15 יולי 2013

לפני:

השופטת מיכל נעים דיבנר

נציג ציבור (עובדים) - מר יעקב בן הר

נציג ציבור (מעסיקים) - מר אלי אליהו

התובע ע"י ב"כ עוה"ד שורוש רמזי

הנתבעת ע"י ב"כ עוה"ד כרמית אהרון אמונה

פסק דין

פתח דבר

1. התובע הועסק על ידי הנתבעת כנהג תובלה ועבודתו הסתיימה בעקבות אירוע מוחי שעבר ושלילת רשיון הנהיגה שלו.
2. עיקרה של התביעה שבפנינו הינה זכויותיו הפנסיוניות של התובע וכן זכויות בגין תקופת המחלה, כמו גם תביעות נוספות ברכיבים שונים.
3. ביום 21.5.2013 התקיים דיון הוכחות בו העיד התובע מטעם התביעה ואילו מטעם ההגנה העידו חשבת הנתבעת, גב' פטל ומנהל משאבי אנוש, מר גנים.

העובדות שאינן במחלוקת

1. התובע הועסק שנים ארוכות בענף ההובלה בכלל ואצל הנתבעת החל לעבוד ביום 17.11.2003.
2. ביום 14.2.2003 חתם התובע על הודעה בדבר פירוט תנאי עבודה (נ/1 וראה עמ' 18, ש' 26), בה צויין בין היתר כי הנתבעת הינה צד להסכמים קיבוציים עם הסתדרות העובדים החדשה מרחב נגב.
3. הנתבעת עוסקת בהובלת מטענים ושייכת לענף ההובלה. הנתבעת חתומה על הסכמים קיבוציים מיוחדים ובזמנים הרלוונטיים לא היתה חברה בהתאחדות בעלי מפעלי התובלה.
4. ביום 23.10.2004 אירע לתובע אירוע מוחי וממועד זה לא עבד עוד התובע בפועל. בעקבות האירוע המוחי נשלל מהתובע רשיון הנהיגה. התובע פוטר ביום 29.3.2005 ויום עבודתו האחרון היה 23.4.2005.

סך תקופת עבודתו של התובע בנתבעת הינו כ-17 חודשים, מתוכם כ-11 חודשי עבודה בפועל.

1. ביום 4.4.2005 חתם התובע על כתב ויתור (להלן – כתב הויתור, צורף כנספח א' לתצהיר גנים).
2. שכרו של התובע שולם על בסיס חודשי.

גלגוליו של ההליך

1. כתב התביעה המקורי הוגש ביום 10.12.2008. בהתאם להחלטה מיום 16.7.2009, הגיש התובע ביום 6.9.2009 כתב תביעה מתוקן בו הוסיף כימות לסעד שלא כומת בכתב התביעה המקורי.
2. ביום 9.9.2009 התקיים דיון מוקדם ראשון בתיק, וביום 13.10.2009 התקיים דיון מוקדם שני. בשני דיונים אלו התבררו טענות התובע והסעדים להם עתר, נוכח ההסכמים החלים על הצדדים. בסיום הדיון השני הודיע התובע על פיטורי באת כוחו דאז ובכל זאת הסכים להגיש עדויותיו בתצהיר.
3. לאחר מספר חודשים בהם ניתנה ארכה להגשת תצהירי התובע, בין היתר מחמת היותו מאושפז, חזרה באת כוחו לייצגו והנה, בהודעה מיום 21.9.2010, שוב ביקשה לשחררה מייצוגו ובית הדין קבע דיון מוקדם נוסף.
4. ביום 2.11.2010, התקיים הדיון המוקדם השלישי, בסופו שוב שוחררה באת כוחו של התובע מהמשך ייצוגו.
5. ביום 20.1.2011 החליט בית הדין (הרשם דאז הראל) על מחיקת התביעה מחמת חוסר מעש. התובע הגיש ערעור על פסק דין זה (59794-03-11) ובהסכמת הצדדים – בוטל פסק הדין וניתנה לתובע שהות להגשת כתב תביעה מתוקן (השופטת שומרוני-ברנשטיין, 6.9.2011).
6. ביום 24.10.2011 הגיש התובע כתב תביעה מתוקן וביום 21.12.2011 התקיים דיון מוקדם רביעי בתיק (הרשמת שי-גרינברג). ביום 2.10.2012 הגישו הצדדים רשימת פלוגתאות ומוסכמות ובהתאם ניתן צו להגשת תצהירי הצדדים (הרשמת שי גרינברג, 9.10.2012).
7. ביום 19.11.2012 הגיש התובע תצהיר עדות ראשית מטעמו והנתבעת עשתה כן ביום 24.4.13.
8. דיון הוכחות התקיים בפנינו ביום 21.5.13 ובו נשמעו כאמור כל עדי הצדדים. הצדדים סיכמו טענותיהם בכתב.

