א. רקע כללי:

1. התובעת הינה חברה שנוסדה לצורך הקמת מפעל לעיקור באמצעות שימוש בקרני גאמא (להלן גם – המפעל), מטרה שלקידומה פעלה החל מאמצע שנות ה-90'. מדובר במפעל שליבתו היא מתקן מיוחד בו מצוי חומר רדיואקטיבי – קובלט 60 – הפולט קרינה שבאמצעותה מתבצע הליך העיקור (להלן – הבונקר). מנהלה של התובעת היה והינו מר יורם כסלו.
2. לשם קידום מטרתה האמורה יצרה התובעת קשר עם חברה קנדית בשם MDS Nordion Inc. (להלן – חברת נורדיון), העוסקת בייצור מתקנים לעיקור בקרני גאמא, על מנת לרכוש ממנה מתקן כאמור לצורך הקמת המפעל. חברת נורדיון העלתה, במסגרת מגעיה עם התובעת, את האפשרות כי חלק מהמימון למפעל יינתן על ידי החברה הממשלתית הקנדית לפיתוח סחר חוץ Export Development Corporation (להלן – EDC), אשר תומכת כלכלית ביצוא של חברות קנדיות.
3. התובעת פנתה למרכז ההשקעות שליד משרד התעשייה והמסחר כדי לקבל סיוע על פי הוראות חוק לעידוד השקעות-הון, תשי"ט-1959 (להלן – מרכז ההשקעות). על פי כתב האישור מיום 14.11.96 החליטה מנהלת מרכז ההשקעות לאשר לתובעת תכנית השקעות "להקמת מפעל לעיקור בהקרנה לתעשייה ולחקלאות בשדרות" (ר' נספח נ/8). לפי תכנית זו נדרשה התובעת להשקעה בסך של כארבעה מיליון דולר (ארה"ב; כל המחירים הננקבים להלן בדולרים הם בדולר ארה"ב), וזאת לצורך קבלת מימון מהמדינה בסך של כמיליון דולר בהלוואה ומענק.
4. התובעת לא הצליחה לגייס את המימון הנדרש לה ועל רקע זה פנה מר כסלו לנתבע, שהינו עורך-דין העוסק בניהול מו"מ עם גופים מממנים, על מנת לשכור את שירותיו לצורך גיוס המימון שנדרש לתובעת. ביום 6.8.98 נחתם הסכם שכר טרחתו של הנתבע, הערוך כמכתב מהנתבע אל מר כסלו, בו נקבע כלהלן:

כפי שסוכם, אתן יעוץ משפטי שוטף בשיטת ה-"Retainer"...

בגין שירותי אלה אהיה זכאי לשכ"ט חודשי בשקלים חדשים השווה ל-1,000 דולר ארה"ב בתוספת מע"מ ולא כולל הוצאות חריגות... ובתוספת 10% + מע"מ מהסכומים ו/או הבטחונות שיוזרמו לחברה במסגרת טיפולי... (ר' נספח ת/1; להלן – הסכם שכר הטרחה הראשון).

1. מר כסלו והנתבע יצאו לקנדה בחודש אפריל 1999, לצורך פגישות עם נציגי נורדיון ו-EDC. לאחר שובם ארצה פנה הנתבע לתובע, במכתב מיום 4.5.99, שנושאו "ייצוג משפטי – עדכון הסכם שכ"ט – קרן גאמא בע"מ". במכתב העלה הנתבע את הצורך בעדכון הסכם שכר הטרחה הראשון, וזאת "לאור השתנות הנסיבות" מאז נחתם שכר הטרחה הראשון. הנתבע ציין במכתב, בין השאר, כי "מתגבש הסכם כולל עם Nordion (בהיקף של כ- USD 3M)..." וכי "מתנהל במו"מ לקבלת עד 100% מימון לתשלום ל- Nordion, עם EDC, בכפוף להשלמת מצגת מסוימת שחלקה באחריותך הבלעדית..." (ר' נספח ת/2; להלן – מכתב הנתבע מיום 4.5.99).
2. ביום 20.5.99 נחתם בין התובעת לבין הנתבע השכם שכר טרחה מעודכן, הערוך אף הוא כמכתב מהנתבע אל מר כסלו, בו נקבעו לנתבע "תמריצי הצלחה" שונים בסכומים של בין 175,000 דולר לבין 275,000 דולר. כמו כן נקבע כי על חשבון תמריצי הצלחה אלה ישולמו לנתבע "25,000 דולר ארה"ב במועד חתימת התקשרות מתוקנת זאת" (ר' נספח ת/4; להלן – הסכם שכר הטרחה השני).
3. במסגרת מאמציו לקידום הקמת המפעל ניהל הנתבע חליפת מכתבים עם EDC וחברת נורדיון וקיבל מהן, בין השאר, את המכתבים הבאים:

מכתב מ-EDC מיום 2.2.00 (ר' נספח ת/9), שבו נכתב כלהלן –

…As you know, our role is to assist Canadian exporters through the provision of financing and insurance services, subject to EDC's normal financing, insurance and Canadian benefits criteria. EDC may consider financing up to 85% of the value of Canadian goods and services provided that all normal EDC financing and Canadian benefits criteria are met.

In reply, we regret to inform you that EDC is not prepared at this time to offer financing support for the above-referenced transaction as it is currently structured. EDC is however open to looking at other financing alternatives…

מכתב מחברת נורדיון מיום 6.4.00 (ר' נספח ת/10), שבו נכתב כלהלן –

Following our meeting with EDC, it became clear that the organization is looking for supplemental information before committing to any financing…

1. לגרסת מר כסלו, שעוד תפורט להלן, הנתבע טען בפניו כי כתנאי לקבלת המימון מ-EDC, על התובעת, לרכוש קרקע לשם הקמת המפעל ודחק בו לעשות כן. בנסיבות אלה, ומכיוון שהקמת המפעל בשדרות לא הסתייעה, השקיעה התובעת סכום של 620,000 דולר ומע"מ ברכישת חלקת מקרקעין במישור אדומים מחברת יונה נכסים ומבנים בע"מ (להלן – חברת יונה) לצורך הקמת המפעל (להלן – המקרקעין או המקרקעין במישור אדומים); והכל בהתאם להסכם המכר שנחתם בין חברת יונה לבין התובעת ביום 21.6.99 (ר' נספח ת/8; להלן – הסכם המכר הראשון).
2. התובעת האמינה, לטענתה על סמך מצגים בעל-פה של הנתבע בפני מר כסלו, כי EDC אמנם הבטיחה לה מימון בסכום של שלושה מיליון דולר (להלן גם – המימון הקנדי). עם זאת, עדיין היה חסר לתובעת, לצורך הקמת המפעל והבונקר, סכום של כמיליון דולר נוספים, שהיא התקשתה בגיוסו.
3. בחלוף הזמן גילה מר מרדכי יונה – מנהלה של חברת יונה, ממנה כאמור רכשה התובעת את המקרקעין – עניין בהשקעת הסכומים שנדרשו. ואולם, מר יונה התנה את השקעתו בהתקיימותם של שלושה תנאים מצטברים, כפי שהנתבע הסביר בישיבת בעלי המניות של התובעת מיום 19.5.02 (ר' נספח ת/11), כלהלן:

(א) קבלת אישור מעמד "מפעל מאושר" מחדש.

(ב) קבלת המימון הקנדי.

(ג) צבר הזמנות בסכום של שני מיליון דולר מלקוחות המפעל, וזאת בטרם הקמתו (להלן – התנאים שהציב מר יונה).

