א. העובדות הצריכות לענין:

1. זוהי תביעת רכוש בגין תאונת דרכים אשר התרחשה ביום 10.10.07 (להלן: "התאונה").
2. התובעת הינה בעלים של רכב מסוג מאזדה מ.ר. 75-144-62 (להלן: "רכב התובע").
3. הנתבע הינו בעלים של רכב מסוג איסוזו מסחרי מ.ר. 44-717-18 (להלן: "רכב הנתבע").
4. הצדדים חלוקים באשר לשאלת האחריות לקרות התאונה.
5. בכתב התביעה, טענה התובעת כי התאונה התרחשה שעה שרכבה חנה בחנייה. הנתבע יצא מהחנייה ותוך כדי כך פגע ברכב התובעת בחלקו האחורי. הנתבע עזב את המקום מבלי להשאיר פרטים ואישה אשר מתגוררת בקרבת מקום והיתה עדה לתאונה, רשמה את פרטי הרכב ומסרה לתובעת. לטענתה, בהיעדר כיסוי ביטוחי לרכב הנתבע במועד התאונה, נאלצה התובעת להפעיל את הביטוח שלה לכיסוי הנזקים שנגרמו לרכבה ועל כן תבעה סך של 4,063 ₪ הכולל הפסד הנחת העדר תביעות בסך 1713 ₪, הוצאות משפט, הפסדי ימי עבודה, נסיעות, עוגמת נפש בסך 2,350 ₪. התובעת צירפה לכתב התביעה דו"ח שמאי, אישור הפסדים מחב' הביטוח, הצהרה של עדה לאירוע ואישור משטרה.
6. בכתב ההגנה, טען הנתבע כי הוא לא פגע ברכב התובעת. לטענתו העדה כביכול לא יכלה להבחין מהמרחק בו היתה בפרטי הרכב, כמו-כן לטענתו נתגלו סתירות בעדותה. עוד טען כי המשטרה שזימנה אותו לחקירה לא מצאה כל ממצא או פגיעה ברכבו המעידים כי היה מעורב בתאונה. לנוכח האמור ביקש לדחות התביעה. הנתבע צירף לכתב ההגנה מזכר מהמשטרה, מכתב העדה, הודעת עד במשטרה.

ב. רקע משפטי לענין נטל ההוכחה במשפט האזרחי

1. נטל השכנוע במשפט האזרחי, כמו גם במשפט הפלילי מורכב משני נדבכים: נטל השכנוע ונטל הבאת הראיה.
2. "נטל השכנוע" (או "חובת השכנוע") מבטא את החובה להוכיח בראיות קיומה של "עובדה" (עובדה פיזית או הלך נפש), ברמת הוודאות המוטלת על פי הדין על הצד הנושא בחובה זו. משמעותה של החובה הינה שעל הצד הנושא בה, לשכנע את בית המשפט בדבר קיומה של עובדה השנויה במחלוקת, והצריכה על כן הוכחה (י' קדמי, על הראיות (דיונון, תשס"ד-2003), חלק שלישי, עמ' 1439 (להלן: "קדמי")).
3. במשפט האזרחי, נטל השכנוע מוטל באופן עקרוני על התובע, אשר נושא על גבו את החובה להוכיח את טענותיו בפני בית המשפט ברמה של הטיית מאזן ההסתברויות, כלומר עליו להוכיח לבית המשפט, באמצעות הבאת ראיות מספיקות, שהתקיימותה של גרסתו שלו למערכת ההתרחשויות סבירה יותר מהתקיימותה של גרסת הנתבע (בשפה מתמטית ניתן להסביר זאת באמצעות אחוזים – החובה המוטלת על התובע היא להוכיח כי הסבירות כי גרסתו היא הנכונה עומדת על 51%, בעוד שסבירות נכונות גרסת הנתבע להתרחשויות עומדת על 40% לכל היותר). זהו נטל ההוכחה האזרחי.
4. לכלל זה ישנם מספר חריגים – אלה הם המקרים בהם נטל השכנוע עובר אל כתפי הנתבע [במקרה של טענת הודאה והדחה (וראה: רע"א 7454/96 איזבנסקי נ' טיטלבום (לא פורסם)); במקרה של נזק ראייתי כבד (וראה: ע"א 9328/02 מאיר נ' לאור, פ"ד נח(5)54); וכן במקרים נוספים] או המקרים בהם אין די בקיומה של הטיית מאזן ההסתברויות, ויש צורך בהרמת נטל הוכחה כבד יותר [דך למשל בתביעות נגד עיזבון (וראה: ע"א 5997/92 מלק נ' עיזבון דויטש, פ"ד נא(5)1), בתביעות נגד קטין, חולה נפש או נעדר (ס' 54(3) לפקודת הראיות [נוסח חדש] תשל"א-1971); וכן במקרים נוספים].
5. נטל הבאת הראיות הוא החובה המשנית והנלווית לנטל השכנוע. על בעל הדין להביא ראיות מספיקות על מנת לעמוד בנטל השכנוע, ואילו על בעל הדין שכנגד להביא ראיות השומטות את הבסיס תחת ראיות שהובאו לחובתו (קדמי, בעמ' 1505-1506; ע"א 99/6160 דרוקמן נ' בית החולים לניאדו, פ"ד נה(3) 117, 124; ע"א 78/04 המגן חברה לביטוח נ' שלום גרשון הובלות בע"מ, פורסם בנבו (05/10/2006)).
6. לדוגמה, ניתן לבחון סיטואציה בה פלוני, בעל עסק לממכר מוצרי כתיבה, טוען כי מכר בהקפה לאלמוני כלי כתיבה לילדיו, וזה האחרון אמר כי ישלם לפלוני חובו כעבור חודש ימים. משעבר חודש ימים זה ואלמוני לא הגיע לפרוע חובו, הגיש פלוני תביעה לבית המשפט לתביעות קטנות על מנת שזה יחייב אלמוני לשלם חובו לפלוני.