הסעדים המבוקשים והסוגיות שבמחלוקת

1. בהתאם לכתב התביעה המתוקן מיום 24.10.11, נתבעים הסעדים הבאים:

א. הפרש הפקדות למבטחים – 9,447 ₪.

ב. נזק כספי בגין חוסר הפרשות כדין עד תיקון כתב התביעה – 842,842 ₪.

ג. הפרש שעות נוספות והפרשי שכר – 26,347 ₪.

ד. הפרשי הפקדות בגין אובדן כושר עבודה – 2,675 ₪.

ה. ימי מחלה שלא שולמו – 54,425 ₪.

ו. הודעה מוקדמת – 3,262 ₪.

ז. פיצויים – 4,315 ₪ וכן פיצויי הלנה.

1. ברשימת המוסכמות והפלוגתאות שהוגשה על ידי הצדדים, נרשמו, בין היתר, הפלוגתאות הבאות:

א. התיישנות סעדים ביחס לתקופה שקדמה ליום 24.10.2004 (7 שנים ממועד הגשת כתב התביעה המתוקן).

ב. נפקות חתימת התובע על כתב הויתור.

ג. תחולת צו ההרחבה הכללי, או ההסכם הקיבוצי הכללי בענף ההובלה.

ד. תחולת ההסכמים הקיבוציים המיוחדים עליהם חתמה הנתבעת.

ה. מהו שכרו הקובע של התובע לצורך חישוב זכויותיו.

1. בפתח דיון ההוכחות הבהיר התובע הבהרות שונות ביחס לסעדים הנתבעים. לאחר ששקלנו בעניין, מצאנו כי יהא זה יעיל יותר, לבחון כל אחד מהסעדים אל מול טענות הצדדים וההסכמים החלים וכך נעשה להלן. נפנה תחילה לבחון את מערך ההסכמים החלים על עבודת התובעת והסעיפים הרלוונטיים בהם.

ההסכמים החלים על יחסי הצדדים

1. אין חולק כי הנתבעת חתומה על הסכמים קיבוציים מיוחדים עם ההסתדרות הכללית. מרבית ההסכמים, או כולם, צורפו לתיק בית הדין.

צו ההרחבה בענף ההובלה, אשר צורף גם כנספח 4 לתצהיר התובע, קובע מפורשות ברישא, שהוא אינו חל על "...עובדים שתנאי עבודתם הוסדרו או יוסדרו בהסכמים קיבוציים ומעבידיהם". והרי זהו המקרה שבפנינו – מקום עבודה בו תנאי העבודה מוסדרים בהסכמים קיבוציים מיוחדים. משנשאל ב"כ התובע כיצד הוא מבסס התביעה על צו ההרחבה, נוכח סעיף התחולה שבו, הוא הפנה למכתבו של מזכיר התאחדות בעלי מפעלי תובלה בישראל, מיום 28.2.2008, נספח 6 לתצהיר התובע, בו נרשם "...הריני להבהיר שמפעלי תובלה בע"מ אינם חברים בהתאחדות בעלי מפעלי תובלה ומחייבים אותם צווי ההרחבה שהוצאו בענף".

אין לנו אלא להניח שכותב המכתב לא היה מודע למערך ההסכמים הקיבוציים עליהם חתומה הנתבעת ולכן כתב את הדברים. מכל מקום, מכתב זה, אשר כותבו לא העיד בפנינו, אינו יכול להוות בסיס להוכחת זכות. ודאי לא כאשר האמור בו מנוגד במפורש להוראת צו ההרחבה.

1. אשר על כן, אנו קובעים כי צו ההרחבה בענף ההובלה אינו חל על התובע ולכן אין התובע יכול לבסס תביעתו על הוראותיו, לרבות טבלאות השכר המפורטות בו.
2. אף ההסכם הקיבוצי הכללי בענף ההובלה אינו חל במקרה הנדון, שכן מדובר בהסכם החל על הצדדים לו, כאשר מצד המעסיקים חתומה התאחדות בעלי מפעלי ההובלה. לא הוצגה בפנינו כל ראיה הסותרת את טענת הנתבעת, שלא היתה חברה בה במועדים הרלוונטיים (עמ' 13, ש' 14-17).
3. על יחסי הצדדים חלים אפוא ההסכמים הקיבוציים המיוחדים, אשר הוצגו על ידי הצדדים להליך ובמקרה הנדון עסקינן בעיקר בהסכם קיבוצי מיוחד מיום 1.12.1998. להלן נפרט את ההוראות העיקריות מתוך ההסכמים החלים:

הסכם קיבוצי מיוחד מיום 1.12.1998 (נספח ד' לתצהיר גנים)

הסכם קיבוצי זה מהווה למעשה את הבסיס לקביעת שכרם הפנסיוני ושיעור ההפרשות לפנסיה של עובדי הנתבעת. בסעיף 3 להסכם מוסדרת סוגיית ההפרשות הסוציאליות כך:

"המשכורת הקובעת לצורך הפרשות לקרן הפנסיה:

א. השכר המשולב – כמוגדר בסעיף 10 להסכם הקיבוצי הכללי בדבר הנהגת פנסיה מקיפה בתעשייה (להלן: "הסכם").

