מבוא וטענות הצדדים בתמצית:

1. בפניי שתי תובענות לסעדים כספיים אשר הדיון בהן נעשה במאוחד. התובענה הראשונה, ת.א 7157/07 הינה לתשלום סך כספי כולל של 250,000 ₪. התובענה השנייה, תא"מ 3884-11-08 הינה לתשלום סך כספי כולל של 13,266 ₪.

ת.א 7157/07:

1. לטענת התובע, אליאס נסייר (להלן- "התובע"), בתאריך 10.12.2000 קיבל הנתבע 1, ח'אלד קסאב מחאמיד (להלן- "הנתבע 1") מאת התובע הלוואה על סך של 50,000 ₪ וזאת לפירעון חודשי בתשלומים שווים ורצופים הנושאים ריבית חודשית של 6% (להלן- "החוזה"). על החוזה חתום הנתבע 2, מחאמיד סמיח (להלן- "הנתבע 2") כערב לפירעון ההלוואה. ההלוואה נפרעה, חלקית, בתקופה שבין 14.1.2001 עד ליום 18.5.2001, לתקופה בת חמישה חודשים ואז בחודש יוני 2001 חדל הנתבע 1 לשלם את הריבית המוסכמת בחוזה ואף לא שום תשלום, אחר, על חשבון ההלוואה. ביום 30.9.2004 שלח התובע לנתבע 1 התראה לתשלום חובו וכן שלח הודעה על אי קיום החוזה לנתבע 2. מאז הפסקת התשלומים ועד יום הגשת התביעה חלפו 79 חודשים. משכך, גובה החוב הינו (א) קרן בסך של 50,000 ₪, שכן שולמו רק החזרי ריבית ולא החזר קרן; (ב) ריבית בסך של 237,000 ₪, שהינה 6% ריבית חודשית מסכום הקרן במכפלת הזמן שחלף, 79 חודשים. בסה"כ גובה החוב הינו 287,000 ₪. משיקולי אגרה בחר התובע להעמיד את סכום התביעה על סך של 250,000 ₪. כן טען התובע כי הנתבע 1 הינו חייב מוגבל באמצעים ולפיכך פתח בתביעה גם כנגד הערב.
2. לטענת הנתבעים, בעת כריתת החוזה היה שרוי הנתבע 1 במצוקה כלכלית בהיותו סטודנט שנה ב' ללימודי משפטים. התובע ניצל מצוקה כלכלית זו והחתים את הנתבע 1 על חוזה הלוואה בלתי סביר ובלתי מקובל, חוזה בו אחוזי הריבית הינם דרקוניים. חוזה אשר הינו בגדר סחיטה לטענת הנתבעים. כן נטען, כי במסגרת החוזה בין הצדדים שועבדו רכוש הנתבע 1 שהינו ציוד משרדי בסך כולל של 42,000 ₪ וזאת לטובת קיום החוזה כלפי התובע, וכן מסר הנתבע 1 בידי התובע המחאות עתידיות על סכומי הפירעון הפוטנציאליים. הנתבעים טוענים כי באמתחתם מספר טענות קיזוז: (א) הנתבע 1 שילם לתובע 15,000 ₪ במזומן וכן 12,000 ₪ באמצעות המחאות; (ב) הנתבע 1 רכש לתובע מחשבים בשווי של 12,000 ₪; (ג) הנתבע העניק לתובע שירותים משפטיים בגינם הוא זכאי לתמורה בסך של 150,000 ₪.

תא"מ 3884-11-08:

1. לטענת התובע, הנתבע 1 מסר בידיו שתי המחאות, האחת לתאריך פירעון 30.6.2001 בסך של 5,000 ₪ והשנייה לתאריך פירעון 30.6.2002 בסך של 2,500 ₪. תחילתה של תובענה זו בבקשה לביצוע שטר אשר הוגשה בלשכת ההוצאה לפועל תיק מספר 10-05052-08-9.
2. לטענת הנתבע, ההמחאה השנייה התיישנה בחלוף 7 שנים ולכן לא ניתן לתבוע בגינה, כן נטען כי המחאה זו ניתנה לתובע בעבור המחאה אחרת אשר בגינה כבר הוגשה תביעה ולכן אין מקום לתבוע פעמיים בגין אותו הסכום. כן נטען כי בשנים 2001 ו- 2003 שילם הנתבע לתובע את חובו בגין המחאות אלו.

דיון:

1. ביום 13.8.2009, הורתה כב' הרשמת (כתוארה דאז) אינעם דחלה שרקאוי כי התובענות יתנהלו במאוחר בפני כב' הרשמת (כתוארה דאז) אוסילה אבו אסעד. ביום 15.6.2008, בהסכמת הצדדים, הורתה כב' הרשמת (כתוארה דאז) אבו אסעד על קיום הליך בוררות בפני רואה החשבון פארוק עבאס. ביום 31.5.2012 הועברה התובענה לטיפולי, אז העלה הבורר טענה להעדר יכולת מצידו לקיום הליך הבוררות, מה גם שהצדדים טענו כנגד הליך זה. נוכח האמור, בדיון שהתקיים בפניי ביום 10.7.2012 הוריתי על הגשת תצהירים מטעם הצדדים וכן קביעת דיון הוכחות וגמר. על החלטה זו הוגש ערעור לבית המשפט המחוזי, הערעור נדחה ביום 12.3.2013.
2. בישיבות הוכחות שהתקיימו בפניי העיד מטעם התביעה, התובע בעצמו. מטעם הנתבעים: העיד עו"ד סלימאן רביעאה (להלן- "עו"ד סלימאן") וכן הנתבעים בעצמם. הצדדים סיכמו טענותיהם.
3. לאחר שבחנתי טענות הצדדים ובשים לב למכלול הראיות המונחות בפני בית המשפט הרי שמצאתי כי יש מקום לקבל את שתי התובענות. להלן אפרט:

ת.א 7157/07:

1. מבחינת טענות הצדדים עלה כי יריעת המחלוקת מתמצה בסוגיות הבאות:
2. תקפות החוזה - דיני חוזים.
3. פירעון ההלוואה.
4. תקפות החוזה - דיני הלוואות חוץ בנקאיות.

