פסק דין (חלקי)

רקע

1. לפני תביעת שיבוב בסך 24,078 ₪, בגין תגמולי ביטוח ששילמה התובעת למבוטחתה בשל נזקיה בתאונה שארעה ביום 10.8.07 בין רכבה לבין רכב היה נהוג בעת התאונה על-ידי הנתבע (להלן – הנתבע), ואשר רשום על שם בנו – בהאא רשד (להלן – בהאא). במקור הוגשה התביעה גם נגד באהה, אולם התביעה נגדו נמחקה בהסכמה ביום 21.9.11. הנתבע הגיש הודעת צד ג' נגד מי שנטען כי היא המבטחת של רכב הנתבעים (להלן – המבטחת), ונגד סוכן הביטוח באמצעותו נערכה הפוליסה (להלן – הסוכן), לשיפוי בגין כל סכום שייפסק נגדו בתביעה העיקרית.

2. קדמה לתביעה דנן תביעה קטנה שהוגשה על ידי המבוטחת של התובעת כנגד הנתבע, במסגרתה תבעה נזקים עקיפים שלא שולמו לה על ידי התובעת (ת"ק 1042-06-08). ביום 19.1.2009 ניתן פסק דין בו התקבלה התביעה תוך שהנתבע חוייב בתשלום נזקי התובעת באותה תביעה. שאלת האחריות לתאונה הוכרעה, איפוא, בפסק הדין של בית המשפט לתביעות קטנות, ובעניין זה קיים מעשה בית דין. נותרה במחלוקת שאלת הכיסוי הביטוחי של הנתבעים, וחבות צדדי ג' לשפותם בגין סכום התביעה לפי הנטען בהודעה לצדדי ג', וכן אפשרות של מחלוקת ביחס לסכום התביעה.

3. הצדדים הגיעו להסדר דיוני לפיו תוכרע תחילה המחלוקת בין הנתבעים לצדדי ג', ובשים לב להכרעה תוגש הודעה על ידי הצדדים שיוותרו רלוונטיים בתיק, האם יש צורך בבירור גובה הנזק. ההסכמה קיבלה תוקף של החלטה.

תמצית טענות הצדדים

4. לטענת הנתבע בהודעה לצד ג', הוא פנה לסוכן וביקש לבטח את הרכב הנדון בתביעה בביטוח חובה ובביטוח צד ג'. עוד טען בהודעה, כי שולמה על-ידו הפרמיה לביטוח צד ג', אך בדיעבד הסתבר לו כי לא הוצאה פוליסה כאמור. לאחר שלכתבי ההגנה מטעם צדדי ג' צורפה פוליסת ביטוח צד ג' שהוצאה על שם בהאא, ונטען בין היתר כי זו בוטלה על-ידי המבטחת בשל אי-תשלום דמי הביטוח, טען הנתבע כי לא קיבל את הפוליסה ואף לא את מכתבי ההתראה והביטול שצירפה המבטחת. לעניין האחרון טען הנתבע, כי המכתבים נושאים כתובת בלתי מדויקת, וכי המבטחת לא עמדה בנטל להראות כי ביטול הפוליסה היה כדין.

5. בכתבי ההגנה של המבטחת ושל הסוכן נטען, כי לרכב הוצאה פוליסה על שם בהאא, הוא כאמור בנו של הנתבע. דמי הביטוח עבור הפוליסה לא שולמו במועד, ונוצרה יתרת חוב בסך 999 ₪ אשר הייתה אמורה להיות משולמת למבטחת. ביום 31.5.07 נשלחה דרישת תשלום מהמבטחת אל בהאא לפי המען המצוין ברשימת הפוליסה – כפר ריינה 16940, בה צויין שהפוליסה נמצאת ביתרת חוב בסך 999 ₪, כי תוקף הביטוח מותנה בתשלום דמי הביטוח כסדרם וכי על המבוטח לשלם את דמי הביטוח בתוך 15 ימים. מאחר ולא שולמה יתרת החוב, נשלח אל המבוטח ביום 28.6.07 בדואר רשום מכתב התראה לפני ביטול בו צויין כי מאחר והדרישה לתשלום דמי ביטוח לא נענתה תבוטל הפוליסה בתוך 21 ימים. גם למכתב זה לא התייחס המבוטח ובעקבות כך בוטלה הפוליסה ביום 25.7.07. התאונה ארעה כאמור ביום 30.8.07, לאחר ביטול הפוליסה, ולפיכך לא היה כיסוי ביטוחי לרכב בעת התאונה. לטענת הסוכן, הוא הדגיש בפני הנתבע כי אם לא תשולם הפרמיה הפוליסה תבוטל והוא אף יהיה צפוי לתביעה משפטית בגין אי תשלום הפרמיה.

