בפני כב' השופטת מיכל נד"ב

1. לפני תביעת התובע יליד 23.11.75 לפיצוי בגין נזקי גוף שנגרמו לו עקב תאונת דרכים מיום 22.3.08. אין מחלוקת בשאלת החבות והכיסוי הביטוחי, המחלוקת היא בשאלת גובה הנזק.
2. לבדיקת התובע לקביעת מצבו עקב התאונה מונו מומחים בתחום האורטופדיה - פרופ' גנאל, בתחום הפסיכיאטריה – פרופ' קוטלר. בנוסף מונה מומחה בתחום מחלות הכבד ד"ר שיבולת, על פי בקשת הנתבעת בשל ההפטיטיס B ממנו סובל התובע.
3. פרופ' גנאל בדק את התובע ונתן את חוות דעתו הראשונה ביום 20.7.09. בחוות דעת זו קבע כי בתאונת הדרכים מיום 22.3.08 (להלן: "התאונה") נגרם לתובע שבר מרוסק בחוליית המותן הראשונה, ושבר בראש עצם הזרוע משמאל. הוא טופל בניתוח לקיבוע השברים בגב ובזרוע. המומחה קבע לתובע נכות כדלקמן: 10% בגין חיבור גרוע של שבר בעצם הזרוע מלווה בהגבלת תנועה לפי סעיף 40(1) לתקנות הביטוח הלאומי (קביעת דרגת נכות לנפגעי עבודה), התשט"ז - 1956 (להלן: "התקנות"); 10% בגין שבר בחוליית המותן הראשונה לפי סעיף 37(8)ב' בתקנות מותאם; 10% בגין צלקות גוף מכוערות לפי סעיף 75(1)ב' בתקנות. סך הכל נכות אורטופדית משוקללת 27.1%. המומחה קבע כי לתובע מגבלה תפקודית בתנועות כתף שמאל ועמוד שדרה מותני. עוד אישר לתובע נכות זמנית בשיעור 100% בגין תקופת חופשת המחלה מיום 22.3.08 ועד 4.11.08. כן אישר נכות זמנית לחודש נוסף בשיעור 50%.

בדיון ביום 13.5.10 הוריתי על בדיקה חוזרת של התובע עקב כך שעבר ניתוח נוסף. פרופ' גנאל נתן חוות דעת מעודכנת ביום 31.7.11. בחוות הדעת קבע כי אין שינוי בנכות התובע מבחינת עמוד השדרה והצלקות. עקב נמק בראש עצם הזרוע בכתף שמאל שמלווה בהגבלת תנועות, קבע לתובע בגין הזרוע נכות בשיעור של 20% לפי סעיף 35(1)ג' מותאם בתקנות. סך הכל נכות אורטופדית משוקללת 35.2%.

ביום 14.8.12 המציא פרופ' גנאל עדכון נוסף לחוות הדעת בעקבות החלטתי מיום 19.3.12 וקבע כי חלה החמרה במצבו של התובע עקב הגבלות בגב. הוא קבע כי בנוסף לנכות שקבע נוספה נכות בשיעור 10% בגין רדיקולופתיה כרונית קלה (נזק עצבי שורשי קל) לפי סעיף 32(1)I בתקנות, מותאם ובסך הכל נכות אורטופדית משוקללת 41.6%.

בעדכון נוסף לחוות הדעת בעקבות החלטתי מיום 12.5.14 קבע המומחה כי נכות התובע בעמוד השדרה הצווארי לא נגרמה עקב התאונה.

1. בחוות דעת מיום 13.1.10 קבע פרופ' קוטלר לתובע נכות זמנית בשיעור של 10% לשלוש שנים עם המלצה לטיפול פסיכולוגי 24 פגישות. ביום 13.2.11 ניתנה חוות דעתו המשלימה. המומחה מצא כי לתובע אי שקט פסיכומוטורי קל, אפקט דיספורי, ניכרת פגימה בדימוי הגופני ותכנים חשיבתיים בעלי אופי דכאוני. המומחה קבע לתובע נכות צמיתה בשיעור 10% לפי סעיף 34ב' בתקנות. עוד המליץ על המשך מעקב פסיכולוגי וטיפול תרופתי בנוגד דיכאון.
2. פרופ' אורן קבע כי התובע אינו סובל ולא יסבול בעתיד מהפרעות תפקודיות עקב היותו נשא של נגיף HBV וכי לא צפויה השפעה של הנשאות על תוחלת חייו, וכי אינו צפוי לנכות מכך.
3. סך הנכות המשוקללת של התובע הוא 47.512%. הצדדים לא ביקשו לחקור את המומחים על חוות הדעת.
4. התובע עותר לפיצוי בגין נזק מיוחד - הפסדי שכר בעבר, עזרת צד ג' בעבר, והוצאות וכן לנזק כללי - הפסדי השתכרות בעתיד, הפסדי פנסיה, עזרת צד ג' בעתיד, הוצאות בעתיד, וכאב וסבל.
5. לשם קביעת הפסדי ההשתכרות של התובע בעבר ובעתיד יש לעמוד תחילה על פגיעתו התפקודית והאם יש בה כדי לגרוע מכושר השתכרותו.

ברע"א 8532/11 כהן נ' קרקובסקי (25.3.2012) חזר בית המשפט על האבחנות בין נכות רפואית, לפגיעה תפקודית, לגריעה מכושר ההשתכרות:

"ככלל, ראוי להבחין בין הנכות הרפואית, הפגיעה התפקודית והגריעה מן ההשתכרות או מכושר ההשתכרות. זו האחרונה היא הקובעת. השפעת הנכות הרפואית על הפגיעה התפקודית אינה זהה בכל מקרה ומקרה ואף הפגיעה התפקודית (השונה מצידה מן הנכות הרפואית), אינה מלמדת, בהכרח, על הגריעה מסכום ההשתכרות בעתיד."

