטענת לפטור עצמך מלשלם, עדיין חייב אתה לשלם את חלקך בגדר כי נהנה אתה ממנה, שהרי לא יהא אלא משום עיזא בעלמא – מפני העזים המסתובבות באזור, שלא יכנסו לאכול תמרים, מי לא בעי נטירותא – וכי אינך צריך לגדר סביב שדך כדי לשמור את התמרים מאכילת העיזים?! אמר ליה רוניא: עיזי בעלמא, לאכלויי בעיא – סתם עזים, צריך למונעם על ידי גערה, כלומר די בגערה כדי להרחיקם! אמר ליה רבינא: ולא גברא בעית – וכי אינך צריך אדם, שומר, דמיכלי לה – שיגער בהם? ואם כן, חסכתי לך שומר זה, ותן לי שכרו! אתא לקמיה – בא רוניא לפני – דרבא, ושאל מה דינו. אמר ליה רבא: זיל פייסיה במאי דאיפייס – לך פייסנו לרבינא במה שכבר התפייס לך, לקבל רק את שכר השומר, שעדיף לך הדבר הזה מלשלם לו חלק מדמי הגדר. ואי לא – אם לא תעשה כן, דאיננא לך דינא – אדון אותך בדין – כרב הונא אליבא דרבי יוסי, הסובר: הכל לפי מה שגדר, ואז תצטרך לשלם מחצית הוצאות הגדר, לפי שכן היא ההלכה."

בהבנת ההלכה נאמרו הסברים שונים במפרשי השולחן ערוך, בפסק דין של בית הדין הרבני הגדול – הרבנים: הרה"ג יעקב הדס זצ"ל, הרה"ג יוסף שלום אלישיב זצ"ל, והרה"ג בצלאל ז'ולטי זצ"ל (פסקי דין רבניים חלק ד עמודים 178–179) נסקרו הדעות בהבנת ההלכה, כדלקמן:

"והנה הלכה זו כי אין לו לדיין לפסוק יותר ממה שתבע היא מהלכות עמומות וכמה שיטות נאמרו בזה:

להב"ח והסמ"ע סובר הרמ"א דאין לדיין לפסוק יותר גם אם לא תבע יותר מחמת שלא היה בקי בדין.

והש"ך חולק על זה כי למה יפסיד מפני שלא ידע הדין על בוריו, הלא מחילה בטעות היא. והתומים מוסיף דאין לך 'פתח פיך לאלם' גדול מזה. גם להר"י הסובר דפתח פיך לאלם הוא לנתבע דוקא – לא כמשמעות לשון הרמב"ם והשולחן ערוך – זה רק בטענה שהיה לו לטעון ולא טען, אבל במה שלא ידע הדין ולכן אי אפשר לו לטעון, פשיטא שיש לדיין לטעון.

ולכן דעת הש"ך כהלבוש, וכן דעת הט"ז וכן פסק התומים דאם ברור לדיין שהבעל דין טעה, רשאי לפסוק כפי המגיע לו ורק באופן שהדבר ספק אם זה מחמת חסרון ידיעה בדין או דהאי מחילה או וויתור בשביל איזה חשבון על זה וכיוצא בו, נאמר דאין לדיין לפסוק יותר ממה שתבע. ויש הבדל בין אם התובע הוא תלמיד חכם או עם הארץ, דבעם הארץ יש להניח שאיננו יודע את הדין – עיין תומים (סימן יז אורים ס"ק כח).

ולדעת הנתיבות (חידושים ס"ק כ) כשידעינן שהוא טועה בדין הוי מחילה בטעות ומחוייב לפסוק ויש לנו לתלות בטעות ולא במחילה, ובכדי שהדעת טועה לא תלינן במחילה רק בטעות ואין לך בכדי שהדעת טועה יותר מדין תורה בזמן הזה שנתמעטו הלבבות ומכל שכן בעם הארץ שאינו יודע בשום דין.

ולפי שער המשפט אם התובע תובע בסתם פחות ממה שמגיע לו על פי הדין, אין לנו לפסוק יותר ממה שתבעו דאמרינן דילמא מחל לו יותר מכדי שאין הדעת טועה, דכיון שתבעו לבית דין מסתמא כל אדם דרכו להרבות בטענות וזכיות לפני בית דין אף בדברים שאין בהם ממש, ומדטען בפחות ממה שמגיע לו על פי הדין מסתמא מחל לו על המותר.