1. בישיבת בעלי המניות האמורה ציין הנתבע, בהתייחס למימון הקנדי, כי "קיימת הסכמה עקרונית של EDC (גוף ממשלתי קנדי) למימון של 85% מכספי ההשקעה" אם כי הוסיף, כאמור, כי אחד התנאים שהציב מר יונה הוא "קבלת המימון הקנדי". מר כסלו, מצידו, אמר באותה ישיבה "אני חתמתי על הסכם הצלחה עם רן גזית המקנה לו 250,000$ אם הוא מביא לחברה מימון קנדי וישראלי להקמת המפעל. לכן, לדעתי, אנו צריכים להגיע עם רן גזית להסכמה על השכר המגיע לו... הבעיה כרגע היא שאין לנו כסף לשלם לרן גזית וזוהי אבן הנגף העיקרית".
2. זמן קצר לאחר מכן, ביום 28.5.02 ועוד בטרם חתימת הסכם בעניין מימון כנ"ל עם חברת יונה, פנה הנתבע לתובעת ודרש את סילוק חוב שכר הטרחה המגיע לו, לטענתו, בסכום של 311,220 דולר. ואולם, התובעת דחתה דרישה זו של הנתבע בטענה שתחילה צריכות להתקיים "כל אבני הדרך המפורטות בדרישת מר יונה לביצועה של ההשקעה" (ר' בסעיף 25 לכתב התביעה). בנסיבות אלה, באמצע שנת 2002 לערך פיטרה התובעת את הנתבע. הנתבע מצידו הגיש, כעבור מספר חודשים, תובענה אזרחית נגד התובעת (ואחרים) לתשלום שכר טרחה על סך של 2,500,000 ₪, בבית משפט השלום בראשון-לציון (ר' ת.א. (ראשל"צ) 5251/02 גזית נ' יונה ואח'; להלן – התובענה לשכר טרחה).
3. התובעת שכרה תחת הנתבע את שירותיו של משרד עורכי-דין אחר, על מנת שימשיך לנהל בשמה את המשא ומתן מול חברת יונה. כתוצאה ממשא ומתן זה נחתמו בין התובעת לבין חברת יונה מספר הסכמים, שביניהם זיכרון דברים למתן הלוואה לתובעת (ר' נספח ת/14) והסכם שכירות, שלפיו תשכור התובעת מחברת יונה מבנה שזו האחרונה תבנה עבורה (ר' נספח ת/15).
4. בהמשך הדברים טענה חברת יונה כי התובעת הפרה את ההסכמים שנחתמו ביניהן. על רקע זה שלח ב"כ חברת יונה, ביום 22.11.06, מכתב התראה למר כסלו בו הודיע לו כי בכוונת מרשתו להגיש נגד התובעת תביעת עתק בסכום המתקרב לעשרה מיליון ₪ (ר' המכתב, נספח ת/19). במכתבו ייחס ב"כ חברת יונה לתובעת הפרות רבות ושונות של ההסכמים הנ"ל, לרבות אי השגת מימון להקמת המפעל, פנייה "במחשכים ובהיחבא למרכז (ה)השקעות" על מנת להעביר את המפעל לאזור אחר ממישור אדומים, הימנעות מתשלום דמי שכירות משנת 2003 ועד לשנת 2006, ועוד ועוד (ר' בעמ' 2 למכתב הנ"ל).
5. התובעת נאלצה אפוא, לטענתה, להגיע לפשרה לא מוצלחת עם חברת יונה, שבמסגרתה היא מכרה לחברת יונה בחזרה את המקרקעין, במחירי הפסד (ר' הסכם המכר מיום 1.3.07, נספח ת/18; להלן – הסכם המכר השני).
6. מכל מקום, ביום 24.8.08 ניתן פסק הדין בתובענה לשכר טרחה. בפסק הדין דחה בית משפט השלום את התובענה נגד מרבית הנתבעים דשם – לרבות התובעת, מר כסלו ומר יונה – בין השאר על סמך הקביעות העובדתיות הבאות:

התובע (הנתבע דכאן – ש.א.) טוען כי השיג לקרן גאמא (התובעת דכאן – ש.א.) מימון ניכר מאי. די. סי., טענה עליה חולקת קרן גאמא. לא ראיתי צורך להתייחס למחלוקת זו לאור העובדה שהסתבר כי בניגוד למצגי התובע, אי. די. סי. החליטה באופן קטיגורי שלא להעמיד את המימון לקרן גאמא וכאמור במפורש במכתבה לתובע מיום 6.4.00 (צ"ל 2.2.00 – ש.א.), נספח ז' לתצהיר כסלו (להלן: "מכתב הדחייה"). במכתב הדחייה, שנשלח במענה למכתב של התובע, מציינת אי. די. סי. כי בהתאם למדיניותה הנוכחית היא אינה מוכנה להעמיד את המימון...

זה המקום לציין את הטעם לפגם שמצאתי בהתנהגות התובע אשר בחר שלא ליידע את כסלו באשר למכתב הדחייה של אי. די. סי. והסתיר את המצב לאשורו. מתברר כי עצם קיומו כמו גם תוכנו של מכתב הדחייה הובא לידיעתה של קרן גאמא רק לאחר הגשת התביעה. התובע למעשה הוליך את קרן גאמא שולל, שעה ששכנע את כסלו להסכים לעדכון הסכם שכ"ט מיום 6.8.98, בהציגו לפניה מצג שווא במכתבו מיום 4.5.99, בציינו בין היתר בסעיף 2.1 לו כי:

מתגבש הסכם כולל עם נורדיון (בהיקף של כ- 3 M USD)...

מתנהל במו"מ לקבלת עד כ 100% מימון לתשלום ל- נורדיון, עם אי. די. סי., בכפוף להשלמת מצגת מסוימת שחלקה באחריותך הבלעדית.

הרי התובע ידע היטב באותה עת כי לא יהיה מימון של אי. די. סי. ולכן אם היה מגלה כמתחייב את מכתב האחרונה לקרן גאמא, יש להניח שלא היה נחתם הסכם שכר הטרחה המעודכן ביום 20.5.99. זאת ועוד, על סמך מצג שווא זה הסכימה קרן גאמא לשלם לתובע מקדמה בסך 25,000 דולר וכאמור בסעיף 3.1 להסכם שכר הטרחה המעודכן, על חשבון תגמולי ההצלחה.

אציין כי לא היה הסבר ענייני בפי התובע לכך שלא יידע את כסלו אודות מכתב הדחייה של אי. די. סי. התובע טען בעמוד 28 שורה 14 ואילך לפרוטוקול, כי הוא מפרש את המכתב אחרת, דהיינו שאי. די. סי. אכן מוכנה להעמיד מימון של 85%. למותר לציין כי אין כל בסיס לגרסה זו של התובע, אשר גם לא טרח להעיד כל עד מטעם אי. די. סי. שיאמת את התיזה האמורה, שנולדה לה לראשונה בחקירתו הנגדית.

גם לא ניתן הסבר על ידי התובע הכיצד לא שלח את מכתב הדחייה לכסלו ואין בידי לקבל את דבריו כי שלח לכסלו את המכתב במיוחד שהתובע טרח כאמור לתעד כל מכתב אשר שהעביר לכסלו. זאת ועוד, מכתב התובע לקרן גאמא מיום 4.5.99 בעקבותיו אף שוכנעה האחרונה לעדכן את הסכם שכר הטרחה כמו גם ליתן לתובע מקדמה, אינו מאזכר ולו במאומה את הדחייה של אי. די. סי. ולכן אין בידי לקבל את דבריו של התובע. אין זאת אלא, כי התובע ביכר שלא לגלות לקרן גאמא את החלטת אי. די. סי. על מנת לא לרפות את ידיה ולהמשיך בפעילותו ומתוך תקווה כי בסופו של דבר הפרויקט ייצא לפועל, אך בכך כשל התובע. היה עליו להודיע בבירור לקרן גאמא על החלטת אי. די. סי. ולהותיר בידה את ההחלטה בדבר המשך הפעילות. במיוחד היה עליו להימנע מיצירת מסך עשן ותחושת שאננות כי פני הדברים הם בשונה מהמציאות (ר' בפסקה 13 לפסק הדין בתובענה לשכר טרחה).

