מבוא ועובדות מוסכמות:

1. בפניי תביעה כספית בעילה חוזית, לפיה התובעת מבקשת לחייב את הנתבעים, ביחד ולחוד, בתשלום סך של 11,630 ש"ח ואת נתבע מס' 2 בסך של 102,130 ש"ח, ליום הגשת התביעה, 30.11.08.

2. התובעת, מחצבות כפר גלעדי בע"מ, עוסקת בייצור ושיווק חומר מחצבה ובטון.

נתבעת מס' 1, חב' א. דרדרי בע"מ, עוסקת בעבודות כבישים (להלן: "הנתבעת"), ונתבע מס' 2, מר אליעזר דרדרי, הוא הבעלים והמנהל של הנתבעת (להלן: "הנתבע").

3. בין התובעת לבין הנתבעת התקיים קשר עסקי רב שנים ובמהלכו סיפקה התובעת לנתבעת חומרי מחצבה ובטון.

4. ביום 29.7.04 נערך ונחתם בין התובעת לבין הנתבעת הסכם לאספקת בטון והנתבע חתם על ההסכם כערב להתחייבויות הנתבעת (להלן: "הסכם הבטון").

5. ביום 2.9.04 נערך ונחתם בין מועצה אזורית מבואות החרמון, מצד אחד, לבין מי מהנתבעים, מצד שני, הסכם, לפיו מסרה המועצה לביצוע מי מהם עבודות שיקום כבישים ביישוב מרגליות המצוי בתחום סמכותה (להלן: "הסכם עבודות הכבישים").

יצויין כי בין הצדדים בעלי הדין מחלוקת באם הסכם עבודות הכבישים היה בין המועצה לבין הנתבעת, כטענת הנתבעים, או שמא בין המועצה לנתבע באופן אישי, כטענת התובעת.

6. ביום 13.12.05 פנתה התובעת בהצעת מחיר המופנית ל-"א. דרדרי" לאספקת תערובת אספלט מסוג "אמביט" ו-"עמיעד". הנתבע חתם באופן אישי וללא חותמת הנתבעת על ההצעה במקום המיועד לחתימת המזמין, אולם הוא לא חתם במקום המיועד לחתימת הערב להתחייבויות המזמין. אין חולק כי ההצעה הנ"ל השתכללה לכדי הסכם מחייב (להלן: "ההסכם הראשון").

7. ביום 28.3.06 פנתה התובעת בהצעת מחיר נוספת ל-"א. דרדרי" לאספקת תערובת אספלט מסוג אמביט ובזלת ליישוב מרגליות. במקום המיועד לחתימת המזמין בהצעה הנ''ל הטביע הנתבע את חותמת הנתבעת ומעליה הוא הוסיף את חתימתו, אולם הוא לא חתם על אותה הצעה במקום המיועד לחתימת הערב ובכלל לא מולאו בה פרטי הערב. אין חולק כי גם ההצעה הנ''ל השתכללה לכדי הסכם מחייב (להלן: ''ההסכם השני'').

8. התובעת הנפיקה על שם הנתבעת שתי חשבוניות כמפורט להלן:

א. חשבונית מס מס' 06009 מיום 31.3.06 על סך של 71,487.33 ש"ח (כולל מע"מ) בגין חומרי אספלט אשר סופקו, כעולה מהחשבונית, לאתר העבודה ביישוב מרגליות (להלן: "החשבונית הראשונה").

ב. חשבונית מס מס' 08038 מיום 31.5.06 על סך של 16,991.64 ש"ח (כולל מע"מ) בגין אספקת חומרי אספלט לאתר עבודה בקרית שמונה (להלן: "החשבונית השנייה").

שתי החשבוניות לעיל יקראו להלן, ביחד: ''החשבוניות''.

9. התובעת ניהלה כרטסת הנהלת חשבונות על שם הנתבעת הכוללת את מלוא יתרת החוב הנטענת בתביעה, הן החלק המיוחס לנתבעת והן החלק המיוחס לנתבע באופן אישי (להלן: "כרטסת הנהלת חשבונות").

