הרקע לתביעה:

1. עניינה של התביעה שלפניי בסחורה שסיפקה התובעת לנתבעים. לטענת התובעת, בגין אספקת הסחורה נותרו הנתבעים חייבים סך 385,736 ₪ בתוספת ריבית והצמדה. עוד עתרה התובעת לפצותה בסך 10,000 ₪ בגין נזק בלתי ממוני. מכאן התביעה דנן במסגרתה עתרה התובעת להשית על הנתבעים חיובים אלה, בתוספת הוצאות גבייה והפרשי ריבית והצמדה, בסך 512,585 ₪.

עיקר טענות התובעת:

2. התובעת הינה חברה העוסקת בייצור ושיווק צבעים, ציפויים וכימיקלים. נתבעת 1 (להלן: "רשת צבעים") הינה חברה העוסקת בשיווק צבעים. נתבעים 2 - 4 הינם מנהלים ובעלי מניות ברשת צבעים.

3. הנתבעים רכשו מהתובעת צבעים וכימיקלים ונותרו חייבים לה 385,736 ₪ (להלן: "החוב"). נתבעים 2 - 4 חתמו על כתב ערבות אישית אוטונומית מתמדת (להלן: "כתב הערבות"). באמצעות כתב ערבות זה התחייבו נתבעים 2 - 4 לשלם את כל החובות שצברה הנתבעת כלפי התובעת. אלמנתו של נתבע מס' 3, גב' בלה הררי, חבה בחובותיו של המנוח מכוח "הלכת השיתוף" או מכוח "קבלת נכסים מתוך העיזבון".

4. על אף האמור, נמנעו הנתבעים מתשלום החוב. בקשות חוזרות ונשנות מטעם התובעת לתשלום החוב, לא נענו מצדם. בכך נהגו הנתבעים בחוסר תום לב והתעשרו שלא כדין על חשבון התובעת.

5. מטעמים אלה עתרה התובעת לחייב את הנתבעים לשלם לה את החוב בתוספת ריבית והצמדה ופיצוי בגין נזק בלתי ממוני, בסך 512,585 ₪.

עיקר טענות נתבעת 3:

6. נתבעת 3, אלמנתו של המנוח שמואל הררי (להלן: "גב' הררי"), מעולם לא הייתה מנהלת או בעלת מניות ברשת צבעים וממילא לא רכשה צבעים מהתובעת. היא אף אינה חתומה על כתב הערבות ולא רכשה מהתובעת דבר.

7. כל נכסיה של גב' הררי נרכשו ממקורות עצמאיים ולא מכספיו של המנוח, שמואל הררי ז"ל (להלן: "המנוח").

עיקר טענות נתבע 4:

8. נתבע 4 (להלן: "מר ווהב") מעולם לא ראה את כתב הערבות ולא חתם עליו. החתימה המופיעה על כתב הערבות זויפה ואינה חתימתו.

9. מר ווהב אינו מכיר את התובעת, לא עבד מולה ולא רכש ממנה דבר.

10. הואיל והנתבעים 1-2, רשת צבעים ומנהלהּ הררי אליעזר, לא התגוננו בפני התביעה, ניתן כנגדם פסק דין על מלוא סכום התביעה.

11. בדיון שנערך לפניי העידו העדים הבאים:

מטעם התובעת: מר ברוך קוגן - מנהל התובעת.

הנתבעת 3: גב' בלה הררי.

מטעם נתבע 4 - מר עלי ווהב, הנתבע 4; עו"ד יצחק חגג - מומחה להשוואת כתבי יד, שערך חוות דעת עבור נתבע 4.

דיון והכרעה:

12. ביום 18.8.05 נחתם "כתב ערבות אישית אוטונומית מתמדת" [נספח ב' לכתב התביעה]. בתחילת כתב הערבות ובסופו רשומים שלושה שמות: הררי אליעזר, הרהאיטאני שמואל ו-ווהב עלי. לצד השמות מופיעים מספרי תעודות הזהות של הערבים וכתובותיהם. בתחתית העמוד מופיעה חתימה לצד כל אחד משלושת השמות.

