המערער, יליד 1962, התגייס לצה"ל בשנת 1981.

בשנת 1984 החל לשרת בשירות קבע. תפקידו האחרון של המערער קודם לשחרורו היה מערך אוכלוסיה בפיקוד העורף. המערער השתחרר משירות צבאי בשנת 2007 בדרגת אלוף משנה.

ביום 16.7.07 הגיש המערער למשיב תביעה להכרת זכות לפי חוק הנכים (תגמולים ושיקום) תשי"ט – 1959, בגין מחלה לבבית (אוטם שריר הלב) אשר נגרמה לו לטענתו עקב השירות הצבאי.

קצין התגמולים קבע בהחלטתו מיום 2.11.08, כי אין קשר בין מחלת הלב הטרשתית, והתקף הלב בו לקה המערער, לבין תנאי שירותו הצבאי.

המחלוקת בין הצדדים נסובה סביב מלוא היריעה, בחוק הנכים, החל מגורמי סיכון, וכלה בסוגיות המשפטיות הנובעות למחלות מקננות והתפרצותן ועד להלכות האחרונות אשר יצאו מבית מדרשו של בית המשפט העליון, במיוחד הילכת אביאן והילכת פאר.

הועדה עיינה היטב בסיכומים והטענות של הצדדים. הועדה מקבלת את ההתנצלות של עו"ד קיפרמן, ותעסוק בגופו של עניין, ובגופו של הערר.

גורמי סיכון:

ב"כ המשיב טען בפני הועדה על גורמי סיכון, אשר יש בהם כדי להביא למחלת לב כלילית וטרשתית. המחלה הראשונה היפר – ליפידמיה.

בסוגיה זו, משיב המערער תשובה אשר אינה עולה מן המסמכים אשר הוצגו בפניה. רישום מיום 2.5.05, מצביע כי המערער סובל מיתר שומנים בדם. בנוסף, לאחר האירוע הלבבי קיבל המערער טיפול להורדת כולסטרול, ולפיכך, חוסר הזכרון אינו מוריד מטענה זו.

רקע משפחתי:

מעיון בשאלון הרפואי שמילא המערער, וכן, מעיון במכתב הקבלה של המערער לבית החולים אסף הרופא, עולה כי אביו של המערער נפטר בגיל 62 מדום לב.

אם נסכם עד כאן, הרי עובדתית קיימים גורמי סיכון אשר כמובן יבחנו לאור הסיטואציה שהביאה לטענת העורר, להתפרצות מחלת הלב.

אירוע חריג:

בתחילה, יצא קצפו של עו"ד קיפרמן, כי הרף אשר הוצג על ידי הועדה בתיק אחר, אינו רף אשר ניתן לצלוח. מובן הוא כי החלטה מעין זו בוודאי אינה מקלה עם המערערים, אך זוהי כמובן סוגייה רפואית משפטית, ואנו נתייחס אליה ככזו.

האם ניתן לראות בעיסוקו של המערער אירוע אשר ניתן לייחסו לאשפוזו של המערער?

המערער טען בתצהירו מיום 8.11.09, כי תפקידו האחרון כראש רע"מ, התאפיין באחריות רבה, שעות עבודה רבות, פגישות תכופות וקיום מו"מ. לטענתו, במחצית הראשונה של חודש אפריל 2005 הוא החל להיערך לפגישה חשובה שהיתה אמורה להתקיים ביום 20.4.05 בועדת החוץ והבטחון בכנסת.

הצורך להגיע לפגישה גרם אצלו, כך נטען, למתח ולחץ חריגים ביותר, אשר שיאם הגיע בימים 18.4.05.. לטענתו, ביום זה, הוא החל לחוש בחולשה. בתאריך 20.4.05, הוא נסע לפגישה בירושלים, אך בדרך נמסר לו כי הפגישה לא תתקיים. לטענתו, ביטול הפגישה גרם לו למתח עצום, לטענתו, תוך חשש שהמשמעות היא סיום תפקידו בצה"ל והוא הרגיש החמרה בכאבים שהתגברו מיום ליום. בתאריך 2.5.05 אושפז המערער בבית חולים אסף הרופא, ולאחר בדיקת מאמץ אותה עבר המערער, הראתה אוטם בשריר הלב.

הועדה אינה מצויידת בסרגל מהו אירוע חריג, ומהו אירוע שאינו חריג. ולפיכך, משיקול הדעת מה בעיני אדם סביר, הוא מצב אשר יש בו כדי סטייה מנורמות של מתחים ולחצים בחיי היום יום.

