פתח דבר

התובעים הינם מבעליו של בנין, המצוי בפתח תקוה (להלן - הבנין). התביעה, המונחת בפני, הינה תביעה לפינוי הנתבעת, דיירת מוגנת, מדירת מגורים המצויה בבנין
(להלן - הדירה) ולקביעת דמי שכירות מירביים שעל הנתבעת לשלם.

רקע עובדתי

בשנת 1984, נחתם בין הנתבעת - מצד אחד - ומר יצחק שוהם (להלן - מר שוהם) ועו"ד אברהם וקסלר (להלן - עו"ד וקסלר) - מצד שני, חוזה שכירות (להלן- החוזה), ולפיו הנתבעת שכרה את הדירה תמורת דמי שכירות חודשיים בסך 1,300 ₪. יצויין, כי עו"ד וקסלר חתם על חוזה השכירות כמיופה כוחו של התובע 1. העתק העמוד הראשון של חוזה השכירות צורף כנספח ב לתצהירו של התובע 1.

בהתאם לנסח רישום מקרקעין, שצורף כנספח א לתצהירו של התובע 1, מר שוהם הינו בעלים של מחצית הזכויות בבנין. עו"ד וקסלר חתם על החוזה כב"כ בעלי המחצית השניה של הבנין, כאמור לעיל. הדבר צויין בחוזה.

במסגרת תביעת פינוי, שהוגשה בעבר לבית משפט השלום בפתח תקוה (ת"א 1415/93) נגד הנתבעת על ידי מר שוהם ועו"ד אורנה שגיב כנאמן, הגיעו הצדדים להסכם פשרה שקיבל תוקף של פסק דין (להלן – הסכם הפשרה). העמוד הראשון של הסכם הפשרה צורף כנספח ג לתצהירו של התובע 1. בהסכם הפשרה נאמר בין השאר:

"1. ינתן צו פינוי נגד הנתבעת.

2. צו זה לא יוצא אל הפועל בשל מתן סעד מן הצדק לנתבעת. בכפוף לכך שלהבא היא תקפיד על תשלומי דמי השכירות במועדיהם.

3. למען הסר ספק יודגש, שמועדי תשלום שכר הדירה יהיה אחת לשלושה חודשים מראש בתאריכים הבאים: 1/1, 1/4, 1/7, 1/10 בכל שנה ..."

התנהלות הנתבעת במסגרת יחסי השכירות, לרבות בסוגיית תשלום דמי השכירות וביצוע שינויים במושכר, היא העומדת בבסיס תביעה זו שבפני.

למען תאור התמונה במלואה, יצויין, כי ביום 7.7.10, לאחר הגשת התביעה בתיק זה, מכר התובע 1 את זכויותיו בבנין לתובעים 2-4. העתק חוזה המכר צורף כנספח ב לכתב התביעה המתוקן. כתב התביעה תוקן בהתאם וצורפו לו התובעים 2-4.

טענות התובעים

התובעים טוענים, כי הנתבעת אינה משלמת במועד את דמי השכירות, כפי שנקבעו בחוזה ובהסכם הפשרה. לטענתם, הנתבעת נוהגת להפקיד את תשלום דמי השכירות במועדים כרצונה, דבר המשבש את ניהול חשבונותיהם של התובעים. לטענת התובעים, בכך הנתבעת מפרה את החוזה ואת הסכם הפשרה, שקיבל תוקף של פסק דין, כאמור לעיל, ועל כן יש לפנותה מהדירה.

עוד טוענים התובעים, כי הנתבעת הפרה התחייבותה הן בחוזה והן בהסכם הפשרה לשלם לתובעים בכל חודש את חלקה היחסי בהוצאות, הכרוכות בהחזקת הבית, וכן את דמי השירותים.

בנוסף, הנתבעת סרבה לשלם לתובעים את ההעלאה שחלה בסמוך לאחר היכנסה לדירה, בשיעור המשנה את כל חישוב דמי השכירות באופן משמעותי.

מוסיפים התובעים וטוענים, כי הנתבעת הפרה את התחייבותה על פי החוזה, שלא לבצע שינויים במושכר ללא קבלת רשות מבעלי הדירה. הנתבעת ביצעה שינויים במושכר, ובכלל זה החליפה דלת והתקינה דלת חדשה, סגרה מרפסות בסורגים ותריסי אלומיניום, החליפה מטבח ואמבטיה בדירה ואף החליפה את הריצוף בדירה. כל זאת ללא קבלת רשות מהתובעים או ממי מהם, ללא ידיעתם ומבלי לשלם תוספת דמי שכירות או פיצוי כלשהו עבור תוספות הנאה מהדירה. לאור ביצוע השינויים בדירה, כמתואר על ידי התובעים, התובעים מבקשים לקבוע דמי השכירות מירביים.

