רקע והתביעה שלפניי

1. לפניי תביעה כספית בסך של 500,000 ₪ שהגישה התובעת בעילה על פי חוק איסור לשון הרע התשכ"ה - 1965, (להלן : "החוק").
2. במועדים הרלוונטיים לתביעה כיהנה התובעת מנהלת בבית הספר חוגים בחיפה (להלן : "בית הספר"), כשהנתבע עבד בבית הספר כמורה לחינוך גופני.
3. במסגרת תפקידה הניהולי, התלוננו בפניה תלמידים מכיתה ז' כנגד הנתבע, על כך שהנתבע תקף אותם.
4. על פי הנטען על ידי התובעת, בהנחיות משרד החינוך, ריכזה התובעת את התלונות וידעה את הורי המתלוננים אודות המקרה. בעקבות זאת, הנתבע הועמד לדין פלילי, והואשם ב- 5 עבירות שונות של תקיפה בנסיבות מחמירות של קטין חסר ישע.
5. בסוף ההליך הפלילי, הנתבע זוכה מהמיוחס לו וזאת מחמת הספק.
6. בסמוך למועד פתיחת החקירה בעניינו של הנתבע, הוחלט במשרד החינוך על השעייתו מתפקידו בבית הספר.
7. על פי הנטען בכתב התביעה, במהלך תקופה זו, בין התלונה לבין החקירה וההעמדה לדין, הטיח הנתבע בתובעת דברים קשים בין כותלי בית הספר, כך שביום 08.06.2003, הפנה הנתבע אל עבר התובעת דברים קשים באומרו :"את מדברת עליי בכל מיני מקומות כאילו אני משתין על התלמידים, אבל אני יודע שאת מזדיינת עם השוטר". עוד באתו יום, במזכירות בית הספר, אמר הנתבע בנוכחות סגל המורים ומזכירה על התובעת : "החוקר במשטרה שאל אותי אם היא מזדיינת טוב, ושהיא מזדיינת על מנת שתוכל להתלונן במשטרה".
8. עוד נטען בכתב התביעה כי נוסף לכל אלה התבטא הנתבע קשות ואמר : "בחקירה החוקר שאל אותי אם המנהלת מזדיינת טוב, והכוונה של החוקר הייתה אם המנהלת רוצה להתלונן עליו בגלל הזיונים ". לטענתו נאמר כביכול מפי החוקר : "האם המנהלת ניצה טל הפסיקה להזדיין עם השוטר לכן החליטה לטפס עליך?".
9. בעקבות דברים וביטויים קשים אלו, הגישה התובעת תלונה כנגד הנתבע במשטרה אך התיק נסגר בנימוק של חוסר עניין לציבור.
10. כנגד הנתבע, התנהל הליך משמעתי בגין ביטויים אלו, במסגרתו הורשע הנתבע ונגזר דינו, על ידי הפקעת 3/4 משכורתו ומתן נזיפה. בית הדין קבע כי הדברים שהפיץ הנתבע בין הרבים, השפילו וביזו את התובעת בעיני הבריות. עוד נאמר : "אף אם בית הדין היה מגיע למסקנה כי אמירות כאמור נאמרו על ידי השוטר במהלך חקירתו של הנאשם, היה בחזרתו של הנאשם על דברים אלה, לנוכח היסוד המשפיל והמבזה שהיה גלום בה בפני המנהלת ואחרים, כדי להוות פרסום לשון הרע כמידת ביטויה בסעיפים 1-3 לחוק לשון הרע".
11. על החלטת בבית הדין, הגיש הנתבע ערעור לבית המשפט העליון, אשר נדחה לאחר שנקבע כי הנתבע פגע בשמה הטוב ובכבודה של התובעת.
12. הנתבע הוסיף והגיש תביעה נזיקית כספית כנגד התובעת בגין ההליך הפלילי שננקט נגדו.
13. בטרם הגישה התובעת את תביעתה, פנתה באמצעות בא כוחה אל הנתבע, בדרישה כי יתנצל על התבטאויותיו ודרשה פיצויים אך דרישתה כמאור לא נענתה. מכאן תביעתה הנזיקית הכספית בגין לשון הרע שהפיץ הנתבע ברבים.

