תביעה כספית-חוזית שהגיש התובע נגד הנתבעים על סך של 99,963 ₪.

התובע בעל זיכיון להפעלת דוכן לממכר מזון בקניון "הקריון" שבקרית ביאליק, ניהל עסק לממכר פיצה כאשר בתוך עסקו הוא, ניהל גם דוכן משנה לו קרא "ניו-גריל". שני העסקים הופרדו בדלת פנימית ביניהם.

התובע השכיר לנתבעים את דוכן המשנה (להלן: "המושכר" או "דוכן המזון"), כפי שיפורט להלן. התביעה היא בגין סכומי כסף שונים, המגיעים לו לטענתו עבור התקופה בה פעלו הנתבעים במושכר.

העובדות:

הנתבע 1 שכר את דוכן המזון בשכירות משנה מאת התובע בהתאם להסכם שכירות מיום 15.5.05 (להלן: "הסכם השכירות") ואף ערך שיפוצים במושכר לשם הכשרתו כבית עסק.

בהתאם לקבוע בהסכם השכירות התחייב הנתבע 1 לשלם לתובע סך של 500$ לפי שער יציג ביום התשלום בצירוף מע"מ וזאת בנוסף להתחייבות הנתבע 1 לתשלום ההתחייבות החוזית שחויב התובע לשלם לחברת מליסרון בע"מ שהנה הבעלים של הקריון.

הנתבעים 2 ו – 3 שכרו את דוכן המזון, בשכירות משנה, בהתאם להסכם שכירות מיום 15.8.05.

לצורך הפעלת דוכן המזון רכשו הנתבעים 2 ו – 3 מאת הנתבע 1 את כלל הציוד אשר היה במקום בסכום כולל של 140,000 ₪ ובנוסף השקיעו סכומים נוספים לשיפוץ המקום.

ביום 8.2.10 ניתן פסק דין בהיעדר הגנה כנגד הנתבע 3 על ידי כבוד הרשמת גילה ספרא ברנע.

טענות הצדדים:

עיקר טענות התובע:

1. התובע טוען כי ביום 15.1.06 הנתבע 1 נטש את המושכר ללא כל הודעה מוקדמת, כשהוא משאיר אחריו חובות שלא שולמו על ידו בניגוד לתנאי הסכם השכירות ובכללם סעיף 4 להסכם זה.
2. התובע טוען כי הצדדים פנו אל יוסי פרי, מנכ"ל הקריון, אשר שימש כבורר בהתאם לקבוע בהסכם השכירות, אך המחלוקת נותרה בעינה.
3. התובע טוען כי כתוצאה מהפרת ההסכם על ידי הנתבע 1 נותרו הנתבעים חייבים לתובע, ביחד ולחוד, סך של 69,987 ₪ המשוערכים ביום הגשת התביעה לסך של 99,963 ₪.

עיקר טענות הנתבע 1 והמודיע:

1. הנתבע 1 טוען כי לאחר שראה כי העסק אותו ביקש לנהל במושכר נשוא התובענה אינו מצדיק את עצמו, הודיע בראשית חודש יולי 2005 לתובע ולהנהלת הקריון, כמחויבותו על פי סעיף 4 להסכם השכירות, על כוונתו לסיים את מערכת היחסים העסקית עם התובע, להחזיר לידיו את המושכר ולהביא חוזה השכירות לקיצו.
2. ביום 15.8.05, בהסכמת התובע, עזב הנתבע את המוזכר והחזיר החזקה בו לתובע וזמן קצר לאחר מכן העביר התובע את החזקה במושכר לנתבעים 2 ו – 3. ביום זה, נערכה החזרת החזקה לידי התובע במעמד הצדדים, במשרדו של מנהל הקריון, וזמן קצר לאחר מכן נחתם הסכם שכירות חדש בין התובע לנתבעים 2 ו - 3.
3. הנתבע 1 טוען כי התובע והנתבעים 2 ו – 3 חתמו על הסכם השכירות, עוד ביום 15.8.2005, בסמוך לאחר שהתובע קיבל בחזרה את החזקה במושכר לידיו מהנתבע 1, במשרדו של מר יוסי פרי, מנכ"ל הקיריון. בפגישה זו הנתבע 1 פרע ושילם את כל החיובים והחשבונות שנטל על עצמו.
4. הנתבע 1 טוען כי מילא אחר כל מחויבויותיו כלפי התובע וכלפי הנהלת הקריון (חברת מליסרון בע"מ) ואף הפקיד בידיו 3 המחאות על סך 500$ כל אחת, לתשלום דמי השכירות, בגין שלושת חודשי השכירות הראשונים, אלא משהתברר כי קיימות בעיות בטיחותיות והמושכר אינו ניתן להפעלה, הוסכם בין התובע ובין הנתבע 1 כי הנתבע 1 ישקיע את כל הנדרש להשכרת המושכר ולצורך כך התובע החזיר לנתבע 1 את שלוש ההמחאות.
5. הנתבע 1 טוען כי הצדדים פנו למר יוסי פרי למטרת גישור אך זה לא צלח, מר פרי לא היה בורר ולא נתבקש לנהל בוררות כלשהי בין הצדדים.
6. הנתבע 1 תבע את הנתבע 2 תביעת צד ג', לפיה הוא זכאי מאת הנתבע 2 לפיצוי ו/או שיפוי בגין כל סכום אשר ייפסק כנגדו בתביעה זו.

עיקר טענות הנתבע 2 והצד השלישי:

1. הנתבע 2 טוען להיעדר יריבות בינו לבין התובע וכי כתב התביעה נעדר בסיס משפטי ועובדתי אשר יש בו להקים חבות כלשהי של הנתבע כלפי התובע.
2. הנתבע 2 טוען כי התובע מודה בכתב תביעתו כי אינו מכיר כלל את הנתבע 2 וכי התובע עצמו לא טוען כי קשר עצמו ביחסיים חוזים עם הנתבע 2 ולא הוכיח קיומם של יחסיים חוזיים בינו לבין הנתבע 2.
3. הנתבע 2 טוען כי ביום 15.8.05 נוצרו יחסיים חוזיים בין הנתבע 1 לבין הנתבע 2 למטרת שכירות דוכן מזון ובתמורה שולמו לנתבע 1 סך של 140,000 ₪ עבור הציוד וזכויות ההפעלה. התובע לא היה חלק מהסכם זה.
4. הנתבע 2 טוען כי הפעיל עסק זה במשך כ – 5 חודשים, עד ליום 15.1.06.
5. הנתבע 2 טוען כי שילם את כל המתחייב על פי ההסכם לנתבע 1 ולחברת מליסרון בע"מ (מנהלי הקריון) וכל חוב אשר נטען על ידי התובע הנו החוב של הנתבע 1.
6. הנתבע 2 טוען כי לאחר עזיבתו את המושכר השאיר במקום ציוד והוא שומר על זכותו להגשת תביעה שכנגד עבור שווי הציוד.
7. הנתבע 2 טוען כי התובע צירף לכתב תביעתו חשבוניות כגון ארנונה וחברת אמישרגז עבור כל שטח דוכן המזון ולא עבור החלק היחסי הקטן שהושכר משטחו של דוכן המזון.
8. בכתב הגנתו בתביעת צד ג', טוען הנתבע 2 כי לצורך עריכת הסכם השכירות בינו ובין התובע, הנתבע 1, הנתבע 3 והנהלת הקיריון, נפגשו הצדדים ביום 14.8.05 במשרדי הקריון במטרה לחתום על העברת הזכויות לשימוש במושכר לידי הנתבע 2 והנתבע 3.
9. הנתבע 2 טוען כי היה מוכן להיכנס בנעליו של המודיע בכל הקשור לחיובים אשר יחויב על ידי הנהלת הקריון ו/או חברת מליסרון, בהקשר לשכירות הדוכן בו הפעיל את עסקו, החל מתאריך 1.9.05, כפי שמצוין בהסכם אשר נערך בין כל הצדדים.
10. הנתבע 2 טוען כי לחתימתו על הסכם השכירות אין כל נפקות משפטית לא כלפי התובע ולא כלפי כלי עלמא שכן לא ערך כל הסכם בכתב לא עם התובע ולא עם הנתבע 2.
11. הנתבע 2 טוען כי לכל היותר, חתימתו על גבי הסכם השכירות יכולה להעיד כי עליו לשלם לתובע סך חודשי של 500$ בתוספת מע"מ בעבור השימוש בגז אך אין בחתימתו על ההסכם כדי ליטול על עצמו את חובות העבר בהם חב הנתבע 2 לתקופה שטרם התאריך 1.9.05.
12. הנתבע 2 טוען כי אף התובע בסעיף 11 לתצהיר עדותו הראשית מציין כי חלק ניכר מן הסכומים מתייחסים לתקופה שלפני 1.9.05, תקופה אשר לנתבע 2 אין כל התחייבות שהיא.

