נתוני רקע

1. התובע הגיש תביעה כספית נגד הנתבעים. בהתאם לנטען בכתב התביעה הנתבעים היו בעלי שליטה בחברות לבנייה בעכו. נטען כי הנתבעים הציעו לתובע לרכוש שטח מסחרי במבנה שאמור להיות מוקם בגדרו של פרויקט "מול הים". נטען כי הוצג בפני התובע פרויקט אטרקטיבי וכדי לשריין לו שטח מסחרי כולל של כ-140 מ"ר בקומת הקרקע של המבנה ובצד הפונה לים (ובעלות של 3,000 דולר למ"ר) עליו להקדים ולשלם מקדמה כספית של 70,000 דולר. התובע שילם לנתבעים סך 70,000 דולר הנ"ל. הפרויקט לא יצא לפועל. הכספים לא הושבו לתובע, חרף הבטחות הנתבעים להשיב הסך הנ"ל במרוצת השנים. בסופה של דרך נטען על ידי הנתבעים כי החוב שייך לחברה שהייתה בבעלותם ובשליטתם, היא חברת בולוס גד בע"מ (להלן – "החברה"). הנתבעים טענו כי את טענותיו של התובע יש להפנות לחברה. משעה שהיא נקלעה לקשיים כספיים, והיא נמצאת בהליכי פירוק, יש להפנות ההליכים כנגד מפרקי החברה והמנהלים המיוחדים שלה.

2. הנתבעים הם אב ובנו. האב, הוא הנתבע 1 (להלן, גם "המנוח"), נפטר במהלך ההליכים המשפטיים ובעקבות זאת הוגש כתב תביעה מתוקן בגדרו נתבעו אף הנתבעים 4-3 אשר יחד עם הנתבע 2, הוא הנתבע המקורי ובנו של המנוח (להלן, גם "יעקוב"), הם יורשיו של המנוח.

3. עוד בטרם הוגשו כתבי טענות מתוקנים בעקבות פטירת המנוח הוריתי על הגשת תצהירי עדויות ראשיות. מטעם התובע הוגש תצהירו-שלו וכן תצהיר בנו, מר כמיל סולימאן. מטעם הנתבעים הוגש אך תצהירו של יעקוב. אכן מהנתונים שבפניי עולה כי המוציא והמביא בפרשה הנדונה היה המנוח, ואולם כעולה מתצהירו של יעקוב בעת הגשת התצהיר כבר היה מצוי המנוח בעקבות אירוע מוחי כשהוא רתוק לכיסא גלגלים ואיננו מסוגל לדבר ולתקשר.

4. זימנתי ישיבת הוכחות שבמהלכה נחקר התובע על תצהירו (ת/1). בעיצומה של חקירתו הנגדית קטעתי אותה. רשמתי בהחלטתי כי "לאחר דיון עם ב"כ הצדדים החלטתי לקטוע את עדותו של העד. הבנתי כי חברת גד בולוס בע"מ נמצאת בהליכי פירוק ומונה לה מנהל מיוחד. מן הסתם בספריה של החברה אמור להיות תיעוד האם הסכום של 70,000 דולר בערכו השקלי שולם לידי החברה, אם לאו. ככל שב"כ הנתבעים לא יזכה בשיתוף פעולה של המנהל המיוחד, בדעתי להורות לו להגיש לבית המשפט בקשה לקביעת ישיבת קדם משפט ולזימון המנהל המיוחד לעדות לשם כך. משתוגש בקשה כאמור היא תיענה. עוד הבהרתי לב"כ הצדדים כי ככל שיוכח לי שהתשלום האמור לא שולם לידי החברה, ממילא לטעמי יזכה התובע בדינו. ככל שיוכח לי שהתשלום האמור שולם לידי החברה אבחן עם ב"כ הצדדים מה נותר לדיון עובדתי ומשפטי..." (עמ' 5 לפרוטוקול מיום 7.11.11).