10. ביום 15.4.07 פנה ב"כ התובעת לנתבעת בדרישה לסילוק מלוא החוב נשוא התביעה (להלן: "מכתב הדרישה") ומשלא פעלה הנתבעת לפי דרישתו, הוגשה תביעה דנן.

טענות הצדדים בתמצית:

11. לטענת התובעת, ההסכם הראשון נערך ונחתם בינה לבין הנתבע באופן אישי ומכוחו היא סיפקה לו את חומרי האספלט שביחס אליהם הונפקו החשבוניות, לפיכך, על הנתבע לשאת באופן אישי בחוב בגין אותן חשבוניות והמגיע לסך של 86,128.97 ש"ח ליום הגשת התביעה.

זאת ועוד, בהתאם להסכם הבטון סיפקה התובעת לנתבעת בטון ובגינו נותרה יתרת חוב בלתי מסולקת בסך של 11,630 ש"ח ליום הגשת התביעה. ביתרת החוב הנ''ל יש לחייב את שני הנתבעים, הנתבעת בתור מזמין והנתבע בתור ערב להתחייבויות הנתבעת בהסכם הבטון.

12. לטענת הנתבעים, הקשר העסקי בין הצדדים בעלי הדין התנהל בין התובעת לבין הנתבעת ולא עם הנתבע באופן אישי, ובהתאם לכך, חתימתו על הסכם הבטון, ההסכם הראשון והשני בתור מזמין אינה חתימה אישית אלא בתור אורגן של הנתבעת.

בניגוד לטענת התובעת, התובעת הנפיקה את החשבונית הראשונה מכוח ההסכם השני ולא מכוח ההסכם הראשון, והרי חתימת הנתבע מתנוססת על אותו הסכם רק בתור אורגן של הנתבעת. גם החשבונית השנייה לא הונפקה על ידי התובעת מכוח ההסכם הראשון, והדבר עולה מהשוני בתעריפי החומרים והאתרים אליהם סופקו כעולה משניהם.

ודוק, התובעת לא ביקשה לחייב את הנתבעת, להבדיל מהנתבע, בגין החשבוניות, ולפיכך, ככל ויוכח כי ההתקשרות והחוב הנטען בגינן לא היו עם הנתבע, אזי יש לדחות את התביעה ביחס אליהן.

לעניין החוב הנטען של הנתבעת בהתאם להסכם הבטון, הנתבעים מפנים לכך כי לא הוגשו ראיות מספקות להוכחת החוב ומטעם זה יש לדחות את התביעה גם לעניין זה.

כן מעלים הנתבעים טענות ביחס לאיכות חומרי האספלט אשר סיפקה התובעת לאתר מרגליות.

ד י ו ן:

13. במסגרת הדיון בתביעה הוגשו תצהירי עדות ראשית של ה"ה אפי נגלי, מנהל אגף שיווק של התובעת (להלן: "נגלי"), מר גדי קרול, מנהל אגף בטונים (להלן: "קרול"), מר שאול נוי, מנהל אבטחת איכות אצל התובעת (להלן: "נוי"), וגב' יפה בן מרגי, עובדת גזברות אצל התובעת (להלן: "בן מרגי"). מנגד, הוגש תצהיר הנתבע בשמו ובשם הנתבעת.

כל המצהירים לעיל העידו במשפט, זאת למעט מר קרול אשר לא טרח להתייצב לישיבת ההוכחות שנקבעה בתביעה ובהחלטה מיום 24.4.12 תצהירו הוצא מתיק בית המשפט.

כמו כן, מטעם התובעת העיד מר מנחם פז, גזבר מועצה אזורית מבואות חרמון (להלן: "גזבר המועצה"), ומטעם הנתבעים העיד מר אלכס ספיר, עובד חברת איזוטופ, ואשר במועדים הרלוונטיים לתביעה ביצע שתי בדיקות ביחס לאיכות חומרי האספלט שסופקו על ידי הנתבעת לאתר מרגליות.