דיון והכרעה:

אומר כבר עתה כי דין התביעה להידחות. לצערי לא ניתן לסמוך על דבריו של התובע ולקבוע ממצאים עובדתיים על פי טענותיו. עדות התובע לא מהימנה וזו בלשון המעטה, ורווית סתירות כפי שאפרט להלן.

חוסר אמינותו של התובע מתבטאת ביתר שאת בעדותו בפני מיום 26.1.11, עת העיד כי השליך את הציוד השייך לנתבע 2 "...אני זרקתי את זה לפני שנה" (ראה: עמ' 15 לפרוטוקול, שורות 13-20).

אלא שבהתאם לבקשת ב"כ הנתבע 2, ניתן צו המאפשר לאחרון לחפש במחסני התובע את הציוד השייך לנתבע 2. המדובר בציוד שרכשו הנתבעים 2 ו – 3 מהנתבע 1 בסך של 140,000 ₪, ציוד אשר נתפס על ידי התובע.

התובע ניסה להתחמק וטען כי אין בחזקתו כל ציוד השייך לנתבע 2, אך לבסוף פתח התובע את אחד ממחסניו שם נמצא חלק מהציוד של הנתבע 2. לאחר שנודע במקרה לב"כ הנתבע 2 כי לתובע מחסן נוסף, שוב נתבקש התובע לפתוח מחסן זה, אך התובע הכחיש קיומו של מחסן נוסף ורק לאחר שב"כ הנתבע 2 איים כי יפנה למשטרה, הואיל התובע לפתוח את המחסן הנוסף והתובע נתפס שוב באי-אמירת אמת שכן כלל ציודו של הנתבע 2 נתגלה במחסן זה.

אך בכך לא תם עניין זה. התובע סירב למסור את הציוד לנתבע 2, ורק לאחר החלטת בימ"ש המחייבת את התובע להשיב את הציוד, הואיל האחרון למסור את הציוד, אלא שחלק מהציוד אשר נתגלה במחסן על ידי ב"כ הנתבע 2 נעלם ולא הושב לנתבע 2 ושוב הוגשה בקשה לביהמ"ש, מיום 31.6.11 בה פורט הציוד אשר טרם הושב.

ב"כ התובע לא טרח להשיב לבקשות בעניין החזרת הציוד ולא אזכר עניין זה בסיכומיו כאילו לא היה ולא נברא.

אני רואה התנהגות זו של התובע בחומרה רבה ואני סבורה כי יש בכך כדי ללמד על חוסר תום ליבו ואי מהימנותו של התובע. לא למותר לציין, שהתנהלות זו גובלת בפלילים.