להלן אבחן יריעת המחלוקת בהתאם לסוגיות לעיל.

1. תקפות החוזה
2. בהתייחס לנסיבות כריתתו של החוזה בין בעלי הדין ייאמר, כי התובע טוען שהחוזה נכרת רק לאחר שהנתבע 1 הסביר לו כי מצבו ומצב משפחתו מהבחינה הכלכלית הינו נוח וטוב ונוכח ידיעתו האישית אודות עובדות אלו (ת/1 סע' 4). מנגד, הנתבעים טוענים, כי החוזה בין הצדדים נכרת בנסיבות המחייבות את ביטולו. לשיטתם, החוזה נכרת תוך ניצול וכפייה שעה שהנתבע 1 היה שרוי במצוקה כלכלית בהיותו סטודנט והיה זקוק לכסף (ראו למשל נ/3 סע' 59).
3. כידוע, חוק החוזים (חלק כללי) תשל"ג-1973 (להלן- "חוק החוזים") מכיל מספר מסגרות אשר תחולת כל אחת מהן עשויה להביא לבטלות החוזה. הסעיפים הרלוונטיים לענייננו, נוכח טענות הצדדים, הם סעיפים 17 - 18 לחוק החוזים העוסקים בכפיה ועושק.

ראו להלן הוראות סעיפים 17(א) ו- 18 לחוק החוזים:

"מי שהתקשר בחוזה עקב כפיה שכפה עליו הצד השני או אחר מטעמו, בכוח או באיום, רשאי לבטל את החוזה."

"מי שהתקשר בחוזה עקב ניצול שניצל הצד השני או אחר מטעמו את מצוקת המתקשר, חולשתו השכלית או הגופנית או חוסר נסיונו, ותנאי החוזה גרועים במידה בלתי סבירה מן המקובל, רשאי לבטל את החוזה."

1. אתייחס עתה לנסיבות כריתת החוזה וליחסים בין הצדדים וזאת על מנת לבחון תחולת אלו מהסעיפים האמורים לעיל. מעדויות הצדדים ומכלול הראיות שהונחו בפני בית המשפט עלה כי:

עיסוקי הצדדים: התובע העיד על עצמו כי הוא עוסק בניכיון המחאות והעניק מדי פעם הלוואות (ראו והשוו עדותו, פרוטוקול הדיון עמ' 14 ש' 1 - 6). עובדה זו לא נסתרה. מנגד, הנתבע 1, העיד על עצמו כי, במועד כריתת החוזה עסק בראיית חשבון והיה בעל משרד פרטי ולו לקוחות מהצפון ועד הדרום כלשונו (שם עמ' 30 ש' 8) ובהמשך עדותו העיד כי טרם קבלת ההלוואה עסק בניכיון המחאות (שם עמ' 31 ש' 14 - 15). יוער כי בהמשך עדותו, חזר בו הנתבע 1 וטען כי בזמן הלימודים נאלץ לסגור את המשרד. כאשר נשאל כיצד מתיישבת העובדה לפיה העיד לפני זמן קצר שהיה לו משרד עם לקוחות מהצפון ועד הדרום וכי כי שנים בודדות לפני כן פרט המחאות אצל התובע בהיקף של 400,000 ₪ בחר הנתבע 1 לפטור עצמו מליתן תשובה ישירה והעיד כי: "נוחי דנקנר היו לו מיליונים ועכשיו הוא חייב אני לא מבין מה הקשר..." (שם עמ' 31 ש' 9). הנתבע 1 העיד כי הוא העסיק במועד הרלבנטי עורך דין במשרדו (שם עמ' 30 ש' 29) עובדה זו אינה שנויה במחלוקת בין הצדדים והיא לא נסתרה. לפיכך שוכנעתי כי במועדים הרלבנטיים לכריתת החוזה ועובר אליהם, עסק הנתבע 1 בתחום החשבונאות ואף העסיק עורך דין במשרדו. יוער כי יתר טענות הנתבע 1 בדבר היותו סטודנט או כי סגר את העסק לתקופת לימודיו לא הוכחו והן נסתרות כבר מעיון בתצהירו של הנתבע 1 (נ/1) ובו פירוט עשרות המחאות שמסר בידי התובע והמלמדות בדבר יחסי ניכיון המחאות בין הצדדים. כך שהתרשמותי הנה כי שני הצדדים עסקו במסחר ובניכיון בהמחאות, ולא מדובר ביחסי מסחר בין סטודנט לסוחר ממלוח אלא בין שני סוחרים הבקיאים בעניין סיחור וניכיון המחאות.

היחסים בין הצדדים: הנתבע 2 העיד כי הנתבע 1 והתובע ניהלו ביניהם יחסים מסחריים בנוגע לניכיון המחאות (פרוטוקול הדיון עמ' 35 ש' 29 - 31 ו- עמ' 36 ש' 1 - 4). עובדה זו אף עולה מעיון בהסכם שנערך בין התובע לנתבע 1 בשנת 2003 המלמד, באופן אובייקטיבי אודות היחסים האמורים בין הצדדים (ת/2 והשוו דברי ב"כ הנתבע 1 בהתייחס למסמך זה פרוטוקול הדיון עמ' 15 ש' 25 - 27). הנתבע 1 העיד כי בשנים 1998 – 1999 הוא פרט המחאות אצל התובע בסכום כולל של 400,000 ₪ (שם עמ' 30 ש' 20). יצוין כי מעדות התובע עולה תמונה דומה לפיה בין הצדדים התנהלו יחסי מסחר בנוגע לניכיון המחאות (השוו בעמ' 14 ש' 10 – 12, עמ' 16 ש' 18 - 20).

