הרקע וטענות הצדדים

1. המבקשים, כפר חסידים מושב עובדים דתי אגודה שיתופית חקלאית בע"מ ("כפר חסידים" או "האגודה") ו-71 חברים באגודה (ביחד "המבקשים") עתרו בבקשה למתן צו זמני שיורה למשיבה 2 ("רמ"י") לאשר למבקשים להשכיר חלק ממשבצת הקרקע של האגודה למועצה האזורית זבולון ("המועצה") למטרת הקמת גן ילדים. עוד התבקש צו האוסר על רמ"י להתנות את האישור המבוקש בתניות שאינן רלוונטיות.
2. הבקשה הוגשה ביום 5.3.14 ונטען בה שקיימת דחיפות למתן הצו הזמני, מכיוון שהאגודה השיתופית מחויבת להסדיר את הנושא הן כלפי המועצה והן כלפי משרד החינוך לא יאוחר מיום 10.3.14. עקב הטענה בדבר דחיפות העניין הוריתי על קיום דיון ביום 9.3.14, והסתבר כי הטענה בדבר המועד להסדרת העניין בלתי מדויקת ולכן נקבע מועד נוסף לדיון ביום 19.3.14, ובתוך כך הוריתי למשיבות להגיש תשובה, כפי שהן אכן עשו. המבקשים, מצדם, הגישו תשובה לתשובת המשיבות וכן תצהיר של מר מ' יפה, מנהל מחלקת החינוך במועצה, וביום 19.3.14 התקיים דיון בבקשה.

לאחר עיון בכתבי הטענות ושמיעת טענות הצדדים אני מחליט לדחות את הבקשה.