טענות הנתבעת

הנתבעת טוענת, שזכות הדיירות המוגנת הוענקה לה לכל ימי חייה, ובגינה שילמה לבעלי המקרקעין תמורה מלאה.

הנתבעת מילאה את כל התחייבויותיה על פי דין או על פי החוזה, ואין כל עילה לפינויה מהדירה.

הנתבעת טוענת להתיישנות, שיהוי ומניעות. בכל הנוגע לתשלום דמי השכירות, הנתבעת טוענת, כי מזה למעלה מ- 15 שנה משולמים דמי השכירות עבור כל 3 חודשים וזאת במהלך חודש פברואר, מאי, אוגוסט ונובמבר בידיעה ובהסכמה מלאה של בעלי המקרקעין או נציגיהם. ביחס לשינויים ו/או השיפוצים שנטען, כי בוצעו בדירה - אלה נעשו למעלה מ-7 שנים לפני מועד הגשת התביעה. משעה שבעלי המקרקעין לא טענו טענה כלשהי ביחס למועד תשלום דמי השכירות או ביחס לשינויים שנעשו, הם מושתקים מלהעלות טענה כלשהי בענין זה היום.

לו התובעים היו מעוניינים לשנות את מועדי תשלום דמי השכירות, מכפי ששולמו בפועל על ידי הנתבעת, חזקה שהיה טורח ופונה בענין זה לנתבעת. אלא שהתובע 1 הגיש את התביעה דנן מבלי שטרח אף למסור לנתבעת מכתב התראה כלשהו.

הנתבעת משלמת את מלוא חלקה היחסי בגין שירותים והוצאות בהתאם להוראות הדין. התובעים לא מפרטים מהו גובה חובה של הנתבעת, וטענתו בענין זה הינה טענה כוללנית וסתמית. עוד טוענת הנתבעת, כי התובעים הם המפרים את חובותיהם על פי דין בכך שאינו דואג להחזקה התקינה של הבנין מזניח את תחזוקתו ואינו דואג לאספקת שירותים מינימליים לדיירים.

בכל הנוגע לשינויים הנטענים בדירה, הנתבעת טוענת, כי לא עשתה שינוי כלשהו המקים עילת פינוי. בכל מקרה, כל השינויים הנטענים נעשו למעלה מ-7 שנים לפני מועד הגשת התביעה. כך לטענתה, המזגן הותקן בדירה בשנת 2000, חידוש ציפוי האמבטיה והחלפת ארונות המטבח נעשה בחודש ספטמבר 2001, באותו מועד גם הותקנה דלת רב בריח. אשר לסורג במרפסת האחורית – סורג זה לא הותקן על ידי הנתבעת. המדובר בסורג, שהיה קיים, בעת שהנתבעת קיבלה את החזקה בדירה לראשונה.

הנתבעת טוענת, כי יהיה זה בלתי צודק לפנותה מהדירה בהיותה אישה מבוגרת, קשת יום, אשר גדלה במשפחה שכולה. לנתבעת אין בן זוג או ילדים, שיתמכו בה, ומלבד קורת הגג לראשה - אין לה דבר. הנזק שיגרם לנתבעת מפינויה מהדירה עולה לאין שיעור על כל נזק שייגרם לתובעים, ככל שזה ייגרם. גם העובדה, שהתובע 1 לא התריע לפני הגשת התביעה, היא כשלעצמה מצדיקה הענקת סעד מן הצדק לנתבעת.

הנתבעת מוסיפה וטוענת, כי ככל שבית המשפט יורה על פינוייה, היא זכאית לדמי פינוי ראויים או לכל הפחות להשבת דמי המפתח, ששילמה לבעלי המקרקעין, וכן לתשלום פיצוי עבור שיפורים ושיפוצים, שביצעה בדירה, לרבות, תיקון מערכת צנרת וחשמל, סיוד וצביעת הדירה והחלפת ציפוי בחדר האמבטיה.

דיון והכרעה

בפי התובעים שלוש טענות, כאשר לטענתו, בגינן יש להורות על פינויה של הנתבעת מהדירה. האחת, נוגעת לתשלום דמי השכירות. השניה, עניינה באי השתתפות בתשלום עבור הוצאות החזקת הבית. השלישית, מתייחסת לשינויים ושיפוצים שביצעה הנתבעת בדירה.

