1. התובעת, אשר עבדה כפקידה במשרד עורכי דין, נפצעה במהלך עבודתה בארכיב, ועתרה לפיצוי בגין נזקיה. לטענתה, המעביד התרשל באי קיום חובת הזהירות והפר חובות חקוקות, ובכך גרם לנזקיה. בדיקת נסיבות התרחשות התאונה, כבסיס להטלת אחריות על המעביד, היא העומדת במרכזו של פסק דין זה.

כתב התביעה וכתב ההגנה

2. התובעת הגישה ביום 5.11.2008 תביעה לפיצוי בגין נזקי גוף שנגרמו לה כתוצאה מנפילה מסולם, עליו טיפסה לשם תיוק מסמכים כאשר עבדה במשרד עורכי הדין של הנתבע מס' 1 (להלן: הנתבע). בכתב התביעה צויין כי בעקבות הנפילה מהסולם שהתרחשה ביום 15.11.2004 הובהלה התובעת אל בית החולים, שם אובחנו נפיחות ורגישות בקרסול רגלה השמאלית והגבלה בתנועות הקרסול. כעבור שנתיים אובחן שבר בקרסול, אולם לאור העיתוי המאוחר בו הוא התגלה, לא ניתן היה לקבע את רגלה של התובעת באמצעות סד גבס, והרגל התאחתה במנח שאינו אנטומי. הוועדה הרפואית לעררים של הביטוח הלאומי קבעה כי לתובעת נותרה נכות צמיתה כתוצאה מאירוע התאונה בשיעור של 5%, ואילו בחוות דעת של האורטופד ד"ר ליברזון נקבעה לתובעת נכות בתחום האורטופדי בשיעור של 20%.

3. בכתב התביעה יוחסה לנתבע רשלנות, מכוח אחריות ישירה ושילוחית, והפרת חובות על-פי חוק. לחילופין, נטען כי "הדבר מדבר בעדו" וכי התובעת אינה יודעת ואינה יכולה לדעת מה הנסיבות האמיתיות שגרמו לקרות התאונה ולכן מוטל על הנתבע נטל ההוכחה שלא התרשל.

4. בכתב ההגנה הוכחש עצם אירוע התאונה, ונטען כי מדובר בתביעה שיקרית, וכי מקור חבלת התובעת הינו בנסיבות אחרות. כטענות חילופיות, הוכחשה אחריות הנתבע, נטען להעדר רשלנות והפרת חובה כלשהי, ונטען לאשם תורם של התובעת בשיעור 100%.

5. תחילה אבחן את סוגיות האחריות וההתרשלות, שהינם שניים ממרכיביה של עוולת הרשלנות, המיוחסת לנתבע.

עוולת הרשלנות

6. כדי שתקום חובה מכוח עוולת הרשלנות, על התובעת להוכיח את התגבשותם של יסודותיה: חובת זהירות, התרשלות ונזק שנגרם בגינה. בשלב הראשון של ניתוח עוולת הרשלנות המיוחסת לנתבע יש לבחון קיומה של חובת זהירות של הנתבע, כמעביד, כלפי התובעת, שהייתה עובדת שלו במועד התאונה. הגישה "המסורתית" כוללת בחינה דו-שלבית של חובת זהירות מושגית וקונקרטית בהתאם למבחן הצפיות.

חובת זהירות מושגית

7. קיומה של חובת זהירות מושגית נקבע על-פי המבחן, אם אדם סביר "צריך היה" לצפות את התרחשות הנזק. על-פי ההלכה הפסוקה, חלה על מעביד חובת אחריות מושגית כלפי עובדו (ע"א 417/81 מלון רמדה שלום נ' אמסלם, פ"ד לח(1) 72, 76 (1984) (להלן: עניין מלון רמדה); ע"א 663/88 שיריזיאן נ' לבידי אשקלון בע"מ, פ"ד מז(3) 225, 229 (1993) (להלן: עניין שיריזיאן)). עליו לנקוט בכל האמצעים הסבירים על-מנת לוודא שעובדיו יוכלו לבצע את עבודתם בתנאי בטיחות אופטימליים. מהותם ומידתם של אותם אמצעי זהירות משתנות לאור טיבו, שכיחותו וחומרתו של הסיכון, שהמעביד מודע לו או חייב להיות מודע לו. חובה זו הוגדרה בפסיקה כחובה משולשת, הכוללת את הדרישה מן המעביד לדאוג לצוות עובדים מאומן; את הדרישה לספק לעובד חומרים ראויים לצורך ביצוע העבודה ואת הדרישה להנהיג שיטת עבודה מתאימה ולפקח באופן יעיל על דרך ביצוע העבודה (ע"א 7895/08 קלינה אליעזר ובניו נ' יאסין (פורסם בנבו, 31.8.2011) (להלן: עניין קלינה)).

חובת זהירות קונקרטית

8. קיום חובת זהירות מושגית הינו תנאי הכרחי אך לא מספיק לקיומה של אחריות בעוולת הרשלנות. צריכה להתקיים אף חובת זהירות קונקרטית, שקיומה נקבע על-פי מבחן הצפיות. באשר לחובת הזהירות הקונקרטית יש לבחון האם בנסיבות המיוחדות של המקרה הנדון מעביד סביר יכול וצריך היה לצפות את התרחשות הנזק למי שניזוק בפועל (ע"א 7130/01 סולל בונה בנין ותשתית בע"מ נ' תנעמי, פ"ד נח(1) 1, 18 (2003)).