ב. רכיבי השכר כדלקמן:

(1) כל העובדים שוותקם עד 5 שנים:

א) ההפרשות בגין רכיבי השכר שלהלן:

- פרמיה כללית.

- פרמיית מוסך.

- פרמיית אי היעדרות.

- הפרשות מהרכיבים הנ"ל יעשו מכוח (כך במקור, נראה שצ"ל "מסך", מ.נ.ד) שאינו עולה על 30% מהשכר הקובע ומוגדר בסעיף 10א' להסכם הפנסיה המקיפה.

ב) השלמת ההפרשה לפיצויים לקופת"ג "תמר" בגובה 2.33% תהיה על השכר המשולב בלבד.

כקבוע בהסכם הפנסיה המקיפה.

(2) רכיבי השכר לעניין חישוב ההפרשות לפקידים...

...

(3) רכיבי השכר לעניין חישוב ההפרשות לעובדי אחזקה

...

(4) הרכיבים לנהגים וסדרנים

(א) ממרכיבי השכר שלהלן יועברו ההפרשות למבטחים ובלבד שההפרשות בגין רכיבי השכר המנויים להלן יעמדו על 47% מהשכר הקובע כמפורט בסעיף 10א' להסכם הפנסיה המקיפה (הכוונה מהשכר המשולב במתכונתו כיום) החל מ-1.1.1999 ועל 50% החל מ-1.1.2000.

(ב) ההפרשות לקופת"ג "תמר" בגובה 2.33% יחולו גם על רכיבי השכר המנויים לעיל עד לגובה של 47% מ-1.1.1999, 50% מ-1.1.2000.

(5) בנוסף לאמור לעיל גם הרכיבים שלהלן יובאו בחשבון לעניין חישוב ההפרשות

(א) פרמיית אי העדרות

(ב) דמי הבראה אך לא יותר מ-6% מהשכר המשולב.

הבהרות:

(1) למען הסר ספק מובהר כי יתר הסעיפים בהסכם הפנסיה המקיפה נשארים בעינם ובכל מקום בו קיימת סתירה גוברות הוראות הסכם הפנסיה המקיפה.

...

(4) הפרשות החברה לקופות גמל, לפי כל ההסכמים החלים יבואו במקום פיצויי פיטורים, על כל רכיבי השכר ועל כל תקופת העבודה, בהתאם לעיל לחוק פיצויי פיטורים תשכ"ב-1963".

הסכם 797021 – הסכם קיבוצי כללי בדבר הנהגת פנסיה מקיפה בתעשיה, מיום 4.7.1979

הסכם זה, בין התאחדות התעשיינים לבין ההסתדרות הכללית, אליו מפנה הסכם 1.12.1998 שצוטט לעיל, קובע בסעיף 10 כך:

"10. השכר לצורך תשלומי העובד והמעביד לקרן הפנסיה - פירושו

א. השכר המשולב לרבות תוספת מחלקתית ו/או מקצועית המהווה חלק מהשכר הרגיל המשתלם לעובד, שממנו הופרשו עבורו התשלומים כנקבע בסעיף- 12 א, ב להסכם זה.

ב. בנוסף לרכיבי השכר הקבועים הנ"ל יובא בחשבון הממוצע החודשי של שכר העידוד (פרמיות מדודות) שממנו הופרשו התשלומים כנקבע בסע 12-ג להסכם זה, ובלבד שפרמיה יומית כנ"ל העולה על 30% של השכר לא תובא בחשבון.

ג. במפעלים שבהם היתה קיימת הפרשה לפנסיה מרכיבי שכר הנוספים על האמור לעיל, לפני תאריך חתימת הסכם זה, יכללו בהגדרת השכר, לצורך תשלומים רכיבים אלה בנוסף לאמור לעיל. מבטחים תמסור לצד א פרטים שבידה על הפרשות מרכיבי שכר נוספים כאמור, על פי דרישתו.

..."

הסכם קיבוצי מיוחד מיום 24.6.1998

הסכם זה הינו למעשה המשך להסכם 1.12.1998 ובאשר להפרשות סוציאליות הוא קובע כך:

"ד. הפרשות סוציאליות

מבטחים

בסיס הפרשת החברה בגין פרמיה למבטחים יהיו כדלקמן:

1) לגבי העובדים עד חמש שנות וותק

-30% מהשכר המשולב.