אדון להלן בכל אחת מהטענות.

תשלום דמי השכירות

בסעיף 131 (1) לחוק הגנת הדייר (נוסח משולב), תשל"ב-1972 (להלן- החוק), נקבע:

"על אף האמור בכל חוזה או הסכם, אולם בלי לגרוע מהוראות חיקוק אחר, אלה בלבד הן עילות הפינוי:

1. הדייר לא המשיך בתשלום דמי השכירות המגיעים ממנו".

התובעים אינם טוענים, כי הנתבעת חדלה מתשלום דמי השכירות. לטענתם, הנתבעת אינה משלמת במועד את דמי השכירות, אלא משלמת אותם במועדים כרצונה (סעיף 5 לכתב התביעה המתוקן; סעיף 4.ב. לתצהיר עדותו של התובע 1). גם בבית המשפט העיד התובע 1:

"היא שילמה מתי שהתחשק לה. אף פעם לא שילמה בזמן" (עמ' 18 לפרוטוקול, שורות 2-4).

אי תשלום דמי שכירות במועדים שנקבעו אינו נמנה על עילות הפינוי המפורטות בסעיף 131 לחוק. יחד עם זאת, בסעיף 131(2) לחוק נקבעה עילת פינוי נוספת:

"הדייר לא קיים תנאי מתנאי השכירות אשר אי קיומו מעניק לבעל הבית לפי תנאי השכירות את הזכות לתבוע פיצוי".

בספרו של המלומד דוד בר אופיר, סוגיות בדיני הגנת הדייר, מהדורה שניה - נובמבר 2011, בעמ' 15, נאמר:

"רק אם הותנה במפורש בין בעל הבית והדייר שאי קיומו של תנאי מסוים נותן לבעל הבית את הזכות לתבוע פינוי, יכול בעל הבית לבסס תביעתו על עילה זו ... תנאי הכרחי לקיומה של עילת פינוי לפי סעיף 131(2) לחוק הגנת הדייר הוא שבהסכם בין הצדדים נקבע במפורש כי הפרתו של תנאי מתנאי השכירות מעניקה לבעל הבית את הזכות לתבוע פינוי".

בענייננו, בחוזה השכירות נקבע, כי דמי השכירות ישולמו בראשון לכל חודש. בהוראה נוספת בחוזה השכירות נאמר:

"אם השוכר יפר או לא יקיים איזה תנאי או התחייבות הכלולים בחוזה הזה או אם השוכר לא ישלם בזמן איזה שהוא סכום שהוא חייב בו לפי החוזה הזה ... אזי בכל אחד מהמקרים הנ"ל יחשב החוזה הזה כבטל ומבוטל ומבלי לפגוע בזכותו של המשכיר לקבל כל סעד או תרופה אחרים, יהיה הוא רשאי לתבוע מיד את פינוי המושכר ובכל מקרה הרשות בידי המשכיר לתבוע מאת השוכר כל נזק שנגרם לו עקב ההפרה ..."

גם בהסכם הפשרה הוסכם בין הצדדים, כי צו הפינוי לא יוצא אל הפועל ובתנאי שהנתבעת תקפיד על מועדי תשלום דמי השכירות. ובמשתמע, אם הנתבעת לא תקפיד על מועדי תשלום דמי השכירות, יוצא צו הפינוי אל הפועל.

מסקנת הדברים הינה, כי התובע 1 יכול, איפוא, לטעון לפינוי הנתבעת מן הטעם שהנתבעת שילמה במועדים אחרים מאלה עליהם הוסכם - הן בחוזה והן בהסכם הפשרה, כאשר גם החוזה וגם הסכם הפשרה קובעים, כי תשלום דמי השכירות מהווה עילה לפינוי.

האם עמדה הנתבעת במועדים שנקבעו לתשלום דמי השכירות? נראה כי נקודת המוצא לבחינת המועדים, שהוסכמו, הינם הדברים כפי שנקבעו, בהסכם הפשרה, שהינו מאוחר לחוזה השכירות. בהסכם הפשרה נקבע, בין השאר:

"למען הסר ספק יודגש, שמועדי תשלום שכר הדירה יהיה אחת לשלושה חודשים מראש בתאריכים הבאים: 1/1, 1/4, 1/7, 1/10 בכל שנה".

