בשם המערערים: עו"ד הגב' וופא זועבי-פאהום

בשם המשיבה: עו"ד נאסר עוסמאן, ומר אריה צוקרמן – רכז מטעם עמידר

1. הערעור הוא על פסק דין של בית משפט השלום בעכו (כב' השופט ויליאם חאמד) מיום 16/2/12 בת"א 7666-11-08, לפיו הורה בית משפט השלום על סילוק ידם של המערערים מדירת מגורים ציבורית המנוהלת על ידי המשיבה - עמידר ברח' הרב עוזיאל 48/2 בשלומי (להלן: הדירה).

כיום, המערער נשוי פעם שנייה והוא ורעייתו מתגוררים בדירה.

2. כמפורט בפסק הדין של בית משפט השלום, עמידר כחברה המנהלת דירות ציבוריות מטעם המדינה, השכירה ביום 23/8/77 את הדירה לאחיו של המערער, מר אדרי מאיר ז"ל, שנפטר ביום 24/12/07 (להלן: אחי המערער).

3. משהתברר לעמידר, לטענתה, כי אחי המערער נטש את הדירה ועבר להתגורר בבית אביו, הגישה ביום 18/1/01 תביעה לפינוי ולסילוק יד. ביום 29/5/02 ניתן פסק דין נגד אחי המערער וצו להחזרת החזקה בדירה לעמידר. בעקבות פסק הדין החלה עמידר בהליכי פינוי כנגד אחי המערער ב-22/1/03. המועצה המקומית שלומי התערבה בנושא וביקשה לסייע לאחי המערער והוא שב לדירה. לאחר חזרתו, החליטה עמידר, לפנים משורת הדין, להקפיא את הליכי הפינוי נגד אחי המערער והונפקו לו שוברי תשלום בגין דמי שכירות בגין מגורים בדירה הציבורית. יוער, כי בנסיבות אלה יש לראות את עמידר כמי שוויתרה על פסק הדין של הפינוי והתייחסה אל אחי המערער כאל דייר מוגן.

4. לטענת המערער, כאשר חזר אחיו להתגורר בדירה, עבר הוא להתגורר עמו, כך שבעת שמונה כאפוטרופוס ביום 11/8/05 על גופו ורכושו של אחיו, כבר התגורר המערער עם אחיו בדירה.

לטענת עמידר, מגורי המערער עם המנוח בדירה, כבר באותה עת היו שלא על דעתה ושלא בהסכמתה.

5. ביום 22/7/08 ערכה עמידר, באמצעות מר אריה צוקרמן רכז שטח מטעמה נכון לאותו מועד, ביקור בדירה והתברר לה שאחי המערער נפטר וכי הדירה לא הוחזרה לחזקת עמידר כפי שצריך היה להתבצע על פי החוק וההסכם שהיה בין אחי המערער לעמידר. המערער הוחזק מאותו מועד כפולש.

6. המערער מצדו, אשר על פי קביעתו של בית משפט השלום החזיק בדירה ללא כל זכות חוקית, פנה בבקשה למשרד הבינוי והשיכון להקנות לו זכויות חוזיות בדירה ולאפשר לו את המשך הדיור שם. הבקשה נדחתה ב-5/4/09.

7. טענת המערערים היא כי הם מתגוררים בדירה מזה כ-20 שנה מכוח "הסכם החלפה" שנערך בין עמידר לבין המערער. על פי גרסת המערער, במהלך שנות ה-80' לאחר שהתגרש מאשתו הראשונה פנה אליו נציג מטעם עמידר, מר ניסים מגירה, שהיה בזמן הרלוונטי מנהל לשכת עמידר בשלומי, בבקשה לבצע עסקת חליפין, כך שהוא יפנה דירה בת 4 חדרים בה התגורר עם משפחתו בתנאי זכאות באותן שנים, ובתמורה יקבל לחזקתו את הדירה נשוא התביעה, שמצומצמת בהיקפה והשייכת לאחיו שסבל ממחלת נפש.

על סמך ההסכמות הנ"ל, חתמו המערער וגרושתו על ויתור בדירת המגורים הציבורית הראשונה בשנה זו.

עוד טוענים המערערים כי בשלב מסוים הועבר רישום הדירה על שם המערער, הונפקו על שמו שוברי תשלום, ואולם משגרם הדבר להעלאת המחירים, היו נכונים להחזיר את רישום הדירה על שם אחיו המנוח.

המערערים טוענים עוד כי השקיעו כספים מרובים לצורך תחזוקת הדירה, ועשו כן מתוך הבנה שיוכלו להתגורר שם. בנסיבות אלה, משהסתמכו על מצג שיצרה רשות ציבורית, אין לטענתם לאפשר לעמידר לסגת מהמצב העובדתי עליו הוסכם.