הטענות המועלות בכתב ההגנה

1. במסגרת כתב ההגנה טען הנתבע כי מדובר בתביעה משוללת יסוד בדין. עוד נטען כי ככלל, בית המשפט לא יזדקק לטענות שהן בגדר "זוטי דברים", כאשר אין דרכו של בית המשפט לעסוק בעניינים קלי ערך.

1. התביעה הוגשה נגדו בסמוך להגשת התביעה נזיקית כספית נגד התובעת, בין היתר, בגין לשון הרע, וכחלוף 6 שנים לאחר התבטאויותיו הנטענות.
2. הנתבע חולק על טענת התובעת כי, הושעה מעבודתו בבית הספר בשל ההליך המשמעתי, לדבריו, עבודתו הופסקה בעקבות הוראה ישירה של התובעת ללא קשר להליך המשמעתי ולהליך הפלילי.
3. הנתבע לימד בבית הספר במשך 35 שנים לשביעות רצון מנהליו השונים, כולל התובעת, אם כי בתחילת שנת 2002 החלה התובעת במעשה התנכלות נגדו, כגון קיצוץ בשעות עבודתו והיקף משרתו. לטענתו, מה שעורר את חמתה, פנייתו להסתדרות בעקבות התנהלות זו ביחס להיקף המשרה.
4. הנתבע אינו מכחיש התרחשות אירוע במהלך שיעור בכיתה ז', אם כי לשיטתו, מדובר באירוע שיגרתי, שהתובעת ניצלה נסיבותיו ודרבנה את התלמידים להתלונן במשטרה מבלי למלא אחר הוראות חוזר המנכ"ל ודרכי טיפול במקרים דומים.
5. הנתבע טוען כי, במסגרת שיחה בארבע עיניים עם התובעת, סיפר לה דברים שנמסרו לו על ידי החוקר במסגרת חקירתו במשטרה. לשיטתו אין באמירות אלו בכדי לספק בסיס לתביעה אזרחית.
6. ההרכב שדן בעניינו בבית הדין למשמעת חרג מסמכויותיו, מה גם אין להתעלם מהמסגרת הנורמטיבית השונה מההליך האזרחי עניינו.
7. מוסיף הנתבע, בית המשפט העליון כערכאת ערעור לא התערב בהרשעה ובעונשים שנגזרו עליו.
8. הנתבע שב ומדגיש כי, אין בדברים שנאמרו על ידו משום פגיעה בתובעת ואינם מהווים לשון הרע, לא כל שכן, כאשר מדובר בחזרה על דברי השוטר כפי שנאמרו בחקירה, הוא האמין באמיתות הדברים מבלי שהתכוון לפגוע בתובעת.
9. הנתבע טוען כי הדברים נאמרו בתום לב, כמו כן הוא סומך את ידו על ההגנות שבסעיפים 14-16 לחוק וסעיף 19.
10. התובעת מצידה הגישה כתב התשובה במסגרתו היא זועמת על הדרך שבה הנתבע מתאר את מעשיו וממעיט בערך הפגיעה תוך מפגן התעלמות מהביטויים הקשים בעלי האופי המיני שכוונו לעברה והשפילו אותה בעיני אחרים.

דיון והכרעה

1. ביום 05.11.2015 נשמעו עדויות הצדדים, כאשר מטעם התובעת העידו, היא בעצמה ורס"מ שחר אילן – חוקר המשטרה בתיק הפלילי, ואילו מטעם הנתבע העיד הוא בעצמו.
2. לאחר ששקלתי את טענות הצדדים כפי שבאו לידי ביטוי במסגרת הסיכומים, הנני סבור כי דין התביעה להתקבל כפי שאפרט להלן.
3. הנתבע בכתב ההגנה ובתצהירו אינו חולק על עצם אמירת הביטויים. כל אשר הוא טוען כי אלה נאמרו כחזרה על דברי מר שחר במהלך החקירה שהתנהלה נגדו. בנוסף טוען כי הדברים בחדר המורים נאמרו לתובעת מאחורי מחיצה בדיסקרטיות מבלי שאף אחד שמע.
4. הנתבע במהלך חקירתו הנגדית לעד שחר, הפנה ושאל שאלות שבהן הוא חוזר על תוכן הדברים : "האם נכון שאמרת לי בטלפון והמילים הן מדויקות במוחק שלי 13 שנה. האם נכון שאמרת לי בטלפון מצדי שתכניס את הזין שלך לכוס של ניצה טל ותשפשף. יש משפטים יותר קשים שאמרת לי?" (ראו עמ' 11 ש' 8-10). בהמשך הוא שואל את עד :" האם נכון שאמרת לי מצדי תמשיך לזיין את ניצה טל וזה לא מעניין אותי?" (ראו עמ' 11 ש' 16-17).
5. ואילו בתצהירו מוסר הנתבע בעמ' 3: "בשיחת ברור במשרד החינוך עם יעל יעקבי מפקחת בית הספר ועם יורם טרש המפקח על החינוך הגופני סיפרתי על חקירת השוטר והסברתי שחזרתי על דברי השוטר שנאמרו לי בחקירה שלו.