התובע 1 צירף לתצהיר עדותו כרטסת ממוחשבת, אותה ניהל ובה ציין את המועדים בהם שילמה הנתבעת את דמי השכירות (נספחים ד 1-3 לתצהיר). מעיון בכרטסת אכן עולה, כי הנתבעת שילמה במועדים אחרים מהמוסכם. כך למשל, בשנת 2006, הנתבעת שילמה בחודשים ינואר, מאי, אוגוסט ונובמבר. בשנת 2007 הנתבעת שילמה בחודשים פברואר, יוני, אוגוסט ונובמבר, ובשנת 2008 הנתבעת שילמה לתובע 1 בחודש פברואר, מאי ואוגוסט. הנתבעת עצמה אישרה בעדותה, כי שילמה בכל השנים בפברואר, מאי, אוגוסט ונובמבר, וכלל לא ידעה, שעפ"י הסכם הפשרה עליה לשלם במועדים אחרים (עמ' 19 לפרוטוקול, שורות 18-27; סעיף 2 לכתב סיכום טענות הנתבעת). הנתבעת לא עמדה, איפוא, לא במועד שנקבע לתשלום בחוזה השכירות ובודאי שלא במועדי התשלום, שנקבעו בהסכם הפשרה.

לכשנשאלה הנתבעת לענין מועדי התשלום שנקבעו בהסכם הפשרה (עמ' 19 לפרוטוקול, שורות 14-18), השיבה:

"ש. נכון ששם נקבע חד משמעית את התאריכים שאת צריכה לשלם את דמי השכירות? 1/1, 1/4, 1/7, 1/10?

ת. עו"ד אורנה שגיב הכתיבה לפרוטוקול את הסכם הפשרה שאפילו אני לא ידעתי עליו והיא הכתיבה את התאריכים. הבנתי שהיא לא מבינה מתי אנו משלמים את שכה"ד. לא היה ברור לה המועדים שאנו משלמים".

הנתבעת לא הכחישה את המועדים שנקבעו בהסכם הפשרה. ככל שלנתבעת היו טענות לגבי עצם חתימתה על הסכם הפשרה, היתה יכולה להגיש בקשה לביטולו. אכן, הנתבעת העידה, כי הגישה בקשה כאמור, אלא שבקשתה נדחתה (עמ' 19 לפרוטוקול, שורות 23-24). בנסיבות אלה, ברי כי אין ממש בטענת הנתבעת לפיה לא ידעה שעל פי הסכם הפשרה היה עליה לשלם במועדים אחרים מכפי ששולמו על ידה בפועל (עמ' 19 לפרוטוקול, שורה 27).

זאת ועוד. התובע 1 צירף לתצהיר עדותו שני מכתבים שנשלחו לנתבעת, האחד מיום 21.10.04 והשני מיום 9.5.06, נספחים ד(4) ו-ד(5) לתצהירו, בהם הנתבעת נדרשת להקפיד על מועדי התשלום. בנסיבות אלה, אין מקום לקבל גם את טענת הנתבעת כאמור בסעיף 7 לתצהיר עדותה, ולפיה מעולם לא פנו אליה בדרישה לתשלום דמי השכירות במועדים הקבועים בהסכם הפשרה. הנתבעת לא הציגה כל מכתב תשובה מצדה לאיזה מהמכתבים האמורים לעיל. הנתבעת אמנם טוענת, שסברה, כי המכתב מיום 21.10.04 נשלח אליה בטעות (ראה בענין זה האמור בסעיף 8 סיפא לתצהיר עדותה של הנתבעת). הטענה כלל ברורה, כאשר גם אם סברה הנתבעת שמדובר בטעות היה עליה לעשות משהו לשם בירור הדבר.

באשר למכתב מיום 9.5.06, טוענת הנתבעת, כי לא קיבלה מעולם מכתב זה (סעיף 9 לתצהיר עדותה של הנתבעת).

משהוכח בפני, כי הנתבעת לא עמדה במועדי התשלום המוסכמים, וכדבר ששיגרה איחרה בתשלום דמי השכירות, כאשר אין לקבל את טענת הנתבעת, כי לא היתה ערה למועדים שנקבעו בהסכם הפשרה, מן הטעמים המפורטים לעיל, יש לקבוע כי הנתבעת הפרה את הוראות הסכם הפשרה, ועל כן זכאים התובעים לפינויה מן הדירה בהתאם להוראות הסכם הפשרה והחוזה.

למעלה מן הצורך, אדון גם בשאר עילות הפינוי הנטענות על ידי התובעים.