ועיין גם בערוך השלחן (סימן יז אות יט) שכתב:

וכן כל זכות שרואה הדיין לתובע והוא לא תבע – אם ברור אצל הדיין שהתובע לא הרגיש כלל בזכות זה צריך הדיין לומר לו: 'דע שיש לו זכות בענין זה.'"

מהדיון במפרשי השולחן ערוך עולה שיש להבחין בין המצבים השונים של התביעה המופחתת. במצב שהתובע טעה ולכן תבע פחות ממה שמגיע לו, התובע לא יפסיד את זכויותיו ועל הדיין לפסוק לתובע את מלוא זכויותיו. אמנם במצב שאפשר לתלות שהעובדה שהתובע תבע פחות נובעת ממחילה, הרי שאין לדיין לפסוק יותר ממה שמבקש התובע. כך העלו להלכה בפסק בית הדין הרבני הגדול – הרבנים הראשון לציון הרב הראשי לישראל הרה"ג יצחק נסים זצ"ל, הרה"ג יוסף שלום אלישיב זצ"ל והרה"ג בצלאל ז'ולטי זצ"ל (פסקי דין רבניים חלק ב פסק דין בעמוד 165):

"העלו האחרונים שאין הדברים כפשוטם, ודווקא באופן שיש להניח שזה שלא תבע את כל המגיע לו לפי הדין הוא מפני שמחל לו על זה רק במקרה זה אין לו לדיין לפסוק יותר ממה שתבע התובע, אבל אם הסיבה שלא תבע יותר נובעת מהעלם דבר או מצד חסרון ידיעה בהלכה, או בעובדה לא הפסיד את זכותו בזה. עיין בש"ך ובנתיבות המשפט שם."

לדעת הש"ך גם אם מתעורר ספק שמא התובע מחל, אין להוציא מהנתבע יותר מכפי שהתובע תבע. ולא רק במחילה ודאית נאמרה ההלכה. להלן לשון הש"ך (חושן משפט סימן יז ס"ק טו):

"[...] שהבעל דין תובע בסתם דבר מועט, לא יפסוק לו הדיין יותר ולומר בודאי התובע טועה בדין, אלא יכול להיות שמוותר כנגדו או מחל לו, ולכך מספק לא יוציא ממון."

הרי שאם מתעורר ספק שהתביעה הנמוכה נובעת ממחילת התובע על שאר זכויותיו, אין לדיין לפסוק יותר מהתביעה.

לפי האמור, יש לבחון אם בנידון דנן קיימת מחילה או ספק מחילה ביחס ליתרת סכום הכתובה, או שמדובר בטעות. אם מדובר בטעות הרי שאין להתחשב בתביעה הפחותה ויש לפסוק את מלוא הסכום. אך אם מדובר במחילה, או בספק מחילה הרי שיש לפסוק בהתאם לתביעה.

ההלכה האמורה נאמרה במקרה שבו בעל הדין לא תבע בשום שלב את כל המגיע לו או יותר מכך.

נותר עדיין לברר אם בעל דין שלא תבע בתחילה את כל זכויותיו, יוכל לאחר מכן להשלים את תביעתו ולדרוש את כל מה שמגיע לו, שכן בנידון דנן בא כוח החדש של האישה העלה את גובה תביעת הכתובה תוך התעלמות מהסכומים שנתבעו בתחילה.

האם בעל דין שתבע בתחילה פחות מהמגיע לו, יכול בהמשך להשלים את תביעתו?

התשובה לכך תלויה בשאלה האם הייתה מחילה על מה שלא נתבע בתחילה: אם הייתה מחילה הרי שלאחר המחילה אין יכולת לחזור ולתבוע היות שהמחילה ביטלה את שאר הזכויות, בעוד אם העדר התביעה אינו נחשב כמחילה, הרי שאפשר לתבוע בשלב מאוחר יותר את שלא נתבע בתחילה.