6. בנוסף טוענת המבטחת, כי היא ביטחה את בהאא ולא את הנתבע, אלא שהסתבר כי לבהאא אין כל זיקה לרכב אלא רישום הרכב על שמו הוא דקלרטיבי בלבד, כך שלא מתקיימת כל זיקה ביטוחית בין המבוטח לרכב. עוד נטען להיעדר שיתוף פעולה מצד המבוטח והנתבע, בשל כך שלא נמסרה למבטחת הודעה על התאונה.

דיון והכרעה:

7. המחלוקת הראשונה בין הצדדים עניינה השאלה האם שולמו דמי הביטוח עבור הפוליסה, כטענת הנתבע, או שמא לאו - כטענת המבטחת והסוכן. לאחר שמיעת הצדדים ועיון בראיות שהוצגו, מסקנתי ביחס למחלוקת עובדתית זו הינה כי דמי הביטוח לא שולמו. להלן בתמצית נימוקי לכך.

8. בעדותו בפני ציין הנתבע כי הוא התקשר עם סוכן הביטוח בעקבות ידידות עם אביו, ולאורך השנים תמיד עמד בהתחייבויותיו ושילם בזמן את הפרמיה. כאשר נשאל לגבי אופן התשלום ציין כי היה משלם במזומן או בשיקים, וכן באמצעות מסירת ספרים (תחום עיסוקו) "על החשבון" לסוכן. לטענתו, הוא היה תחת הרושם בשנה האחרונה כי תגמולי הביטוח שולמו במלואם (עמ' 4 לפרוטוקול, ש' 21-27). בחקירתו הנגדית השיב כי הוא היה משלם עבור ביטוחים גם בהוראת קבע, ואם זו היתה חוזרת היה משלם במזומן. הסוכן העיד כי הנתבע נהג לשלם את ביטוח החובה בדואר או בבנק לאחר שהיה לוקח את הפוליסה ממשרדו. לטענתו, בשנה הקודמת לתקופת הפוליסה האחרונה נשוא התביעה, שילם הנתבע את פוליסת הרכוש באמצעות הוראת קבע אשר כובדה פעם אחת ובפעמים הבאות לא כובדה. או-אז מסר לו הנתבע שני שיקים אותם העביר למבטחת, אלא שהשיק הראשון חזר ולאחר מכן ביקש הנתבע לבטל את הפוליסה. טענות אלה נתמכו במסמכים אותם צירף הסוכן בהודעתו מיום 3.12.12. עוד העיד הסוכן, כי בשנה לאחר מכן פנה אליו הנתבע 1 וביקש לבטח את רכבו בביטוח חובה בלבד, אולם הוא מסר לו כי הוא חייב לבטח את רכבו גם עבור נזקי צד ג', זאת לפי הנחיות חברת הביטוח. הנתבע הסכים והבטיח כי ישלם באמצעות הוראת קבע של בנו, אך לא עשה כן. הסוכן הכחיש בתוקף את הטענה כי הנתבע שילם עבור הפוליסה באמצעות ספרים שמסר לו.

9. הן נציגת המבטחת והן הסוכן העידו כי לא התקבל תשלום בגין הפוליסה האמורה. הנתבע לא הציג כל אישור לכך כי הוא שילם את תגמולי הביטוח, וזאת בשונה מאשר ביחס לתשלום עבור פוליסה קודמת (בשיקים שאחד מהם חזר לאחר מכן), לגביו דווקא הומצאה אסמכתא כתובה (נ/1). עדותו של הנתבע בדבר אופן התשלום לסוכן, היתה מבולבלת ולא קוהרנטית, לא נמצאו לה כל סימוכין חיצוניים לעדות עצמה. טענת הנתבע כי נהג לשלם עבור הפוליסה באמצעות מסירת ספרים "על החשבון" לסוכן, לא נזכרה מלכתחילה בהודעה לצד ג' מטעמו, הועלתה לראשונה בעדותו בפני, לא נתמכה בראיות כלשהן וכשלעצמה איננה נשמעת סבירה. מנגד, גרסת הסוכן באשר לדפוס התשלומים מצד הנתבע היתה עקבית וסדורה, נתמכה כאמור במסמכים. המסקנה העולה מהחומר הראיות שבפני הינה כי כי הנתבע לא שילם את הפרמיה עבור הפוליסה.