בנוסף סיפרתי למזכירה זהבה איתה הייתי מיודד שנים רבות על חקירת השוטר אציין שאני סיפרתי בדיוק מה חקר אותי השוטר וכך נכתב גם בתלונתי למח"ש".

1. התובע על כן מודה באמירת הביטויים ואינו מתכחש לעצם אמירתם. בהליך המשמעתי העיד התובע כך:

"השוטר דיבר אלי בצורה בוטה כשהוא מנסה לקשור את האירוע למערכת יחסים אינטימית ביני ובין המנהלת. הוא שאל אותי אם אני עדיין מזיין את המנהלת ניצה טל." (ת/10 עמ' 34 ש' 14 – 15)

בהמשך העיד כך:

"באותו יום סיפרתי למזכירה...על כך שסיפרתי למנהלת מה אמר לי השוטר שהוא חקר אותי." (שם עמ' 35 ש' 11-12)

בנוסף העיד:

"פניתי למפקח וסיפרתי לו." (שם עמ' 34 ש' 32)

1. עולה אם כן, שהנתבע דאג לבשר מעל כל עץ רענן את שנאמר לו לטענתו בחקירה המשטרתית. כל שנותר לי לדון בו אם הביטויים כפי שהם נאמרו מהווים עוולה על פי חוק איסור לשון הרע, והאם עומדות לתובע ההגנות הקבועות בחוק.
2. סעיף 1 לחוק קובע:

"לשון הרע מהי

1.  לשון הרע היא דבר שפרסומו עלול -

(1)  להשפיל אדם בעיני הבריות, או לעשותו מטרה לשנאה, לבוז או ללעג מצידם;

(2)  לבזות אדם בשל מעשים, התנהגות או תכונות המיוחסים לו;

(3)  לפגוע באדם במשרתו, אם משרה ציבורית ואם משרה אחרת, בעסקו, במשלח ידו או במקצועו;

(4)  לבזות אדם בשל גזעו, מוצאו, דתו, מקום מגוריו, מינו או נטייתו המינית.

בסעיף זה, 'אדם' - יחיד או תאגיד".

1. בית המשפט העליון נדרש לפרשנות החלופות בסעיף כנ"ל בעניין אפל וקבע :

"הגדרה בסעיף 1 הנ"ל מורכבת אפוא מארבע חלופות: החלופה הראשונה היא מעין חלופת^-סל רחבת היקף. יש בה כדי לתאר את מהותה של לשון הרע כפרסום העלול לפגוע בשמו הטוב של אדם בעיני אחרים ולפגום בהערכתו בעיני הבריות... שלוש החלופות הנותרות מהוות מקרים קונקרטיים יותר של לשון הרע. בכל ארבע החלופות אין הכרח להוכיח קיומו של נזק, ועל כך מצביע הביטוי "עלול". ודוק, ההגדרה בסעיף 1 לחוק אינה מתנה קיומה של לשון הרע באי^-אמיתות הפרסום. לפיכך עשוי פרסום להיות אמת, ובכל זאת להיחשב לשון הרע (אם כי לא תוטל בגינו אחריות, אם תוכח אחת מן ההגנות הקבועות בחוק)."

(ראו ע"א 1104/00 אפל נ. חסון, פ"ד נו(2) 607, 616 ).

1. השופטת פרוקצ'ה, בע"א 89/04 ד"ר יולי נודלמן נ' נתן שרנסקי ואח' (טרם פורסם, ניתן ביום 4.8.2008), הגדירה את השלבים לניתוח לשון הרע ותוצאותיה:

שלב ראשון: יש לפרש את הביטוי בהקשר אובייקטיבי ולשאוב את המשמעות העולה הימנו על פי אמות המידה של האדם הסביר. 

