פתח דבר

1. המאשימה הגישה כנגד הנאשם כתב אישום מתוקן, בו מיוחסות לו עבירות של בניה ושימוש ללא היתר, ובניגוד לתוכנית החלה על המקרקעין, הידועים כחלק מחלקה 3 גוש 14374 (להלן: "המקרקעין"), ומהווים קרקע חקלאית מוכרזת מיום 06.08.1992, עליה חלות תכניות הקובעות, שהשימוש אשר ייעשה בה הינו שימוש חקלאי וכן כי ייעוד הקרקע הינו יער טבעי לטיפוח ונוף כפרי פתוח.
2. את הבניה והשימוש הנ"ל, עשה הנאשם בניגוד להוראות סעיפים 204 (א) + (ב) ו- 208 לחוק התכנון והבניה, התשכ"ה-1965 (להלן: "החוק").

ההיתרים

• במסגרת כתב האישום צוין כי ביום 20.01.99 ניתן לנאשם על ידי הוועדה המקומית לתכנון ובניה "גליל עליון" (להלן: "הוועדה המקומית") היתר בניה מספר 9008 לבניית מבנה לשימוש חקלאי יביל (להלן: " היתר א' "), אם כי המדובר בהיתר בטל מעיקרו עקב סטייה ניכרת מהתוכנית, כמצוין בכתב האישום.
• ביום 11.05.2000 ניתן לנאשם על ידי הוועדה המקומית היתר בניה מס' 20000074 לבניית סככה חקלאית בשטח של 250 מ"ר ומחסן צמוד לסככה בשטח של 25 מ"ר (להלן: " היתר ב'"), אם כי מדובר בהיתר בטל מעיקרו, היות ועל פי הוראות התוכנית ולאור הוצאתו של היתר א', ובניית מחסן חקלאי מכוחו על המקרקעין, לא ניתן ליתן היתר לבניית מחסן חקלאי נוסף.
• ביום 06.03.1995 ניתן לנאשם על ידי הוועדה המקומית היתר בניה מס' 3390, לבניית מבנה דיר בשטח של 228.75 מ"ר, שמתוכם 155.75 מ"ר שטח עיקרי ו-73 מ"ר שטח שירות (להלן: "היתר הדיר"). הנאשם בנה את הדיר תוך סטייה מההיתר, כפי שאושר, בשטח של 400 מ"ר במקום 228.75 מ"ר, על פי ההיתר.

האישומים

במסגרת כתב האישום המתוקן הועמד הנאשם לדיון באישומים שלהלן:

אישום ראשון

1. הנאשם בנה מבנה בשטח של 60 מ"ר, מחופה אבן וגג רעפים, המשמש למגוריו מעת לעת, במטרת שמירה על הצאן.
2. בנה רחבה מרוצפת ועליה שלושה עמודים בשטח כולל של כ 30 מ"ר.
3. בנה קירות תומכים ומשטח בטון לחניה בשטח של כ 15 מ"ר ומדרגות.
4. הנאשם בנה במבנה הנ"ל, פרגולה מקונסטרוקציית מתכת וקירוי במבוק בשטח של כ – 32 מ"ר, התקין צלחת לוין ומזגן, וביצע עבודות אינסטלציה.

את המבנה בנה הנאשם בהסתמך על היתר א' ובסטייה ממנו, ביודעו כי ההיתר ניתן עבור מחסן חקלאי. יתר על כן, היות וההיתר א' בטל מעיקרו, הרי המבנה הנ"ל ויתר עבודות הבניה באישום זה, בוצעו ללא היתר ובניגוד לתוכנית החלה על המקרקעין, כאשר הנאשם הינו מבצע העבודות והמשתמש בפועל במקרקעין.

אישום שני

1. הנאשם בנה מחסן, שלא על פי הוראות התוכנית החלה על המקרקעין, ככל ולאור בניית מחסן חקלאי בהתאם להיתר א', לא ניתן ליתן היתר לבניית מחסן חקלאי נוסף על המקרקעין.
2. הנאשם בנה את המחסן תוך סטייה מהיתר ב', בנפרד מהסככה החקלאית שלא נבנתה כלל, בשטח כולל של 51 מ"ר במקום 25 מ"ר.
3. הנאשם ביצע את עבודות הבניה של המחסן ומהשימוש בו ללא היתר, ובחלק החורג של המחסן אף בסטייה מההיתר.