המפתח לקביעה אם הייתה מחילה או לא תלוי בידיעה ובהבנה של התובע על מהות התביעה: אם ברור שבשעת התביעה התובע ידע שיכול לתבוע יותר ובכל אופן תבע פחות, הרי שיש לראות כאן מחילה, בעוד אם התובע לא ידע על שאר זכויותיו, קשה לתלות את העדר התביעה במחילה.

החילוק האמור נלמד מתוך תשובת מעיל צדקה (סוף סימן נג, מובא בפתחי תשובה חושן משפט סימן יז ס"ק יח). המעיל צדקה חולק על הש"ך וסובר שאם יש ספק אם הייתה מחילה, הדיין רשאי לפסוק יותר. לדעתו בעל הדין גם נאמן לטעון שטעה ולכן תבע פחות. מכל מקום כתב בעל המעיל צדקה שאם ברור שהתובע ידע שיכול היה לתבוע יותר ולא תבע, רואים את העדר התביעה כמחילה. להלן לשון הפתחי תשובה המביא את דעת מעיל צדקה:

"[...] אולם בתשובת מעיל צדקה (סוף סימן נג) הקשה על הש"ך בזה, ומסיק לדינא דדוקא אם ברור שידע לתבוע יותר כי ההיא דרבינא שמתחילה תבע כל דמי גדרו כו', בזה הוא דאמרינן דמה שלא תבע יותר הוה כמחילה מפורשת ולכן אין לו לפסוק יותר, אבל כל שאר מסתפקים אם מחל לו המותר או טעה בדין, הא ודאי דרשאים הבית דין לומר לו שעל פי הדין מגיע לו יותר."

הרי שלדעת מעיל צדקה כשברור לתובע שיכול היה לתבוע יותר, ותבע פחות רואים בהעדר התביעה מחילה.

לפי העקרונות האמורים, נערוך עתה בחינה ביחס לסכומים שהוזכרו בתביעת הכתובה של האישה.

סכום של מאה אלף הוצע על ידי בא כוח האישה אך ורק בתנאי שהבעל ישלם במזומן, בהסכמה וללא צורך בדיונים. הרי שיש כאן מחילה מותנית. הבעל לא הסכים לשלם את הסך הנדרש ללא דיונים, הדיונים נמשכו על כן אין לראות בסכום הסכמה ומחילה על שאר הזכויות, מאחר שהבעל לא קיים את חלקו בהתנאה.

סכום של מאתיים וחמישים אלף ש"ח הוזכר במסגרת המשא ומתן בפני ההרכב הראשון של בית הדין. בית הדין ניסה להביא את הצדדים לסכום מוסכם לתביעת הכתובה עם הסכמה דיונית שבית הדין יכריע לפי שיקול דעתו. האישה אמנם הסכימה להעמיד את סכום הכתובה לסך מאתיים וחמישים אלף ש"ח, אך גם כאן נראה שההסכמה הייתה מותנית בכך שהבעל ייתן הסכמתו לכך שבית הדין יפסוק לפי שיקול דעת. הבעל לא הסכים לכך ועל כן אין כאן משום מחילה.

בסופו של דבר הצדדים הגיעו, כאמור, להסכם גירושין שבו נאמר שבית הדין יפסוק את הכתובה לפי ההלכה, הרי שלא הגיעו להסכמה לא ביחס לגובה התביעה ולא ביחס לסמכות בית הדין להכריע לפי שיקול דעת. ואין לראות כאן מחילה.

סכום של שלוש מאות אלף ש"ח הועלה בדיון בפני ההרכב השני של בית הדין. כאן נאמר בפרוטוקול שהאישה תובעת סך שלוש מאות אלף ש"ח. מההקשר משתמע שיש כאן העמדת הכתובה על הסך האמור ללא תנאי כלשהו – מהקשר הפרוטוקול משתמע שאם הבעל היה מסכים לשלם מאה אלף ש"ח לאלתר ללא דיונים האישה הייתה מסתפקת בכך, אלא שאם הבעל לא יסכים לשלם מאה אלף ש"ח, הרי שהאישה תתבע סך של שלוש מאות אלף ש"ח.