התנהלות הצדדים לאחר כריתת החוזה: לאחר כריתת החוזה, העידו בעלי הדין באופן הבא: התובע העיד כי לאחר כריתת החוזה הוא המשיך לנהל עימו יחסי ניכיון המחאות וכן קיבל ממנו את פירעון ההלוואה כפי המוסכם בין הצדדים (פרוטוקול הדיון עמ' 16 ש' 7 - 9). בתצהירו טען כי, לאחר כריתת החוזה, פרע הנתבע 1, 5 תשלומים בגין הריבית נשוא ההלוואה, בסך כולל של 15,000 ₪ (ת/1 סע' 12). הנתבע 1 הצהיר באופן דומה כי פרע 5 תשלומים בסכום האמור (נ/1 סע' 12) עוד טען הנתבע 1 כי מלבד סכום זה מסר בידי התובע המחאות בעשרות אלפי ₪ כפי שפורט בתצהירו (נ/1 סע' 13 - 20). מלבד עובדות אלו אשר אינן שנויות במחלוקת למעשה בין הצדדים, הרי שלא הועלתה, בזמן אמת, כל טענה ובוודאי שלא הוצגה אסמכתא כאילו מי מהנתבעים מלינים כנגד התובע כי עשק או כפה אותם או כי ההסכם ביניהם מבוטל. יתרה מזאת, בשנת 2003, למעלה משנתיים ימים לאחר כריתת החוזה, ערכו ביניהם התובע והנתבע 1 הסכם המתייחס לכלל היחסים הכלכליים ביניהם בו סוכם על החזר חוב הנתבע 1 בתשלומים לטובת התובע. בהסכם זה, בשורה הראשונה שבפירוט החוב ניתן לראות את החוב נשוא התובענה דנן כשהוא אינו שנוי במחלוקת. לכך יש להוסיף את העובדה כי מעיון בהסכם עולה שהוא נכרת בפני עו"ד ואל זיתוני (ת/2). ללמדך, כי לא הועלתה, בזמן אמת ולכל הפחות לא טרם הגשת התובענה כל טענה בדבר עושק או כפיה כנגד התובע. אוסיף ואציין כי ביחס לטענת הנתבע 1 כפי שהועלתה על ידי בא כוחו בסיכומיו (שם עמ' 41 ש' 30 - 31) כאילו ההסכם משנת 2003 נכרת תוך איומים הרי שאין בידי לקבלה, טענה זו לא הוכחה ולו ברמה הלכאורית.

גובה הריבית: לעניין גובה הריבית בין הצדדים אצטט מעדותו של הנתבע 1:

"ש. איך הוא הכריח אותך?

ת. הוא לקח 6% והוא רצה פי 6. לא הכריח אותי.

ש. אתה אומר שזה בסחיטה ובעושק איך?

ת. אני פרטתי אצלו צ'קים בשנים 98,99 על סך של 400,000 ₪ וריבית של 6% חריגה זה גם היה לפני כן וזה גם עבירה פלילית."

(ראו פרוטוקול הדיון עמ' 30 ש' 17 - 23).

די בעדותו של הנתבע 1 כדי לשלול כל טענה בדבר עושק או כפיה ובוודאי שלא ניצול. הנתבע 1 העיד בעצמו, בבית המשפט, ארבע-עשרה שנים לאחר כריתת ההסכם כי הריבית לא נכרתה תוך עושק וכי היה מדובר בשיעור הריבית הנהוג בין הצדדים. לכך יש להוסיף את ההסכם שנערך בין הצדדים בשנת 2003 (ת/2) אשר מלמד כי החלת ריבית חודשית בשיעור של 6% - 7% הייתה נהוגה בין הצדדים כדבר שבשגרה.

1. בחינת נסיבות כריתת החוזה והאירועים שלאחריו העלתה כי הצדדים ניהלו ביניהם יחסי ניכיון המחאות ויחסי מסחר בהיקפים משמעותיים; כי הנתבע 1 היה בעל משרד לראיית חשבון; כי היה נהוג בין הצדדים החלתה של ריבית חודשית בשיעור של לפחות 6%; והעיקר- לא הוכח כי החוזה נכרת תוך כפיה, עושק או ניצול כזה או אחר מצידו של התובע. מכאן כי הנתבעים לא עמדו בנטל להוכיח שדין החוזה להתבטל מחמת נסיבות כריתתו.
2. למען שלמות התמונה ולמעלה מן הנדרש אציין כי בהתייחס לסיכומי הנתבע 1 (נ/5) שם נטען כאילו החוזה נכרת תוך ניצול מצוקתו הנפשית (שם בסעיף 1) - מצוקה נפשית כלל לא הוכחה ולו ברמה הלכאורית, ואין בידי לקבלה.
3. פירעון ההלוואה
4. הצדדים חלוקים ביניהם בנוגע לגובה הסכומים אותם מסר הנתבע לטובת התובע בגין ההלוואה. שני הצדדים מסכימים כי נמסר לטובת התובע סך כולל של 15,000 ₪ (ראו והשוו ת/1 סע' 12 ו- נ/3 סע' 12). ברם, מלבד סכום זה טוענים הנתבעים כאילו ההלוואה נשוא החוזה נפרעה במלואה. לשיטתם, עומדות להם מספר טענות קיזוז: (א) הנתבע 1 שילם לתובע 15,000 ₪ במזומן וכן 12,000 ₪ באמצעות המחאות; (ב) הנתבע 1 רכש לתובע מחשבים בשווי של 12,000 ₪; (ג) הנתבע 1 העניק לתובע שירותים משפטיים בגינם הוא זכאי לתמורה בסך של 150,000 ₪ (נ/3 סע' 12 - 49).