13. בפסקה הראשונה לכתב הערבות נכתב כדלקמן:

"כולנו ביחד וכל אחד לחוד (ציון ברבים כולל יחיד), ערבים בזה לכל הצ'קים ו/או חובות רשת צבעים בע"מ ת.ז./ע.מ./ח.פ. 513088401 (להלן: "הלקוח") כלפי דנבר צבעים וציפויים ישראל (2002) בע"מ (להלן: "הספק")..."

14. בהמשך הוגדרה הערבות כ"ערבות אוטונומית מתמדת ללא הגבלה בסכום".

אותנטיות החתימה על כתב הערבות:

15. עיקר המחלוקת בין הצדדים הינה בשאלת אותנטיות החתימה המופיעה לצד שמם של המנוח הררי שמואל ומר ווהב, יבדל"א.

16. בכתב ההגנה שהוגש לבית המשפט ביום 3.2.09, העלה המנוח טענה לפיה החתימה המופיעה בכתב הערבות ואשר נחזית להיות שלו, מזויפת. המנוח נפטר ביום 19.8.09, טרם בירור נכונות טענתו. לאחר פטירתו תוקן כתב התביעה, כך שבמקומו של המנוח נתבעה גב' הררי כיורשתו כמי שקיבלה לידיה את עזבונו.

משכך, ביחס לטענת אותנטיות החתימה, עומדת לפניי אך טענתו של מר ווהב באשר לאי-חתימתו על גבי כתב הערבות.

17. על פי ההלכה, נטל השכנוע בנוגע להוכחת אמיתות החתימה על כתב ערבות מוטל על כתפי הטוען לכך [ראו: ע"א 1986/92 מדינת ישראל נ' אבו סאלח, פ"ד נ(1) 499 504 (1996); ע"א 316/79 חמדאן נ' ליאני, פ"ד לד(2) 309 312 (1979)]

18. בע"א 5293/90 בנק הפועלים בע''מ נ' רחמים בע''מ, פ''ד מז(3) 240, 261 (1993) (להלן: "הלכת בנק הפועלים") נקבע כדלקמן:

"קיימות שלוש דרכים עיקריות שבהן ניתן להוכיח כי חתימה כלשהי היא חתימתו של פלוני: האחת, באמצעות עדות ישירה – היינו, עדותו של החותם או של מי שהיה עד לחתימה....; שנייה, באמצעות השוואת החתימה השנויה במחלוקת לחתימה הידועה כאמיתית, תוך התחקות אחרי נקודות הדמיון והשוני ביניהן (הרנון, בספרו הנ"ל, בעמ' 144- 145); והשלישית, על-ידי עדותו של מי שמכיר היטב את כתב היד או החתימה השנויים במחלוקת ומעיד על מידת התאמתן למסמך שבדיון (supra cross)"

19. ביום 18.8.05 במעמד החתימה על כתב הערבות נכחו מר קוגן, המנוח שמואל הררי, מר אליעזר הררי ומר ווהב. מאחר ששמואל הררי הלך לעולמו ואליעזר הררי "ירד למחתרת" [סעיף 13 ל-ת/1] נשמעו לפניי עדויותיהם של מר קוגן ומר ווהב, לעניין הפגישה.

20. מר קוגן, מנהל התובעת, הסביר כי לפני שהחלה התובעת לעבוד עם רשת צבעים, דרש מנציגיה להמציא ערבויות מתאימות. כך, ביום 18.8.05 נפגש ברוך עם אליעזר הררי, המנוח ומר ווהב, אשר חתמו בנוכחותו על כתב הערבות [סעיף 4 ל-ת/1; פר' עמ' 36, ש' 19-20].

21. לדבריו במהלך הפגישה, מילא אליעזר הררי (איקו) בכתב ידו את כל הפרטים החסרים על גבי כתב הערבות [פר' עמ' 41, ש' 13-14]. בתצהירו תיאר מר קוגן: "בנוכחותי חתם איקו [אליעזר – א.ש.] בעצמו על כתב הערבות...וכן החתים את אביו שמואל הררי ז"ל ואת ווהב עלי..." [סעיף 9 ל- ת/1]. בעדותו לפניי הציג גרסה דומה: "אליעזר חתם ואז החתים את אביו ואת עלי והב וכל זאת לפניי" [פר' עמ' 41, ש' 6].

