רקע עובדתי:

עניינה של תביעה זו, אשר הוגשה לבית המשפט בשנת 2008, בהפרה נטענת של הסכם שכירות (להלן: "ההסכם") שנחתם בין הצדדים ביחס לדירה המצויה ברח' אלומה 10/11 בנצרת עילית (להלן: "הדירה").

ביום 19.3.09 ומשלא הוגש כתב הגנה, הגישו התובעים בקשה למתן פסק דין בהעדר ועוד באותו היום ניתן פסק הדין על יסוד כתב התביעה ואישור המסירה שצורף.

בקשה לביטול פסק הדין הוגשה על ידי הנתבעים רק ביום 27.6.13, אך לאחר שהתקיים דיון והנתבע 1 נחקר על תצהירו, הורה בית המשפט על ביטול פסק הדין, בכפוף לתשלום הוצאות, ולו בשל טענות ההגנה שנשמעו אשר הצביעו על סיכויי הצלחה כלשהם.

ביום 8.12.15 התקיימה לפניי ישיבת הוכחות.

מטעם התובעים העידה התובעת 2, הגב' אטיה, ואילו מטעם הנתבעים העידה הנתבעת 2, הגב' טטיאנה, וכן אימה הגב' ולנטינה גולדינר.

הצדדים הגישו סיכומי טענותיהם בכתב.

טענות הצדדים:

התובעים טוענים, כי על פי ההסכם תקופת השכירות הייתה אמורה להסתיים ביום 14.5.09 אולם כחצי שנה לפני תום התקופה הודיעו הנתבעים כי הם מעוניינים לפנות את הדירה מאחר ויש בכוונתם לעזוב את הארץ.

בעניין זה מפנים התובעים לסעיף 15 להסכם ולדבריהם, במידה והשוכרים עוזבים את הבית לפני תום תקופת השכירות, הוסכם כי עליהם לשלם את דמי השכירות במלואם עד סוף התקופה או לדאוג לדייר חלופי.

עוד טוענים התובעים, כי לאחר פינוי הדירה גילו שהריהוט השייך להם ואשר נותר בדירה לשימוש הנתבעים- חלקו ניזוק וחלקו נזרק לפח, זאת מבלי שקיבלו רשות ו/או הסכמה לכך.

לא זו אף זו, מבירור עם עיריית נצרת עילית נודע לתובעים כי הנתבעים הותירו אחריהם חוב בגין ארנונה עקב אי תשלום מזה מספר חודשים.

לדברי התובעים, הנתבעים סירבו לשלם את דמי השכירות במלואם ולחילופין למצוא דייר חלופי תחתם, על אף פניות חוזרות ונשנות אליהם. כן, סירבו הנתבעים לתיקון הנזקים ולתשלום חוב הארנונה ובמקום זאת יצאו מהארץ והשאירו את התובעים עם נזקים גדולים.

אם כן, התובעים עותרים בתביעה זו לתשלום סך של 660 ש"ח עבור החוב, סך של 10,000 ש"ח בגין הריהוט שנזרק ו/או ניזוק, וכן סך של 9,000 ש"ח עבור דמי שכירות לתקופה של 6 חודשים לפי 1,500 ש"ח לחודש.

בכתב ההגנה טענו הנתבעים, כי פינוי הדירה בשל הרצון לעזוב את הארץ, היה בידיעת ובהסכמת התובעים. לדבריהם, ביום 11.12.08 עזבו את הארץ וכבר ביום 31.12.08 הושכרה הדירה לדיירים חדשים, עובדה זו מביאה למסקנה כי לא נגרם לתובעים כל נזק עקב פינוי הדירה בטרם עת, זה אף מוכיח, לשיטתם, כי לא נגרם נזק כלשהו לריהוט שבדירה.

