פסק הדין ניתן במסגרת סעיף 15(א) לחוק בתי המשפט [נוסח משולב], תשמ"ד-1984.

רקע

1. התובע, מר ולדימיר פולטורן (להלן: "התובע"), יליד 15.3.62 נפגע לטענתו בתאונת עבודה כאשר נפל לבור אשר נמצא באתר בנייה סמוך למשרד הביטחון בתל-אביב (להלן: "התאונה"). עקב הנפילה נפצע בכתפו וברגלו השמאלית. התאונה התרחשה ביום 2.2.04 בשעות לפנה"צ.

התובע כתוצאה מן התאונה עבר ניתוח בברכו השמאלית, והיות ונפלה מחלוקת לעניין נכותו, מונה ד"ר רוזן כמומחה מטעם בית המשפט.

2. התובע היה עובד מטעם הנתבעת מס' 1 – יוג'י (א.פ) בע"מ, שהיא חברה לעבודות חשמל (להלן: "הנתבעת מס' 1") וזו ביצעה את העבודות באתר הבנייה כקבלן משנה עבור הנתבעת מס' 2 – "סולל בונה בע"מ" (להלן: "הנתבעת מס' 2") אשר היתה הקבלן הראשי בפרויקט, כך לטענת התובע והנתבעות 1 ו- 3.

יש לציין כי עפ"י עדות מר אלחזוב מטעם הנתבעת מס' 1, היא היתה למעשה קבלן משנה של חברת "אלקטרה" אותו שכרה הנתבעת מס' 2, כקבלן משנה. "אלקטרה" לא היתה צד למשפט.

3. חברת הביטוח "הפניקס" ביטחה את הנתבעת מס' 1 ואילו חברת "כלל" ביטחה את הנתבעת מס' 2.

הנתבעת מס' 1 שלחה הודעת צד ג' כנגד הנתבעת מס' 4 בטענה לכפל ביטוח.

4. מומחה בית המשפט, ד"ר רוזן, קבע כי לתובע נותרה נכות צמיתה בשיעור 10% לפי סעיף 48(2)(ז)(1) לתקנות המל"ל.

המשפט

התובע העיד בעצמו והוגשו מטעמו בצירוף לתצהירו – ת/1 מסמכים שונים.

מטעם הנתבעות 1 ו- 3 העיד מר אלחזוב – הבעלים והמנהל ולתצהירו – נ/4 צורפו מסמכים.

מטעם הנתבעות 2 ו- 4 לא העיד איש, אך צורפו מסמכים שונים.

הראיות תסקרנה ככל שיהיה צורך במהלך הדיון.

טענות התובע

התובע נפגע עקב רשלנותן של 2 הנתבעות אשר לא נקטו באמצעי הזהירות הנדרשים באתר בנייה בכלל, והימצא בו הבור בפרט. רשלנות זו והפרת חובה חקוקה – דהיינו, הפרת תקנות הבטיחות בעבודה באה לידי ביטוי באי גידור הבור ואי סימונו. יתר על כן, הוגברה הסכנה ע"י כיסויו ביריעת ניילון.

במקום ובזמן התאונה לא היה מנהל עבודה או מפקח בטיחות. בנוסף, נטען כי הנתבעות 1 ו- 3 לא נקטו בשיטות עבודה ראויות, לא התחשבו בתנאי מזג האוויר שהיה גשום אותה עת, ועקב כך אתר הבנייה, בו היה הבור, היה בוצי. עוד התרשלו הנתבעות והפרו את חובת הזהירות המוטלת עליהן כלפי התובע, בנוסף לחובתן לנהוג עפ"י החוק והתקנות, בכך שלא הדריכו את התובע וגם לא מסרו לו מידע ביחס לביצוע העבודה וסיכוניה.

ב"כ התובע טענה בסיכומיה כי אין לייחס לתובע כל אשם תורם, הן משום המדיניות המשפטית הכללית כי רק במקרים חריגים ייוחס אשם תורם לנפגע – עובד, והן משום שהתובע כלל לא ידע שבמקום בו נדרש לעבוד יש בור.

יש לקבל את עדויות התובע לעניין נסיבות התאונה והתרחשותה. התובע העיד באופן כנה ובעקביות, השיב לכל השאלות ועדותו לא נסתרה.

לעומת זאת, הנתבעות לא זימנו כל עד מטעמן. העד מר אלחזוב, שהיה הבעלים והמנהל של הנתבעת מס' 1, השיב למרבית השאלות "לא ראיתי", "לא הייתי", "לא יודע" ו"לא זוכר", ואילו העד, מר קליונוב סרגיי שעמד ליד התובע בעת הנפילה ואף סייע לו להיחלץ מן הבור, לא זומן ע"י הנתבעות 1 ו- 3. אין ספק שלו רצו הנתבעות 1 ו- 3 לזמנו, היו יכולות לעשות כן על נקלה, שכן בידיהן אמורים להיות כל פרטיו.

אף אחת מן הנתבעות לא זימנה כל נציג אחר או מנהל עבודה מטעמן, ועל כן, הימנעותן של כל הנתבעות מלזמן עדים, פועלת לחובתן.

יש לקבוע כי התובע נפל כפי שהעיד לתוך בור שהיה מכוסה ביריעת ניילון, כפי שהתברר לו בדיעבד, הניילון היה מכוסה באבק ובבוץ ומי גשמים ולא ניתן היה להבחין בו.

התובע נפגע, כאשר רצה להניח פלטת עץ כמגן מפני הבוץ לפני הקונטיינר שם היו כלי עבודתו. הקונטיינר הועבר אותו יום למקום חדש, עפ"י הוראות הנתבעת מס' 1 למיטב ידיעת התובע, וגם בו היו הכלים בהם היה התובע אמור להשתמש.

הנתבעת מס' 1 אחראית על בטיחותו של התובע מכוח היותה מעבידתו, והנתבעת מס' 2 בהיותה הקבלן הראשי ומבצע העבודה אשר חובתה עפ"י חוק למנות מנהל עבודה.

הנתבעות לא דאגו שיהיה מנהל עבודה במקום, לא באותו יום ולא בכל יום אחר. גם מר אלחזוב לא היה נוכח כל הזמן במקום העבודה, ולאחר שנתן הוראות והלך, הפועלים נותרו למעשה ללא משגיח וללא "בעל בית".

טענות הנתבעות 1 ו- 3

אין מחלוקת כי התובע נפל לבור ביוב לא מכוסה, אך לדעת ב"כ הנתבעות 1 ו- 3, רק הנתבעת מס' 2 – שהיא הקבלן הראשי לביצוע העבודות, היא זו שצריכה לפצות את התובע. מה עוד שלנתבעת מס' 1 יש ביטוח אצל הנתבעת מס' 4 – חברת "כלל", ועל כן, גם משום כך הנתבעת מס' 4 היא זו שצריכה לשאת ברוב חלקו של הפיצוי ואילו הנתבעת מס' 2 במלוא נזקו של התובע.

הנתבעת מס' 2 – "סולל בונה" – היא הקבלן הראשי ומבצע הבנייה עפ"י תקנות הבטיחות בעבודה (עבודות בנייה) התשמ"ח-1988, ומכוח זאת מנהל העבודה מטעמה היה אמור להיות ממונה גם על ביצוע תקנות הבטיחות, ובכלל זה לדאוג לכך כי כל נושא הבטיחות יהיה מטופל כראוי.

חובה זו מוטלת על מנהל עבודה, מבצע עבודה שהוא כאמור בעניין זה הנתבעת מס' 2. היא זו שהיתה אמורה לדאוג להכשיר את כל שטחי העבודה והמעברים, ובכלל זה לגדר בורות ולערוך ביקור על כל חפירה שבוצעה. היא זו שהיתה אמורה לדאוג לכך, כי ינקטו אמצעי בטיחות אשר ימנעו נפילת אדם לבור.

חובות אלו לא הוטלו על אף קבלן משנה וביניהם הנתבעת מס' 1 אשר היתה קבלן עבודות החשמל.