אולם בכך לא סגי, חוסר מהימנות התובע מתבטאת אף בכך שלאורך כל כתבי טענותיו, טוען התובע כי הנתבע 1 לא הודיע לו על סיום ההתקשרות וכי המושכר ננטש על ידו מבלי לשלם את החובות, כך לדוגמא בסעיף 4 לתצהיר עדותו הראשית טוען התובע כי "ביום 15.1.06 - 6 חודשים לפני תום תקופת השכירות – ננטש הדוכן ללא כל הודעה מוקדמת, ותוך השארת חשבונות לא משולמים שהיו אמורים להיות משולמים ע"י פיבר בהתאם להסכם".

במהלך חקירתו הנגדית העיד התובע שוב ושוב כי לא ידע על הודעת הנתבע 1 באשר לסיום השכירות ועל כניסת שוכרים חדשים במקומו וכי לא נערכה כל פגישה בינו ובין התובע במשרדו של מנכ"ל הקריון, יוסי פרי ז"ל לעניין סיום ההתקשרות (ראה עמ' 6 לפרוטוקול, שורות 11-12, עמ' 8 לפרוטוקול, שורות 11-12).

בעמ' 9 לפרוטוקול, שורות 17-20 העיד התובע כך:

"ש. עדי פיבר הודיע לך בחודש יולי 2005 שהוא רוצה לעזוב באוגוסט.

ת. לא. אני ידעתי אחרי שהוא חתם חוזה, אחרי שהוא מכר לגלעד את העסק. אני לא ידעתי

מזה. אחרי שנודע לי על המכירה, בא גלעד אחרי שחתם איתם, אני חשבתי שהוא עובד

שלו. הוא מכר לו את הציוד ב – 140,000 ₪".

אלא שממכלול הראיות אשר הוצגו בפניי עולה כי הנתבע 1 הודיע לתובע כבר בחודש יולי 2005 כי הוא אינו מעוניין להמשיך את ההתקשרות עמו שכן העסק לא הצליח להניב רווחים והנתבע 1 אף דאג כי הנתבעים 2 ו – 3 ישכרו את דוכן המזון במקומו וכל זאת באישורו של התובע.

על רצונו של הנתבע 1 לעזוב את המושכר כבר בחודש יולי 2005 ניתן ללמוד מהאמור בסעיף 9 לתצהיר עדותו הראשית של הנתבע 2 אשר העיד כי בחודש יולי 2005 פנה אליו הנתבע 3 והציע לו להיכנס עימו בשותפות בהפעלת דוכן מזון בקריון.

עדותו הסדורה והמהימנה של הנתבע 2 מחזקת את טענת הנתבע 1, כי הסכם השכירות בין התובע לנתבע 1 הגיע לידי סיום, כאשר העיד בפני כי הוא ושותפיו נכנסו לדוכן המזון במקומו של הנתבע 1 במטרה להרוויח כסף (ראה: עמ' 36 לפרוטוקול, שורות 15-19):

"ש. אתה מסכים איתי שפה, בהסכם הזה, אתה חתמת שאתה נכנס בנעליו של עדי, מול ד"ר

נעמה?

ת.אני לא חתמתי שאני בא בנעליו, חתמתי שאני מתחיל לעבוד ומרוויח כסף. אני הייתי בחור צעיר, בן 26, בדיוק עברתי תאונת אופנוע ואז שיקמתי את עצמי והתחלתי את העסק הזה. ידעתי שאני אקח כסף ואתחיל לעבוד בו כדי להרוויח כסף"

לצד עדויות אלו, עומד הסכם השכירות החדש (המצ"ב כנספח ג' לכתב התביעה) של הנתבע 1 עם הנתבעים 2 ו – 3 המהווה למעשה את הסכם השכירות המקורי בין התובע לנתבע 1, תוך ציון העובדה, בכתב יד, כי הנתבעים 2 ו - 3 באים "במקום" הנתבע 1 וכי שינוי זה ייכנס לתוקפו מיום 15.8.05.