1. הרקע לבקשה הוא שהאגודה מבקשת להקים גן ילדים על שטח הקרקע המהווה חלק מחלקה 9 בגוש 11139 וכלול, לפי הטענה, בשטח משבצת הקרקע של כפר חסידים ("המקרקעין"). בקשר לכך נחתם ביום 3.2.14 הסכם בין האגודה לבין המועצה, שלפיו תחכיר האגודה את המקרקעין למועצה בחכירת משנה למטרת הקמת גן ילדים, לתקופה של 24 שנים ו-11 חודשים ("חוזה חכירת המשנה"). חוזה חכירת המשנה הותנה בתנאים מוקדמים ובהם, בין השאר, אישור רמ"י (סעיף 10.2 לחוזה חכירת המשנה). המבקשים טוענים כי כשפנתה האגודה לרמ"י על מנת לקבל את הסכמתה נענתה בסירוב, בנימוק שחכירת המשנה, ללא הפקעת שטח וללא גריעתו משטח המשבצת, אפשרית רק אם קיים לגבי המקרקעין חוזה חכירה לדורות בין האגודה לבין רמ"י. בקשר לכך הפנו המבקשים למכתבו של מנהל מחוז חיפה ברמ"י מיום 17.6.13 אל ראש המועצה שבו נאמר, בין השאר, ש"האגודה יכולה להחכיר בחכירת משנה את השטח למוא"ז (למועצה, א"ק) לתקופה של 25 שנה, אם יש לה חוזה לדורות" (נספח ב' לבקשה). עוד נטען כי הסיבה שבעטיה טרם נחתם חוזה חכירה לדורות בין האגודה לבין רמ"י היא התביעה העיקרית המתבררת בתיק זה, וכי סירוב רמ"י לאשר את חוזה חכירת המשנה הוא בבחינת אמצעי לחץ פסול על האגודה, על מנת שתסיר את התביעה.
2. המבקשים טענו גם כי עמדת רמ"י, שלפיה ניתן לאשר את חוזה חכירת המשנה רק אם יש בידי האגודה חוזה חכירה, איננה מעוגנת בדין, שכן נפסק בשורה ארוכה של מקרים דומים שניתן לראות את הסכם החכירה כמוארך מכוח התנהגותם של הצדדים, גם אם לא נחתם הסכם המאריך את הסכם החכירה. על יסוד כך טוענים המבקשים כי העובדה ש"חוזה המשבצת" (החוזה לתקופה קצובה המסדיר את יחסי האגודה עם מינהל מקרקעי ישראל, קודמה של רמ"י) מיום 15.7.02, לתקופה שמתאריך 1.10.01 עד 30.9.04, לא הוארך אינה מעלה ואינה מורידה, שכן כאמור רואים את החוזה כמוארך מכוח התנהגות הצדדים. יצוין כי בעניין חוזה המשבצת שינו המבקשים את טעמם וצירפו לתשובה לתשובה חוזה משבצת מאוחר יותר, שנחתם ביום 10.10.04 לתקופה שמיום 1.10.04 עד 31.8.09.
3. עוד טענו המבקשים כי רמ"י היא רשות ציבורית, וככזו מוטלת עליה חובת תום לב מוגברת, ולכן אין היא יכולה לנצל את כוחה השלטוני ולהפעיל על המבקשים לחץ פסול כדי להניעם לחזור בהם מתביעתם.
4. בתשובת המשיבות נטען כי בניגוד לאמור בבקשה אין דחיפות במתן הצו המבוקש, שכן לפי בירור שנעשה עם משרד החינוך כל שיש לעשות עד 31.3.14 הוא להגיש "בקשה להכרה בצורך", וכמסתבר הכרה כזו כבר ניתנה לכפר חסידים במהלך שנת 2013, וכי תשובות משרד החינוך לכל הבקשות להכרה בצורך יינתנו עד חודש אוקטובר 2014. בקשר לכך טענו המשיבות גם כי בקשר לבקשות להכרה בצורך שתוכרנה על ידי משרד החינוך, תהיה חובה על הרשויות המקומיות להגיש מסמכים ובהם תכניות אדריכליות ומסמכים המעידים על זכות לקרקע, ורק לאחר מכן יעמוד לדיון עניין תקצובו של גן הילדים שבו מדובר, וממילא מתבקשת המסקנה שבניגוד לטענות המבקשים לא מדובר בסעד הנדרש בדחיפות.