14. טענת התובעת, לפיה, החוב האישי של הנתבע על סך של 86,128.97 אשר בגינו היא הנפיקה את החשבוניות, נובע מההסכם הראשון מיום 13.2.05, עליו חתם הנתבע באופן אישי, נסתרה באופן מוחלט בסעיף 3 לתצהירו של מר נגלי מטעמה, מוצג ת/2, בו נאמר כדלקמן:

"בהתאם לחוזה הנ"ל (ההסכם הראשון – ר.ח.) ולבקשת הנתבע ספקה התובעת לחברת א. דרדרי בע"מ (להלן – 'הנתבעת') בתקופה מרץ-מאי 2006, כמויות אספלט עבורן נותרה הנתבעת חייבת לתובעת סכום של 86,128.97 ש"ח" (ההדגשה אינה במקור – ר.ח.).

הנה לך אפוא סתירה מהותית ביותר העולה מתצהיר עד התובעת עצמה לטענתה כאילו הנתבע חייב באופן אישי ביתרת החוב בהתאם לחשבוניות.

15. לא בכדי העיד מר נגלי בתצהירו כי הנתבעת, ולא הנתבע באופן אישי, חייבת בפירעון החשבוניות, שכן, ממכלול הראיות והעדויות שנשמעו במשפט עולה כי כל גרסה אחרת הינה מאולצת וניסיון עקר לעיוות המציאות ולהתעלם באופן מופגן מעובדות המקרה. להלן אנמק.

16. בחקירתו העיד מר נגלי מטעם התובעת באשר למצבה הכלכלי העגום של הנתבעת, באומרו:

"ש. אתה יודע מה מצב החברה א. דרדרי בע"מ?

ת. מצבה לא טוב אבל מדברים, אני לא יכול להגיד ב-100%, אבל היא עובדת ומצבה לא טוב" (שם, עמ' 14 שורה 10 לפרוטוקול הדיון).

גם הנתבע אישר בחקירתו הנגדית כי הנתבעת נמצאת בקשיים כלכליים ולמעשה היא אינה פעילה, וזאת באומרו:

"ש. זה נכון שיש לחברת א. דרדרי עיקולים של רשויות המס?

ת. יש עיקול אחד שעומד בסימן שאלה.

ש. החברה פעילה, לא ברישומים, אלא עובדת?

ת. עובדת במינון נמוך מאז שנקלעה לקשיים.

ש. איפה היום עובדת חברת א. דרדרי בע"מ?

ת. היא לא עובדת כיום" (שם, עמ' 34 שורה 16 לפרוטוקול הדיון).

בהעדר מחלוקת בין הצדדים כי מצבה של חב' דרדרי אינו מהמשופרים וספק באם היא חברה פעילה, הרי לך המניע מאחורי ניסיונה הנפסד של התובעת להסיט את חובותיה על שם הנתבע באופן אישי על מנת לשפר את סיכוייה לגבייתו.

17. לא זאת אלא זאת, התובעת עצמה הנפיקה את שתי החשבוניות על שם הנתבעת ולא על שם הנתבע ובהן נרשם: "לכבוד: א. דרדרי בע"מ". כמו כן, שתי החשבוניות הופיעו בכרטסת הנהלת חשבונות, נספח א' לתצהירה של גב' בן מרגי, מוצג נ/4, שכאמור התובעת ניהלה אותה על שם הנתבעת ולא על שם הנתבע באופן אישי.

בחקירתו הנגדית נשאל מר נגלי מדוע התובעת הנפיקה את החשבוניות ע"ש הנתבעת באם עסקינן בחוב אישי של הנתבע, והוא השיב באומרו:

"קשה לי לזכור מה היה בשנת 2005-2006 אבל אני לא זוכר בדיוק, אם אני לא טועה זה היה לפי בקשה של מר דרדרי או מי מטעמו, אני לא זוכר לגמרי מה היה אז" (שם, עמ' 12 שורה 16 לפרוטוקול הדיון).