נוכח האמור הרי שיש לבחון את טענות הקיזוז המועלות על ידי הנתבעים. יצוין כי טענה לקיזוז הינה טענה אשר הנטל להוכחתה מוטל בנסיבות העניין על הטוענים לה - הם הנתבעים.

1. טענה ראשונה - תשלום על חשבון החוב במזומן או המחאות

בתצהירו טען הנתבע 1 כי בגין החוב נשוא החוזה, מסרו, הנתבעים ביחד ולחוד, המחאות שנפרעו בסכום כולל של 46,545 ₪ (ראו והשוו סעיפים 12 - 21). ייאמר כי סכום זה אינו כולל את הסך של 15,000 ₪ שאינו שנוי במחלוקת בין הצדדים. לצורך הוכחת טענה זו פירט הנתבע 1 בתצהירו רשימה של 44 המחאות אשר נסחרו בין הצדדים (נ/3 סע' 13, 15, 16 ו- 19). הנתבע 2 העיד כי הוא מסר המחאות לתובע המחאות בגין החוב בין השנים 2001 - 2012 (פרוטוקול הדיון עמ' 37 ש' 21 - 22).

מאידך, בזמן העדות כאשר נחקר בעניין הנתבע 1 הוא העיד כי: "מה זה קשור להלוואה? הצ'יקים לא קשורים להלוואה, היו צ'יקים והיו הלוואה, אחי ערב על ההלוואה, אני לא מבין למה דנים על הצ'יקים" (פרוטוקול הדיון עמ' 32 ש' 2 - 3), זאת ועוד, הנתבע 1 העיד כי כאשר מסר לתובע סך של 3,000 ₪ בגין ההלוואה (במצטבר 15,000 ₪) הוא היה מחתים אותו (שם עמ' 33 ש' 23 - 24). ברם, כאשר נשאל לגבי כלל ההמחאות המופיעות בתצהירו עלה כי הוא לא החתים את התובע וכן עלה כי לשיטת הנתבע 1 מי שמסר את ההמחאות היה אחיו, הוא הנתבע 2 (שם עמ' 33 ש' 14 - 32 ו- עמ' 34 ש' 1 - 19). כאשר נשאל הנתבע 1 למה החתים על התשלומים במזומן השיב: "כי הוא קיבל במזומן כי זה צריך להוכיח את זה" (שם עמ' 34 ש' 23 - 24). למעשה, הנתבעים לא מסרו כל הסבר מניח את הדעת מדוע סך של 15,000 ₪ בחרו להחתים את התובע ולקשור זאת באופן ישיר לחוזה ובזמן אמת ומדוע בנוגע לעשרות רבות של המחאות, מעל ארבעים במספר, מתוכן נפרעו רק חלק ובסכום העומד על 46,454 ₪, לא מצאו לנכון להחתים את התובע באופן הקושר ביניהן לבין החוזה. בהקשר דברים זה מצאתי כי יש לאמץ את עמדת התובע לפיה, לגבי כל תשלום הקשור בהלוואה היה צריך להיות רישום מסודר (שם עמ' 15 ש' 3; עמ' 16 ש' 1 - 2).

עובדה נוספת המחלישה טענות הנתבעים הינה כי חלק משמעותי מהמחאות הרבות הנקובות בתצהירו של הנתבע 1 (נ/3) הוגשו באופן נפרד מהתביעה דנן לביצוע בלשכת ההוצאה לפועל, כאשר בהתייחס אליהן הודה הנתבע 1 בעדותו כי הוא לא הגיש התנגדויות בגינן (פרוטוקול הדיון עמ' 34 ש' 3 - 9).

כמו כן נזכיר כי בין הצדדים התנהלו יחסי מסחר של ניכיון המחאות בהיקפים משמעותיים כפי שהעיד הנתבע 1 בעצמו. עיון בהמחאות אשר צורפו לתצהיר הנתבע 1 (נ/3), מועדי פירעונם, הסכומים הנקובים בהם, זהות המושכים והנמשכים, מלמדים כי יש להעדיף את גרסת התביעה בדבר ניהול יחסי מסחר על פני גרסת ההגנה כאילו מדובר במסירת המחאות על חשבון החוב נשוא התובענה דנן. מה גם שגרסת התובע כפי שפורטה בעדותו (שם עמ' 16 - 17) מתיישבת עם ההיגיון, אומד דעת הצדדים וההיגיון הסביר ומחזקת את הטענה כי ההמחאות הנטענות על ידי הנתבעים אינן קשורות לחוזה אלא לעסקאות ניכיון המחאות אחרות.

עובדה נוספת אשר יש להתייחס אליה הינה כי בשנת 2003, נחתם בין הצדדים הסכם נוסף ממנו עולה באופן ברור ושאינו משתמע לשתי פנים כי גובה החוב, בגין ההלוואה, נכון למועד כריתת ההסכם הינו 50,000 ש"ח בריבית חודשית של 6% מיום נטילת ההלוואה המקורית (ראו והשוו ת/2). עצם כריתת הסכם זה כשלעצמו שולל כל טענה מצד הנתבעים בנוגע להמחאות הנקובות בתצהירו של הנתבע 1 (נ/3). מלבד זאת, עיון במועדי הפירעון המיועדים של ההמחאות האמורות מלמד כי כל ההמחאות הנקובות בסעיפים 13, 15 ו- 16 בתצהירו של הנתבע 1 (32 המחאות בסך הכל) נועדו לפירעון לתקופה שלפני ההסכם משנת 2003. באשר להמחאות הנותרות והנקובות בסעיף 19 בתצהירו (נ/3) הרי שטוען הנתבע 1 כי מתוך רשימה בת 12 המחאות (נ/3 בסע' 19) נפרעו רק שלוש המחאות והנה, עיון בהן מלמד, כי כולן נועדו לפירעון לפני יום כריתת ההסכם משנת 2003.

