מבוא

בפסק הדין מיום 30.5.12 הורשע הנאשם על יסוד הודאתו, במסגרת הסדר טיעון, בביצוע עבירות שיוחסו לו בתיק זה ובתיק 21219/07, ובגזר הדין מאותו יום הוטלו עליו בין היתר צו הריסה לעבודות הבניה נשוא תיק זה וכן צו לסגירת העסק נשוא תיק 21219/07, וביהמ"ש הורה, בהסכמת הצדדים, לדחות מועד ביצוע הצווים ליום 1.6.14.

ביום 2.4.14, הגיש המבקש בקשה לדחיית מועד ביצוע שני הצווים הנ"ל והמשיבה השאירה את ההחלטה לשיקול דעתו של בית המשפט, תוך שהיא מציינת כי היא אינה חולקת על העובדות שתוארו בבקשה הנ"ל, ובישיבת יום 18.6.14 הורה ביהמ"ש על דחיית מועד ביצוע שני הצווים לתקופה של 30 חודשים תוך שהוא מציין כי:

"לא מצאתי סביר לדחות את מועד כניסת הצווים לתקופה של 5 שנים. נכון

הוא לדחות את המועד לתקופה קצרה יותר על מנת לעמוד על ההתפתחות

בהליכי התכנון וההכשרה במהלך התקופה שתינתן והמבקש רשאי להגיש

בקשה נוספת בהמשך שתידון בהתאם".

בפניי עתה בקשה נוספת לדחיית מועד כניסת הצווים לתוקף.

טיעוני הצדדים

לטענת המבקש, המדובר בעסק מסעדה שצבר מוניטין רב בארץ ובחו"ל, הושקעו בשיפוצו כספים רבים, והכל בהתבסס על הסכם השכירות שבינו לבין מנהל מקרקעי ישראל ועל תמיכתה של עיריית עכו ושל החברה הכלכלית לפיתוח עכו בהמשך פעילות העסק. כן נטען כי המדובר בעסק אשר מעסיק כ- 35 עובדים ומשלם למעלה מ- 2 מיליון ₪ משכורות לשנה, ודחיית הבקשה היום תביא לקריסת העסק ופגיעה קשה במוניטין שצבר, גם בשל העובדה כי הבעלים והמנהלים של העסק שינו את עיסוקם לצורך הפעלת עסק זה. כן הוסיף כי המדינה מנועה מלהתנגד לבקשה היום משהסכימה לעובדות שהיו בבסיס הבקשה הקודמת והשאירה את ההחלטה שם לשיקול דעת בית המשפט, כאשר אותה בקשה עניינה דחיית כניסת הצווים לתוקף לתקופה של 5 שנים, מה גם ובית המשפט לא שלל שם אפשרות דחייה נוספת של מועד ביצוע הצווים משקבע בהחלטה שם כי המבקש רשאי להגיש בקשה נוספת וכי בית המשפט ביקש, בדחיית הביצוע למשך 30 חודשים, לעמוד על ההתפתחויות בהליכי התכנון. ב"כ המבקש הפנה לפרוטוקול מיום 9.7.13 המתעד פגישה של נציגי העירייה, רשות העתיקות, המנהל וצוות העסק, וממנו ניתן ללמוד כי כל הגורמים הביעו הסכמה לקדם את הליכי התכנון והכשרת הבנייה, והביעו את החשיבות בהמשך תפקוד המסעדה עד לסיום הליכי התכנון. ב"כ המבקש הוסיף כי מאז ההחלטה מיום 18.6.14, הוגשו בקשות חדשות ע"י הרשויות השונות במסגרתן הוצעו שתי חלופות לתב"ע, לפיהן יוקנו לעסק שטחים בשלושה מפלסים שונים, ולאחרונה הוכנה חוות דעת כלכלית לגבי החלופות הנ"ל ונותרו מספר בירורים ולאחר מכן יוגשו התוכניות לוועדות התכנון. באשר לרישיון העסק, הרי שהעסק מנוהל באופן בטיחותי והמקיים את כל הדרישות הנחוצות לקבלת רישיון עסק, לרבות אישור הכבאות ומשרד הבריאות. בתגובה לטענת המשיבה כי תקופת השכירות שבין המבקש לבין המנהל הסתיימה וכי אין למבקש עוד זכויות בנכס, טען המבקש כי תקופת השכירות הוארכה באופן חופשי ע"י הצדדים כאשר החברה לפיתוח עכו האריכה את התקופה עד לסיום תקופות הדחייה שייקבעו על ידי בית המשפט לכניסת הצווים לתוקף, והמבקש משלם דמי שכירות בהתאם.