בקשר לדמי השכירות טוענים התובעים, כי הנתבעת לא שילמה את ההעלאה בדמי השכירות מיד לאחר כניסתה לדירה, והמשיכה לשלם דמי שכירות בלתי מעודכנים כדבעי. לפיכך נותרה הנתבעת חייבת דמי שכירות.

דין טענה זו להידחות. בעדותו בפני, נשאל התובע 1 והשיב כדלהלן:

"ש. אתה יכול להראות לי את המכתב בו היא נדרשה להוסיף את התוספת של 336%?

ת. אני לא יודע אם יש לי" (עמ' 15 לפרוטוקול, שורות 12-13).

ועוד:

"ש. מהו החוב בדמי שכירות בלבד נכון למועד הגשת התביעה?

ת. לא עשיתי חשבון מדויק. אני לא יכול להגיד לך. עוה"ד הגישה את החשבונות. אני לא יכול להגיד לך" (עמ' 14 לפרוטוקול, שורות 20-22).

העדר ידיעה אודות גובה החוב מלמד על סתמיות הטענה. אם לא יודעים כמה חייבת הנתבעת, כיצד טוענים שהיא חייבת. אולי אין היא חייבת דבר?!

שינויים ושיפוצים בדירה

אכן, בחוזה השכירות נאמר:

"השוכר מתחייב לא לשנות את מבנה המושכר באיזה אופן שהוא, וכן לא להוסיף לו כל מבנה בלי קבלת רשות בכתב מאת המשכיר..."

הנתבעת אינה מכחישה ביצוע תיקונים בדירה, אך טוענת, כי אלה נעשו בהסכמת בעלי הבנין נוכח מצבה הרעוע של הדירה (סעיף 11 לתצהיר עדותה של הנתבעת). במסגרת זו, הנתבעת טוענת, כי דאגה להחלפת צנרת ומערכת החשמל בדירה, סיידה וצבעה את כל הדירה והחליפה את הציפוי בחדר האמבטיה. הנתבעת אף צירפה לתצהירה תמונות מהעת בה קיבלה את החזקה בדירה (נספח ז לתצהיר) מהן עולה מצבה העגום של הדירה, וכי היא אינה ראויה למגורים.

התובע 1 העיד כי הוא לא היה זה שהציג לנתבעת את הדירה, אלא מיופה כח מטעמו (עמ' 13 לפרוטוקול, שורות 13-14). עוד העיד התובע 1, כי לא היה נוכח במעמד הצגת הדירה, כך שאין לו כל ידיעה אישית אודות מה שהוסכם עם הנתבעת במעמד זה (עמ' 13 לפרוטוקול, שורות 15-17). התובע 1 אף העיד, כי כלל אינו יודע איך נראתה הדירה בעת מסירתה לנתבעת (עמ' 13 לפרוטוקול, שורות 29-30). בנסיבות אלה, לא הופרכה טענת הנתבעת, ולפיה השיפוצים שנערכו על ידה נעשו בתאום עם בעלי הבנין ובהסכמתם, כאשר אין התובעים יכולים להכחיש קיומה של הסכמה אליה הגיעה הנתבעת עם מיופה כוחו של התובע 1.

בכל הנוגע לשאר השינויים, שנעשו על ידי הנתבעת במהלך השנים, לרבות התקנת המזגן בחודש אפריל 2000, וכן תיקון המטבח , התריסים והתקנת דלת הפלדלת שנעשו על ידי הנתבעת בחודש ספטמבר 2001 - מעדותה של הנתבעת עולה, כי אכן לא קיבלה אישור להתקנת המזגן וכך גם לא לשאר השיפורים, המנויים לעיל, אותם ערכה בדירה (עמ' 20 לפרוטוקול, שורות 17-29). יחד עם זאת, ספק אם בכך הפרה הנתבעת את החוזה. בהתאם ללשון החוזה, התחייבה הנתבעת שלא לשנות את מבנה המושכר, כאמור לעיל. נראה כי השינויים שביצעה הנתבעת אינם בבחינת שינויים במבנה הדירה, כי אם תוספות ושיפורים בתכולתה. כך או כך, המדובר בשינויים שבוצעו על ידי הנתבעת לפני שנים. התובע 1 העיד, כי כלל לא ביקר בדירה באופן אישי , למעט פעם אחת ויחידה, "ראשונה ואחרונה" - כלשונו, לפני מספר שנים מועט, וזאת לפני הגשת התביעה (עמ' 13 לפרוטוקול, שורות 18-24). טענת התובע 1 היום, לפיה הנתבעת נהגה שלא כדין משלא הביאה לידיעתו את דבר השינויים, אינה עולה בקנה אחד עם אדישותו לנעשה בדירה במשך שנים ארוכות, כמתואר לעיל. לא זו אף זו. המדובר בהשקעות ושינויים שבוצעו על ידי הנתבעת לפני שנים, למעלה משבע שנים לפני הגשת התביעה, מבלי שהתובע 1 הביע כל מחאה בגין ביצועם. נראה כי התובעים מושתקים כיום מלטעון נגד אותם שינויים גלויים, בשעה שיכול היה בנקל להביע מחאתו בגינם. משעה שהתובע 1 בחר שלא לבקר בדירה, ולא הלין - לא בכתב ולא בעל פה- אודות השינויים, הביע התובע 1 הסכמתו – לפחות בדרך של התנהגות - לתיקונים והשיפוצים, שנעשו. ממילא אין לתובעים כל עילה לפינוי הנתבעת בגין ביצוע השינויים בדירה.

