תביעה כספית שהוגשה במקור על סך 58,442 ₪ , נכון למועד הגשת התביעה. ביסוד התביעה טענה לאי עמידה של הנתבע 1 בהתחייבות לתקן רכב אספנות של התובע, כאשר החלק הארי שבתמורה כבר שולם.

גרסת התובע

1. במהלך חודש אפריל 2007 פנה התובע לנתבע כדי שיערוך עבורו תיקון פחחות בצבע, ברכב אספנות של התובע.

2. לדרישת הנתבע, פירק התובע את הרכב לחלקים, גוף לחוד ושלדה לחוד, והוביל בעצמו את גוף הרכב (הכוונה לפח) לבית הנתבע בשפרעם.

3. הרכב שכב בבית הנתבע במשך מספר חודשים, מבלי שהנתבע תיקן אותו. התובע הפציר בנתבע מספר פעמים לתקן את הרכב, שכן נמצא הוא בחוץ בתנאים שיכולים להזיק לפח, אך הנתבע לא שעה להפצרות.

4. בהמשך ביקש הנתבע להביא אליו לביתו גם את שלדת הרכב כדי לקדם העבודה, והתובע אכן עשה כן ואף הרכיב את גוף הרכב על שלדת הרכב באמצעות מנוף. גם אז לא עשה הנתבע דבר כדי לקדם את עבודת התיקונים.

5. בהמשך ביקש הנתבע שהרכב יועבר למוסך במפרץ חיפה, שבו עובד הנתבע יחד עם אחר. הדבר נעשה, כאשר שינוע הרכב היה על חשבון התובע.

6. משנוכח התובע כי תיקון הרכב לא הושלם, הגיע לבית הנתבע ב- 11/06/07. הוא והנתבע ערכו הסכם בכתב, אשר עליו חתמו שניהם (סעיף 10 לתצהיר התובע, סעיף 11 לכתב התביעה). אקדים ואציין כי לא בכתב התביעה ולא בתצהיר יש רמז או חצי רמז לטענה לפיה הנתבעת 2, היא רעיית הנתבע, היא שחתמה על ההסכם.

באותו הסכם (נספח א' לכתב התביעה) סוכם כי התמורה תעמוד על 13,000 ₪ עבור עבודות תיקון הרכב. כמו כן, פורטו בהסכם התשלומים שכבר העביר התובע לנתבע עד לחתימת ההסכם. הצדדים חתמו לאות הסכמה תוך רישום תעודת הזהות, אך לא אימתו את מספר תעודת הזהות של הצד השני. בדיעבד, טוען התובע, נודע לו כי הנתבע רשם תעודת זהות לא נכונה של עצמו.

7. התשלומים שביצע התובע, בוצעו הן במזומן לידי הנתבעים בביתם בשפרעם והן באמצעות תשלום חשבונות טלפון וחשמל שלהם – חשבונות בגין הצריכה בביתם. אותם חשבונות צורפו כנספחים ב'- ד' לכתב התביעה. התשלומים במזומן היו בחמישה מועדים שונים, בסכומים ותאריכים שפורטו בהסכם והצטברו לסכום של 6,500 ₪ (אציין כבר כעת כי הנתבע בתצהירו מודה בקבלת 6,500 ₪ - י.פ).

8. בנוסף רכש התובע חומרים לצורך ביצוע עבודת התיקונים בסך של 1,789 ₪.

9. התובע טוען שהנתבע אף עשה שימוש בחומרים שהביא לו, כדי לתקן רכבים אחרים של לקוחות אחרים.

10. בהסכם החתום צוין סכום של 6,500 ₪ בתוספת 1,773 ₪ חשבונות טלפון וחשמל, בתוספת חומרים בעלות 1,789 ₪, ובסה"כ 10,062 ₪ כסכום ששילם התובע לנתבע. אלא שלאחר חתימת ההסכם נוספו סכומים מצטברים נוספים, לא גבוהים, בגין תשלום חשבונות נוספים עבור הנתבע, כאשר בתביעה הועמד הסכום המצטבר הכולל ששילם התובע על 10,362 ₪. בנוסף ציין ההסכם, כי בגמר עבודות הפחחות ולפני עבודת הצבע יקבל הנתבע סכום נוסף בסך של 1,000 ₪ על החשבון, ובגמר כל העבודה יקבל את יתרת הסכום בסך של 2,100 ₪. כלומר על פי ההסכם, התמורה הכוללת בערכי קרן הייתה אמורה לעמוד על 10,062 ₪ בתוספת עוד 3,100 ₪ ובסה"כ 13,162 ₪. התובע שילם כאמור במזומן עבור חומרים ותשלום חשבונות, סכום מצטבר של 10,362 ₪.