8. בפסק דין מפורט כנדרש, קבע בית משפט השלום כי הדירה הושכרה לאחיו המנוח של המערער על פי חוזה שכירות מיום 23/8/1977. במקביל, למערער עצמו ולמי שהיום גרושתו הייתה דירה בניהול עמידר. המערער וגרושתו עזבו את הדירה - ועל פי קביעתו של בית משפט השלום - לא במסגרת עסקת חליפין כנטען על ידי המערערים, אלא במסגרת בקשה לקבל משכנתא, אשר שימשה בסופו של דבר את המערער לקניית סמים.

9. בית משפט השלום דחה את גרסת המערער, וקבע כי המערער עצמו היה ער לעובדה כי אין לו כל זכויות בדירה למגורים ציבוריים, הן בהתבסס על העדר כל חוזה המצביע על זכות כזו, והן בהסתמך על מכתבים ששלח המערער עצמו למשרד הבינוי והשיכון ולעמידר כאשר שם חזר וכתב שהוא מבקש לאפשר לאחיו להמשיך ולהתגורר בדירה.

בנסיבות אלה קבע בית משפט השלום, כי מגורי המערער בדירת המגורים הציבורית אינם כדין, וכי אין לו כל זכות בדירה כך שעליו לפנותה.

טענות הצדדים בערעור:

10. בערעור שלפנינו טוענים המערערים כי בית משפט השלום התעלם מן העובדות והראיות שהיו בפניו. לטענתם, מאחר שמכלל הראיות עולה כי המערער מתגורר בדירה מזה 22 שנה, דירה בת 2 חדרים, וזאת לאחר שוויתר על זכותו להתגורר בדירת מגורים ציבורית של 4 חדרים, עוד עם אשתו הראשונה, הרי שיש להכיר במעמדו כדייר מוגן. כל קביעה עובדתית אחרת על ידי בית משפט השלום ראוי כי תתוקן על ידי ערכאה זו.

המערער הפנה לכך שהוא אסיר משוקם שניסה בכל כוחותיו לחזור למעגל החברתי הנורמטיבי, שבילה שנים בכלא בין היתר בשל שימוש בסמים והיום הוא אדם נקי.

עוד טוען המערער שלמעשה יש לבטל פסק הדין של הערכאה הדיונית לגופו, מאחר שכתובת הדירה מוטעית וכי אין מדובר בדירה ברח' הרב עוזיאל אלא בדירה הנמצאת ברח' מימון 48 בשלומי.

11. מנגד, מבקשת המשיבה לאשר את פסק הדין של בית משפט השלום ומדגישה כי אין למערער ו/או לבת זוגו כל זכות בדירת המגורים הציבורית. עמידר מדגישה כי המערער מעולם לא טען שזכותו להתגורר בדירה נובעת מהיותו "דייר ממשיך" אלא מכוח הסכם. עוד ביקשה עמידר להבחין בין תשלום דמי שכירות על ידי אחי המערער, וזאת מכוח הסכם שכירות למגורים בדירה ציבורית, לבין חיובו של המערער לשאת בדמי שימוש ראויים, לאחר שהתברר כי עבר להתגורר באותה דירה. החיוב בדמי שימוש ראויים הוא מאחר שאין למערער כל זכות להתגורר באותה דירה.

בקשה להבאת ראיות נוספות:

12. בתחילת הדיון חזרו המערערים על בקשתם להבאת ראיות נוספות: אישור משירות בתי הסוהר על שהיית המערער כאסיר ואישור על אשפוזו של אחי המערער בבית חולים לחולי נפש.

דינה של הבקשה להידחות.

לאישור בדבר אשפוזו של אחי המערער בבית חולים לחולי נפש במזרע אין כל רלוונטיות לשאלה אם הייתה זכות כלשהי למערער להתגורר בשלב כזה או אחר בדירת המגורים הציבורית.

לגבי המסמך הנוסף שביקשו המערערים להגיש - אישור שהיית אסיר - הראיה הוגשה על ידי עמידר בעצמה במסגרת הדיון בהוכחות ונתקבלה על ידי בית משפט השלום ואף סומנה כ-ת/2. כך שראיה זו הייתה בפני בית משפט קמא, וככל שהייתה רלוונטית, נלקחה בחשבון על ידי בית משפט השלום.

אשר על כן, אנו מורים על דחיית הבקשה להבאת ראיות נוספות.

העדר זכאות למגורים בדירה:

13. כפי שנקבע בפסק הדין של בית משפט השלום וכפי שהובהר במהלך הדיון, המערער לא טען כי עומדת לו זכות של "דייר ממשיך" על פי סע' 3 לחוק זכויות הדייר בדיור הציבורי, תשנ"ח-1998, אלא טען לקיומה של זכות עצמאית להתגורר בדירה מכוח ויתור על דירה קודמת (ראה גם החלטה של בימ"ש השלום מיום 31/5/09, עמ' 7, וכן עמ' 6 של אותו פרוטוקול).