5. בנוגע לפתרון הבעיה שאותה העלו המבקשים בבקשה, היינו אישור רמ"י לחוזה חכירת המשנה, טענו המשיבות שבמכתבו של מנהל מחוז חיפה של רמ"י מיום 17.6.13 לראש המועצה הוצעו שלוש חלופות, שעל פי כל אחת מהן יכולה המועצה לפעול, ורק אחת משלוש החלופות האלה נוגעת למערכת היחסים שבין האגודה לרמ"י. בקשר לכך נטען כי מן הבקשה לא ניתן להבין מדוע לא ניתן לפעול באחת משתי החלופות האחרות שנזכרו במכתב, אשר לכל אחת מהן יש רק השלכה עקיפה, אם בכלל, על המחלוקת שבין המבקשים לרמ"י המתבררת בגדר התביעה. בקשר לכך נטען גם כי הגם שאחת החלופות שהוצעו מצריכה, לעת הזו, ויתור מצד האגודה על השטח הדרוש להקמת גן הילדים, ואף שייתכן שהמבקשים חוששים מיצירת מצב בלתי הפיך, אין מניעה מלהבטיח את זכותם להשבת המצב לקדמותו אם וכאשר הם יזכו בתביעה.
6. המשיבות טענו שטענות האילוץ והמניע הפסול הן חסרות יסוד. ראשית, מפני שהחלופה השנייה שעליה הצביע מכתבו של מנהל המחוז מיום 17.6.13 (שאליה אתייחס להלן) מבוססת על החלטות מועצת מקרקעי ישראל מס' 834 (משנת 1998) ומס' 1077 (משנת 2006), ולכן די בחלוף הזמן כדי לשמוט את הקרקע מתחת לטענת האילוץ. המשיבות הוסיפו וטענו שלמעשה מדובר בעתירה לצו עשה זמני, שהוא סעד חריג ויוצא דופן אשר ככלל ניתן במשורה, ובנסיבות העניין אין לתיתו שכן הוא נועד לכפות על רמ"י הכרה בזכויות המבקשים המהוות את ליבת המחלוקת בתביעה העיקרית.
7. המשיבות טענו גם שמכתב רמ"י לראש המועצה נשלח כבר ביוני 2013 ולא ניתן הסבר להגשת הבקשה הדחופה בחודש מרץ 2014, ולכן, גם מטעמי שיהוי, יש לדחות את הבקשה. יצוין עוד שבדיון שהתקיים ביום 19.3.14 הגישו המשיבות העתק של החלטת מועצת מקרקעי ישראל 1311 מיום 31.12.13, שכמסתבר סעיף 1.3.1 שלה מסדיר את העניין שעליו נסבה הבקשה, היינו הסדרת הזכויות בנוגע לשטח שייעודו הוא לצורכי ציבור.
8. בתשובה לתשובה נטען כי תכלית הבקשה היא למנוע פגיעה במבקשים הטוענים בתביעה העיקרית לקיומן של זכויות היסטוריות, ולכן יש לראות בבקשה משום שמירה על המצב הקיים ביום הגשת התובענה, העלול להשתנות אם לא יינתן הסעד הזמני. עוד נטען כי עמדת רמ"י, שלפיה יכולה האגודה לוותר על השטח המיועד להקמת גן הילדים תוך שמירה על זכויותיה למקרה שהתביעה תתקבל, איננה מעשית, שכן אם השטח ייצא מרשותה של האגודה יהיה קשה לפעול להחזרתו. עוד נטען כי טענות המשיבות, המבוססות על החלטות מועצת מקרקעי ישראל מס' 834 ו-1077, הן חסרות יסוד. בנוסף נטען כי על פי הפסיקה דין חוזה משבצת כדין חוזה חכירה לדורות, וגם מטעם זה אין לקבל את עמדת רמ"י המשתקפת מן המכתב למועצה מתאריך 17.6.13.