22. לטענת מר קוגן, במהלך הפגישה לא ביקש לראות את תעודות הזהות של הערבים לצורך אימות. לדבריו: "...את השמות ותעודות הזהות כתב אליעזר והם [שמואל המנוח ומר ווהב – א.ש.] רק חתמו. לדעתי אליעזר שאל מה ת"ז אמרו לו כתב עבורם ואז אמר להם לחתום. מבחינתי כל המפגש הזה היה הוגן והגיוני וכך עושים גם היום, אין פה שום דבר מיוחד שצריך לחשוד בו" [פר' עמ' 42, ש' 5-7].

23. מר קוגן הסביר שטענת זיוף החתימה הועלתה רק לאחר שנקט כנגד הנתבעים בהליכי הוצאה לפועל. לדבריו: "מתי נזכרו כאשר הגיעו העיקולים בהוצל"פ" [פר' עמ' 37, ש' 16].

24. מנגד, לטענת מר ווהב, החתימה המופיעה על גבי כתב הערבות ואשר נחזית להיות חתימתו איננה חתימתו. לדבריו: "זו לא החתימה שלי, לא אמרתי שמישהו זייף, לא חתימה שלי" [פר' עמ' 51, ש' 25].

25. מר ווהב הסביר שהחזיק ב-12% ממניות רשת צבעים והיה "שותף שקט" בחברה. לדבריו: "לא הייתי מעורב בכלל בחברה, רק הייתי שותף. היה לי עסק אחר, לא הייתי מעורב בשום דבר. לא חתימה ולא שום דבר" [פר' עמ' 49, ש' 27; עמ' 50; ש' 21-23, 25].

26. כשנשאל מר ווהב האם הגיע לפגישה ביום 18.8.05 לצורך חתימה על כתב הערבות השיב כדלקמן: "לא. לא מכיר את הבן אדם הזה [ברוך קוגן – א.ש.], לא מכיר את החברה שלו איפה הוא נמצא, ולא יודע איך קוראים לו" [פר' עמ' 53, ש' 17-18].

27. לדברי מר ווהב: "מתי שקיבלתי לבית את התביעה, את המכתב, ישר הלכתי למשטרה. לא ידעתי בכלל עד אז, עד אותו יום, שהייתי במשטרה, מי זה דנבר, מי זה האדון הזה, מה הם עושים" [פר' עמ' 50, ש' 27-28]. לחיזוק גרסתו, ביחס להגשת התלונה במשטרה, הפנה מר ווהב לנספח בתצהירו, אישור בדבר הגשת תלונה מיום 18.1.09.

28. עדויותיהם של מר קוגן ומר ווהב הינן עדויות ישירות בנוגע לקיומה של הפגישה ואותנטיות החתימה של מר ווהב על כתב הערבות. עדויות אלה עומדות בסתירה חזיתית זו לזו, הן לעניין נוכחותו של מר ווהב בפגישה [ס' 22 לנ/4] והן לעניין החתימה על כתב הערבות.

29. לנוכח הכחשתו המוחלטת של מר ווהב את חתימתו על גבי כתב הערבות, אפשרתי לצדדים להגיש חוות דעת של מומחה מטעמם בתחום. התובעת הודיעה לבית המשפט שלא קיים די חומר גלם לצורך ביסוסה של חוות דעת בעניין ועל כן לא הגישה חוות דעת מטעמה [ראו התייחסות מסוימת בעדותו של מר קוגן - פר' עמ' 37 ש' 11].

30. לעומת זאת, הוגשה חוות דעת מטעמו של מר ווהב, שנערכה על ידי המומחה להשוואת כתבי יד, עו"ד יצחק חגג (להלן: "המומחה" ו-"חוות הדעת").

31. בחוות הדעת [נ/1] הגיע המומחה למסקנה לפיה "קיימת סבירות גבוהה ביותר (דרגה מס' 1) שהחתימה במחלוקת בכתב הערבות האישית שסומן א-1 לא נכתב על ידי מר עלי והב". דרגת זהות מס' 1 הוגדרה בחוות הדעת כדלקמן: "קיימת מידת סבירות גבוהה ביותר בין 90% ל-100%.