ר' לעניין זה גם את ע"א 3049/93 ג'רוג'יסיאן נ' רמזי פ"ד נב(3) 792 (1995) וכן ע"א 2577/14 פלוני נ' המאגר הישראלי לביטוח רכב בע"מ (11.1.2015).

הגריעה מכושר ההשתכרות של התובע

1. בתצהירו טען התובע בתמצית כדלקמן:

הוא החל לעבוד בעסק המשפחתי של אביו מאז שחרורו מצה"ל בשנת 1997. לאב עסק של מספר חנויות סיטונאיות לחומרי מזון וניקיון בשם "תבליני תשבץ".

התובע היה אחראי על סניף פרדס חנה, ומנהל העבודה שם. תחתיו עבדו 11 עובדים. במסגרת עבודתו פרק סחורות ובדק אותן, הרים משאות וסידר מדפים. שעות העבודה היו משעה 7:30 ועד 21:30 ואף יותר. התובע ביצע כל עבודה בחנות ואף את השחורה ביותר.

העבודה הייתה כרוכה בעבודה פיזית קשה. הוא היה מחלק את העבודה בין העובדים ומבצע אותה איתם.

הוא היה מעורב בכל היבטי הניהול והתחזוקה של העסק, לרבות ניהול העובדים, תשלומים לספקים, הזמנות ועוד. היה אחראי על סידור החנות, התצוגה ובניית במות.

לאחר התאונה אבי התובע עבד שעות נוספת והובאו עובדים נוספים. כמו כן אולגה הקופאית הוותיקה מונתה להחליף את התובע.

בעקבות התאונה איבד את יכולתו להשתכר מעבודה כלשהי. ביום 20.2.09 פוטר רשמית מהחנות ולא עבד.

לפני התאונה השתכר 8,500 ש"ח ברוטו. במרץ 2008 לאור הגידול בעסק העלה אבי התובע את משכורת אחיו שעבד בתפקיד זהה לזה שביצע התובע לפני התאונה, בסניף אחר. תחילה הועלתה משכורת האח ל13,000 ש"ח ברוטו ולאחר מכן ל-16,500 ש"ח ברוטו. אילו יכול היה התובע לעבוד כמקודם, היה זוכה גם הוא להעלאה דומה.

במרץ 2012 חזר התובע לעבוד בחנות במשרה חלקית, שלוש שעות ביום, בתפקיד השגחה ופיקוח בלבד, ללא עבודה פיזית. התובע מתקשה לעמוד, לשבת או ללכת זמן ממושך. מתקשה בכיפוף ובהרמת משאות. מנומנם ולא מרוכז עקב קשיי השינה מהם סובל. לעיתים מבצע שליחויות ברכב.

בשנה האחרונה עבר מהחנות בפרדס חנה לחנות קטנה יותר בחדרה, שם הוא מבצע הזמנות של סחורה מסוכני הספקים. אמו ואחיו אחראים על חנות זו והוא מגיע מתי שהוא רוצה לשלוש שעות ביום.

שכרו החודשי של התובע מאז חזרתו לעבודה, 2,000 ש"ח.

התובע נחקר על תצהירו וזו תמצית עדותו:

אינו נוטל תרופות פסיכיאטריות, לקח לזמן קצר בשנת 2009 (פר' עמ' 48 ש' 30- 32). הוא לא הולך לשיחות כי זה מחזיר לו את העבר (פר' עמ' 49 ש' 5). לפני התאונה עבדו בסניף פרדס חנה 10- 11 עובדים. הוא לא תמיד יצא לצהרים הביתה. כל השעות בעבודה היו עבודה פיזית. הוא גם שירת לקוחות, גם עשה חשבונות, דאג לתצוגה קיבל סחורה וסידר במחסנים הכין מקום לקבלת סחורה חדשה ועוד (פר' עמ' 49 – 50 ש' 2). הוא אף פעם לא הסתכל על השכר שלו, הייתה לו תמיכה משפחתית בלי קשר לשכר. אבא שלו דאג לו (שם ש' 13- 16). אינו יודע מדוע לא נעשו הפרשות לפנסיה בגינו קודם לתאונה (פר' עמ' 51 ש' 3). האב נותן לו כסף כשהוא מבקש (שם ש' 22). האב אינו נותן לו סכום קבוע מידי חודש (שם ש' 29). הוא אינו יודע כמה עובדים הוספו בסניף פרדס חנה (פר' עמ' 52 ש' 11). התובע אישר כי בחנות בחדרה הוא מנהל, הוא מנהל מו"מ עם הספקים, מזמין סחורה, נותן הוראות לעובדים. (פר' עמ' 55 ש' 24- 29) לפני התאונה אולגה הייתה עוסקת בהזמנות ובמו"מ עם ספקים (פר' עמ' 55 ש' 30- 33). התובע לא מחתים כרטיס, הוא עובד כ-3.5 -4 שעות ביום (פר' עמ' 56 ש' 3- 4). לא מסוגל לעבוד יותר (שם ש' 7).