יוצא שהיתרה הלא משולמת בערכי קרן עמדה על סך של 2,800 ₪, כחמישית לערך מן התמורה הכוללת (הערה שלי- י.פ).

אין חולק כאמור כי התובע שילם אכן 6,500 ₪. ביחס לעלות החומרים אמנם לא צורפו קבלות, אולם אקדים ואציין כי אף הנתבע אינו חולק על כך שהתובע נשא בעלות החומרים, אותם היה מביא לו מעת לעת; וכאמור הסכום הנ"ל של 1,789 ₪ בגין החומרים, נזכר בהסכם החתום כסכום שהוסכם ששולם על ידי התובע.

11. התובע טוען כי הנתבע לא השלים את התיקון ואף איכות העבודה שכן בוצעה, הייתה ירודה וגרמה נזק לרכב. אשר על כן, החליט להפסיק את טיפולו של הנתבע ברכב ושינע אותו על חשבונו מן המוסך. לדבריו רובץ הרכב במצבו עד היום, שכן לא ערך בו תיקונים נוספים לנוכח ההליך כאן.

12. התובע הזמין שמאי שיעריך את נזקיו. השמאי כהן תמיר קבע כי העבודות שבוצעו עד כה, הינן ברמת מקצועיות נמוכה ויש צורך לבצען מחדש. מדובר בעבודות פח ולא עבודות שלדה. התובע נשא בשכרו של השמאי בסך של 924 ₪.

13. התובע מציין כי בגין הובלת הרכב מן המוסך בו עבד הנתבע למוסך אחר, נשא בסכום של 578 ₪. הוא אומד את עלות תיקון הרכב לצורך השבתו למצב תקין בסך של 35,000 ₪ (לא ברור מהיכן נגזר סכום זה – הערה שלי י.פ).

גרסת הנתבע

14. הנתבע מודה כי באפריל 2007 פנה אליו התובע כדי שיבצע תיקון ברכב האספנות שלו, שברולט שנת ייצור 1958. אותה תקופה לא עבד הנתבע, והסכים לקבל על עצמו את עבודת תיקון הרכב בדירתו בשפרעם, לאחר שיבדוק אותו.

15. הנתבע מצא שהרכב מצריך תיקון פח וגם תיקון שלדה. הוא מסר לתובע שעל התיקון להתבצע בשני שלבים: בשלב ראשון – תיקון פח, ובשלב שני – תיקון השלדה והשלמת כל התיקונים הדרושים לאחר מכן.

16. התובע אכן שלח אליו לביתו את גוף הפח של הרכב (אין חולק כי הועברו חלקים שונים של פח הרכב בנפרד – הערה שלי י.פ). באותו שלב נותרה השלדה אצל התובע.

17. לטענת הנתבע מוסך מורשה היה מקבל עבור התיקון המבוקש לא פחות מ- 30,000 ₪ (גם סכום זה קלוט מן האוויר, בלא שום אסמכתא – הערה שלי י.פ). אולם לאור העובדה שהנתבע לא עבד אותה עת, הסכים לקחת על עצמו התיקון בסכום מופחת של 13,000 ₪, וכך הסכימו הצדדים עוד לפני שהתובע שלח אליו את חלקי הפח ברכב.

בנוסף, כך נטען, כללה ההסכמה תנאי שהתובע ישלם עבור הנתבע ובמקומו הוצאות הטלפון של ביתו, הוצאות החשמל, ויממן את חומרי התיקון השונים מכיסו. כלומר בנוסף לאותם 13,000 ₪ שהינם עלות העבודה בלבד.

18. מיד לאחר ששלח התובע את גוף הפח של הרכב, החל הנתבע לבצע את עבודות התיקונים. מדובר ברכב אספנות שהתיקון בו הינו תיקון איטי, תוך הקפדה על בחירת פח, סוג וצורת הריתוך.

19. בחודש יולי 2007 השלים הנתבע את תיקון הפח וביקש מן התובע להביא לו את גוף השלדה, על מנת לתקנה, ולאחר מכן להרכיב עליה את גוף הפח ולהשלים התיקונים הנדרשים לאחר מכן.

20. למרות שהתובע הבטיח להביא את גוף השלדה של הרכב התמהמה בעניין כחמישה חודשים, עד סוף שנת 2007, ולכן לא יכול היה הנתבע להתקדם בעבודה.

