עסקינן בתביעה כספית לתשלום שכר טרחת עורך דין.

התובע הוא עורך דין במקצועו אשר ייצג את הנתבעת בתביעה שהוגשה מטעמה בבית הדין האזורי לעבודה בחיפה בעקבות פיטוריה ממקום עבודתה.

לטענת התובע, בחודש 6/02 פנתה אליו הנתבעת ושכרה את שירותיו על מנת לייצגה בתביעה לביטול פיטוריה השרירותיים ממקום עבודתה. על אף הייצוג אשר נתן לנתבעת בהליך הנ"ל - שכלל הגשת התביעה, בקשה לסעד זמני, תצהירי עדות ראשית, הופעה לדיונים בבית הדין וחקירת עדים, ולבסוף הגשת סיכומים – הנתבעת לא שילמה לו את שכר הטרחה אשר סוכם עמה בסך של 6,000 ₪ בצירוף מע"מ.

התובע הוסיף כי עשה את מלאכתו על הצד הטוב ביותר ומלכתחילה ביקש שכר טרחה נמוך ואף הסכים לדחות את מועד התשלום לאור מצבה הכלכלי של הנתבעת באותה עת.

לעומת זאת טוענת הנתבעת, כי סוכם עם התובע שהוא ייצג אותה ללא שכר טרחה. לטענתה, בתחילה ביקש התובע שכר טרחה בסך של 6,000 ₪ בצירוף מע"מ ואולם היא הודיעה לו מיד בצורה מפורשת, כי אין בידה לשלם סכום זה, וכי תפנה להסתדרות העובדים על מנת שייצגו אותה ללא חיוב בשכר טרחה. אך מאחר שהתובע גילה עניין בתביעה שלה, בשל הפרסום התקשורתי אליו זכה המקרה – בעקבות חשיפתה שחיתויות במקום עבודתה – התובע התקשר אליה מאוחר יותר והודיע לה כי ייצג אותה בחינם.

בדיון אשר התקיים בפניי, העידו שני בעלי הדין וכן עורך דין סאמי שריף כעד תביעה.

כל אחד מבעלי הדין חזר על עיקרי הגרסה שלו בכתב טענותיו. עד התביעה, עורך דין שריף, תמך בגרסת התובע וטען, כי בין התובע ובין הנתבעת סוכם על תשלום שכר טרחה בסך של 6,000 ₪ בצירוף מע"מ וכל סכום בגין הוצאות, אך מתוך התחשבות במצבה של הנתבעת, הסכים התובע לדחות את מועד תשלום שכר הטרחה.

לאחר שמיעת הראיות הגישו הצדדים סיכומים בכתב.

גרסת כל אחד מבעלי הדין מגלה קושי ראייתי מסוים. אומנם גרסת התובע נתמכת לכאורה בעדותו של עורך דין שריף בזמן שעדות הנתבעת היתה עדות יחידה בתיק, אך לא מצאתי כי עדותו של עורך דין שריף הצליחה להתגבר על יתר סימני השאלה שנותרו ללא מענה בקשר להוכחת התביעה.

אקדים ואומר, כי גרסת הנתבעת לגבי העניין התקשורתי אליו זכה המקרה שלה גובתה בעדותו של עורך דין שריף אשר ציין, כי המקרה פורסם בעיתונות, ומכאן שגרסתה לגבי הסכמת התובע לייצגה ללא חיוב בשכר טרחה, איננה משוללת יסוד.

מתוך דברי עורך דין שריף בבית המשפט ניתן להתרשם, כי אין הוא זוכר היטב את פרטי הפגישה הנוגעת לסיכום הדברים בין התובע לבין הנתבעת. כך למשל, הלה לא ידע לאשר אם סוכם על שכר הטרחה בישיבה הראשונה או שמא בישיבה השניה בין התובע לבין הנתבעת, בעוד שהתובע אישר בעדותו כי בינו לבין הנתבעת היתה פגישה אחת שבמהלכה נחתם יפוי הכוח וגם סוכם נושא השכר, ואילו הפגישה השניה היתה רק מאוחר יותר ולצורך הכנת תצהירי עדות ראשית.

יתרה מכן, עורך דין שריף מסר בעדותו, כי לפי מיטב זיכרונו נחתם הסכם שכר טרחה בין התובע לבין הנתבעת בעוד שהתובע (וגם הנתבעת) מסר כי לא נחתם הסכם בכתב.

לצד אלה, אין להתעלם מסימני השאלה שנותרו מרחפים באוויר לגבי השיהוי המשמעותי בהגשת התביעה, למעלה משש שנים לאחר שייצג את הנתבעת כאמור. התובע אישר בעדותו כי שלח לנתבעת במרוצת השנים מספר מכתבי דרישה לתשלום, ואולם מכתב הדרישה הראשון אשר נשלח לנתבעת ועותק ממנו צורף לכתב התביעה הוא משנת 2007.

יתרה מכן, התובע מסר בעדותו כי לא הצליח לאתר את הנתבעת משך תקופה ארוכה. על אף זאת, מתברר מתוך עדותו של עו"ד שריף, כי התובע לא פנה אליו בניסיון ליצור קשר עם הנתבעת באמצעות אשתו אשר היתה בקשרי חברות עם הנתבעת.

אין ספק, כי טוב היה עושה התובע אם היה דואג לעריכת הסכם שכר טרחה כתוב ומפורט לעניין שכר הטרחה המגיע לו בגין הייצוג של הנתבעת, שכן אילו היה עושה כן, יתכן כי תביעה זו כלל לא היתה באה לעולם.

בשים לב לעובדה כי לא נערך הסכם בכתב, הרי שמדובר כאן בשאלה שההכרעה בה תלויה במידה רבה בראיות אשר הובאו לגביה. ברור לכל שהעדר הסכם בכתב מעמיד את התובע בעמדה ראייתית נחותה, שכן בהיותו תובע עליו הנטל הראשוני להוכיח את טענתיו, ואך טבעי הוא הדבר שמלאכת ההוכחה תהיה קשה יותר אם ההסכם הוא בעל-פה.

בנסיבות אלו, גרסת התובע אינה חפה מקשיים ראייתיים כפי שציינתי קודם, וכפועל יוצא מכך אין בידי לקבוע כי התובע עמד בנטל המוטל עליו להוכיח את תביעתו.

אשר על כן, אני מורה על דחיית התביעה.

מאחר שהעניין הוכרע בשל אי עמידת התובע בנטל ההוכחה ולא בשל העדר אמון בגרסתו, ובהתחשב במכלול נסיבות התיק, אינני עושה צו בגין הוצאות.

המזכירות תמציא עותק מפסק הדין לב"כ הצדדים.

ניתן היום, י"ט שבט תשע"ג, 30 ינואר 2013, בהעדר הצדדים.