למותר לציין כי תשובת העד לעיל אינה משכנעת כלל ועיקר שכן טענתו כאילו החשבוניות הונפקו ע"ש הנתבעת לבקשת הנתבע הינה השערה גרידא שאין לה כל תימוכין בחומר הראיות.

כמו כן, בהמשך נשאל מר נגלי מדוע החשבוניות מופיעות בכרטסת הנהלת החשבונות של התובעת ע"ש הנתבעת, והוא השיב באומרו:

"ש. שתי החשבוניות שאתה צירפת מופיעות באותה כרטסת תחת חברת א. דרדרי בחודש 3.06.06 ובחודש 03.05.06. החשבוניות האלה שמופיעות בכרטסת הן אותן חשבוניות שאתה צירפת ומופנות לא. דרדרי בע"מ. איך אתה מסביר את זה?

ת. אין לי כרגע איזשהו הסבר, אני לא זוכר מה היה באותו הזמן, יכול להיות שהיו בקשות או עניין טכני" (שם, עמ' 15 שורה 2 לפרוטוקול הדיון).

וכל המוסיף גורע.

18. בחקירתה הנגדית העלתה העדה גב' בן מרגי מטעם התובעת הסבר לעובדה כי כרטסת הנהלת החשבונות מתנהלת ע"ש הנתבעת ולא ע"ש הנתבע באופן אישי, באומרה:

"ש. את מצרפת כרטסת ושם לא כתוב אלי דרדרי אלא א. דרדרי בע"מ?

ת. זה לפי בקשתו. לפני כן, לפני שנים רבות, הוא היה אליעזר דרדרי אישית והוא היה עם האחים שלו ואחר כך הוא ביקש כשהוא הפך להיות חברת א. דרדרי בע"מ לפתוח כרטיס על שם א. דרדרי בע"מ.

ש. את זוכרת מתי זה היה?

ת. ... זה היה בשנת 2004.

ש. ואם אני אומר לך שחברת א. דרדרי קיימת הרבה לפני 2004?

ת. יכול להיות אבל לפני כן הוא היה אלי דרדרי. כשהוא בא לחתום על הסכם בשנת 2004 הוא פתח כרטיס על שם חברת א. דרדרי בע"מ וזה לפי בקשתו" (שם, עמ' 20 שורה 1 לפרוטוקול הדיון).

טענת העדה לעיל הינה טענה כבושה אשר עלתה בראשונה בחקירתה הנגדית. יודגש כי טענות ההגנה של הנתבעים היו ידועות לתובעת מבעוד מועד (ואף בפירוט יתר, שכן התביעה הוגשה בהליך של סדר דין מקוצר והנתבעים הגישו בקשת רשות להתגונן הנתמכת בתצהיר הנתבע) ועל אף זאת העדה לא מצאה להעלות טענותיה לעיל במסגרת תצהיר עדותה הראשית.

חשוב מכך, התובעת לא הגישה ולו חשבונית אחת אשר הוציאה ע"ש הנתבע באופן אישי ומקל וחומר היא לא הוכיחה כי הנתבע פרע חוב כלשהו באופן אישי. בנדון נשאלה העדה גב' בן מרגי והיא מסרה תשובה מתחמקת ובלתי משכנעת באומרה:

"ש. אני שואל אותך האם אי פעם הוצאת חשבונית על שם אליעזר דרדרי, האיש מאותו תאריך שאת זוכרת שהפך להיות חברה?

ת. אם הוצאתי חשבוניות על שמו האישי? לא יכולה לזכור. צריך להוציא את כל החשבוניות ולפי זכרוני, אני לא חושבת שאפילו הייתה חשבונית ריבית שהוצאתי, לפי בקשתו, על שם א. דרדרי בע"מ.

ש. אז אין חשבוניות אישיות?