21. בסוף שנת 2007 החל הנתבע לעבוד במוסך "אוטולנד" וביקש מהתובע שוב להביא לביתו את גוף השלדה, כדי שיוכל להשלים את עבודת התיקונים עוד לפני שיחל לעבוד במקום עבודתו החדש. התובע ביקש ממנו לבדוק אם מוסך "אוטולנד" יסכים שהנתבע יעבוד במוסך אחרי שעות העבודה על הרכב של התובע. הנתבע בירר ולאחר שקיבל הסכמת מקום העבודה החדש – אכן העביר את גוף הפח של הרכב למוסך, ואילו התובע העביר לשם את גוף השלדה.

22. לאור העובדה כי הוסכם בין התובע לבין הנתבע שהמשך התיקון של רכבו ייעשה רק לאחר סיום שעות העבודה במוסך, הרי שקצב ביצוע התיקונים הוסיף אכן להתנהל באופן איטי, דבר שלא נשא חן בעיני התובע.

23. באמצע שנת 2008 גרר התובע את רכבו מן המוסך בלא כל התראה מוקדמת, ולפני שהשלים הנתבע את עבודות התיקון.

24. הנתבעת 2, היא רעיית הנתבע 1, מעולם לא הייתה מעורבת בהתקשרות בינו לבין התובע ולא ידעה מה הוסכם בין התובע לנתבע.

25. העובדה שהרכב נותר כשהוא מפורק מאז ועד היום, גרמה לכך שהתווספו נזקים נוספים.

26. ביחס להסכם החתום ע"י הצדדים שמציג התובע: הנתבע טוען כי אינו יודע קרוא וכתוב בשפה העברית בצורה טובה והוא לא זוכר שהוא חתום על המסמך. זאת ועוד, תעודת הזהות הרשומה על אותו מסמך בצמידות לחתימה – אינה תעודת הזהות שלו (אין חולק לעניין עצם השוני בתעודת הזהות – הערה שלי י.פ).

27. כמעט כל עבודת התיקון הושלמה ונותרו רק השלמות סופיות. הנתבע, שהינו פחח, מעריך את העבודות שביצע ברכב בשווי של 12,000 ₪ מתוך כלל התמורה שהייתה אמורה להשתלם בשיעור 13,000 ₪. הנתבע טוען כי אילו התובע לא היה גורר את רכבו, היה הוא יכול להשלים את יתרת העבודות בתוך ימים ספורים בלבד. התובע הוא שמנע בקוצר רוחו את אפשרות השלמת התיקונים.

28. התובע אכן הוא שהיה אמור לשאת בעלויות החומרים ואלו כאמור לא היו כלולים בעלות העבודה של 13,000 ₪.

דיון

29. הנתבעת 2 הגישה תצהיר, אולם לא התייצבה לישיבת ההוכחות ותצהירה נמשך בהסכמה. צוין כי לקתה במחלה קשה אולם לא הוצגו אישורים רפואיים, וממילא גם החולים במחלה זו מעידים במשפטיהם כבעלי דין (אלא אם יש מצב רפואי במועד הישיבה, בין אם נובע הוא מן המחלה, ובין ממצב אחר, המונע התייצבות). אולם גם מבלי שתגיש תצהיר, מה שברגיל יכול להיות בעל משמעות, ואף ניכרת, מבחינת בעל הדין – ניתן לקבוע כי במקרה זה לא הוכחה התביעה נגדה כלל ועיקר.

30. א. לא ברור מדוע תבע התובע את רעיית הנתבע. הדבר היחיד המיוחס לה בתצהירו הינו שההסכם שנחתם ביום 11/06/07, נערך בבית הנתבעים בנוכחות שניהם וגם התשלום במזומן התבצע בנוכחות שני הנתבעים בביתם. הנתבעת 2 גרה מן הסתם בביתה וגם אם אניח שנכחה בזמן הפגישות שבין התובע לנתבע, אין רבותא בדבר. גם אם אקבל דברי התובע לעת חקירתו כי הנתבעת 2 הייתה דומיננטית בפגישה, היינו סייעה בידי בעלה לעת חתימת ההסכם (בדיון ניתן היה להתרשם שהוא כבד שמיעה ודיבורו איטי, אך אין כל בעיית הבנה) – אין הדבר יוצר התקשרות ישירה, אף לא יריבות בין התובע לבין הנתבעת 2.

ב. אין חולק כי בין התובע לנתבע הוסכם בעל-פה על תיקון הרכב. אין חולק גם שהתובע נשא בעלות החומרים וכי שילם במזומן 6,500 ₪.