הנתבעת מס' 2 בחרה שלא להזמין אף עד מטעמה, ולכן אין לדעת מה עשתה או לא עשתה הנתבעת מס' 2 בעניינים עליהם היתה מופקדת, דהיינו – ענייני הבטיחות. אי לכך יש לקבוע את העובדות לגבי מה שקרה באתר עפ"י עדותו של מר אלחזוב, אשר העיד מטעם הנתבעות 1 ו- 3.

יש לציין, טענו הנתבעות מס' 1 ו- 3, כי הימנעותה של הנתבעת מס' 2 מלזמן עדים משמעותה כי לו היתה מזמנת עדים מטעמה הם היו מזיקים לטענותיה ולמעשה אין להם תשובה לטענותיו של מר אלחזוב.

מר אלחזוב העיד כי מדובר באתר מאוד גדול, אשר היו בו הרבה אנשים ועבדו בו הרבה חברות. הוא ידע כי מדובר בנתבעת מס' 2 היות והיה על המנוף שלט שקראו לו "סולל בונה" וכן ידע כי המקום היה של הנתבעת מס' 2.

לעניין הבור אליו נפל התובע העיד מר אלחזוב כי הבור לא היה קשור כלל ועיקר לעבודותיה של הנתבעת מס' 1, כך גם העיד למעשה התובע בעצמו. ברור כי אם הסיפור נכון בין אם הבור מכוסה או לא מכוסה בניילון, מדובר ברשלנות קשה של האחראים על האתר כולו, דהיינו – משרד הביטחון - מזמין העבודה, והנתבעת מס' 2.

יתר על כן, מקומה של הנתבעת מס' 1 באתר נקבע ע"י הנתבעת מס' 2 שהיא אף העבירה את הקונטיינר ובו כלי העבודה של הנתבעת מס' 1, לשם הלך התובע כאשר נפל, והיא גם זו אשר הדריכה את העובדים, וזאת עפ"י דברי מר אלחזוב אשר לא נסתרו.

מר אלחזוב העיד כי התובע, כמו כל שאר העובדים, עבר את אותה הדרכה, היו טפסים ברוסית ולא רק בעברית וכל העובדים חתמו על טפסים אלו שאלמלא כן לא היו יכולים להיכנס לאתר לעבוד.

לטענת הנתבעות 1 ו- 3 האירוע נשוא התביעה הוא בבחינת "הדבר מדבר בעד עצמו", לנתבעת מס' 2 היתה השליטה המלאה בשטח, ההסבר מדוע נפל התובע לבור ידוע רק לה והנסיבות מעידות על כך כי התרשלה וכי עליה מוטל הנטל להוכיח שלא התרשלה, ולא היא האחראית לנזק אם כלל נגרם לתובע כגרסתו.

הנתבעת מס' 2 לא הצליחה להרים נטל זה, היות ולא הביאה אף עד ולכן, המסקנה היא כי היא עצמה מודה בכך כי יש לה אחריות מלאה לאירוע התאונה.

יש לקבוע כי לנתבעת מס' 1 אין אחריות מכל סוג שהוא לאירוע התאונה, שכן הנתבעת מס' 1 לא חפרה את הבור, לא ידעה שהוא קיים, לא ידעה שאיננו מכוסה כראוי, והיא גם לא היתה אמורה לדעת. הנתבעת מס' 1 היתה רשאית לסמוך על הנתבעת מס' 2 שהיא דואגת כראוי לשטח העבודה אליו היא שלחה את התובע.

עצם העובדה שהנתבעת מס' 1 היתה מעבידתו של התובע אינה באופן אוטומטי מאפשרת הטלת אחריות עליה. אם התובע נפגע תוך כדי עבודת החשמל, היה מקום לבדוק האם אכן ישנה אחריות כלשהי לנתבעת מס' 1, אך כאשר התובע נפגע ללא קשר לעבודתו עבור קבלן החשמל אי אפשר לייחס כל אחריות לנתבעת מס' 1.

טענה אחרת בפי הנתבעים 1 ו- 3, כי קיים כפל ביטוח. הנתבעת מס' 1 מבוטחת הן בחברת "הפניקס" והן בחברת "אריה" אשר "כלל" החליפה אותה. מכיוון שהמבוטחת ברשימת הפוליסה של "אריה" היא גם "סולל בונה", וגם קבלני המשנה שלה, הרי ברי כי הנתבעת מס' 1 מבוטחת גם בפוליסה זו. אי לכך, גם אם היה נקבע כי הנתבעת מס' 1 אחראית במידה כלשהי לנזקיו של התובע הרי "כלל" היא זו שהיתה צריכה לשאת ב- 77% מהפיצוי וחברת "הפניקס" ב- 23% בלבד.

לדעת הנתבעות 1 ו- 3 יש להטיל אחריות ואשם תורם על התובע עצמו אשר לא נזהר בלכתו. הוא ראה שיש ניילון ואף על פי כן לא נמנע מלדרוך עליו, אלא בחר ללכת עליו על מנת לקחת פלטת עץ. בעשותו כן, תוך כדי התעלמות מתנאי הדרך, ומכך כי מדובר באזור בנייה זרוע בבורות, יש להטיל עליו אשם תורם.

לעניין הנזק נטען כי מדובר בנכות רפואית נמוכה בשיעור 10%, התובע עצמו שב לעבודה פיזית ואף משתכר היום בכ- 150% יותר ערב התאונה ובסופו של דבר לפי דעת הנתבעות 1 ו- 3 הפיצוי המגיע לתובע לפני ניכויי המל"ל ואשם תורם הוא בסך 137,000 ₪.

סיכומי הנתבעות 2 ו- 4 והצד השלישי

התובע הגיש תביעתו בשיהוי ניכר, כ- 5 שנים מיום התאונה וגרם בכך נזק לנתבעות שכן עד להגשת התביעה איש לא דיווח להן על התאונה.

לטענת הנתבעות 2 ו- 4 וצד ג' התובע לא הצליח כלל להרים את נטל הראייה ולהוכיח כי אכן התאונה ארעה כפי שהעיד. בהיותו בעל דין ועדותו היא עדות יחידה אשר לא הסתייעה ע"י עדות אחרת כלשהי הרי צריך נימוקים מיוחדים על מנת לקבל את עדותו, וכאלה לדעת ב"כ הנתבעות 2 ו- 4 אין.

ככל שבית המשפט יקבע כי אכן הוכיח התובע את תביעתו מבחינת נסיבות התאונה יש לקבוע כי אין כל אחריות על הנתבעת מס' 2 ולכן יש לדחות את התביעה כנגדה וכנגד הנתבעת מס' 4 ולדחות את ההודעה אשר הוגשה כנגדה ע"י הנתבעת מס' 1.

לדעת ב"כ הנתבעות 2 ו- 4 וצד ג' התובע מסר מספר גרסאות לעניין התרחשות התאונה, כאשר עפ"י כתב התביעה הוא כתב שהוא נפל לתוך בור ביוב לא מכוסה. כך גם אמר למומחה מטעמו. בטופס 250 כתוב כי נפל בפתח בור הביוב, מחוצה לו, ואילו למומחה בית המשפט, ד"ר רוזן, אמר התובע כי הוא נאלץ להרים משקל כבד ותוך כדי כך נתקלה רגלו במכסה הביוב אשר לא היה מכוסה ואז נפל.

גרסה נוספת קיימת במסמך רפואי אותו כתבה רופאת המשפחה של התובע, שם רשום כי הוא נפל לתוך תעלה, ואילו בתצהירו לבית המשפט יצר התובע גרסה חדשה נוספת והיא כי הבור היה מכוסה ביריעת ניילון. יש לזכור כי הדבר מהווה סתירה מוחלטת לנאמר בכתב התביעה כי הבור לא היה מכוסה כלל.