1. בני משפחתו של התובע העידו גם כן, ואלה הדברים הרלבנטיים לשאלת הגריעה מכושר ההשתכרות של התובע ומגבלותיו:

עדות אבי התובע (להלן: "האב") – בעסק שש חנויות, חמש בחדרה ואחת בפרדס חנה. החנות בפרדס חנה היא הגדולה מכולן. הסניף המרכזי בו מתנהל העסק נמצא בחדרה (ר' עמ' 9 ש' 18- 24). בעסק עובדים כל בני המשפחה – האם, שני הבנים והכלה אשת התובע. הפקת תלושי השכר נעשית על ידי הנה"ח חיצונית. במועד התאונה היה התובע מנהל החנות בפרדס חנה ולטענתו "הכל הבן שלי היה עושה" (פר' עמ' 10 ש' 4, 13). לפני התאונה, אולגה שעובדת בעסק 13 שנה הייתה מחליפה את התובע כשהיה יוצא מהעסק לכמה שעות (פר' עמ' 11 ש' 2- 4). האב אישר כי משך שבע שנים לפני התאונה לא חל שינוי בשכר התובע, והטעם שנתן - שיש קריטריונים להעלאת שכר, אי אפשר להעלות סתם ולא רצה להסתבך עם החוק (שם ש' 9- 19). לפני התאונה התובע עבד משעה 7:00 עד 20:00- 20:30 והיה יוצא לשעתיים הפסקה בצהרים( שם ש' 25). התובע עסק בפירוק וסידור של משטחים במחסן (שם ש' 34- עמ' 12 ש' 1). התובע לא קיבל שכר לאחר התאונה (שם ש' 23). האב אישר שהעביר לתובע כספים לאחר התאונה לא כמשכורת אלא כדי שיוכל להתקיים (פר' עמ' 13 ש' 12-14). האב לא אישר שנתן סכום שמתאים למשכורת וטען שלא עשה חשבון (שם ש' 19). לאחר התאונה קודמה אולגה משכר 8,500 ש"ח נטו ל- 10,500 ש"ח ברוטו (שם ש' 22). מלבד זאת לא שונתה מצבת העובדים בחנות בפרדס חנה, למעט תקופה קצרה שהיה עוד פועל (פר' עמ' 14 ש' 1). האב טען שהוא עבד בחנות לאחר התאונה. התובע עובד שעתיים ביום (פר' עמ' 17 ש' 13- 14) גם בשנים האחרונות (פר' עמ' 18 ש' 4). הוא עובד רק שעתיים כי הוא לא יכול לעשות כלום – לא יכול לשבת במקום אחד, או ללכת הרבה, או לשכב במקום אחד (שם ש' 26-28). האב אישר שאין בחנות אפשרות לשבת ולכן העבודה היא על הרגליים (שם ש' 30-31). התובע מקבל שכר גלובאלי של 2,000 ש"ח אף שלפי התלושים הוא עובד לעיתים 54 שעות ולעיתים 72 שעות (פר' עמ' 18 ש' 9- 10). התובע לא מסדר סחורה בחנות (שם ש' 20), הוא כן עוסק בהזמנות מספקים (שם ש' 28), הוא נותן הוראות כשהוא נמצה לרבות לעניין עיצוב התצוגה (פר' עמ' 19 ש' 4- 6).

לתובע יש בית עם בריכה, ויש לו שני כלי רכב בעוד שלפני התאונה היה לו אחד, רכב אחד הוא רכב החברה (פר' עמ' 19 ש' 19- 25). התובע חי על חשבון הוריו. הם מעבירים לתובע מידי חודש כ-15,000 ש"ח (שם ש' 28- 31). רמת ההכנסות בחנות בפרדס חנה, ירדה לאחר התאונה אך כעת המצב טוב מאד (פר' עמ' 20 ש' 7).

האב נשאל מדוע משך שבע שנים לפני התאונה לא העלה את משכורות הבנים ואילו לאחר התאונה העלה לאחי התובע (להלן: "האח") את השכר ב-50%. על כך השיב שהנהלת החשבונות ביקשה ממנו להעלות והוא העלה (שם ש' 28- 30).

עדות האח– בינו לבין התובע הפרש של שלוש שנים, הוא המבוגר. הוא אחראי על חמש החנויות בחדרה, בכל חנות כעשרה עובדים, זהו הסעיף המרכזי. התובע עבד לפני התאונה בחנות בפרדס חנה שם היה ממלא מדפים, מוריד סחורה מהמחסן, משרת לקוחות (ר' עמ' 22). לפני התאונה התובע עבד כל היום וכל הלילה (פר' עמ' 23 ש' 10). התובע עוסק בהזמנות מספקים רק ביחס לחנות אחת ולא לכל סניפי העסק (פר' עמ' 24 ש' 2- 3).לאחר התאונה לקחו עוד עובדים לעסק, אינו יודע כמה (שם ש' 19- 22). התובע מאז חזרתו עובד שעה שעתיים (פר' עמ' 26 ש' 10). הוא אינו מסדר סחורה ואינו פורק, הוא מתפעל את הקופה, נותן שירות ללקוחות במובן של הסברה, לא לוקח משלוחים, לא משלם לספקים, נותן הוראות לעובדים, אחראי על התצוגה בחנות. בשעות שהוא נמצא הוא מנהל את החנות (פר' עמ' 26 ו- 27 ש' 1). הוא לא עובד יותר שעות לאחרונה (פר' עמ' 28 ש' 10), התובע אינו מחתים כרטיס (שם ש' 16),הוא חי ברמת חיים גבוהה כי אביו עוזר לו (שם ש' 21). לאחר התאונה התובע נמצא הרבה יותר בבית (שם ש' 28). העסק במגמת התקדמות (פר' עמ' 29 ש' 1).