5. ב"כ הנתבעים פנה למפרק החברה, רו"ח שי גלינגהופר. מפרק החברה השיבו כי "לחברת בולוס גד בע"מ הוצא צו הקפאת הליכים ביום 10.4.03. רו"ח י. מיזלס ז"ל שימש כמנהל המיוחד של חב' בולוס גד מאז ראשית הליכי חדלות הפרעון של החברה בשנת 03' ועד ליום ה- 22.2.09 ולאחר מכן שימש כמפרק החברה עד ליום פטירתו ב- 20.9.10" (סעיף 1). "בעקבות פטירתו המצערת של רו"ח י. מיזלס מונה הח"מ כמפרק החברה ביום 15.3.11" (סעיף 2). "מאחר שמדובר בעסקה אשר התרחשה לטענתך בשנת 02' אין ביכולתי לאתר את הקבלה המבוקשת כיוון שספרי הנה"ח לשנה זו אינם נמצאים ברשותי" (סעיף 3).

6. בהמשך הדרך הסכימו ב"כ הצדדים כי יינתן פסק דין מנומק בדרך הרגילה על יסוד החומר שבתיק והגשת סיכומי טענות. נדרשתי אף לסיכומי תגובה.

7. עתה ראוי להרחיב קמעא באשר למסכת העובדתית. התובע טוען כי סכום של 70,000 דולר שולם בשני תשלומים. הראשון, בסכום מזומן השווה לסך של 50,000 דולר שולם ביום 11.11.01 לידיו של יעקוב. על סכום זה קיבל התובע קבלה שצורפה כנספח א' לתצהירו, החתומה על ידי יעקוב. השני, בסכום במזומן השווה לסך של 20,000 דולר נמסר למנוח, בנוכחותו של יעקוב. על סכום זה לא ניתנה קבלה, שהרי נמסר לתובע על ידי הנתבעים כי ממילא ייחתם בימים הקרובים בין הצדדים זיכרון דברים בגדרו יאושרו כל התשלומים אשר שולמו על ידי התובע.

8. עוד בכתב ההגנה הודו הנתבעים בתשלומים האמורים. הם אף הודו בכך שפרויקט "מול הים" אמור היה להיות מוקם על ידי החברה. אותה שעה החברה הייתה חברה ידועה ורבת- מוניטין שמניותיה נסחרו אף בבורסה. לב הגנתם של הנתבעים נעוץ בכך שהתובע התקשר בעסקה עם החברה, אכן באמצעותם, יו"ר וחבר במועצת המנהלים שלה, ולא עמם באופן אישי. ועוד נרשם כי בגין התשלומים האמורים הנפיקה החברה קבלה בתאריך 14.2.02 והקבלה נמסרה לתובע. התובע מכחיש זאת מכל וכל. הקבלה האמורה לא ניצבת לנגד עיניי.

9. מנגד, במצורף לתצהירו של יעקוב צורף מסמך מיום 19.2.02, משמע חמישה ימים לאחר מועד הקבלה הנטענת, שנרשם על גבי הלוגו של החברה וכותרתו "קבלה והתחייבות" (להלן – "מסמך ההתחייבות"). נרשם בו כי –

"קיבלנו ממר סמעאן בשם גאלרי סמעאן סך ששווה ערך לשבעים אלף דולר 70,000 דולר והונפקה קבלה מהחברה (ההדגשה במקור – ש.ל.) על הסך הנ"ל בסכום של 340,039 ₪ בתאריך 14.2.02. גם כן קיבלנו ממר בשיר חורי שווה ערך של 45,000 דולר על אותו בניין, הידוע בשם "מול הים" גוש 18008 חלקה 13.

היות ועוד לא התחילו בבנייה מסיבות שתלויות בעירייה והוועדה המחוזית לתכנון ובנייה לכן אנו מתחייבים שעם התחלת הבנייה תירשם "הערת אזהרה" למר סמעאן ולמר בשיר על החלק המסחרי אשר סוכם עליו ואשר מיועד להיות ... בצד המערבי צפוני לסמעאן והצד המערבי דרומי לבשיר מהבניין שיוקם על הקרקע.

ואם לא נתחיל בבניין תוך שלושה חודשים מהיום אנחנו נתחייב ברישום "הערת אזהרה" כביטחון לחלקם של סמעאן ובשיר בסכום ששולם על החלקה 16 בגוש 18006 אשר נמצאת בדרך הארבעה מס' 17".