בהתחשב באמור לעיל הרי שהנתבעים לא הצליחו להרים את הנטל להוכיח כי עומדת להם טענת קיזוז בסכום כולל של 46,545 ₪. הנתבעים לא הוכיחו כי ההמחאות שמסרו ונפרעו נמסרו בגין ההלוואה דווקא.

1. טענה שניה - תשלום על חשבון החוב באמצעות רכישת מחשבים בשווי 12,000 ₪

לטענת הנתבעים התובע קיבל מהם מחשבים בשווי 12,000 ₪. אולם, כבר עתה אציין כי טענה זו לא הוכחה כדבעי על ידי הנתבעים ודינה להידחות. להלן אפרט:

על מנת להוכיח טענה זו, הגיש הנתבע 1 לתיק בית המשפט שתי קבלות בסכום מצטבר של 13,500 ₪. מעיון בקבלות עולה כי הן נמסרו על ידי חברת תייסיר מחשבים בע"מ ומוענו לקוואטרו אום אל פאחם. יושם לב כי חברת קוואטרו היא חברת מחשבים בבעלותו של הנתבע 2 (נ/3 נספח ז'). ללמדך כי אין בקבלות כדי להוכיח קשר ישיר בין התובע לבין הנתבעים ובוודאי שלא קיבל את המחשבים הנטענים מהם. כאשר הנתבע 2 נשאל מתי מסר את המחשבים לידי התובע, השיב: "באיזה שנה לא זוכר" (פרוטוקול הדיון עמ' 38 ש' 2).

אם לא די באמור לעיל כדי להביא לדחיית טענה זו של הנתבעים הרי שיוזכר כי הטענה לזכות קיזוז בגין המחשבים הועלתה גם במסגרת הליכים אחרים שהתקיימו בפני כב' השופטת אריאלי כבר בשנת 2006 תוך שהיא פוסקת כי מדובר בטענת הגנה המועלית בעלמא, תוך העדר פירוט כדבעי (נ/3 נספח י"א). יצוין כי אף במסגרת התביעה המתבררת בפניי עולה כי טענה זו לקיזוז בגין המחשבים הועלתה בעלמא ותוך העדר פירוט מספיק.

לפיכך הנני קובעת כי הנתבעים לא עמדו בנטל להוכיח טענת הקיזוז בגין המחשבים ברמה הנדרשת בדין האזרחי.

1. תשלום על חשבון החוב באמצעות שירותים משפטיים

טענת קיזוז אחרונה אשר הועלתה על ידי הנתבעים הינה טענה למתן שירותים משפטיים מצידו של הנתבע 1 לטובת התובע כאשר יש לנכות בגין כך סך כולל של 150,000 ₪ מגובה החוב (נ/3 סע' 22 - 49).

לשיטת הנתבע 1, התובע פנה אליו לצורך הליכי חלוקת רכוש במשפחתו. עו"ד מחאמיד, אשר עבד אצל הנתבע 1, ערך עבור התובע שבעה הסכמים להעברת הרכוש של אביו על שמו של התובע וכן ערך עבורו צוואה (נ/3 סע' 24 - 25). בנוסף, טוען הנתבע 1 כי הוא ניהל משא ומתן בין אחיו של התובע במסגרתו הצליח להשיג לו מחסן בשווי של 100,000 ₪ וכן דירה בשווי של 100,000$ כאשר מתוך סכום זה הוא זכאי לסך של 20% וזאת בהתאם להסכם שכר הטרחה (נ/3 סע' 27). מנגד, התובע טוען מנגד כי כל שמדובר בו הוא טיוטת הסכמים שנערכו עבורו ועבור בני משפחתו, כאשר לנתבע 1 לא היה כל חלק בעריכתם. מה גם שתביעה שהגיש בגין הסכמים נטענים אלו נדחתה על ידי בית המשפט (ת/1 סע' 26 - 27).

עריכת הסכמים עבור התובע ובני משפחתו: הנתבע 1 הצהיר שמי שערך את ההסכמים היה עורך דין שעבד אצלו (נ/3 סע' 25) כאשר ידוע הוא כי באותו מועד הנתבע 1 לא היה עורך דין בהכשרתו אלא סטודנט למשפטים (נ/3 סע' 4) כך שמובן מאליו הוא כי אין הנתבע 1 עצמו אינו זכאי לשכר טרחה בעבור פעולות משפטיות שבוצעו על ידו ככל שבוצעו. מה גם שאלו בוצעו שלא על ידו כפי שנטען על ידי הנתבע 1 בעצמו, כאשר התובע העיד, באופן דומה, כי אין לנתבע 1 כל קשר להסכמים הנטענים, מי שביצע את העבודה היה עו"ד ריאד מחאמיד (פרוטוקול הדיון עמ' 17 ש' 28 - 29) וטענה זו לא נסתרה.