עדות אולגה דרשר – לפני התאונה עבדה שמונה שעות ביום, לאחר התאונה החלה לעבוד מ-7:30 ועד 21:00 עם הפסקה של שעה (פר' עמ' 31 ש' 13-14). התובע לפני התאונה עבד עבודה פיזית, הוא ופועל נוסף עשו את העבודה הפיזית (שם ש' 18- 25). מאז התאונה התובע מתקשה לשבת (פר' עמ' 33 ש' 18). לפני התאונה התובע ואחיו היו עושים משלוחים, המשלוחים הופסקו סמוך לאחר התאונה (פר' עמ' 34 ש' 8- 16). לפני התאונה עבדו בסניף פרדס חנה שמונה עובדים כולל התובע, היום עובדים שבעה כולל העדה (שם ש' 25- 28). לאחר התאונה לקחו שני עובדים, אך לאחר חודש חודשיים פיטרו אותם כי הייתה ירידה בהכנסות (שם ש' 33- 34). התובע עשה עבודות לא רק פיזיות, וכששב לעבודה חזר לעבודות המנהלתיות (פר' עמ' 35 ש' 21- 32).

עדות אשת התובע (להלן:" אשת התובע") – לפני התאונה עבדה בהוט בשירות לקוחות השתכרה כ-4000 ₪ (פר' עמ' 37 ש' 25 עמ' 38 ש' 7). לאחר התאונה המשיכה שם עוד כשנה (פר' עמ' 39 ש' 1). התחילה לעבוד בעסק המשפחתי כשנתיים לפני העדות דהיינו בינואר 2013 (שם ש' 31). בעסק היא משתכרת 5,000 ש"ח נטו (פר' עמ' 40 ש' 23). התובע עובד בעסק שלוש ארבע שעות ביום ולא יותר (פר' עמ' 41 ש' 9). לבני הזוג שתי מכוניות, אחת של החברה ואחת על שמו (פר' עמ' 42 ש' 7- 9). הורי התובע עזרו לבני הזוג לאחר התאונה, לרבות ברכישת הבית (פר' עמ' 39 ש' 21- 26). "כל מה שאנחנו חיים זה העזרה של סעדיה" (פר' עמ' 42 ש' 16). כל מה שהיא צריכה הוא קונה לה (שם ש' 20- 21). הוא לא נותן לתובע כסף ביד. הוא עוזר לה לשלם את חשבון החשמל (שם ש' 25). גם אמה עוזרת מידי פעם בכסף. בתשלום ההוצאות עוזרים לה הורי התובע (שם ש' 30- 33). לפני התאונה עבד התובע מ-8:30- 9:30 וא' 21:00 ובתקופת החגים אף מאוחר יותר (פר' עמ' 43 ש' 33- 34). לפני התאונה עזר התובע בקניות, בעבודות כמו קידוח בקיר. כיום היא מזמינה בעל מקצוע כדי להוריד וילונות, להחליף מנורה (פר' עמ' 44 ש' 14, 16- 19). כיום התובע משקה את החצר וגורף את הכניסה לבית במגב (שם ש' 22). עד היום עוזרת העדה לתובע לגרוב גרביים להוריד מעיל וחולצה, ועד לפני שנה גזרה לו ציפורניים כעת מזמינה מישהו שיעשה כן (פר' עמ' 45 ש' 27- 32). התובע אינו מקבל טיפול פסיכולוגי בחמש השנים האחרונות וגם לא טיפול פסיכיאטרי תרופתי (פר' עמ' 46 ש' 20- 26). התובע סובל מסיוטים אך הוא מתבייש ללכת לטיפול (שם ש' 29- 32).

תמצית טענות התובע לעניין הפסדי ההשתכרות

נכותו התפקודית של התובע עולה משמעותית על הנכות הרפואית. לפני התאונה עבד בעסק המשפחתי שעות ארוכות שכללו עבודות פיזיות. עקב הפגיעה בתאונה סובל מכאבים ומגבלות בגבו ובגפיו הוא מתקשה לשבת לעמוד ללכת ואף לבצע פעולות פשוטות כמו לגרוב גרביים, להתקלח ולהתלבש. הוא סובל מעייפות ועצבנות. התובע איבד את יכולתו לעבוד ולהשתכר. ועדה פנימית בלשכת התעסוקה מצאה כי התובע אינו יכול לעבוד, זאת על פי עדות התובע. לתובע אין הכשרה מקצועית כלשהי ואין לו תעודת בגרות. היקף משרתו של התובע ירד מ-12 שעות ל-4 שעות. הצלקות בגב וביד מכוערות ומכאיבות ויש בהן כדי להשפיע על תפקודו. יש לקבוע כי נכותו התפקודית של התובע היא בשיעור 75%.

לפני התאונה השתכר התובע 8,806 ש"ח ברוטו ובשיערוך 10,873 ש"ח. שכרו המעודכן של אחיו עומד על 16,464 ש"ח ברוטו. מכיוון שהתובע עבד בתפקיד מקביל לאחיו יש לראות בשכר האח אינדיקציה לשכר התובע אלמלא התאונה.

יש לפסוק לתובע בגין ארבע שנים, מאז התאונה ועד מרץ 2012 הפסד שכר מלא לפי בסיס 12,000 ש"ח בחודש. החל ממרץ 2012 שאז חזר התובע לעבודה חלקית, יש לפסוק לתובע הפסדי עבר על בסיס 10,000 ₪ בחודש ל-38 חודשים.

סך כל הפסדי העבר 956,000 ש"ח.

אשר להפסדי עתיד התובע היה עתיד לרשת את ניהול העסק עם אחיו והיה צפוי להשביח את שכרו כדי שילוש השכר הממוצע במשק. כמו כן היה צפוי לעבוד עד גיל 70 לפחות. על כן יש לחשב את הפסדיו עד גיל 55 לפי 75% משכר אחיו, נטו (14,273) ובסך הכל 1,590,727, ומגיל זה ועד גיל 70 לפי 75% משילוש השכר הממוצע במשק ובסך הכל 1,486,211 ש"ח.