10. במוקד המחלוקת, איפוא, ניצבת השאלה מי הוא המקבל של סך 70,000 דולר, שתשלומם אינו מוכחש. האם מדובר בנתבעים אישית, כגרסת התובע, באופן שהם מתחמקים מהתחייבותם כאשר הם מסתתרים מאחורי החברה שנקלעה להליכי פירוק ומן הסתם אינה מסוגלת להשיב הסך הנ"ל; או שמא מדובר בחברה, כגרסת הנתבעים, באופן שהתובע מיתמם, שהרי הוא יודע שהוא התקשר עם החברה אך לימים, משעה שהחברה נקלעה להליכי פירוק, שלא בתום לב הוא מבקש להיפרע מן הנתבעים.

לעניין זה נמצאו לי שיקולים לחובת התובע ולחובת הנתבעים. על כך להלן. ואולם ראוי לסלק מן הדרך טענת התיישנות הנטענת כנגד התביעה.

התיישנות התביעה?

11. אכן בכתב ההגנה נטענה טענת התיישנות. טענה זו לא פורטה. אין לי אלא להניח כי כוונת הנתבעים הייתה להתיישנות התביעה רק ככל שעסקינן בתשלום הראשון ששולם ביום 11.11.01, והדבר אף מתועד בקבלה של יעקוב מאותו מועד. התביעה שבפניי הוגשה ביום 11.11.08 ואני מניח שעל יסוד זאת נטענת טענת ההתיישנות. מכל מקום ברי כי ככל שעסקינן בתשלום השני הנטען, שנעשה שבועיים מאוחר יותר, ברי שהתביעה לא התיישנה.

12. ואולם אף לגבי התשלום הראשון התביעה לא התיישנה. שהרי סעיף 10(ב) לחוק הפרשנות, התשמ"א-1981 מורה אותנו כי "תקופה קצובה במספר חודשים או שנים לאחר אירוע פלוני תסתיים בחודש האחרון ביום שמספרו בחודש כמספר יום האירוע, ואם היה החודש חסר אותו יום – ביום האחרון של החודש". ואכן בפרשה דומה דחה כב' השופט אקסלרד טענת התיישנות בגין תגמולי ביטוח, המתיישנים לאחר שלוש שנים, בעקבות אירוע ביטוחי שארע ביום 14.5.10, כאשר התביעה הוגשה ביום 14.5.13 (וראו ת.א. (ק"ג) 30647-05-13 עתאמנה תחסין נ' איי.אי.גי ישראל חברה לביטוח בע"מ, במאגרי "נבו").

13. ואולם גם משנדחית טענת ההתיישנות אין צל של ספק שקיים שיהוי חמור ביותר כאשר התביעה מוגשת ביום האחרון בטרם חלוף תקופת ההתיישנות. ואכן נדבך זה הוא אחד הנדבכים השוקלים לחובת התובע. לעניינם אגיע עתה.

שיקולים לחובת התובע

14. ראשית, התובענה שבפניי, אין ספק, הוגשה בשיהוי עצום והתובע אף לא מנסה לספק שמץ- הסבר לשיהוי עצום זה. הדבר חובר לכך שבמהלך כל השנים, וחרף טענתו של התובע אודות כך שהנתבעים מסובבים אותו בכחש ודוחים אותו בקש כל העת, לא שזפה עיני, ולו מכתב דרישה והתראה אחד. אכן יכול ששיקול זה מתפוגג קמעא לנוכח גרסתו של התובע שגרסת הנתבעים אודות כך שיריבתו היא החברה, נטענה רק שלושה חודשים לפני הגשת כתב התביעה, ולכאורה שברה את האמון ששרר בין בעלי הדין, שלנוכח הנתונים שבפניי נהיר לי שהם אנשי עסקים ידועים ומכובדים בעירם, עכו.

15. שנית, כאמור הנתבעים ניהלו את החברה, אף ניהלו חברות נוספות. התובע, כך הוברר מחקירתו, מנהל מסעדה. מסעדה זו הושכרה לו על ידי החברה, ולימים נמכרה לו על ידי החברה. המסעדה שלו מנהלת עסקיה כחברה בשם "גאלרי". כאמור אף במסמך ההתחייבות שבפניי מאוזכרת גאלרי סמעאן, ולא התובע, כמי ששילמה את הסך של 70,000 דולר.

