ביום 13.6.2017 הוגשה בקשה לביטול פסק הדין שניתן בתיק זה (ולמעשה – חודשה בקשה קודמת מיום 21.3.2016), וזאת בטענה שהמשיבה 1 לא הייתה מוסמכת להגיש כתב אישום ביחס לבניה נושא התיק.

ביום 7.11.2017 נערך דיון לפניי, ובמסגרת דיון זה הוצע לצדדים כי הבקשה תסתיים כאשר הבקשה לביטול פסק הדין תידחה בכפוף להסכמות כדלקמן:

א. המאשימה לא תעמוד על מאסר בפועל בגין הפרת הצו שניתן בגזר הדין נושא תיק זה.

ב. המאשימה תאפשר הארכת מועד של שנה וחצי בנסיבות המיוחדות של תיק זה לשם קיומו של הצו שניתן בגזר הדין.

ג. המאשימה תצהיר, כי היה ויתברר שבחלוף שנה וחצי עשה הנאשם כל הנדרש לשם הכשרת

הבנייה והשימוש אך טרם קיבל החלטות חלוטות ממוסדות התכנון והבנייה וכן כי קיים אופק ריאלי להכשרת הבנייה, אזי המאשימה תשקול בחיוב מתן ארכה נוספת של ביצוע הצו.

ביום 6.11.2017 הודיע ב"כ המבקשת כי הוא מסכים להצעה כלשונה.

היום הודיע ב"כ המשיבה כי גם הוא מסכים להצעה בכפוף לתנאים הבאים:

1. ביחס לתיק זה לא תוגש בקשה נוספת לביטול פסק דין, ערעור, או בקשה להארכת מועד להגשת ערעור.
2. בהליך המתנהל בבית משפט השלום בחיפה בת"פ 62541-02-15 לא תועלה כל טענה ביחס לתוקפו של פסק הדין בתיק זה, לרבות ביחס לצווי ההריסה ואיסור השימוש בתיק.

אחר שעיינתי בהודעתו של ב"כ המשיבה, באתי לידי מסקנה כי התנאים הנזכרים בה הם פועל יוצא של הצעתי, שכל עניינה היה לחתום כל טענה נגד תוקפו של פסק הדין שניתן בתיק זה.

מתוך הנחה ששני הצדדים מתכוונים לקיים הצעתי בתום לב, אין לי אלא לראות בהצהרותיהם הסכמה פשוטה כי פסק הדין שניתן בתיק זה ייוותר על כנו ויעמוד בתוקפו באופן חלוט ומוחלט, כשהמאשימה תפעל בהתאם להסכמות בסעיפים א-ג דלעיל כלשונן וכרוחן.

ניתן תוקף להסכמה, כמנוסח בהחלטה זו, והצדדים נדרשים לפעול על פיה.

ניתנה היום, י"ט חשוון תשע"ח, 08 נובמבר 2017, בהעדר הצדדים.