תמצית טענות הנתבעת

על פי חוות הדעת של פרופ' גנאל כבר בדצמבר 2008 קבעה רופאה תעסוקתית כי התובע יכול לחזור לעבודה ללא הרמת משקל כבד. התובע בחר שלא לחזור לעבוד באופן רשמי בעסק המשפחתי.

באשר לעבודתו של התובע בעסק החל ממרץ 2012, עדויות העדים באשר למשך עבודתו של התובע ביום, לא היו עקביות. האב טען כי התובע עובד שעתיים ביום, רעייתו העידה שארבע שעות ביום, והתובע טען ששלוש וחצי עד ארבע שעות.

התובע לא חיפש כל עבודה אחרת וטען כי בעסק נוח לו כי לא מגבילים אותו (עמ' 56 ש' 10).

עבודת התובע לאחר התאונה כוללת בדיקת חשבוניות, סדורים מנהלתיים, הזמנת סחורות מספקים, בדיקת סחורה שמתקבלת, פגישות עם סוכנים, ניהול סידור סחורה, קופה ושליחויות. על כן הוכח כי התובע עושה את מירב העבודות שעשה גם קודם לתאונה. בשנה האחרונה לפני העדות התובע מנהל חנות בחדרה.

לא הוכחה ירידה בהכנסות סניף פרדס חנה לאחר התאונה, והאב אף העיד כי הסניף רווחי. לכל היותר הוכח כי הועסק עובד במקום התובע משך כחודשיים.

אולגה שהחליפה את התובע בפרדס חנה אינה מבצעת עבודות פיזיות קשות על כן ניתן לנהל סניף גם ללא ביצוע עבודה פיזית.

לא סביר שהשתכרות התובע היא 2,000 ש"ח. התובע העיד שגם לפני התאונה לא הייתה משמעות לתלוש השכר כי קיבל תמיכה מהמשפחה. ברי כי שכרו של התובע גבוה יותר.

על פי העדויות מחזיק התובע ברכב של החברה. שווי ההטבה אינו מגולם בתלוש השכר שהציג. לאולגה נזקפה הטבה בסכום של 2,500 ש"ח בגין רכב חברה שהועמד לרשותה.

הוכח שללא קשר לתלושי השכר קיבל ומקבל התובע תמיכה מאביו באותו שיעור כמו לפני התאונה. התאונה לא שינתה את הסכומים שמקבל התובע אלא את דרך קבלתם.

הנכות בגין הצלקות אינה תפקודית. הנכות הנפשית אינה גורמת לתובע מגבלה כלשהי. הרדיקלופתיה נקבעה על פי בדיקה מ-2012 והמומחה ציין כי בדיקות EMG של הרגליים בשנים 08, 09 היו תקינות. יש להעריך את הנכות התפקודית של התובע ב-25%.

דיון

בדוח המל"ל לעניין תקופות עבודה מדווחות לצורך רציפות ביטוח, נספח 1 למוצגי הנתבעת צוין דיווח רציף על עבודה עד מרץ 2008. משכך, אני סבורה כי דין טענת הנתבעת כי התובע המשיך לעבוד גם לאחר התאונה ולהשתכר דינה להידחות.

התובע צירף לתצהירו חמישה תלושי משכורת מהחודשים שלפני התאונה. מתלושים אלה עולה כי משכורתו הממוצעת נטו עמדה על 7,880 ש"ח. סכום זה בשערוך להיום עומד על 9,226 ש"ח.

פרופ' גנאל קבע לתובע חופשת מחלה מיום התאונה 22.3.08 ועד 4.11.08 (7.5 חודשים) ועוד חודש נכות זמנית בשיעור 50%.

על כן אני פוסקת לתובע הפסדי שכר מלאים בגין התקופה שמיום 22.3.08 עד 4.11.08 (7.5 חודשים) – בתוספת ריבית מאמצע התקופה (9,226 ש"ח + 326.5 X 7.5 חודשים) = 71,644 ש"ח.

למשך חודש (5.11.08- 4.12.08) נוסף הכיר גנאל לתובע ב-50% נכות, וגם פרופ' קוטלר הכיר לו ב-10% סך הכל נכות משוקללת - 55%. בתוספת ריבית מאמצע התקופה (9,226 ש"ח + 285 X 1 חודש X 55%) = 5231 ש"ח .

הפסדי עבר מעבר לתקופת הנכויות הזמניות

בחוות הדעת של פרופ' גנאל בה מצא להוסיף לתובע נכות בגין רדיקולפתיה, כתב המומחה את תוצאות בדיקתו לרבות: שהתובע התלבש והתפשט בישיבה, כיפוף קדימה מוגבל במידה קשה, יישור אחורנית תקין, תנועות הטיה מוגבלות במידה קלה פיתול תקין. כוח שרירים ברגלים תקין. שינוי תנוחה משכיבה על הגב לבטן נעשה במהירות מבלי שנצפו הגבלות. בבדיקה נמצאה הגבלה בתנועות עמוד שדרה מותני בשיעורים שונים לכיוונים שונים אך ההגבלה היא קלה. פרופ' גנאל קבע כאמור נכות בגין הצלקות של התובע אך לא קבע שהן מכאיבות. בע"א 8930/12 הפניקס הישראלי חברה לביטוח בע"מ נ' טוויג (31.7.14) (להלן: "עניין טוויג") התייחס בית המשפט לנושא הנכות עקב צלקת וקבע: "חלק מהנכויות שנקבעו למערער, כמו צלקת, פזילה, טינטון ...אינם תפקודיים במובהק, ומבלי שנעלם מעינינו כי לצירוף נכויות בתחומים שונים עשויה להיות השפעה מצרפית גבוהה יותר מסך הנכויות" (הדגשה שלי – מ' נ'). המומחה כאמור לא נחקר על חוות דעתו.

