נתוני רקע ועובדות

1. המערער, אביו של המנוח עופר אסולין ז"ל (להלן: "המנוח"), הגיש בקשה לקצין התגמולים להכרה בזכויותיו לפי חוק משפחות החיילים שנספו במערכה [תגמולים ושיקום], תש"י – 1953 (להלן: "חוק המשפחות"), בעילה שיש להכיר בו כאב שכול לפי חוק המשפחות. המשיב דחה את תביעתו של המערער בנימוק כי לא נמצא קשר בין מותו של המנוח לבין שירותו הצבאי.

2. המנוח התגייס לצה"ל עם פרופיל צבאי 72 שהועלה מאוחר יותר ל - 97. תחילה שובץ כלוחם, אולם לאחר מספר חודשים הועבר לתפקיד אפסנאי. על פי התיעוד היו בשירותו הצבאי הפרות משמעת חוזרות ונשנות ועוד בטרם גיוסו המנוח ביצע מעשים פלילים. בשנת שירותו האחרונה היה מעורב המנוח בתקרית בה ירה בשוגג בחברו שהיה מפקדו וגרם למותו. המנוח נשפט ל - 10 חודשי מאסר מתוכם ריצה 5 חודשים בפועל ו - 5 חודשים הומרו למאסר על תנאי. המנוח חזר ליחידתו אך לאחר שהועבר ממקום למקום נשלח לאשפוז בשל חשש למצב דכאוני. המנוח עבר הסתכלות בה נשללה תחלואה פסיכיאטרית ונמצאה רק עדות להפרעת אישיות פסיכוטית. המנוח שוחרר משירות צבאי תחת אבנה זו.

3. לאחר שחרורו נסע המנוח לארה"ב שם, לטענת המשיב, עשה שימוש בסמים קשים וגורש חזרה לארץ על רקע השימוש בסמים. המנוח נאסר בארץ בבית כלא אזרחי בגין עבירה של גניבת רכב. מצבו הנפשי של המנוח התדרדר וכעבור זמן מה אושפז במצב פסיכוטי. לאחר שחרורו המנוח אושפז עוד מספר פעמים ובאחד האשפוזים אובחן כסובל מסכיזופרניה פרנואידית. בשנת 2001, למרבה הצער, המנוח שם קץ לחייו.

טענות המערער

4. המנוח התגייס לצה"ל ופנה ביוזמתו למסלול קרבי. לצורך כך המנוח פעל להעלאת הפרופיל הצבאי שלו מ-72 ל-97. למרות רצונו לשרת במסלול קרבי, המנוח היה חייל בעייתי, אשר גויס למרות הרישומים הפליליים שהיו בתיקו. לאחר ששירותו במסלול קרבי לא צלח הועבר המנוח לשרת כאפסנאי. בשנה הכי מוצלחת של המנוח בצבא, שנה ללא עריקות, שנה שבה התבקשה העלאתו בדרגה כאפסנאי מעולה, המנוח הרג בשוגג את מפקדו, שהיה גם חברו (להלן: "האירוע"). כאמור לאחר מכן נשלח למאסר. האירוע עצמו והמאסר השפיעו באופן עמוק על המנוח. מצבו הנפשי התדרדר והוא נשלח לאשפוז בבית החולים בבאר יעקב.

5. המערער מפנה את הועדה למסמכים הרפואיים שתיעדו את אשפוזו של המנוח בבית החולים בבאר יעקב. לטענתו המסמכים לא התייחסו כלל לרקע האשפוז - כאילו אירוע הירי והמאסר לאחריו לא היו קיימים בכלל. יתר על כן, לטענת המערער המשיב נמנע במתכוון מלצרף את מכתב ההפניה שנשלח לבאר יעקב יחד עם המנוח ואשר הסביר מדוע נשלח המנוח לאשפוז בבית החולים בבאר יעקב. לאחר שחרורו של המנוח מבית החולים התקבלה כאמור ההחלטה לשחררו מצה"ל. המסמכים הקיימים בתיק לא מספקים כל הסבר מדוע שוחרר המנוח מצה"ל. כאן נגרם לטענת המערער לו ולמשפחתו נזק ראייתי.