9. השאלה לגבי "יכול היה" הינה בעלת אופי טכני (ויש שהגדירוה כצפיות פיסית), והשאלה לגבי "צריך היה" הינה נורמטיבית-ערכית. הצפיות הפיסית מיועדת לשלול אחריות מוחלטת או כמעט מוחלטת. מבחן הצפיות הנורמטיבית נועד לסלק משולחן הדיונים את כל הפעולות והמעשים השיגרתיים, הרגילים והיומיומיים שאדם אינו צריך לשאת בגינם בחובת זהירות כלפי משנהו (ע"א 3510/99 ועלס נ' אגד - אגודה שיתופית לתחבורה לישראל, פ"ד נה(5) 826, 841 (2001)). לא כל נזק שהינו צפוי מבחינה פיזית הינו נזק שיש לצפותו במישור הנורמטיבי. בע"א 145/80 ועקנין נ' המועצה המקומית בית שמש, פ"ד לו(1) 113 (1982) (להלן: עניין ועקנין) נפסק כי חובת הזהירות הקונקרטית אינה קיימת למניעתו של כל סיכון וסיכון, וכי הדין מבחין בין סיכון סביר לסיכון שאינו סביר. בעניין מלון רמדה הודגש כי חובה כזו מוטלת רק בגין סכנה בלתי רגילה, וכי טיבה של הסכנה נקבע על פי שני קריטריונים: האחד, לאור מהות הסכנה בנסיבות הקונקרטיות ומיהות הניזוק שהועמד בסכנה, והשני - לאור הערך, שעליו חפצים להגן מפני סכנה, דהיינו - אותו סיכון, אשר החברה רואה אותו במידת חומרה יתירה, באופן שהיא דורשת כי יינקטו אמצעי זהירות סבירים כדי למנעו (שם, בעמ' 77). עם זאת, בע"א 688/79 יזבק נ' קובטי, פ"ד לו(1) 785, 790 (1982) נקבע כי מעביד חייב לצפות גם מעשה רשלני של העובד, אפילו כשהוא בא בניגוד לחובות מפורשות, ואף כשהעובד מודע לסכנה שבמעשהו.

10. הגורמים אותם יש להביא בחשבון בעת בחינת קיומה של חובת זהירות קונקרטית הינם מידת הסיכון להתרחשות נזק ושיעור הנזק הצפוי בהתממש הסיכון, ועלות אמצעי הזהירות שניתן היה לנקוט כדי למנוע את סיכון זה, וכן האינטרס הציבורי בפעילות יוצרת הסיכון (ע"א 9212/99 ציון חברה לביטוח בע"מ נ' מדינת ישראל, פ"ד נו(2) 906, 909 (2002); ע"א 3124/90 סבג נ' אמסלם, פ"ד מט(1) 102, 107 (1995)).

11. מעביד סביר צריך להביא בחשבון כי עובד עלול להיות בלתי זהיר בעבודתו, ובלהט העבודה לא לשמור על כל אמצעי הזהירות, גם כאשר הוא הוזהר בקשר לסיכונים אפשריים. לכן לא די באזהרה לעובד מפני סיכונים, שעה שניתן למנוע סיכונים בדרך אחרת, ואפילו זולה יחסית. בצד האזהרה יש צורך בפיקוח נאות (ע"א 662/89 מדינת ישראל נ' קרבון, פ"ד מה(2) 593, 597 (1991)).

חובת זהירות - המודל האלטרנטיבי

12. ניתוח היסוד של חובת הזהירות, שהינה אחד ממרכיבי עוולת הרשלנות, ניתן להיעשות בדרך שונה מהדרך "המסורתית" של בחינת חובת זהירות מושגית וקונקרטית. בפסיקה קיימת גישה נוספת, ולפיה ניתוח חובת הזהירות מתמקד בקיומם של יחסי קרבה בין המזיק לניזוק ובשיקולים נורמטיביים נוספים המצדיקים הטלת חובת זהירות. (ראו: עניין קלינה, פסקה 17 לפסק דינה של השופטת ארבל; עניין ועקנין, בעמ' 122; ע"א 862/80 עיריית חדרה נ' זוהר, פ"ד לז(3) 757, 768 (1983); ע"א 243/83 עיריית ירושלים נ' גורדון, פ"ד לט(1) 113, 129-130 (1985); ע"א 2625/02 נחום נ' דורנבאום, פ"ד נח(3) 385, 408 (2004); ע"א 10078/03 שתיל נ' מדינת ישראל, פסקאות 17-15, 31-30 לפסק דינו של השופט לוי (פורסם בנבו, 19.3.2007)).

אחריות מעביד לגבי סולם

13. בטרם אגש לבחון האם במקרה הנוכחי רבצה על כתפי הנתבע חובת זהירות קונקרטית והאם הוא הפר חובה זו והתרשל, אבחן את גישת הפסיקה לגבי מקרים של נזק שנגרם בעקבות נפילה מסולם.

בע"א 320/90 מפעלי לוקי לבניה בע"מ נ' גוברין (פורסם בנבו, 18.11.1992) נאמר:

"דווקא העובדה כי מדובר בעבודה שגרתית ושימוש בכלי שכיח יכולה להקהות את חושיו של עובד לרבות המנוסה ביותר, ולגרום לכך כי הוא לא ישים לב לסכנה הטמונה בכלי (הסולם המאולתר, במקרה דנן). המעביד אינו יוצא ידי חובה בכך שהוא סומך על מיומנות עובדיו. הסיכון עדיין נוצר על ידו, בידיו האמצעים למונעו, בין השאר על ידי תדרוך מתאים, השמעת אזהרה או נקיטת צעדים אחרים שיסירו הסיכון.

14. בע"א (מחוזי י-ם) 2522/01 שלם נ' הדר חברה לביטוח בע"מ (פורסם בנבו, 7.4.2002) (להלן: עניין שלם) נקבעו מספר כללי אצבע לגבי אחריות מעביד כלפי עובדו המטפס על סולם:

* המעביד אינו יוצא ידי חובתו באספקת סולם תקין ורצפה ישרה.