-השלמת פיצויים 2.33% לקופת"ג תמר תמשיך להיות מהשכר המשולב בלבד.

2) לגבי העובדים בעלי וותק העולה על חמש שנים

נהגים סדרנים, עובדי אחזקה פקידים ואחרים

מ-1.1.1999 47% 32%

מ-1.1.2000 50% 33%

...."

על יסוד זה, נעבור לדון בסעדים הנתבעים.

הפרש הפקדות למבטחים ונזקים שנגרמו לתובע בגין כך

1. התקשינו עד מאוד לרדת לשורש טענותיו של התובע בסוגיה זו. התובע עירב בטענותיו בין תחשיבים שונים, לבין טענות אודות השכר הקובע, לבין טענות אודות שיעור ההפרשות. לדוגמא, בדיון מיום 21.5.13 הסביר ב"כ התובע, בין היתר, כי בתלוש השכר של התובע חסרים רכיבים כגון פרמיה כללית ופרמיית מוסך ובאותה נשימה הבהיר כי אינו טוען שהתובע לא קיבל בשכרו רכיבים שהיו אמורים להשתלם לו (עמ' 14, ש' 1-5). התובע אף לא הפנה למקור זכותו לרכיבים אלו.

באשר לשכר הקובע להפרשות פנסיוניות - בסעיף 19 לכתב התביעה המתוקן טען התובע כי היה על הנתבעת להפריש עבורו למבטחים על יסוד שכר בסך 16,474 ₪. בסעיף 20 לכתב התביעה המתוקן הוא טען ששכר הבסיס להפרשות צריך היה להיות 12,355 ₪. לעומת זאת, בדיון מיום 21.5.13 טען בא כוח התובע שהשכר הקובע לצורך ביצוע הפרשות פנסיוניות צריך היה להיות 8,333 ₪ (עמ' 14, ש' 8). אף לא אחד מהמספרים הללו גובה בראיות.

התובע צירף לראיותיו חוות דעת של רואה חשבון ליאור מרגי (נספח 13 לתצהיר התובע). רואה החשבון לא התייצב להעיד על חוות דעתו. אף על פי כן, לפי חוות הדעת היה על התובע להשתכר שכר בסיס בסך 3,588 ₪ (לפי צו ההרחבה בענף ההובלה – ראה דיון לעיל) ובנוסף, תוספת יוקר ותוספת מקצועית בסך 9.08 ₪. בנספח ד' לחוות הדעת פורטו ההפרשים בין השכר ששולם לתובע בפועל לבין השכר לו הוא זכאי, לפי חוות הדעת, כאשר ההפרשים מסתכמים בכ-7,700 ₪ לכל התקופה (התובע לא תבע הפרשים נטענים אלו).

חוות הדעת מטעם התובע סותרת אפוא את טענותיו ביחס לשכר ממנו יש לבצע הפרשות לפנסיה (לעיל ולהלן גם: השכר הפנסיוני).

באשר לשיעור ההפרשות לפנסיה -

בדיון מיום 21.5.13 אישר ב"כ התובע שההפרשות הפנסיוניות שלו צריכות להיות בשיעור 12% משכר קובע בשיעור 150% מהשכר הפנסיוני (עמ' 13, משורה 30 ובעיקר, עמ' 14 ש' 6-7). עניין זה אפוא אינו במחלוקת.

יוצא אפוא, כי המחלוקת היחידה הינה בשאלת גובה השכר הפנסיוני.

לא הוכחה הטענה כי לתובע לא שולם מלוא שכרו

1. שכרו של התובע בפועל:

לפי תלושי השכר, שכרו של התובע כלל "שכר משולב" (דרגה תחילית 4, לאחר מכן 5), תוספת וותק, תוספת יוקר והשלמה למינימום. בנוסף שולמה לו תוספת עבור עבודה בשבת וכן תוספת אי העדרות, עבודה בימי שישי, פרמיית הובלה אישית, משמרות לילה נהגים, תדלוק שטיפה כיסוי, אש"ל, בונוס ואחזקת טלפון.

1. כאמור, טענותיו של התובע ביחס לשכרו הפנסיוני היו מבולבלות ומגוונות. בעדותו בפנינו הסתבר כי חלק מהתחשיבים שערך היו הפוכים, דהיינו התובע החל את התחשיב בסכומים הקיימים בקופת הגמל לפיצויים וממנו ניסה לשחזר לאחור את שכרו הפנסיוני הנכון, לטענתו (עמ' 21, ש' 7). ברי כי אין זו הדרך הנכונה ואין לה על מה להתבסס. גם אז הגיע התובע לסכום של 5,555 ₪, שאינו מסביר אף אחד מהסכומים האחרים בהם נקב.