32. על מעמד המומחה להשוואת כתבי יד, כמומחה בבית המשפט ועל המשקל שיש להעניק לחוות דעתו באבחון זיופי חתימות, ניתן ללמוד מדברי הנשיא (כתוארו דאז) השופט שמגר בהלכת בנק הפועלים, עמ' 262-263:

"בסוגיה זו הלכה היא מלפנינו, כי בית המשפט רשאי להיזקק לעדויות מומחים בעניינים שבהם דרושים 'ידע והתמצאות מדעיים או טכניים' (ד"נ 20/85 בחרי ואח' נ' פלדון ואח', פ"ד לט (4) 463, בעמ' 465), ובהם עדות גרפולוג המומחה לניתוח כתבי-יד. על מקצוע הגרפולוגיה נאמר, כי 'הגיע לדרגת מדע שימושי ממש...' (ע"פ 352/71 טל נ' מדינת ישראל, פ"ד כו (2) 107, בעמ' 112), ולכן מותר - ולעתים קרובות אף רצוי - לעשות שימוש בחוות-דעתו של גרפולוג על-מנת לבסס טענה בדבר אמיתותה (או אי-אמיתותה) של חתימה. מובן כי בכך אין כדי להעביר לגרפולוג את כוח ההכרעה לעניין אמיתות החתימה, ובכל מקרה בית המשפט הוא זה המחליט אם לתת אמון בחוות-דעתו של המומחה, איזה משקל - אם בכלל - יש לייחס לה, ומה המסקנה הסופית העולה משקלול חוות-דעת זו עם שאר הראיות שבתיק (ראה ע"א 46/77 בוכוולד נ' בנק ברקליס דיסקונט בע"מ, פ"ד לג (1) 715, בעמ' 719)".

33. על מנת שחוות דעת להשוואת כתבי יד תוכל לשמש יסוד לפסק הדין, על התהליך שבו הגיע המומחה למסקנתו בחוות הדעת, להיות גלוי לפני השופט [ראו: ע"א 46/77 היינץ נ' בנק ברקליס, פ"ד לג(1) 718 (1979)].

34. המומחה נחקר על חוות הדעת. עדותו של המומחה הייתה מפורטת, עניינית ולא נסתרה.

בעדותו הסביר המומחה כי לצורך הכנת חוות הדעת בדק את החתימה המקורית על גבי כתב הערבות, נשוא המחלוקת, ערך למר ווהב הכתבה וקיבל ממנו ארבעה שיקים אקראיים נושאי חתימתו [פר' עמ' 29, ש' 24-25].

35. לדברי המומחה, בדיקתו העלתה כי החתימה המופיעה על גבי כתב הערבות אינה זהה לחתימתו של מר ווהב בזמן ההכתבה ולחתימה המופיעה על גבי השיקים שמסר לו. לדבריו:

"...כאשר אני בדקתי בין החתימות דוגמאות החתימות שהיו לפניי, לחתימה שבמחלוקת, ראיתי שמדובר כאן בניגודים, בתכונות מנוגדות, וכאשר יש תכונה אחת אפילו מנוגדת וייחודית צירפתי גם ספרות מקצועית אמריקאית שמדובר במפורש שכאשר יש ניגוד אחד ניתן לשלול את אפשרות כתיבת החתימה שבמחלוקת לבעלים, גם אם מצאת דברים נוספים שהם מתאימים או דומים. אנו מדברים על ניגוד ייחודי...".

[פר' עמ' 31, ש' 3-8]

36. בחוות הדעת פירט המומחה שורה של ניגודים שנמצאו בין החתימה המקורית על כתב הערבות לבין דוגמאות החתימה שמסר לו מר ווהב כדלקמן:

ניגודים במבנה החתימה; החתימה במחלוקת מורכבת מהשם הפרטי בערבית "עלי" דבר שלא קיים כלל בדוגמאות שם אין אותיות; ניגודים במבנה החיבור בין החתימה במחלוקת לבין הדוגמאות; ניגודים בקווים ההתחלתיים ובקווי הסיום בין החתימה במחלוקת לבין הדוגמאות; ניגודים בתכונת הלחץ היחסי והמוטוריקה הקווית בין החתימה במחלוקת לבין הדוגמאות.