שלב שני:­ לבחון אם על פי המשמעות של הביטוי הדברים מהווים "לשון הרע" על פי סעיף 1 לחוק, והאם התקיים "פרסום" על פי מבחני סעיף 2 לחוק.

שלב שלישי: בחינת ההגנות השונות על פי סעיפים 13 - 15 לחוק.

שלב רביעי: האם הפרסום ממלא אחר אחד משלושת התנאים כאמור בשלבים הקודמים, רק אז נבחנת שאלת הסעדים.

1. באשר לשלב הראשון ובחינת היות הביטויים עונים על ההגדרה של לשון הרע, אין ספק שביטויים משפילים אלו נתפסים כפוגעניים על פי אמות המידה של האדם הסביר. אין חשיבות לשאלה האם הנתבע היה מודע לכך שאמירת הדברים בהכרח תביא לידי פגיעה בתובעת. על אותו משקל אין נפקא מינה לתפיסת הנתבע והשקפותיו ביחס לביטוי.

לעניין זה אני מפנה לדבריו של המלומד שנהר בספרו "לשון הרע",בעמ' 132:

"נראה כי לצורך הכרעה בשאלה האם מהווים דברי גידוף לשון הרע ישקול בית המשפט לא רק את הנורמות החברתיות במקום שבו נאמרו הדברים, אלא גם את נימת הדיבור, את הקול, ואת ההקשר שבהם נאמרו הדברים, ואם יתברר שהדברים נאמרו ברוגז ובכעס, או תוך חילופי עלבונות, ייטה בית המשפט שלא לראות בדברים "לשון הרע" המקימה עילת תביעה על פי החוק".

אין ספק, שהצגת אשת חינוך ומנהלת בית ספר כגון התובעת באור שלילי, תוך אמירת הדברים בין כותלי בית הספר, הם בוודאי לשון רע, על אחת כמה וכמה, הצגתה כאישה פרוצה תוך שימוש בתיאור מבזה, משפיל ודוחה הפוגע במעמדה המכובד כמנהלת. התובעת כמנהלת בית הספר אמורה לשמש דוגמה ומופת בעיני המורים והלמידים. הצגתה באור שלישי בעזרת האמרות המבזות בהם השתמש הנתבע פוגעות במעמדה ומבזות אותה בעיני המורים הכפופים לה והתלמידים. יתרה מזו, חזרה על הפרסום מספר פעמים אינו עוד בגדר אמירת דברים בלהט או ברוגז, אלא הדבר מהווה פרסום מחושב ומתוכנן.

1. כאשר דן בית משפט העליון בערעור שהגיש הנתבע בהליך המשמעתי נאמרו הדברים הבאים היפים לענייננו:

"התבטאויות מבישות כגון אלה שהשמיע המערער הן בגדר התנהגות בלתי הולמת לעובד מדינה, הפוגעת פגיעה קשה בתדמיתו של השירות הציבורי, ובאמון שהציבור רוחש לו, ומהווה סטייה חמורה מרמת ההתנהגות המצופה מעובדיו. לדברים אלה נלווית חומרה מיוחדת בהקשר הדברים כאן, בו מדובר בהתבטאויות קשות של מורה כלפי מנהלת מוסד חינוכי, האמור לשקף בתפקידו לא רק הקניית ערכים חשובים לתלמידים אלא גם תרבות של התנהגות נאותה בין אדם לאדם ובין מורה למנהל הממונה עליו. ייחודו של מורה במוסד חינוך בכל תחום הוראה אינו מתמצה בהקניית ערכי למידה. עליו לשמש דוגמא אישית לטוהר מידות, לערכיות, ולהתנהגות תרבותית הנוהגים ביחסים בין בני אדם בחברה מתוקנת. כדברי בית המשפט (השופטת ביניש) בעש"ם 1682/02 עבד אל וואהב נ' מדינת ישראל, תק-על 2002(2), 1300:

"המורים הם המגלמים את דמות המחנך, בידיהם הופקדו שלומם וחינוכם של התלמידים, הם מורי הדרך בכל הנוגע לדרכי ההתנהגות של תלמידיהם, ועליהם לתרום לבניית דפוסים חברתיים ראויים ביחסים שבין אדם לחברו..." (פסקה 3 לפסק הדין).