לא למותר לציין, כתבה ב"כ הנתבעים 2 ו- 4, כי התובע העיד כי מדובר בבור שהיו בו כבלים, הדופן הפנימית שלו היתה מרוצפת בלבנים ובתוכו היו צינורות וכבלים, ולא בבור ביוב.

העד איגור אלחזוב, מנהל הנתבעת 1, לא יכול היה לסייע לתובע בעדותו, שכן הוא לא ראה את הנפילה אלא רק שמע לאחר מכן. הוא לא ידע באיזה בור מדובר, האם מדובר בבור ביוב, אינסטלציה או חשמל ואיננו יודע לומר האם מדובר בתיאור נכון או לא.

לדברי התובע, היה עד ראייה והוא אדם ששמו סרגי קליונוב. עד זה לא הוזמן למתן עדות, בין אם הוא היה רק פועל מטעם הנתבעת מס' 1 ובין אם היה אחד המנהלים, ויש לזקוף זאת לחובת התובע ולחובת הנתבעת 1.

התובע לא צירף כל אסמכתא או תמונה או כל חוות דעת ממנה ניתן היה ללמוד על קיומו של אותו בור ולכן, היות וקיימות כ"כ הרבה סתירות בגרסתו של התובע לעניין נפילתו יש לקבוע כי לא הצליח להוכיח שאכן נפל בגלל בור כלשהו באתר הבנייה בו עבד.

סתירות התובע אינן ניתנות ליישוב ביניהן.

עוד יש לזכור כי התובע נשאר בעבודה עד סוף היום ורק למחרת היום פנה לטיפול רפואי וגם שם לא נרשם שום דבר לעניין מפגע חיצוני אשר גרם לתאונה.

לדעת ב"כ הנתבעות 2 ו- 4 וצד ג', התובע הותיר רושם לא אמין, המסמכים אשר צירף אינם תומכים בגרסתו או ליתר דיוק גרסאותיו השונות ולכן, ובהיותו עד יחיד ולא מהימן יש לקבוע כי התובע לא הרים הנטל ולא הוכיח את תביעתו ויש לדחותה.

לדעת ב"כ הנתבעות 2 ו- 4 וצד ג' התובע הוא זה אשר היה אמור להזמין את העד סרגיי קליונוב, אך הוא לא עשה מאמץ ולו קל שבקלים לאתר את העד ויש לזקוף זאת לחובתו.

הנתבעות 2 ו- 4 וצד ג'לא יכלו להביא עד מטעמן שכן חלפו 4-5 שנים, לנתבעות 2 ו- 4 וצד ג' לא היה ידוע על התאונה, ולא היו להן כל עדי ראייה לתאונה, ולא נמצאו עדים כלשהם מטעם הנתבעת מס' 2 המצויים בפרויקט נשוא התביעה (משנת 2004) ועדיין עובדים בה היום. לכן, אין לזקוף לחובת הנתבעת מס' 2 אי הזמנת כל עד מטעמה.

לדעת הנתבעות 2 ו- 4 וצד ג' לתובע אשם תורם בלעדי לתאונה. התובע עצמו ראה את יריעת הניילון ובחר ללכת עליה מתוך שיקול דעת מוטעה ועל כן אין לו להלין אלא על עצמו.

יתרה מכך עפ"י עדותו של התובע הוא הלך להביא קרש מיוזמתו ללא הוראת מעביד או אישור כלשהוא, ויזמה פרטית זו שלו יצרה את הסיכון, ועל כן רשלנותו ברורה.

לעניין הנתבעות 1 ו- 3 לדעת הנתבעות 2 ו- 4, אם תתקבל גרסת התובע, רק הן נושאות באחריות, הן מבחינה נזיקית, הן מבחינה חוזית והן מבחינה בטיחותית.

יתר על כן הוכח כי מזמין העבודה אשר התקשר בהסכם לביצוע העבודות עם הנתבעת מס' 2, היה משרד הביטחון, הוא גם זה אשר התקשר עם "אלקטרה" לביצוע עבודות החשמל, ו"אלקטרה" היא זו אשר התקשרה עם הנתבעת מס' 1, כך שלנתבעת מס' 2 לא היתה כל מעורבות בהתקשרות בין "אלקטרה" לנתבעת מס' 1, לכן אין זה נכון לומר שהנתבעת מס' 1 היתה קבלן משנה של הנתבעת מס' 2.

לטעמן של הנתבעות 2 ו- 4 וצד ג' הוכח כי ל"אלקטרה" היו מפקחים באתר בזמן ביצוע העבודות ול"אלקטרה" היו מנהלי עבודה כפי שהעיד מר אלחזוב, ועל כן אין כל יריבות בין הנתבעת מס' 2 לנתבעת מס' 1.

לא הוכח כלל ועיקר כי הנתבעת מס' 2 היתה היזם ו/או הקבלן הראשי ו/או הקבלן המבצע ולכן יש לדחות טענות אלו, ובוודאי בפן הביטוחי, כאשר הכיסוי של הפוליסה של "כלל" לקבלני משנה לא חל על הנתבעת מס' 1, אשר היתה קבלן משנה של "אלקטרה" ולא של הנתבעת מס' 2 ועל כן, גם בפן הביטוחי יש לדחות את התביעה ואת הודעת צד ג'.

ב"כ הנתבעות 2 ו- 4 מפנה להסכם בין הנתבעת 1 ל"אלקטרה", אשר לטענתה מדבר בעד עצמו, תוחם ומגדיר את היחסים בין שתיהן. הנתבעת מס' 1 לא יכלה להגיש הודעת צד ג' נגד "אלקטרה" שכן היתה מנועה מלעשות זאת הן עפ"י ההסכם ביניהן והן עפ"י הפוליסה.

יש לשים דגש על כן כי הסכם זה לא הוגש ע"י הנתבעת מס' 1, ואף ב"כ הנתבעת מס' 1 התנגדה בכל תוקף להצגת ההסכם. הדבר מעיד יותר מכל לדעת הנתבעות 2 ו- 4 כי מסמכים אלו, דהיינו- החוזה בין נתבעת מס' 1 לבין "אלקטרה" ופוליסת הביטוח של נתבעת מס' 1 אצל הנתבעת מס' 3, מחזקים את הטענות לחובתן. לא למותר לציין כי גם בסיכומיהן לא התייחסו הנתבעות 1 ו- 3 למסמכים אלו.

אין לקבל את טענת מר אלחזוב, כי אינו יודע טוב את השפה העברית ועל כן אין חתימתו על ההסכם מחייבת אותו.

יש לחייב את הנתבעת מס' 1 כמעבידתו של התובע וההלכות לעניין חובת הזהירות של מעביד כלפי עובדו מושרשות מימים ימימיה. הנתבעת מס' 1 היא זו אשר היתה חייבת בחובת זהירות קונקרטית ומושגית כלפי התובע, וברור גם מתוך עדותו של מר אלחזוב עצמו כי הפרה חובה זו בנוסף לעדותו של התובע עצמו.

מר אלחזוב לא נכח בזמן העבודה באתר ביום התאונה, לא בדק את סביבת הצבת הקונטיינר ומנע מעצמו כל אפשרות בדיקה וידע על מפגעים בסביבה ובכלל זה הבור אליו נטען כי התובע נפל. מר אלחזוב ידע על קיומם של הבורות. סביר להניח, כי לו היה טורח לדאוג ליצור גישה בטיחותית ונוחה, התאונה לא היתה מתרחשת. יתר על כן, התובע העיד כי בבור אליו נפל היו כבלים וצינורות, ולא מן הנמנע כי הנתבעת מס' 1 עצמה, אשר עסקה בחפירות, קידוחים וחציבות, חפרה בור זה.

אין כל ראייה כי הנתבעת מס' 2 התרשלה כלפי התובע, עבודתו לא היתה קשורה אליה, הוא לא היה כפוף למנהליה, לא עבד תחת פיקוחה ובהעדר משטר של אחריות מוחלטת, הרי יש לקבוע כי אין כל קשר עובדתי או משפטי בין התובע לבין הנתבעת מס' 2.