6. זאת ועוד, לטענת המערער המשיב ניסה "להעלים" עובדת אשפוז נוסף של המנוח, האשפוז הזה נעשה בבית החולים הפסיכיאטרי של כלא רמלה בשנת 85. לטענתו, הגיע לבית החולים אדם "זומבי", שלא אוכל, לא מתרחץ וכו' ואף אחד לא התייחס לרקע שלו. לא צוין שהרג את חברו, ישב בכלא וסולק מצה"ל. הדברים לא מוזכרים. לטענת המערער עובדת היותו של המנוח בכלא רמלה הייתה ידועה למשיב, ולמרות זאת המסמך מאשפוזו שם, לא ניתן למומחה מטעמו לעיון בטרם כתב את חוות הדעת. הדברים שמופיעים באותו במסמך המתעד את אשפוזו מלמדים על מצבו הנפשי של המנוח בעת זו.

7. לטענת המערער, מהתיעוד הרפואי עולה כי האירוע הנורא, שהייתו בכלא הצבאי וגם אחרי הכלא, בבאר יעקב ובכלא האזרחי, העלו סימנים המלמדים על מצוקה נפשית הגובלת במחלה נפשית. לטענתו לאחר שחרורו של המנוח מהצבא הוא נסע למשפחה בארה"ב כדי לברוח מהאירוע. המערער דוחה את טענות המשיב בנוגע לשימוש מוגבר של המנוח בסמים קשים בארה"ב, וטוען כי למנוח לא הייתה חברה והוא לא השתמש בסמים. הוא הוחזר ארצה משום שגורש בסיום הוויזה. העובדה שהמנוח ז"ל מסר סיפורים לרופאיו בעת היותו במצב פסיכוטי, אינה ראיה לנכונות הדברים. יום אחד מסר המנוח שחזר בגלל שרב עם החברה, יום אחד בגלל הוויזה, יום אחד לקח קראק, פעם גורש מהבית ופעם אחרת אביו הוא האב הכי טוב בעולם. לטענת המערער המנוח לקה במחלת נפש בזמן וכתוצאה משירותו הצבאי. האירוע הטרגי שימש כטריגר לפרוץ מחלת הסכיזופרניה ולמעשה צה"ל הכיר בכך על ידי שחרורו המוקדם של המנוח מהשירות, תוך הורדת הפרופיל הרפואי שלו לפרופיל 21. מאחר והמנוח לקה במחלת הנפש בזמן שירותו הצבאי ובעקבותיו, ומאחר ולקח את חייו בעקבות מחלה זו, יש להכיר במערער כהורה שכול על פי חוק המשפחות.

טענות המשיב

8. במקרה שלפנינו, שלא כמו ברוב המקרים, יש תיעוד רפואי מזמן אמת, של גורמים מקצועיים ששוללים את הופעת מחלת הסכיזופרניה לפני, סמוך וגם שנה או שנתיים לאחר האירוע בו ירה המנוח בשוגג במפקדו. המנוח היה מטופל במסגרות כאלה ואחרות, הוא קיבל טיפול רפואי לאורך השנים ולא ניתן לקבל את הטענה שאדם שסובל מאוד, לא מציף את הדברים כשהוא מגיע לרופאים, ובמיוחד לא ניתן לקבל את הטענה שהוא לא מציף את הדברים כשהוא מגיע לפסיכיאטר. לא יתכן. אין ברירה לאנשים והם חייבים להעלות את הדברים הללו.