הנאשם הינו המשתמש בפועל במקרקעין, מבצע העבודות ומי שהיה עליו להשיג היתר כדין.

אישום שלישי

1. הנאשם בנה דיר צאן בניגוד להיתר הדיר כפי שאושר, דהיינו בשטח של 400 מ"ר, במקום 228.75 מ"ר.
2. הנאשם ביצע את עבודות הבניה והשימוש החורג של הדיר, ללא היתר כדין.

הנאשם הינו המשתמש בפועל במקרקעין, מבצע העבודות ומי שהיה עליו להשיג היתר כדין.

פעולות הריסה ופינוי

בכתב האישום המתוקן צוין כי במהלך ניהול ההליך הפלילי, ולאחר 11.09.11, נהרסו המבנים המצוינים באישום 1, לרבות הרחבה, הקירות התומכים, משטח הבטון והמדרגות המצוינים. כן לאחר 23.01.14, פונו מהמבנה נשוא האישום הראשון הריהוט שהיה בו, המזגן והצלחת הלוויינית, ונהרסו הפרגולה, קירוי הבמבוק וקונסטרוקציית הברזל.

עוד צוין כי במהלך ניהול ההליך הפלילי, ולאחר 11.09.11, הותאם שטח המחסן המפורט באישום השני, לשטח המותר על פי היתר ב, דהיינו 24 מ"ר.

בנוסף צוין כי במהלך ניהול ההליך, ולאחר 11.09.11, הותאם שטחו של מבנה הדיר, המצוין באישום השלישי, לשטח המותר בהיתר הדיר.

1. במסגרת ההסכמה אליה הצדדים הגיעו בדיון מיום 15.09.14, הודה הנאשם בעובדות כתב האישום הנ"ל, אך יחד עם זאת, עתר כי בית המשפט לא ירשיע אותו בעובדות כתב האישום.

טענות הנאשם

1. בטיעוניו בפניי טען הסניגור כי הנאשם קיבל היתרים חתומים ומאושרים על ידי הוועדה המקומית, אשר לא עשתה דבר לבטלם. ב"כ הנאשם ביקש להפנות לעדויותיהם של מהנדס ומפקח הוועדה המקומית אשר הוציאה את ההיתרים לנאשם. כן הדגיש ב"כ הנאשם הסרת המחדלים נשוא האישומים, אשר הוביל לחיסכון משמעותי של זמן.
2. ב"כ הנאשם טען כי הנאשם הינו קצין בכיר, שחלק מתפקידו לא ניתן לחשוף, אשר נפצע במהלך שירותו הצבאי, כאשר להימנעות מהרשעתו ישנה חשיבות לתפקידים בהם הוא נושא כיום, אף בשירותו במילואים.
3. הוסיף ב"כ הנאשם כי מלבד תפקידיו הצבאיים, הנאשם עומד להירשם כחברה קבלנית לעבודות הנדסה, והחל ברישום על פי חוק רישום קבלנים. הרשעתו יש בה כדי להביא לפסלות רישום חברתו בפנקס הקבלנים, כאמור בסעיף 8 לחוק הנ"ל.
4. הסניגור טען כי הנאשם הינו נעדר עבר פלילי, אשר סילק במידי ובאופן משמעותי את כל המחדלים נשוא האישומים, כפי שהדבר קיבל ביטוי בכתב האישום המתוקן.
5. ב"כ הנאשם ביקש להימנע מהרשעת הנאשם.