* נפסק כי בדרך כלל אין צורך להרבות ללמד ולהדריך אדם כיצד להשתמש בסולם, אם כי על המעביד לשנן מפעם לפעם הוראות בטיחות לעובד.

* לעיתים יש צורך בהדרכה מסוימת גם כאשר הסולם מקובע ומצוי בו מסעד יד, כמו, למשל, למנוע מעובד לרדת עם גבו אל הסולם.

* יש להביא בחשבון את סעיף 50 לפקודת הבטיחות בעבודה [נוסח חדש] התשל"ט-1970 (להלן: פקודת הבטיחות בעבודה), המחייבת התקנת הגנות מיוחדות המיועדות לשמור על העובדים מפני נפילה העולה על שני מטרים.

* ככל שעל העובד להימצא בגובה רב יותר במהלך העבודה, כך על המעסיק לאחוז ביתר אמצעים מגינים, לשמור עליו מפני נזק אפשרי.

* נפסק כי טיפוס על סולם בגובה של שלושה מטרים, המשמש גישה קבועה למחסן במקום העבודה, שדרכו העובדים נדרשים להגיע אל המחסן ולרדת ממנו, אין דינו כדין פעולה יומיומית שגרתית וכי בטיפוס כזה קיים סיכון אינהרנטי, מעצם העובדה שהעובד מצוי בגובה רב. על המעביד לדאוג על קיבוע הסולם כראוי, וליתן הוראות להשתמש בסולם רק כאשר שתי רגליו פתוחות ולשימוש רגיל ומקובל.

12. בע"א 8071/95 בן-יאיר נ' לשכת עורכי הדין (פורסם בנבו, 23.4.1998) אימץ בית המשפט העליון את פסק דינו של בית המשפט המחוזי שקבע כי נפילת עובד מסולם בעת עמידתו עליו כאשר הסולם הוחזק על-ידי אדם אחר ובהיותו על הסולם עסק בהרכבת סככה אינה מצביעה על רשלנות מצד המעביד, וכי על מעביד לא רובצת אחריות מוחלטת.

13. בענין קלינה נקבע כי אין להטיל חובת זהירות בגין שימוש, כשלעצמו, בסולמות, אולם פגם בסולם, שהוא אשר הביא לקריסתו באותו מקרה, אינו מהסיכונים הרגילים הטבועים בשימוש בו.

אשם תורם

14. בכתב ההגנה נטען, כטענה חלופית, לקיום אשם תורם בשיעור 100%. מבחן האשם התורם אינו אלא מבחן ההתרשלות הקבוע בסעיף 35 לפקודת הנזיקין [נוסח חדש] (להלן: פקודת הנזיקין). הפסיקה נוהגת לייחס לעובד אחריות במשורה, הואיל והמעביד נתפס כמופקד על נקיטת אמצעים לשמירה על בטיחות עובדיו (ע"א 5850/10 חברת דפרון בע"מ נ' עזבון המנוח גולובין (פורסם בנבו, 15.4.2012) (להלן: עניין חברת דפרון)). בתאונות עבודה אשם תורם ייזקף לחובת העובד רק במקרים בודדים בהם אשמו כגורם לתאונה בולט לעין (עניין שיריזיאן בעמ' 232; ע"א 477/85 בוארון נ' עירית נתניה, פ"ד מב(1) 415, 425 (1988)).

15. סעיף 68(א) לפקודת הנזיקין קובע כי הפיצויים שייפרעו יופחתו בשיעור שבית המשפט ימצא לנכון ולצודק תוך התחשבות במידת אחריותו של התובע לנזק. שני מבחנים לשיעור ההפחתה: המבחן האובייקטיבי, בו השאלה היא האם האדם הסביר היה נזהר יותר מהתובע, ומבחן מידת האשמה, בו נשקלים זה מול זה מעשי הרשלנות של שני הצדדים (עניין ועקנין, בעמ' 148; עניין מלון רמדה, בעמ' 81). בעניין חברת דפרון (פסקה ל' לפסק דינו של השופט רובינשטיין) צויין כי חלוקת האשמה תיעשה על-פי מבחן האשמה המוסרית בדרך של השוואת מעשי הרשלנות כאמור, וכי בחינה זו אינה עניין שבמדע מדוייק והיא כוללת בתוכה את הצודק והנכון בעיני בית המשפט בנסיבות המקרה.

16. דוגמא לקביעת אשם תורם מצויה בע"א 3600/90 ביטון נ' פי-גלילית מסופי נפט וצינורות בע"מ (פורסם בנבו, 28.7.1994), שם אישר בית המשפט העליון את קביעת בית המשפט המחוזי לפיה במקרה של נפילת עובד מסולם תלול של מגדל שמירה, בעת רדתו ממנו כשגבו אל הסולם ומבלי שאחז במעקים מאחר והחזיק בידיו פנס ומכשיר קשר, אחראי העובד ב-60% ואילו המעבידה אחראית ב-40%.

חובת הזהירות הקונקרטית והתרשלות הנתבע - בירור עובדתי

17. השאלות העובדתיות של נסיבות התרחשות התאונה שבעטיה נגרם הנזק מצריכות בירור הן לעניין קביעת חובת הזהירות הקונקרטית והן לשם קביעה אם התקיים יסוד ההתרשלות, במידה ונמצא כי המעביד חב חובת זהירות כלפי העובדת. רק לאחר בירור עובדתי זה, תיבחן השאלה האם התנהגות הנתבע הייתה בלתי ראויה, באופן החורג מסטנדרט הזהירות האובייקטיבי לפיו היה פועל אדם סביר באותן נסיבות, כך שיש להטיל עליו אחריות (פסקות 19 ו-22 לפסק דין השופטת ארבל בעניין קלינה). אגש, איפוא, לבירור העובדתי בדרך של בחינת האמור בכתב התביעה, בעדויות התביעה ולאור טענות הנתבעים.