37. המומחה אישר בעדותו לפניי שדוגמאות החתימה האקראיות שהגיש לו מר ווהב הן דוגמאות "משיקים בלבד, שהוא בחר" [פר' עמ' 31, ש' 30]. יחד עם זאת, אליבא המומחה:

"...ברגע שבדקתי את הכמות והאיכות של הדוגמאות של אותו אדם והגעתי למסקנה, וזה כתוב בחווה"ד שלי, שהדוגמאות שקיבלתי, אני למד את הווריאציות הטבעיות בין החתימות, ואני למד האם יש איזה שהוא שינוי או חריגה, או שהדוגמאות הינן דוגמאות עם ווריאציות עקביות, לא היה צורך בכלל לבקש דוגמאות נוספות ממאן דהוא".

[פר' עמ' 32, ש' 24-28]

38. בהמשך עדותו הסביר המומחה כי לא התבסס בעת עריכת חוות הדעת על "דוגמא אחת או שתיים מסכנות מאי שם" אלא "ערכתי הכתבה לבן אדם [עלי – א.ש.] של 3 עמודים, קיבלתי גם דוגמאות שיקים מאותו בנק, וראיתי שהחתימות הללו לא זהות לחתימה שבמחלוקת והסברתי זאת בצורה רחבה בחוות הדעת, עשיתי כל המוטל עלי מבחינה מקצועית" [פר' עמ' 34, ש' 1-4].

39. לדברי המומחה: "אילו הייתי נוכח לדעת במהלך הבדיקה שלי שזה לא מסתדר בין הדוגמאות שהיו לפניי, לחתימה שבמחלוקת כי אז הייתי נוקט בדברים נוספים, למשל: הייתי מבקש מעוה"ד להמציא לי דוגמאות נוספות אולי מבנקים אולי ממקורות אחרים, לא עשיתי זאת מסיבה פשוטה, שלא היה לי צורך כי מבחינת הרכב התכונות שמצאתי בחוות הדעת שלי, זה הספיק לי, מבחינת הכמות והאיכות של התכונות זה הספיק לי" [פר'' עמ' 34, ש' 15-19].

40. לטענת המומחה, ניתן להבחין בניסיון של אדם לזייף את חתימתו כדלקמן:

"הכלל הוא כשאדם מנסה להסוות את חתימתו הטבעית, כלומר לכתוב בצורה שונה ממה שרגיל לחתום בדרך כלל ומבחינת האחוז הגבוה ביותר הוא תוך כדי מלאכת הזיוף של חתימתו הוא יחזור באופן תת הכרתי לכתב הטבעי שלו, מבלי שיהיה מודע לכך, לכן המומחה צריך לבדוק ולראות, אומנם החתימה חשודה כ"מזויפת" אבל אם יש מצב שאתה תמצא איזה שהן תכונות שהן בכל זאת מתאימות וזהות לדוגמאות החתימות שלו, כי אז המצב שונה לגמרי, כלומר אין מצב כזה שאדם מזייף את החתימה שלו ואפשר לומר שיש זיוף מושלם".

[פר' עמ' 30, ש' 21-27]

41. כעולה מהמובא לעיל, המומחה הסביר באופן מקצועי כיצד הגיע לתוצאה. המומחה נחקר על חוות הדעת והשיב לשאלות בפירוט. התרשמתי לחיוב מעדותו של המומחה לפניי ואני קובע שיש להעניק לה משקל רב.

42. כתב הערבות המקורי הוצג לפניי [מוצג ת/2].

השוואה להגדלה צבעונית של חתימת כתב הערבות אל מול חתימות אותנטיות של מר ווהב (הן כאלה שנערכו בהכתבה לפני המומחה והן כאלה שנסרקו מתוך שיקים שעשה) אף הן הוצגו לפניי. בזהירות הראויה אציין כי אכן ניתן להבחין שהחתימה על כתב הערבות אינה בעלת מאפיינים דומים לחתימותיו של מר ווהב.

43. התובעת הציגה לצד כתב הערבות, ששנוי במחלוקת, עדות יחידה בלבד של מנהלה, מר קוגן. מדובר בעדות יחידה של בעלים ומנכ"ל התובעת [פר' עמ' 35 ש'' 21], היינו לפנינו עדות של עד המעוניין בתוצאת המשפט. לאחר שבחנתי את עדותו של ברוך, אני סבור כי אין בידי נימוקים ראויים, כקבוע בסעיף 54 לפקודת הראיות [נוסח חדש] היכולים להצדיק את מתן פסק הדין על יסוד עדותו בלבד.