כך גם אין מדובר בשינויים המצדיקים העלאת דמי השכירות והעמדתם על דמי השכירות המירביים. בהקשר זה יצויין שוב, כי הטענה הועלתה באופן סתמי ובלתי מפורט בהעדר אסמכתאות, שיש בהן כדי להוכיחה.

השתתפות בהוצאות החזקת הבנין

מעיון בחוזה עולה, כי הנתבעת אכן התחייבה "לשלם למשכיר בכל חודש את חלקו הפרופורציונלי בהוצאות הכרוכות במאור ונקוי חדר המדרגות, נקוי החצר, כולל רכישת פח אשפה והחזקת הגן, הורקת בורות השופכין, החזקת תעלות הביוב וכל שירותים אחרים הכרוכים בהחזקת הבית". עם זאת, התובעים לא עמדו בנטל להוכיח, כי הנתבעת הפרה התחייבות זו. בעדותו של התובע 1 בפני, התרשמתי שהטענה בעניין הועלתה באופן סתמי וכוללני ללא כל בסיס ומבלי שמי מהתובעים בקי בענין. לא בכתב התביעה ולא בעדות מצוי פירוט כלשהו בעניין זה. כך למשל, התובע 1 אינו יודע, האם הנתבעת שילמה מכיסה את חשבון החשמל של חדר המדרגות (עמ' 15 לפרוטוקול, שורות 16-17). כך גם אין הוא יודע, האם הנתבעת שילמה מכיסה על עובדת נקיון (עמ' 15 לפרוטוקול, שורה 19), ואף אינו זוכר, אם דרש השתתפות ב"ארון החשמל" (עמ' 15 לפרוטוקול, שורה 28). התובע 1 אף העיד, כי שיק עבור השתתפות בהוצאות, שהנתבעת מסרה לו בשנת 2009, נזרק על ידו - ממש כך:

"ש. נכון שבשנת 2009 שלחה לך הנתבעת שיק בגין השתתפות בהוצאות וזרקת לה אותו?

ת. נכון" (עמ' 16 לפרוטוקול, שורות 3-4).

ועוד:

"ש. האם נכון שבשנת 2010 הופקד בחשבונך סכום של 538 ₪ בגין השתתפות הוצאות לשנים 2007-2009?

ת. יכול להיות" (עמ' 16 לפרוטוקול, שורות 5-7).

מנגד, הנתבעת צירפה לתצהיר עדותה קבלות, המאשרות תשלום עבור נקיון חדר המדרגות (נספח כד), וכן קבלות המעידות, כי הנתבעת שילמה בשם דיירי הבית את חשבון החשמל המשותף (נספח כה) ואף הוצגה הפקדה בחשבון התובע 1 בגין השתתפות בהוצאות בין השנים 2007-2009 (נ/1; עמ' 16 לפרוטקול, שורות 5-15).

בנסיבות אלה, יש לדחות את טענת התובעים ולפיה הנתבעת הפרה התחייבותה לשאת בתשלום הוצאות ההחזקה השוטפת.

סעד מן הצדק

עותרת הנתבעת - כטענה חלופית - לקבלת סעד מן הצדק. הנתבעת מתארת בסעיף 7.9 לכתב ההגנה את מצבה, ואומרת שהיא אישה מבוגרת, רווקה ללא ילדים , קשת יום, שגדלה כיתומת צה"ל מילדות, אשר צפויה לקבל פנסיה נמוכה שלא תספיק למציאת דיור חלופי. בסעיף 36 לתצהיר עדותה, הנתבעת מוסיפה, כי הדירה הינה ביתה היחיד מזה 25 שנה, ואין לה כל דבר אחר בעולם, כלשונה, מלבד זכויות הדיירות המוגנת בדירה. הנתבעת מציינת עוד, כי על סמך זכותה בדירה ובטחונה, כי יהיה לה מקום מגורים לעת זיקנה הסתלקה מירושת אמה לטובת אחותה.