ב"כ המשיבה עתרה לדחיית הבקשה וטענה, בתגובה בכתב וכן בטיעוניה בפניי בעל פה, כי הבקשה לא עומדת בתנאים שנקבעו בתקנות הרלבנטיות, לרבות משלא הוגשה חוו"ד מקצועית בדבר ההליכים התכנוניים הרלבנטיים, צירוף תצהיר ותגובת המשיבה עצמה. ב"כ המשיבה ציינה כי בהתאם לצו ההריסה נשוא הבקשה כאן, על המבקש להרוס קירוי של חלק מהשטח שסומן 32, כאשר קיים היתר בנייה לחלק האחר של המסעדה, בשטח של 46 מ"ר, שהושכר למבקש על ידי חל"פ, המנהלת את הנכס עבור המנהל, ובמסגרת אותו הסכם היה על המבקש להפעיל במקום עסק קיוסק, מזנון או מסעדה בהתאם לחוק. חרף זאת, המבקש הוסיף, פעם אחר פעם, עבודות בנייה ללא היתר, גם לאחר הרשעתו בעבירות הבנייה ולפי חוק רישוי עסקים, ולאחר שהוטלו עליו צווי ההריסה וסגירת העסק, תוך העדפת האינטרס הכלכלי שלו על פני קיום החוק. לטענתה, הגורמים השונים, לרבות החל"פ, הודיעו למבקש, במהלך חודש דצמבר 2016, כי תקופת השכירות של הנכס מסתיימת ביום 31/12/16, ולכן, למבקש לא מובטחת הזכות להמשיך להחזיק בנכס בעתיד, ומשכך, דין בקשתו להידחות. עוד נטען כי המדובר בעסק ללא רישוי מאז שנת 2004 ובביצוע עבודות בנייה ללא היתר באזור החומה של העיר עכו, מעשים הפוגעים קשות בערכים התכנוניים, הארכיאולוגיים וההיסטוריים של העיר, ואין לאפשר המשך פגיעה כאמור. עוד הוסיפה ב"כ המשיבה כי החל"פ שוקדת על תכנית מתאר חדשה לאזור הרלבנטי בעיר, אם כי שתי החלופות המוצעות שם, שאינן במחלוקת בין הצדדים, לא מאפשרות המשך ניהול המסעדה במקומה היום, מעל החומה, אלא שתוקם מסעדה, בשם זהה, במקום אחר ולאחר ייבוש הים ושחזור החומה ההיסטורית, תוך אפשרות להמשך שימוש בחלק של המסעדה כיום בשטח של 46 מ"ר, שהוקם לפי היתר. הליך זה דורש מספר שנים עד עשור, ולכן, אין לומר כי קיים אופק תכנוני לבנייה נשוא צו ההריסה והנמצאת בחלק מס' 32, ואין לומר כי ההיתר בהישג יד, כאשר האופק התכנוני הקיים לפי התוכנית המוצעת עניינו עבודות בנייה במקום אחר, בחלקים 18 ו- 24, שין זה בטוח כי המבקש או מי מטעמו יקבלו את הזכויות להחזקתו ולניהולה של המסעדה שתופעל שם, אלא שהדבר יקבע בהליכי מכרז, כנדרש בדין. עוד נטען, לעניין צו הסגירה, כי המסעדה מופעלת מאז 2004 ללא רישיון עסק, ומשכך, היא לא נתונה לביקורת עקבית של הגורמים המקצועיים השונים. כך אין למסעדה אישור של רשות הכבאות מאז מרס 2014, ובביקורת האחרונה של משרד הבריאות מיום 9/10/16 נמצאו ליקויים רבים שאין כל אפשרות לברר כי המבקש תיקן אותם, והמשטרה הביעה עמדתה מספר רב של פעמים כי היא מתנגדת להמשך ניהול המסעדה ללא רישיון עסק.

דיון והכרעה

אין חולק כי צו ההריסה נשוא הבקשה כאן עניינו קירוי שהוקם ללא היתר כדין, בחלק 32 לתכנית המצורפת לכתבי הטענות כאן, בעוד שהחלק האחר של מבנה המסעדה, בשטח של 46 מ"ר, הוקם לפי היתר כדין. לטענת המבקש, יש לדחות את ביצוע הצווים לתקופה של שנתיים, על מנת לאפשר העתקת פעילות העסק המופעלת בחלק 32 הנ"ל למקום אחר, בחלקים 18 ו- 23, שם יהא קירוי לפי היתר, בהתאם לחלופות המוצעות על ידי הגורמים השונים, בתכנית שגובשה. המסגרת הנורמטיבית הרלבנטית להכריע בגורל בקשה זו מעוגנת בהוראת סעיף 207 לחוק התכנון והבניה, לפיה:

"בית המשפט רשאי, בזמן מתן צו לפי סעיפים 205 או 206, ובכל

עת לאחר מכן, לקבוע את המועד לביצועו, ורשאי הוא להאריך

מועד שקבע, אם ראה טעם לעשות כן".