שכר הטרחה בגין הליך המשא ומתן: עיון בהסכם שכר הטרחה עליו מתבססת טענה זו לקיזוז מלמד כי דינו זהה לדינם של הפעולות המשפטיות שבוצעו על ידי עו"ד ריאד מחאמיד לעיל. שכן הסכם זה נערך בשנת 2001, מועד בו הנתבע 1 לא היה עורך דין. הסכם זה הסמיך את הנתבע 1 ואת עו"ד ריאד מחאמיד לביצוע פעולות משפטיות בנוגע לסכסוך מקרקעין. מובן כי אין מקום לאשר לנתבע 1 שכר טרחה המגיע לעורך דין בלבד ועבור ביצוע פעולות משפטיות אשר יוחדו לעורכי דין. מלבד זאת, ככל שהנתבע 1 מלין כי לא שולם לו שכר טרחתו הרי שההסכם לא נכרת מול התובע, אלא מול אביו ומכאן כי על הנתבע 1 להפנות טענה זו למי שכרת עימו את הסכם שכר הטרחה - ולא כנגד התובע. עוד עולה ממכלול הראיות שהוצגו בפני בית המשפט כי הנתבע 1 הגיש תביעה בגין הסכם שכר הטרחה האמור (ת.א 3385/06) כנגד התובע ויתר בני משפחתו. כאשר תביעה זו נמחקה לבקשתו כבר ביום 7.12.2006 (ראו והשוו נ/3 נספחים י"ג - י"ד). יוער כי טענת הנתבע 1 כאילו התובענה נמחקה לבקשת בא כוחו ומבלי שידע על כך איננה משנה דבר. שכן, לא ניתן כל הסבר מניח את הדעת מדוע תובענה שנמחקת בניגוד לדעתו לא מוגשת בשנית או מבוצעים כל הליכים רלבנטיים לגביית סכום החוב נשוא הסכם שכר הטרחה הנטען.

אם לא די באמור לעיל כדי להביא לדחיית טענת הקיזוז ייאמר כי, כמו טענת הקיזוז בגין המחשבים כך גם טענה זו נבחנה על ידי כב' השופטת אריאלי ונדחתה על ידה ודי להפנות להחלטתה המצורפת לתצהיר הנתבע 1 (נ/3 נספח י"א). ויוזכר כי כמו בהליך האמור כך בהליך שבפניי, הטענה לא פורטה כדבעי ובוודאי שלא הוכחה במידה הנדרשת.

לפיכך הנני קובעת כי הנתבעים לא עמדו בנטל להוכיח טענת הקיזוז בגין השירות המשפטי הנטען ברמה הנדרשת בדין האזרחי.

עוד אציין, לא מצאתי כי בעדותו של עו"ד סלימאן יש לשנות מקביעתי לעיל, והנני סבורה כי לקבל מלוא טענות התביעה בהקשר זה (פרוטוקול הדיון עמ' 39).

1. הלוואה חוץ בנקאית
   1. כעת ייבחנו טענות הנתבעים בעניין תקופת ההלוואה נוכח סיווגה כהלוואה חוץ בנקאית לשיטתם. עוד יידון עניין הריבית המוסכמת בין הצדדים.
   2. כאמור, הנתבעים סבורים כי עסקינן בהלוואה חוץ בנקאית ומשעה שזו לא עמדה בהוראות חוק הסדרת הלוואות חוץ בנקאיות תשנ"ג-1993 (להלן- "חוק הלוואות חוץ בנקאיות") הרי שהסכם ההלוואה - החוזה - מבוטל. לטענתם, ההלוואה כוללת ריבית נשך בגובה של כ 100% (נ/3 סע' 50) וכי בעת כריתת החוזה ומתן ההלוואה לא נמסרו לידיהם פרטים הנדרשים על פי חוק הלוואות חוץ בנקאיות, כגון: אי גילוי ריבית שנתית, אי גילוי ריבית פיגורים ואי גילוי שיעור העלות הממשית של האשראי (נ/5 סע' 14 - 19). התובע טוען מן העבר השני כי הריבית הנטענת הוסכמה על ידי הנתבעים והיא אף אושרה בשנית בשנת 2003 (פרוטוקול הדיון עמ' 39 ש' 31 - 32). כן נטען על ידו כי כל מטרות טענות הנתבעים הן לחמוק מחובם לפרוע את ההלוואה שניטלה על ידם (ראו למשל ת/1 סע' 30).
   3. לאחר שבחנתי טענות הצדדים, הנני סבורה כי חוק הלוואות חוץ בנקאיות חל על נסיבות המקרה דנן. כמו כן ובשים לב לקביעותי לעיל הרי שעצם מתן ההלוואה וגובהה הוכח וכמו כן הוגש לבית המשפט הסכם הלוואה. מכאן כי בפניי עומדת הלוואה אשר טרם נפרעה. יחד עם זאת, יש דבר מה בטענות הנתבעים כנגד אי קיום מלוא הוראות חוק הלוואות חוץ בנקאיות שכן אין חולק כי מלוא חובות הגילוי הנקובות בסע' 3 לחוק הלוואות חוץ בנקאיות לא מולאו ובין היתר לא אלו הנטענות על ידי הנתבעים לעיל - שכן שום מסמך גילוי שכזה לא הוצג בפני בית המשפט והתובע אף לא טען בעניין זה. ואולם, בנסיבות העניין שוכנעתי שאין מקום לפסוק כי באי קיום הוראות החוק יש כדי הצדקה אוטומטית למתן פטור לנתבעים מהחזר ההלוואה. שכן, אין חולק כי ההלוואה ניתנה ולא הוכח כי זו נפרעה במלואה, כך שהלוואה בעינה עומדת. עמדתי זו הינה בהתחשב בקביעות העובדתיות לעיל ומכלול הראיות כפי שהונחו בפני בית המשפט מהן עולה כי עסקינן בהסכם הלוואה בין שני גורמים העוסקים בניכיון המחאות ומסחר בהם. אין מדובר ביחסי לווה מלווה בסיסיים, אלא בין שני מומחים בתחום נשוא הדיון.