דיון והכרעה:

כלל בהליך אזרחי, כי "המוציא מחברו עליו הראיה", היינו- התובע נושא בנטל השכנוע לגבי כל יסודותיה העובדתיים של עילת תביעתו. חובת ההוכחה המוטלת על בעל דין הנושא בנטל זה היא עמידה ברמה של מאזן הסתברויות, על בעל דין להוכיח כי גרסתו סבירה יותר ומתקבלת יותר על הדעת מן הגרסה שכנגד.

לאחר שעיינתי בכתבי הטענות של הצדדים על כלל נספחיהם וכן לאחר ששמעתי את עדויות הצדדים והעדים מטעמם, הגעתי למסקנה לפיה יש לדחות את התביעה מאחר וזו לא הוכחה ברמת ההוכחה הנדרשת.

ראשית יצוין, כי במהלך חקירתה הנגדית של התובעת (מפנה לפרוטוקול בעמ' 6 ש' 5-8), התברר כי חוב הארנונה ע"ס 660 ש"ח שולם זה מכבר על ידי הנתבעים, משכך חזרה בה התובעת מראש נזק זה. כמו כן, ביחס לשווים של הרהיטים שלכאורה נזרקו על ידי הנתבעים ו/או ניזוקו, העידה התובעת כי היא מעריכה אותם בשווי של 2,000 ש"ח ולא 10,000 כפי שנטען בכתב התביעה.

אם כן, השאלה שנותרה במחלוקת היא ביחס לפינוי המוקדם של הדירה על ידי הנתבעים והשאלה האם הם נדרשים לפצות את התובעים בשל כך, כמו כן ביחס לטענת התובעים לפיה נזרקו ו/או ניזוקו הרהיטים בדירה.

אין מחלוקת בענייננו, כי הנתבעים פינו את הדירה לפני תום תקופת השכירות. במקרה זה קובע סעיף 15 להסכם השכירות: במקרה והשוכר ירצה להפסיק את הסכם השכירות ולעזוב את הדירה לפני תום תקופת השכירות, יהיה חייב בתשלום דמי השכירות עד סוף התקופה או להמציא דייר אחר במקומו לשביעות רצון המשכיר ובהסכמתו.

אינני מקבל את טענת התובעים לפיה פינו הנתבעים את הדירה באופן מפתיע. כפי שעולה מעדותה של הנתבעת שנשמעה אמינה בעיניי, הייתה בין הצדדים שיחה נעימה והייתה הסכמה לעניין הפינוי ומציאת הדייר החלופי (ראה עמ' 7 ש' 25-29). בהמשך הצהירה הנתבעת, כי כבר במהלך חודש אוקטובר יידעו את התובעים אודות עזיבתם ובהסכמה משותפת התחילו למצוא דיירים חלופיים.

גם התובעים הודו בסופו של דבר, כפי שעולה מסעיף 12 לסיכומים שהגישו, כי הייתה הודעה מצד הנתבעים כחודש לפני הפינוי. זאת ועוד, כאשר נשאלה הגב' אטיה בחקירתה הנגדית ביחס ל"עזיבה הפתאומית" של הנתבעים והשארת המפתח אצל השכנים, היא הודתה שהם הודיעו באותו היום כי הם עוזבים אך מאחר והייתה זו שעת ערב ולא הייתה תחבורה ציבורית הם לא יכלו להגיע באופן מידי לדירה (ראה עדותה בעמ' 5 ש' 18-19 וכן- עמ' 6 ש' 14-16).

בהקשר למציאת הדייר החלופי, התובעים סבורים למעשה כי מאחר ולא הנתבעים הם שהביאו בפועל את הדייר אלא הם, הפרו הנתבעים את סעיף 15 להסכם ולפיכך נדרשים לשלם את מלוא דמי השכירות, עד לתום התקופה.

גם טענה זו אינה מקובלת עליי כלל וכלל.

אין חולק, כי התובעים הם אלו אשר מצאו את הדייר החלופי שנכנס לדירה במקום הנתבעים (מסיבה זו אין ספק כי הדייר החלופי היה לשביעות רצונם, בניגוד לנטען על ידי התובעים). יחד עם זאת, מאחר ובסופו של יום נמצא דייר חלופי, לא ניתן לחייב את הנתבעים בתשלום דמי השכירות עבור התקופה שבה קיבלו התובעים דמי שכירות מהדייר החלופי.