נסיבות התאונה – כתב התביעה

18. בפתח הדברים ייאמר כי נטל ההוכחה של נסיבות התרחשות התאונה רובץ על התובעת, וכי אין מקום לקבל את הטענה בדבר העברת הנטל אל כתפי הנתבע עקב כלל "הדבר מדבר בעדו". בכתב התביעה ובעדותה הציגה התובעת גרסה מפורטת. גרסה עובדתית בדבר נסיבות המקרה והסתמכות על כלל "הדבר מדבר בעדו" אינן עולות בקנה אחד ויכול שיהיו בבחינת תרתי דסתרי (ע"א 1071/96 עזבון אלעבד נ' מדינת ישראל, פ"ד ס(4) 337, 370 (2006)).

מעבר לכך יודגש כי כאשר התובעת היא היחידה שעשתה שימוש במועד האירוע בסולם, והוא היה בשליטתה בזמן האירוע, ולא היה גורם אחר אשר התערב התערבות פעילה בזמן התאונה, לא מתקיים אחד משלושת התנאים המצטברים הנדרשים בסעיף 41 לפקודת הנזיקין להחלת הכלל של "הדבר מדבר בעדו", והוא כי הנכס היה בשליטת הנתבע. (על אופי השליטה הנדרשת ראו: ע"א 241/89 ישראליפט (שירותים) תשל"ג בע"מ נ' הינדלי, פ"ד מט(1) 45, 79 (1995)).

19. בכתב התביעה צויין כי ביום האירוע התובעת טיפסה על סולם לשם תיוק מסמכים בארונית ברזל, כאשר לפתע ניתקה הארונית ממקומה ונטתה, כך שהייתה סכנה שהיא תפגע בתובעת. התובעת סטתה מעט הצידה על מנת שלא תיפגע קשות, ונפלה מהסולם, באופן שפלג גופה השמאלי, לרבות רגלה השמאלית, נחבט ברצפה. לאחר מספר שניות נפלה על הרצפה הארונית אך לא פגעה בתובעת.

עדות התובעת - תצהיר התובעת (ת/2)

20. בתצהיר עדותה הראשית של התובעת היא ציינה כי באוגוסט 2004 היא החלה לעבוד במשרד התובע בתפקיד של פקידת הוצאה לפועל. במסגרת תפקידה היא נדרשה להוציא מדי יום את התיקים בהם תטפל באותו היום, ולהחזירם למקומם בסוף יום העבודה. הארכיב בו עבדה הורכב מארוניות ברזל, שכל אחת מהן הכילה מספר מגירות ממוספרות, ואשר הונחו אחת על גבי השניה.

21. בתצהיר צויין כי ביום 15.11.2004 ניגשה התובעת להחזיר לארכיב חלק מהתיקים. על מנת להחזיר תיק מסוים לסוף המגירה העליונה של הארונית העליונה, נטלה התובעת סולם קטן, בעל מספר קטן של מדרגות, אשר הונח בארכיב באופן קבוע. היא הניחה את הסולם בניצב לארוניות, טיפסה עליו, ובהגיעה למדרגה העליונה, היא פתחה את המגירה העליונה של הארונית. בשלב זה, נטה מרכז הכובד של הארונית, והארונית והמגירה החלו ליפול לעבר התובעת. התובעת הסיטה גופה לאחור ולצד ימין, אולם מאחר ובצד הימני ניצבו ארונות, היא נפלה לאחור על צידה השמאלי. היא נחתה "לא טוב" על קרסול רגל שמאל, אשר התעקם. לאחר שהתובעת נפלה מהסולם, נפלה הארונית העליונה, ובה שלוש מגירות, והתנפצה על הרצפה.

22. עוד צויין בתצהיר התובעת כי הרעש של הנפילות הביא להתקבצות אנשים שנכחו במשרד, וביניהם אף עורך-דין אברמוב (להלן: אברמוב). אברמוב ראה את התובעת כשהיא שרועה, חלץ את נעל רגלה השמאלית, הבחין כי הקרסול מכחיל ומתנפח וביקש משמעון, מנהל החשבונות (להלן: לוי), לפנותה לבית החולים "בני ציון". אברמוב נשא את התובעת על ידיה והכניסה לרכב, אותו הסיע לוי אל בית החולים.

נספחי תצהיר התובעת

23. לתצהיר התובעת צורפו נספחים רבים וביניהם המסמכים הבאים:

* תעודת שחרור מחדר מיון ביום 15.11.2004 (נספח א/1), בו צויין: "לדבריה סובבה את הקרסול היום בזמן העבודה".

* טופס למתן טיפול רפואי לנפגע עבודה (בל/250) מיום 17.11.2004 (נספח ג/1), הנושא חתימת אברמוב, בו צויין בסעיף "תיאור התאונה": "בעת עבודתה נפלה עליה ארונית".

* תעודה רפואית ראשונה לנפגע מעבודה של קופת חולים מיום 19.11.2004 (נספח א/3), בה צויין בסעיף "התעסקות בשעת פגיעה" – "עלתה על סולם לתייק", ובסעיף "גורם הפגיעה" צויין "נפילה ארונית".

* טופס הודעה על פגיעה בעבודה על-פי חוק הביטוח הלאומי – ביטוח נפגעי עבודה (נספח ג/2), הנושא את חתימת התובעת ביום 13.2.2005 ואת חתימת אברמוב ביום 14.2.2005, אשר אישר כי הפרטים שנמסרו על ידי התובעת ועל ידו בטופס זה הינם נכונים לפי מיטב ידיעתו. בסעיף "פרטי הפגיעה" נרשם:

"בזמן תיוק בארכיון המשרד, עליתי על סולם. פתאום אחד הארונות העליונים (ארון מברזל) נפל ממקומו מגובה של כ-2 מטרים ולאחר שמעדתי נפל הארון על קרסול רגל שמאל".