בהקשר זה אביא מדברי כבוד הש' אלקלעי:

"החוק נועד להגן על הלווה התמים מפני ממלווי השוק האפור, וחשוב עד מאוד להקפיד על קיומו, אך הוא לא נועד להוות את קרנות המזבח שבהם נאחז לווה שקיבל הלוואה, בניסיון להתחמק מתשלום חובו, רק עקב אי קיום הוראות החוק ע"י המלווה. במיוחד, החוק לא נועד כדי להגן על סוחרי מטבע ועוסקים בניכיון שיקים לפרנסתם, האחד מפני משנהו, ולפטור אותם מהחזרי חוב מוכח" (תא"מ (ת"א) 16802-05-12 כהן ירין נ' עפר ברכה, סע' 107 (פורסם בנבו, 3.11.2014)).

• 1. הדברים האמורים לעיל יפים לעצם שאלת תקפות החוזה. אולם עדיין יש צורך להתייחס לסוגיית הריבית הנקובה בחוזה זה.

הנני סבורה כי בנסיבות המקרה דנן יש מקום לקבל טענות הנתבעים כנגד שיעור הריבית כפי שהובאו לעיל. אציין כי התערבות זו של בית המשפט, בריבית מוסכמת בין בעלי דין, נעשית בהתבסס על שני מקורות נורמטיביים. האחד הוא הוראות סעיף 9 לחוק הלוואות חוץ בנקאיות והשני הוא הוראות סעיף 30 לחוק החוזים אשר עוסק בחוזים פסולים. שכן מדובר בריבית מופרזת וחריגה באופן קיצוני ביחס לגובה ההלוואה. ויוסבר- בעוד שההלוואה הינה בגובה של 50,000 ₪, הרי שהריבית השנתית עליה הינה 36,000 ₪. מדובר בסכום משמעותי ושאינו עומד בקנה אחד עם מבחן השכל הישר ואין לומר כי הוא דר בכפיפה אחת עם הנהוג והמקובל במקרים מעין אלו. על מנת לסבר את האוזניים ייאמר כי זו ריבית שנתית בשיעור חריג וקיצוני של 72%. עוד אציין כי כאשר נשאל התובע בעדותו האם ריבית בשיעור זה הינה חוקית בעיניו הוא בחר להשיב: "כמנהג רמאים מקדמת דנה הוא הציע 6% - 7% ולא התכוון להחזיר" וכן השיב "אם הוא הציע לי את זה קיבלתי" (פרוטוקול הדיון עמ' 22 ש' 24 - 27) לא ניתן להתעלם מהרושם העולה מתשובותיו המתחמקות בעניין זה מצידו של התובע.

באשר למקור הראשון, הוא: סעיף 9 לחוק הלוואות חוץ בנקאיות, ייאמר כי הוא מסמיך את בית המשפט להתערב בגובה הריבית, לבטל או לשנות מתנאי הסכם ההלוואה תוך שהוא אינו קשור בגובה סכום ההלוואה שניטלה (ראו והשוו ע"א 9348/09 ליבו נכסים והשקעות בע"מ נ' לשם (פורסם בנבו, 28.6.2011)).

באשר למקור השני, הוא: סעיף 30 לחוק החוזים, ייאמר כי על פי הוראותיו: "חוזה שכריתתו, תכנו או מטרתו הם בלתי חוקיים, בלתי מוסריים או סותרים את תקנת הציבור - בטל". בהקשר זה מצאתי לנכון להביא מדברי כב' השופטת חיות:

"חופש ההתקשרות בחוזים, הוא עקרון מוכר וחשוב שיש לכבדו. יחד עם זאת, כאשר אנו נתקלים בחוזה ששיעור הריבית הקבוע בו, הינו כה חריג וזועק לשמיים, עד כי ניכר הדבר שמדובר בחוזה הנוגד את תקנת הציבור והסוטה מכל מידה של הגינות וסבירות, כי אז ראוי לו לבית המשפט להתערב בדבר ולהפחית את שיעור הריבית, ולו במחיר של פגיעה בעקרון חופש ההתקשרות בחוזים, על מנת שלא יימצא בית המשפט נותן ידו להתקשרות בלתי מוסרית, שתנאי העוול שבה זועקים לשמיים..." (ת"א (ת"א) 1277/00 לולה ישראל נ' אלחנתי יהודה (פורסם בנבו, 30.7.2002).

שיעור הריבית הראויה: נוכח הדברים האמורים לעיל הרי שדין הריבית שנקבעה בחוזה בין הצדדים להתבטל. יחד עם זאת, אין מקום להורות על ביטול הריבית לחלוטין, מדובר בהתערבות קיצונית בחופש ההתקשרות בין הצדדים וצעד בלתי מידתי. שעה שאין חולק כי ההלוואה ניתנה הרי שבביטול הריבית יהא כדי לפגוע בערך הכסף של התובע ובסיכון שנטל על עצמו עת מסר 50,000 ₪ כדמי הלוואה לטובת הנתבע 1 - סיכון אשר יש ליתן לו ביטוי באמצעות ריבית מתאימה.

לפיכך, יש להכריע מהו שיעור הריבית הראויה שתחול על החוזה בין הצדדים. ייאמר בהקשר זה כי הצדדים לא הציגו במהלך בירור התובענה תחשיב מאומת על ידי רואה חשבון ובו התייחסות לשיעור הריבית החילופית.

בנסיבות המקרה ולאחר ששקלתי בדבר הנני סבורה כי יש לפעול כפי שבחר כבוד השופט איתן אורנשטיין במסגרת בפר"ק (מחוזי - ת"א) 31337-11-11 עו"ד אביחי ורדי - הנאמן נ' ניו סיטי גרופ בע"מ, סע' 12 - 13 (פורסם בנבו, 22.2.2013) ולהורות על שינוי הריבית.