1. התובענה דנא הוגשה על סמך הקביעות האמורות. לטענת התובעת, רק במהלך ניהול התובענה לשכר טרחה התחוור לה כי הנתבע הוליך אותה שולל בכך שהציג לפניה מצגי שווא לפיהם הוא גייס בעבורה מימון בסכום של שלושה מיליון דולר מ- EDC; וכתוצאה מכך גרם לה לרכוש את המקרקעין במישור אדומים, רכישה שבעטיה הפסידה כספים רבים (ר' בסעיפים 1 עד 4 לכתב התביעה). בכתב התביעה הובאו מספר ציטוטים מתוך פסק הדין בתובענה לשכר טרחה ובתחילתה אף נטען "...ויאמר כבר בפתח דברינו אלה, כי המסכת העובדתית ממנה יונקת תביעה זו חיותה כבר הוכרעה בפסק דינו של בית משפט השלום בראשון לציון (דהיינו פסק הדין בתובענה לשכר טרחה – ש.א.)" (ר' בסעיף 1 לכתב התביעה).
2. לטענת התובעת, היא רכשה את המקרקעין בעקבות מצגיו של הנתבע, שכאמור בדיעבד הסתברו לה כהולכת שולל. יתר על כן, בעקבות מצגים אלה התובעת אף כשלה מלעמוד בהסכמים שחתמה עם קבוצת יונה. לפיכך, כך לשיטת התובעת, הפסדיה בעטיים של מעשי הנתבע עומדים "על הפער בין מחיר רכישת הקרקע – 620,000$ ומע"מ לבין מחיר מכירתה הכולל – 175,000$ ומע"מ וסה"כ – 445,000$ ומע"מ – 2,055,900 ₪" (ר' בסעיף 32 לכתב התביעה).
3. בנוסף, התובענה לשכר טרחה גרמה לתובעת לזנוח את חלומה להקמת המפעל, וממילא לאבד את מעמדה כ"מפעל מאושר". בכך נגרמו לתובעת, לטענתה, נזקים שאותם העריכה לצרכי התובענה דנא בסכום של 1,000,000 ₪ נוספים לפחות (שם, בסעיף 35). מכאן התובענה, שלצרכי אגרה הועמדה על ידי התובעת על סך של 1,500,000 ₪ בלבד.
4. לבסוף, ולהשלמת הרקע הכללי לדיון בתובענה דנא, יש לציין כי הנתבע הגיש ערעור על פסק הדין בתובענה לשכר טרחה לבית המשפט המחוזי מרכז. בפסק דינו מיום 5.11.09 – אשר ניתן כשנה לאחר הגשת התובענה דנא – דחה בית המשפט המחוזי את הערעור בקבעו כי בית משפט השלום פירש כהלכה את משמעותם של הסכמי שכר הטרחה אשר נערכו בין הנתבע לבין התובעת. יחד עם זאת הפך בית המשפט המחוזי את קביעות בית משפט השלום בעניין "הולכת שולל" של התובעת על ידי הנתבע; וכדבריו:

בית המשפט פירש את הסכמי שכר הטרחה על פי לשונם ועל פי תכליתם והכול על יסוד מסכת הראיות שבאה לפניו. לא ראינו עילה להתערב בקביעותיו המקובלות עלינו.

בעניין אחד אכן טעה בית המשפט והוא שבית המשפט ייחס למערער (הנתבע דכאן – ש.א.) "הולכת שולל" של המשיבה 4 (התובעת דכאן – ש.א.), בכך שהביא אותה לעדכן את הסכם ההתקשרות לטובתו בהסדר מיום 20.5.99, בהציגו לה מצג שווא במכתבו מיום 4.5.99 כאילו מתגבש הסכם עם חברת "E.D.C" לקבלת 100% של המימון, בעוד שבאותה עת כבר ידע שחברה זו אינה מוכנה לממן את החברה המשיבה 4 כלל. בקביעה זו הסתמך בית המשפט על מכתבה של "E.D.C" אל המערער מיום 2.2.00, ופשיטא שמכתב זה לא היה בפני המערער בעת חתימת ההסדר המעדכן מיום 20.5.99. גם המשיבים אינם חולקים שבעניין זה נפלה טעות לפני בית משפט קמא, אלא שהם טוענים, ואנו מסכימים עמם, כי אין בטעות זו כדי לשנות מתוצאות פסק הדין. אולם כאן המקום להגיד כי בנסיבות אלה אין לקבוע כפי שקבע בית משפט קמא כי המערער הטעה את המשיבים או הוליך אותם שולל בעניין זה (ר' ע"א (מרכז) 1692-11-08 גזית נ' יונה ואח').

ב. עיקר ראיות התובעת:

1. מטעם התובעת העידו מר כסלו ומר איתן גרנות, טכנולוג מזון שעבד עם התובעת ובשלב מאוחר יותר מונה לשמש כמנהלה. עם זאת, העדות העיקרית והחשובה היתה של מר כסלו, שכן עדותו של מר גרנות התייחסה ברובה לנסיעת המשלחת מטעם התובעת לקנדה בחודש ינואר 2004, בה עוד ידובר בהמשך הדברים.
2. לגרסת מר כסלו, בעת משלוח מכתב הנתבע מיום 4.5.99, שבעקבותיו נחתם הסכם שכר הטרחה השני, "ידע גזית ואיש מלבדו לא ידע, כי EDC דחתה את בקשת המימון שהגיש לה גזית, אולם גזית בחר שלא לחשוף מידע זה בפני קרן גאמא, כדי להביא לידי שינוי בתנאי התקשרותו וכך לעשות עושר ולא במשפט על חשבונה" (ר' בסעיף 9 לתצהירו).
3. גרסתו זו של מר כסלו מתבססת על טענתו לפיה רק במסגרת גילוי המסמכים בתובענה דנא הסתבר כי עוד ביום 20.4.99 נשלח לנתבע מכתב מ-EDC (ר' נספח ת/3) הדוחה – לשיטתו של מר כסלו – את בקשת המימון שהגישה לה התובעת משום שנכתב בו, בין השאר, כדלקמן:

…the size of the of the anticipated financing required for this transaction does not lend itself well to a project finance or limited recourse finance transaction due to the high costs of putting such transaction in place and due to the risks involved. As such, EDC would contemplate the possibility of offering financing support on a full recourse basis…

1. לשיטת מר כסלו, משמעות המכתב הנ"ל היא ש-EDC דחתה את בקשת התובעת והודיעה כי תהא מוכנה לשקול הלוואה רק כנגד ערבויות חיצוניות. ואולם, לו היתה לתובעת היכולת להעמיד ערבויות חיצוניות היא לא היתה נדרשת לשירותיו של הנתבע אלא, פונה לבנק בישראל ונוטלת ממנו הלוואה.
2. מכל מקום, כך לטענת מר כסלו, על בסיס מצגי השווא של הנתבע נחתם הסכם שכר הטרחה השני ושולמו לנתבע קרוב ל-120,000 ₪, על חשבון תמריצי ההצלחה שיגיעו לו לפי הסכם זה, כאשר "אם היה גזית מודיע על דחיית בקשת המימון מ-EDC לקרן גאמא, לא היה מתוקן הסכם שכר הטרחה עמו ולא היה משולם לו דבר" (ר' בסעיף 18 לתצהירו של מר כסלו).
3. לדברי מר כסלו בתצהירו, לאחר חזרתם של הנתבע ושלו ארצה מקנדה, בחודש אפריל 1999, טען לפניו הנתבע כי כתנאי לקבלת המימון מ-EDC על התובעת לרכוש את המקרקעין במישור אדומים ודחק בו לעשות כן בהקדם האפשרי. לטענתו, זו הסיבה לכך שכחודשיים ימים בלבד לאחר הפגישה האמורה בקנדה השקיעה התובעת סכום של 620,000 דולר ומע"מ ברכישת המקרקעין במישור אדומים, בהתאם להוראות הסכם המכר הראשון. יצוין, כי בחקירתו הנגדית הודה מר כסלו שבפועל שילמה התובעת בעסקה האמורה סך של 570,000 דולר בלבד, וכדבריו: "התברר לי שהשטח היה קטן במאות רבות של מטרים מכפי שנטען ולכן עצרתי כששילמתי 570,000 דולר מתוך 620,000 דולר וטענתי שאני לא צריך לשלם יותר ולהיפך מגיע לי כסף בחזרה" (ר' בפרוטוקול, עמ' 28 שורה 21 ואילך. סכום זה גם מצוין בסעיף 4 לתצהיר התשובות לשאלון של מר כסלו).
4. מר כסלו טען, וחזר וטען, כי הנתבע הודיע לו ש-EDC הבטיחה לתובעת מימון בסכום של שלושה מיליון דולר, הגם שבמכתב הנתבע מיום 4.5.99 נאמר כי "מתגבש הסכם" ו"מתנהל מו"מ"; וכדבריו בחקירתו הנגדית:

ש. כשהסכמת לעדכן את הסכם שכר הטרחה עם הנתבע האמנת שהעסקה עם הקנדים סגורה?

ת. לגמרי.

ש. למרות שלא חתמת על הסכם עם נורדיאון ולא רכשת קרקע ולא מסרת את המידע לאי די סי ולא השלמת אפילו את חוזה הרכישה מנורדיאון, כל הדברים האלה לא עשית והיית בטוח שהקנדים מאשרים מימון של שלושה מיליון דולר?

ת. זה מה שנאמר לי ע"י עו"ד גזית שוב ושוב בשיחות בעל פה, במכתבים שהוציא לגורמים שונים, כל הזמן. אני מפנה לנספח ת/2 (מכתב הנתבע מיום 4.5.99 – ש.א.) ומצטט...

ש. כתוב מתנהל מו"מ?

ת. לפי דברי רן גזית אז ואחרי כן, הכסף הובטח למרות שהתנהל מו"מ (ר' בפרוטוקול, עמ' 25 שורה 25 ואילך. ההדגשות הוספו).

1. לפי גרסת מר כסלו, גם עם ההבטחה מ-EDC למימון בסכום של שלושה מיליון דולר עדיין חסרו לנתבעת כספים לצורך הקמת המפעל והבונקר בסכום של כמיליון דולר. מר כסלו והנתבע נפגשו אפוא עם מר יונה, בחודש מרץ 2002, מתוך תקווה לעניינו בהשקעה הנוספת שנדרשה לתובעת. מר יונה אכן גילה עניין בהשקעת הסכומים שנדרשו אלא שהתנה את השקעתו בהתקיימותם של שלושה תנאים מצטברים (ר' בפסקה 10 דלעיל).
2. כפי שצוין כבר ברקע הדברים, זמן מה לאחר מכן, ביום 28.5.02, דרש הנתבע מהתובעת תשלומים של שכר טרחה המגיע לו, לשיטתו, בסכום של 311,220 דולר. התובעת, מצידה, דחתה דרישה זו בטענה שתחילה צריכות להתקיים "כל אבני הדרך המפורטות בדרישת מר יונה לביצועה של ההשקעה" (ר' בסעיף 30 ואילך לתצהירו של מר כסלו).
3. התובעת פיטרה כאמור את הנתבע ושכרה תחתיו משרד עורכי-דין אחר, שבעזרתו חתמה על הסכמים נוספים עם חברת יונה (ר' בפסקאות 13-12 דלעיל). לטענת מר כסלו, התובעת כשלה מלעמוד בהסכמים אלה בשל מצגיו של הנתבע ועקב כך ניצבה בסיכון של תביעת ענק מחברת יונה ונאלצה להתפשר עימה ולמכור לה בחזרה את המקרקעין במחירי הפסד, כאמור בהסכם המכר השני (ר' גם בפסקאות 15-14 דלעיל); וכדבריו:

מכרתי את זה בתמורה ל-316,000 פלוס מע"מ וויתור על התביעות הקשות שלא התבררו מעולם בבית המשפט אך היו קשות ולא נעימות (ר' בפרוטוקול, עמ' 32 שורה 11).

1. בהקשר זה הדגיש מר כסלו, שוב ושוב, כי לו ידעה התובעת ש-EDC אינה מוכנה להעניק לה מימון היא מלכתחילה לא היתה מתקשרת עם חברת יונה הן בהסכם המכר הראשון והן בהסכם השכירות (ר' למשל בסעיף 53 לתצהירו). יתר על כן, כעולה מגרסת מר כסלו, מבחינתו נושא המימון הקנדי היה הנושא הקריטי ביותר מבין התנאים שהציב מר יונה, שכן ביתר התנאים עמדה התובעת בקלות; וכדבריו בחקירתו הנגדית:

אלו (התנאים שהציב מר יונה – ש.א.) שלושה תנאים פורמאליים קלים להשגה מאד. המימון הקנדי סגור לנו (לטענת מר כסלו על פי דברי הנתבע – ש.א.), האישור מפעל מאושר קיבלנו חודשים ספורים אחרי זה ואת צבר ההזמנות היה לנו חודש חודשיים אחרי זה (ר' בפרוטוקול, עמ' 32 שורה 29 ואילך).

1. מר כסלו הוסיף וטען כי גם לאחר הנתק שנוצר בין התובעת לבין הנתבע לא חסכה התובעת מאמצים על מנת לעמוד בתנאים שהציב מר יונה. לשם כך יצאה לקנדה, בחודש ינואר 2004, משלחת מטעם התובעת, שכללה את מר כסלו, מר גרנות וחברים נוספים. לגרסת מר כסלו, רק במהלך פגישת חברי המשלחת האמורה עם נציגי חברת נורדיון:

...התברר לנו, כי EDC אינה מוכנה לממן את הפרויקט. כך ארע שפגישות שנועדו לארוך יומיים הצטמצמו ליום אחד בלבד ואילו ביום השני, כשהגענו למשרדי חברת נורדיון בקור מקפיא של 17 מעלות מתחת לאפס, לא היה מי שיקבל אותנו וזמן קצר לאחר מכן חזרנו למלון בו שכנו, בידיים ריקות כמובן (ר' בסעיף 41 לתצהירו).

1. בחקירתו הנגדית תיאר מר כסלו את התנהלותו בעניין המשלחת האמורה כהתנהלות של "שוטה גמור"; וכדבריו:

הייתי בקנדה ב-2004 ובאתי בתמימותי לממש את ההבטחות שניתנו לי במשך שנים קודם על המימון על ידי אי די סי וכמו שוטה גמור לקחתי 5 אנשים על חשבוני שאחד מהם הוא עד ואחד עו"ד שלי ועוד שניים נוספים, כדי לגלות שם שאי די סי הם ממשלת קנדה ולא גורם להתמקח, יש להם תנאים, אתה עומד בהם או שאינך עומד בהם... (ר' בפרוטוקול, עמ' 27 שורה 6 ואילך).

1. כשנשאל כיצד פעל – לאחר שהנתבע הפסיק לייצג את התובעת – על מנת שהתובעת תעמוד בתנאים שהציב מר יונה, התקשה מר כסלו במתן תשובה ברורה, בפרט לשאלה מדוע לא ערך בירור כלשהו עם EDC עובר לנסיעת משלחת התובעת לקנדה בחודש ינואר 2004; כלהלן:

ש. מיולי 2002 ועד ינואר 2004 מה עשית?

ת. עסקתי במיליארד דברים.