* מכתב פקידת תביעות של המוסד לביטוח לאומי אל התובעת מיום 17.3.2005 (נספח ג/3), ובו נרשם, בין היתר:

"1. נא לפרט את תיאור אירוע הפגיעה וכיצד נגרמה? מדוע בטופס התביעה ציינת כי נפלה ארונית על קרסול רגל שמאל בעוד שבדו"ח חדר מיון צויין כי סובבת את הקרסול? מה נכון, וממה נובעת הסתירה?

2. נא להמציא הצהרת אחד העדים, בציון פרטיהם האישיים, בו יפורטו מה ראו שקרה לך ומה היו תלונותיך בפניהם".

* מכתב תשובה של התובעת אל פקידת התביעות מיום 27.3.2005 (נספח ג/4), בזו הלשון:

"פירוט אירוע התאונה: בעת עליה על סולם בארכיון המשרד נפלה ארונית עם תיקים לכוון שלי. בכדי לא להפגע זזתי הצידה ונפלתי מהסולם על קרסול רגל שמאל וסובבתי אותה וכתוצאה מכך נגרמה לי חבלה חמורה בקרסול רגל שמאל. ממקום התאונה במשרד, המעביד פינה אותי ישירות לחדר המיון בעזרת אחד מהעובדים".

למכתב צורף מכתב מיום 27.3.2005 המופנה אל פקידת התביעות (נספח ג/5), ובו אישר אברמוב "את קרות אירוע תאונת העבודה במשרדי כפי שציינה גב' מאיה בן שימול במכתבה אליכם היום". יוער כי ההעתק שצורף כנספח לתצהיר אינו נושא את חתימת אברמוב בסיום המכתב.

* טופס תביעה לקביעת דרגת נכות מעבודה ולתשלום גמלת נכות מעבודה (נספח ג/7), שנתקבל בסניף חיפה של המוסד לביטוח לאומי ביום 30.1.2007. על גבי הטופס, הנושא חתימת התובעת ביום 14.1.2007, נרשמו "פרטים על הפגיעה" בלשון זהה כמעט לחלוטין לתיאור שנרשם ביום 13.2.2005 על גבי טופס הודעה על פגיעה בעבודה (נספח ג/2):

"בזמן תיוק בארכיון המשרד, עליתי על סולם. פתאום אחד הארונות העליונים מברזל נפל ממקומו מגובה של 2 מטר ולאחר שמעדתי נפל הארון על קרסול רגל שמאל".

* תשובת מנהל מחלקה אורטופדית ב' במרכז הרפואי "הלל יפה" ביום 14.2.2007 (נספח א/11), בו צויין "15.11.04 בנפלה מסולם [1.5 מ] נחבלה בקרסול שמאל".

* חוות דעת של כירורג אורטופד ד"ר ליברזון מיום 3.9.2007 (נספח ב/1), בה תוארו "תולדות העבר" באופן הבא:

"ביום 15.11.2004 בשעה 16:00 נחבלה בתאונת עבודה כאשר נפלה מסולם עליו עלתה לצורך תיוק מסמכים במשרד בו עבדה. בעת שעמדה על סולם והתכוונה לתייק תיק בארונית ברזל שהייתה מיועדת לכך, התנתקה הארונית מהקיר ונטתה כך שנראה היה לה שהארונית עומדת ליפול. בתגובה, הסיטה את גופה ימינה על מנת להימנע מקבלת מכה מהארונית. כתוצאה מכך איבדה שווי משקל ונפלה מהסולם לרצפה כשצידו השמאלי של גופה נחבט ברצפה, אגן שמאל וקרסול שמאל. כאשר מעסיקה ניסה להרימה מהרצפה, ביקשה שלא יגע בה כי הרגל מאד כואבת לה. תוך זמן קצר של מספר דקות התנפח הקרסול עד כדי מניעת אפשרות של הסרת הנעל. בנוסף, איבדה תחושה ברגל, כאילו נרדמה. פונתה לביה"ח בני ציון, שם צולם הקרסול ברנטגן".

עדות התובעת - חקירה נגדית

24. בחקירתה הנגדית אישרה התובעת כי בעת התרחשות התאונה איש לא נכח בחדר מלבדה. היא הדגישה כי לא נפגעה מהארונית, אלא הארונית "התנתקה מהקיר", והייתה הגורם העיקרי לנפילתה. לדבריה, הארוניות מברזל היו מונחות זו על גבי זו, ללא חיבור ביניהן וללא חיבור אל הקיר (עמ' 19 לפרוטוקול). כנשאלה כיצד היא יודעת כי הארוניות לא היו מחוברות, השיבה (שם):

"אני ראיתי ברגע שהארונית נחתה על הרצפה. עובדה שאחר כך, כשחזרתי לעבודה, ראיתי שעורך-דין אברמוב החליף את הארונות בארונות עץ נמוכים".

25. התובעת אישרה כי אברמוב שמע מפיה את גרסתה באשר לנסיבות התרחשות התאונה. כשהתבקשה להסביר את ההבדלים בין תיאור התאונה בטופס בל/250 מיום 17.11.2004 (נספח ג/1 לתצהירה), שנערך בסמוך למועד התאונה ("בעת עבודתה נפלה עליה ארונית"), לבין התיאור בטופס ההודעה על הפגיעה בעבודה (נספח ג/2) בחלוף כשלושה חודשים ("עליתי על הסולם ... ולאחר שמעדתי נפל הארון על קרסול רגל שמאל"), אשר שניהם נושאים את חתימת אברמוב, אמרה (בעמ' 21):

"לדעתי הייתה כאן בעיית ניסוח. .... הארון לא נפל על הקרסול, אלא לכיוון הרגל שלי, לכיוון הקרסול".