ראשית, לא היה ברור מתוך עדותו של מר קוגן לפניי, כיצד זיהה את מר ווהב, אותו כינה "השותף" [פר' עמ' 40 ש' 15].

שנית, גרסתו של מר קוגן לא הייתה החלטית וחדה לגבי האופן בו נחתם כתב הערבות: בתצהירו ציין שהנתבע 2 החתים את אביו שמואל הררי ואת עמר ווהב על כתב הערבות [ס' 9 לת/1] ואילו בחקירתו הנגדית הבהיר כי: "אליעזר חתם ואז החתים את אביו ואת עלי ווהב וכל זאת לפניי" [פר' עמ' 41 ש' 6]. בהמשך, ביחס לכיתוב של פרטי הערבים ציין כי כתב היד "כנראה שוהב עלי" [פר' עמ' 41 ש' 32], אך בהמשך נסוג בו וטען: "אני ראיתי שכל אחד חתם את שלו [הכוונה לפרטי הערבים-א.ש.]. אבל אם כתב גם את הכול, איני בטוח" [פר' עמ' 42 ש' 2].

44. מטעמים אלה אני קובע שלא הוכח לפניי כי החתימה המופיעה על גבי כתב הערבות היא חתימתו של מר ווהב. מאחר שמר ווהב הכחיש באופן עקבי את חתימתו, הרי שדין התביעה כנגדו מכוח כתב הערבות - להידחות.

עילת התביעה כנגד גב' הררי (מכוח חזקת השיתוף וזכויותיה בעיזבון המנוח):

45. לטענת מר קוגן, במהלך הפגישה הציג אליעזר הררי את אביו כאיש אמיד מאוד, בעל עסקים "לרבות נדלן" [סעיף 6 ל-ת/1].

46. לגרסתו, ביום 1.8.06, סמוך למועד שבו חוללו השיקים של רשת צבעים, הוקמה על ידי בעלי המניות של רשת צבעים, חברת "מגירה" בשם "סקיי קולור". המנוח רשם את רכושו על שם רעייתו, גב' בלה הררי ולאחר פטירתו טענה גב' הררי כי אין כסף בעיזבון. גב' הררי מחזיקה בנכסים המשותפים לה ולמנוח ומנהלת את עזבון המנוח. מכוח הלכת חזקת השיתוף, חבה גב' הררי בחובות המנוח [סעיף 18 ל- ת/1].

47. מנגד, לטענת גב' הררי בשל העובדה שאביה המנוח היה אדם אמיד אשר קנה לה רכוש והעניק לה כספים, בוצעה בכל שנות נישואיה למנוח, הפרדה מלאה בין רכושה לבין רכוש המנוח [סעיפים 4, 11 ל- נ/1]. כך, בבעלות מלאה של גב' הררי דירה המצויה ברמת השרון [נספח א' ל-נ/3]; שתי יחידות דיור שנבנו על מגרש ברמת השרון [נספח ב' ל-נ/3]; חשבון בבנק דיסקונט [נספח ג' ל-נ/3].

48. למנוח היה חשבון בבנק לאומי. חשבון זה היה של המנוח בלבד וגב' הררי לא ביצעה כל פעולה בחשבון זה. בנוסף, גב' הררי לא הייתה בעלת מניות בנתבעת 1 ולא ניהלה אותה [סעיפים 9-10 ל- נ/3]. לדבריה: "אני לא עבדתי אף פעם. אף פעם לא היה לנו חשבון משותף. בעלי היה בעלי היקר, אבל הוא עבד ואני הייתי הנסיכה בבית" [פר' עמ' 45, ש' 19-20].

49. בעדותה לפניי, הסבירה גב' הררי כי "בשנת 1959 עד 1965 גרנו בחיפה, בבית שאבי ז"ל רכש עבורנו...ב-1965, חזרנו לתורכיה, לאיסטנבול וחזרנו לארץ ב-1971. כשאבא שלי רכש את הבית ברמת השרון, ברח' ביאליק 19 על שמי ובשבילי. כל מה שיש לי זה מה שאבא שלי ז"ל עשה לי" [פר' עמ' 45, ש' 3-5].