גם ב"כ הנתבעות 2 ו- 4 וצד ג' מצביעה על הנזק הראייתי אשר נגרם להן בהגשת התביעה למעלה מ- 4.5 שנים מיום התאונה.

לעניין הנזק טוענות הנתבעות 2 ו- 4 וצד ג' כי יש להדגיש שהתובע סבל מבעיות בברכיו עוד לפני התאונה כפי שאישר גם מומחה בית המשפט, ד"ר רוזן.

לתובע לא נגרם כל הפסד שכר מאז ובגלל התאונה (למעט תקופה קצרה של אי כושר) והוא משתכר כיום שכר גבוה בהרבה משכרו עובר לתאונה, כאשר הוא עובד גם לאחר התאונה כמלגזן בניגוד לתצהירו.

עוד מציינת ב"כ הנתבעות כי עפ"י הפסיקה 10% נכות נחשבים כנכות נמוכה שאיננה נחשבת כנכות תפקודית.

בסיכומו של דבר, לדעת ב"כ הנתבעות 2 ו- 4 וצד ג' הפיצויים המגיעים לתובע הם רק בראשי נזק של כאב וסבל והפסד השתכרות בעבר – 47,987 ₪, מהם יש להפחית את אשמו התורם וניכויי המל"ל בשיעור 24,821 ₪.

דיון והכרעה בשאלת האחריות

בפתח הדברים, יש להצר על כך כי לא הושגה בסופו של דבר הסכמה בין הצדדים. צר לי גם על העיכובים בניהול התיק, אשר רובם הגדול מונחים לפתחן של הנתבעות.

העובדות אשר אינן שנויות במחלוקת:

התובע עבד אצל הנתבעת מס' 1 כנהג ומחסנאי בין וכך גם ביום בו טען כי נפל, בתאריך 2.2.04. התובע עבד אצל הנתבעת מס' 1 עד 8.05.

הנתבעת מס' 1 ביצעה עבודות חשמל באתר בנייה סמוך לבניין משרד הביטחון בתל-אביב (להלן: "אתר הבנייה").

הנתבעת מס' 2 היא חברה לעבודות בנייה אשר עבדה ועדיין עובדת (כנטען בסיכומיה) באתר בו נפל התובע.

נסיבות התאונה

ביום התאונה הנטענת בה נפצע התובע, נהרג פועל אחר באותו אתר. סביר להניח כי כל תשומת הלב של מנהלי הנתבעות היתה לאסון זה, וגם משהודע למר אלחזוב שלא היה במקום, גם עפ"י עדותו, על נפילתו של התובע, אכן ראשו היה באירוע הטרגי.

תצהיר עדות ראשית – ת/1 – במהלך עבודתו של התובע בסיוע להעברת קונטיינר עם כלים ממקום למקום, רצה להביא פלטת עץ לצורך כיסוי הבוץ ושלולית שהיו ליד הקונטיינר על מנת לאפשר כניסה אליו. בהתרחקו כ- 10 מ' מהקונטיינר נפל לבור אשר הדופן הפנימית שלו היתה מרוצפת באבנים ובתוכו הונחו כבלים או צינורות.

את זעקותיו של התובע שמע מר קליונוב סרגיי אשר עבד עמו באתר והוא סייע בידו למושכו מתוך הבור. בדיעבד התברר לתובע כי הבור היה מכוסה בניילון, ועקב האבק, הבוץ ומי הגשמים לא ניתן היה להבחין בו. התובע לא חזר בו מגרסתו זו בזמן חקירתו הנגדית.

אני ערה לכך כי קיימות כביכול גרסאות שונות למרות הבור אליו נפל התובע ותיאור הנפילה, זאת החל מכתב התביעה בו כתוב כי התובע נפל לבור ביוב, ובהמשך כי נפל לתעלה או נפל ליד ביוב, או מכסה בור ביוב וכו', כל האמירות הללו לא נכתבו ע"י התובע וגם אם נאמר במסמך רפואי כלשהוא "לדבריו" וכו', הרי בהינתן כי מדובר באדם שהעברית אינה שגורה בפיו לא היום, ובוודאי לא בשנת 2004, אינני רואה בכך סתירות לגרסתו הברורה, הקוהרנטית אשר לא נסתרה של התובע.

למעשה, גרסת התובע נתמכה ע"י מעבידו לשעבר מר אזלחוב, אשר העיד, כי בצהרי אותו יום הודע לו ע"י עובדיו כי התובע נפל לבור. מר אלחזוב אישר גם את עדותו של התובע כי הקונטיינר אשר שימש את הנתבעת מס' 1 בעבודתה באתר הועבר מהמקום בו נמצא למקום אחר, כפי שהעיד התובע.

אני מקבלת את עדותו של התובע כי לאחר שהקונטיינר הועבר ניסה להתקין גישה יותר סבירה כמגן מפני הבוץ ופנה להביא קרש עץ, ובדרכו מעד ונפל לבור.

התובע נפצע בנפלו לבור, ואין זה מעלה או מוריד עד כדי שלילת גרסתו, אם אכן מדובר בבור ביוב, או בור שבו הונחו צינורות או כבלים.

באתר בנייה יש בורות, ועל כן על מנת למנוע סכנת פגיעה יש לנקוט בכל אמצעי זהירות ובכלל זה גידור בורות, הנושא מוסדר בתקנות בטיחות בעבודה כמפורט בסיכומי ב"כ התובע.

מעדותו של מר אלזחוב נלמד, כי הוא היה מודע לכך שיש בורות באתר, אך הוא עצמו לא דאג ולא מינה גורם אחר אשר ידאג לנקיטת אמצעי זהירות ובכלל זה גידור הבורות כנדרש בתקנות, לבל יפגעו עובדיו. נלמד מעדותו כי היו עובדים של הנתבעת מס' 1 באזור. נלמד כי פועל אחר נהרג באותו יום, ולכן סביר כי באותו יום לא היה ראשו פנוי לבדוק מה קרה בדיוק עם התובע, והיכן הבור בו נפל. דא עקא שגם אח"כ לא בדק מר אלחזוב לא בור זה ולא בור אחר, והרושם מעדותו היה כי או שפשוט היה אדיש לכך, או "במקרה הטוב" סמך על עובדי הנתבעת מס' 2 ועובדי "אלקטרה", עמה היה לו חוזה התקשרות, ולמעשה היה קבלן המשנה של "אלקטרה".

אי לכך הנני קובעת כי אכן ביום התאונה התובע נפל לבור שהיה באתר העבודה בו עבדו הנתבעות 1 ו- 2, סמוך לקונטיינר, כגרסתו, ונפגע כפי שהעיד.

אחריות

שתי הנתבעות 1 ו- 2 אחראיות לגורלו של התובע, לביטחונו ובטיחותו. הנתבעת מס' 1 מכוח היותה מעבידתו של התובע ועל אחריותה וחובת הזהירות המוטלות עליה כלפיו אין צורך להכביר מילים.

גם אם אכן האחראית לכל הנעשה באתר היא הנתבעת מס' 2 כמבצעת ראשית וקבלן ראשי, וגם אם היא אחראית על כך שהאתר יהיה נקי ממפגעים ובטוח לעבודה ומכוח זה היא זו האחראית לכך שהבורות יגודרו, ואם אינם מגודרים, האחריות לנזק אשר נגרם בגינם מוטלת עליה, אין זה פוטר את הנתבעת מס' 1 מחובתה כמעביד לדאוג לרווחתם ובטיחותם וביטחונם של עובדיה שלה. היא אינה יכולה להעביר אחריות זו מכתפיה. ייתכן מצב בו מבחינה ביטוחית גורם אחר ישלם את הנזק, אך, מבחינת אחריותה שלה לביטחונם של עובדיה, היא אינה יכולה להסירה מעל כתפיה.