דיון

1. בפתח הדברים ראוי להבהיר את טיבה של תביעת המבקשים כנגד המשיבות, הבהרה שלדעתי נחוצה על מנת להבין מקצת מן הקשיים שמעוררת הבקשה, שאליהם התייחסתי בפתח החלטתי מיום 5.3.14 שם ציינתי, בין השאר, את ספקותיי אם ניתן בכלל, בגדר התובענה העיקרית, לתת בידי המבקשים את הסעד הזמני הנעתר בבקשה.
2. בתובענה העיקרית עותרים המבקשים לשורה של צווים הצהרתיים ובהם, בין השאר, הצהרה שזכויותיהם של המבקשים הן זכויות קנייניות הקרובות לבעלות ועולות כדי חכירה לדורות המתחדשת לצמיתות אחת ל-49 שנים וחוזר חלילה (סעיף 299 לתביעה), הצהרה שמקרקעי המבקשים כוללים 92 נחלות בנות כ-100 דונם כל אחת (סעיף 300 לכתב התביעה), הצהרה כי שיעור השתתפות המבקשים ברכישת מקרקעי כפר חסידים עולה כדי היוון מלא (קרי: 91%) של הקרקע כולה (סעיף 304.3 של כתב התביעה) ועוד. מטעמים שונים, שאין זה המקום לפרטם, לא התקדם בירור התובענה אל מעבר לשלב קדם המשפט, אולם לדעתי אין בכך כדי לשנות את המסקנה שהסעד הזמני שהמבקשים עותרים לו אינו קשור במישרין לתובענה ועובדה זו, כשהיא מצטרפת לשיקולים אחרים, חורצת את גורל הבקשה לשבט.
3. תקנה 362(א) לתקנות סדר הדין האזרחי תשמ"ד–1984 ("התקנות") תולה את מתן הסעד הזמני במספר תנאים, ובהם התנאי שבית המשפט ישתכנע בקיומה של עילת התובענה ובקיומם של שאר התנאים המפורטים בפרק כ"ח של התקנות. ראויה לציון גם הגדרת סעד זמני בתקנה 1 לתקנות הקובעת כי סעד זמני הוא "סעד שניתן להבטחת קיומו של ההליך, או ביצועו היעיל של פסק הדין, לרבות צו עשה, צו לא תעשה, עיקול... וכל סעד אחר שבית המשפט ייתן, בנסיבות העניין, לפי הוראות פרק כ"ח". המחבר א' גורן בספרו "סוגיות בסדר דין אזרחי", מהדורה תשיעית (2007) ("גורן") מציין כי "רוב הסעדים הזמניים, לסוגיהם השונים, בין שמדובר בצו מניעה, בצו עיקול או בצו עיכוב יציאה מהארץ, מיועדים, בעיקר לשמירת המצב הקיים (סטטוס קוו), העלול להשתנות אם לא יינתן הצו הזמני. לפיכך, מוגשת העתירה לסעד זמני לצורך הקפאת המצב, שהיה קיים עובר להגשת התובענה. הענקתו של סעד זמני נועדה לשמור על המשך קיומה של מערכת הנסיבות השוררת בעת הגשת התובענה, שאם לא כן, עלול הנתבע לנצל לרעה את תקופת הביניים שעד למתן פסק הדין בתובענה" (עמ' 503). בהמשך מציין המחבר כי "מטרתם העיקרית של סעדים זמניים היא לשמור על המצב הקיים. נוכל איפוא לומר, באופן משתמע, כי במקרים חריגים בלבד ייתן בית המשפט סעד זמני שיהיה בו משום שינוי המצב הקיים" (עמ' 504). במקום אחר מציין המחבר כי "אין מקום ליתן סעד זמני אלא, ובעיקר, ככלי עזר לקיום ההליך העיקרי ולהצלחת מימושו של הסעד העיקרי, הוא הסעד הקבוע... אין מקום ליתן צו ביניים, שאין בו כדי להבטיח את מימושו של ההליך העיקרי. אין מקום ליתן צו זמני (או צו ביניים אחר), אלא בצמוד לתובענה שהוא בא לשרת" (עמ' 514).
4. על רקע דברים אלה אין קושי להגיע למסקנה שבהיבט הדיוני לא ניתן להיעתר לבקשה, שכן לא יכולה להיות מחלוקת שהסעד המבוקש לא נועד לשמור על מצב קיים, ומעבר לכך – וחשוב מזאת – הוא לא נועד להבטיח את מימושו של ההליך העיקרי, ודומה כי ההפך הוא הנכון. המצב הקיים הוא שקיימת מחלוקת בין המבקשים למשיבות בנוגע לטיב זכויותיהם במקרקעי האגודה בכלל והמקרקעין בפרט, והסעד הזמני המבוקש הוא צו עשה המיוסד על עמדת המבקשים בתובענה, עמדה שטרם התלבנה די הצורך.