הנימוקים אותם הביא המערער, אינם משכנעים במיוחד.

עסקינן, באלוף משנה, אשר עבר בוודאי עד להגעתו לדרגה בכירה, מערכת של לחצים כבדה, הרבה יותר מאשר ישיבה בכנסת, או בעיות חלוקה כאלה ואחרות של מסכות מגן.

החשש כי מדובר בהכנת התשתית לסיום שירותו הצבאי, נראית לועדה כטענה אשר יכולה להתקבל, אך אין לה כל אינדיקציה עובדתית אשר יהיה בה סממנים אובייקטיבים למעשה אשר יש בו כדי לצעוד להדחתו מהצבא. חששות תמיד קיימים, והעובדה כי בסופו של יום, כלל לא נעשה כל צעד אשר יש בו להעיד על הדחה מהצבא, נראה כי חשש זה, היה חשש בעלמא, ואינו עולה כדי אירוע חריג.

הועדה היתה מצפה כי גם במידה והדברים האובייקטיבים יש בהם ממש, עליו היה להציג מסמכים אשר יעידו על עקא בעיות בתפקוד, או כל דבר אשר יש בו כדי להעיד על סף של לקראת אירוע לבבי.

עיון במסמכים הרפואיים מראה כי תלונות על סממנים של תחילתו של הליך אשר סופו התקף לב אכן מופיע במסמך מיום 2.5.05. עם זאת, צודק ב"כ המשיב, כי במסמכים אלה לא צויין דבר וחצי דבר לגבי אירועי דחק חורגים את גדר הרגיל.

באשר לאירוע ביטול הפגישה בכנסת, הרי, בניגוד למשנה הסדורה בתצהיר, הרי כאשר נחקר על סוגיה זו, לא הראה קו אחיד, והועדה לא יכלה להתרשם עד כמה הדברים אשר נאמרים יש בהם כדי להצביע על מה שהתרחש.

חוסר הזכרון נתפס בידי הועדה כדבר אמיתי. אך, בוודאי שאינו מועיל לועדה כדי לקבוע את מסקנותיה.

חזרה על טענת "לא זוכר" יש בה כדי להעמיד את הועדה בפני דילמה אשר אין בידה התשובה.

על קרות האירוע אין מחלוקת. אך, גם אין מחלוקת כי לאחר אשפוז חזר המערער לתפקיד הקודם, היחידה בסופו של דבר לא פורקה, ולא פחות חשוב מכך, חלוקת המסכות אשר היתה תחת חסותו הפיקודית, זכתה "לשחרור" מכבלי הצבא, ועברה לחלוקה באמצעות חברה פרטית.

בין לבין, הוזכר אירוע משפחתי. הועדה לא רואה לנכון לעסוק בו. שכן, לא ראתה כל קשר בין האירוע ובין הטענות של העורר, בעניין האירוע הלבבי.

ומה בדבר הסוגיה הרפואית?

חוות הדעת מטעם המערער:

מטעם המערער הוגשו חוות דעותיו של ד"ר אגמון. נבחן אותן על פי מסכת הראיות והטענות אשר נטענו.

בפן העובדתי, למעשה נסמך ד"ר אגמון על התיאורים הסובייקטיבים של המערער. והועדה בסופו של יום, תקבע אם אכן כאלה היו פני הדברים.

בפן הרפואי ד"ר אגמון קובע, כי אוטם שריר הלב התרחש לפני האשפוז.

דעתנו כי נפלה שגגה בפני ד"ר אגמון. אוטם שריר הלב, לא התרחש לפני האשפוז, כפי שציין, אלא במהלך בירור של מבחן מאמץ.

שגיאה נוספת היא פער הזמנים בין האירוע הלבבי אשר חווה העורר לבין האירוע החריף הנטען על ידיו לגבי ביטול הפגישה בירושלים. מדובר בפער זמנים של 5 ימים, אשר על פי הפסיקה אשר נמצא לה אסכולה רפואית מרכזית, הינו פרק זמן גדול מידי לאירוע לבבי גם אם נכון הוא כי התקיים האירוע החריף כפי טענתו של העורר.

חוות הדעת מטעם המשיב:

מטעם המשיב ניתנה חוות דעת של ד"ר עמיקם. בחוות דעתו מיום 28.9.08 קובע ד"ר עמיקם כי המערער לקה באוטם שריר הלב, במהלך וכתוצאה בבדיקת מאמץ באשפוזו ביום 4.5.05.

ד"ר עמיקם מפנה לבדיקות אשר עבר המערער, ומסקנותיהן כי הפגיעה בשריר הלב התרחשה במהלך בדיקת המאמץ.