חוות דעתו של רואה החשבון מרגי, מבוססת כפי שנכתב בה, על חוות דעת משפטית של עו"ד עופר נטע, הקובעת שעל תנאי עבודתו של התובע חל בנוסף להסכמים הקיבוציים גם "הסכם קיבוצי כללי". עו"ד נטע לא ציין מהו ההסכם הקיבוצי הכללי שהוא מתייחס אליו ולא פירש מדוע הוא חל על הנתבעת. נחזור ונזכיר, שאין מחלוקת שהנתבעת לא היתה חברה באיגוד מעסיקים במועדים הרלוונטיים והתובע אף צירף מסמך מפורש בעניין זה מטעם התאחדות בעלי מפעלי הובלה בישראל (נספח 6 לתצהיר התובע). בחוות דעתו של רואה החשבון מרגי, הוא מפנה לטבלת השכר בצו ההרחבה בענף ההובלה ועליה מבסס טענתו כי התובע צריך לקבל שכר בסיס בסך 3,588 ₪, בהתאם לוויתקו בענף – 28 שנים. כבר עמדנו על כך שצו ההרחבה אינו חל במקרה הנדון.

1. בסיכומיו (סע' 24), העלה התובע לראשונה טענה בדבר חובת הנתבעת לשלם לו תוספת מחלקתית ושכר עידוד בגובה 5% מהשכר המשולב. נראה, כי התובע לא ידע להבחין בין מקורות הסכמיים הקובעים את עצם הזכות לתשלום תוספת מסויימת, לבין מקורות הסכמיים הקובעים כי תוספת מסויימת תיכלל בשכר הפנסיוני. מכל מקום – מדובר בטענה חדש, שלא מצאנו לה בסיס בראיות שבפנינו והיא נדחית בזאת.
2. אשר על כן אנו קובעים, כי לא הוכח בפנינו שהתובע היה זכאי לשכר נוסף מעבר לזה ששולם לו בפועל.

מהם רכיבי השכר הפנסיוניים של התובע?

1. שאלה אחרת שעלתה בשלב הסיכומים הינה – מהם רכיבי השכר, מתוך אלו ששולמו בפועל לתובע, שהיה על הנתבעת להפריש מהם דמי גמולים לקרן הפנסיה.
2. בהתאם לגישת הנתבעת – שכרו הפנסיוני של התובע מורכב מהשורה העליונה של רכיבי השכר בתלוש השכר וממנה בלבד, דהיינו – שכר משולב, תוספת וותק, תוספת יוקר והשלמה לשכר מינימום.
3. בכתב התביעה המתוקן טען התובע כי על הנתבעת להפריש לפנסיה 30% משכרו המשולב (סע' 10) והבהיר מפורשות עמדתו לפיה כי "השכר המשולב הינו שכר ברוטו ליום רגיל, כולל תוספת יוקר, תוספת משפחה ותוספת וותק, ללא פרמיות תמריצים, גמול שעות נוספות וגמול עבודה בשבתות וחגים" (סע' 12, ההדגשה אינה במקור).
4. כפי שציינו לעיל, כאשר הגישו הצדדים את רשימת הפלוגתאות המוסכמת, לא צויינה כל פלוגתא ביחס לשאלת הרכיבים הפנסיוניים מתוך שכרו של התובע, אלא רק ביחס לשכרו הקובע של התובע, לפי הוראות שונות בצו ההרחבה, עליו עמדנו לעיל.
5. בסיכומיו העלה התובע, לראשונה, טענה בדבר חובת הנתבעת להכליל בשכרו הקובע את הפרמיה ששולמה לו כ"פרמיית הובלה אישית", את הרכיב שכונה "תוספת אי העדרות" ואת דמי ההבראה. טענה זו סותרת את הטענה שטען התובע בסע' 12 לכתב התביעה המתוקן כאמור לעיל.
6. מדובר בטענה חדשה בתכלית, שלא נטענה ולא נדונה. אמנם נכון הוא שכאשר נשאלו עדי הנתבעת אם הרכיבים האמורים נכללים בשכר הפנסיוני השיבו בשלילה, אך אין בכך כדי לפתוח הפתח לטענות חדשות שלא היוו חלק מהתביעה במקור.
7. אף אם היינו נכונים לדון בטענה החדשה לגופה, לא יכולנו לעשות כן, על יסוד הראיות שבפנינו, ונבהיר:

א. ההסכמים שפירטנו לעיל עוסקים ב"פרמיית אי היעדרות", בעוד שבתלוש השכר צויין הרכיב "תוספת אי העדרות". למרות שסביר להניח שהתשובה לכך חיובית, אין בידינו לקבוע בוודאות האם מדובר ברכיב זהה: לא נשמעו בפנינו ראיות באשר למקורו של הרכיב/הרכיבים האמורים ובאשר לשאלה האם הוא רכיב פנסיוני אם לאו. בהסכם קיבוצי מיוחד מיום 22.3.94 (נספח ב' לתצהיר גנים) קיימת התייחסות ל"פרמיית אי העדרות" בסך 180 ₪ לחודש, אך ללא התייחסות לשאלה אם מדובר ברכיב פנסיוני. נוכח חלוף הזמן מאז חתימת ההסכם ועדכון השכר, ניתן להניח בסבירות גבוהה כי מדובר ב"תוספת אי העדרות" בסך 300 ₪ לחודש ששולמה לתובע.