אכן, בסמכותו של בית המשפט ליתן סעד מן הצדק ולסרב ליתן פסק דין של פינוי, אם שוכנע, שאין זה צודק לתתו בנסיבות הענין. כך נקבע בענין זה בסעיף 132(א) לחוק:

"על אף קיומה של עילת פינוי רשאי בית המשפט לסרב לתת פסק דין של פינוי אם שוכנע שבנסיבות הענין לא יהיה זה צודק לתת".

בספרו של בר אופיר שצויין לעיל, בעמ' 172(1) נאמר:

"פירושה הנכון של ההוראה שבסעיף 132 הוא שעילות הפינוי הקבועות בסעיף 131 לחוק אין בהן כשלעצמן כדי להקנות זכויות לבעל הבית. משמע שאפילו יוכח מעשה מן המעשים המהווים עילה לפינוי, עדין אין בכך כדי לזכות את בעל הבית בפינוי; וכשהדייר מבקש סעד מן הצדק, צריך בית המשפט להיווכח שאמנם הצדק מחייב מתן צו פינוי מכיוון שהנזק שנגרם, במובנו הרחב ביותר, לא תוקן עד תום או שאיננו ניתן לתיקון שלם".

בעמ' 172(2) נאמר עוד:

"סמוך לאחר חקיקתו של החוק נקבעה הלכה כי 'הצדק' האמור בו אין פירושו 'חסד ורחמים'. כלומר לא רק מבחינתו של הדייר, אלא גם מבחינתו של בעל הבית , צריך שהצדק ידרוש שלא יינתן צו פינוי. בית המשפט צריך להיות משוכנע כי בעל הבית איננו צודק בעומדו על עילת הפינוי שלפיה הגיש את תביעתו ... ברור כי התוצאה של מתן צו פינוי קשה לדייר ויש בה כדי לעורר רחמים עליו. אך כפי שנאמר אין לקבל את הטענה כי ה'צדק' האמור זהה עם 'חסד ורחמים' ".

לא די, איפוא, במצבה האישי והכלכלי של הנתבעת, קשה ככל שיהיה – כשלעצמו - כדי להעניק לנתבעת סעד מן הצדק. במכלול השיקולים שיש לקחת בחשבון במקרה דנן נראה, שיש ליתן משקל נכבד לעובדה, שבעבר כבר ניתן לנתבעת סעד מן הצדק. בהסכם הפשרה הוסכם בין הצדדים, שצו הפינוי לא יצא אל הפועל ובתנאי שהנתבעת תקפיד על מועדי התשלום כנקוב בהסכם הפשרה. פירוש הדבר, כי למועדי התשלום היתה בעיני בעלי הדירה חשיבות יתרה. כפי שצוין לעיל, הנתבעת אישרה בעדותה כי בקשה שהגישה לביטול הסכם הפשרה נדחתה. משום מה, ולמרות האמור בהסכם הפשרה ודחיית בקשתה לביטולו, הנתבעת עשתה דין לעצמה ובחרה לשלם במועדים שנראו לה, ללא כל קשר למועדים שנקבעו בהסכם הפשרה.

בע"א 173/61, קרודו נ' המתוליעל וקף חג' עבד אלקאדר, פד"י טו 1843, 1847-1848, נאמר:

"בא כוח המערער טוען לחלופין שהוא ראוי לסעד לפי סעיף 37 לחוק הגנת הדייר, תשט"ו-1955, מפני שבינתיים שילם את כל המגיע. נראית לי תשובתו של בא כוח המשיב מס' 1 שבעצם ניתן כבר למערער סעד בפסק דין הפשרה ושלאחר מכן שוב זילזל במילוי חובותיו כדייר, ולשם גביית בכסף נאלץ המשיב להגיש משפט".