ת. מה זה אין? אם ההסכם לפי הבקשה שלו הפך להיות חברה בע"מ והוא מבקש להוציא את החשבוניות לפי החברה בע"מ זה השלב הראשון שעושים, שלב שני אליעזר דרדרי היה מאוד מסודר, הוא לא נתן שיזמינו סחורה, אלא עשה זאת בעצמו. אני מכירה חברות אחרות שעושות זאת באמצעות מנהל עבודה" (שם, עמ' 23 שורה 7 לפרוטוקול הדיון)

גם העד מטעם התובעת, מר נגלי, נשאל לעניין זה, ובכלל לעניין מסמך כלשהו המעיד על התקשרות הנתבע באפן אישי עם התובעת, אולם, למעט השערה גרידא, ואשר ממילא אינה נתמכת בכל ראייה, לא ניתן לדלות מתשובתו דבר וחצי דבר. להלן אצטט:

"ש. האם יש מקרה אחד בו כרטסת, חשבונית או פנייה או הסכם אישי, או שאתה יכול להציג מסמך כלשהו בו אלי דרדרי מתחייב אישית כלפי מחצבות גלעדי?

ת. אין לי את זה בנמצא, אני מניח שאם אחפש אוכל למצוא" (שם, עמ' 14 שורה 3 לפרוטוקול הדיון).

19. אין זה מקרי כי הנתבעת מתעקשת לטעון כאילו החשבוניות הונפקו בהתאם להסכם הראשון, שכן, חתימת הנתבע מתנוססת עליו במקום המיועד לחתימת המזמין ובמקום לא הוטבעה חותמת החברה הנתבעת. אולם, הקשר בין החשבוניות לבין ההסכם הראשון הינו מקרי בלבד, אם בכלל.

בהסכם הראשון נקבע המחיר עבור חומר "אמביט" ו"עמיעד 3/4" בסך של 142 ש"ח ו-165 ש"ח בהתאם לטון ובהסכם השני נקבע המחיר עבור ''אמביט'' ו''בזלת 3/45'' בסך של 154 ש"ח ו-194 ש"ח בהתאם לטון (כל המחירים הנ''ל הם לפני מע''מ וכוללים סך של 22 ש"ח לטון עבור דמי הובלה). מנגד, בחשבונית הראשונה מופיע מחיר של 154 ש"ח ו-194 ש"ח לטון ובחשבונית השנייה מופיע מחיר של 179 ש"ח ו-245 ש"ח לטון (לא כולל מע''מ וכולל סך של 22 ש''ח לטון עבור דמי הובלה).

מהשוואת הנתונים לעיל עולה כי אין כל התאמה בין המחיר המופיע בהסכם הראשון למחיר המופיע בשתי החשבוניות וכי המחיר המופיע בחשבונית הראשונה תואם למחיר המופיע בהסכם השני, עליו מתנוססת חותמת של חב' א. דרדרי ומעליה חתימתו של הנתבע.

20. על אף כי טענות הנתבעים לעיל ביחס להעדר התאמה בין המחיר המופיע בחשבוניות למחיר הקבוע בהסכם הראשון היו ידועות לתובעת מבעוד מועד, היא בחרה, משיקוליה, להתעלם מהן במסגרת תצהירי עדותה הראשית. תחת זאת, משנשאל עד התובעת, מר נגלי, לעניין זה, הוא מסר השערות ותשובות בלתי מבוססות ובסופו של דבר הוא לא ידע לומר באם המחיר המפורט בחשבוניות אכן נגזר מההסכם הראשון. להלן אצטט:

"ש. ההסכם עליו אתה מתבסס, לעומתו יש שתי חשבוניות והצעת מחיר. מכוח הצעת המחיר אתה אומר שאלי דרדרי חייב את החשבוניות האלה. התאריך של החשבונית הראשונה היא 31.05.2006 כאשר המחירים שונים בתכלית ולא קשורים להצעת המחיר. כאשר בחשבונית הראשונה האמביט היא בסך של 154 ו-194 ובשנייה המחיר המוצע הוא 179 ולכן אין קשר בין ההסכם לבין החשבוניות. מה תשובתך?