הנתבעת מס' 1

חובת הזהירות של הנתבעת 1 כמעבידת התובע היא חובה מוגברת, עליה לדאוג לא רק להדרכתו, אלא גם לוודא כי הבין את ההדרכה, לוודא כי הוא מכיר את נהלי הבטיחות, ולדאוג קודם כל כי יהיו קיימים. במסגרת חובה זו עליה "לנקוט אמצעים סבירים כדי למנוע מן העובד סכנות מיותרות ולהזהירו מפני סכנות קיימות, בפרט סכנות שניתן לצפותן מראש כסכנות שנובעות מאופי העבודה או אופי המקום שבו מתבצעת העבודה" (ת.א 300/03 (מחוזי חיפה) מכלוף אילן ואח' נ' נרות עציון ואח', פסק הדין מיום 12.10.2009, סעיף יג' (והפסיקה שם).

בע.א 663/88 שריזיאן נ' לבידי אשקלון בע"מ, פ"ד מז (3) 225, בעמ' 229-230, נקבע "... קיימת חובה כללית וגורפת מצד המעביד לנקוט בכל האמצעים הסבירים כדי לוודא שעובדיו יוכלו לבצע עבודתם בתנאי בטיחות אופטימליים...".

האם נקטה הנתבעת 1 באמצעי בטיחות אופטימליים או אף סבירים ומספיקים? קשה לומר.

מר אלחזוב העיד כי כל העובדים קיבלו הדרכה מאנשי הנתבעת מס' 2 והתובע אף חתם על טופס כזה. הטופס לא הוצג ומכל מקום מר אלחזוב לא היה יכול לסמוך בנושא בטיחות על מי מאנשי הנתבעת מס' 2 ולצאת בכך ידי חובתו בנושא הזהירות כלפי התובע.

בע.פ 867/76 ונגרטן נ' מדינת ישראל פ"ד לב(2) 24, בעמ' 38 (1978):

"הסתמכות על אחרים – יכולה לפטור מאחריות רק אם היא כרוכה בפיקוח ובידוא היצוע, כאמור לעיל, שלובה עמם, ההסתמכות הסתמית על מאן דהוא אחר אשר בה מקובלת אצלנו, אינה אף פריקת אחריות נושאת עמה הפרה של חובת הזהירות".

וכן בע.א 7130/01 סולל בונה בנין ותשתית בע"מ נ' יגאל תנעמי ואח', פד"י נ"ח (1) עמ' 1.

"על המעביד חלה אחריות ישירה לדאוג לביטחונו של עובדו, ולעניין זה יאים הדברים אשר נאמרו בע"א 8133/03 עודד יצחק נ' לוטם ואח', פד"י נ'(3) 66, 76 (2004): "העובד, הבא להוציא לחמו במקום העבודה, זכאי למקום עבודה בטוח והוא נותן אמונו במעביד, בעל השליטה על מקום העבודה, שיספק לו תנאי בטיחות והדרכה סבירים הנדרשים לביצוע העבודה. המעביד והאחראי במקום העבודה מטעמו חייבים להבטיח כי מקום העבודה יהא כזה שיבטיח את שלומם של העובדים על מנת שעובד שהגיע למקום העבודה בבוקרו של יום כשגופו שלם יצא את מקום העבודה בערבו של היום במצב זהה. לפיכך על המעביד לנקוט אמצעי זהירות סבירים שימנעו את הסכנות שהעובד חשוף אליהן, סכנות שעל המעביד להיות ער להן ואשר כרוכות בעבודה שהעובד מבצע מטיבה ומטבעה" (צוטט מתוך ע"א 320/99 מפעלי לוקי לבניה בע"מ נ' מחמוד).

הלכה היא, כי המעביד נושא בחובת זהירות מושגית כלפי העובד, חובת זהירות זו היא חובה מוגברת, גם כאשר אין חובה חקוקה, על אחת כמה וכמה כאשר החוק מטיל חובות על המעביד. עם זאת כל מקרה יש לבחון לפי נסיבותיו (לעניין חובות המעביד: ע"א 655/80 מפעלי קרור בצפון בע"מ נ' אסתר מרציאנו, פ"ד לו(2), 592 (1982); ע"א 662/89 – מדינת ישראל נ' אנטון קרבון, פ"ד מה(2), 593 (1991). על המעביד לדאוג לשיטות עבודה בטוחות, אמצעי הגנה, ולפעול בהתאם לחוק. הפרת חובות חקוקות, עשויות לשמש בסיס לצורך קביעת רשלנות (ראה: ת.א 5210/09 בתריס מטאנס נ' מ.ד. פדול ואח', לא פורסם (20.3.07) והפסיקה שם ע"א 4597/91 קיבוץ אפיקים נ' ח. כהן ואח', פ"ד נ(2) 112; ע"א 145/80 ועקנין נ' מועצה מקומית בית שמש ואח', פ"ד לו (1) 113). אין ספק, משלא הוכיחו הנתבעים 1-2 כי דאגו לתובע לשיטת עבודה בטוחה ומשהפרו את הפקודה והתקנות, הרי שבמעשיהם התרשלו, כאמור בסעיף 35 ו- 36 לפקודה והם יכלו ומחובתם הפרה חקוקה היא אינדיקציה לקיומה של רשלנות, ע.א 4446/06 רוברט וולטון נ' המרכז הבהאי העולמי ואח'.

וכן ע.א 741/83 גורדון נ' גבריאל פ"ד ל"ט 266(4) בעמ' 271, ושם ההפניה לע.א 335/80 בריגה נ' מוסטפא ואח' פ"ד לו (3) 38-39.

אינני מקבלת את טענת הנתבעות 1 ו- 3 כי היות והתובע נפגע באתר של הנתבעת מס' 2, בלי קשר לעבודתו עבור קבלן החשמל, דהיינו – הנתבעת מס' 1, אי אפשר לייחס לקבלן החשמל אחריות כלשהיא. זו הפרדה מלאכותית ואינה ממין העניין.

התובע נפגע במסגרת עבודתו כעובד של הנתבעת מס' 1 אשר עסקה בעבודות עבור הנתבעת מס' 2, בין כקבלן ראשי שלה, בין קבלן משנה של קבלן משנה ("אלקטרה"). עבודת התובע היתה קשורה לכלי העבודה של הנתבעת מס' 1, אחסונם והעברתם ובמסגרת מהלך של גישה לכלי עבודה אלו הוא נפגע.

לו היתה הנתבעת מס' 1 טוענת כי היא ראתה את הבור, התריעה על אי גידורו, דאגה בעצמה לגידור בורות בשטח בו עבדו עובדיה, ניתן היה לשקול טענתה לפטרה מאחריותה, אלא שהנתבעת מס' 1 באמצעות מר אלחזוב לא טענה דבר מכל אלו, הפגינה אדישות רבתי והסתפקה בכך שסמכה על כל עובדיה כולל התובע, אשר עברו הדרכה וחתמו על מסמכים, עליה היה גם לוודא ולפקח, וזאת לא עשתה.

הנתבעת מס' 1 משום מה לא הביאה להעיד את מי שהיה מנהל נוסף בשטח ששמו מר יורה, אשר לטענת התובע סייע לו להיחלץ מהבור ועזר בהסעתו לביתו בסוף יום העבודה.

לעניין אי הבאת העד סרגיי, בהתחשב במאזן הכוחות בין התובע לנתבעות 1 ו- 3, גם אם מר אלחזוב אינו זוכר עובד בשם זה, אפשרויות איתורו של עד כזה ע"י הנתבעות 1 ו- 3 הן טובות ויעילות לאין שעור מאלו של התובע.

אינני זוקפת לחובתו של התובע כלל ועיקר את אי הזמנת העד סרגיי משום שלא הצליח לאתרו. אם יש מי לזקוף זאת לחובתו הרי זה לחובת הנתבעות 1 ו- 3.

הנתבעת מס' 2

לעניין הנתבעות 2 ו- 4 וצד ג' – הנתבעות 2 ו- 4 וצד ג' עטו כמוצאות שלל רב על ההסכם בין "אלקטרה" לבין הנתבעת 1, ועל כי התנגדה לגלותו כמו גם את פוליסת הביטוח.