לנוכח נתונים אלו מוטח בפניו של התובע שהוא מיתמם. שהרי בנוהג שבעולם עסקים מתנהלים באמצעות חברה בערבון מוגבל. זה נוהגו של התובע, ככל שעסקינן במסעדה שלו, וזה נוהגם של הנתבעים, בעסקי קבלנות הבנייה שלהם. לא הייתה, איפוא, כל סיבה מבוררת על שום מה בפרשה שבפניי ישנו בעלי הדין מטעמם ונוהגם, ויתקשרו האחד עם השני, ובאופן אישי.

16. שלישית, הקבלה הנטענת מיום 14.2.02 נזכרה לראשונה בכתב ההגנה המקורי. בתצהירו של התובע לא הייתה כל התייחסות מכחישה לקבלה נטענת זו.

לא זו אף זו: בתצהירו של יעקוב התוודענו לראשונה למסמך ההתחייבות. אכן בנסיבות אלו יש להתייחס בהבנה לכך שבתצהירו של התובע אין התייחסות למסמך זה, שהרי שעה שנערך הוא לא עמד לנגד עיניו. מנגד, בעקבות הגשת תצהירי העדויות הוגשו כתבי טענות מתוקנים. מצפה הייתי, למצער, שהתובע יעתור, שמא כזכותו בעקבות החלפת כתבי טענות מתוקנים, ליתן תצהיר משלים ולמסור התייחסותו למסמך ההתחייבות.

17. רביעית, שמא ניתן להניח כי מסמך ההתחייבות אף עולה בקנה אחד עם האמור בסעיף 9 לתצהיר התובע, ת/1, בו הוא ציין כי "כשישה חודשים לאחר ששילמתי את הכספים לנתבעים ומשלא נחתם כל הסכם או זיכרון דברים דרשתי מהנתבעים להשיב לי את הסכומים ששולמו לידיהם. בתשובה טענו הנתבעים כי יבטיחו את התשלומים ששילמתי על ידי רישום הערת אזהרה על נכס מקרקעין שבבעלותם או בבעלות מי מהחברות שבשליטתם אך כלום לא נעשה ואי לכך שבתי ודרשתי את כספי מהנתבעים".

כאמור, מסמך ההתחייבות, שמאזכר לא רק את התובע אלא אף רוכש נוסף, אחד בשיר, דן בהתחייבות לרשום הערת אזהרה. אם אכן ההתחייבות האמורה הונצחה במסמך ההתחייבות, שמצוי תחת ידיו של התובע וכאמור הוא על לוגו של החברה, יש בכך ראיה שהתובע מודה שיריבתו היא החברה. אך אם ההתחייבות האמורה ניתנה בעל-פה, אך לא הונצחה במסמך ההתחייבות באופן שלימים הוא "פוברק", מצפה הייתי למתן גרסה ברורה ומובהקת לכך, בתצהירו המשלים של התובע.

18. עניינו של מסמך ההתחייבות משתלב במניין שיקולים הנזקפים לחובת הנתבעים. ועתה אפרוס אותם להלן.

שיקולים לחובת הנתבעים

19. ראשית, יש למקד את המבט לעניינו של מסמך ההתחייבות. הוא מעלה שורה של תמיהות נוקבות לחובת הנתבעים:

הראשונה, הכיצד מסמך ההתחייבות, לכאורה בעל חשיבות רבה כמסמך בודד במסכת שבפניי, לא צורף לכתב ההגנה המקורי אלא רק לתצהיר העדות?

השנייה, מסמך ההתחייבות נעשה ביום 19.2.02 והוא דן בקבלה שהונפקה חמישה ימים לפני כן, ביום 14.2.02. ואכן, כשמדובר בסמיכות מועדים כה קרובה, הכיצד משכילים הנתבעים להניח לנגד עיניי את מסמך ההתחייבות, אך אינם משכילים להניח לנגד עיניי את הקבלה האמורה?

אכן פליאה גדולה היא הכיצד, ברבות השנים, וכאשר כל העת מצויים הנתבעים תחת דרישות חוזרות ונשנות של התובע להשבת כספו, הם משכילים לשמור תחת ידם את מסמך ההתחייבות, אך לא לשמור תחת ידם דווקא את הקבלה?