26. כשנתבקשה התובעת לתאר את התרחשות התאונה היא סיפרה כי עלתה על סולם קטן בן שלושה לארבעה שלבים, וכאשר פתחה מגירה אחרונה בארונית העליונה – זזה לכיוונה המגירה עם הארונית. לאור חששה כי הארונית תיפול עליה, ניסתה התובעת "לברוח ימינה", ונפלה על הצד השמאלי של האגן וקרסולה נחבט ברצפה, "ופה הייתה החבלה הסיבובית תוך כדי נחיתה".

27. התובעת העידה כי "כל מי שהיה במשרד היה וראה שהארונית התנפצה על הרצפה" (בעמ' 22).

תצהיר שמעון לוי (ת/3)

28. לוי, שהיה במועד האירוע מנהל חשבונות אצל הנתבע, ציין בתצהירו הקצר כי במשרד הנתבע היה ארכיב עם ארוניות מתכת גדולות עם מגירות גדולות, אשר היו מונחות לאורך הקיר, האחת על השניה. עוד נאמר בתצהירו כי בסוף 2004 הוא שמע לפתע צעקה של התובעת מחדר הארכיב. כאשר הוא ואנשים נוספים נכנסו לחדר, הוא ראה כי התובעת שוכבת על הרצפה וצועקת שנפגעה בקרסול. הוא פינה אותה לבית החולים לקבלת טיפול רפואי.

29. בא-כוח הנתבעים ויתר על חקירה נגדית של לוי.

אי מתן עדות על-ידי אברמוב

30. על אירוע התאונה העידו התובעת ולוי בלבד. מטעם הנתבעים לא הוצגו ראיות כלשהן. המעביד של התובעת, עורך דין אברמוב, לא העיד. כמתואר על-ידי התובעת, הוא לא נכח בחדר בעת הנפילה, אך הוא חש אל החדר, יחד עם אחרים, מיד לאחר הנפילה. בתצהירה היא ציינה כי אברמוב חלץ את נעלה ונשא אותה אל הרכב, אותו הסיע לוי אל בית החולים.

31. בדיון בתיק זה ביום 11.7.2011 הורה השופט נדל לתובעת להגיש תצהיריה תוך 60 יום ולנתבעים - תוך 60 יום לאחר מכן. בדיון ביום 18.3.2012 ביקש בא-כוח התובעת כי בא-כוח הנתבעים יורה לאברמוב להתייצב במשרדו (של בא-כוח התובעת) למתן תצהיר עדות ראשית. השופט נדל הורה לצדדים להגיש תצהיריהם וקבע כי התובעת תוכל להגיש בקשה להגשת תצהיר אברמוב או להעידו תוך 15 יום לאחר קבלת תצהירי הנתבעים. ביום 24.7.2012 הוגשו תצהירי עדות ראשית מטעם התובעת, בצירוף בקשה לחקירת אברמוב. ביום 4.9.2012 (לאחר שהתיק הועבר לטיפולי) הגיש בא-כוח הנתבעים הודעה לפיה בכוונתו להגיש תצהיר מטעם אברמוב, אליו כבר נעשתה פנייה להגיע לשם כך למשרד בא-כוח הנתבעים. בהחלטה מאותו יום קבעתי כי מועדי הגשת התצהירים חלפו זה מכבר. בדיון ביום 9.12.2012 הודיע בא-כוח הנתבעים כי לא יוגשו כל ראיות מטעמם. על אף שהיה ברור כי אין בכוונת הנתבעים להעיד את אברמוב, לא חזרה באת-כוח התובעת על הבקשה מיום 18.3.2012. ביום 17.12.2012 היא הגישה בקשה (לה נעתרתי) לזמן באמצעות בית המשפט את לוי לישיבת ההוכחות, אך נמנעה מלבקש את זימונו של אברמוב.

32. השאלה הרלוונטית לענייננו הינה האם אי העדת אברמוב פועלת לחובת אחד הצדדים, ואם כן - לחובתו של מי.

33. בעת נפילת התובעת לא נכח עד כלשהו. אנשים נוספים, וביניהם אברמוב (לטענת התובעת) הגיעו לחדר הארכיב רק למשמע צעקותיה של התובעת. הם ראו את זירת האירוע. רק לוי העיד, באמצעות תצהיר עדות ראשית, על שחזו עיניו. המידע שהוא סיפק בתצהירו בעניין זה היה מינימלי. כל שציין בתצהיר היה שהתובעת שכבה על הרצפה וצעקה.

לו היה אברמוב מתייצב לעדות יתכן והיה שופך אור על עובדות שנטענו על ידי התובעת, וביניהן פרטים שאמור היה לוי לראות והחריש לגביהם, ואף על תהיות שהתעוררו לנוכח תוכנם של חלק מנספחי תצהירה. עדותו, כתמיכה לגרסת התובעת או להפרכתה, הייתה עשויה להיות בעלת חשיבות רבה, שהרי היה ביכולתו להעיד על תוכן הגרסאות של התרחשות התאונה כפי שסופרו לו על ידי התובעת.

לו העיד ונחקר אברמוב הייתה ניתנת לו ההזדמנות להסביר את חתימותיו על שלוש גרסאות שונות לתאונה: הראשונה, תיאור התאונה שנמסר על ידו למוסד לביטוח לאומי בסמוך לתאונה (עת חתם על נספח ג/1 לתצהיר התובעת) לפיו נפלה ארונית על התובעת (ללא כל איזכור של סולם); השניה, התיאור שאישר בתחילת 2005 (עת חתם על נספח ג/2) לפיו הארונית נפלה, התובעת הייתה על סולם ומעדה והארונית נפלה על קרסולה; והשלישית, במכתבו הבלתי חתום (נספח ג/5) כחודש לאחר מכן, בו אישר את הגרסה לפיה התובעת נפלה מהסולם על קרסולה אך לא נפגעה מהארונית.