ש. חתמתם הסכם, עמדתם בתנאים של יונה?

ת. המפעל המאושר היה לי תוך חודשים ספורים.

ש. למה לא פניתם לאי די סי וביקשתם את הכסף?

ת. רן גזית תבע אותי ואת מרדכי יונה ואת כל חברותיי... (ר' בפרוטוקול, עמ' 32 שורה 32 ואילך).

1. מכל מקום, כך לטענת מר כסלו, הנזקים שנגרמו לתובעת עקב מצגיו של הנתבע הינם כנטען בכתב התביעה (ר' בפסקאות 19-18 דלעיל), ועיקרם נובע מההפרש שבין המחיר בו רכשה התובעת את המקרקעין במישור אדומים לבין המחיר בו נאלצה למכרם (ר' בסעיף 54 לתצהירו). בהקשר זה הוסיף מר כסלו וציין:

בשוק החופשי לא היה לקרקע שרכשה התובעת כל ערך ממשי, בהיותה קרקע המיועדת למפעל מאושר בלבד ולא היה לה כל ביקוש. בלית ברירה מכרה התובעת את הקרקע במכר חוזר ליונה נכסים ומבנים, במסגרת פשרה שכללה ויתור על תביעות חברה זו מן התובעת... (ר' בסעיף 52 לתצהירו).

1. לעניין הנזק שנגרם לתובעת כתוצאה מאובדן מעמדה כ"מפעל מאושר", שאותו העריכה התובעת בסכום של 1,000,000 ₪ נוספים לפחות, הוסיף מר כסלו והצהיר:

אישורו של מרכז ההשקעות פקע במהלך ניהולה של תביעת גזית לשכר טרחה מן התובעת, על בסיס הצלחתו לגייס לה כספים לכאורה. שעה שהתובעת עסקה בעיקר בהתמודדות מול תביעת הענק של הנתבע לא יכולה היתה כמובן לגייס כל משקיע, שהרי לא יעלה על הדעת שגורם כלשהו ישקיע בחברה, אשר תלויה ועומדת נגדה תביעה בסך 2.5 מיליון ₪ בערכי שנת 2002... (ר' בסעיף 55 לתצהירו).

1. כאמור, מטעם התובעת העיד גם מר גרנות, שעדותו התייחסה ברובה לביקור המשלחת מטעם התובעת בקנדה בחודש ינואר 2004, בה נטל מר גרנות חלק. מר גרנות תמך בגרסתו של מר כסלו לפיה רק במהלך הפגישה בקנדה הסתבר לחברי המשלחת כי EDC אינה מוכנה לממן את הפרויקט.
2. מר גרנות הוסיף וטען כי מר כסלו מסר לו שה-EDC הסכים לממן את עלות רכישת המפעל מחברת נורדיון בסכום של כשלושה מיליון דולר. כשנשאל בחקירתו הנגדית אם ראה מסמך המאשר דברים אלה, השיב מר גרנות כלהלן: "לא. לא זוכר שראיתי מסמך כזה וגם לא ביקשתי. אמרו לי שיש מימון והאמנתי" (ר' בפרוטוקול, עמ' 15 שורה 7).
3. עוד יש לציין כי כשנשאל מדוע דיבר על עלות של שלושה מיליון דולר כאשר בשנת 1997 דובר על סכום נמוך בהרבה, השיב מר גרנות: "בשמונה שנים המחיר עולה. מחיר הקובלט עלה בקרוב למאה אחוז באותם שנים והיו הגדרות חדשות לציוד בגלל שינוי בנפח הלקוחות..." (ר' בפרוטוקול, עמ' 16 שורה 26).

ג. עיקר ראיות הנתבע:

1. מטעם הנתבע העיד הנתבע עצמו וכן הוגשה חוות דעת מומחה, שנערכה על ידי עו"ד פרופ' יצחק הדרי.
2. הנתבע פתח את תצהירו בטענה כי עסקינן בתביעת בדים, אשר הרקע לה הוא מטען אישי אותו נושא נגדו ב"כ התובעת עוד מהימים בהם שניהם חלקו משרד עורכי-דין משותף ולקוחות משותפים, כאשר אף קשריו של הנתבע עם התובעת ומר כסלו נוצרו בעקבות היכרות שערך ביניהם ב"כ התובעת בשנת 1998. לטענת הנתבע, בשלב מסוים הוא גילה כי ב"כ התובעת לא העביר לו את חלקו בשכר הטרחה ששילם לקוח משותף של שניהם, ועקב כך נוצר ביניהם סכסוך ונפרדו דרכיהם. מאז אותם אירועים, כך לטענת הנתבע, נקט נגדו ב"כ התובעת במספר לא מבוטל של הליכים משפטיים, שהתובענה דנא הינה רק אחת מהם.
3. הנתבע אישר, בעיקרם של דברים, את גרסת מר כסלו באשר לרקע העובדתי לתובענה, לרבות נסיעתם המשותפת של השניים לקנדה בחודש אפריל 1999; אך זאת בשלוש הסתייגויות משמעותיות אשר תפורטנה להלן.
4. ראשית, לטענת הנתבע אין יסוד לגרסת מר כסלו לפיה הוא לא קיבל מכתב כזה או אחר מ-EDC, שכן "ע"פ הוראתו המפורשת של כסלו, כאשר הגיעו אלי פקסים מקנדה העברתי אותם לאלתר אל התובעת באמצעות כסלו..." (ר' בסעיף 8 לתצהיר הנתבע). באופן ספציפי טען הנתבע כי גם מכתבי EDC מיום 20.4.99 ומיום 2.2.00 הועברו לכסלו בפקסימיליה, כפי שמופיע באישורי המשלוח שצירף (ר' בנספחים נ/1 עד נ/4).
5. בחקירתו הנגדית הוסיף הנתבע וטען, בהקשר זה, כלהלן:

היה קשר אינטנסיבי בין כסלו לביני, מצורף אישור הפקס על העברת אותו מסמך, ומיד אחרי זה התקשרתי אליו וכך זה עבד. היינו בקשר רציף ותמידי והמשרדים שלנו היו סמוכים אחד לשני וגם דירתו באותו זמן היתה קרובה למשרדי, דיברנו מספר פעמים ביום, נפגשנו לפחות פעם ביום... (ר' בפרוטוקול, עמ' 20 שורה 3 ואילך).

1. שנית, הנתבע הכחיש נמרצות את טענת מר כסלו כי הוא הציג בפני התובעת מצג שווא שלפיו EDC הבטיחה לתובעת מימון כזה או אחר; וכדבריו:

ביום 4.5.99 העברתי לכסלו מכתב... שם... אני מודיע לכסלו "ברחל בתו הקטנה" כי המו"מ עדיין מתנהל, קרי עדיין לא הסתיים המו"מ. מעולם לא אמרתי לכסלו או לכל אדם אחר כי EDC אישרה את תשלום המימון, מה שאמרתי הינו כי EDC אישרה קיום מו"מ לקבלת המימון – אישור (ש)כשלעצמו היה חריג (ר' בסעיף 36 לתצהיר הנתבע).

1. בחקירתו הנגדית עמד הנתבע על גרסתו זו והוסיף וטען כי אמנם חשב והאמין בזמנו, כפי שהוא עדיין מאמין, כי אמנם יכול היה להשיג לתובעת מימון מ-EDC, ולגישתו רק פיטוריו על ידי התובעת מנעו את השלמת המשימה:

חשבתי שאי די סי יש אישור עקרוני ואפשר לקבל את המימון מאי די סי ואם ניתנה לי האפשרות הייתי משיג אותו... תבעתי כי האמנתי שאם לא היו מפריעים לי אפשר היה להשיג אותו, אם לא היו מפטרים אותי (ר' בפרוטוקול, עמ' 18 שורה 23 ואילך).