ג. ביחס לשיעור התמורה הכולל שהוסכם בין הצדדים: התובע טוען לסכום של 13,162 ₪ הכולל תשלום של 1,789 ₪ חומרים, 6,500 ₪ עבודה והיתרה חשבונות טלפון וחשמל ששילם לנתבע לבקשת האחרון, במקום לשלמם לידיו. הנתבע מצדו לא מתכחש כאמור לתשלום של 6,500 ₪ במזומן, טוען כי התמורה הכוללת הייתה אמורה לעמוד על 13,000 ₪, אך זאת לפני עלויות חומרים בהם נשא התובע ותשלום חשבונות טלפון וחשמל לבית הנתבע בהם היה על התובע לשאת כל עוד הרכב מצוי בחצרו של הנתבע.

ד. אתייחס להלן לגרסת הצדדים ואציין כבר עתה כי ביחס לשיעור התמורה מקובלת עליי גרסת התובע, אולם לא ברור כלל מה ראה לתבוע את רעיית הנתבע. רק בישיבת ההוכחות טען לפתע טענה שלא היה לה זכר בתצהיר ובתביעה: שאין הוא זוכר אם הנתבע הוא שחתם על ההסכם מ- 11/06/07, או שמא הנתבעת היא שחתמה. המעיין בתביעה ובתצהיר מקבל הרושם הברור שהנתבע הוא זה שחתם, והרי גם לא הייתה סיבה שרעייתו תחתום, שכן הרכב לא נמסר לה, לתיקון שיבוצע על ידה. התובע שמע על הנתבע מחברים, ובהמלצתם מסר לו הרכב.

ה. למעשה מדובר בהרחבת חזית. היות ולא באה התנגדות, הרי הטענה שנשמעה לראשונה לעת החקירה הנגדית, שהתובע אינו זוכר האם הנתבעת או בעלה הם שחתמו – הינה עדות מותרת. אולם ראשית העובדה שאינו זוכר, אינה מוכיחה שהנתבעת חתמה; שנית, ככל שביקש לטעון שחתמה, הרי זו טענה כבושה שניתן היה לצפות לה בתביעה ובתצהיר ואיני מייחס לה אמינות; שלישית, אין סיבה הגיונית כאמור שתחתום. התובע הכין את המסמך – אותו הסכם בכתב ידו – ולא נחזית שום סיבה שבהגיון שיחתים עליו את רעיית הפחח לו נמסר הרכב לתיקון.

ו. מכאן שאין יריבות בתביעה זו בין התובע לנתבעת 2, ובעל חוזהו אינו אלא הנתבע. דין התביעה נגדה להיות מסולקת, תוך חיוב בהוצאות. משעה שלא מגיש בעל דין תצהיר, נוטל הוא סיכון ככל שאינו מפריך את הטענות נגדו שהוכחו ברמה לכאורית. פה לא הוכח דבר וחצי דבר כלפי הנתבעת 2, ולו ברמה לכאורית.

31. מאידך, אין ממש בטענת הנתבע כי אין הוא חתום על ההסכם. יש לשים לב כי הנתבע לא הכחיש במפורש חתימתו על ההסכם, למרות שבכתב התביעה ותצהיר התובע, הגרסה שהוצבה הינה כאמור שהנתבע ולא אחר הוא שחתום בתחתית ההסכם ליד תעודת הזהות שלו, ורק בהמשך התברר לתובע שזו אינה תעודת הזהות של הנתבע.

ניתן היה אפוא לצפות להכחשה מפורשת. הנתבע הסתפק בטענה כי אין הוא זוכר שהוא חתם על ההסכם ומספר תעודת הזהות אינה שלו. מספר תעודת הזהות הנקובה בהסכם הינה: 5818771, בעוד שמספר תעודת הזהות של הנתבע הינו: 58188871.

למותר לציין כי מדובר במספרים דומים ונראה כי הנתבע מבקש לנצל שגיאה שלו במקור ברישום תעודת הזהות שלו, כדי להתכחש בדיעבד לחתימתו. גם הטענה שאינו זוכר אם חתם – תמוהה. וגם אם אינו קורא היטב עברית (את השפה הוא דובר ומבין, ועדותו נשמעה בשפה העברית) הרי מספרים אין לו קושי לזהות והסכומים שהשתלמו לו על ידי התובע עד מועד חתימת ההסכם, נקובים בספרות ובציון תאריכים.

32. לא מקובלת עליי אף גרסת הנתבע אותה שב והדגיש בחקירתו, כאילו התמורה שהייתה אמורה להשתלם היא 13,000 ₪ לא כולל חומרים, ולא כולל חשבונות טלפון וחשמל בבית הנתבע, שהוסכם כביכול שהתובע ישלם במקום הנתבע כל עוד שוהה הרכב בחצרו של הנתבע. מדובר בגרסה שאין בה הגיון מינימלי. אין שום קשר בין שהות הרכב בחצרי הנתבע – גם אם נוהלו מספר שיחות טלפון בודדות בהקשר הרכב, וגם אם היו עלויות חשמל חלקיות שנגעו לטיפול הפחחות ברכב – לבין תשלום חשבונות חשמל וטלפון לכל התקופה עבור הנתבע ובמקומו. ברור שהחלק הארי בעלויות החשמל והטלפון בבית הנתבע, לא נוגע כלל לשהות הרכב בחצריו.