נראה שקיימת כאן מחילה על שאר סך הכתובה:

לפי דעת הש"ך די בכך שמתעורר ספק שמא האישה מחלה על יתרת כתובתה כדי שבית הדין לא יוציא מהבעל יותר מהסכום המבוקש, היינו שלוש מאות אלף ש"ח.

כך הדין גם לדעת מעיל צדקה, שהרי ברור שהאישה ידעה שניתן לתבוע יותר, שכן מוכח שהאישה ידעה שכתובתה הינה בסך מיליון ש"ח. לכן בתביעה הפחותה יש מחילה. מאחר שלאישה היה ידוע שבכתובתה נכתב מיליון ש"ח ובכל זאת תבעה רק שלוש מאות אלף ש"ח אין זאת אלא משום מחילתה הוודאית על ההפרש.

אמנם בשו"ת הגרי"א הרצוג זצ"ל (פסקים וכתבים חלק ט חושן משפט, סימנים צו – צז) הוכח בארוכה שאמירת "איני תובעך" אינה נחשבת למחילה על זכות התביעה בעתיד, אלא שבנידון שם מדובר בשתי תביעות שונות: האחת – תביעת החזר הגנבה והנזק, והשנייה – תביעת הפסד הרווח שנגרם. כמו כן התביעה השנייה יכולה להתברר גם בערכאות אחרות. לכן בנידון שם אין באמירת "איני תובעך את התביעה השנייה" משום מחילה, שהרי לא היו עסוקים כלל בתביעה האחרת שאותה אפשר להגיש גם בערכאות אחרות.

לא כן בנידון דנן: מדובר בתביעה אחת, תביעת הכתובה, שיכולה להתברר רק בבית הדין. מדובר בשטר אחד הוא שטר הכתובה שאותו האישה מבקשת לגבות. משעה שהתובעת העמידה את סך תביעת הכתובה בבית הדין על סך מסוים יש לראות בכך מחילה על שאר הסכום. בנוסף לכך: בשעת תשלום הסך שביקשה האישה, הבעל יכול לבקש מהאישה לקבל את שטר הכתובה, בטענה שפרע את התביעה הנדרשת, וכיצד אפוא תגבה האישה את השאר. אין זאת אלא שיש לראות כאן מחילה ודאית של האישה על שאר סך הכתובה.

גם אם נראה את התביעה בסך שלוש מאות אלף ש"ח רק כספק מחילה על שאר הסכום ולא כמחילה ודאית, לא נוכל לחייב את הבעל בשאר. זאת לא רק לדעת הש"ך האמורה שלדעתו אפילו בספק מחילה אין להוציא ואם הוציאו – צריך להחזיר, אלא גם לדעות החולקות על הש"ך (וראה נתיבות המשפט סימן יז ס"ק א וראה שער משפט סימן כב ס"ק ה) אי אפשר להוציא מהבעל בספק מחילה של כתובה, שכן הבעל מוחזק בכספו ולא ניתן להוציא ממנו ממון כשקיים ספק במחילת האישה על הכתובה. הדבר שנוי במחלוקת בראשונים, וכך הכריעו האחרונים וכפי שמתבאר בדברי הרה"ג עובדיה יוסף זצ"ל בפסקי דין רבניים (חלק ו עמוד 108) וכדלקמן:

[...] וליכא הכא מחילה ודאית, מכל מקום יש לומר דבכי האי גוונא נמי אמרינן המוציא מחבירו עליו הראיה.

ועיין בבבא בתרא (קלב ע"ב) גבי שכיב מרע שכתב כל נכסיו לבניו וכתב לאשתו קרקע כל שהוא איבדה כתובתה (שכיון שעשאה שותף בין הבנים מחלה כתובתה – רשב"ם). ובעי רבא: בבריא היאך – מי אמרינן דדוקא בשכיב מרע דידעה דלית ליה וקא מחלה, אבל בבריא סברה הדר קני, או דילמא השתא מיהת לית ליה. תיקו.

וכתב בבית יוסף (אבן העזר סימן קו) דהרמב"ם והרא"ש פסקו שאיבדה כתובתה (ובהרי"ף שבידינו כתב דמוקמינן כתובה אחזקתה, אבל המהריב"ל בתשובה [סימן פב] כתב שהוא טעות סופר בהרי"ף) וכן פסק בשולחן ערוך שם. ומוכח שבספק במחילה לא מפקינן ממונא.