אינני סבורה כי יש בכך להועיל מלפטור את הנתבעת מס' 2 מאחריותה.

מן ההסכם בין "אלקטרה" לנתבעת מס' 1 נלמד במפורש כי קיים מזמין – קבלן ראשי – אחר ולא "אלקטרה" למרות שלא ננקב בשמו.

הן התובע והן מר אלחזוב התייחסו לנתבעת מס' 2 כקבלן הראשי. אף הנתבעת מס' 2 עצמה אישרה כי אכן עבדה באתר הבנייה והיא עובדת בו עד היום. לו רצתה הנתבעת מס' 2 לשלול כל קשר בינה לבין "אלקטרה" וממילא היתה אמורה לעשות זאת ביוזמתה, לא היה לה כל קושי להוכיח זאת לו היה זה נכון.

ב"כ הנתבעות 2 ו- 4 וצד ג' הסתפקה באמירה עליה הוסכם בין הצדדים כי לא היו מטעמה עדי ראייה לתאונה, ונודע לה עליה רק עם הגשת כתב התביעה.

אכן, נטל הראייה על התובע, אך גם כאן, בהינתן מאזן הכוחות של התובע מול הנתבעות 2 ו- 4 וצד ג', הוכח די הצורך ע"י התובע בעזרת הנתבעות 1 ו- 3 כי הנתבעת מס' 2 היתה "הקבלן הראשי", "מבצע הבנייה" והנטל הועבר אליה שלא כך הדבר, ובנטל זה לא עמדה, הסיבה הפשוטה לכך היא כי זו היתה האמת – הנתבעת מס' 2 היתה הקבלן הראשי ומבצע העבודה עבורו עבדה "אלקטרה" והנתבעת מס' 1.

לנתבעת מס' 2 לא היה צריך להיות כל קושי, במיוחד שעפ"י דבריה במועד הגשת הסיכומים היא עדיין עובדת בשטח, להמציא יומני עבודה לתקופה הרלוונטית על מנת להוכיח באילו אמצעי זהירות נקטה לעניין בורות באתר, מי מטעמה היה אז מנהל עבודה ואחראי בטיחות וכו', כל אלו אף לא ניסתה לעשות.

אי לכך, הנני קובעת כי גם לנתבעת מס' 2 אחריות, כי הפרה את חובות הזהירות המוטלות עליה ובשל כך נפגע התובע ועל כן גם היא אחראית בתשלום נזקיו.

אשם תורם

נטל הראייה לגבי קיומו של אשם תורם מוטל על הנתבע, כאשר נטיית בתי המשפט היא שלא להטיל על העובד אשם תורם, אלא במקרים ברורים, בהם אשמו של העובד כגורם לתאונה בולט לעין (ע"א 663/88 שירזיאן נ' לבידי אשקלון, פ"ד מז (3) 225, בעמ' 232, וכן ת.א 24508-09-09 פלונית נ' אגודת הכורמים [פורסם בנבו] מיום 30.4.14 והפסיקה שם).

הלכה פסוקה היא כי לא כל טעות של עובד משמעותה רשלנות תורמת (ע"א 447/85 בוארון נ' עירית נתניה, פ"ד מב(1) 415 (1988) בעמ' 425; ע"א 5/65 המוסד לביטוח לאומי נ' שירותי נמל מאוחדים בע"מ, פד"י יט(3) 205 (1965) בעמ' 211-212). על המעביד להנהיג שיטת עבודה בטוחה, להדריך ולפקח על אופן העבודה של עובדיו ולהזהיר אותם מפני הסכנות בעבודתם, קל וחומר כשהעובד אינו מנוסה (ע.א 4446/06 וולטון נ' המרכז הבהאי העולמי – חיפה [פורסם בנבו] (23.12.09))".

בנסיבות העניין, משהנתבעות לא דאגו לגידור הבור ולא דאגו לשלטי אזהרה, ובכך הפרו את חובות הזהירות והחובות החקוקות עפ"י תקנות הבטיחות בעבודה, אינני סבורה כי יש להטיל אחריות כלשהיא על התובע.

התובע אכן נקט יוזמה עצמאית להטיב את תנאי עבודתו הוא ועבודת העובדים האחרים של הנתבעת מס' 1 ולא עשה כן עפ"י הוראת מאן דהוא. יוזמתו זו להקל על דרך גישה לקונטיינר היא סבירה ומתקבלת על הדעת במיוחד שמר אלחזוב עפ"י עדותו לא התעניין היכן היה מוצב הקונטיינר.

על כן אין מקום לפסוק אשם תורם כלשהוא לחובת התובע.

טענות התובע לעניין הנזק

אבדן כושר השתכרות

לטענת ב"כ התובע יש לקבוע כי שיעור אובדן כושר ההשתכרות של התובע הוא כ- 20% וזאת לאור תיאור מצבו הבריאותי של התובע, העובדה כי עליו לעבור ניתוח נוסף העלול להסתבך ולהחמיר את מצבו. התובע העיד כי עזב את עבודתו אצל הנתבעת מס' 1 לאחר שחזר אליה היות והיה לו קשה שם בגלל הפציעה בתאונה ואף התקשה במציאת עבודה. התובע עשה כל מאמץ למצוא עבודה אחרת, אך נאלץ להקטין את היקף שעות עבודתו.

הפסד שכר בעבר

יש לחלק את ההפסדים בעבר למספר תקופות:

א. מאז התאונה ועד שחזר התובע לעבודה - הפסד שכר מלא המסתכם בשערוך ליום הגשת הסיכומים ב- 35,855 ₪ (שכרו של התובע לפני התאונה היה 5,500 ₪ ברוטו, התובע חזר לעבודה ב- 21.5.04).

ב. מאז התאונה ועד פיטוריו ב- 8.5.05 השתכר התובע 4,500 ₪ ברוטו, דהיינו – שכרו פחת ב- 1,000 ₪.

לדעת ב"כ התובע עד ליום 1.4.08 שבו התקבל לעבודה בדפוס הנמל, בה הוא משתכר 8,000 ₪ לחודש, הרי יש לחשב את הפסדי העבר מ- 21.5.04 ועד 1.4.08 לפי ההפרש בין שכרו לפני התאונה ולאחריה, והסכום משוערך ליום הגשת הסיכומים הוא 80,184 ₪.

עפ"י חישוביה של ב"כ התובע משתכר היום התובע פחות מאשר השתכר לפני התאונה, והפרש זה יש להעריך ב- 50,000 ₪.

אי לכך סכום הפיצוי עבור הפסדי שכר בעבר מסתכם ב- 166,039 ₪ נכון ליום הגשת הסיכומים.

עזרת צד ג'

כאן מבוקש לקבוע פיצוי לעבר בסך 5,000 ₪, ולעתיד בסך 10,000 ₪. התובע נזקק לעזרה סמוך לתאונה וקיבלה מבני משפחתו, ובעתיד היות ומומלץ לתובע לעבור ניתוח נוסף, והיות והוא מוגבל בתפקודו בבית יזדקק לעזרת בני משפחתו. יש לפסוק סכום כולל של 10,000 ₪.

הוצאות רפואיות, נסיעה והוצאות נלוות בעבר ובעתיד

יש לאמץ את דברי כב' הנשיא ברק וכב' השופט אור ב- בע"א 8109/95 קרנית גינת וע"א 81/00 קורנר נ' הפניקס, כי אין על נפגע להסתפק רק בטיפולים בסל הבריאות. הוכח כי התובע טופל במוסדות רפואיים שונים, אך לא שמר קבלות ועל כן עפ"י האמדן מבוקש לפסוק 3,000 ₪.

לגבי העתיד – התובע יזדקק בכל חייו לתרופות וטיפולים וייתכן אף ניתוח ולא כל אלו מכוסים ע"י קופ"ח.

יש הצדקה לפסוק סכום גלובלי על דרך האומדן וגם כאן מבוקש 3,000 ₪.