10. כאמור לעיל, לאחר שפוליסה לא שולמה, היא בוטלה על-ידי המבטחת. המחלוקת בין הצדדים הינה, האם נעשה הביטול כדין בהתאם להוראות סעיף 15 חוק חוזה ביטוח, תשמ"א – 1981 (להלן – חוק חוזה ביטוח), הקובע כדלקמן:

(א) לא שולמו דמי הביטוח או חלק מהם במועדם ולא שולמו גם תוך 15 ימים לאחר שהמבטח דרש מן המבוטח בכתב לשלמם, רשאי המבטח להודיע למבוטח בכתב כי החוזה יתבטל כעבור 21 ימים נוספים אם הסכום שבפיגור לא יסולק לפני כן.

(ב) נקבע מוטב שאינו המבוטח והקביעה היתה בלתי חוזרת, אין המבטח רשאי לבטל את החוזה אלא אם הודיע על הפיגור למוטב בכתב והמוטב לא סילק את הסכום שבפיגור תוך 15 ימים מהיום שנמסרה לו ההודעה.

11. יצויין כי בהודעה לצד ג' מטעם הנתבע, אין זכר לטענות נגד המבטחת לעניין אופן ביטול הפוליסה, שכן כאמור לעיל, טענתו המקורית של הנתבע היתה כי כלל לא הוצאה פוליסה חרף התשלום בעדה. בדיון בפני טען בא-כוח הנתבע כי נודע לנתבע על הוצאת הפוליסה רק לאחר הגשת כתבי ההגנה של צדדי ג', ועל רקע זה העלה טענותיו בדבר ביטול שלא כדין. המבטחת לא טענה בעניין זה להרחבת חזית אסורה, והעלתה טענותיה לגוף המחלוקת בשאלת הביטול, ומשכך אכריע במחלוקת זו לגופה.

12. שלושה הם השלבים המביאים לידי ביטול חוזה ביטוח מחמת איחור בתשלום דמי הביטוח: פיגור בתשלום, דרישה בכתב לתשלום החוב שבפיגור והודעת ביטול. בענייננו התנאי הראשון הוכח כאמור לעיל. לגבי התנאי השני והשלישי, המבטחת טוענת כי היא שלחה מכתב התראה לתשלום וכן הודעת ביטול הממוענים לבהאא - המבוטח (נספחים ב ו-ג לכתב ההגנה של המבטחת). עוד נטען, כי המכתב השני נשלח בדואר רשום והוצג דו"ח פלט על משלוח דואר רשום (נספח ה לכתב ההגנה). לטענת הנתבעים, הם לא קיבלו את המכתבים הנ"ל וכי הכתובת שצוינה במכתבים הינה כוללנית ולא מדויקת.

13. על המבטח הנטל להוכיח כי ביטול הפוליסה נערך כדין, דהינו, כי נתקיימו תנאי סעיף 15 לחוק. לעניין זה עליו להוכיח משלוח שתי הודעות בכתב למבוטח על-פי המתווה המדורג שקבע המחוקק. כמו-כן, בהתאם לדעה המקובלת בספרות ובפסיקה, אין המבטח יוצא ידי חובתו בהוכיחו כי שלח שתי הודעות כנדרש, אלא יש להראות כי אלה התקבלו אצל המבוטח (ראו: ירון אליאס, דיני ביטוח (2009), עמ' 720-721). זאת, נוכח הראציונל העומד בבסיס הוראת סעיף 15 לחוק, בדבר אזהרת המבוטח בטרם ביטול הפוליסה, תוך הבהרת השלכות אי-התשלום ומתן הזדמנות למבוטח לרפא את המחדל בטרם הביטול.