אין ספק כי התובע נפגע בתאונה, וכי נותרו לו מגבלות בעטיה, הן בתחום האורטופדי הן בתחום הנפשי, כפי שקבעו המומחים. עם זאת לא מצאתי כל ראיה לטענת התובע כי ועדה פנימית בלשכת התעסוקה מצאה כי אינו יכול לעבוד. כמו כן לא מצאתי לקבל את טענות התובע במלואן לעניין הפגיעה בכושר השתכרותו. עדויות העדים לעניין מספר שעות עבודתו של התובע סתרו האחת את רעותה. בעוד האב והאח העידו כי הוא עובד שעה שעתיים ביום, העידו התובע ורעייתו כי הוא עובד 3.5 – 4 שעות ביום. שכרו של התובע לאחר חזרתו לעבודה עומד על 2000 ש"ח. מתלושי המשכורת עולה כי זו משכורתו בין אם הוא עובד 72 שעות ובין אם הוא עובד 54 שעות (ר' נספח ז' לנספחי תצהיר התובע). האב העיד כי הוא נותן לתובע מידי חודש סכום של 15,000 ש"ח לתמיכה. גרסה זו נסתרה על ידי התובע ורעייתו שטענו כי הם אינם מקבלים סכום קבוע אלא מקבלים מהתובע לצרכיהם על פי בקשתם. התובע ואביו אישרו כי הועמד לרשותו רכב של החברה, חרף זאת אין ביטוי לעניין זה בתלוש השכר של התובע. יש באמור כדי להטיל ספק באשר לגרסת התביעה לעניין ההשתכרות האמיתית של התובע.

אשר לכושר ההשתכרות של התובע. האמנתי לתובע ולעדיו כי הוא מתקשה לבצע עבודה פיזית מאומצת מאז התאונה, וכי גם מצבו הנפשי מקשה עליו. אני גם מאמינה לו שהוא לא עובד אותן שעות ארוכות שעבד עובר לתאונה, אם כי אני סבורה כאמור כי העדויות לעניין משך העבודה הקצר אינן משקפות את המצב לאשורו. עם זאת לא שוכנעתי כי התובע לא היה מסוגל כלל לעבוד עד למועד בו חזר לעבוד בעסק. זאת נוכח חוות הדעת כמו גם אישור הרופאה התעסוקתית אליו התייחס פרופ' גנאל בחוות דעתו.

הוכח כי לאחר התאונה התובע שב לעבוד במועד שבחר, תחילה בחנות בפרדס חנה, ולאחרונה בחנות בחדרה. מהעדויות עולה כי הוא עושה אותה עבודה כפי שעשה קודם לכן כמנהל חנות, קרי מתן הוראות לעובדים, מו"מ עם ספקים, הזמנות, עיצוב החנות ועוד, אך זאת ללא העבודה הפיזית. אני מאמינה לו שזו הייתה חלק משמעותי מעבודתו בחנות, אם כי לא בשיעור שטען שכן כפי שהוכח לאחר פציעתו, לא הובא לו מחליף לצורך העבודה הפיזית למעט לזמן קצר, למעט אולגה שאין לה היכולות הפיזיות שלו.

לאור כל האמור אני מעמידה את הפסד כושר ההשתכרות של התובע על נכותו הרפואית, למעט הצלקות, דהיינו 41.6%. נראה לי כי זו אכן משקפת את שיעור הפגיעה בכושר השתכרותו.

הפסדי ההשתכרות

הפסדי ההשתכרות של התובע מתום תקופת אי הכושר ועד יום פסק הדין - אין מחלוקת כי לפני התאונה השתכרו התובע ואחיו משכורות זהות. האב אף אישר בעדותו כי במשך שבע שנים, עובר להעלאת המשכורת של האח, חודשיים לאחר התאונה, לא העלה לבניו את משכורותיהם. נימוקו של האב היה "שלפי החוקים אני לא רוצה להסתבך עם החוק" (עמ' 11 ש' 9). על פי עדות האב הוא העלה את המשכורת של האח משום שהנהלת החשבונות ביקשה ממנו להעלות אותה (פר' עמ' 20 ש' 30). האב צירף לתצהירו תלוש שכר של האח ממאי 2008 לפיו משכורתו עומדת על 13,183 ש"ח ברוטו. כן צירף תלוש שכר מנובמבר 2012 לפיו משכורתו עומדת על 15,415 ש"ח ותלוש מיולי 2014 לפיו משכורתו עומדת על 16,464 ש"ח ברוטו.

כאמור האב גם טען כי הוא נותן לתובע מידי חודש 15,000 ש"ח. ברור כי לתובע ולאחיו משולם שכר בגין עבודתם בחברה המשפחתית. ברור גם מעדות התובע ואביו כי הגבולות בין השכר לכספי תמיכה של ההורים אינם ברורים. נימוקו של האב לאי העלאת השכר של בניו במשך השנים קודם לתאונה, תמוה. נימוקו להעלאת שכרו של האח, מיד בסמוך לאחר התאונה, כשסניף פרדס חנה היה בקשיים לטענתו עקב היעדרות התובע בשל התאונה, תמוה אף הוא ואינו מתקבל על דעתי.