ת. בנספח א' לתצהירי (ההסכם הראשון – ר.ח.) אני מפנה לסעיף 2 ומצטט. יש מרכיב מסוים בתערובת האספלט שהוא צמוד למחירי הנפט כבר משנת 1968 ונקבע מחיר בסיס ואותו מחיר בסיס מתנהג לפי שינוי מחיר הביטומן ולכן המחירים בחשבוניות, אני מניח, מתאימים למחירים שבנספח א'.

ש. אני מפנה לנספח ג' בתצהירו של אלי דרדרי (ההסכם השני – ר.ח.). נספח זה יצא שלושה ימים לפני מועד החשבונית והוא בול עונה על המחירים שנמצאים בשתי החשבוניות, ב' וג', המצורפות לתצהירך. מה תשובתך?

ת. כדי לענות בצורה ברורה אני צריך לקחת את הנייר הזה ולעשות בדיקה של תנודות הביטומן לאותה תקופה ואז לענות לך. אתה מציג לי מסמך משנת 2006, אנחנו היום בשנת 2012, נאמר לי בהתחלה שאני מעיד באזהרה. להגיד לך שעל סמך זה זה נקבע אני לא יכול. יכול להיות שהמחירים בחשבוניות שצורפו לתצהיר שלי הם נגזרת למחירים שבנספח א' לאותו תצהיר ויכול להיות שלא" (שם, עמ' 13-14 החל משורה 20 לפרוטוקול הדיון) (ההדגשות אינן במקור – ר.ח.).

העובדה כי התובעת לא התמודדה עם טענות הנתבעים ביחס להעדר התאמת המחירים בין ההסכם הראשון לבין החשבוניות וההתאמה המלאה בין המחירים המופיעים בהסכם השני ובחשבונית הראשונה, נזקפת לחובתה. בנסיבות העניין, יש גם לקבל את טענת הנתבעים כי החשבונית הראשונה הונפקה על ידי התובעת בהתאם להסכם השני, והרי אין חולק כי הנתבע אינו צד להסכם הנ''ל והוא חתם עליו רק בתור אורגן של הנתבעת.

21. בחקירתו החוזרת, ובתשובה לשאלות מדריכות עליהן נשאל, טען העד נגלי מטעם הנתבעת כי ההסכם השני אינו תקף הואיל והתובעת אינה חתומה עליו. להלן אצטט:

"ש. אני מציג לך את ההסכם השני שהוצג לך על ידי חברי מיום 29.3.06 (צ"ל 28.3.06 – ר.ח.) האם מישהו מכפר גלעדי חתום או אישר הסכם זה?

ת. לא.

ש. כלומר מבחינת מחצבות כפר גלעדי, האם מישהו עבד על ההסכם הזה?

ת. מבחינת הנהלים כל עוד ההסכם לא נחתם הוא לא נכנס לתוקף" (שם, עמ' 15 שורה 18 לפרוטוקול הדיון).

טענת העד כמצוטט לעיל אינה אמינה ואינה משכנעת בעיניי, זוהי טענה כבושה אשר עלתה בראשונה במסגרת חקירתו החוזרת של העד ובתשובה לשאלות מדריכות עליהן נשאל.

זאת ועוד, לאור ההתאמה המלאה בין ההסכם השני לבין החשבונית הראשונה הן במחיר החומרים והן ביעד ההובלה, אזי בהכרח יש לומר כי שני הצדדים פעלו על פיו והתובעת לא תישמע כיום בטענה להעדר תוקפו. בנדון ראוי גם כן להפנות להלכה הפסוקה, לפיה, העדר חתימה על החוזה אינו מעיד בהכרח על כוונת הצדדים שלא להתחייב בחוזה (ר' ע''א 692/86 בוטקובסקי נ. גת, פ''ד מד(1) 57, 70, ד''נ 40/86 קניג נ. כהן, פ''ד לו(3) 701, 724-725).

22. ביחס לחשבונית השנייה, הרי גם מטעמים נוספים לא שוכנעתי כי קיים קשר בינה לבין ההסכם הראשון.