הפסדי שכר לעתיד

ב"כ התובעת סבורה כי לעתיד יש להתחשב בשיעור הפסד בכור ההשתכרות – נכות תפקודית של 20%. לתובע היה פוטנציאל השתכרות גבוה יותר. הוא לא חזר לתפקוד מלא, קיימת סכנה עקב גילו ומצבו הבריאותי כי יפלט ממעגל העבודה ולכן יש לפצותו ב- 168,619 ₪.

לחילופין, 105,013 ₪ אם ייקבע ששיעור אבדן כושר השתכרותו הוא 10% בלבד.

אובדן תנאים סוציאליים ופנסיה

כאן יש לקבוע סכום גלובלי של 5,000 ₪.

כאב וסבל

לדעת ב"כ התובע יש לפסוק בראש נזק זה 80,000 ₪ שהוא כפל הפיצוי המקסימלי המגיע עפ"י חוק הפלת"ד.

סה"כ סבורה ב"כ התובע כי מגיע לתובע פיצויים בסך 440,658 ₪ או לחילופין 377,052 ₪, מהם יש לנכות את תגמולי המל"ל.

ב"כ התובע מציינת כי מהסכום אשר קיבל התובע מאת המל"ל כדמי פגיעה נוכה חוב עבור מזונות, כך שהתובע קיבל סה"כ 4,901 ₪ בלבד.

בנוסף קיבל התובע 7,218 ₪ כקצבת נכות זמנית, אף זאת לאחר קיזוז חוב של מזונות.

טענות הנתבעות 1 ו- 3 לעניין הפיצוי

כאב וסבל

כמקובל ב- 10% נכות – 30,000 ₪.

הפסדי שכר בעבר

חישובו של ב"כ הנתבעות 1 ו- 3 שונה מזה של ב"כ התובע להפסדי העבר. הפסדו של התובע בתקופת אי כושר היה 23,800 ₪ בלבד ולאחר מכן בתקופה של 15 חודשים 10,200 ₪ בלבד.

מאז שהתובע עובד ב"דפוס הנמל" אין לו הפסדי שכר כלל, ולכן מסתכמים הפסדי השכר בעבר ב- 34,000 ₪.

הפסדי שכר העתיד

יש מקום לדעת ב"כ הנתבעות 1 ו- 3, לחישוב גלובלי של 60% עפ"י חישוב של 10% נכות, שכר של 6,800 ₪ (משוערך)עד גיל 67 ובסה"כ 58,223 ₪.

עזרת צד ג'

בהעדר כל ראיות, ועפ"י האומדן 5,000 ₪.

סה"כ הפיצוי המגיע לתובע הוא 137,000 ₪ מהם יש להפחית אשם תורם, ותגמולי המל"ל בסך 25,000 ₪.

לטענת ב"כ הנתבעות 1 ו- 3 מדובר בחישוב גס בו אמורות לשאת הנתבעות 2 ו- 4 וצד ג'. אם כן תקבע אחריות לנתבעת מס' 1, הרי לאור ביטוח הכפל יש לחייב את הנתבעת מס' 4 ב- 77% מחיוב זה.

טענות הנתבעות 2 ו- 4 לעניין הנזק

ב"כ הנתבעות 2 – 4 סרקה את חוות דעת המומחה מטעמה, ד"ר פריימן, וכן את ממצאי הוועדות הרפואיות של המל"ל אשר מצאו לנכון לקבוע כי לתובע לא נשארה נכות כלשהיא.

ד"ר רוזן, המומחה מטעם בית המשפט, קבע כי לתובע נשארה נכות צמיתה בשיעור 10%, זאת גם ללא הגבלה מינימלית בטווח תנועות ברך שמאל, וד"ר נמרוד ציין כי התובע סובל בשתי הברכיים ממחלה ניוונית התפתחותית.

הנתבעות 2 ו- 4 וצד ג' טענו כי אין לקבוע כי לתובע נגרמה נכות תפקודית כלשהיא בגלל התאונה, הא ראייה שהוא חזר לעבודה אחרי זמן קצר, לאותה עבודה פיזית אשר עשה קודם ואף עבד שעות נוספות במשך שנה ו- 3 חודשים. יתר על כן התובע לא המשיך לקבל טיפול רפואי כלשהוא בגין התאונה, כעולה מתיק המוצגים אותו הגישו הנתבעות 2 ו- 4 וצד ג', ולאחר שהפסיק את עבודתו אצל הנתבעת מס' 1, עבד בעבודות שונות, ונראה כי לא נפגע כושרו להשתכר, ואף היום הוא משתכר בשכר גבוה יותר בשיעור ניכר. אי לכך אין לקבוע כי נפגע כושר השתכרותו של התובע בגלל התאונה, ואדרבא מהטבלה אשר הגיש לעניין מקומות עבודתו השונים עולה כי הצליח לממש את פוטנציאל עבודתו כמלגזן ושכרו היה גבוה יותר מזה אשר היה אצל הנתבעת מס' 1.

הדברים הללו נוגדים וסותרים את דבריו של התובע.

בנוסף, יש לציין כי התובע לא פוטר כטענתו מעבודתו אצל הנתבעת מס' 1. לחילופין בלבד, טוענות הנתבעות 2 ו- 4 כי אם ייקבע כי התובע אכן נפגע בכושר השתכרותו הרי זה בגלל המחלה הניוונית ממנה סובל בברכיו, וכן בגלל תאונות אחרות ומחלות אחרות מהן הוא סובל, ולא בגלל התאונה.

הנתבעות 2 ו- 4 הפנו לפסיקה בעניין זה.

אין לקבל את טענתו של התובע אשר נטענה ללא כל תמיכה במסמך רפואי כלשהוא כי הוא חייב לעבור עוד ניתוח. המסמך היחיד המצורף הוא משנת 2007 ואם עד היום התובע לא ביצע את הניתוח, כנראה שכל הטענה היתה לצורכי המשפט בלבד.

יתרה מכך, אם יש מקום להתייחס לטענת הניתוח הרי יש להביא בחשבון כי הניתוח דווקא ישפר את מצבו ולא להיפך, ובמסגרת החובה להקטין את הנזק, ייתכן ויש לקבוע כי על התובע היה לעבור את אותו ניתוח. בוודאי שאין באי נכונותו לעבור את הניתוח משום להקנות לו פיצויים נוספים, לכן אין כל מקום לקבוע כי התובע הפסיד מכושר השתכרותו בעתיד וממילא אין לקבוע בראש נזק זה כל פיצוי.

לעניין הפסדי השכר בעבר יש לחלק את התקופה למספר תקופות. לתקופת אי הכושר המלאה בת 3.5 חודשים סבורה ב"כ הנתבעות 2 ו- 4 וצד ג' כי הפיצוי המגיע הוא 20,467 ₪ בלבד, כאשר היא מסתמכת על 3 התלושים האחרונים לפני התאונה אותם הגיש התובע.

לתקופה שעד סיום עבודתו אצל הנתבעת מס' 1 אין לקבוע כל פיצוי אלא לתקופה של 3 חודשים בלבד, שהוא פיצוי בסך 2,520 ₪ שכן התובע המציא תלוש אחד בלבד מתוך אותה תקופה. ניתן ללמוד כי שכרו הממוצע היה 4,833 ₪ בשערוך להיום 5,972 ₪ ועל כן נגרע משכרו 841 ₪ ברוטו בלבד ולא כטענת התובע.

ב"כ הנתבעות 2 ו- 4 וצד ג' מציינת, כי התובע סיפר לד"ר רוזן כי לאחר תקופת אי הכושר שב לאותה עבודה ובאותו היקף משרה.