50. לדברי גב' הררי המשפחה התפרנסה מעט מאוד מהכסף שהרוויח המנוח. עיקר הפרנסה נעשתה מירושה שהותיר לה אביה. לדבריה: "...אם הייתי צריכה משהו מיוחד, הייתי מוכרת משהו ממה שאבא שלי השאיר" [פר' עמ' 49, ש' 1].

51. המנוח וגב' הררי נישאו בשנת 1959. מכאן שחלה עליהם הלכת השיתוף. ברע"א 8791/00 שלם נ' טווינקו, (פורסם בנבו) (2006) נקבע כדלקמן:

"הלכת השיתוף שפותחה במשפט הישראלי משמיעה שיתוף בין בני הזוג בזכויות ובחובות שבידיהם. השאלה המרכזית הניצבת לפנינו הינה האם הלכת השיתוף בין בני זוג מטילה על בן זוג אחד אחריות כלפי צדדים שלישיים בגין חוב של בן הזוג האחר.... הנה כי כן, חזקת השיתוף בחובות הינה חזקה מקבילה ומשלימה לחזקת השיתוף בזכויות.....

השיתוף בחובות משלים את השיתוף בזכויות ומשקף את התפיסה לפיה השיתוף המשפחתי מתקיים לא רק בשעת רווחה כי אם גם בשעת מחסור; בני הזוג שותפים הם לא רק לרווחים ולזכויות, כי אם גם להפסדים ולחובות... בפסיקה גובשו כמה חריגים המקהים מעוקצה של הלכת השיתוף בחובות, ובכלל זה חובות בעלי אופי אישי מובהק; חובות שנוצרו מהוצאות על רכוש נפרד; הוצאות אשר נעשו תוך כדי הפרת נאמנות, למשל לשם החזקת מאהב או מאהבת...."

52. במקרה דנן, גב' הררי הסבירה כי לא הייתה מעורבת כלל בעסקיו של בעלה המנוח. לדבריה: "אני לא יודעת בעסקים שלו, איני יודעת לאן הלך ומה עשה...אני לא ספרתי מה שהוא הביא" [פר' עמ' 48, ש' 28-30]. עיון בפלט רשם החברות [ת/4] מעלה כי גב' הררי אינה בעלת מניות ברשת צבעים. עיון בכתב הערבות מלמד כי גב' הררי אינה חתומה עליו. מכאן שמדובר בחוב אישי של המנוח.

53. לגרסת גב' הררי, מאז נישואיה למנוח, חלה הפרדה בין רכושה לבין רכושו. לשם חיזוק גרסה זו צירפה גב' הררי נסחי רישום זכויות מפנקס הבתים המשותפים משנת 1989 [נספחים א'-ב' ל- נ/3], טרם יצירת החוב נשוא התביעה דנן.

54. עיון בנסחי רישום אלה מעלה כי שמו של המנוח אינו מאוזכר בהם כלל. על נסח אחד רשומה גב' הררי כבעלים בשלמות על הנסח השני רשומה גב הררי כבעלים של 3/5 מהחלקה.

55. עוד צירפה גב' הררי פרטי חשבון הקיים בבנק דיסקונט [נספח ג' ל-נ/3]. חשבון זה רשום על שם גב' הררי בלבד.

56. מנגד, ברוך טען כי נכסי המנוח הועברו לגב' הררי אולם, לא צירף כל מסמך המעיד על כך. כשנשאל בחקירתו הנגדית לעניין זה השיב כדלקמן:

"ש. ...אתה תוכל לומר לי איזה רכוש של המנוח הוא רשם על שמה של בלה הררי.

ת. כל מה שהוא סיפר לי בזמנו ששלו, הסתבר שהוא רשם על שמה. יש רשימה. אני אוכל להציג אותה.

[...]

ש. האם בתצהירך מנוי שם של נכס אחד שהיה של המנוח.

ת. העד מעיין בתצהירו ומשיב, לא. לא זוכר את זה. לא זוכר שהייתי צריך לכתוב בתצהיר.

ש. האם נזכר בתצהירך שם אחד של נכס שעל שמו של המנוח שעבר לרעייתו, לבלה הררי.