על מנת שבית המשפט יפסוק לטובתו של פלוני ראשית עליו לשכנע את בית המשפט כי אכן נערכה עסקת מכר בהקפה בה פלוני מכר לאלמוני הציוד. כיצד יוכיח פלוני לבית המשפט כי אכן נערכה עסקת מכר מעין זו?

אם ימציא לבית המשפט כרטסת עסקו ובה מצויה חתימתו של אלמוני ליד פרטי העסקה (מועד עריכתה, הפריטים שנרכשו, פירוט התחייבות אלמוני לפרוע חובו כעבור חודש ימים ואולי אף הקבלה עצמה ובה מפורטים רכיבי הציוד שנרכש), כי אז יעמוד פלוני בשני הנטלים (נטל השכנוע ונטל הבאת הראיות) ויקל על בית המשפט לפסוק לטובתו.

היה ואלמוני יתכחש לחתימה המתנוססת על הכרטסת והנטענת כשלון, יהא עליו לבסס אמירתו זו ולהביא ראיותיו לפיהן החתימה הנחזית כשלו איננה שלו אלא מזויפת, ואו אז בית המשפט יפעיל שיקול הדעת המצוי בידיו בכדי לפסול אילו מן הראיות היו חזקות יותר בכדי לגבור על זולתן.

1. השלב שבו בוחן בית המשפט אם התביעה עמדה בנטל השכנוע, הוא שלב פסק הדין, קרי, לאחר שמיעת הראיות כולן, ותוך שקילת שיקולי מהימנות, משקל ראייתי, ובדיקת דרישת דיות הראיות (קדמי, בעמ' 1445). בשלב זה יבחן בית המשפט האם עמד התובע בחובה שהוטלה עליו והביא די ראיות בכדי לעמוד בהטיית מאזן ההסתברויות, או, אם נחזור למטאפורה המתמטית, האם הוכיח, בסבירות שמעל 51% כי גרסתו שלו היא הנכונה, בעוד שסבירות נכונות גרסת הנתבע להתרחשויות עומדת על 49% לכל היותר.
2. פסק דינו של בית המשפט מושתת ונקבע על פי השאלה – האם הצליח התובע להוכיח תביעתו מעבר למאזן ההסתברויות, הרי שההחלטה שתינתן על ידי בית המשפט תהיה לצדו, ואולם באם לא הצליח התובע לעמוד בחובת ההוכחה שהוטלה עליו, הרי שתביעתו עתידה להידחות, ייתכן שהלכה למעשה גרסתו של התובע למערכת ההתרחשויות היא המתארת את המציאות בצורה האמיתית והקרובה ביותר, אך בעניין זה, כבולות ידיו של בית המשפט, ועליו להכריע בהסתמך על העובדות שהוכחו בפניו ולהתעלם מכל מה שלא הוכח, גם אם נטען בכתבי בי-הדין או בדיון.
3. ואולם, במקום בו ראיות הצדדים ורמת הוודאות של שתי גרסאות סותרות שמעלים התובע והנתבע הינן שקולות, היינו, מקרה של "ספק שקול" או "תיקו ראייתי", יפעל הספק לחובת התובע (אליהו ארנון, דיני ראיות, חלק ראשון 187-193, וכן 200-201, (הדפסה שביעית) 1987; ע"א 2076/09 ח.י. בלאושטיין בניין והשקעות בע"מ נ' מדינת ישראל – משרד הבינוי והשיכון (לא פורסם)) ותביעתו תידחה.

ג.