ב. ההסכם מיום 22.3.94 אינו קובע האם פרמיית אי היעדרות הינה פנסיונית. ההסכם מיום 1.12.98 קובע כי פרמיית אי היעדרות הינה פנסיונית לעובדים שויתקם עד 5 שנים, אך ביחס לנהגים קיים סעיף נפרד (ראה בציטוט לעיל). מאידך, בסע' 5 לאותו הסכם שוב קיים אזכור לפרמיית אי היעדרות באופן המצביע לכאורה על כך שיש להפריש הפרשות פנסיוניות מאותה פרמיה.

יחד עם זאת, נוכח טענה חדשה זו, נאלצה הנתבעת (שהתנגדה להרחבת החזית) לצרף לסיכומיה מסמך חדש, שלא היווה חלק מהתשתית הראייתית בתיק, אשר נושא כותרת "מסמך הבנות", מתאריך לא ידוע, ולפיו, לכאורה, הוסכם כי המשכורת המשולבת של נהגים מורכבת משכר יסוד+ תוספת וותק+ גלובלי+ י"ג+ הבראה1/6". מבלי לקבוע מסמרות ביחס למסמך האמור ומשמעותו – עולה ממנו בבירור, כי מדובר בסוגיה עובדתית הדורשת בירור שלא נערך בהליך הנוכחי.

ג. מכל מקום, טענה זו של התובע, אשר למעשה מחייבת פרשנות ההסכמים החלים על הצדדים, צריכה היתה להתברר גם מול ההסתדרות הכללית וראוי היה לקבל עמדתה ביחס לסוגיה, בטרם יוכרע בדבר. כזאת לא נעשה, באשר עד שלב זה לא עלתה המחלוקת הפרשנית האמורה.

ד. הדברים יפים אף ביחס לפרמיית הובלה אישית, אשר אף לגביה לא נשמעו ראיות בדבר מהותה, מקורה והאם הינה פנסיונית לפי ההסכמים החלים.

ה. הנתבעת, אשר התנגדה בסיכומיה להרחבת החזית האמורה (סע' 79) אף ציינה מטעמי זהירות, כי בפועל ההסכמים מיושמים כפי שיושמו לגבי התובע ויש לראות בכך תמיכה לפרשנות שני הצדדים להוראות ההסכמים ביניהם (סע' 82). גם טענה עובדתית זו לא נבחנה, אלא ביחס לתובע בלבד.

1. על יסוד האמור לעיל, אנו דוחים את הרחבת החזית כמפורט בסעיף 24 לסיכומי התובע. מובהר כי אין בכך דחיית הטענות האמורות לגופן, אלא רק מהבחינה הפרוצדורלית, כאמור לעיל.

הפרש גמול שעות נוספות

1. משקבענו לעיל כי לא הוכח בפנינו שהתובע היה זכאי לרכיב נוסף לשכרו (מכוח צו ההרחבה בענף ההובלה, שאינו חל), מעבר לאלו ששולמו לו בפועל, הרי שגם דין תביעתו להפרשי שעות נוספות המבוססים על שינוי ערך השעה, להידחות (וראה הבהרת ב"כ התובע בדיון מיום 21.5.13, עמ' 14, ש' 13-15).
2. התובע הוסיף וטען ברכיב זה כי לא שולמו לו באופן מלא השעות הנוספות עבור עבודה בימי שישי ושבת, בסך 4,334 ₪ (סע' 25 לתצהירו). התובע הפנה לטבלה שצורפה כנספח 12 לתצהירו. עיון בטבלה מעלה כי לא מפורטים בה תאריכים בהם עבד בשעות נוספות, אשר עליהן לא קיבל כל תגמול, אלא רק סכומים, שמקורם לא ברור.
3. בחקירתו הנגדית אמנם טען התובע כי הוא מוותר על תביעתו ברכיב זה (עמ' 26, 27), אך נוכח חקירתו הנגדית הסוערת והרוגשת מצד התובע אין אנו רואים בכך ויתור מודע ומחושב על רכיב התביעה האמור.
4. יחד עם זאת, על יסוד הראיות שהוצגו בפנינו, לא מצאנו בסיס לתביעה.