לו העיד ונחקר אברמוב יתכן והיה מרחיב בנקודה בה התובעת קימצה בדברים ולוי החריש - בעניין הארונית אשר לדברי התובעת נפלה ו"התנפצה" ומן הסתם חזו בה כל הנאספים שהגיעו למקום למשמע הנפילה. הדעת נותנת שנפילת ארונית ברזל עמוסת תיקים על רצפת המשרד לוותה ברעש אשר נשמע ברחבי המשרד לאוזני כולם ומראה הארונית והתיקים הפזורים היה נותר בזכרונם של אברמוב ולוי, אף בחלוף שנים אחדות ממועד ההתרחשות.

לו העיד ונחקר אברמוב היה מקום לבאר בעזרתו את הסתירה לכאורה בין דברי התובעת בתצהירה, לפיהם הוא, אשר חש אליה לאחר הנפילה, חלץ את נעלה השמאלית ונשאה אל הרכב, לבין האמור בחוות דעתו של ד"ר ליברזון (נספח ב/1 לתצהיר התובעת) - שמן הסתם שאוב מדברים שסיפרה התובעת לד"ר ליברזון - לפיו "כאשר מעסיקה ניסה להרימה מהרצפה ביקשה שלא יגע בה כי הרגל מאד כואבת לה".

נותרנו, איפוא, עם עדותה היחידה של התובעת ועם עדותו הצנומה של לוי, שאין בה כל תרומה ממשית לאימוץ או לדחייה של גרסתה.

34. נטל ההוכחה באשר לנסיבות התרחשות התאונה רובץ על התובעת. עם זאת, בדרך כלל חזקה על הנתבעות המכחישות את אירוע התאונה כי יפעלו לבדיקת האירוע בדרכים העומדות לרשותן. קיימת חזקה בעובדה, הנעוצה בהיגיון ובניסיון החיים, לפיה דין הימנעות הנתבעות מלהציג ראיות שהיו בהישג ידיהן ללא הסבר סביר לאותה הימנעות, כדין הודאה בכך שאילו הובאו אותן ראיות הן היו פועלות לרעת הנתבעות. (לריכוז אסמכתאות ראו: ת"א (שלום חי') 5812-06-08 וקנין נ' איי אס אס אשמרת בע"מ, פסקה 3.5 (פורסם בנבו, 11.4.2013)).

האם פירוש הדבר שאי העדת אברמוב צריכה במקרה הנוכחי לפעול לחובת הנתבעים, שהם אברמוב בעצמו והמבטחת ?

35. התמונה שהציגה התובעת אינה אחידה והינה מעורפלת. במקרה הנוכחי התובעת, שעליה נטל ההוכחה, הציגה שלל גרסאות שכולן מתמקדות באירוע הנפילה, אך הן נבדלות זו מזו בפרטים רבים. פרטים אלו הינם קטנים לכאורה, אך מהותיים מעצם טיבם, כי לפיהם אמורה להיות מוכרעת שאלת חובת הזהירות הקונקרטית ושאלת ההתרשלות של הנתבע. דעת לנבון נקל כי אין דומה חובת זהירות קונקרטית בנסיבות של נפילת ארונית ברזל המונחת בגובה ושאינה מחוזקת אל הקיר לחובת זהירות קונקרטית לגבי טיפוס על סולם שגובהו מטר וחצי ובו ארבעה שלבים בלבד.

בעוד שמסמכים שנוצרו בסמוך לאירוע התאונה, וצורפו לתצהיר התובעת, מאזכרים נפילת ארונית על התובעת, ולא מזכירים נפילה מסולם (א/1, ג/1, א/3), עוסקים מסמכים אחרים שצרפה ושנוצרו כעבור שלושה חודשים בנפילה מסולם ונפילת הארונית על הקרסול (ג/2) ובנפילה מהסולם על הקרסול ללא פגיעה מהארונית (ג/4), ואילו מסמכים שנוצרו בחלוף שנתיים שבים ומזכירים נפילת ארונית על הקרסול (ג/7) ונפילה ללא מגע עם הארונית (ב/1).

התובעת העידה בחקירתה הנגדית כי הארונית "התנתקה" מהקיר (וביטוי זה אודות התנתקות הארונית מהקיר אף נזכר בחוות דעתו של ד"ר ליברזון מיום 3.9.2007 - נספח ב/1), ומאידך אמרה כי הארונית לא הייתה מחוברת לקיר.

36. התובעת בחרה שלא לבקש העדת אברמוב אף כאשר הובהר לבסוף על-ידי בא-כוח הנתבעים כי אין בכוונתו להעידו מטעמם. בעוד שבמקרה הרגיל ניתן היה לזקוף את אי העדת עד שבשליטת בא-כוח הנתבעים לחובתם ולראות בו תמיכה לגרסת התובע, וזאת לפי ההיגיון וניסיון החיים, כאמור לעיל, הרי כאן אין מדובר במקרה הרגיל. כאן העדת אברמוב עשויה הייתה לשפר את מצבה הראייתי של התובעת, "לעשות סדר" בין שלל הגרסאות ותתי הגרסאות העולים מראיות התובעת (ובעיקר מנספחי תצהירה) ובעיקר לתמוך בראיות נסיבתיות בגרסה כלשהי ממנה ניתן היה לגזור את חובת הזהירות הקונקרטית וההתרשלות. משכך הדבר, הדין, ההיגיון וניסיון החיים מלמדים כי אין הנתבעים עובדים בשירות התובעת, ואין זה מתפקידם להשלים ביוזמתם את שהיא החסירה ולסייע לה בהרמת נטל ההוכחה המוטל על כתפיה. ואפילו אם תאמר שאי העדת אברמוב תורמת לחיזוק גרסת התובעת באשר לנסיבות התרחשות התאונה – תישאל מיד השאלה: לאיזו מבין הגרסאות? שהרי הצבענו על הבדלי גרסאות אצל התובעת עצמה, המונעים הכרעה על בסיס תשתית עובדתית מוצקה.