1. התובעת טענה בדיון כדלקמן:

לדבריה, החנתה את רכבה במגרש חנייה. בשעה 15:30 הגיע למגרש החנייה בחזרה והבחינה בפגיעה בפגוש מאחור. על שמשת החלון היה מונח מכתב בו תיארה השכנה שגרה בסמוך למגרש החנייה את קרות התאונה ופרטי הרכב הפוגע.

התובעת הגישה לבית המשפט את התיק הפלילי בגינו הורשע הנאשם ונגזר דינו, נתקבל וסומן א'.

1. הנאשם הגיש בתיק הפלילי בקשה לביטול פסק דין ולכן בהחלטתי בדיון ביום 25.1.10 קבעתי את התיק לתזכורת פנימית ליום 17.5.10, שעד מועד זה יודיעו הצדדים האם ניתנה הכרעת דין חדשה בתיק התעבורה או שההרשעה הקודמת בעינה עומדת.
2. בדיון שהתקיים ביום 22.4.11 בבית המשפט לתעבורה בעכו בת.ד. 971-07-08 ביטל כב' השופט בכר את פסק הדין שניתן ביום 15.11.09 כנגד הנאשם וקבע את התיק לשמיעת ראיות ליום 13.1.11.
3. ביום 15.1.13 נתקבלה הודעה מאת התובעת אליה צורף העתק מהכרעת הדין וגזר הדין החדשים בתיק הפלילי שהתנהל כנגד הנתבע בבית המשפט לתעבורה בעכו ת.ד 971-07-08, כמפורט בהמשך.
4. ביום 17.1.13 ניתנה החלטתי כי ניתנת לנאשם אפשרות תגובה בתוך 10 ימים בטרם יינתן פס"ד בתיק דנן. חרף האמור לא נתקבלה כל הודעה מאת הנתבע בעניין.

ד

1. שמעתי טענות הצדדים, עיינתי בכל הראיות שהציגו בפניי לרבות חוו"ד השמאי, אישור הפסדים מאת חב' הביטוח של התובעת, גזר הדין שניתן כנגד הנתבע דכאן / הנאשם דשם בת"ד 971-07-08 ע"י שופט בית המשפט לתעבורה בעכו, כב' השופט יעקב בכר, הודעת העדה למשטרה כפי שנמסרה על ידה ביום 18.3.08, מכתב העדה, מזכר המשטרה, שקלתי טענות הצדדים, בדקתי מעשיהם ומחדליהם על רקע הוראות הדין הרלוונטיות ולאור האמור לעיל, אני קובעת כי התביעה מתקבלת.

ה

1. לפיכך, אני מקבלת את התביעה והנימוקים הם כדלקמן:

גירסתה של התובעת אמינה עלי לחלוטין.

כמו כן, מונחים בפני הכרעת הדין וגזר הדין שניתנו כנגד הנתבע בביהמ"ש לתעבורה בעכו מיום 27/1/06, ואשר מהם עולה כי הנאשם לאחר שהודה בעובדות שנטענו כנגדו בכתב האישום המתוקן, הורשע ודינו נגזר לפסילת הנאשם מלקבל או מלהחזיק רישיון לתקופה של 2 חודשים וזאת על תנאי למשך שנתיים וכן קנס בסך 1,000 ₪ או 10 ימי מאסר.

בהתאם להוראת סע' 42א לפקודת הראיות פסק דין פלילי מרשיע יכול לשמש כראיה לכאורה לאמור בו אם המורשע הינו בעל דין בהליך אזרחי אחר.

לאור הוראת חוק זו, ובייחוד לאור העובדה שהרשעתו של הנתבע נבעה מהודאתו בעובדות כתב האישום שנטענו כנגדו, אני קובעת כי דין התביעה להתקבל במלואה.

2. לעניין הנזק:

הנני מקבלת את הסכום הנתבע בגין הנחת העדר תביעות בסך 1,316 ₪ וזאת בהתאם לאישור מאת חברת הביטוח שצורף לכתב התביעה. באשר לנזקים הנטענים בגין הוצאות משפט והפסד ימי עבודה, אני קובעת כי נזקים אלו לא הוכחו ע"י התובעת באמצעות ראיות ולכן אינני פוסקת פיצוי בגינם. בנוסף, אני קובעת כי על הנתבע לשלם לתובעת הוצאות משפט בסך 800 ₪.

סך כל נזקי התובעת שהתקבלו 2,116 ₪.

ו. הנתבע ישלם לתובעת את הסכום בסך 2,116 ₪ תוך 30 יום מהיום, שאם לא כן, ישא סכום זה בהפרשי הצמדה וריבית כחוק.

ז. המזכירות תמציא העתק פסק הדין לצדדים.

5129371

54678313

5129371

54678313

ניתן היום, ג' ניסן תשע"ג, 14 מרץ 2013, בהעדר הצדדים.