ההלכה מורה כי בבוא בית משפט להכריע בבקשה לדחיית מועד ביצוע צו הריסה שהוטל על עושה עבירה, יביא במניין שיקוליו הן את אינטרס הפרט והן את אינטרס הכלל, ויערוך איזון ראוי בין השניים, תוך בירור קיומו של סיכוי לקבלת היתר בנייה בעתיד הקרוב וכן את האינטרס הציבורי שבאכיפת צווי ההריסה, שהינו ביטוי לאכיפת שלטון החוק והסדר הציבורי ובבחינת צורך לקיים אחר הרתעת הרבים, לשם מיגור תופעת הבנייה הבלתי חוקית, שהיא בבחינת מכת מדינה. לפי הפסיקה הנוהגת, בית המשפט ייעתר לבקשה לדחיית מועד ביצוע צו הריסה במידה ועסקינן במקרה בו היתר הבניה אמור להינתן בעתיד הקרוב, היינו, היתר בנייה " בהישג יד ", בעוד שבית המשפט לא ייעתר לבקשה כאמור שעה שמדובר בהליך תכנוני ארוך ומורכב, שסיכוייו לא ברורים, וכזה שאמור להמשך תקופה לא מבוטלת.

גזר הדין במסגרתו הוטלו צו ההריסה וצו הסגירה ניתן בשנת 2011. כניסת הצווים לתוקף נדחתה לתקופה של שנתיים ולאחר מכן, לבקשת המבקש, נדחתה פעם נוספת לתקופה של 30 חודשים, עד חודש דצמבר 2016. אומנם, לאחר ההחלטה מיום 18/6/14 ננקטו ע"י המבקש והרשויות השונות הליכים לקידום המצב התכנוני במקום. יחד עם זאת, לא מצאתי כי הדבר מהווה בסיס מוצק להצדיק לדחות פעם נוספת את מועד ביצוע הצווים. ראשית, אף בהנחה והתוכנית הנבחנת ע"י הגורמים השונים תאושר ותכנס לתוקף בסופו של יום, ע"י אימוץ אחת החלופות שהוצעו במסגרתה, אין המדובר בתוכנית אשר מכשירה את עבודות הבנייה הלא חוקיות נשוא צו ההריסה כאן, היינו, עבודות הקירוי בחלק 32 לתוכנית הנ"ל, אלא שהמדובר בחלופות שאמורות לאפשר ביצוע עבודות קירוי בחלקים אחרים שהינם חלקים 18 ו- 24, כאשר המבקש מתכוון להעתקת הפעילות העסקית המבוצעת היום בחלק 32 לאותם חלקים חדשים. כאמור, המסקנה היא כי ההליכים התכנוניים המתגבשים לא יניבו בסופו של יום, ועל כך אין חולק, היתר בנייה לעבודות שיש להרוס בהתאם לצו ההריסה שבפניי, ומטעם זה לבדו אין כל הצדקה לדחות את ביצוע הצו. התכנית המתגבשת שתכשיר ביצוע קירוי בחלקים אחרים בשטח, דבר שיאפשר העתקת הפעילות של 32 לאותם חלקים, לא הייתה קיימת עת ניתנה ההחלטה מחודש מיום 18/6/14 לדחיית ביצוע הצווים למשך 30 חודשים, ונסיבה זו יש לזקוף לחובת המבקש, שכן ,ברור עתה כי התוכנית המתגבשת והחלופות המוצעות במסגרתה אין עניינן לגליזציה של עבודות הקירוי נשוא הצו. שנית, אף בהנחה ויש לשקול אפשרות דחיית ביצוע הצווים על מנת לאפשר המשך פעילות העסק בחלק המבנה נשוא הצו עד להעתקת הפעילות לחלק אחר המקורה לפי היתר, לפי התוכנית הנבחנת, לא הייתי מגיע למסקנה להיעתר לבקשה לדחות את ביצוע הצווים מכיוון ומדובר בהליכים תכנוניים הדורשים תקופה לא מבוטלת בת מספר שנים, שייתכן ותגיע לכדי עשור. לא מדובר בהליכים שצפוי כי יסתיימו בקרוב מאוד, ואין לומר כי ההיתר בהישג יד. שלישית, ובהנחה ואותם הליכים תכנוניים עליהם נסמך המבקש היום צפויים להסתיים בקרוב, והתכנית הנבחנת תאושר ותיכנס לתוקף, לא נחה דעתי כי הסיכוי כי המבקש עצמו יקבל את זכויות החזקה והשימוש בחלקים החלופיים מספר 18 ו-23 הינו ברור, ידוע ומוסכם כבר עתה, שכן, אין חולק כי מסירת החזקה והשימוש בחלקים הנ"ל תעשה במסגרת הליכי מכרז, שטרם ננקטו, מטבע הדברים, ולכן, טענת המבקש היום כי הוא אמור לקבל את