וכתב בשו"ת מהרי"ט (חלק א סימן קיט), דהיינו טעמא משום דאנן קיימא לן כבית הלל שאינן שותות ולא נוטלות כתובה, דשטר העומד לגבות לאו כגבוי דמי (סוטה כה ע"ב, ועיין בברכי יוסף ובנחל יצחק חושן משפט סימן יב) – אלמא דמספיקא לא גביא, האי נמי מספיקא לא גביא.

אבל רבינו ברוך מארץ יון כתב דבבריא מספיקא לא מפסדא כתובתה, והובא בהגהות אשרי. ואף על גב דאנן קיימא לן כבית הלל, אפשר שדעת רבינו ברוך דהכא כיון דמשום טענת מחילה אתינן עלה, והיורשים אינם יודעים שמחלה בודאי, דהא מספקא ליה להש"ס בהא, הווי ליה כדין 'הלויתני ואיני יודע אם פרעתיך' דחייב, דברי ושמא ברי עדיף בכי האי גוונא, כיון שהוא מודה שחייב לה כתובה מקודם אלא שמסתפק במחילתה, עיין שם.

ולפי זה לדידן דנקטינן כהפוסקים דפליגי על רבינו ברוך אף בספק מחילה לא גביא כתובתה, ודלא כמו שכתב בתשובת הרדב"ז (חלק א סימן שסד) הנ"ל, ולא דמי ל'איני יודע אם פרעתיך', דהתם הווי ליה למידע מה שאין כן הכא, וכמו שכתב המשנה למלך (ריש פרק ד מהלכות שאלה ופקדון).

ועוד יש לומר כמו שכתב הנימוקי יוסף (בבא בתרא קלב ע"ב) דהיינו טעמא משום דלית ליה לשטרא דכתובה שעת הכושר כלל, שלא ניתנה כתובה לגבות מחיים, ומשום הכי הווי ליה בעל השטר מוציא מן המוחזק, עיין שם. ועיין עוד בשו"ת פרח מטה אהרן (חלק א סימן כא דף נו ע"א), שמחלק גם כן בין כתובה לשטר חוב אחר על פי דברי הנימוקי יוסף הנ"ל, עיין שם. ומעתה בנידון דידן אמרינן שאינה יכולה להוציא מן המוחזק וחשיבא שפיר מחילה גמורה על כתובתה."

מבואר שבספק מחילת הכתובה אי אפשר להוציא מהבעל המוחזק. כך הסיקו והעלו להלכה בבית הדין בחיפה – הרבנים: הרה"ג ישראל שחור שליט"א, הרה"ג מימון נהרי שליט"א, והרה"ג יצחק מרוה שליט"א, לאחר בירור ארוך בנידון (בתיק מס' תשס"ה /1888, הובא בפסקי דין רבניים במאגר המקוון שבפרויקט השו"ת של בר אילן פסק דין עד) בספק עובדתי אם האישה מחלה על כתובה:

"[...] ובדין זה של ספק מחילה על כתובה רבו הפוסקים הסוברים שהבעל הוא המוחזק והאישה נחשבת למוציאה ממנו, ועליה להביא ראיה [...] היוצא מדברינו שגם אם נתחשב בעמדת התובעת ובא כוחה ונניח שיש ספק מחילה, מכל מקום כבר הכריעו הפוסקים שבמקרה זה חובת ההוכחה מוטלת עליה."

הכרעת הפוסקים היא שאין מוציאים מהבעל את תשלום הכתובה גם כשקיים ספק עובדתי שמא האישה מחלה על כתובתה. וראה באמרי בינה (דיני דיינים סימן מו) המבאר את טעם הדין לפי דברי הנימוקי יוסף בסוגיה בבבא בתרא (דף ס מדפי הרי"ף). הנימוקי יוסף הסביר שם ששטר הכתובה נחשב לשטר שאין לו "שעת הכושר", וביאר האמרי בינה את דבריו, כדלקמן:

"ובאמת בנימוקי יוסף בבא בתרא שם כתב וזו לשונו: 'ועליה להביא ראיה, דכל היכא דלית ליה לשטרא שעת הכושר מקרי בעל השטר המוציא.' ולשון זה צריך ביאור, וכנראה דכוונתו הוא דוקא בכתובה הואיל דלא נתנה לגבות מחיים ולא ברור חיובו עד שימות הבעל או תתגרש לא מקרי חיוב עד עת ראוי לגביה."