14. בנסיבות המקרה הספציפי, סבורני כי המבטחת לא עמדה בנטל ההוכחה כאמור. המבטחת צירפה כאמור העתקי מכתבים שלטענתה שלחה למבוטח. הנתבע ובהאא הכחישו כי מכתבים אלה התקבלו בידיהם. מעיון במכתבים עולה כי הנמען צויין בהם כ- "ראשד בהאא ריינה, מיקוד 1690". אין במכתבים ציון כתובת מדויקת מעבר לכך או ציון של מספר ת.ד, ואף לא ציון מספר תעודת זהות של הנמען או פרט מזהה אחר. יצויין כי הנתבע ובהאא העידו לעניין זה, כי בריינה יש אנשים נוספים בשם האמור, טענה שעל-פניה איננה נראית בלתי סבירה. אין חולק כי תעודת הזהות של בהאא ידועה למבטחת, ומצוינת בפוליסה עצמה, כך שלא היה כל קושי לציינה על גבי המכתב. אשר למספר ת.ד., הנתבע העיד כי יש לו ת.ד ונקב במספרה (עמ' 9 ש' 8 לפרוטוקול), אך עם-זאת זו איננה מצויינת בפוליסה. מאידך, הסוכן והמבטחת לא הציגו בפני את הצעת הביטוח או מסמך אחר שמולא על-ידי המבוטח או מטעמו, כך שלא אוכל לקבוע כי נתון כאמור לא נמסר על-ידו. מכל מקום, אף אם לא נמסרה למבטחת כתובת הכוללת ת.ד, ובהיעדר כתובת מגורים מדויקת, היה מקום לכל הפחות לציין פרט מזהה נוסף של התובע במכתבים שממוענים אליו, כגון מספר תעודת זהות, דבר שלא נעשה.

בנסיבות אלה, כאשר ציון הנמען וכתובתו על גבי מכתבי המבטחת איננו קונקרטי באופן שמאפשר זיהוי ברור, אין להחיל את החזקה כי דבר הדואר הומצא לנמען, בהתאם לסעיף 57ג' לפקודת הראיות [נוסח חדש], תשל"א – 1971, שאחד מתנאיה הוא "שהמען על המכתב היה כשורה" (ראו: ע"א 203/84 יעיש נ' אהרון, פ"ד מ(1) 328; השוו: תא"מ 17271-01-09 (שלום – חדרה) כלל חברה לביטוח בע"מ נ' סעיד עותמאן (פורסם במאגרים)). בהיעדר ראיות אחרות להמצאת המכתבים, לא הוכח בפני כי אלה אכן הומצאו לנתבעים או מי מהם.

אציין, מעבר לאמור לעיל, ובאשר לעצם המשלוח של המכתבים, כי המבטחת צירפה מסמך המהווה לדבריה אישור של משלוח הודעת הביטול (המכתב השני) בדואר רשום. מדובר במסמך שאיננו נושא תאריך, ולא עולה ממנו לאיזה מהמכתבים הוא מתייחס, כך שיש קושי להסיק ממנו מסקנה התומכת בנטען.

15. המבטחת הצביעה על עדותו של הסוכן, בדבר שיחותיו עם הנתבע, לפיה הוא ציין באזני הנתבע את דבר החוב וכי הפוליסה תבוטל, וכן אמר לו כי הפוליסה בוטלה בפועל. אולם, אף בהנחה שהסוכן שוחח עם הנתבע על ביטול הפוליסה כאמור בעדותו, אין בכך כדי להביא למסקנה כי התקיימו הוראות סעיף 15 לחוק. סעיף 15 הוא סעיף קוגנטי, שאיננו ניתן להתניה, אלא לטובת המבוטח (ע"א (תל-אביב) 2612/01 אזולאי נ' הכשרת הישוב חברה לביטוח בע"מ, פורסם במאגרים; ת.א 665/87 (מחוזי ב"ש) קריסטי נופש בע"מ נ' מגדל חברה לביטוח, פורסם במאגרים). המחוקק קבע, לעניין ביטול חוזה ביטוח בנסיבות כבענייננו, תנאים הדוקים ומחמירים בהשוואה לדין הכללי, הכוללים הליך דו-שלבי של מסירת הודעות בכתב למבוטח, מתן הזדמנות למבוטח לתקן את מחדלו בלוח-זמנים שנקבע בחוק בטרם ביטול הפוליסה והבהרת משמעות אי-התשלום למבוטח, והכל בטרם הביטול. המנגנון האמור, הכולל הן דרישה צורנית והן דרישה תוכנית, נועד להגן על המבוטח, ליתן לו הזדמנות לשלם עבור הפוליסה בטרם ביטולה ולוודא את מודעותו למשמעות של אי-התשלום מבחינת הכיסוי הביטוחי. בענייננו לא הוכח כאמור כי הוראות אלה התקיימו. שיחות הסוכן עם הנתבע אינן יכולות להוות תחליף לקיום הוראות סעיף 15, לא מבחינת ההכרח בהודעות בכתב (שכאמור – לא הוכח כי הן נמסרו במקרה דנן) ולא מבחינת תוכן הדברים, כאשר לא עולה מעדות הסוכן כי הדברים שנמסרו על-ידו לנתבע חופפים את דרישות הדין ביחס לתוכן ההודעות למבוטח.