החזקה וזכות השכירות באותם חלקים חלופיים, היא תיאורטית ומבוססת אך על רישומים בנספחים של התוכנית המתגבשת, שאינם בבחינת חוזה בין הצדדים או התחייבות של רשות ציבורית לאחר קיום מכרז. עוד אוסיף כי עניין לנו בעסק שמתנהל מזה שנים רבות ללא רישיון עסק, ומשכך, לא נתון הוא לביקורת תמידה ועקבית של רשויות החוק הרלבנטיות, לרבות משרד הבריאות, כיבוי אש, העירייה והמשטרה, ובהנחה כי נציגי רשויות אלו עורכים ביקורות במקום להבטיח תפקוד בטיחותי המקיים אחר הצרכים שבחוק לשמירה על בריאות הציבור ושלומו, הרי שאין לומר שהדבר נעשה באופן דומה לזה שנעשה לעסק שמתנהל לפי רישיון עסק. יש להעיר כי בטיעוני התשובה של המבקש צורף אישור של רשות הכבאות ( נספח ט' לתשובה ) לפיו בוצעה ביקורת בעסק בחודש דצמבר 2016, זאת, בתגובה לטענת המשיבה כי הביקור האחרון של רשות זו בעסק הייתה בשנת 2013 ( ראה נספח ה' לתגובה בכתב מאת המשיבה ). יחד עם זאת, עסק המנוהל לפי רישיון עסק הוא מבוקר יותר מאשר עסק שאינו מנוהל לפי רישיון, ולראיה, לא ניתן לוודא כי הליקויים שנמצאו ע"י משרד הבריאות תוקנו ( ראה נספח ו' לתגובה בכתב מאת המשיבה ), והמשטרה אף המליצה להגיש כתב אישום בגין ניהול עסק ללא רישיון עסק, בעקבות ביקורת מיום 5/9/16 ( נספח ז' לתגובה בכתב מאת המשיבה ). מלבד כל אלה, לא ניתן להתעלם מהעובדה כי המדובר בעסק המתנהל על חומות עכו, במקום בעל חשיבות היסטורית וארכיאולוגית עצומה, והאינטרס הציבורי מחייב להקפיד בשימור ערכי התכנון במקום, ולהבטיח כי כל פעילות המתקיימת באזור זה תהא כדין ובפיקוח כל הגורמים האמונים על כך, על מנת למנוע פגיעה בנכס חשוב זה ולמנוע פגיעה באופיו המיוחד של האזור. הדבר מוסיף חשיבות רבה לצורך לבכר את האינטרס הציבורי ולדחות בקשה לדחיית ביצוע הצווים לתקופה נוספת, משלא התקיימו תנאים להצדיק אחרת, כמתואר לעיל. עוד אוסיף כי מחלוקת בין הצדדים באשר לאפשרות הארכת תקופת השכירות בהסכם שבין המבקש לבין המנהל והחברה הכלכלית לעכו. המבקש טוען כי אפשרות הארכת תקופת השכירות היא נגזרת של החלטת בית המפשט כאן, והמשיבה חולקת על כך וטוענת כי אין כל החלטה לאשר הארכה של תקופת השכירות בהסכם שבין הצדדים. עיון בהודעתה בכתב של גב' קאופמן, מנהלת מרחב עסקי חיפה, מיום 11/12/16 ( נספח א' לתגובה בכתב מאת המשיבה ) מלמד כי אין בכוונת המדינה להסכים להארכת תקופת השכירות, כאשר ההארכה שניתנה עד להיום הייתה תוצאה של החלטות בית המשפט לדחות את ביצוע הצווים. גם המבקש מאשר כי אין כלל הסכמה סופית להאריך את תקופת השכירות, וכי הדבר היה נגזרת של החלטות בית המשפט בבקשות לדחיית ביצוע הצווים, וכי עתה העניין מונח לפתחה של הוועדה הרלבנטית. מכל מקום, לא ניתן לבסס החלטה לדחות ביצוע צווי הריסה וסגירה רק מהטעם לאפשר הארכת תקופת השכירות. אין להקים זיקה בין השניים לצורך החלטה בבקשה שבפניי.

סוף דבר

אני דוחה את הבקשה לדחיית כניסת צו ההריסה וצו הסגירה לתוקף.

אני מעכב את מועד כניסת הצווים הנ"ל לתוקף לתקופה של 4 חודשים מהיום, לצורכי התארגנות, וכן על מנת לאפשר הבאת החלטה זו לבחינת ערכאת ערעור, במידה ומי מהצדדים יבקש לערער עליה.

להמציא את ההחלטה לב"כ הצדדים בדואר רשום ובפקס.

ניתנה היום, כ"ה טבת תשע"ז, 23 ינואר 2017, בהעדר הצדדים.