השפעת דמותם של אנשי החינוך על התלמידים, וכך גם על עיצוב פניה של החברה, הינה השפעה מכרעת; נגזרת מכך רמת התנהגות גבוהה הנדרשת מהם הן במסגרת עבודתם, והן באורח חייהם דרך כלל."

1. שימוש שעשה הנתבע באמרות כלפי המנהלת כגון "מזדיינת" פוגעת קשות בתדמית התובעת ומאמון הציבור במורים ובמחנכים כאשר הדבר משדר ומרמז על התנהגות קלוקלת ומופקרת מצידה. לכן ברי כי אמירת האמרות בנסיבות המתוארות מהווה לשון הרע.

האם דבר האיסור פורסם ?

1. כעת אעבור לבחון את השאלה האם הנתבע פרסם את דברי הבלע. על מנת לוודא כי תנאי הפרסום התמלא, יש צורך בהוכחה כי הגידופים ודברי הנאצה נאמרו בפני אחרים מלבד התובעת והנתבע .(ראו סעיף 2 לחוק).
2. הנתבע מוסר בעדותו בפניי כי, את הדברים אמר בחדר המורים, וכשנשאל "למה דווקא בחדר מורים"? השיב : "כי רציתי בטחון שיש אנשים. שישמעו אותי. שיש עדים. כשאתה נמצא בקהל ורואים אותך יש עדים. כשאתה נמצא אחד מול אחד אני גמור. היא יכולה הייתה להגיד שאיימתי עליה. רציתי שאני אהיה בביטחון מלא כי ידעתי מה שאני הולך להגיד לה ורציתי ביטחון וככה זה היה בדיוק", (ראו פ' עמ' 23 ש' 1-5). בהמשך לאותה תשובה ממשיך הנתבע וסותר את דבריו, שכן מחד הוא מנמק כי את הדברים התכוון להגיד בפני אנשים ומאידך טוען באותה נשימה כי לא פתח את פיו עד שהסגנית עזבה, וכך המשיך ואמר:

"עובדה שהיא קראה לסגנית ולא פתחתי את הפה עד שהיא עזבה. היא ואני לבד. זה לא היה בהפסקה. זה היה במסגרת שיעור. כולם היו בכיתות. אף בן אדם לא היה" (שם, ש' 5-6). הנתבע סותר את דבריו, תחילה טוען שרצה ביטחון לכן הפגישה הייתה במקום "ציבורי" – חדר המורים - וכי רצה עדים שיראו וישמעו, מחשש שהתובעת תאשימו שאיים עליה, אך בהמשך טוען כי לא היה אף אחד מלבד התובעת במעמד השיחה.

1. הנתבע ממשיך ברצף הסתירות הפנימיות וכנשאל על פשר הסתירה השיב כדלקמן : "זה ביטחון, לפעמים יש מורה ויש לו שיעור חופשי. תמיד יש מורה אחד. כשאני אומר אף בן אדם זה לא אבסולוטי. זה היה במסגרת שיעור. לפעמים יש מורה משוחח, אבל זה היה מקום חם. יכול להיות שגם תלמידים, אבל אני לא זוכר...." (שם, ש' 7-10ׂ).
2. לאור דבריו האחרונים אני קובע כי בעת שהשמיע הנתבע את דבריו בחדר המורים היו אנשים אחרים ואני מעדיף את גרסת התובעת בהקשר זה שהעידה:

" העניין הזה של באיזה חדר מורים נאמרו הדברים מסירת המכתב נערכה בחדר מורים של חטיבה עליונה תיכון. הדברים שנאמרו לאחר מכן נאמרו בבניין אחר של חטיבת הביניים. בתקופה שאנחנו מדברים עליה מזכירות בית הספר וחטיבת הביניים הייתה מפולשת. הייתה פתוחה אל חדר המורים. היום הניחו קיר. בזמנו כשהוא עמד ועם קולו הרם והנישא שאתם שומעים רק חלק ממנו פה אמר בזו הלשון שנאמרה לי עם ניבולי הפה קבל עם ועדה". (ראו פ' עמ' 20 ש' 15-19).