16. המסקנה מהאמור לעיל הינה, כי לא הוכח כי הפוליסה בוטלה כדין, ולפיכך בעת התאונה היא היתה בתוקף.

17. המבטחת טענה בנוסף, כי יש לדחות את ההודעה נגדה גם בשל היעדר זיקה ביטוחית בין המבוטח לרכב. זאת, בשל כך שהרכב רשום על שם בהאא, בעוד שמעדות הנתבע עולה כי הרישום היה דקלרטיבי בלבד וכי הרכב הוא בבעלותו של האחרון. אינני רואה לקבל טענה זו. כאמור לעיל, הנתבע ובהאא הם אב ובנו. הנתבע העיד כי הרכב הוא רכבו, וכי רשם אותו על שם בנו משום שסבר כי הדבר יסייע לו בבעיותיו מול הרשויות, ובהתאם נערך גם הביטוח על שם הבן. מעדות הנתבע וסוכן הביטוח עולה, כי המשפחה מוכרת היטב לסוכן. הסוכן העיד כי הביטוח נערך על שם הבן מאחר שהרכב רשום על שמו - "אז כך זה הגיוני", וכי מגעיו בעניין עריכת הביטוח היו מול האב (עמ' 17, ש' 12 לפרוטוקול). לכך יש להוסיף, כי על-פי תנאי הפוליסה מורשים לנהוג ברכב אנשים מעל גיל 40; בהאא, על שמו רשום הרכב ועל שמו הוצאה הפוליסה, העיד כי הוא בן 22 נכון להיום, והיה בן 19 בעת שהוצאה הפוליסה. אין זה סביר להניח כי עובדות אלה נעלמו מעיני הסוכן המכיר את המשפחה, בעת שנעשה הביטוח. בנסיבות אלה, הרי שכל העובדות הרלוונטיות לזיקת הביטוח היו ידועות לסוכן, שהינו שלוחה של המבטחת, בעת עריכת הפוליסה. אין לפיכך לקבל את טענת המבטחת בכתב הגנתה, כי אילו ידעה כי הרכב הוא של הנתבע לא היתה נערכת הפוליסה, ודין טענותיה בעניין זה להידחות (השוו: ע"א 1060/04 (מחוזי – נצ') אמון נעימה נ' דולב חברה לביטוח, פורסם בנבו).

18. גם את הטענה כי יש לדחות את ההודעה בשל אי-שיתוף פעולה מצד המבוטח משהנתבע לא מסר על אירוע התאונה למבטחת, אינני רואה לקבל. הסוכן העיד לעניין זה, כי נודע לו על התאונה מהנתבע כשבוע לאחר התרחשותה, וזאת לאחר שהבחין ברכב במוסך הסמוך לביתו, שוחח על כך עם הנתבע ומסר לו שאין בידו לסייע שכן הפוליסה בוטלה (עמ' 15 לפרוטוקול, ש' 4-14). הינה-כי-כן, המידע אודות התאונה היה בידי הסוכן זמן קצר לאחר התאונה, כאשר העמדה שנמסרה למבוטח היא שאין כיסוי ביטוחי. המבטחת לא הבהירה כיצד מסירת מידע במועד האמור פגע בה, ובשים לב לכך שלעמדתה אין כיסוי ביטוחי, לא נראה כי היה בכך כדי לשנות.

19. נוכח כל האמור לעיל, הודעת צד ג' נגד המבטחת מתקבלת. הודעת צד ג' נגד הסוכן נדחית. אינני מתייחסת אופרטיבית לעניין תשלום החוב בגין הפוליסה על-ידי הנתבע משהעניין לא הועלה בכתבי הטענות וטיעוני הצדדים.

20. המבטחת תישא בהוצאות ושכ"ט עו"ד של הנתבע (המודיע) בסכום כולל של 2,500 ₪, והנתבע ישא בהוצאות ושכ"ט עו"ד הסוכן בסכום כולל של 2,000 ₪. הסכומים האמורים ישולמו בתוך 30 ימים מהיום, שאם לא כן יישאו הפרשי הצמדה וריבית כחוק עד לתשלום בפועל.

21. התובעת והמבטחת יודיעו בתוך 20 ימים אם יש צורך בבירור גובה הנזק, וככל שלא – יגישו פסיקתא לחתימה.

ניתן היום, י' שבט תשע"ג, 21 ינואר 2013, בהעדר הצדדים.