ד"ר עמיקם קובע מפורשות כי הטריגר לאוטם היה מבחן המאמץ ביום השני לאשפוזו של המערער, וכי המערער סובל ממחלת לב כללית טרשתית שהתגלתה במהלך הצנתור.

דעתו של ד"ר עמיקם הוא כי לא תנאי השירות ולא התנאים אשר אותם תיאר כתנאי לחץ, הם הגורמים, אלא תנאים אשר היו גורמי סיכון קונסטטיציונאלים:

1. מות אביו בגיל צעיר.

2. היפרלפידמיה.

האם ניתן ללמוד על קשר סיבתי על פי חוות הדעת של שני המומחים?!

1. האם ארע אירוע חריג.

דעתנו כי במקרה דנן, לא הוכח כי התרחש אירוע חריג. שכן, על פי תפיסתנו אירוע כזה צריך להיות קצר, ועוצמתו רבה מאוד, ואשר יכולה להביא להתקף הלב.

המקרה דנן, אולי היה חריף, אך לא חריף דיו, כדי לייחס את אירוע הלב למקרה.

2. פרק הזמן.

אירוע הלב צריך להיות בסמוך לאירוע החריג, בפרק זמן של דקות עד שעות ספורות בלבד.

מכללים אלה, אנו למדים כי צודק ד"ר עמיקם שלא ניתן בשום אופן לקשור בין האירועים הנטענים לבין מחלת הלב, לאוטם שריר הלב.

נימוקיו הם:

א. אירוע חריג - המערער תיאר תהליך מתמשך של לחץ שהחל במחצית ראשונה של חודש

אפריל 2005, כאשר שיאו ביום 20.4.05.

ב. זמן סביר – המערער התקבל לחדר המיון של בית חולים אסף הרופא ביום 2.5.05, בקבלתו סיפר כי מזה שבוע ימים הוא סובל מכאבים בקדמת החזה, ובגב שמופיעים במאמץ קטן וחולפים במנוחה. כלומר, סממני המחלה של המערער לשיטתו שלו, החלו בין 5-7 ימים לאחר האירועים הנטענים.

נתונים עובדתיים אלה, מביאים את הועדה לאמץ את דעתו של ד"ר עמיקם כי במקרה דנן לא ניתן למצוא קשר סיבתי רפואי או עובדתי בין אירוע הלב לבין השירות הצבאי או תנאי השירות.

הועדה מקבלת את הטענה כי מחלת הטרשתית הכלילית של המערער הביאו אותו לידי מצבו כפי שהוא היום.

נביא דברים בשם אומרם מתוך סיכומי המשיב, תוך שהועדה מאמצת דברים אלה, כדברים נכונים ונכוחים:

"ביטויים למחלתו הטרשתית הכלילית של המערער, מחלה שנגרמה בשל גורמי הסיכון שקיננו במערער והעמידו אותו בסיכון מוגבר לחלות בטרשת עורקים וסיבוכיה - תעוקת לב ואוטם שריר הלב. ד"ר עמיקם מסביר כי לפי כל הבדיקות הקיימות, בקבלתו לבית החולים אסף הרופא, סבל המערער מתעוקת לב ולא מאוטם שריר הלב.

ד"ר עמיקם קובע באופן נחרץ ביותר כי לעולם לא מבצעים, ואסור לבצע, בדיקת א.ק.ג. במאמץ בחולה המצוי בשלב חריף של אוטם שריר הלב. "מכוון שבדיקה זו בוצעה אצלו ב-4.5.05 הרי שבוודאות הוא לא לקה באוטם שריר הלב עד לרגע שבדיקה זו בוצעה אצלו". ד"ר עמיקם מדגיש כי סימני תעוקת הלב הופיעו אצל המערער כשבוע ימים קודם קבלתו. האירוע השני אוטם שריר הלב, הופיע אצל המערער בתאריך 4.5.05, בעת אשפוזו, וזאת בעקבות המאמץ של מבחן א.ק.ג "מאמץ שכזה הוא בהחלט אירוע חריג למהדרין". התקף הלב הופיע אצלו תוך כדי הבדיקה הופיעו כאבים בכתף שמאל, הרמות קטעי ST בדופן הקדמית ובהמשך עליית רמת הטרופונין ל2.1. היש קשר סיבתי הדוק מזה? הסימנים הקליניים והשינויים בא.ק.ג המעידים על אוטם שהופיעו תוך כדי בדיקת המאמץ שהוא אירוע גופני חריג. גם הקריטריון של מאמץ גופני חריג וגם הקריטריון של קשר זמן סביר עונים במלואם על כללי קשר סיבתי. בדיקת המאמץ היא שהיוותה את הטריגר בגרימת האוטם החריף בו לקה ב-4.5.05, תוך כדי ביצוע המאמץ הגופני החריג הזה.