אין שום סיבה שהתובע יסכים לשלם חשבונות חשמל וטלפון בסכום לא ידוע עבור הנתבע, רק משום שהרכב שוהה בחצרו. אין היגיון שהסכים לדבר רק משום שהנתבע הציב אותו, כביכול, כתנאי מקדמי לקבלת העבודות. ברור שהנתבע לא הציב תנאי זה, בשונה מטענתו, שכן מדובר בתנאי מופרך על פניו. וברור שהתובע לא הסכים לתנאי מעין זה.

מה שארע לקביעתי הינו שהנתבע היה חסר אמצעים, והתובע ביקש לבצע עבודות פחחות במחיר מוזל ביחס לעלויות מוסך פחחות, ע"י תשלום במזומן לנתבע. הצדדים התקשרו בעל פה (התובע התייחס להתקשרות בעל פה בשפתו כאל "הסכם ג'נטלמני"). התמורה הראשונית סוכמה על ידם בשיעור 10,000 ₪ בקירוב, כטענת התובע בחקירה. בין לבין שילם התובע עבור הנתבע חלק מתשלום התמורה ע"י תשלום חשבונות טלפון וחשמל, במקום לשלם לו סכומים נוספים במזומן. עם זאת, ב- 11.6.07, לאור העובדה שהגיע בתשלומי המזומן והחשבונות ששילם כבר לתמורה החוזית שהוסכמה והתיקון עדיין היה רחוק מלהיות מושלם - טרח ועיגן את ההסכמות והסכומים שהשתלמו עד אז בהסכ, עליו חתמו בעלי הדין. כאמור, נראה כי מראש סוכם על 10,000 ₪ בקרוב, כטענת התובע בחקירה, והוא הסכים להוסיף עוד סכום קטן מעבר לעלות החומרים במעמד ההסכם, כדי לתמרץ הנתבע לסיים התיקון, משראה כי כבר הגיע לסכום עליו סוכם בתחילה והתיקון עודנו רחוק מהשלמה. מכל מקום תהיינה ההסכמות הראשוניות אשר תהיינה, לסכום הסופי הגיעו הצדדים באותו יום בו נחתם ההסכם, ואותו הסכם מחייב אותם. אכן שוקללו כבר בתמורה הסופית שבהסכם עלות החומרים שהוציא התובע, שאכן היו אמורים להשתלם על ידו. אולם, ככל הנראה, אותה עת כבר נקנו חומרים בכמות מספקת כך שהיה לצדדים אומדן שאלו יספיקו להשלמת העבודה. התמורה הוסכמה בין הצדדים באותו הסכם בסכום של 13,162 ₪, כסכום שכולל גם עלות חומרים בסכום של 1,789 ₪.

33. א. התובע קיים את חלקו ושילם החלק הארי שבתמורה עוד בטרם חתימת ההסכם, בין במזומן ובין בתשלום החשבונות. מכאן ואילך, היינו החל מ- 11/06/07 היה הנתבע אמור להשלים העבודות, בהן אכן החל, כאשר בגמר הפחחות ולפני צבע יקבל עוד 1,000 ₪ ובגמר כל העבודה עוד 2,100 ₪. אלא שהנתבע לא קיים חלקו. אומנם לא כתוב בהסכם מתי אמורה העבודה להסתיים, אולם אז הדין הוא שיש להשלימה בפרק זמן סביר. מקובלים עליי דברי התובע בחקירתו הנגדית, כי מדובר בעבודה שהייתה אמורה להסתיים בסבירות בתוך 4- 5 חודשים. העבודה החלה באפריל (בהסכם נזכר שהתשלום הראשון בוצע ב- 20/04/07) וב- 11/06/07 כבר שולמה כ- 80% לערך מן התמורה, לרבות עלות החומרים. לכן ברור שהיה על הנתבע להשלים העבודה; כאשר הדבר נובע במפורש מן ההסכם, ממנו עולה שנותר לשלם סך של 3,100 ₪, שישולמו בשני שלבים לפי התקדמות העבודה.