ראשית, צודקת הנתבעת כי נוכח העובדה שהטענה האמורה (בדבר שעות נוספות שלא שולמו כלל, בשונה מהפרשי שעות נוספות ששולמו בפועל, כנובע משכר שעה שונה) עלתה לראשונה רק בכתב התביעה המתוקן מיום 24.10.11, הרי שהיא התיישנה. חודש עבודתו בפועל האחרון של התובע, נוכח האירוע המוחי שעבר, היה 10/2004 ולאור מועד הגשת התביעה בעניין זה – 24.10.11 – הרי שחלפו 7 שנים ממועד התגבשות העילה ודין התביעה להדחות מחמת התיישנותה.

שנית, לא פורטו בפנינו השעות בהן התובע טוען שעבד ובגינן, לא קיבל שכר.

שלישית, לתובע שולמה תוספת שכר, בסכום משתנה, ששמה "עבודה בימי שישי", וכן תשלום בגין שעות שבת (שהתווסף על תשלום השכר המשולב), ולא ברור מה הזיקה בין תשלומים אלו לבין התוספת שהתובע עותר להן. מכיוון שנוכחנו כי בפועל שולמו לתובע תשלומים בגין עבודה בשישי ובשבת, על התובע הנטל להוכיח את ההפרש בין מה ששולם לו לבין מה שהוא טוען שהוא זכאי לו, והוא לא עשה כן.

1. על יסוד האמור לעיל, אנו דוחים את התביעה לגמול שעות נוספות, מעבר למה ששולם לתובע בפועל.

פיצוי בגין העדר הפרשות לאבדן כושר עבודה

1. רכיב תביעה זה מבוסס על ההסכם הקיבוצי הכללי שבין התאחדות מפעלי התובלה לבין ההסתדרות (סע' 47 לסיכומי התובע).
2. משקבענו, כי ההסכם אינו חל על יחסי הצדדים – הרי שאין התובע זכאי לכל פיצוי ברכיב זה (ראה גם סע' 48 לסיכומי התובע).

הפרש תשלום בגין ימי מחלה

1. אין חולק שהחל ממועד האירוע המוחי – 23.10.2004 – לא יכול היה עוד התובע לעבוד בפועל והוא קיבל אישורי מחלה מרופאיו. לטענת התובע, החל מחודש דצמבר 2004 ועד מועד סיום עבודתו בנתבעת, לא קיבל כל שכר (סע' 12 לתצהירו).
2. לטענת הנתבעת, התובע עבד בפועל רק 11 חודשים והיה זכאי לצבירה של 1.5 ימי מחלה לחודש, עד לתקרה של 90 ימים (סע' 72 ואילך לתצהיר גנים).
3. בדיון שהתקיים ביום 21.5.13 הבהיר התובע כי תביעתו זו נסמכת על ההסכם הקיבוצי הכללי בענף התובלה (עמ' 13, ש' 23). משקבענו כי ההסכמים הכללים בענף אינם חלים (במועדים הרלוונטיים) על יחסי הצדדים – טענה זו נדחית, מה גם שההסכם אליו הפנה התובע הינו ממועד מאוחר לסיום עבודתו בנתבעת (5.1.06).
4. בסיכומיו, הפנה התובע להסכם קיבוצי מיוחד עליו חתומה הנתבעת, מיום 4.7.2002 (סע' 19-22 וסעיף 35 ואילך). ההסכם צורף לתצהיר גנים כנספח ח' (הסכם דור ב'). בהסכם נקבע כך:

"5.4 במקרה מחלה יהיה זכאי העובד לתשלום ימי מחלה עפ"י השכר המשולב ויחולו עליו הוראות חוק דמי מחלה. החל מהחודש השני למחלה ועד תום יתרת ימי המחלה של העובד יקבל העובד תוספת של 50% מהשכר המשולב"

1. בהתאם לסע' 4 לחוק דמי מחלה, תשל"ו-1976, תקופת הזכאות לדמי מחלה לא תעלה על תקופה מצטברת של יום וחצי לכל חודש עבודה מלא שהעובד עבד אצל אותו מעביד ולא יותר מ-90 ימים.
2. מכאן, שהסכם 4.7.02 אינו מוסיף על חוק דמי מחלה ביחס למספר ימי המחלה שהעובד יכול לצבור בתקופת עבודת ומכיוון שהתובע עבד בפועל 11 חודשים, הרי שהיה זכאי בתקופת עבודתו ל- 16.5 ימי מחלה (11*1.5 = 16.5).
3. הנתבעת צירפה לתצהיר גנים (נספח טז) טבלה המצביעה על מספר ימי המחלה שהתובע קיבל תשלום בגינם, חלקם לפני האירוע המוחי, ובסה"כ 19 ימים.
4. לא מצאנו כל בסיס לחיוב הנתבעת לתשלום ימי מחלה מעבר לאלו ששולמו בפועל ולכן התביעה ברכיב זה נדחית.