בנסיבות אלה אני קובעת כי הפסדי ההשתכרות של התובע מ- 5.12.08 ועד 22.3.13 (51.5 חודשים) יעמדו על 41.6% ממשכורתו המשוערכת ערב התאונה, בתוספת ריבית מאמצע התקופה (9,226 ש"ח + 281 X 51.5 חודשים X 41.6%) = 203,678 ש"ח.

מיום 23.3.13 עד היום 6.9.15 (29.5 חודשים) יעמדו הפסדי ההשתכרות על 41.6% משכר של 12,000 ש"ח נטו בתוספת ריבית מאמצע התקופה (12,000 ₪ + 148 X 29.5 חודשים X 41.6%) = 149,080 ש"ח.

הפסדי השתכרות לעתיד - אני מורה כי הפסדי ההשתכרות של התובע בגין התקופה שמיום פסק הדין ועד הגיעו לגיל 67, תוך שקלול הסיכויים לשיפור בשכר עקב התקדמות העסק, יעמדו על 41.6% מהסכום 14,500 ש"ח נטו (14,500 ש"ח X 223.2061 (מקדם היוון ל- 27.3 שנה) X 41.6%) = 1,346,379 ש"ח.

לא מצאתי לפסוק לתובע שכר עד גיל 70, שכן התובע היה שכיר בעת התאונה, והוא שכיר היום. כמו כן התובע עותר לפסיקת הפסדי פנסיה על פי הוראות צו ההרחבה החלים על שכירים. אני סבורה כי הוא אינו יכול לאחוז את החבל בשני קצותיו.

הפסד פנסיה

על פי צו הרחבה [נוסח משולב] לפנסיה חובה לפי חוק הסכמים קיבוציים, התשי"ז-1957 (ראו ילקוט הפרסומים 6302, כ"ח באלול התשע"א), מחויב כל מעסיק לבטח את עובדיו בביטוח פנסיוני החל מיום 1.1.08. על כן אפילו לא בוצעו הפרשות לטובת התובע עד לתאונה, חלה חובה על פי חוק לביצוע הפרשות אלה בסמוך לתאונה. בנסיבות העניין ראיתי להעריך את הפיצוי בראש נזק זה בהתחשב בהפסד הפרשות לרכישת זכויות פנסיה בסכום המשקף 10% מהפיצוי בגין הפסדי השכר (ר' לעניין זה כב' השופט עמית בע"א 7548/13 שפורן נ' תורג'מן (27.1.14)), 177,601 ש"ח.

כאב וסבל

הפיצוי בגין ראש נזק זה מגיע לתובע בגין 47.512% נכות, בניכוי גיל, ובגין 30 ימי אשפוז. לא מצאתי במסמכים תימוכין לאשפוז מעבר ל-30 ימים (ר' נספח ב' לתצהיר התובע). אני פוסקת לתובע בגין ראש נזק זה, סכום של 103,317 ש"ח.

עזרת צד ג'

התובע טוען שעקב התאונה אינו נוטל חלק בגידול הילדים וכך נופל עול זה על רעייתו. עוד הוא טוען כי עקב התאונה אינו מסוגל התובע לעזור בבית כמו בהורדת וילונות, קידוח חור בקיר, תליית תמונות ועוד. כמו כן הוא מתקשה בהרמת משאות וגם מתקשה להתקלח בעצמו. התובע עותר לפיצוי בגין ראש נזק זה לעבר ולעתיד בסכום של 700,000 ש"ח.

המשיב מצדו טוען כי התובע עצמאי ואינו זקוק לעזרה למעט בתקופה שבסמוך לתאונה. נוכח עדות התובע על שעות העבודה הממושכות עובר לתאונה, ברור שלא נטל חלק בטיפול בילדים גם קודם. דווקא לאחר התאונה יש לו יותר זמן לילדים. אשת התובע המשיכה לעבוד במשרה מלאה גם לאחר התאונה דבר המעיד על כך שהתובע לא נזקק לעזרה. מגבלת התובע היא בידו שאינה דומיננטית ואינה יכולה לשמש בסיס לתביעה בראש נזק זה. התובע אף לא העסיק עזרה בשכר מאז התאונה.

אין מחלוקת כי לתובע נקבע נכות זמנית בשיעור 100% למשך 7.5 חודשים ועוד נכות זמנית בשיעור 55% למשך חודש נוסף. נוכח מגבלות התובע באותה תקופה, כעולה מהמסמכים הרפואיים אני פוסקת לו פיצוי בגין עזרת צד ג' בתקופה זו בסכום של 18,000 ש"ח.

לאור חוות דעתו של פרופ' גנאל התובע מוגבל בכיפוף קדימה במידה קשה. כמו כן ברור כי לתובע מגבלה ביד שמאל. אני סבורה כי במגבלות התובע יש כדי להגביל אותו בהרמת משאות, ועל כן לא יוכל לסייע לרעייתו בנשיאתן ובפריקתן של קניות. כמו כן אני מקבלת כי יתקשה לסייע לה בעבודות בבית כמו הסרת וילונות, קידוח ועוד. עם זאת אני מקבלת את טענת הנתבעת כי נוכח שעות העבודה הארוכות של התובע לפני התאונה, לא עזר בניקיון הבית או בטיפול בילדים באורח משמעותי עובר לתאונה. בנסיבות אלה אני פוסקת לתובע בגין עזרת צד ג' בעתיד, על פי אומדנה, סכום של 60,000 ש"ח.