עמדת המאשימה

1. בטיעונה בפניי טענה המאשימה כי, הגם שההיתרים שניתנו לנאשם היו היתרים בלתי חוקיים, אשר הגורמים שהיו מעורבים בהנפקתם הועמדו לדין משמעתי, אלא שהנאשם אף חרג בבניה משטחים שאושרו לו בהיתרים אלו, ולא ניתן לטעון שהנאשם פעל בדיוק על פי ההיתרים והסתמך עליהם, אם כי ישנה חריגה משמעותית מהם.
2. הוסיף ב"כ המאשימה וטען כי, ההלכה אשר הותוותה בפסק דין כתב היא, ככל שהוכח היסוד העובדתי של העבירה, יש להרשיע את הנאשם, כאשר רק במקרים חריגים ויוצאי דופן בית המשפט אינו מרשיע, כאשר ישנם תנאים מצטברים אשר אמורים להתקיים על מנת שלא להרשיע, הראשון, האם ניתן להימנע מהרשעה כדי שלא ייפגעו אינטרסים אחרים הכרוכים בהרשעה, כאשר התנאי השני, פגיעה בעיסוקו הנוכחי והעתידי של הנאשם.
3. לטענת ב"כ המאשימה, לא די בכך שמדובר בנאשם נורמטיבי שמבצע תפקידים מכובדים ככל שיהיו. הוסיף ב"כ המאשימה וטען כי בתי המשפט קבעו בתיקי תכנון ובניה שמדובר בעבירות חמורות שהפכו למכת מדינה, ואי הרשעה אינה עומדת בקנה מידה עם האינטרס הציבורי.
4. באשר לתנאי השני טען ב"כ המאשימה כי בהתאם לחוק רישום קבלנים לעבודות הנדסה בנאיות, ישנם מספר תנאים שרק עם התקיימותם, יבוטל הרישום או יימנע הרישום במרשם הקבלנים. לטענתו לא מדובר רק בעצם ההרשעה אלא גם העונש שיהיה לצידה אמור להיות 3 חודשי מאסר או מחצית מהקנס הקבוע בחוק העונשין, כאשר במקרה עסקינן, אין מאסר בפועל ולא מאסר על תנאי, ואף הקנס עליו הוסכם בהסדר בין הצדדים, נמוך ממחצית הקנס הקבוע בחוק העונשין הנ"ל, אליו מפנות תקנות רישום קבלנים לעבודות הנדסה בנאיות.
5. לטענת המאשימה, לאור הנסיבות של תיק זה, בו העתירה לעונש מתונה ביותר ואף מקלה עם הנאשם, ומאזנת את כל השיקולים הנדרשים, לא מעמידה את הנאשם בסכנת ביטול הרישום.
6. המאשימה ביקשה להרשיע את הנאשם ולהטיל עליו את העונשים המוסכמים.

דיון והכרעה

1. השאלה העומדת לדיון היא, האם יש להיעתר לבקשת הנאשם שלא להרשיעו בעבירות המיוחסות לו בכתב האישום המתוקן, למרות שהודה בעובדות המפורטות בו?

המסגרת הנורמטיבית

1. סעיף 71א(ב) לחוק העונשין, תשל"ז - 1977 מורה כדלקמן:

"מצא בית המשפט שנאשם ביצע עבירה, רשאי הוא לתת צו שירות גם ללא הרשעה, בנוסף למבחן או בלעדיו, ומשעשה כן יהיה דינו של צו השירות, לענין סעיף 9 לפקודת המבחן [נוסח חדש], תשכ"ט-1969, כדין צו מבחן".

1. בספר על סדר הדין בפלילים (חלק שני) מהדורת תשס"ג, כותב י' קדמי תחת הכותרת "שירות למען הציבור ללא הרשעה" כדלקמן:

"בית-המשפט לא יעשה שימוש בסמכות מיוחדת ויוצאת דופן של "הימנעות מהרשעה", אלא, במקרים נדירים כאשר אופי המעשה נושא ההרשעה, ונסיבות אישיות נדירות של נאשם מצדיקות זאת" (ראה בעמ' 1,106).