לעניין הפסדי השכר של התובע החל מ- 9.05 – מועד בו עזב את עבודתו אצל הנתבעת מס' 1 ועד היום, התובע לא חשף את נתוני השתכרותו, לא הציג מכתב פיטורין, לא המציא תלושים בתירוץ קלוש כי איננו מוצא אותם כי עבר הרבה דירות, אלא רק המציא תלושי שכר לחודשים ינואר עד מאי 2012 ומהם עולה כי השביח את שכרו במידה ניכרת, ועל כן אין כל מקום לפצותו בגין הפסדי השתכרותו עד למועד פסק הדין, וכמובן גם לא לעתיד. בהתאמה גם אין מקום לפצותו בגין אובדן תנאים סוציאליים ופנסיה.

לעניין עזרת צד ג' והוצאות רפואיות, התובע לא המציא כל ראייה ועפ"י ההלכה הרי מדובר בנזק מיוחד. לא זו בלבד שלא הומצאו קבלות ומסמכים, אלא גם נתגלו סתירות ותמיהות רבות בעדותו.

לעומת התשובה לשאלון כי לא נזקק לאף גורם מיטיב לאחר התאונה וגם לא לעוזרת בית, הרי באותו שאלון השיב כי קיבל עזרה מבתו ומבת זוגו, ובבית המשפט השיב כי מי שעזרה לו היתה גברת בשם ליסה שוורץ. אף אחת מהן לא הגיעה להעיד ויש לזקוף זאת לחובתו של התובע.

ב"כ הנתבעות 2 ו- 4 וצד ג' סבורה כי במידה ותתקבל התביעה, התובע זכאי לפיצויים רק בראשי נזק של כאב וסבל בסך 20,000 ₪ ובראש נזק של הפסדי שכר בעבר בסך 22,987 ₪, מהם יש להפחית את אשמו התורם של התובע וניכויי המל"ל בסך 24,821 ₪ נכון ליום הגשת הסיכומים.

דיון והכרעה בשאלת הנזק – הפיצויים המגיעים לתובע

הנכות הרפואית

הנני מקבלת את חוות דעתו של ד"ר רוזן אשר קבע כי בעקבות התאונה נותרו לתובע 10% נכות צמיתה לפי סעיף 48(2)(ז)1 לתקנות המל"ל.

כאב וסבל

משנקבע ע"י מומחה בית המשפט כי לתובע נותרו 10% נכות צמיתה בגין התאונה וכי הוא נמצא באי כושר של 3.5 חודשים לאחר התאונה, אין מדובר בעניין של מה בכך, אשר ניתן לומר כי לא מגיע כל פיצוי בגין ראש נזק זה.

נתתי דעתי על כך כי התובע סובל ממחלה ניוונית בשתי הברכיים שאין לה כל קשר לתאונה, אך בהעדר חקירת מומחה כלשהוא, לא ניתן לשלול כי התאונה אף החמירה את מצב מחלתו זו, וכן את שאר הפגיעות של התובע ברגליו קודם לתאונה נשוא תביעה זו.

הפיצוי המגיע לתובע הוא 40,000 ₪.

הפסד שכר בעבר

תקופת אי הכושר המלא היתה 3.5 חודשים. יש לחשב את הפסד השכר לפי השכר הממוצע של התובע בתקופה בה עבד אצל הנתבעת מס' 1 לפני התאונה, בחישוב של הפרשי הצמדה וריבית עד היום. הסכום עומד על 8,973 ₪. אי לכך הפיצוי בגין הפסדי שכר בגין תקופת אי הכושר יעמוד על – 31,295 ₪.

בהמשך, כל זמן עבודתו אצל הנתבעת מס' 1 פחת שכרו של התובע.

לעניין התקופה מאז הפסיק התובע את עבודתו אצל הנתבעת מס' 1 ועד התקופה בה החל לעבוד ב"דפוס הנמל" נכון בעיניי לפסוק סכום גלובלי, שכן התובע אומנם הפסיד משכרו במידה מסוימת אצל הנתבעת מס' 1, ולאחר מכן לא ברור די הצורך, כמה השתכר בכל מקום ובאילו תקופות. נכון בעיניי לקבוע סכום של 65,000 ₪ באופן כולל בגין הפסדי השכר בעבר.

הפסדי שכר לעתיד

התובע היום כבן 53 שנים ונכונו לו עוד כ- 14 שנות עבודה לפחות. התובע עובד בעבודות פיזיות בין כמלגזן ובין כנהג ומחסנאי, ואכן כתוצאה מהתאונה נגרמה לו נכות. ד"ר רוזן, אשר בדק את התובע 8 שנים לאחר התאונה, כתב כי עדיין הברך נפוחה וקיימת רגישות וטווח התנועות מוגבל לאחר שהברך עברה חבלה סיבובית קשה. גם אם עפ"י התקנה המתאימה מדובר בהגבלה מינימלית, אין להמעיט מערכה.

אינני מקבלת את הטענה כי ניתן לקבוע היום כי לתובע לא צפויה כל הרעה בתנאי בריאותו. לא למותר לציין כי התובע שייך לאותם אנשים הנמצאים בטיפול המרכז למעקב הלאומי אחרי מי שעסקו בנטרול תוצאות התאונה הגרעינית בצ'רנוביל (מסמך 14 לתיק המוצגים של הנתבעות 2 ו- 4). מצבו הבריאותי של התובע יכול ויורע ובוודאי כאשר מדובר במגבלה פיזית כאשר התובע עובד בעבודה פיזית, ואין סיכוי סביר כי בגילו ישתנה מקצועו לעבודה משרדית.

נראה לי נכון לקבוע גם כאן סכום גלובלי והנני מעמידה אותו על 70,000 ₪.

הוצאות רפואיות, עזרת צד ג' והוצאות נסיעות

אכן עדותו של התובע לעניין זה לקתה בחוסר בהירות ובסתירות בין תשובותיו בשאלון לעדותו בבית המשפט ואכן אף אחת מן הנשים אשר נטען לגביהן כי סייעו לו בתקופה שלאחר התאונה לא הוזמנה להעיד.

עצם תקופת אי הכושר של 3.5 חודשים, הפגיעה, הניתוח שהתובע עבר מצביעים על כך כי היה זקוק לעזרת צד ג'. בנוסף, ברי כי גם אם התובע זכאי להחזר הוצאותיו מהמל"ל ואת רוב הטיפולים הוא קיבל דרך קופת החולים, ניסיון החיים מלמד כי לא כל הטיפולים מכוסים ע"י המל"ל וקופת החולים, ועל כן גם בראשי נזק אלו נכון בעיניי לקבוע סכום גלובלי פיצוי של 10,000 ₪ לעבר ולעתיד.

סך כל הפיצוי המגיע לתובע הוא – 226,500 ₪ (על דרך העיגול).

מסכום זה יש להפחית את תגמולי המל"ל משוערכים להיום.

חלוקת הפיצוי בין הנתבעות: הנתבעות 1 ו- 3 תישאנה ב- 70% והנתבעות 2 ו- 4 תישאנה ב- 30%.

כפל ביטוח

הנתבעות 2 ו- 4 וצד ג' – "כלל חברה לביטוח" לא התייחסה בסיכומיה לטענות כפל הביטוח אשר נטענו ע"י הנתבעות 1 ו- 3, משמע היא מסכימה לטענות אלו, כפי שהן מופיעות בכתבי הטענות ובסיכומים של הנתבעות 1 ו- 3.

ב"כ התובע לא התייחסה לנושא זה.

אי לכך, הנני מקבלת את טענות ב"כ הנתבעות 1 ו- 3 וקובעת כי הנתבעת מס' 4 "כלל חברה לביטוח בע"מ" – צד ג' תישא ב- 77% מהחיוב של הנתבעת מס' 1.

שאר סכום הפיצוי ישולם ע"י הנתבעות 1 ו- 3.

הוצאות ושכ"ט עו"ד

הנתבעות בחלוקה שווה ביניהן תישאנה בהוצאות התובע בסך 10,000 ₪ ובשכ"ט עו"ד בשיעור 20% מהסכום אשר יתקבל לאחר ניכוי המל"ל.

ניתן היום, ח' טבת תשע"ה, 30 דצמבר 2014, בהעדר הצדדים.