מבואר מדברי האמרי בינה שמאחר שקיימים ספקות בחיובי הכתובה, לכן הבעל נחשב מוחזק ולא האישה. נראה שגם בנידון דנן, הגם שמדובר בזוג שכבר התגרש, מאחר שקיימים ספקות בחיוב הכתובה לכן כשקיים ספק במחילה הבעל הוא המוחזק ולא ניתן לחייבו מספק. וראה בשו"ת יביע אומר (חלק ג חושן משפט סימן ג) – שם מובא הסבר נוסף לטעם הדין שבספק מחילת הכתובה לא יוציאו מהבעל, והוא – לפי דברי שו"ת הרשב"ץ – משום שחיובי הכתובה הם בגדר "מקולי כתובה":

"[...] ועיין בשו"ת הרשב"ץ (חלק ב סימן רעב דיבור המתחיל "וכתב") דמה שכתבו הפוסקים בההיא דבבא בתרא (קלב ע"ב) שמחלה כתובתה, משום דמקולי כתובה דיינינן לה. עיין שם [...]"

כלומר: חיוב הכתובה פחות משאר חיובי ממון אחרים משום "קולי כתובה" ולכן בספק מחילת הכתובה לא יוציאו מהבעל.

כמו כן מבואר בדברי נחל יצחק (חושן משפט סימן צח) שלדעת הרשב"א אם קיים ספק באומדנה על המחילה, המחילה תקפה, ואלו דבריו: "[...] ולשיטת הרשב"א [...] אף היכא דליכא רק ספק אומדנא אם מחלו או לא גם כן הוי מחילה [...]"

לדעת הרשב"א לפי נחל יצחק, קיימת מחילה גם כשיש רק ספק אם קיימת אומדנה על המחילה.

עדיין נותר לברר מה תוקף המחילה? הרי לכאורה המחילה היא רק בלב ודברים שבלב אינם דברים, וכיצד אפוא חלה המחילה? אמנם כאשר לדברים שבלב מצטרפת הוכחה לקיום המחילה שבלב, יהיה תוקף למחילה שבלב. הדברים נלמדים מדברי שו"ת מהרי"ט (חלק ב חושן משפט סימן מה) שכתב:

"ונראה לי דמחילה בלב לאו כלום היא דהא קיימא לן דדברים שבלב לא הוו דברים [...] אלא נראה דעיקרא דמלתא בהכי תליה דודאי כל היכא דליכא הוכחה למה שבלבו דברים שבלבו לאו מידי הויין אבל היכא דאיכא הוכחה הוו דברים."

מדבריו עולה שאם קיימת הוכחה לקיום המחילה שבלב, המחילה תקפה. בנידון דנן, קיימת הוכחה גדולה וברורה על מחילת האישה. האישה עמדה בפני בית הדין תוך ידיעה שכתובתה בסך מיליון ש"ח, כמו כן האישה ידעה שתביעת כתובה ניתנת להיתבע רק בבית הדין. כאשר האישה הסכימה להעמיד את תביעתה על סך של שלוש מאות אלף ש"ח, מתוך ידיעה שרק על הסך האמור יתקיימו הדיונים, הרי שהאישה הסכימה שאת יתרת הכתובה לא תקבל לעולם בהעדר ערכאה אחרת שבה תוכל לגבות את היתרה. בנוסף לכך: יתרת הכתובה אינה תביעה אחרת שאפשר לומר לגביה שהאישה שמרה על זכותה לתבוע את השאר, שכן מדובר על תביעה אחת שהיא תביעת הכתובה שהועמדה להכרעת בית הדין. בבית הדין התקיים דיון עקרוני האם לאישה יש זכאות לכתובה או לא, כשכל הדיונים התייחסו לתביעה האחת והיא תביעת הכתובה שאותה העמידה האישה על סך של שלוש מאות אלף ש"ח בלי יכולת להשאיר לעצמה את הזכות לתבוע בהמשך את השאר. התנהלות האישה בבית הדין כמוה כמחילה על יתרת הכתובה. בנוסף לכך: האישה אף לא באה כיום בהסבר או בטענה מדוע שינתה את סך התביעה. פרט לעובדה שהאישה שינתה את הייצוג המשפטי שלה, לא הובא כל הסבר הגיוני לשינוי סך התביעה.