1. כאמור, הסניגור ביקש מביהמ"ש להפעיל את סמכותו ולקבל הודאה של הנאשם ללא הרשעה. הסניגור טען כי תוצאת הרשעה תפגע בתעסוקה של הנאשם ובפרנסתו, אשר אמור להקים חברה לעבודות הנדסה, אותה החל לרשום, שכן לא יהא זכאי להירשם בפנקס הקבלנים או אם בינתיים ירשם ולאחר מכן יורשע, יבוטל רישומו בפנקס הקבלנים. לטענתו, מדובר בפגיעה חמורה ושאינה מידתית בנסיבות העניין.
2. בע"פ 2083/96 תמר כתב נ' מ"י, פ"ד נב(3) 337, קבעה כבוד השופטת דורנר כדלקמן:

"בפסיקתנו נקבע כי המבחן ללא הרשעה הינו חריג לכלל, שכן משהוכח ביצועה של עבירה יש להרשיע את הנאשם וראוי להטיל אמצעי זה רק במקרים יוצאי דופן, בהם אין יחס סביר בין הנזק הצפוי לנאשם מן ההרשעה לבין חומרתה של העבירה".

ובהמשך:

"ואולם, כידוע, שיקומו של נאשם - הגם שהוא מהווה שיקול מהותי שלציבור כולו עניין בו - הינו אך אחד משיקולי הענישה, שאליו מתווספים שיקולים אחרים הנובעים מאופיה של העבירה. אכן, ענישתו של נאשם היא אינדווידואלית, ובית-המשפט בוחן עניינו של כל נאשם ונאשם ואינו קובע את עונשו אך על-פי מהות העבירה. ואולם, מהותה של העבירה, הצורך בהרתעת הרבים, ובעבירות שקורבנן אינו הפרט אלא הציבור כולו אף הוקעת מעשי העבירה - בצירוף מדיניות ענישה אחידה ככל האפשר על -יסוד שיקולים אלה - כל אלה משמשים כגורמים העלולים לגבור אף על שיקומו של הנאשם.

1. הימנעות מהרשעה אפשרית אפוא בהצטבר שני גורמים: ראשית, על ההרשעה לפגוע פגיעה חמורה בשיקום הנאשם; ושנית, סוג העבירה מאפשר לוותר בנסיבות המקרה המסוים על ההרשעה מבלי לפגוע באופן מהותי בשיקולי הענישה האחרים המפורטים לעיל".
2. השופט לוין בפרשת תמר כתב כותב בפסק דינו בעמ' 344-345 כדלקמן:

"מנגד, קיימים גם שיקולים שבאינטרס הציבור ששמים את הדגש על חומרת העבירה ונסיבותיה (גורם שגם שירות המבחן אינו מתעלם ממנו) ועל האפקט הציבורי של ההרשעה. הכלל הוא שיש להרשיע נאשם שעבר עבירה, ומי שטוען את ההיפך שומה עליו לשכנע את בית המשפט ששיקולי השיקום גוברים במקרה האינדיוידואלי על השיקולים שבאינטרס הציבורי..."

1. הנני מקבלת את עמדת המאשימה ודוחה הן את בקשת הנאשם להודאה ללא הרשעה. הבניה ללא היתר, וכמוה בניה ללא רישיון הפכה ל"מכת מדינה" המאופיינת בעשיית דין עצמי ובקביעת עובדות בשטח, ויש למגר התופעה.
2. ברע"פ 2809/05 גבריאל טסה נ. מדינת ישראל (פורסם בנבו) כתב כב' השופט רובינשטיין כדלקמן:

"אף לעיצומם של דברים: במישור הנורמטיבי, המדובר בעבירות חמורות ביותר בתחום התכנון והבניה, שבתי המשפט מצווים לתת יד למאבק בהן - שטחים גדולים ביותר של בניה ללא היתר, שטחים גדולים ביותר של שימוש חורג ואי קיום צו בית משפט לאורך שנים. במשנה תוקף – למרבה הצער – מהדהדים גם כיום, בנסיבות הישראליות, דבריו של השופט (כתארו אז) שמגר בע"פ 578/78 מדינת ישראל נ' עיסה, פ"ד לו(1) 723, 725-724, בדבר "... התוצאות הקשות הנובעות מריבויין של העבירות נגד חוקי התכנון והבניה... , לאור התנאים השוררים אצלנו צדק בית משפט השלום בקבעו כי לגבי עבירה כגון זו יש לפעול באופן החלטי על-ידי הטלת עונש מאסר לריצוי בפועל, כדי שכוונת ההקפדה על קיומם של איסורי החוק תהיה אמינה, וכדי שסלחנות יתר לא תתפרש, כפי שקורה לא אחת, כהשלמה עם קיומה של תופעה פסולה".  ראו גם ע"פ 917/85 הועדה המקומית לתכנון ולבניה גליל מזרחי נ' אבו נימר, פ"ד מא(4) 29, 31 (השופט – כתארו אז – אלון): "לצערנו, הפכו עבירות נגד חוקי התכנון והבניה לחזון נפרץ, ורבים גם טובים איש הישר בעיניו יבנה. זוהי פגיעה חמורה וקשה בשלטון החוק, המזולזל לעין השמש, ואין איש שם אל לב לאזהרות הגורמים המוסמכים ולפסקי הדין של בתי המשפט". למרבה הצער, אף שחלפו עשרות שנים, הדברים לא השתפרו, ואדרבה, הפקרות שהיא בחינת מכת מדינה פשתה והלכה. ראו לענין זה דברי השופט (כתארו אז) חשין ברע"פ 4357/01 סבן נ' הועדה המקומית "אונו", פ"ד נו(3) 49, 59: "אכן כן, תופעת הבניה הבלתי חוקית הפכה מכת-מדינה – ברבות השנים צירפה עצמה מכה זו... לעשר המכות"; בא כוח המדינה הפנה לדו"ח ועדת החקירה הממלכתית לבטיחות מבנים (ועדת זיילר) 223-221, באשר להתפשטות הנגע של עבריינות בניה, עד שבית המשפט כמעט נדרש "להתנצל" על הענשתו. ואולם, אין בתי המשפט צריכים להתנצל על מלחמה בנגע, שכיסה את הארץ, לעתים עד כדי כלימה; אדרבה ואדרבה, כל הלוחם, הרי זה מבורך."

1. באשר לענייננו יפים דברי כב' השופטת ברלינר בע"פ 2592/06 גואטה נ' מ"י (פורסם בנבו):

"לענין ההרשעה... משהוכח כי פלוני ביצע עבירה יש להרשיעו. האפשרות לסיום ההליך ללא הרשעה, שמורה למקרים חריגים, ורק כאשר יוכח כי מידת הפגיעה שתיגרם לנאשם פלוני מהרשעתו עולה על אינטרס הציבור כי מבצע העבירה יורשע בגינה. (ראה לענין זה ע"פ 2796/03 ברטי ביבס נ' מדינת ישראל (לא פורסם)) ...

טענתו העיקרית של המערער בנושא זה, היתה כי אם תישאר ההרשעה בעינה, תיפגע פרנסתו והוא לא יוכל לעסוק במה שהוא עוסק כרגע, קרי: הפעלת חוף בכינרת. בית משפט קמא אמר לענין זה, כי גם אם תיפגע פרנסתו אין בכך כדי להוות משקל נגד "כאשר מדובר בסעיף חוק שהינו כה מהותי לאכיפתו של החוק". קביעה זו מקובלת עלי, ספק אם המערער שרצה לעשות לביתו ולרווחתו הכלכלית גם תוך ביצוע עבירה, יכול ליהנות מנימוק זה".