5. גם בהיבט של טיב הסעד הזמני לא ניתן לקבל את טענות המבקשים. כמצוטט לעיל מספרו של גורן, רק במקרים חריגים ויוצאי דופן יינתן צו עשה זמני (ראו גם בספרו בעמ' 527, וכן רע"א 7477/13 גלריה עדן בע"מ נ' דגנית בלכנר פלד (3.12.13)).
6. אולם לא רק מנימוקים דיוניים אין מקום להיעתר לבקשה, כי אם גם לגופם של דברים. לעניין זה יש לשוב ולעיין במכתב רמ"י לראש המועצה מיום 17.6.13, שממנו ניתן ללמוד, ועל כך אין מחלוקת, שהועלו בפני המועצה שלוש חלופות לפתרון הבעיה שעליה נסבה הבקשה, היינו ייעוד קרקע לצורכי הקמת גן הילדים. החלופה הראשונה שהועלתה הייתה שרמ"י תקצה את הקרקע לצורך הקמת גן הילדים, בתנאי שהאגודה תוותר עליה. החלופה השנייה שהועלתה הייתה שהאגודה תקבל אישור להחכרת משנה של הקרקע למועצה אם יהיה בידה הסכם חכירה לדורות (ואין מחלוקת שנושא זה הוא אחד מאלה העומדים לדיון בתובענה העיקרית), והחלופה השלישית הייתה שהמועצה תפקיע את הקרקע הדרושה לצורך הקמת גן הילדים באמצעות הוועדה המקומית ועל פי ההליך המתאים בחוק התכנון והבנייה תשכ"ה–1965. בעניין זה טענו המשיבות, וטענתן מקובלת עליי, שלא ניתן למצוא בטענות המבקשים כל הסבר לכך שהחלופה הראשונה או השלישית אינן ישימות, ולא ניתן להיזקק להן על מנת לפתור את הבעיה, ומצדי אוסיף שבהינתן טענות המבקשים בדבר הצורך הדחוף למצוא פתרון, קשה לראות מדוע לא שקלו המבקשים איזה מן החלופות הראשונה או השלישית. מעבר לכך, לא ניתן גם הסבר מניח את הדעת מדוע מצאו המבקשים לנכון לעמוד דווקא על החלופה השנייה, שעל פי טיבה היא כרוכה בעניין העומד לבירור בתובענה, ומשמעותה היא – כטענת המשיבות – עתירה למתן צו עשה זמני.
7. המסקנות שאליהן אני מגיע מייתרות את הצורך לדון בשאר טענות הצדדים, אולם מצאתי לנכון להוסיף, גם אם בבחינת מעבר לדרוש, שטענת המבקשים המיוסדת על פסק הדין בת"א 51479-11-10 מצליח מושב עובדים להתיישבות שיתופית בע"מ נ' החברה הלאומית לדרכים בישראל בע"מ (2.11.11) איננה מבוססת די הצורך, ועיון בפסק הדין מעלה ספק אם בכלל יש בו תמיכה לטענותיהם. באותו עניין נפסק שלעניין הזכות לפיצוי בשל הפקעת מקרקעין, זכותו של מושב בעל חוזה משבצת קרובה במהותה לזכויות חוכר לדורות. אלא שפסק דין זה ניתן על רקע המחלוקת בין בעל הזכות מכוח חוזה משבצת לבין צד שלישי, שהפקיע את הקרקע, ומן הנאמר בפסק הדין לא ניתן לדעתי להסיק דבר למקרה שהמחלוקת היא בין הצדדים הישירים לחוזה המשבצת. מעבר לכך, ולא פחות בחשיבותו, מן החומר שהוגש עולה שחוזה המשבצת האחרון שנחתם בין האגודה לבין רמ"י הגיע לקצו ביום 31.8.09, וכי מאז היו פניות מצדה של רמ"י לאגודה לחדש את החוזה, ואף על פי כן הדבר לא נעשה. ייתכן שסיבת הדבר היא קיומו של הסכסוך המתברר בתיק זה, וייתכן שהסיבה היא אחרת, על כל פנים המצב העובדתי והמשפטי הוא שכיום זכויותיה של האגודה צריכות להיקבע על יסוד חוזה משבצת שתוקפו לא הוארך, והתקשיתי לקבל את הטענה שיש לראות בחוזה זה בסיס למתן סעד זמני כה מרחיק לכת, כנעתר בבקשה.
8. לסיום אוסיף כי נראית לי טענת המשיבות שאם תיבחר החלופה הראשונה שהוזכרה במכתב מיום 17.6.13, ניתן להבטיח את זכויות המבקשים להשבת המצב לקדמותו, אם וכאשר יזכו בתובענה. טענת המבקשים בגדר התשובה לתשובה שהצעה זו אינה ישימה נראית בעיניי סתמית, וגם בכך מצאתי טעם לדחיית הבקשה.

הבקשה נדחית.

המבקשים ישלמו למשיבות שכר טרחת עורכי דין בסכום של 5,000 ₪.

ניתנה היום, כ"ג אדר ב תשע"ד, 25 מרץ 2014, בהעדר הצדדים.

הוקלד על ידי זיו הרמלין