1. האירוע השני של פרסום לשון הרע, היה במעמד המזכירה, בסמוך לאירוע הראשון ולאחר שהסתיימה השיחה עם התובעת ,מוסר הנתבע :

" את האמת, משם ירדתי למזכירה. זה בעניין אחר בכלל. זה חטיבת ביניים והיא בתיכון. שם סיפרתי למזכירה. המזכירה איננה. אם הייתה פה הייתי חוקר אותה. סיפרתי למזכירה את מהות השיחה שכרגע באתי מהמנהלת וכך וכך היה. רציתי לספר למזכירה. לא היה לי למי לספר. רק למזכירה. היא עבדה אתי שם 13 שנה. לא היה אף מורה אצל המזכירה. לא היה אף אחד. רק אני והיא. איפה המורים האלה? "(ראו פ' עמ' 23 ש' 29 עד עמ' 24 ש' 2).

במקום אחר הוא מוסר : "... ירדתי לשיעור בחטיבה ונכנסתי למזכירה והיה צלצול או אחרי הצלצול ואז אמרתי לה הרגע סיפרתי למנהלת מה חקרו אותי במשטרה."(ראו פ' עמ' 26 ש' 5-6).

1. זאת בנוסף על כך שהנתבע מודה כי אמר את הדברים למפקח מטעם משרד החינוך.
2. לאור זאת אני קובע כי מתקיים יסוד הפרסום.

האם הפרסום חוסה תחת ההגנות שבחוק ?

חזרה על מה שנאמר ואמת בפרסום (סעיף 14)

1. מבלי לנמק או לפרט את הגנתו, הנתבע נאחז בהגנה זו וטוען לה בלשון רפה. לטעמו, הדברים שהוא פרסם הם אמת והם אינם אלא חזרה על מה שנאמר מפי החוקר מר שחר.
2. כלל הוא שמפרסם החוזר על דברי זולתו אינו יכול ליהנות מהגנת "אמת דיברתי", בטענה שהאדם שציטט אכן אמר את הדברים, (ראו ע"א 36/62,92 עוזרי ואח' נגד גלעד ואח' ,וערעור שכנגד, פ"ד טז 1559,1553, ת"א (י-ם) 393/86 רסקין נ' גוטליב ואח', לא פורסם, (להלן עניין: "רסקין") , ראה שנהר עמ' 218).

בעניין רסקין לעיל, פרסם העיתון את תוכנו של כתב תביעה שהוגש בבית המשפט. בית משפט קבע בעניין זה, לצורך הוכחת הגנת סעיף 14, כי הנתבע לא יוכל להסתפק בכך שהפרסום היה דיווח נכון על תוכנו של כתב התביעה. על הנתבע להוכיח את אמיתות הטענות שהועלו בכתב התביעה, (ראו שנהר, שם, הערת שוליים מס' 21).

לפי המלומד שנהר :"הסיבה לכך (לאי תחולת ההגנה – ההדגשה שלי א.כ) היא שהאדם הסביר יסיק לרוב מפרסום, החוזר על השמצה שאמר אדם אחר, כי דברי ההשמצה עצמם היו אמת, ואם לא במלואם אזי בחלקם".

1. הנתבע לא הוכיח כי הדברים שאמר וטען כי מהווים חזרה על מה שנאמר לו הם אמת. יתרה מזו התובע לא הוכיח כי הדברים נאמרו לו על ידי החוקר המשטרתי. מר שחר העיד בפניי, ושלל מפורשות את אמירת הדברים מפיו כפי שמתאר הנתבע, מה שמשמיט את הקרקע מתחת ההגנה של "חזרה על מה שנאמר", שכן התוכן הוכחש על ידי מי שנטען שנאמרו. להלן דבריו של מר שחר במהלך עדותו בפניי :

"האם נכון שאמרת לי בטלפון והמילים הן מדויקות במוח שלי 13 שנה. האם נכון שאמרת לי בטלפון מצדי שתכניס את הזין שלך לכוס של ניצה טל ותשפשף. יש משפטים יותר קשים שאמרת לי?

כל הדברים ושמעתי את הטענות האלה בפעמים הקודמות לא היה ולא נברא. בנושא הזה הגשת תלונה למח"ש. מח"ש בדק ומצא שאין בזה דבר. העביר את זה למדור משמעת במשטרה שסגרה את זה מחוסר עניין לציבור. היא בדקה את זה ברמה והבינה שמדובר פה כנראה בהמצאה. זו בדיה שאתה בודה ולא היו כל הדברים האלה וזו התשובה לגבי כל המשך השאלות.

האם נכון שכאשר הגעתי לחקירה במחלק הנוער ביום 23/1/03 שאלת אותי אם גמרת לזיין את ניצה טל?