בהסכם הראשון נקבע כי יעד ההובלה הינו מרגליות, בעוד כי בחשבונית השנייה נרשם כי יעד ההובלה הינו קריית שמונה. העד מטעם התובעת, מר נגלי, נשאל גם לעניין זה, אולם, הוא שב ומסר גרסה כבושה ובלתי משכנעת, וטען באומרו "... קורה מקרים שאנו מספקים ליעדים אחרים וזה לא נכון. יש מערכות יחסים ויש אמון כהנה וכהנה, הכל יכול להיות" (שם, עמ' 14 שורה 26 לפרוטוקול הדיון).

זאת ועוד, התעריפים המפורטים בחשבונית השנייה – 179 ש"ח ו-245 ש"ח לטון – גבוהים מהתעריפים המפורטים בהסכם הראשון – 144 ש"ח ו-165 ש"ח, והרי גם לחוסר התאמה זו לא ניתן כל הסבר המניח את הדעת, ורק משנשאל מר נגלי לעניין זה בחקירתו הנגדית הוא שוב העלה טענה כבושה ובלתי מבוססת בדבר עליית מחירי השוק (שם, עמ' 14 שורה 17 לפרוטוקול הדיון).

23. לו אכן סברה התובעת כי הנתבע חייב באופן אישי בפירעון החשבוניות, הרי לכל הפחות היא היתה פונה אליו במכתב דרישה בנדון. בפועל, לא כך היא נהגה ולעניין זה העיד מר נגלי מטעמה, באומרו:

"ש. האם יש לך פנייה המופנית אישית למר דרדרי ובו (צ"ל בה – ר.ח.) דרישה שהוא צריך לשלם אם כחייב עיקרי ואם כערב?

ת. אדון אליעזר דרדרי מנהל מערכת קשרים עסקיים עם מחצבות כפר גלעדי תקופה ארוכה. נפגשתי איתו בארבע עיניים והיו עשרות פניות לבוא ולשלם את חובו, זו תשובתי. לא זכורה לי פנייה בכתב שיצאה ממני למר דרדרי" (שם, עמ' 12 שורה 26 לפרוטוקול הדיון).

חשוב מכך, לא רק שהתובעת לא פנתה לנתבע באופן אישי בדרישה לפרוע את החוב נשוא התביעה, כולו או בחלקו, אלא אף במכתב הדרישה מיום 15.4.07, נספח ב' 2 לתצהירו של הנתבע, היא פנתה לנתבעת בלבד, חב' דרדרי, בדרישה לתשלום מלוא סכום התביעה, ללמדך כי גם התובעת בדעה כי הנתבעת, ולא הנתבע באופן אישי, חייבת לשאת בסכום התביעה.

23. משנדחתה טענת התובעת לפיה, יתרת החוב בחשבוניות נובעת מההסכם הראשון, עליו מתנוססת חתימתו האישית של הנתבע, הרי יש לדחות חלק זה של התביעה.

לעניין זה יודגש כי התובעת לא עתרה במסגרת התביעה לחייב את הנתבעת בחוב עבור החשבוניות, ולפיכך גם אם תאמר כי עסקינן בחוב של הנתבעת, הרי אין כל מקום להעניק לתובעת סעד שלא התבקש על ידה. כן יצויין כי התביעה נגד הנתבע ביחס לחשבוניות מבוססת אך ורק על העילה החוזית בטענה כי הוא התקשר באופן אישי עם התובעת להזמנת חומרי אספלט. לפיכך משנדחתה העילה הנ''ל, הרי מן הדין לדחות את התביעה נגד הנתבע ביחס לחשבוניות.

24. כאמור, התובעת מבקשת לחייב את הנתבעים באופן הדדי בתשלום סך של 11,630 ש"ח בגין בטון שסופק לנתבעת בהתאם להסכם הבטון (עליו חתם הנתבע בתור ערב).