היוצא מכל אלה הוא כי אין לראות באי העדת אברמוב משום חיזוק ותמיכה לתובעת הנדרשת להרים את נטל ההוכחה, בראש ובראשונה בהוכחת הנסיבות שהביאו לפציעתה. ההפך הוא הנכון. באי השלמת צעדים שיובילו להעדת אברמוב נותרה עדות התובעת כעדות יחידה.

עדות יחידה של התובעת

37. כאשר מדובר ב'עדות יחידה' של בעל דין, כמשמעה בסעיף 54 לפקודת הראיות [נוסח חדש] התשל"א-1970, בית המשפט מצווה על זהירות יתרה בטרם אימוצה. על פי הוראת סעיף 54(ג), בית משפט לא יפסוק בהליך אזרחי על סמך עדות יחידה של בעל דין, אלא אם ייתן טעם ויפרט הנמקתו על שום מה הוא נכון להסתפק באותה עדות יחידה. (ע"א 295/89 רוזנברג נ' מלאכי, פ"ד מו(1)733 (1992); ע"א 2119/94 לנדאו נ' וין, פ"ד מט(2) 77 (1995)).

38. במקרה הנוכחי הקשיים שתוארו לעיל בעדות התובעת, לרבות תצהירה על נספחיו, לא רק שאינם תומכים בקבלת עדותה היחידה של התובעת, אלא דווקא פועלים להחלשת אמינות גרסתה. ודוק: אין כוונת הדברים לרמוז כי ביום 15.11.2004 לא נפגעה התובעת בעת היותה במשרד הנתבע. אולם ציינתי בחלק הראשון של פסק הדין את המסגרת הנורמטיבית בכל הקשור בתאונות עבודה, והדגשתי כי אין עסקינן באחריות מוחלטת של מעביד. ל"מטבע" זה שני צדדים. צידו האחד הינו הגישה המחמירה עם המעביד, אשר מייחסת לו חובת זהירות קונקרטית לאור ההשקפה כי הוא חייב לצפות גם מעשה רשלני של העובד, אפילו כשהוא בא בניגוד לחובות מפורשות, ואף כשהעובד מודע לסכנה שבמעשהו. אולם צידו השני של המטבע הינו חובת העובד לעמוד בנטל ההוכחה המוטל עליו, אשר בראש ובראשונה הינו הנטל להביא ראיות אודות הנסיבות המדויקות של התרחשות התאונה שגרמה לנזק.

39. אם יטען הטוען כי אין מדובר בעדות יחידה, שהרי אף לוי הגיש תצהיר עדות ראשית לעניין נסיבות התאונה, אחזור על אשר כבר אמרתי. תצהירו של לוי מאשש את טענת התובעת כי במועד האירוע היא נחבלה בעת עבודתה במשרד הנתבע. אין בתצהיר כל תרומה לבירור העובדות שעל בסיסן מבוקש להכריע בשאלת החבות וההתרשלות. כך לגבי הסולם, הארונית (מחוברת לקיר? התנתקה מהקיר ? התנפצה ?), וכך לגבי אופן נפילת התובעת והימצאותה על הרצפה וכך לגבי מעורבותו של אברמוב בטיפול בתובעת. אעיר כי לתובעת לא נגרם נזק ראייתי כתוצאה מהחלפת הארוניות במשרד הנתבע, שהרי היה בידי לוי להעיד על כך (בנוסף לאברמוב, לו היה מוזמן להעיד), אך כאמור הוא בחר להחריש.

40. מכל המוסבר לעיל עולה כי לא ניתן לקבוע מימצאים על סמך עדות התובעת, אשר לוקה באי דיוקים, סתירות וערפול, ולא ניתן להגיע למסקנות משפטיות באשר להתקיימות מרכיבים של עוולת הרשלנות – קרי, חובת הזהירות הקונקרטית וההתרשלות.

הפרת חובות חקוקות

41. תקנה 74 לתקנות סדר הדין האזרחי, התשמ"ד-1984 (להלן: תקנות סדר הדין) קובעת כי אם הועלתה בכתב טענות טענה של הפרת חובה חקוקה, יצויין החיקוק אשר הפרתו מהווה עילה לתובענה. בת"א (מחוזי חי') 562-08 פוקס נ' מדינת ישראל (פורסם בנבו, 11.12.2012) נקבע כי משהתובע לא טען בכתב התביעה להפרת החובות החקוקות שפרט בסיכומיו, לא ניתן להיזקק לטענותיו באשר להפרת חובות חקוקות אלה. ודוק: ניתן להסתייע בטענות אלו לעניין הרשלנות. בעניין שלם נפסק כי אף אם כתב התביעה אינו מונה את הפרת החובה החקוקה כעילת תביעה, ניתן להסתייע בסעיף 50 לפקודת הבטיחות בעבודה כדי לבחון את אמות המידה הסבירות לעניין עוולת הרשלנות. על סטנדרט ההתנהגות הראוי ניתן ללמוד אף מתקנות הבטיחות בעבודה (עבודה בגובה) התשס"ז-2007.

42. במקרה הנוכחי לא פורטו בכתב התביעה החיקוקים שהפרתם מיוחסת לנתבע, ואף בסיכומים בכתב לא ניתן ביטוי לעוולה זו.

התוצאה

43. מאחר והתובעת לא עמדה בנטל ההוכחה של נסיבות התרחשות התאונה, לא הוכחה אחריותם של הנתבעים לנזקיה. אשר על כן, הנני דוחה את התביעה.

הנני מחייב את התובעת לשלם לנתבעים הוצאות בסך כולל של 10,000 ₪.

ניתן היום, ט"ו אב תשע"ג, 22 יולי 2013, בהעדר הצדדים.