1. בהקשר זה – ועל רקע טענת מר כסלו לפיה רק בעת ביקור משלחת התובעת בקנדה בחודש ינואר 2004 התברר לו כי EDC אינה מוכנה לממן את הפרויקט – הוסיף הנתבע והפנה לתכתובת דואר אלקטרוני, שנשלחה מחברת נורדיון למר כסלו ביום 3.10.03 (ר' נספח נ/26 לתצהיר הנתבע), שבה נאמר מפורשות:

…I am sorry for the news but under the current circumstances it looks like EDC is not prepared to offer the loan.

1. עוד טען הנתבע, כי ה"גילויים" של מסמכים שעל בסיסם טוענת התובעת שהוא (הנתבע) כביכול הוליכה שולל היו ידועים לתובעת שנים ארוכות לפני הגשת התובענה דנא, אך למרות זאת היא לא העלתה נגדו כל טענה בדבר הולכת שולל או הטעיה. כך, למשל, בכתב התביעה בתובענה שהגישה נגדו התובעת, בחודש נובמבר 2004, להשבת דמי ההצלחה ששילמה לו, היא לא העלתה כל טענה בדבר הולכת שולל (ר' נספח נ/25, כתב התביעה בת.א. (ת"א) 72673/04 קרן גאמא בע"מ נ' גזית; להלן – התובענה בבית משפט השלום בתל-אביב). מכאן, כך לשיטת הנתבע, שטענת התובעת כי עילת התביעה דנא נתגלתה לה רק אגב ניהולה של התובענה לשכר טרחה לא נועדה אלא לצורך התמודדות עם התיישנותה הברורה של עילה זו (ר' בסעיף 64 ואילך לתצהיר הנתבע).
2. שלישית ולבסוף, הנתבע הכחיש את טענת מר כסלו כי התובעת רכשה את המקרקעין במישור אדומים אך בשל מצגיו-הנטענים של הנתבע שלפיהם EDC אישרה מימון לתובעת. בהקשר זה הדגיש הנתבע, כי זמן ניכר לפני כתיבת מכתבו לתובעת מיום 4.5.99 כבר עסקה התובעת בניסיונות לרכוש מקרקעין למפעל במקומות שונים בארץ, החל בשדרות וכלה באזור התעשייה בר-און. יתר על כן, אף הליכי רכישת המקרקעין במישור אדומים החלו מספר חודשים לפני שליחת מכתב הנתבע מיום 4.5.99, שלפי גרסת כסלו הינו המסמך ממנו נודע לו על אישור המימון על ידי EDC (ר' בסעיפים 40-39 לתצהיר הנתבע וכן לנספחים נ/12 ונ/13, שהינם מכתבים מחודש פברואר 1999 בעניין המקרקעין במישור אדומים).
3. הנתבע בחר להקדיש חלק ניכר מתצהירו לניתוח מפורט של העסקאות שנערכו בין התובעת לבין חברת יונה, אגב טענות כי התובעת נקטה לגביהן בדיווחים שאינם אמת לשלטונות המס, ותוך הסקת מסקנה כי הלכה למעשה יצאה התובעת ברווח עצום ממכירת המקרקעין. להוכחת מסקנתו זו צירף הנתבע לראיותיו חוות דעת מומחה של עו"ד פרופ' יצחק הדרי, אשר בסיפא לה נטען כי "המסקנה המשפטית" המתבקשת היא שסך התמורות לתובעת ליום העסקאות האמורות הוא כזה, שהתובעת יצאה מהן ברווח גדול, בסך של לפחות 2,563,000 דולר.
4. דא עקא, שחוות דעתו של פרופ' הדרי הינה חוות דעת משפטית מובהקת. לפיכך נעתרתי, בזמנו, לבקשת התובעת להוציאה מתיק בית המשפט, בקובעי כלהלן:

חוות דעת זו הוגשה לתיק בית המשפט, הגם שהכלל המשפטי הידוע הוא כי "החוק או הדין הוא כמפורסמות שאינן צריכות ראיה, זולת דין זר ומנהג אשר אותם יש להוכיח" (ר' א' הרנון, דיני ראיות, חלק ראשון (תשל"ט-1979), בעמ' 17, וכן בהוראות סעיף 57ב לפקודת הראיות [נוסח חדש], תשל"א-1971), וממילא אין אפשרות לקבל כראייה את חוות הדעת האמורה.

על פי האמור בפתח חוות הדעת, לפרופ' הדרי השכלה מרשימה ומעמיקה בתחום המשפטים, הכוללת תואר של דוקטור למדעי המשפט. ואולם, השכלה מרשימה זו – כמו גם ניסיונו המקצועי רב השנים של פרופ' הדרי – הינם כל כולם בתחום המשפטים. בנוסף, בחוות דעתו פרופ' הדרי אינו מתייחס לעובדות כלשהן הידועות לו ממקור ראשון, אלא עורך ניתוח משפטי על סמך עובדות שהוצגו לו, וחוות דעת כזו מקומה לא יכירנה בבית המשפט (ר' בפסקאות 14-13 להחלטה מיום 14.6.11).

1. לצורך ביסוס טענת הנתבע – לפיה הלכה למעשה התובעת הרוויחה ממכירת המקרקעין – ביקשה ב"כ הנתבע לקבל את המסמכים הרלוואנטיים מרשויות המס; ובהסכמת התובעת ניתן לה ייפוי כוח לקבלתם. עם זאת, הנתבע וב"כ לא הסתפקו בקבלת המסמכים ואף ערכו פגישה במשרדי מס מיסוי מקרקעין, שבעקבותיהם הגיש הנתבע "תצהיר עדות ראשית משלים" בו הוא מפרט את גילויו מפגישה זו, ובאת-כוחו גם הגישה בקשה להגשת מסמכים ולזימונו של מר גיל קובץ, סגן מנהל מיסוי מקרקעין בירושלים, לעדות בבית המשפט. לבקשה זו, כמו גם להתנהלות מטעם הנתבע בכל הקשור לשימוש שנעשה מטעם הנתבע בייפוי הכוח שנתנה התובעת, התייחסתי בהחלטה מיום 24.7.11, והמעיין יעיין שם. מכל מקום, בהחלטה זו דחיתי את בקשת הנתבע לזימון עד והתרתי אך את הגשת המסמכים שנתקבלו.

ד. דיון והכרעה:

1. לאחר ששמעתי את עדויות העדים מטעם הצדדים והתרשמתי מהן, וגם עיינתי במסמכים ובמוצגים הרבים – רבים מדי, לא למותר להעיר – שהוגשו מטעם הצדדים, מסקנתי היא כי התובעת לא הוכיחה את תביעתה. יש להדגיש כי אין מדובר בהכרעה המבוססת על התרשמות מן העדים גרידא, אלא בהכרעה המבוססת על מכלול של שיקולים, אשר יפורטו בהרחבה להלן.
2. זאת ועוד: התנהלותה של התובעת בפרשה דנא – אף לפי גרסת מר כסלו, העד העיקרי מטעמה – הינה כה בלתי סבירה ורשלנית מבחינה עסקית, עד שבכל מקרה אין אפשרות לגלגל את נזקי התובעת לפתחו של הנתבע ולטעון לקיומו של קשר סיבתי בין מעשיו או מחדליו לבין הפסדיה הנטענים של התובעת.