אמנם עסקינן בהסכם שכירות אשר נחתם בין הנתבע 1 לנתבעים 2 ו – 3 אך ללא ספק כניסת השוכרים החדשים (הנתבעים 2 ו – 3) במקומו של הנתבע 1 נעשתה בידיעתו של התובע: עסקינן במושכר הצמוד לעסק הפיצה של התובע, התובע לא הכחיש כי ראה שלט חדש של עסק חדש במקום השלט של הנתבע 1 (עמ' 5 לפרוטוקול, שורות 19-20) התובע לא הכחיש כי במקום נערך שיפוץ לאחר כניסת השוכרים החדשים – הנתבעים 2 ו – 3, לצורך התאמת המושכר לעסק החדש (עמ' 10 לפרוטוקול, שורות 23-28) התובע לא הכחיש כי נרקמו יחסים חבריים בינו ובין הנתבע 2 וכי נוהלו בניהם שיחות (עמ' 13 לפרוטוקול, שורות 20-23).

אני סבורה כי יש בראיות חיצוניות אלה, בנוסף לעדויות הנתבעים, להוכיח כי התובע היה ער להחלפת השוכרים בדוכן המזון ואף היה בקשר חברי עם השוכר החדש – הוא הנתבע 2 וטענתו כי לא ידע על החלפת השוכרים מעידה שוב על חוסר מהימנותו.

זאת ועוד, איני מאמינה לתובע כי לא נתקיימה פגישת סיכום ההתקשרות, בינו ובין הנתבע 1 במשרדו של מנכ"ל הקריון, יוסי פרי ז"ל.

בחקירתו הנגדית העיד התובע כך (עמ' 9 לפרוטוקול, שורה 28 ועמ' 10 לפרוטוקול שורה 1):

"ש. אתה ההיית בישיבה שבה היה מר פיבר ומר ברקוביץ אצל יוסי פרי ואז עשית את

החלפת הבעלים.

ת. לא ההייתי בפגישה אצל יוסי פרי שבה דיברו על החלפת בעלות".

הנתבע 1 העיד בפני כי נערכה פגישה בה נכחו התובע, יוסי פרי ז"ל (מנהל הקריון), וגידי ברקוביץ אשר הפעיל את המקום מטעם הנתבע 1 וכי מטרת הפגישה הייתה סיכום סיום השכירות (ראה: עמ' 23 לפרוטוקול, שורות 1-10).

חיזוק לעדות זו ניתן למצוא בעדותו של העד גידי ברקוביץ (להלן: "ברקוביץ"), אשר הפעיל את העסק במושכר, מטעם הנתבע 1. ברקוביץ העיד בפני כי נכח בפגישה עם מנכ"ל הקיריון, הנתבע 1 והתובע (עמ' 30 לפרוטוקול, שורות 29-31).

באשר למטרת הפגישה העיד ברקוביץ כך (עמ' 31 לפרוטוקול, שורות 5-8):

"ת....מטרת הפגישה הייתה לעשות תיאום מול הנהלת הקריון לגבי העזיבה והתנאים של

העזיבה. מבחינה טכנית.

ש. סוכם תאריך בו יעזוב עדי את המושכר?

ת. 15.8.

לשאלת ב"כ התובע מה סוכם עם המנכ"ל בפגישה זו ענה ברקוביץ כי סוכם "שאנחנו עוזבים את המקום והעניין הטכני שצריך להשאיר את המקום נקי" (עמ' 31 לפרוטוקול שורה 13).

בהמשך, העיד ברקוביץ כי קודם לעזיבת המושכר על ידי הנתבע 1, נערכו קריאות מונה על ידו ובנוכחותו של התובע וקריאות המונה הללו נעשו לשם סגירת החשבון של התובע עם הנתבע 1 (ראה: עמ' 33 לפרוטוקול, שורות 18-20 ועמ' שורות 1-2).