התשובה כמו שהייתה קודם.

האם נכון שאמרת לי מצדי תמשיך לזיין את ניצה טל וזה לא מעניין אותי?

כפי שאמרתי בתשובה מקודם. " ׁראו פ' עמ' 11 ש' 8-20).

1. מר שחר הותיר בי רושם מהיימן, מסר גרסה עניינית אשר מתיישבת עם מכלול הראיות וגרסת התובעת, כך שאני מקבל את עדותו במלואה. מה גם גרסתו של הנתבע אינה יכולה להתיישב עם ההיגיון והשכל הישר. לא מתקבל על הדעת שבמהלך שיחה טלפונית מר שחר יטיח דברים כאלה קשים וישמיץ את התובעת כאשר הוא מוסר זאת לנתבע שעתיד לחקור. לכן דין טענתו של הנתבע להידחות.
2. באשר להגנת אמת בפרסום, ההגנה מתמלאת בהתקיים שני תנאים: הראשון; שהפרסום הוא אמת, השני; שקיים עניין לציבור בפרסום. מבלי להרבות במילים, לא הוכח על ידי הנתבע כי הפרסום אמת, בשים לב לכך, שהנטל המוטל על הנתבע בהוכחת הגנה זו הינו מוגבר , (ראו שנהר עמ' 249), מה גם אין זה מעניינו של הציבור לפרסם הכפשות שהן פרי דמיונו של הנתבע, נהפוך הוא, אפילו אם הפרסומים הם אמת אין זה מעניינו של הציבור לנבור בחייה הפרטיים של התובעת.

הגנת תום הלב סעיף 15

1. הנתבע מעלה טיעון בעלמא לגבי הגנה זו וטוען לחזקה שבסעיף 16, אם כי לא נימק לגדרה של איזה מהחלופות הספציפים הפרסום נכנס. משכך אדרש להגנה זו בכללי. הגנה זו נסמכת על שני אדנים; הפרסום נעשה בתום לב וכי הפרסום נעשה באחת מ- 12 החלופות המנויות בסעיף 15, (ראו ע"א 670/79,78/80,82 הוצאת עיתון הארץ בע"מ ואח' נ' מזרחי וערעור שכנגד, פ"ד מא(2) 169, ראו גם דנא 2121/12 פלוני נ' ד"ר אילנה דיין אורבך פורסם ביום (18.9.14)).
2. ברור לי בנסיבות המקרה כי פרסום הנעשה כתגובה שמטרתה לנקום הגשת תלונה בעניין תקיפת התלמידים כנגד הנתבע. בסמוך למועד הפרסום הראשון, הנתבע מתאר את המצב שבו היה שרוי " אני הבנתי שזה שיחה מכריעה ונתקבלה החלטה לזרוק אותי מבית ספר", (ראו פ' עמ'23 ש' 15-16). הנתבע אף ביטא את כעסיו כלפי התובעת ומתאר את התנהלותה וכאילו במחדליה היא נכשלה בטיפול בעניין התלונה נגדו על ידי כך ש:- "לא השתיקה את הפרשה", (ראו פ' עמ' 23 ש' 23).
3. לאור זאת, נראה כי מניעיו של הנתבע הינם פסולים וכי כל אשר עשה הוא מסע נקמה בשל התלונה שהוגשה והן בשל השינויים בהיקף המשרה.(ראו פ' עמ' 16 ש' 14 עד סוף עמ' 17, הנתבע מתאר בגוף השאלות את הקיצוץ במשרתו, ראו תשובות התובעת).
4. לאור המבואר לעיל, לאחר שנמצא כי הנתבע התנהג בחוסר תום לב, איני נדרש עוד לבחון את החלופות ומטעם זה הגנתו נדחית.