נראה שהסך האמור נותן מענה גם לטענות בגין כתובה מוגזמת וודאי שיכול להוות לפחות סכום לחיוב על דרך הפשרה כמענה לכל אותן דעות שיש בהן כדי לפטור את הבעל מהחיוב.

על כן יש להעמיד את תביעת הכתובה על סך שלוש מאות אלף ש"ח ולראות כאן מחילה של האישה על שאר סך הכתובה. יש להבין את מחילת האישה ממספר סיבות אפשריות: ייתכן שהאישה חששה שתביעת כל הכתובה בסך מיליון ש"ח תעלה מנגד את הטענה שהכתובה מוגזמת או שנכתבה לכבוד בלבד. על כן לא רצתה להיכנס לספק ההלכתי והעדיפה לתבוע סכום הגיוני שיתקבל. כמו כן ייתכן שהאישה הכירה את מצבו הכלכלי של הבעל וסברה שסך הכתובה אותו יוכל לשלם, בלי שיוכרז כפושט רגל, הוא הסך המופחת. ייתכנו סיבות הגיוניות נוספות למחילת האישה. אם כן, הרי שמחילת האישה לא נעשתה בטעות אלא בסברה הגיונית.

המחילה נעשתה בפני בית דין ותוך רישום בפרוטוקול, ודינה כמחילה בקניין.

גם לולי כן – מחילת הכתובה לאחר שהתגרשו אינה צריכה קניין ומועילה אפילו בעל פה – בשולחן ערוך (אבן העזר הלכות כתובות סימן קה סעיף ה) נפסק: "המוחלת כתובתה אינה צריכה לא קנין ולא עדים."

ובחלקת מחוקק (סימן קה ס"ק יד) נאמר: "משמע אף שלא החזירה לו הכתובה מהני מחילה."

וראה בית שמואל (סימן סו ס"ק ט) שמחלק בין מקום גירושין, אז מועילה מחילה בעל פה, לבין מחילה כשאינם מתגרשים, שם צריכה לכתוב שמוחלת.

בנידון דנן המחילה על מה שמעבר לסך שלוש מאות אלף ש"ח הייתה לאחר הגירושין ועל כן מועילה בעל פה, אלא שכאמור לאמירה בפני בית דין עם רישום בפרוטוקול יש אף דין של מעשה קניין – ראה על כך בשו"ת ציץ אליעזר (חלק יב סימן עד) שהסיק וכתב: "[...] ועל כן לית דין צריך בושש דמה שנעשה בפני בית דין אין צריך קנין."

על כן יש לראות כאן מחילה גמורה על יתרת הכתובה, למרות מוחזקות האישה בשטר הכתובה.

מאחר שהאישה זכאית לכתובתה, ומאחר שהאישה תבעה סך שלוש מאות אלף ש"ח בעבור כתובתה, על הבעל לשלם לאישה כתביעתה סך של שלוש מאות אלף ש"ח. ובית הדין רואה בתביעה זו מחילה מצד האישה על שאר סך הכתובה.

נוסיף כי הסכום של חמש מאות אלף המופיע בכתב התביעה ובדיון הראשון, מהווה מחילה ודאית על שאר יתרת הכתובה. כאמור קיימת מחילה גדולה יותר, אלא שעובדת המחילה על מחצית הכתובה והעמדתה מלכתחילה על סך חמש מאות אלף ש"ח, יש בה כדי לחזק את הקביעה שאכן קיימת מחילה עד לסך של שלוש מאות אלף ש"ח, שכן מתברר שהתביעה בסך שלוש מאות אלף ש"ח קרובה לסכום הנתבע תחילה.