ב. לא היה לתובע שום טעם הגיוני לגרור את רכבו ממוסך "אוטולנד" בו עבד הנתבע באמצע אוגוסט 2008, זולתי טעם אחד: הנתבע הפר את ההסכם (בעניין המועד בו נעשה הדבר – מקובלת עליי גרסת הנתבע, כאשר התובע לא הציב תאריך; אך העמיד הרכב לבדיקת שמאי לאחר שגרר אותו, וחוו"ד השמאי הינה מ- 25/09/08). באותו שלב כבר שהה הרכב אצל הנתבע 16 חודש, מאפריל 2007 ועד אוגוסט 2008. 80% מן התמורה שולמו כבר כזכור בחלוף חודשיים בלבד ממועד ההתקשרות הראשונית. התובע אפוא הוא שהיה בעל עניין לזרז את הנתבע, על מנת שהאחרון ישלים הטיפול ברכב ויזכה ליתרת התמורה (הנמוכה ביחס, בשיעור 3,100 ₪).

ג. לכן אין כל היגיון בגרסת הנתבע, לפיה התובע הוא שגרר רגליו ובתחילה לא הביא לו שלדת הרכב מהלך 5 חודשים תמימים – עת שהה הרכב בחצרי הנתבע מאפריל 2007 ועד סוף 2007 – למרות שהתבקש; אין גם היגיון בגרסת הנתבע כי מרגע שהועבר הרכב למוסך "אוטולנד" בסוף 2007 ועד שבחר התובע להוציאו באוגוסט 2008, היה על העבודה להוסיף ולהתנהל בקצב כה איטי מהלך 8 חודשים תמימים נוספים, משום שמדובר היה רק בעבודה שלאחר שעות העבודה במוסך "אוטולנד". מקובל עליי אמנם שמדובר בשעות עבודה שיכול היה הנתבע להקדיש לרכבו של התובע רק לאחר שסיים שעות העבודה במוסך. עדיין מדובר ברכב יחיד שהסכים בעל המוסך לאפשר לו לטפל בו, בחצרי המוסך, כעבודה פרטית, מן הצד" של הנתבע.

עבודת פחחות על רכב יחיד ולו על רכב אספנות, שחלקה כבר בוצע עד סוף שנת 2007 בחצריו של הנתבע, אינה אמורה להיגרר 8 חודשים נוספים. ובחלוף 16 חודש ממועד מסירת הרכב לנתבע, כאשר מקובל עלי שהתובע ניסה לזרז הנתבע בשיחות, כבר היה הנתבע מצוי משכבר בהפרה יסודית (מכוח צירוף סע' 41 של חוק החוזים (חלק כללי), וסע' 6 של חוק החוזים (תרופות בשל הפרת חוזה); ואף בחלוף פרק זמן סביר לריפוי ההפרה. התובע זכאי היה אפוא לבטל החוזה במועד בו בחר לגרור רכבו ממוסך אוטולנד.

34. א. חיזוק נוסף לגרסת התובע, ביחס לקצב ואיכות התיקון, ניתן למצוא בחוות הדעת השמאיות. התובע כאמור הגיש חוו"ד של השמאי כהן תמיר מיום 25/09/08, ממנה עולה כי הנזקים שנמצאו היו רק בפח ולא בשלדה, כגרסת התובע. יש בכך גם היגיון לגופו שכן הנתבע הוא פחח וגם אם חיפש התובע עבודה זולה, אין זה סביר שימסור לתיקונו נזקים בשלדה. הנתבע לא צירף חוו"ד מטעמו, אולם הצדדים הסכימו למינוי מומחה מטעם ביהמ"ש בישיבת 04/09/12. לאור העובדה שהנתבע לא הגיש חוו"ד, הוטלה העלות על הנתבעים (שהם אף שביקשו המינוי).

ב. מונה אפוא השמאי דן פרימן כמומחה מטעם ביהמ"ש. המומחה לא נחקר וקביעותיו לא נסתרו. הן מקובלות עלי. המומחה מצא את חלקי הרכב כשהם מפורקים, הוא מצא כי:

(1) הנתבע החל בעבודת הפחחות בכנפות הקדמיות לאחר שפשוף ראשוני (שנועד להסיר החלודה), ועדיין יש להשלים את החלקת הכנפות לפני צבע. כלומר אין ממש בגרסת הנתבע, שעבודתו הייתה מושלמת וטובה (הערה שלי – י.פ).

(2) הגג שופשף בחלקו, אך עדיין יש להשלים את החלקתו לפני צבע וכמו כן יש לתקן מספר מקומות בהם קיימים חורי רקבונות. כלומר גם כאן לא הושלמה העבודה כראוי – רחוק מזה (הערה שלי – י.פ).

(3) בכנף האחורית-שמאלית החלה עבודה, אך יש עדיין לתקן חורי רקבונות.

(4) הכנף האחורית-ימנית שופשפה, אך עדיין יש חורי רקבונות.