השלישית, מסמך ההתחייבות מבליט, כאמור, שבגין סך 70,000 דולר הונפקה קבלה "מהחברה". לכאורה, ובדרך העסקים הרגילה ככל שמסמך ההתחייבות הוא אוטנטי, לא היה כל מקום להוסיף רישום זה, ואף להבליטו ולהדגישו. והרי מסמך ההתחייבות נעשה על גבי לוגו של החברה, ואם אכן מסמך ההתחייבות הוא אוטנטי, לא היה כל מקום להוסיף ולציין רישום זה, לכאורה מיותר. ומשכך, ושעה שלאור ההליך שבפניי מחודדת המחלוקת באשר למיהותו של מקבל התשלום, יש רגליים לחשד שמסמך ההתחייבות אינו אוטנטי והוא נעשה על רקע ההליך שבפניי, וגרעין המחלוקת שבסיסו.

20. שנית, עתה יש למקד את המבט אל עבר הקבלה הנטענת. אף היא מעוררת שורה של תמיהות נוקבות לחובת הנתבעים:

הראשונה, אין עוררין כי התשלום הראשון, לידיו של יעקוב, נעשה ביום 11.11.01. אף אין גרסה מכחישה כי התשלום השני נעשה כשבועיים לאחר מכן, משמע לכאורה ב- 25.11.01. הכיצד, איפוא, הוצאה קבלה אחת, וכנטען ביום 14.2.02? היעלה על הדעת כי החברה לא הנפיקה שתי קבלות, ולא אחת, ובמועדים האמורים בנובמבר 01' ולא ב- 14.2.02? ונזכור ונשמור כי אותה עת היה מדובר בחברה חיה, פעילה ונושמת, שמוחזקת כמי שמנהלת עסקיה וחשבונותיה כהלכה.

השנייה, ב"כ התובע מציין בסיכום טענותיו כי הקבלה הנטענת מתיימרת להיות בגין סכום של 340,039 ₪ כאשר שער הדולר למועד התשלום (4.2340 ₪) מצביע על כך שלכאורה עסקינן בסכום של 296,380 ₪. לא זכיתי לקבל כל מענה לתהייה זו, בסיכום טענות ב"כ הנתבעים.

השלישית, הנתבעים מציינים כי המפגשים בין בעלי הדין התקיימו במשרדיהם של הנתבעים ברח' בן-עמי בעכו, לפחות פעמיים. ואולם, כך מציינים בתרועת ניצחון הנתבעים, ברח' בן- עמי בעכו הם אינם מתגוררים, אלא שם מצויים משרדי החברה והדבר מצביע על כך שעסקינן בעסקה עם החברה דווקא. ואולם דומה שנתון זה הולם בפניהם של הנתבעים. שהרי אם המפגשים בהם שולמו התשלומים שהצטרפו לכדי 70,000 דולר אכן התקיימו במשרדי החברה, ולא למשל בבית פרטי כלשהו, בוודאי שלא הייתה כל סיבה, טכנית, שלא להנפיק על-אתר קבלה המצויה, מן הסתם, במשרדי החברה.

21. שלישית, ושמא העיקר. כבר ציינתי את מידת החשיבות שאני מייחס לקיומה של קבלה בספרי החברה. העובדה שהחברה נקלעה לקשיים ומונו לה מנהל מיוחד ומפרק, לכאורה אמורה הייתה להקל ולא להכביד. פשיטא מנהל מיוחד ומפרק אלו תפסו את ספרי החברה. עיון בהם יכול היה להצביע על קיומה של קבלה, בעיקר לנוכח מועדה הנטען, וסכומה הנטען. דומה שבקלות רבה הסתפק ב"כ הנתבעים במכתבו של רו"ח קלינגהופר ואף לא דרש את חקירתו, כפי שעלה מהחלטתי, שבה קטעתי כמבואר את ישיבת ההוכחות. זאת ועוד: רו"ח קלינגהופר במכתבו מדבר על עסקה שהתרחשה בשנת 02', פשיטא לנוכח מועד הקבלה הנטענת, 14.2.02. ואולם העסקה התרחשה בשנת 01', כעולה ממועדי התשלומים הנטענים האמורים.