ויודגש שוב – מהמתואר לעיל בהרחבה ברור כי לא הוכח כלל, עובדתית, שהמערער חווה קודם לאשפוזו אירוע דחק או אירוע דחק יוצאים מגדר הרגיל. אך גם אם היה מוכיח זאת המערער, הרי שכאמור בחוות הדעת של ד"ר עמיקם, לא ניתן לקשור בשום אופן בין אירועי הדחק הנטענים לבין מחלת הלב הכלילית ואוטם שריר הלב הן בשל אופיים (אירועים מתמשכים) והן בשל משך הזמן שחלף בין האירועים הנטענים לתחילת הופעת סימני המחלה. כאמור במקרה שבפינו קיימים גורמים ברורים, הגורמים למחלת הלב הכלילית הם גורמי הסיכון והגורם לאוטם הוא מבחן המאמץ".

ואם נסכם:

חזרנו ושנינו כי רק אירוע דחק חריג מאוד בעוצמתו השונה מתנאי עבודה רגילים שאירעו בסמיכות זמנים באוטם שריר הלב יכולים להביא לקשר סיבתי, ועל כך עמדנו במס' רב של פסקי דין הן במותב זה, והן במותבים אחרים. ראה הפירוט בסעיף 35 לסיכומי ב"כ המשיב.

בחנו את המקרה גם לאור הלכת אביאן והלכת פאר, והגענו למסקנה כי הלכת אביאן ביסוד האובייקטיבי לא התמלאה כדי להכריע את הכף לקשר סיבתי עובדתי.

הלחצים הנטענים על ידי המערער, אחריות, שעות עבודה רבות, מו"מ, חשש מהפסקת עבודה, אינם אופייניים לשירות צבאי, ואינם עונים על היסוד האובייקטיבי הנדרש בפסיקה. ראה רע"א 494/11 יודין נ' קצין תגמולים.

אך האם חלה במקרה דנן הלכת פאר?!

הלכת פאר סיווגה את האירועים לשלושה:

דעת הועדה כי במקרה דנן, יש לסווג את עניינו של המערער לסוג השלישי של המקרים, בעניין פאר, ובהעדר יוחודיות לשירות הצבאי לא מתקיים היסוד האובייקטיבי ודין הערעור להידחות.

גם אם היינו הולכים לקראת המערער ומסווגים את המקרה לסוג השני של המקרים המתואר בעניין פאר, הרי שגם סיווג שכזה לא יועיל למערער, שכן עליו להוכיח התרחשות אירוע חריג ויוצא דופן במהלך שירותו.

על האירוע להיות חריג, יחסית לשגרת השירות של המערער, כל זאת לא הוכח בערעור שבפנינו.

הועדה מודה למערער על השירות שעשה ועל תרומתו הרבה.

הועדה שמחה כי כעת מצבו מוגדר כמצב תקין, אך אין היא יכולה לחרוג מהמצפון המשפטי, על אף שמדובר באדם אשר נתן את מיטב שנותיו בשירות הצבאי, והערעור עצמו, עם כל הצער שבדבר לגבי המערער, דינו דחייה.

הועדה קראה את פסק הדין שניתן על ידי כב' ההרכב של השופטת עדי חן ברק, פרופ' פלדי, ומר דוד לוקוב בע"נ 950-01-11 בוזגלו נ' קצין התגמולים וסבורה היא אין פסק דין זה דומה לפסק הדין אשר בפנינו, זאת מן הטעם כי בעניין בוזגלו, הכירה הועדה בתחולתה של הלכת פאר על המקרה, וסמיכות הזמנים אשר היתה קצרה ביותר, והביאה לכך כי גם רקע אשר יש בו כדי להצביע על "שור מועד" לא יכולה לנתק את הקשר הסיבתי. גם ועדה זו סבורה שהחלטת הרכב כב' השופטת חן ברק, הינה נכונה, אך במקרה דנן, לא הוכח הקשר הסיבתי ובכלל כל מקרה לגופו.

סופו של יום:

הערעור נדחה.

בנסיבות המקרה לא נעשה צו להוצאות.

זכות ערעור בעניינים משפטיים לבית המשפט המחוזי תוך 45 יום מהיום.

ניתן היום, ה' שבט תשע"ג, 16 ינואר 2013, בהעדר הצדדים.