(5) החלה עבודה על משקופי המרכב, אך חלקם עדיין עם חורי רקבונות (חלקם עם צבע יסוד).

(6) קיימים עדיין חלקי מרכב שלא טופלו כלל, כמו עמוד המרכב האמצעי-ימני ומסגרת השמשה הקדמית, שיש בה חלודה עם חורי רקבונות. עמוד המרכב האחורי עדיין עם חורי רקבונות.

(7) חופת תא המנוע שופשפה.

(8) הדלתות הקדמיות שופשפו.

ג. מחווה"ד ניתן להגיע למסקנה כי בניגוד לטענת הנתבע בחקירתו כי ביצע 90% מן העבודה, וביצע אותה כהלכה, חלקים ניכרים של העבודה כלל לא בוצעו ומה שבוצע – בוצע באופן חלקי ולקוי. כפי שציינתי, מקובל עליי אפוא כי לעת גרירת הרכב ע"י התובע ממוסך אוטולנד באוגוסט 2008, כבר היה הנתבע מצוי משכבר בהפרה יסודית. גם אם לא סוכם מראש באפריל 2007 מה הלו"ז לביצוע העבודות, הרי ברור שההסכמה מכללא הייתה לביצוען בפרק זמן סביר. גם אם ברכב אספנות עסקינן, ברור שפרק זמן שמאפריל 2007 ועד אוגוסט 2008 אינו פרק זמן סביר על פני הדברים, בוודאי כאשר אלו תוצאות התיקון; וברור שהתובע ושום אדם סביר במקומו, לו ראה מראש את תוצאות ההפרה, לא היה מתקשר עם הנתבע. מתקיימת אפוא הגדרת סעיף 6 של חוק החוזים (תרופות בשל הפרת חוזה).

ד. עוד נובע מחווה"ד של מומחה ביהמ"ש, כי הנזקים הם אכן נזקי פחחות ולא גם נזקי שלדה, בשונה מגרסת הנתבע. מכל מקום המומחה העריך כי אם גרם הנתבע נזק לרכב, הרי שהסרת צבע המרכב ואי טיפול בחלקים שנחשפו יכול שהחמירו את החלודה ברכב. את ההחמרה העריך ב- 3,000 ₪. עלות השלמת העבודה הכוללת במצב בו נמצא הרכב כיום הוערכה ע"י המומחה בסך של 18,000 ₪.

35. גרירת הרכב ע"י התובע ממוסך "אוטולנד", הייתה אקט שיש לראותו כביטול בהתנהגות של ההסכם – ביטול לו כאמור היה זכאי התובע משעה שניתן לנתבע יותר מפרק זמן סביר לתיקון ההפרה, בלא הועיל. איני מוצא ממש בטענת הנתבע שהתובע היה צריך לפעול להקטנת נזקיו. אכן, ככלל, על תובע לפעול להקטנת הנזק. אולם חובה זו שלו הינה חובה לפעול בסבירות, והשאלה מהי פעולה סבירה והאם חטא אכן התובע באי הקטנת נזק – תלויה בנסיבות המקרה.

בנסיבות המקרה, שילם התובע כבר 80% מסך התמורה המוסכמת (שנראה בעליל שהייתה תמורה בערך מופחת משהו ממחיר שוק רגיל במוסך, אם כי לא בפערים להם טוען הנתבע; אלמלא ההחמרה, לפי אומדנו של מומחה ביהמ"ש, השלמת התיקון היתה בסכום של 15,000 ₪ (18,000 ₪ פחות 3,000 ₪); וזאת כאשר חלק מן העבודה בוצעה כבר ע"י הנתבע. כלומר ניתן להעריך באומדן שמחיר שוק ממוצע לביצוע העבודה אותה נטל על עצמו הנתבע, היה צריך לעמוד מתחילה על ערכים שבין 15,000 ₪ ל- 20,000 ₪). לאור התנהלות הנתבע לאורך חיי ההליך שמשך אותו במחדלים דיוניים חוזרים, שכללו גם אי שיתוף פעולה עם המומחה שהוא עצמו ביקש מינויו, ובשלב מסוים עם בא כוחו, ונראה בעליל שביקש לדחות את הקץ, סבירה הייתה עמדת התובע שהותיר את הרכב במצבו (שמא ייטען עוד כלפיו בהמשך לנזק ראיתי), ולא הוציא עוד 18,000 ₪ לתיקון רכב שבחר לתקן במקור בעלות מופחת של 13,000 ₪.