9. לאחר האירוע המנוח היה מס' חודשים קצר בכלא, ולאחר מכן הוא חזר ליחידה שלו. בעקבות חשש לבריאותו הנפשית נשלח המנוח לבית החולים בבאר יעקב להסתכלות. בהסתכלות, שנמשכה שבוע, בחנו את המנוח, עשו לו טסטים והקשיבו לו. אם אדם היה מרגיש מצוקה בגין העובדה שהוא הרג את המפקד-חבר שלו הוא היה מעלה את זה והרופאים היו כותבים את זה. אם הם לא כתבו זאת בתרשומת הרפואית, סימן שזה לא נאמר. אין כאן שום ניסיון צנזור, ובטח שלא כל צפייה עתידית לשנת 2008 - השנה בא הגיש המערער את טענותיו למשיב. גם כאשר הגיע המנוח למרפאה הפסיכיאטרית בכלא האזרחי אין תרשומת לכך שהמנוח היה במצוקה מכוון שהרג בשוגג את חברו בשנת 83 ולא מוצא מנוחה בשל כך. לו המנוח היה חש כך, הדברים היו נרשמים ואם היה חולה סכיזופרניה, הדברים היו מאובחנים. הוא לא היה חולה סכיזופרניה, הוא לא התייסר אז על המוות של החבר, זה בכלל לא בתמונה המצוקתית שלו ולכן זה לא כתוב. האבחון הוא חד משמעי – הוא לא חולה סכיזופרניה.

10. לטענת המשיב יש תיעוד ראשוני על פרוץ מחלת הסכיזופרניה רק באשפוז הראשון בגהה בדצמבר 87, חודשיים אחרי שהמנוח שב מארה"ב. יש שם אנמנזה ברורה. הוא היה מכור לסמים וסבר שהוא חולה באיידס. הוא חשב שהוא חולה וניסה להתאבד בתליה בסדין. אח"כ הוא אומר שהוא הלך וקנה כדורי שינה. באשפוז הוא סיפר שגורש מארה"ב בגלל עבירות סמים ואלימות כלפי חברתו.

11. בשנת 1992 הגיש המנוח תביעה לקצין תגמולים בטענה שניסה להתאבד בשירות, בזמן שעצרו אותו. הוא טען שניסה לתלות עצמו ע"י שימוש בשרוכים, אולם דווקא במעצר לוקחים לאדם את השרוכים, ולכן הסיפור שלו לא היה הגיוני. אחרי שקצין התגמולים סירב להכיר בו, המנוח פנה למל"ל והוכר כנכה 100% בגלל אותה סכיזופרניה שאובחנה ושפרצה רק בשנת 87'. המנוח כלל לא תקף את דחיית התביעה שלו על ידי קצין התגמולים ולא ניסה להגיש ערעור. במסמכים המתעדים את אשפוז המנוח בבית החולים בגהה נאמר באופן חד משמעי שהוא נוטל סמים. נכתב שהמנוח אושפז בעקבות שימוש בקראק. מומחה המשיב הבהיר ששימוש בקראק יכול להוביל לפריצה של סכיזופרניה וכך קרה גם בענייננו. העובדה שהייתה למנוח הפרעה אישיותית ידועה כבר מאשפוזו בבאר יעקב. ואכן המנוח שוחרר כ-9 ימים לאחר אותה קביעה מהצבא על אותה אבחנה של הפרעה אישיותית. אין מקום לטענות המערער לפיהן אותה ההפרעה האישיותית זו היא שגרמה לפריצת הסכיזופרניה. סכיזופרניה נמצאת באשכול מחלות שונה מאשכול המחלות של הפרעה אישיותית אנטי סוציאלית שבה לקה המנוח.