זאת ועוד, וכפי שעולה מגרסת הנתבעים והתובעים אינם חולקים על כך, הם פעלו למציאת דיירים חלופיים, אך לטענתם לאחר שהודיעו לתובעים כי נמצא דייר, השיבו התובעים שהם לא מעוניינים מאחר ומצאו כבר דייר שהם מכירים.

אם כן, לאחר ששוכנעתי כי התובעים ידעו אודות העזיבה המתוכננת של הנתבעים מבעוד מועד ואף נתנו הסכמתם לכך בכפוף למציאת דייר חלופי, וכי בפועל נמצא דייר חלופי, גם אם בסופו של דבר הוא הגיע דרך התובעים, אינני רואה לנכון לקבל את טענת התובעים להפרת סעיף 15 שבהסכם.

זאת ועוד, לא שוכנעתי כי נגרם לתובעים נזק, בכל אופן לא הוכח קיומו של נזק, משך הזמן שמיום הפינוי ועד ליום כניסת השוכר החדש. מאחר והתובעים לא השכילו לצרף את הסכם השכירות שנחתם מול הדייר החדש, לא נותר לי אלא לקבוע כי המועד הקובע הוא יום 1.1.09 זאת לאור טופס מצב החשבון שהגישו הנתבעים במהלך הדיון ממנו עולה כי הדייר נרשם כשוכר בדירה החל מיום 1.1.09. אם כן, כניסת הדייר החלופי לדירה הייתה כשבועיים מיום עזיבת הנתבעים, המדובר בפרק זמן סביר שלטעמי אינו מזכה את התובעים בקבלת פיצוי ו/או דמי שכירות.

אשר לנזקים הנטענים בהקשר לריהוט שבדירה, מאחר וגם בנקודה זו לא עלה בידי התובעים להוכיח טענותיהם, לא אוכל להיעתר לתביעתם. לא הובאה מטעם התובעים ולו ראיה אחת אשר תתמוך בגרסתם לפיה הרהיטים ניזוקו וחלקם נזרקו בלי רשות, כאשר בנקל ניתן היה לעשות כן על ידי תצלומים של הנזק הנטען ו/או של הדירה. יוער, כי הנתבעת כלל לא נשאלה בחקירתה הנגדית ביחס לכך. בנסיבות אלו יש להפעיל כלפי התובעת את החזקה בעניין אי הבאת ראיה אשר קובעת, כי אם בעל דין נמנע מהבאת ראיה רלוונטית שבהישג ידו, ניתן להסיק שאילו הובאה הראיה היא הייתה פועלת נגדו, ויש בהימנעותו כדי לאשש את גרסת הצד שכנגד:

"מעמידים בעל דין בחזקתו שלא ימנע מבית המשפט ראיה שהיא לטובתו, ואם נמנע מהבאת ראיה רלוונטית שהיא בהישג ידו ואין לכך הסבר סביר – ניתן להסיק, שאילו הובאה הראיה הייתה פועלת כנגדו"(ע"א 55/89קופל (נהיגה עצמית) בע"מ נ' טלקאר חברה בע"מ מ"ד (4) 595).

בנסיבות האמורות, לאור המסקנה אליה הגעתי, אני מורה על דחיית התביעה.

אני מחייב את התובעת לשלם לנתבעים הוצאות משפט סך של 1,200 ₪ וזאת בתוך 30 יום ממועד קבלת התובעים העתק פסק-דין זה , שאם לא כן הסכום יישא הפרשי הצמדה וריבית כחוק מהיום עד יום תשלומו המלא בפועל.

המזכירות תמציא העתק פסק הדין לצדדים.

ניתן היום, ט' אדר א' תשע"ו, 18 פברואר 2016, בהעדר הצדדים.