הנזק

1. בית המשפט העליון התייחס, לא אחת, לשיעור הפיצויים שנפסקים למי שנפגע מפרסום לשון הרע, ולשיקולים אותם יש לקחת בחשבון בעת פסיקת הפיצויים, ויפים לעניין זה דבריו של כב' הנשיא ברק ברע"א 4740/00 אמר נ' יוסף ואח', פ"ד נח (5), 510, 524, שם נקבע:

"בפסיקת פיצויים בגין לשון הרע יתחשב בית המשפט, בין היתר, בהיקף הפגיעה, במעמדו של הניזוק בקהילתו, בהשפלה שסבל, בכאב והסבל שהיו מנת חלקו, ובתוצאות הצפויות מכל אלה בעתיד. הבחינה היא אינדיבידואלית. אין לקבוע "תעריפים". בכל מקרה יש להתחשב בטיב הפרסום, בהיקפו, באמינותו, במידת פגיעתו ובהתנהגות הצדדים. .... בדומה, התנהגותו של המזיק אף היא עשויה להשפיע על שיעור הנזק והערכתו. ... חומרת הפגיעה ברגשותיו של הניזוק ובשמו הטוב, נמדדת לעתים בחומרת מעשיו וביטוייו של המזיק. ודוק: אין בכך פיצוי עונשי. זהו נזק מוגבר המביא לפיצוי מוגבר ( (agrravatedבשל התנהגות המזיק. כך, למשל, מזיק היודע כי דבריו אינם אמת והעושה כל מאמץ בבית המשפט להוכיח את אמיתותם, עשוי לגרום להגברת נזקו של הניזוק, ובכך להגביר את הפיצוי לו הוא יהיה זכאי. "

1. בנוסף נקבע בפסק הדין בעניין אמר הנ"ל כי הפיצוי בגין לשון הרע, נועד להשיג שלושה יעדים וכי לצורך כך אין להסתפק בפיצוי סמלי. עוד נקבע כי פיצויים בגין לשון הרע נועדו להעמיד את הנפגע באותו מצב שבו היה נתון לולא פרסום לשון הרע, וכדברי כב' הנשיא ברק:

" הפיצוי התרופתי בגין לשון הרע נועד להשיג שלושה יעדים: לעודד את רוחו (consolution) של הניזוק שנפגעה בגין לשון הרע; לתקן (repair) את הנזק לשמו הטוב; למרק (to vindicate) את זכותו לשם הטוב שנפגעה בגין לשון הרע (ראו גטלי, שם, עמ' 201). לשם השגתן של מטרות תרופתיות אלה אין להסתפק בפיצוי סמלי. ... הפיצוי התרופתי נועד להעניק פיצוי מלא על הנזק שנגרם - לא פחות ולא יותר (השוו ע"א 357/80 נעים נ' ברדה, פ"ד לו(3) 762). ... על בית המשפט לפסוק פיצוי מלא, המשקף את מלוא הנזק - הרכושי והלא-רכושי - שנגרם לניזוק (ראו ע"א 492/89 סלונים נ' "דבר" בע"מ, פ"ד מו (3) 835 ,827 . " (ההדגשה שלי – א.כ.)

1. בעניינו התובעת לא צירפה ראיות אשר תומכות ומלמדות על שיעור הנזק שנגרם לה כתוצאה מהפרסום. במקרה ענייננו, אין להתעלם מהעובדה שהנזק שהסב הנתבע לתובעת אינו בר כימות, עסקינן בפגיעה בתדמיתה ושמה הטוב של התובעת, שסביר להניח שלא לידי ביטוי בהפסדי ממון.
2. מכאן, שיש לתת את הדעת לפגיעה הממשית שחוותה התובעת כאשת חינוך, במקום עבודתה מול סגל עובדים ותלמידים תחת פיקודה וכן אל מול הממונים עליה כגו המפקח, כאשר במקום לשמש מושא להערכה הועמדה כמטרה ללעג ובוז. מה גם, יש לתת את הדעת לכך, שדברי הבלע פורסמו בהזדמנויות שונות בתפוצה מרחבית בבית הספר ובין מכרי התובעת, כאשר הנתבע לא היסס פעם אחר פעם לחזור על הדברים, ללא שיהיה בכך כל תכלית זולת הפגיעה בתובעת.
3. בשים לב לאמור לעיל, אני פוסק לתובעת סך של 30,000 ₪ נכון למועד פסק הדין.

סוף דבר

1. אני מחייב את הנתבע לשלם לתובעת סך של 30,000 ₪.
2. בנוסף אני מחייב את הנתבע לשלם לתובעת שכר טרחת עורך דין בסך של 8,000 ₪ בתוספת מע"מ וכן הוצאות משפט בסך של 8,000 ₪.
3. מזכירות בית המשפט תמציא העתק מפסק הדין לבאי כח הצדדים.

ניתן היום, כ"ב חשוון תשע"ו, 04 נובמבר 2015, בהעדר הצדדים.