12. המשיב ממשיך וטוען כי למנוח לא היו חיים קלים עוד טרם גיוסו לצה"ל. מעדותו של המערער, אביו של המנוח עולה כי הוא כלל לא ידע שבכיתה ד' בנו היה בחינוך מיוחד. הוא לא ידע שבכיתה ט' הוא נשר מהלימודים. מכיתה ט' המנוח שוטט ברחובות ועשה מעשים פליליים. ההורים שלו ביקשו שייקחו אותו לצבא, וגייסו אותו כאחד מנערי רפו"ל. העובדה שהמנוח ישב בכלא זו עובדה שהמערער ניסה להסתיר ולא קצין התגמולים. העובדה היא שהמנוח סיפר פעם אחר פעם שאין לו איפה להתגורר, וכן יש תיעוד של עו"ס שטענה שאין למנוח פתרון מגורים וגם הוריו לא עוזרים לו בעניין. למעשה כל התשתית העובדתית שניסה המערער לצייר פשוט חסרת בסיס ואין לה שחר. כבר מהאשפוז של המנוח בבאר יעקב אנו יודעים כי אביו, המערער , הוציא נגדו צו מניעה והוא לא נתן לו להיכנס אליו הביתה. המערער הודה בחקירתו הנגדית שאפילו פעם אחת הוא לא ביקר את המנוח שישב בכלא הצבאי. וגם לא ביקר אותו כאשר ישב בכלא האזרחי. לפיכך לא ניתן לצייר תמונה לפיה חייו של המנוח לפני הגיוס היו אידאליים ושלווים, ורק האירוע שהתרחש בצבא, הוא זה שגרם למצבו. המשיב טען כי מה שגרם לפרוץ הסכיזופרניה הוא ככל הנראה השימוש של המנוח בסמים, לאחר שחררו.

דיון

13. גדר המחלוקת בתיק זה מתרכזת בשאלה האם העובדה שהמערער ירה במפקדו היוותה את הטריגר לפרוץ מחלת הסכיזופרניה שהביאה להתאבדותו ב-2001.

חוק המשפחות מגדיר "חייל שנספה במערכה" ו"נספה" כדלקמן:

"חייל או חייל משוחרר, שמת כתוצאה מחבלה, ממחלה או מהחמרת מחלה, שאירעו בתקופת שירותו עקב שירותו...".

אימתי יראו מחלה שגרמה למותו של חייל כמחלה שאירעה בתקופת שירותו ועקב שירותו? מדובר בדרישה לשני תנאים מצטברים:

א. תנאי הזמן "בתקופת שירותו": המחלה חייבת שתהא בתקופת שירותו של

החייל.

ב. תנאי הקשר הסיבתי "עקב שירותו": חייב שיתקיים קשר סיבתי בין המחלה שהחייל חלה בה לבין שירותו בצבא.

מדובר בשני תנאים נפרדים ומצטברים ובהיעדרו של אחד מהם לא תזכה משפחת הנספה בתגמולים. המושג "עקב שירותו" אינו ברור בייחוד כאשר באים לדון בתוצאה שנראית מרוחקת במידת-מה מהמצב או מהפעולה המהווים את השירות. במהלך השנים בתי המשפט נדרשו פעמים רבות לפירושו של הביטוי "עקב שירותו". הטיב לתאר זאת כב' השופט מישאל חשין ז"ל בדנ"א 5343/00 קצין התגמולים נ' אורית אביאן פ"ד נו (5), 732 בעמ' 738-739):

"ושוב אנו נדרשים לפרש את הביטוי 'עקב שירותו' שבסעיף 1 לחוק הנכים...

ארבעים וחמש שנים עברו מאז נאמרו הדברים, והצופן לפענוח החידה לא נמצא לנו...

ואולם החידה היא אותה חידה וממשיכים אנו לסוב את ה"עקב שירותו" כבימים עברו....

דנו ושקלנו וביררנו והעמקנו, אך נוסחת-הקסם לא נמצאה לנו. חוששני כי גם זו הפעם

לא יימצא לנו הצופן לפתרון...".

הדברים שנאמרו מתאימים גם למקרה המצער שלפנינו.