• 1. משכך הנני מורה, כי הריבית שתחול הינה פי שניים ורבע מהשיעור שנקבע על ידי בנק ישראל האחרון, כפי שפורסם, לתקופה של ההלוואה, ממועד הינתנה ועד למועד יום מתן פסק הדין, ובהתאם לנוסחה הקבועה בסעיף 5 לחוק הלוואות חוץ בנקאיות.

מכאן כי הסכום אותו על הנתבעים להשיב לידי התובע הינו 50,000 ₪ בצירוף הריבית כפי המתווה שקבעתי לעיל ובניכוי הסך של 15,000 ₪ שאין חולק כי שולמו לתובע. הסך של 15,000 ₪ יופחת מגובה הריבית שתחול, שכן סכום זה שולם בגין הריבית ולא בגין החזר ההלוואה כפי שעלה מטענות הצדדים ואין על כך חולק.

הצדדים יגישו תחשיב מוסכם והערוך על ידי רואה חשבון כדין וזאת לצורך מתן פסיקתא בנוגע לסכום זה.

1. נתבע 2 - ערב: עיון בחוזה בין הצדדים מלמד כי הנתבע 2 חתום עליו כערב, כאשר בעת חתימת החוזה הוא היה עורך דין (נ/3 נספח א'). טענה זו לא נסתרה בדיון שהתקיים בפניי. כמו כן עלה באופן ברור כי הנתבע 2 היה שותף פעיל ביחסים בין הצדדים, הוא מסר המחאות לטובת התובע, חלק מהרכוש הנקוב בחוזה היה בבעלותו כפי שנטען על ידו בדיון (פרוטוקול הדיון עמ' 36 ש' 13 - 14), הוא הבעלים של חברת המחשבים אשר נטען כי סיפקה לתובע מחשבים בקשר עם טענת הקיזוז (שם עמ' 37 ש' 11). ולמעשה ברור הוא כי הנתבע 2 היה מודע היטב לכל מערכת היחסים החוזית בין הצדדים. כך שאין מקום לפטור אותו מחבותו בהתאם לחוזה מכוח היותו ערב ואין בידי לקבל טענות בא כוחו של הנתבע 2 כפי שהועלו בהקשר זה בסיכומיו (שם עמ' 42 ש' 29 - 32 ו-עמ' 43 ש' 1 - 5). עוד אציין כי אין בהסכם משנת 2003 כל שינוי ביחס למעמדו של הערב שכן הסכם זה אינו משנה מהחוזה המקורי משנת 2000 ומהווה מאין אישרור מצב החוב של התובע והנתבע 1. ויוזכר כי הרושם העולה מהעובדות שהוצגו בפני הוא כי הנתבע 2 היה מודע היטב ושותף פעיל לאורך כל חיי ההלוואה נשוא התובענה.

ייאמר למען שלמות התמונה כי אין מקום לקבל טענות הנתבעים בקשר עם הרכוש המצויין בחוזה וזאת נוכח עמדת התובע כפי שהובאה בעדותו וסיכומיו לפיה הוא סמך על הנתבעים ופנה פעם אחר פעם לנתבעים על מנת לפרוע את החוב תוך שברור הוא כי לאורך כל הדרך התנהלו בין בעלי הדין יחסי מסחר וניכיון המחאות והצדדים לא עמדו על עניין הרכוש האמור.

תא"מ 3884-11-08:

1. למען הנוחות נביא בשנית, את טענות הצדדים. לטענת התובע, הנתבע 1 מסר בידיו שתי המחאות, האחת לתאריך פירעון 30.6.2001 בסך של 5,000 ₪ והשנייה לתאריך פירעון 30.6.2002 בסך של 2,500 ₪. לטענת הנתבע, ההמחאה השנייה התיישנה בחלוף 7 שנים ולכן לא ניתן לתבוע בגינה, כן נטען כי המחאה זו ניתנה לתובע בעבור המחאה אחרת אשר בגינה כבר הוגשה תביעה ולכן אין מקום לתבוע פעמיים בגין אותו הסכום. כן נטען כי בשנים 2001 ו- 2003 שילם הנתבע לתובע את חובו בגין המחאות אלו.
2. ממכלול הראיות כפי שהונח בפתח בית המשפט הרי שטענות הנתבע 1 כאילו פרע את ההמחאות האמורות לא הוכחו ברמה הנדרשת על ידו בדין האזרחי. לא הוצגה בפני בית המשפט אסמכתא אשר תעיד מתי בדיוק נפרעו, כיצד נפרעו, האם התובע אישר פירעונם כך שאין כל מקום לקבוע כי המחאות אלו נפרעו. כמו כן אין מקום לקבוע כי ההמחאה משנת 2001 התיישנה באשר היא הוגשה לביצוע בלשכה ההוצאה לפועל טרם חלוף שבע שנים ממועד פירעונה. שכן, ביום 17.4.2008 הוגשה הבקשה בעוד שההמחאה נועדה לפירעון ליום 30.6.2001. כך שדין טענות הנתבע בהקשר עם תובענה זו להידחות.

לסיכום:

1. דין התביעה 7157-07 להתקבל.
2. הצדדים יגישו תחשיב מוסכם והערוך על ידי רואה חשבון כדין וזאת לצורך מתן פסיקתא בנוגע לסכום זה. וזאת בהתאם למתווה המוזכר בסעיף 12.ה. לעיל.
3. דין התביעה 3884-11-08 להתקבל. הנני מורה על שפעול הליכי ההוצאה לפועל בתיק מספר 10-05052-08-9.
4. בהתחשב בתוצאת פסק הדין, בכך שהסכם ההלוואה תוקן ברכיב הריבית הנני מורה כי כל צד יישא בהוצאותיו.
5. המזכירות תמציא העתק פסק הדין לצדדים.

ניתן היום, ג' כסלו תשע"ה, 25 נובמבר 2014, בהעדר הצדדים.