הודעה מוקדמת

1. לטענת התובע לא ניתנה לו הודעה מוקדמת כדין לפיטוריו. מכתב הפסקת העבודה נושא תאריך 29.3.2005 (נספח ג' לתצהיר גנים) ויום עבודתו האחרון היה 23.4.2005, אך לא שולם לתובע בפועל שכר בתקופת ההודעה המוקדמת.
2. בנסיבות העניין, סבורים אנו כי נוכח האירוע המוחי שעבר התובע ושלילת רישיון הנהיגה בעקבותיו, הרי שחוזה עבודתו למעשה סוכל על ידי אירוע שאינו בשליטת מי מהצדדים (השווה: ע"ע 256/08 מחמד בשיר קוקא – יוסי שוורץ, מיום 13.2.11) – כחלק מדרישות התפקיד היה על התובע להחזיק ברשיון נהיגה ומשזה נשלל ממנו, הרי שלא ניתן היה עוד להעסיקו בתפקידו. נעיר בהקשר זה כי התובע לא טען שניתן היה לשבצו לתפקיד אחר, נוכח מגבלות הנהיגה שהוחלו עליו ונוכח מצבו הבריאותי באותו מועד.
3. בהתאם אף נרשם במכתב הפסקת העבודה שהפסקת העבודה הינה "נוכח המגבלות הרפואיות בעקבות האירוע הרפואי שעברת שבעקבותיו נשללו כל סוגי רישיון הנהיגה שהיו ברשותך".
4. בנסיבות אלו, אין מדובר בפיטורים, אשר מאופיינים בהחלטה יזומה על ידי המעסיק, כי אם בסיכול חוזה, שלא ביוזמת מי מהצדדים. מכאן, שהתובע לא היה זכאי להודעה מוקדמת.
5. נעיר עוד, כי טענת התובע לזכאות לדמי הודעה מוקדמת, נוכח פיטוריו, סותרת את טענתו האחרת, לפיה התפטר מחמת מצבו הבריאותי (סע' 49 לסיכומיו).
6. לבסוף נציין, שאפילו היינו קובעים שהתובע זכאי לדמי הודעה מוקדמת בנסיבות סיום עבודתו, הרי שהיינו מקזזים מסכום הפיצוי 3,000 ₪ שהתובע קיבל מהנתבעת עם סיום עבודתו וכנגד חתימתו על כתב ויתור וסילוק.

השלמת פיצויי פיטורים

1. אין חולק שלתובע הופרשו לקופת הפיצויים נתיב הפרשות בשיעור 8.33% משכרו החודשי, עבור פיצויי פיטורים. אף אין חולק כי הכספים שנצברו לזכותו שם, שוחררו לידיו במלואם. לבסוף, אין חולק, כי על הפרשות המעסיק לפיצויי פיטורים חל סע' 14 לחוק פיצויי פיטורים, תשכ"ג-1964 והן באות במקום פיצויי פיטורים.
2. טענתו היחידה של התובע הינה כי היה על הנתבעת להפריש לו לפיצויי פיטורים משכר קובע בסך 7,500 ₪ ולא כפי שנעשה בפועל (סע' 50 לסיכומיו).
3. כפי שפירטנו לעיל, לא הוכח בפנינו שהתובע לא קיבל את כל רכיבי השכר שהוא זכאי להם על פי ההסכמים החלים על עבודתו. אף לא הוכח בפנינו כי קיים רכיב אשר אמור היה להיות כלול בבסיס להפרשות לפיצויי פיטורים, אך בפועל לא הופרש בגינו.
4. משכך, אף התביעה ברכיב זה נדחית.

סוף דבר

1. על יסוד כל האמור לעיל – התביעה נדחית על כל הסעדים המפורטים בה.
2. משדחינו את כל תביעות התובע, אין אנו נדרשים לדון בטענת הנתבעת ביחס להחלת כתב הויתור עליו חתם התובע עם סיום עבודתו.
3. התובע ישא בהוצאות הנתבעת בגין ההליך דנן, אשר התארך הרבה מעבר לנדרש, בעיקר בגין התנהלותו של התובע, בסך 6,000 ₪, אשר ישולמו בתוך 30 ימים מהיום. בקביעת סכום הוצאות זה, שהוא נמוך יחסית, התחשבנו במצבו הבריאותי של התובע, כפי שאף בא לכדי ביטוי בדיון בפנינו.
4. זכות ערעור לבית הדין הארצי לעבודה בתוך 30 ימים מהיום.

ניתן היום, ‏ח' אב תשע"ג, ‏15 יולי 2013, בהעדר הצדדים ותישלח אליהם.