נטל ההוכחה:

14. לרוב, הכלל בדבר נטל ההוכחה והרמתו החל על התובע במשפט האזרחי הרגיל, חל גם בתביעות לפי חוקי השיקום. והעיקרון של "המוציא מחברו עליו הראיה" חל גם בתביעות לפי חוק המשפחות, באופן שהתובע תגמולים, עליו הנטל להוכיח בדרגה העולה על 50%, את הקשר הסיבתי בין חבלה שהחייל נפגע בה בעת שירותו לבין השירות קרי; "עקב שירותו". יחד עם זאת ההלכה היא כי את הקשר הסיבתי בין הפגיעה לבין השירות לצורך הקמת זכאות לפי חוקי השיקום יש לפרש באופן רחב וליברלי, כמתבקש מרוחם הסוציאלית של חוקי השיקום (ראה: ד"ר ע' אזר וד"ר א' נירנברג רשלנות רפואית (מהדורה שניה) 2000, 609-610). עוד נקבע בפסיקה כי הקשר הסיבתי הנדרש לצורך זכאות לפי חוקי השיקום יש לפרש לאור מבחן קונקרטי, במסגרתו נלקחות בחשבון כלל נסיבות הפגיעה, ונשאלת השאלה אם הפגיעה שנגרמה הינה מיוחדת לשירות הצבאי (במובן של קשר סיבתי) בהתחשב בתפקידו של החייל הנפגע, בסוג הפעילות שבה עסק ובכלל נסיבותיו של השירות הצבאי זאת, להבדיל, ממבחן דווקני ומצומצם המתמקד בשאלת הייחוד הצבאי שבסוג הפעילות הספציפית שבה היה נתון החייל בשעת הפגיעה (ראה: ע"א 137/64 וינשטיין נ' קצין התגמולים, פ"ד יח(2) 510. וראו גם ר"ע 187/83 רדושיצקי נ' קצין התגמולים, פ"ד לז(4) 361). על פי מבחן זה, תגבר הנטייה לקבוע כי קיים קשר סיבתי בין הפגיעה לבין השירות, גם לגבי פגיעות אשר יכולות להיגרם גם למי שאינם חיילים. בפסיקה נקבע לא אחת כי פרשנות ראויה לחוקי התגמולים היא זו המגשימה את תכליתם בצורה המיטבית (ראה: בג"ץ 10017/09 קרן דולב לצדק רפואי [פורסם בנבו] העותרת ב-בג"ץ 10017/09 נ' ממשלת ישראל [פורסם בנבו] המשיבה 1 בבג"ץ 10017/09 ובבג"ץ 10094/09, [פורסם בנבו] תק-על 2010(2), 2578 , 2584 (2010)). חוק המשפחות וכן חוק התגמולים הינם חוקים סוציאליים שנועדו להיטיב עם ציבור מסוים ואשר מטרותיהם ותכליתם להעניק פיצוי מה, אפילו חומרי, למשפחה ששכלה בן משפחה שנמסר על-ידיהם לצה"ל (ראה: ע"א 192/85 קצין התגמולים נ' פרומה הכט, פ"ד מד(3) 646, 654). עם זאת, פרשנותו של חוק מתחילה בלשונו ולעולם קיימת (ראה: בג"ץ 10771/07 שמואל גוירצמן נ' המוסד לביטוח לאומי, [פורסם בנבו] תק-על 2010(1), 2094 , 2123 (2010)). תכלית חוקי המשפחות והתגמולים היא לסייע ולתמוך כלכלית אולם רק באלה העומדים בקריטריונים ובתנאים הקבועים בהם. בדרך זו אנו מאזנים בין הזכויות של מי שזכאי לבוא בגדר החוק לבין האינטרס הציבורי לשמר את הקופה הציבורית.

15. מן הכלל אל הפרט, אין מחלוקת כי בעת מותו היה המנוח משוחרר משירותו הצבאי. לפיכך נטל ההוכחה בענייננו אשר מוטל על המערער הוא להוכיח כי המחלה ממנה סבל המנוח פרצה בזמן השירות וכתוצאה ממנו, וכן כי המנוח נטל את חייו בעקבותיה.

האם המערער עמד בנטל והצליח להוכיח זאת? נראה כי יש להשיב זו בשלילה. להלן נבהיר מסקנתינו זו.