36. לטעמי יש להעמיד התובע במצב בו היה מקיים כל צד חיוביו, עם התחשבות באלמנט ההשבה ההדדי משעה שבוטל כדין ההסכם בין הצדדים. כלומר, בפיצויי קיום. לו קיים הנתבע חיוביו כנדרש, היה התובע נמצא עם רכב מתוקן כיאות כעבור חצי שנה לערך (וגם זה נחזה פרק זמן מבית הילל) בעלות של 13,162 ₪, מתוכם שלם 10,362 ₪ , היינו היה הוא נדרש להשלים עוד 2,800 ₪. כיום מצוי הוא במצב בו נדרש הוא לעלות נוספת של 18,000 ₪, כדי להביא הרכב למצב תקין בו היה אמור להמצא לאחר התיקון של הנתבע, בפרק זמן סביר של חצי שנה לערך; בתוספת עוגמת הנפש הנובעת מפרק הזמן שחלף מן המועד בו היה אמור להימצא עם רכב אספנות מתוקן, ועד היום (כמעט 7 שנים). אין לזכותו אמנם גם ב- 18,000 ₪ וגם בהחזר הסכומים ששילם עד כה לנתבע (בסך מצטבר של 10,362 ₪); שכן מדובר במקרה בו יש מתחם של חפיפה בין רכיב ההשבה הכספי של התמורה ששולמה לנתבע, לרכיב הפיצוי. במה שקשור להשבת הרכב עצמו – הרי הושב הוא לתובע ומצוי הוא בחזקתו.

יש לפסוק לזכות התובע סך של 18,000 ₪, בניכוי 2,800 ₪ שהיה אמור להוסיף והשלים לנתבע ממילא ולקבל מנגד תיקון ראוי. אותם 18,000 ₪ משקפים כבר עלות תיקון הרכב דהיום במוסך (לפני מע"מ – באין קביעה לסתור), כאשר יש ספק אם מדובר בהחמרה בשעור 3,000 ₪ או בתיקון לקוי מלכתחילה של הרכב במצבו , אך ממילא לא קיבלתי טענת הנתבע שהתובע היה צריך להקטין הנזק על ידי תיקון. בנוסף מן הראוי כאמור לפסוק לטובת התובע פיצוי בגין עוגמת נפש בסך 6,000 ₪ באומדן. בנוסף יש לפסוק לזכותו עלות הובלת הרכב ממוסך "אוטולנד" בסך של 578 ₪ (אומנם לא צורפה קבלה, אולם קשה להלום שהדבר נעשה חינם אין כסף והעלות הנטענת סבירה, והתובע לא היה נושא בה לו קיים הנתבע חיוביו). כמו כן יש לזכות התובע בהוצאות משפט.

37. סוף דבר – אני מקבל התביעה כנגד הנתבע, ומחייב הנתבע 1 לשלם לתובע את הסכומים הבאים במצטבר, ובתוך 30 יום:

א. 18,000 ₪ בתוספת מע"מ היינו 21,060 ₪ (המומחה כאמור לא ציין האם מדובר בסכום כולל מע"מ, אולם הדעת נותנת שהעלות עצמה מתייחסת כמובן למחיר תיקון שלא על ידי הנתבע, אלא במוסך; בשעה שההתקשרות בין הצדדים היה במחירים במזומן בלא מע"מ). מסכום זה יש לנכות 2,800 ₪ שהיה התובע אמור להשלים ממילא ולזכות ברכב תקין, שאחרת יהא בכך משום עשית עושר על חשבון הנתבע. היתרה בה חב כאן הנתבע כלפי התובע ואותה אני פוסק הנה אפוא 18,260 ₪.

ב. 6,000 ₪ בגין עוגמת נפש.

ג. 578 ₪ בגין עלות גרירת הרכב ממוסך "אוטולנד".

ד. הוצאות משפט כדלקמן: שכ"ט עו"ד בסך כולל של 5,000 ₪; החזר האגרה ששילם התובע כשהיא נושאת הפרשי ריבית והצמדה מיום בו שולמה; החזר שכרו של השמאי מטעם התובע בסך של 924 ₪ .

38. התביעה כנגד הנתבעת 2 נדחית. התובע ישא בהוצאותיה בגין שכ"ט עו"ד בתוך 30 יום בסכום כולל של 2,000 ₪ (נפסק סכום מופחת לאור הייצוג המשותף). היות ומדובר בבעלי דין שונים לא ניתן לקזז החיובים , אך הצדדים יכולים כמובן להגיע להסכמה ביניהם בעניין זה, היינו שההוצאות לטובת הנתבעת 2 תקוזזנה מסכום הפיצוי שנפסק לטובת התובע.

ניתן היום, ד' כסלו תשע"ו, 16 נובמבר 2015, בהעדר הצדדים.