ועוד זאת: התביעה הוגשה בשנת 08', אכן בשיהוי מופלג וחסר הצדקה. ואולם מלכתחילה הייתה נהירה המחלוקת הברורה, הממוקדת והמאותרת. מלכתחילה, איפוא, ניתן היה להתחקות אחרי ספרי החברה, שמא אז כן היו מצויים תחת ידי קודמו של רו"ח קליגהופר.

22. רביעית, גם אם אניח שלא ניתן לקבל את ספרי החברה, לא נעשה כל ניסיון רציני אחר, להוכיח את טענת הנתבעים. והרי מתחייב שהתשלומים האמורים, מיד עם קבלתם, הופקדו לחשבונה הבנקאי של החברה. מצפה הייתי, איפוא, שהנתבעים ינסו לקבל את דפי החשבון מהחשבון הבנקאי של החברה, ודומה שאלו ניתנים להשגה בבנק. דפי בנקים אלו אמורים היו, לכאורה, להצביע על כניסת תשלומים בחודש נובמבר 01', כמבואר, ואם גרסתם של הנתבעים היא שמדובר בתשלום אחד, בעקבותיו הונפקה הקבלה ב- 14.2.02 (וכאמור אין בפניי גרסה כאמור), דפי הבנק אמורים היו להוכיח תשלום זה.

23. חמישית, בגין התשלום הראשון הנפיק יעקוב, על דף נייר חלק ולא על לוגו של החברה, אישור בערבית שלמיטב בדיקתי רשום בו כי "קיבלתי מהאדון ... סמעאן סכום של 50,000 דולר". משמע, מדובר בלשון יחיד, שלו עצמו, ולא כמקבל את התשלום בנאמנות עבור החברה.

24. שישית, ושמא הדבר אף יכול להשתלב עם מצב דברים כהווייתו. לשיטה זו אכן מלכתחילה קיבלו הנתבעים סכום של 70,000 דולר, לידיהם באופן אישי. אכן, מטעמיהם, הם טרם החליטו אותה עת, שמא משום שהיה מדובר בפרויקט שנמצא בחיתוליו מבחינת התכנון, מי יהא זה שיבצע את הפרויקט: שמא הם אישית, שמא החברה, שמא אחת מהחברות האחרות שבשליטתם.

25. שביעית, הנתבעים יכולים היו לנסות להרים את הנטל גם באמצעות מסמכים הנדסיים. לכאורה הם הציגו, בעת המשא ומתן עם התובע, פרוספקט בגין הפרויקט הנטען "מול הים". שמא פרוספקט זה יכול היה להצביע על החברה, כמי שעומדת מאחוריו, שמא לא. לימים, כזכור, טענו הנתבעים כי עיריית עכו שמה מכשולים בדרכם. שמא הצגת תיק הבניין בעיריית עכו הייתה מבהירה מי הגיש את הבקשה שנכשלה, האם התובעים, האם החברה, האם אחת החברות שבשליטתם.

כל אלו הם נתונים הנמצאים בשליטתם של הנתבעים. הם אמורים היו, בוודאי על מנת לבסס את הגנתם, להביא מכלול ראיות אלו ולמצער להצביע על כך שנעשה ניסיון רציני להשגתן. את היוזמה לדרוש מסמכים ממפרק החברה, אמורה הייתה להיות יוזמת הנתבעים, וזה מכבר, ולא במאוחר, רק כתוצאה מיוזמתו של בית המשפט. ומשכך ברי כי יש להחיל את ההלכה המושרשת כי הימנעות מהבאת ראיה רלוונטית, שלכאורה אמורה לבסס עמדתו של בעל הדין, מקימה חזקה כי אילו הובאה הראיה היא הייתה פועלת לרעתו של הצד הנמנע (וראו ע"א 548/78 שרון נ' לוי, פ"ד ל"ה(1) 736).

דיון והכרעה, ולעניינן של סוגיות שונות נוספות

26. כאמור, נמצאו לי שיקולים לא מבוטלים, הן לחובת התובע והן לחובת הנתבעים. משאני בוחן השיקולים האמורים, לכאן ולכאן, דומה בעיניי שכפות המאזניים שוקלות לחובת הנתבעים באופן שהתובע השכיל להרים את הנטל, להנחת דעתי, וגם בנתון לשורת שיקולים שנמנו לחובתו. התוצאה המסתמנת גוזרת את חיוב הנתבעים על פי התביעה.