16. לחיזוק העמדה לפיה יש קשר בין שירותו של המנוח למחלה ממנה סבל המנוח המציא המערער את חוות דעתו של ד"ר אנטולי קריינין (ראה: מע/1). מחוות הדעת עולה כי ד"ר קריינין סבור שהאירוע בו הרג המנוח בשוגג את חברו, שינה את חייו מקצה לקצה. אירוע זה היווה גורם מזרז בלתי מעורער בהתפתחות של תגובות נפשיות למיניהן, בין היתר תגובות בתר חבלתיות וכן התפתחותה של מחלת נפש אשר אובחנה בסופו של דבר כסכיזופרניה. ד"ר קריינין נחקר על חוות דעתו בבית המשפט. למרות חוות דעתו לא היו לד"ר קריינין תשובות מספקות מדוע זה, אם האירוע היה כה דרמטי בחייו של המנוח, הוא לא עלה באשפוזיו המוקדמים, סמוך לקרות האירוע. כמו כן לא הייתה לו תשובה מספקת מדוע לא אובחנה באותם אשפוזים, ובמיוחד באשפוז בבאר יעקב, בו המנוח היה בהסתכלות 7 ימים, בגין שאובחן כסובל ממחלת נפש (ראה: מוצג 28 בתיק המשפחות). בנוסף ד"ר קריינין לא נתן תשובה מספקת מדוע לא נתן את המשקל הראוי לעובדה כי המנוח הגיע מרקע בעייתי, עם בעיות קשות בבית, עם רקע של אלימות, התנהגות עבריינית מגיל צעיר, ומאסרים שונים. בנוסף, ד"ר קריינין לא נתן משקל מספק לעובדה החשובה מכל - שימוש בסמים מסוג קראק. ד"ר קריינין נשאל על כך בעמ' 21 - 22 לפרוטוקול הדיון מיום 31.12.14:

"ש. אנחנו ראינו שבשנת 1985 הוא היה בכלא רמלה, מרצה עונש, לאחר מכן מה הוא עושה?

ת. כל מה שכתוב אצלי.

ש. הוא נסע לחו"ל, נכון?

ת. כן.

ש. אנחנו יודעים שהוא עשה בעבר שימוש בסמים.

ת. נכון.

ש. בחו"ל הוא שוב עושה שימוש בסמים.

ת. כן.

ש. הוא אומר אפילו קראק.

ת. כן.

ש. נכון לומר שיש איזה שהוא עלול להגרם לאדם הדרדרות לסכיזופרניה בעקבות שימוש בסמים קשים?

...

ת. זה לא הוכח, נכון להיום.

ש. כלומר כשאני קוראת בכל מיני מאמרים פסיכיאטרים שיש קשר. זה לא נכון?

ת. מדעית זה לא נכון. קראק זה סם, תמצית של קוקאין. הוא הרבה יותר פעיל ו"יעיל"..."

תשובה זו של ד"ר קריינין מעלה ספקות, במיוחד לאור דבריו הנוספים (בעמ' 34 - 35 לפרוטוקול):

"ש. האם שימוש בסמים יכול להוות טריגר להתפרצות הסכיזופרניה?

ת. כן.

ש. לבימ"ש: האם ידוע כמה זמן הוא השתמש בקרק?

ת. לא. יש להניח לפחות שהיה בארה"ב.

ש. האם היה מכור לקרק?

ת. האמת היא שהתמכרות לקרק היא מהירה מאוד ולכן הוא נחשב לאחד מהסמים המסוכנים מאוד, לגבי ההתמכרות.

ש. אחד התופעות שיכול להיות בעקבותיה היא ההסתמנות של הסכיזופרניה, הפרנויה, הגורפוביה?

ת. כן.."

17. תמיהה נוספת העולה מעדותו של ד"ר קריינין היא העובדה בה הודה בעדותו, כי למרות שפסיכיאטרים רבים טיפלו ובדקו את המנוח אישית בטרם מותו, אף אחד מהם לא אבחן תסמונת בתר חבלתית, מלבד ד"ר קריינין, אשר כאמור נסמך בחוות דעתו על מסמכים בלבד (ראה: עמ' 25 לפרוטוקול הישיבה מיום 31.12.14). בעמ' 25 לפרוטוקול הישיבה מיום 31.12.14 נשאל ד"ר קריינין על העובדה כי המנוח טען כי אביו היה מכה אותו. ד"ר קריינין אכן טען כי ראה תרשומת בעניין. כאשר נשאל ע"י הועדה האם אלימות כלפי ילד לא יכולה להיות גם היא טריגר לפרוץ המחלה, הודה ד"ר קריינין שכן. למרות זאת, שוב באופן לא מוסבר ד"ר קריינין לא נותן גם לעובדה זו כל משקל.