הוצאות רפואיות

התובע עותר לפיצוי בגין הוצאות רפואיות בעבר ובעתיד בסכום של 500,000 ש"ח. הוא טוען לעלויות של טיפולים כמו פיזיותרפיה הידרותרפיה טיפולים נפשיים והוצאות נילוות. כן הוא עותר לפיצוי בגין טיפולים פסיכולוגיים עליהם המליץ פרופ' קוטלר בסכום של 600-400 ש"ח לטיפול למשך 24 טיפולים.

התובע מבקש לפסוק לו סכום של 300,000 ש"ח בגין השקעה בבניית בריכה לאחר שהומלץ לו על טיפול הידרותרפי.

הנתבעת טענה כי התובע צירף קבלות בגין הוצאות בסכום של 4,400 ש"ח בלבד. מומחה בית המשפט כלל לא המליץ על טיפול הידרותרפי והתובע גם לא הוכיח שקיבל טיפולים כאלה. התובע לא פירט אלו הוצאות רפואיות צפויות לו. מעדותו עולה כי הוא אינו מטופל נפשית וכי אינו משתמש במשככי כאבים. מוצע לפצותו בסכום של 3,000 ש"ח.

אכן התובע העיד כי אינו מעוניין בטיפול פסיכולוגי כי זה מחזיר לו את העבר (פר' עמ' 49 ש' 5), כמו כן העיד כי הוא נמנע מלהשתמש בתרופה פסיכיאטרית כי היא פוגעת בערנותו (שם ש' 1).

התובע צירף קבלות בגין תרופות, ביקורים אצל רופאים ואצל הפסיכולוג לנדאו בסכום של 5,095 ש"ח. אני מוכנה להניח כי בעתיד עלול להיזקק למשככי כאבים כמו גם לתרופות פסיכיאטריות ומעקב בתחום. על כן אני פוסקת לו בגין ראש נזק זה לעבר ולעתיד סכום של 30,000 ש"ח על פי אומדנה.

הוצאות נסיעה וניידות

התובע טען שעקב התאונה לא שב לרכוב על אופנוע. הוא מתקשה לנהוג ברכב. על כן הוא נזקק למוניות גם לצורך הטיפולים הרפואיים. התובע עותר לפיצוי בסכום של 100,000 ש"ח.

הנתבעת טוענת שלאור טיב הפגיעה אין לתובע מגבלה בניידות. הוא נוהג ברכב ללא קושי. הוא העיד כי אינו נוסע במוניות (עמ' 58 ש' 22). התובע לא צירף ראיות לדרישתו. הוא החזיק קודם רכב בנוסף לאופנוע על כן אינו זכאי לפיצוי כנטען.

אני מוכנה לקבל כי לתובע היו הוצאות ניידות עקב התאונה, בסמוך לאחר הפגיעה בתאונה. על כן אני פוסקת לו בראש נזק זה סכום של 5000 ש"ח.

ניכויי המל"ל

1. הנתבעת טענה כי נוכח ההלכה בע"א 7453/12 אלחבאנין נ' אברהם (9.9.14) אין לבצע את הניכוי בהתבסס על לוחות ההיוון שבתקנות המל"ל, היות שהם מבוססים על קיצור תוחלת משמעותית בתוחלת החיים, ונוכח הסכמת התובע בענייננו כי לא צפוי קיצור בתוחלת החיים שלו. הנתבעת הפנתה לשני פסקי דין שלכאורה מלמדים כי כך יש לפעול (ת.א. (מרכז) 2348-04-09, ות.א. (נצרת) 47-12-08. טענה זו דינה להידחות. ההלכה בעניין אלחבאנין חלה במקרים בהם קיים קיצור בתוחלת החיים של הניזוק, ואין זה המקרה בענייננו. גם פסקי הדין אליהם הפנתה הנתבעת עניינם בנפגעים שחל קיצור בתוחלת חייהם. מעבר לכך ההלכה היא כי את הניכויים של המל"ל יש לנכות לפי לוחות ההיוון של המל"ל ולא חל בה כל שינוי.

נוכח האמור אני מורה כי ניכויי המל"ל יעמדו על הסכום שקבע מומחה התובע, בר אור בסכום של 694,000 ש"ח. לא מצאתי להורות על הפחתה מסכום זה עקב טענת התובע כי שכרה של רעייתו עתיד להשביח. עניין זה לא נדון ולא הוכח.

סוף דבר

הנתבעת תשלם לתובע את הפיצויים שנפסקו בראשי הנזק השונים כדלקמן:

הפסדי השתכרות לעבר - 429,633 ש"ח.

הפסדי השתכרות לעתיד – 1,346,379 ש"ח.

הפסדי פנסיה – 177,601 ש"ח.

כאב וסבל – 103,317 ש"ח.

עזרת צד ג' – 78,000 ש"ח.

הוצאות רפואיות – 30,000 ש"ח.

הוצאות נסיעה – 5,000 ש"ח.

סה"כ סך של 2,169,930 ₪.

מהסכומים האמורים ינוכו תגמולי המל"ל בסכום של 694,000 ש"ח, וכן התשלומים התכופים ששולמו לתובע בצירוף הפרשי הצמדה וריבית מיום כל תשלום ועד ליום פסק הדין.

על סכום הפיצויים יתווספו הוצאות המשפט בצירוף הפרשי הצמדה וריבית כחוק ממועד ההוצאה ועד ליום פסק הדין וכן שכר טרחת עו"ד בשיעור 13% בצירוף מע"מ כחוק.

סכום פסק הדין ישולם בתוך 30 יום מהיום שאם לא כן יישא הפרשי הצמדה וריבית חוקית מהיום ועד מועד התשלום.

ניתן היום, כ"ב אלול תשע"ה, 06 ספטמבר 2015, בהעדר הצדדים.

חתימה