ת. העד מעיין בתצהירו ומשיב, אני לא רואה רשימה כזו שמצורפת לתצהירי, אבל יש רשימה כזו במקום אחר".

[פר' עמ' 38 ש' 24-25, ש' 29-31; פר' עמ' 39 ש' 1-2]

57. מגרסתה של גב' הררי עולה הפרדה רכושית מלאה בינה לבין המנוח. מטעמים אלה, על סמך גרסתה של גב' הררי, שלא נסתרה, אני קובע כי לא ניתן להשית עליה את החיוב בגין חובותיו האישיים של המנוח.

58. הוא הדבר ביחס לחבותה של גב' הררי מכוח קבלת נכסים או זכויות מעיזבון המנוח.

טענתה של גב' הררי כי המנוח לא הותיר בעיזבונו נכסים או זכויות כלשהן לא נסתרה. גב' הררי הסבירה כי אינה מנהלת את עזבון המנוח [סעיף 12 ל-נ/3]. אף גרסה זו לא נסתרה.

אף התובעת לא הוכיחה כי קיים רכוש על שם המנוח. מר קוגן בעדותו לפניי אישר שכל המידע שיש בידיו הוא אמירות כלליות שסיפר לו המנוח [פר' עמ' 38 ש' 24-25].

59. מטעמים אלה אני קובע כי גב' הררי לא קיבלה טובת הנאה מעיזבון המנוח ועל כן דין התביעה כנגד גב' הררי - להידחות.

60. בכתב התביעה המתוקן הועלתה טענה כללית, כאילו הנתבעים רכשו מהתובעת "צבעים וכימיקלים" [ס' 3 לכתב התביעה]. טענה זו נזנחה בתצהירו של מר קוגן. יתר על כן, לא צורפו ראיות כלשהן (כגון: תעודות משלוח חתומות או הזמנות חתומות) המעידות על רכישה של טובין ישירות על ידי גב' הררי או מר ווהב. מכאן שדין עילה זו להידחות.

61. התובעת ביקשה להתבסס על תמלול שיחה שנערכה בין מר קוגן לגב' הררי והמנוח.

לאחר שבחנתי את טענות הצדדים ביחס לתמלול זה, אני סבור כי אין בתמלול כדי לחזק את טענות התובעת כנגד גב' הררי או מר ווהב.

ראשית, התמלול לא הוגש כראייה בדרכים המקובלות. כך, המתמללת לא התייצבה לחקירתה הגם שניתנה אפשרות לתובעת לעתור לקיום ישיבה נוספת לשמיעת עדותה אולם היא בחרה שלא לממש זכות זו [פר' עמ' 53 ש' 20-24].

שנית, אף בהתעלם משאלת הקבילות, לא ניתן לייחס משקל של ממש לתוכן השיחות. בשתי השיחות שנערכו אין הודאה של מי מהנתבעים בחתימותיהם בכתב הערבות. לכל היותר עולה סימן שאלה מצידה של גב' הררי לאחר שמר קוגן מעלה לפניה את הטענה כי מר ווהב חתם כערב (עמ' 1 ש' 10 לתמלול הראשון). השיחה השנייה נערכה לאחר שהמנוח וגב' הררי שבו מטיפול בבית החולים (על רקע מחלת הסרטן של המנוח). גם בשיחה זו, שנערכה בשעת לחץ מצד המנוח וגב' הררי, אין כל הודאה בערבות המנוח כלפי התובעת.

62. לא מצאתי ממש ביתר טענות הצדדים והן נדחות.

63. סוף דבר:

התביעה כנגד הנתבעים 3-4 נדחית.

לנוכח התוצאה אליה הגעתי אני מחייב את התובעת בהוצאות ושכר טרחה כדלקמן:

לזכות גב' הררי - שכר טרחה בסך 9,500 ₪.

לזכות מר ווהב - הוצאות בגובה עלות חוות דעת המומחה והעדות מטעמו (על פי קבלות/חשבונית מס) ובנוסף, שכ"ט בסך 9,500 ₪.

ההוצאות ושכר הטרחה ישולמו לא יאוחר מיום 20.1.15.

ניתן היום, ז' טבת תשע"ה, 29 דצמבר 2014, בהעדר הצדדים.