18. אל מול עדותו וחוות דעתו של ד"ר קריינין עומדת חוות דעתו של ד"ר בקר, מטעם המשיב (ראה: מש/1). ד"ר בקר טען בחוות דעתו כי אין כל ראייה לכך שהמנוח סבל מתסמונת בתר חבלתית בעקבות האירוע. הן התסמונת והן מצב דיכאוני והפרעות התנהגות או חשיבה נשללו באשפוזו של המנוח בבאר יעקב (ראה: מוצג 28 לתיק המשפחות). באשפוז זה בשנת 1984 המנוח היה בהסתכלות של שבוע , עבר מבחנים פסיכו דיאגנוסטיים ונשללה כל תחלואה פסיכיאטרית. רק כעבור 3 שנים משחרורו משירות צבאי יש עדות לתחלואה פסיכיאטרית וזאת לאחר שבתקופה זו נטל סמים קשים. המומחה סבר כי אין כל קשר כרונולוגי בין האירוע בצבע לבין פרוץ מחלתו של המנוח.

19. בעדותו ביום 21.10.15 עמד ד"ר בקר על חוות דעתו ואף חידד אותה. ד"ר בקר נשאל האם ניתן לקבוע את מצבו של המנוח מסיכום המחלה הקצר שנכתב בבית החולים בבאר יעקב. בעמ' 72 לפרוטוקול הישיבה מיום 21.10.15 ענה על כך ד"ר בקר:

"ת. כן, זה מספק אותי. זה כולל את כל האלמנטים, כולל את העבר שלו, שהיו הפרעות התנהגות לפני השירות הצבאי שלו... זה מכיל את התיאור של האישיות לפני הגיוס. אישיות אנטי סוציאלית זו האישיות היחידה שהאבחנה נעשית לפני גיל 18, החל מגיל 15. הם תיארו את זה כדי להגיד למה הם מבססים את זה שהם אומרים עליו כאישיות אנטי סוציאלית ובעבר קראו לזה אישיות פסיכופטית. חתום על הסיכום מחלה ד"ר שלוסברג שאז היה המנהל של בית חולים באר יעקב. אם הוא אומר שאחרי הסתכלות של שבוע אצלו במחלקה ושהוא עשה מבחנים שלא עושים לכל אחד והוא קבע שאין לו תחלואה חריפה, אותי זה מספק גם אם לא ראיתי את הטסטים..."

בהמשך ד"ר בקר מדגיש בעמ' 76 לפרוטוקול הישיבה מיום 21.10.15 כי לא יכול להיות שמחלת הסכיזופרניה תפרוץ רק כעבור 3 שנים מקרות האירוע:

"אני חוזר לנקודה שאם השאלה היא האם אפשר לקשר בין מחלת הסכיזופרניה לבין זה שהוא ירה בשגגה בחבר שלו 3.5 שנים קודם לכן, אז אין קשר. ההיגיון הרפואי אומר שהטראומה צריכה להיות בסמוך, שלושה חודשים – חצי שנה, לפני פרוץ המחלה. אף אחד לא עושה מחקרים אם אירועים שקרו לפני שנים... אירוע זה מה שקורה בסמוך לפרוץ המחלה. אין קשר בין הטראומה שנגרמה לו בצבא לבין פרוץ המחלה..."

ושוב בעמ' 81 לפרוטוקול:

"ש. (לוועדה): אילו מחלת הסכיזופרניה הייתה מתפרצת שבוע לאחר האירוע של הריגת חברו, היית אומר שזה הטריגר? מה משך הזמן הארוך ביותר שידוע בספרות, או שאין ספרות מדויקת? כמומחה, מה פסק הזמן המקסימלי שתוכל לייחס לאירוע הזה כטריגר להופעת הסכיזופרניה?