(1) נסיעת המשלחת מטעם התובעת לקנדה בחודש ינואר 2004:

1. דוגמא מאלפת ופרדיגמטית להתנהלותה הבלתי סבירה של התובעת היא סיפור נסיעת המשלחת מטעמה לקנדה בחודש ינואר 2004. כזכור, על פי גרסתו של מר כסלו הנסיעה נערכה על סמך אמונתו המלאה והתמימה של מר כסלו במצגים שהנתבע הציג לפניו בעל-פה קרוב לשנתיים קודם לכן, ושמהם הבין מר כסלו כי הובטח לתובעת מימון קנדי בסכום של שלושה מיליון דולר. לדברי מר כסלו, רק כאשר הגיעה המשלחת לקנדה התברר לו, להוותו, כי EDC אינה מוכנה לממן את הפרויקט ועקב כך כשלה הנסיעה כולה והתבטלו הפגישות שנקבעו (ר' גם בסעיף 48 לסיכומי ב"כ התובעת).
2. ואולם, לא זו בלבד שעובר לנסיעה האמורה לא היה בידי מר כסלו מסמך של EDC המבטיח מימון לתובעת בסכום כלשהו, קל וחומר סכום נכבד של שלושה מיליון דולר, ולא זו בלבד שלא היה בידיו מסמך של הנתבע שבו נכתב כי קיימת הבטחה שכזו, אלא – וזו הנקודה העיקרית כאן – שהנסיעה האמורה נעשתה כשנה וחצי ויותר לאחר שהתובעת פיטרה את הנתבע ולאחר שהנתבע כבר הגיש נגדה את התובענה לשכר טרחה; ובנסיבות אלה הטענה להסתמכות על אמירות בעל-פה של הנתבע קרוב לשנתיים קודם לכן הינה תמוהה על פניה.
3. זאת ועוד: אף לו היתה בידי מר כסלו הבטחה למימון מטעם EDC מתחילת שנת 2002, לא ברור מדוע הוא סבר כי הבטחה כזו תהא תקפה גם בשנת 2004. כך, למשל, ייתכן שאירעו שינויים במחיר הציוד הנדרש למפעל, כאשר – כפי שהעיד מר גרנות מטעם התובעת – היו באותה עת עליות מחירים ניכרות, לרבות במחיר הקובלט, שהינו רכיב חיוני במתקן העיקור (ר' בפסקה 39 דלעיל). בנוסף, ייתכן ששינויים במצבה של התובעת היו גורמים ל-EDC שלא לעמוד בשנת 2004 בהבטחה שניתנה נכון לנסיבות שהתקיימו בתחילת שנת 2002.
4. בהקשר אחרון זה גם מתגלית סתירה פנימית חמורה בגרסתו של מר כסלו, המאיינת את האפשרות להסתמך עליה. מחד גיסא הלין מר כסלו על כך שבשנת 2002 הגיש הנתבע נגד התובעת את התובענה לשכר טרחה ובכך הבריח ממנה כל משקיע פוטנציאלי, שכן "לא יעלה על הדעת שגורם כלשהו ישקיע בחברה, אשר תלויה ועומדת נגדה תביעה בסך 2.5 מיליון ₪ בערכי שנת 2002" (ר' בפסקה 36 דלעיל). מאידך גיסא ובד בבד טען מר כסלו, כאמור, כי בעת הנסיעה לקנדה בחודש ינואר 2004 הוא אמנם האמין בכל ליבו כי EDC תעניק לתובעת סכום של שלושה מיליון דולר, הגם שבאותה עת היתה התובעת, על פי דבריו הנ"ל, חברה ש"לא יעלה על הדעת" שגורם כלשהו ישקיע בה.
5. לא למותר להזכיר, בהקשר זה, כי כשנשאל מר כסלו בחקירתו הנגדית מדוע לא פנה ל-EDC עובר לנסיעה על מנת לקבל את המימון, הוא השיב "רן גזית תבע אותי ואת מרדכי יונה ואת כל חברותיי..." (ר' בפסקה 34 דלעיל). פשיטא, אפוא, כי אין לקבל את טענת מר כסלו כיום, לפיה באותו שלב אמנם הסתמך על מצגים בעל-פה שהציג לפניו הנתבע, לטענתו, קרוב לשנתיים ימים קודם לכן.
6. לא זו אף זו: גם אם מר כסלו האמין באמת ובתמים, עובר לחודש ינואר 2004, כי המימון הקנדי כבר הובטח לתובעת, הרי שבנסיבות הנ"ל היה עליו – ככל שהוא אמנם ביסס את עצם נסיעת המשלחת על אמונתו זו – לערוך בירור מינימאלי עם EDC בטרם הוצאת המשלחת לקנדה. אכן, אף אם מר כסלו לא קיבל או לא קרא את הודעת הדואר האלקטרוני של חברת נורדיון מחודש אוקטובר 2003 – שממנה ברור לגמרי כי באותה עת לא הובטח לתובעת כל מימון קנדי (ר' בפסקה 47 דלעיל) – שורת ההיגיון מחייבת כי היה עליו לערוך מיוזמתו בירור עם EDC בעניין. משנמנע מר כסלו לעשות כן, הרי שגם אם אין לקבל את התיאור שהוא-עצמו נתן להתנהלותו (התנהלות של "שוטה גמור", ר' בפסקה 33 דלעיל), ברי כי מר כסלו נהג ברשלנות כה חמורה, שאין כל אפשרות לגלגל את תוצאותיה לפתחו של הנתבע או לטעון כי הן קשורות בקשר סיבתי למעשה כלשהו שעשה הנתבע.

(2) טענת מר כסלו בדבר הסתמכות התובעת על מצגים בעל-פה של הנתבע:

1. חוסר הסבירות שבהתנהלות מר כסלו – על פי גרסתו-הוא – אינו מתגלה רק בקשר לנסיעת משלחת התובעת לקנדה בחודש ינואר 2004, אשר כאמור מהווה דוגמא מובהקת לכך. גרסת מר כסלו היא, כזכור, כי בכל מעשיו בשם התובעת עד חודש ינואר 2004, לרבות ברכישת המקרקעין במישור אדומים, הוא הסתמך על מצגים בעל-פה של הנתבע – בהם האמין "לגמרי" (ר' בפסקה 27 דלעיל) – שלפיהם מימון קנדי בסכום של שלושה מיליון דולר כבר הובטח בפועל לתובעת, הגם שלא היה בידיו מסמך כלשהו המאשר את הדברים.
2. אף בטרם נדרש לפרטי העניין, ברי כי התנהלותו זו של מר כסלו הינה לכאורה, על פניה, רשלנית מאוד מבחינה עסקית ומעוררת תמיהות. ב"כ התובעת ניסה, במסגרת סיכומיו בעל-פה, להסביר את התמיהות כלהלן:

...שאלתי את מר כסלו, אתה בכל זאת איש עסקים, מתיימר להיות איש עסקים, למה לא ביקשת נייר מוצק שאומר שאי די סי מעמידה את הכסף, למה לא ביקשת הסכם עם אי די סי, שאתה מאמין על סמך זה שמישהו אומר לך שהוא השיג מימון ועל סמך זה אתה קונה קרקע. הוא נתן לי תשובה ואמר שרן גזית היה עו"ד של החברה... אם נגיע למצב שבית המשפט יגיד שכל פעם שעו"ד מדווח לך על הצעה, התקדמות, עסקה שנפלה, תגיד שאינך מאמין ותבקש בכתב. האיש (הנתבע – ש.א.) דיווח, היו ראיות לאורך כל השנים... החברה עשתה וי שיש לה מימון קנדי והתעסקה בדברים אחרים (ר' בפרוטוקול, עמ' 34 שורה 22 ואילך).