עדותו של הנתבע 2 מחזקת את עדותם של הנתבע 1 וברקוביץ, שכן הנתבע 2 העיד בפני כי התובע ידע כי במקומו של הנתבע 1 נכנסו הנתבעים 2 ו – 3 (ראה: עמ' 36 לפרוטוקול, שורות 13-14):

"ש. אחרי שחתמת, הודעת לד"ר נעמה שחתמת על חוזה השכירות הזה?

ת. הוא ידע. הוא היה רואה אותי כל יום עובד בלילה. הוא בירך אותי."

משכך, אני קובעת כי הנתבע 1 מימש את זכותו על פי סעיף 4 להסכם השכירות וסיים את ההתקשרות עם התובע, לאחר שמצא שוכרים אחרים למושכר אשר באו במקומו.

אין כל ספק, כי במושכר נפתח עסק חדש, על דעת התובע ובאישורו, המנוהל על ידי הנתבע 2 ושותפיו. ממועד העברת שכירות המשנה לנתבעים 2 ו – 3 (15.8.2005) הסתיימה ההתקשרות בין התובע לנתבע 1, וברי כי במידה וכטענת התובע, אכן קיימים חובות כלשהם בגין המושכר, אשר לא שולמו על ידי מי מהנתבעים, אין האחד חב בחובותיו של השני.

האם הנתבעים 1 ו – 2 חייבים לתובע סך של 99,963 ₪ בגין התקופה בה שכרו את דוכן המזון?

הנתבע 1 העיד בפני כי שילם לתובע סך של 500$ מראש לתשלום דמי השכירות בגין שלושת החודשים הראשונים ומאחר והתברר כי עלויות שיפוץ המושכר הינן גבוהות החזיר התובע את שלוש ההמחאות לנתבע 1 ואלו נקרעו.

להוכחת טענתו, צירף הנתבע 1 העתק ההמחאות שבוטלו על ידו.

אף הנתבע 2 העיד בפני כי דאג לשלם לתובע מדי חודש, דמי שכירות בסך 500$ וכי התובע היה קונה עיתון ומראה לו את שער הדולר והנתבע 2 היה משלם לו סך זה במזומן מהקופה (עמ' 36 לפרוטוקול, שורות 20-24).

במסמך סיכום התחשבנות שנכתב על ידי התובע ולא הוכחש על ידו (צורף כנספח "ד" לתצהיר עדותו הראשית של הנתבע 2 ) ציין התובע כי לנתבע 2 נותר חוב בסך של 29,500 ₪ ואני סבורה כי ניתן לראות במסמך זה הודאת בעל דין באשר לגובהו האמיתי של החוב. אלא שהתובע לא הוכיח בתביעתו אף קיום חוב זה שכן החשבוניות עליהם הוא מסתמך להוכחת טענותיו מתייחסות לעסק הפיצה בכללותו ולא למושכר ולשימושים שנעשו במושכר בפרט.

במאמר מוסגר אציין כי מהתנהלות התובע כפי שעלה מהראיות, נראה כי הוא ניסה לנצל את תמימותו של הנתבע 2 ואת חוסר ניסיונו בעסקים, ולכפות עליו לשלם תשלומים נוספים – אך כאמור לעיל, התובע לא הוכיח כי עסקינן בתשלומים השייכים לחובות אשר נבעו מהמושכר עצמו.

משמצאתי, כי עדותו של התובע אינה מהימנה, לא ניתן לקבוע כי מי מהנתבעים חב לו סכום כלשהוא.

התביעה נדחית.

התובע ישלם לנתבע מס' 1 הוצאות המשפט ושכ"ט עו"ד בסכום כולל של 12,500 ₪.

לנתבע מס' 2 ישלם התובע הוצאות המשפט ושכ"ט עו"ד בשיעור 20,000 ₪. סכום זה כולל הוצאות גם בגין ההליך שנאלץ הנתבע 2 לנקוט על מנת לקבל חלק מהציוד אשר התובע החביא במחסניו, כמתואר לעיל.

ניתן היום, כ"ו טבת תשע"ג, 08 ינואר 2013, בהעדר הצדדים.