להוכחת טענותיה לעיל הגישה התובעת תצהיר עדות ראשית של מר קרול, אולם, משלא טרח העד להתייצב לישיבת ההוכחות שנקבעה בתביעה, תצהירו, על נספחיו, הוצא מתיק בית המשפט. בנסיבות העניין, התובעת לא הוכיחה תביעתה בנדון.

בנדון יצוין כי על אף שהסכם הבטון צורף לתצהיר הנתבע, אין בכך הוכחה מספקת לחלק זה של התביעה, שכן, כל יתר הפרטים הרלוונטיים – כגון מועד יצירת החוב, כמות הבטון שסופקה, יעד האספקה וסכום החוב – לא הוכחו במשפט.

לאור האמור לעיל, יש לדחות את התביעה גם ביחס לחוב עבור אספקת הבטון.

25. משהגעתי עד הלום, מתייתר למעשה הצורך לדון בטענות נוספות אשר העלו הצדדים במשפט. על אף זאת אתייחס להלן, ולו בקצרה, לשתי טענות עיקריות:

א. לחיזוק טענתה כי החוב בגין החשבוניות הינו חוב אישי של הנתבע, טענה התובעת כי האספלט בגינו נדרש התשלום סופק לאתר העבודה במרגליות והרי הנתבע התקשר בהסכם באופן אישי עם מועצה אזורית מבואות החרמון לביצוע אותה עבודה.

אף אם תאמר כי אכן הנתבע התקשר באופן אישי עם מועצה אזורית מבואות החרמון לביצוע העבודה באתר מרגליות, הרי ממכלול הנימוקים כמפורט לעיל אין לשנות מהתוצאה אליה הגעתי במשפט ביחס לחשבוניות. בהתאם לדין, המוציא מחברו עליו הראיה ועל התובע במשפט האזרחי להוכיח את תביעתו על פי מאזן ההסתברויות ובשיעור העולה על 51%. במקרה דנן, התובעת כשלה בהרמת נטל זה אף אם תאמר כי טענתה העובדתית לעיל בדין יסודה, אף כי יצוין כי לא בהכרח קיימת סימטריה בין זהות הצד המתקשר עם התובעת לבין זהות הצד המתקשר עם מועצה אזורית מבואות חרמון.

ב. הנתבעים טענו כי התגלו ליקויים באספלט אשר סופק על ידי התובעת לאתר מרגליות והדבר גרם לנזק שיש לקזז אותו מהסכום שייפסק בתביעה, ככל וייפסק.

טענת הנתבעים לעיל הינה טענה שבמומחיות ולפיכך היה עליהם להגיש חוות דעת מומחה להוכחתה. משלא נעשה הדבר, דין הטענה להידחות.

יתירה מכך, לתצהיר הנתבע צורפו ממצאי בדיקת האספלט על ידי מכון איזוטופ והנתבע טען כי בהתאם לאותם ממצאים, האספלט היה לקוי. דא עקא, בחקירתו בבית המשפט הודה הנתבע כי אין הוא מבין בתוצאות הבדיקה (שם, עמ' 32 שורה 7 לפרוטוקול הדיון). חשוב מכך, נציג חב' איזוטופ אשר ערך את הבדיקות העיד מטעם הנתבעים כי בדיקת האספלט הן במפעל התובעת והן בגלילים שהוצאו מהכביש, היו תקינים (שם, עמ' 35 שורות 9-28 לפרוטוקול הדיון).

למעלה מהצורך, הנתבעים לא כימתו טענתם ביחס לנזק הנטען בעקבות השימוש באספלט פגום, והרי גם מטעם זה יש לדחות את טענתם.

26. לסיכום, אני מורה על דחיית התביעה.

בנסיבות העניין, לא מצאתי לחייב את התובעת בהוצאות ההליך וכל צד יישא בהוצאותיו.

הסכום אשר הופקד בקופת בית המשפט על ידי הנתבעים במסגרת הבקשה למתן רשות להתגונן, יוחזר לידיהם, באמצעות בא כוחם.

ניתן היום, ח' כסלו תשע''ג, 23 בנובמבר 2012, בהעדר הצדדים.