27. משעה שהכרעתי שהתשלום בסך 70,000 דולר נמסר לידיהם של הנתבעים, אישית, תוך דחיית הטענה שהם נמסרו לחברה, אני פטור מלהידרש לשורת טענות חילופיות שהעלה ב"כ התובע, ככל שיוכרע שהתשלום נמסר לחברה. אספק עצמי בקביעה, כי ככל שהייתי מגיע למסקנה שהתשלום נעשה לחברה, הייתי דוחה את טענות ב"כ התובע לחיובם האפשרי של הנתבעים חרף זאת, מכוח שורה של טענות אותן הוא השמיע.

28. בכתב הגנתם של הנתבעים הם טענו לאשם תורם של התובע שבא לידי ביטוי בכך שהוא לא קיבל הצעה, כמו בשיר, לרשום הערת אזהרה על נכס פלוני, שהייתה מונעת את נזקיו. שקלתי לחובת התובע את העדר התייחסותו לעניין זה בתצהירו. ואולם אף בעניין זה בסופה של דרך בדעתי לדחות את הטענה, לנוכח העובדה שמשעה שלא חזרה ונטענה בסיכום טענות ב"כ הנתבעים, הרי שנזנחה.

29. בסיכום טענותיו טוען ב"כ הנתבעים לחישוב לא נכון של סכום התביעה. לטעמו יש לחייב את הנתבעים בסכום שער הדולר, נכון להיום. טענה מפורשת זו של הנתבעים לא מצאה ביטוי מובהק בכתבי הגנתם, ואף לגופה היא שגויה. דרך החישוב של ב"כ התובע אשר נתנה ביטוי שיקלי לסכומים הדולריים בעת תשלומם, תוך שערוכם לריבית והפרשי הצמדה, מקובלת עליי.

30. בכתב התביעה המתוקן מצביע ב"כ התובע על שום מה הנתבעים 2, 3 ו- 4 חייבים בחובו של המנוח, כיורשיו וכנציגי עזבונו. הוא מציין שם כי כעולה מפסק דין כנסייתי עזבונו של המנוח חולק בין יורשיו בטרם שולמו החובות לנושיו ומשום כך יש לחייב את הנתבעים 4-2, ביחד ולחוד, במלוא סכום התביעה. עניין זה לא זכה לכל התייחסות מפורשת בכתב ההגנה המתוקן.

בהמשך, ומשהונחה התשתית של טיעון הרחיב ב"כ התובע בסיכום טענותיו בהקשר זה, תוך שהוא מפנה להוראת סעיף 128(א) לחוק הירושה, תשכ"ה-1965 המורה כי אם "חולק העיזבון בלי שהוזמנו הנושים ובלי שסולקו החובות שהיו ידועים בזמן החלוקה, אחראי כל יורש לחובות שלא סולקו כדי שוויו של כל העיזבון...". סעיף 128(ב) לחוק הנ"ל קובע כי "הוכחת שוויו של העיזבון או של מה שיורש קיבל מן העיזבון – על היורש".

אף בעניין זה אין מענה מניח את הדעת בסיכום טענות ב"כ הנתבעים, ובדעתי לאמץ את טיעון ב"כ התובע.

סוף דבר

31. לפיכך בדעתי להיענות לתביעה.

הנני מחייב את הנתבעים, ביחד ולחוד, לשלם לתובע סך של 457,155 ₪ בצירוף ריבית והפרשי הצמדה כדין מיום 11.11.08 ועד מועד התשלום המלא בפועל, מלוא אגרת התביעה ושכ"ט עו"ד בסך 20,000 ₪ בצירוף ריבית והפרשי הצמדה כדין מהיום ועד מועד התשלום המלא בפועל.

הסכומים האמורים ישולמו לידיו הנאמנות של ב"כ התובע תוך 30 יום מיום המצאת פסק דיני זה.

32. המזכירות תמציא עותק מפסק דיני לב"כ הצדדים.

ניתן היום, ז' כסלו תשע"ד, 10 נובמבר 2013, בהעדר הצדדים.

_________________________

שלמה לבנוני, שופט

סגן נשיא