טענה זו נדחתה, ונקבע על ידי בית משפט השלום, כי לא הוכח קיומו של ויתור, ולא הוכחה זכות להחלפת דירה.

יש להניח שמשנשתנו נתוני המערער, לא היה זכאי עוד להחזיק בדירה בת 4 חדרים, אך גם לא נוצר חוזה עצמאי אשר הקנה לו זכות לדירת ציבורית אחרת, בכלל (זאת בין היתר, מאחר שלא הוגשה בקשה נפרדת בנושא זה על ידי המערער), ובדירה הספציפית, בפרט (לאחר פנייה מפורטת של המערער בקשתו נדחתה).

המערער פנה למשרד הבינוי והשיכון בבקשה להכיר בו כדייר ממשיך בדיור הציבורי, ובקשתו נדחתה. משנדחתה הזכאות האמורה, היה על המערער למצות את ההליך המינהלי (סע' 5(1) לחוק בתי משפט עניינים מינהליים, התוספת הראשונה).

מעבר לנדרש אציין עוד, שהמערער קיבל צו לאפוטרופסות על גופו ורכושו של אחיו ביום 11/8/05. אחי המערער חזר לדירה עד ליום פטירתו ב-24/12/07, כך שבכל מקרה לא התגורר המערער בדירה כאפוטרופסו של אחיו בתקופה של שלוש שנים, כהגדרת המונח "דייר ממשיך" בחוק זכויות דייר בדיור ציבורי, ובכל מקרה כאמור, לא נחתם עמו חוזה שכירות כנדרש בסע' 3 של החוק.

יש עוד לציין, כי בשלב מסוים קיבל המערער גם משכנתא לצורך רכישת דירה – כך שיכול היה להיות בעלים של דירה – אלא שהתברר שדירה בפועל לא נרכשה, מאחר שהמערער עשה שימוש בכספים שנתקבלו לצורך רכישת סמים.

14. נחזור ונדגיש בהתייחס לטענת המערער – שהיא למעשה הייתה הטענה העיקרית שהעלה – כי יש לו זכאות להתגורר בדירה מכוח הסכם שהיה בינו לבין עמידר, מכוח ויתור על דירה ציבורית קודמת, וחתימה על הסכם חדש ו/או מכוח זכאות עצמאית של המערער להתגורר בדירה ציבורית, כי טענה זו נדחתה, והערכאה הדיונית קבעה מפורשות כי לא היה הסכם מכוחו רשאי היה המערער להתגורר בדירה, וככל שהתגורר בה בתקופה מסויימת הרי שהרשות שניתנה הייתה מוגבלת, והוא שילם דמי שימוש בלבד ולא דמי שכירות.

לעניין זה, יש לחזור ולאשר את קביעתו של בית משפט השלום כי לא הוכח קיומו של הסכם חליפין. יצויין כי המערער עצמו לא העלה טענה זו במהלך חילופי ההתכתבויות והבירורים עם עמידר, ושילם דמי שימוש בתקופה בה שהה בדירת המנוח. יש באלה לבסס את מסקנתו של בית משפט קמא.

נעיר עוד בשולי הדברים, כי אין כל ספק לגבי זהות הדירה הציבורית שממנה על המערערים להתפנות, בין אם זו מצויה ברח' מימון 48 ובין אם היא מצויה ברח' הרב עוזיאל 48/2 בשלומי.

15. לאור כל האמור לעיל, אין מנוס מלחזור ולאשר את התוצאה אליה הגיע בית משפט השלום ולאשר את צו הפינוי כנגד המערערים וכל אחד מהם מן הדירה.

יחד עם זאת, בנוגע למועד הפינוי, יש לאפשר למערערים לאתר מקום חלופי למגורים, בין היתר, כדי לאפשר להם לפנות למשרד השיכון והבינוי בבקשה להכיר בהם כזכאים לדיור ציבורי. לאור משך ההליכים שהיו עד כה, ומאחר שמדובר בדיור ציבורי ובנזקקים אחרים הממתינים לדיור ציבורי, יש ליתן ארכה של שלושה חודשים, לצורך פינוי מרצון.

16. אשר על כן, אנו דוחים את הערעור. אנו מחייבים את המערערים וכל אחד מהם לפנות את הדירה הציבורית המנוהלת בידי עמידר, הנמצאת ברח' הרב עוזיאל 48/2 שלומי (או רח' מימון), וזאת בתוך שלושה חודשים מהיום ולא יאוחר מיום 24/2/13.

בנסיבות העניין, אין צו להוצאות בערעור.

העירבון, אם הופקד, יוחזר למפקיד באמצעות בא-כוחו.

המזכירות תמציא עותק פסק הדין לב"כ הצדדים.

ניתן היום, ח' כסלו תשע"ג, 22 נובמבר 2012, בהעדר הצדדים.