ת. המחקר נעשה, אפילו לגבי פסוריאזיס ואירוע חיים, הולכים ובודקים שלושה חודשים-חצי שנה, לא בודקים שלוש שנים לפני כן אם היו אירועים. אותו דבר פה. בודקים אירועים סמוכים, לא אירועי חיים משלוש שנים לפני כן. בנוסף, אין שכיחות יתר של סכיזופרניה בקרב קורבנות של גילוי עריות או שהותקפו מינית לאורך הילדות. כלומר פרק הזמן כן משמעותי. טראומות שקורות במרחק של שנים לא גורמות אח"כ לסכיזופרניה..."

ד"ר בקר חזר והדגיש כי יש לתת משקל מכריע לשימוש שעשה המנוח בסמים, כטריגר לפרוץ המחלה (ראה: עדותו בעמ' 81 לפרוטקול הישיבה מיום 21.10.15).

20. לאחר שבחנו את חוות הדעת, המסמכים השונים וכן העדויות השונות, ועדה זו סבורה כי יש להעדיף את חוות דעתו של ד"ר בקר על חוות דעתו של ד"ר קריינין.

כאמור, נטל ההוכחה גם כאשר מדובר בחוקי השיקום (חוק הנכים וחוק המשפחות) הוא על התובע - המערער. נטל ההוכחה גם אם כי "רוכך" קמעה בפסיקה, היה ונותר על התובע תגמולים. מידת ההוכחה הנדרשת, היא כמקובל בתביעה אזרחית, קרי מעבר לסבירות של 50%. לחובת ההוכחה המוטלת על צד אחד יש תוצאות לא רק במקרים בהם המערער אינו עומד בנטל ההוכחה אלא גם במקרים כאשר מתברר בסיום הדיון כי נותר ספק בלב חברי הוועדה וכפות המאזניים מאויינות. יש לקבוע כי המערער לא יצא ידי חובת ההוכחה המוטלת עליו (ראה: ע"א 192/85, קצין התגמולים נ' הכט, פ"ד מד(3), 646 ). בית המשפט אינו משתית בהכרח את מסקנתו בדבר קיומו של קשר סיבתי משפטי על "המדד הרפואי", או הניתוח הסטטיסטי, אלא על מכלול הנסיבות והסתברותם ההגיונית של הגורמים המכריעים את הכף. בחינת ההסתברות מעוגנת בניתוח נתונים ונסיבות על פי התבונה המצויה לאור ניסיון החיים, תוך התייחסות לעובדות המוכחות, ולפי חוש הצדק. ככל שהתנאים יוצרי הסיכון מתקיימים במקרה הספציפי בצורה בולטת יותר, וככל שמספר הנתונים העובדתיים המצביעים על הסיכון לפרוץ המחלה הוא רב יותר כך עולה הסבירות להתקיימות הקשר הסיבתי המשפטי.

במקרה המצער שלפנינו על פי כל הראיות שהובאו בתיק, לרבות חוות הדעת של המומחים, מסמכי אשפוז שונים ולאור הנסיבות שהמנוח הגיע מרקע בעייתי, עם בעיות קשות בבית, עם רקע של אלימות, התנהגות עבריינית מגיל צעיר, מאסרים שונים וכפי הנראה שימוש בסמים מסוג קראק, הגענו לכלל מסקנה כי לא הוכח שמחלת הנפש ממנה סבל המנוח ופטירתו נגרמו עקב שירותו הצבאי.

תוצאה:

21. אשר על כן החלטנו שלא להתערב בהחלטת המשיב.

הערעור נדחה.

בנסיבות כנהוג בתיקים אלה אין צו להוצאות.

המזכירות תמציא את פסק הדין לצדדים

ניתנה היום, י"ז כסלו תשע"ו, 29 נובמבר 2015, בהעדר הצדדים.