הסכום של 1,350,000 שהוזכר על ידי בא הכוח החדש כסכום הכתובה עם הצמדה, הוא בכלל המקרים שעליהם נאמר שאין בעל דין יכול להיות בבחינת "טוען וחוזר וטוען", שכן הייתה מחילה ודאית על ההצמדה ועל מחצית מהכתובה, והוכח שיש לראות מחילה עד כדי העמדת הכתובה לסך של שלוש מאות אלף ש"ח בלבד.

עם העמדת תביעת הכתובה כל הסך האמור, אין צורך להיכנס לדיון בשאלת הכתובה המוגזמת, ולדיון בטענה שהכתובה נכתבה רק בדרך כבוד, היות שבסך האמור קיימת סבירות להתחייבות גמורה ללא גוזמה ולא רק לשם כבוד. אפשר גם לראות את החיוב בסך המופחת של הכתובה כפשרה מחייבת שיש בה כדי לתת מענה לכל אותן סברות או דעות הפוטרות מחיוב הכתובה בנדון דנן.

תביעות נוספות

ביחס לתביעות הנוספות של האישה לקבלת פיצויים ותביעה נזיקית: התביעות האמורות סותרות את הסכם הגירושין. בהסכם הגירושין, שהתקבל בקניין, הוגדרו המחלוקות שבין הצדדים והוגדרה המחלוקת ביחס לכתובה וביחס לחלוקת הרכוש. הצדדים הסכימו שתביעת הכתובה תידון על פי ההלכה לאחר הגט. כמו כן הצדדים הסכימו כי הזכויות הפנסיוניות וכל ענייני חלוקת הרכוש של הצדדים יידונו בבית הדין. מעבר לנושאים האמורים נאמר במפורש בהסכם שאין כל תביעות הדדיות נוספות בין הצדדים. על כן יש לדחות את תביעת הפיצויים ואת התביעה הנזיקית.

ביחס לחלוקת הרכוש: לאישה טענות על רכוש רב המצוי בידי הבעל. לא התקיים דיון מסודר בעניין הרכוש. על כן האישה רשאית להגיש לבית הדין בקשה למתן צווים לגילוי מסמכים כדי להוכיח את טענותיה בדבר קיומו של רכוש המצוי בידי הבעל.

יובהר שעם תשלום סך של 300,000 ש"ח לאישה בעבור הכתובה, יוכל הבעל לראות את הסך האמור גם כתשלום עבור חלוקת הרכוש, שכן אין בית הדין מחייב בכפל חיובים – גם חלק ברכוש הבעל וגם בכתובה. על כן לעניין רכוש העולה עד לסך של 600,000 ש"ח יוכל הבעל לטעון שהאישה כבר קיבלה את המחצית בעבור חלקה ברכוש, עם תשלום הכתובה בסך 300,000 ש"ח. אם תוכיח האישה שיש לבעל זכויות ביותר מסך של 600,000 ש"ח, תהיה זכאית לקבל מחצית מהזכויות שיימצאו.

הרב מאיר פרימן – אב"ד

אני מצטרף למסקנות.

הרב מאיר קאהן

גם אני מצטרף למסקנות.

הרב יצחק רפפורט

הכרעה

לאור האמור פוסק בית הדין:

1. בית הדין מחייב את הבעל לשלם לאישה סך 300,000 ש"ח עבור הכתובה.

2. בית הדין דוחה את תביעת האישה לתשלום פיצוי נוסף, התביעה מנוגדת להסכם הגירושין.

3. בית הדין דוחה את התביעה הנזיקית של האישה, התביעה מנוגדת להסכם הגירושין.

4. האישה רשאית להגיש בקשה למתן צו לגילוי מסמכים כדי לגלות את רכוש הבעל.

5. אם יימצאו לבעל זכויות או רכוש שנצבר במהלך החיים המשותפים, בסך העולה על 600,000 ש"ח, תהייה האישה זכאית למחצית מהרכוש שמעל הסך האמור.

6. ניתן לפרסם את פסק הדין לאחר השמטת פרטים מזהים.

ניתן ביום ג' בניסן התשע"ז (30.3.2017).

הרב מאיר פרימן – אב"ד הרב מאיר קאהן הרב יצחק רפפורט