1. העיקרון המנחה הינו כי ביהמ"ש לא ירשיע נאשם רק כאשר מידת הפגיעה שתיגרם לנאשם פלוני מהרשעתו עולה על אינטרס הציבור כי מבצע העבירה יורשע בגינה.
2. ובהשלכה לענייננו, הגם שמדובר באדם ללא עבר פלילי, אין להקל ראש בחומרת העבירות נשוא כתב האישום. לא התרשמתי כי מידת הפגיעה בנאשם כתוצאה מהרשעתו בדין עולה על מידת הפגיעה באינטרס הציבורי ועל הצורך בהרתעת נאשמים פוטנציאליים כדוגמת הנאשם.
3. העובדה כי הנאשם הינו קצין בצבא, אשר בהתאם לתוכן מסמך נ/1 שהוצג בפניי, התאפיין במנהיגות ובמתן דוגמא, נוסף להיותו קצין ערכי ישר ואמין, לא מנעה ממנו לבצע עבודות בניה, ללא היתרים, ואף בסטייה מהיתרים, גם שלטענתו ההיתרים ניתנו בזמנו כדין, מקום שהיה עליו להיצמד אליהם, ואף לא פעל לסילוק עבודות אלו, אלא רק עת ניהול התיק הפלילי נגדו. אין לומר כי יש לפטור את הנאשם מאחריות פלילית בשל טענתו למעידה חד פעמית, או בשל עברו הפלילי הנקי, ככל ועסקינן בעבירות בתחום התכנון ובניה, אותם הגדיר בית המשפט העליון כמכת מדינה, אותה יש למגר, אשר בוצעו בהיקפים גדולים, כעולה מתוכן כתב האישום.
4. באשר לפגיעה בעיסוקו של הנאשם כתוצאה מן ההרשעה, הנני קובעת כי הפגיעה מידתית בנסיבות העניין. הסניגור הפנה את ביהמ"ש לסעיף 8א'(2) לחוק רישום קבלנים לעבודות הנדסה בנאיות, תשכ"ט – 1969, לפיו – אלה אינם זכאים לרישום בפנקס ואם נרשמו יבוטל רישומם:

"מי שהורשע בעבירה שיש בה בהתאם למבחנים שנקבעו בתקנות כדי לערער את מהימנותו להיות קבלן רשום וכל עוד לא עברו שלוש שנים מיום שנשא עונשו על אותה עבירה".

1. ב"כ המאשימה הפנה את ביהמ"ש לסעיף 1 לתקנות רישום קבלנים לעבודות הנדסה בנאיות (ערעור מהימנות והתנהגות בניגוד למקובל), תשמ"ט – 1988, הקובע, כי אם הנאשם ידון בגין עבירות לפי חוק רישום קבלנים לעבודות הנדסה בנאיות, תשכ"ט – 1969 עד לעונש של שלושה חודשי מאסר, או מחצית הקנס הקבוע בסעיף 61(א)(1) לחוק העונשין, תשל"ז – 1977, הוא לא יחשב כאדם שעבר עבירה שיש בה כדי לערער מהימנותו של קבלן לעבודות הנדסה בנאיות.
2. על כן, ולאור העובדה כי בהסדר לעונש, אליו הגיעו הצדדים, לא תבקש המאשימה הטלת עונש מאסר על הנאשם, ותבקש לגזור עליו קנס הנמוך ממחצית הקנס הקבוע בסעיף 61(א)(1) לחוק העונשין, אזי לא ניתן לומר כי במקרה הנדון, תפגע זכותו של הנאשם לקבלת רישיון של קבלן רשום.
3. טרם סיום אומר, כי אין בטענתו של הנאשם לפיה אי העמדת הגורמים אשר הנפיקו את ההיתרים לדין כדי להוות נימוק לאי הרשעתו, כאשר על ההחלטה של המאשימה לאי העמדת מי מהנ"ל לדין, יכל הנאשם להשיג בפני הפורום המתאים, כפי שקבעתי בהחלטתי מיום 24.04.13, וזאת לא עשה.
4. זאת ועוד, העובדה כי חלק מהמבנים והעבודות נשוא כתב האישום נהרסו/סולקו, אין בה כדי להצדיק אי הרשעת הנאשם, ככל והריסת/סילוק העבודות נעשתה רק לאחר הגשת כתב האישום, ובמהלך ניהול התיק, אשר אף חלק מהם נעשה בשנה זו, בעוד כתב האישום הוגש לפני למעלה מארבע שנים, כאשר המבנים/העבודות בוצעו מספר שנים לא מבוטל לפני הגשתו.

סוף דבר

1. מכלל האמור לעיל, המסקנה כי דין בקשתו של הנאשם לאי הרשעה, להידחות.

על כן, לאור הודאת הנאשם בעובדות כתב האישום המתוקן, אני מרשיעה אותו בעבירות המפורטות בכתב האישום המתוקן.

ניתנה היום, כ"ח תשרי תשע"ה , 22 אוקטובר 2014, במעמד הצדדים.