ברע"א 3692/07, אביסריס נ' אלברטל, לא פורסם, בסעיף 9 לפסק הדין, נאמר:

"במסגרת השיקולים אותם יש לשקול בבחינת שאלת מתן סעד מן הצדק ... קבעה הפסיקה כי יש לשקול את התוצאה הנובעת מפינוי הדיירים מול מידתה וחומרתה של ההפרה ... נכון הדבר כי בעניינו התוצאה הנובעת מפינוי המבקש היא קשה נוכח היות הדירה דירת מגוריו שלו ושל משפחתו, להבדיל מבית עסק, ואולם ראויים בהקשר זה הדברים הבאים:

'אמנם, בפינוי דירת מגורים נוהגים בתי המשפט, מטבע הדברים, בהגנת הדייר כמו במקרי פינוי בשל חוב משכנתא וכיוצא בזה, ברגישות מובנת, בעדינות. ואולם אדם אחראי לתוצאות מעשיו, ואין בידי דייר מוגן לעשות בנכס הזולת כבתוך שלו בלא שייחשף לסנקציות הרלבנטיות' (רע"א 272/05, הרשקוביץ נ' חוריה, טרם פורסם'.

גם הקשיים הרבים הצפויים למבקש, בהתחשב במצבו הכלכלי-בריאותי-חברתי הקשה, לא מהווים עילה מספקת להענקת סעד מן הצדק, שהרי אחרת היה מתרחב השימוש בסעד זה עד בלי די ומרוקן מתוכנה את הוראות החוק בנוגע לפינוי הדייר המוגן מביתו ... הפרותיו של המבקש, הגם שלא נעשו בכוונת זדון או בחוסר תום לב, מבטאות התנהגות העולה כדי זלזול במשיבים ובהסכם השכירות עליו חתמו. הדברים מקבלים משנה תוקף שעה שמדובר בהפרה רביעית מצד המבקש המביאה אותו בבחינת 'טובל ושרץ בידו' שאינו ראוי לסעד שביושר".

והדברים יפים בענייננו.

אכן, הנתבעת שילמה את דמי השכירות. יחד עם זאת, אין להתעלם מן העובדה כי התשלומים לא בוצעו במועדים שהוסכמו בכתב לתשלום - לא על פי חוזה השכירות ולא על פי הסכם הפשרה. התעלמות הנתבעת ממועדי התשלום המוסכמים והמשך תשלום במועדים שנראו לה מהווים הפרה הן של חוזה השכירות והן של הסכם הפשרה. הדברים חמורים עוד יותר לאחר שכבר הוגשה נגד הנתבעת תביעת פינוי, וההליכים הסתיימו בהליך פשרה, שהדגיש את מועדי התשלום והעמידם כתנאי לאי פינויה של הנתבעת מהדירה. בנסיבות אלה, לא שוכנעתי כי יש מקום להעניק לנתבעת סעד מן הצדק ועל הנתבעת לפנות את הדירה.

בע"א 485/70, סייג נ' אזולאי, פ"מ כה(2)62, 64, נאמר:

"נוכח פני העובדה שהלכות הגנת הדייר גורעות מזכות הבעלות, אף לא יפרשן בית-המשפט על דרך ההרחבה".

בעקבות דברים אלו נאמר בת"א(ת"א)198864/02, ברזילי נ' חיימוביץ, לא פורסם, סע' 9 לפסה"ד:

"במשטר החוקתי השורר כיום, כאשר זכות הקניין עלתה קומה של זכות יסוד, יש להקפיד על מילוי חובותיו של דייר מוגן יותר מבעבר, וההלכות שנאספו סביב הסוגיה של מתן סעד מן הצדק חייבות להיבחן מחדש, מתוך זיקה להוראה שבסעיף 3 לחוק היסוד. דיני הגנת הדייר באים לגרוע מזכויות הבעלות, ולפיכך אין לפרש אותם על דרך ההרחבה אלא על דרך הצמצום" (ההדגשה במקור – נ"ש).

במקרה דנן הפרה הנתבעת את הוראות החוזה. בהמשך נתבע פינויה. הצדדים הגיעו להסכם פשרה, שהעניק לנתבעת סעד מן הצדק. גם הסכם פשרה זו הופר על ידי הנתבעת באופן שיטתי ומתמשך. אין מקום, איפוא, במצב דברים זה לפגוע בזכות הקניין של התובעים, ושוב להעניק לנתבעת סעד מן הצדק.

סוף דבר

ניתן בזאת סעד הפינוי כמבוקש. הנתבעת תפנה הדירה ותשיב החזקה בה לתובעים.

העתירה לקביעת דמי שכירות מירביים נדחית.

הנתבעת תשא בהוצאות התובעים ובשכר טרחת עורך דינם בסך כולל 6,500 ₪ בתוספת הפרשי הצמדה וריבית כחוק מהיום ועד התשלום המלא בפועל.

ניתן היום, ו' שבט תשע"ג, 17 ינואר 2013, בהעדר הצדדים.