1. הסבר זה – המפנה ליחסי האמון המתבקשים והנדרשים ביחסי עו"ד–לקוח – הסבר נאה הוא, אך לא זו בלבד שאין הוא רלוואנטי לנסיעת משלחת התובעת לקנדה בחודש ינואר 2004, עת הנתבע כבר לא היה עורך-דינה של התובעת, אלא שבכל מקרה, בהתחשב במכלול נסיבות הפרשה דנא, אין לקבלו.
2. ראשית, על פי גרסתו של מר כסלו התקיים פער לא מבוטל בין מצגיו של הנתבע בכתב לבין מצגיו בעל-פה. אין ולא יכולה להיות כל מחלוקת, כי הנתבע מעולם לא כתב לתובעת מכתב או מסמך אחר בו ציין כי EDC הבטיחה מימון לתובעת. גם אם במכתב הנתבע מיום 4.5.99 יש משום תיאור אופטימי במידה מוגזמת של מצב המשא ומתן שנוהל עם EDC, לא נאמר בו כי הובטח המימון הקנדי אלא כי מתקיים משא ומתן לקבלתו. בנוסף, בישיבת בעלי המניות מיום 19.5.02 דובר על "הסכמה עקרונית" למימון קנדי בשיעור של 85% כאשר מר כסלו עצמו ציין שתמריצי ההצלחה ישולמו לנתבע רק "אם" הוא יביא לתובעת מימון קנדי וישראלי (ר' בפסקה 11 דלעיל). לפיכך, אם בעל-פה מסר הנתבע למר כסלו מסרים שונים מהמסרים הנ"ל שבכתב, וטען כי המימון הקנדי בסך של שלושה מיליון דולר כבר הובטח בפועל לתובעת, לא ברור מדוע מר כסלו לא ביקש לקבל מסמך בכתב בעניין, אם לא מהקנדים אזי לפחות מהנתבע.
3. שנית, על פי גרסת מר כסלו לפניי, סוגיית המימון הקנדי היתה הנושא העיקרי והמרכזי ביותר בכל התנהלותו. לטענתו, מצגיו של הנתבע לפיהם EDC הבטיחה לתובעת מימון בסכום של שלושה מיליון דולר היוו את השיקול המרכזי בכל התנהלות התובעת, לרבות ההוצאות הכבדות להן נדרשה ברכישת המקרקעין במישור אדומים. יתר על כן, על פי גרסת מר כסלו סוגיית המימון הקנדי היתה החשובה והעיקרית מבין שלושת התנאים שהציב מר יונה, כאשר השניים הנוספים – קבלה מחדש של אישור מעמד "מפעל מאושר" וצבר הזמנות – היו תנאים שהתובעת עמדה בהם בקלות רבה. סוגיית המימון הקנדי לא היתה אפוא עניין שולי או זניח, עליו ניתן "לסמן וי" על סמך אמירה בהבל-פה ולעבור הלאה, אלא היוותה את הבריח התיכון בכל התנהלות התובעת. בנסיבות אלה, גרסת מר כסלו בדבר הסתפקות התובעת במצגים בעל-פה של הנתבע – אשר אינם עולים בקנה אחד עם מצגיו בכתב – על פניה מצביעים על התנהלות בלתי סבירה ורשלנית מבחינה עסקית.
4. שלישית, לנוכח חוסר הסבירות שבהתנהלות התובעת על פי גרסת מר כסלו הנ"ל, אף נוצר קושי ממשי להסתמך על גרסה זו ולקבלה כפשוטה; קל וחומר לקבוע ממצאים שיפוטיים על יסודה.
5. לא זו אף זו, בהקשר זה גם מתגלית סתירה פנימית חמורה נוספת בגרסתו של מר כסלו, כלהלן: חרף כל התמיהות המפורטות לעיל חזר מר כסלו וטען, שוב ושוב, כי הוא אמנם האמין בכל ליבו למצגים בעל-פה של הנתבע שלפיהם המימון הקנדי כבר הובטח לתובעת. בד בבד ובנוסף טען מר כסלו, כאמור, כי המימון הקנדי היה התנאי החשוב והעיקרי מבין התנאים שהציב מר יונה. ואולם, אם טענותיו אלה של מר כסלו אמנם משקפות דברים כהווייתם, כלל לא ברור מדוע סירבה התובעת לדרישת הנתבע מיום 28.5.02 לתשלום שכר טרחתו בטענה – הבלתי הגיונית בנסיבות אלה – שלפיה תחילה צריכות להתקיים "כל אבני הדרך המפורטות בדרישת מר יונה לביצועה של ההשקעה" (ר' בפסקה 12 דלעיל). שהרי ממה נפשך: אם האמין מר כסלו כי "אבן הדרך" העיקרית – היינו המימון הקנדי בסכום של שלושה מיליון דולר – אמנם התקיימה, כאשר האחרות היו מבחינת התובעת טריוויאליות וקלות-להשגה, מן הדין היה שהתובעת תמלא את חלקה בהסכמים עם הנתבע ותשלם את שכר טרחתו, או למצער תנהל משא ומתן עמו בנושא. לעומת זאת, אם נמנעה התובעת מלשלם לנתבע את שדרש בטענה שהתנאים שהציב יונה טרם התקיימו, פשיטא שמר כסלו לא האמין באותה העת, כלל ועיקר, כי המימון הקנדי אמנם כבר הובטח בפועל לתובעת.
6. בשולי נושא זה לא למותר להוסיף ולציין כי בכל מקרה, אם אמונתו הנטענת של מר כסלו בקיומו של המימון הקנדי היתה שיקול כה מרכזי בכל התנהלותה העסקית של התובעת, הדעת נותנת כי הדבר היה בא לידי ביטוי בטיעונים מטעם התובעת לא רק במסגרת התובענה דנא. ואולם, למרבה התמיהה, בכתב התביעה בתובענה בבית משפט השלום בתל-אביב, שעניינה תביעת השבה של דמי ההצלחה אותם שילמה התובעת לנתבע, אין כל אזכור למצגי הנתבע בדבר הבטחת המימון הקנדי וממילא גם לא לאמונתו הנטענת של מר כסלו במצגים אלה (ר' בנספח נ/25); וזאת חרף גרסתו לפניי באותו עניין ממש (ר' בפסקה 25 דלעיל).

(3) שיעור הנזק שלטענת התובעת נגרם לה עקב הסתמכותה על מצגי הנתבע:

1. ואם לא די בכל אלה, הרי שהתובעת אף לא הוכיחה את הנזק שנגרם לה, לטענתה, עקב ההסתמכות על מצגיו הנטענים של הנתבע. כזכור, טענת התובעת היא כי נזקיה מתבטאים בעיקרם בפער שבין המחיר הגבוה בו רכשה את המקרקעין במישור אדומים לבין המחיר הנמוך בו נאלצה למכרם – בין השאר בשל היותם מקרקעין חסרי ערך בשוק החופשי עקב ייעודם למפעל מאושר בלבד – וכן בשל אבדן מעמדה של התובעת כ"מפעל מאושר" וזניחת חלומה להקמת המפעל (ר' בפסקאות 19-18 דלעיל).
2. נכון אני לקבל את טענת ב"כ התובעת כי אין לשמוע לטענות הנתבע בכל הקשור לניתוח התיאורטי שהנתבע ביקש לערוך לעסקאות השונות שנקשרו בין התובעת לבין חברת יונה; הגם שיש לציין כי הכיתוב בכתב ידו של מר כסלו – על המסמך המודפס עם ה"סכמה העקרונית" של מבנה ההתקשרות בין התובעת לבין חברת יונה – בו צוין כי "צריך נייר סודי שקובע את ההסכמות האמיתיות" (ר' המוצג נ/10), הינו כיתוב המעורר תמיהה רבתי, במיוחד לנוכח התחמקותו של מר כסלו מלהשיב לשאלה מדוע בכלל נדרש "נייר סודי" כנ"ל (ר' בפרוטוקול, עמ' 32 שורה 18 ואילך).
3. מכל מקום – ובלי קשר לאמור לעיל – מקובלת עליי טענת ב"כ הנתבע בסיכומיה, שהיא הטענה החשובה לענייננו, אשר לפיה אין בעצם קיומו של פער בין מחיר קניית המקרקעין לבין מחיר מכירתם כדי להוכיח, כלל ועיקר, נזק כלשהו שניתן ליחסו לנתבע דווקא. יתר על כן, אף אין בעצם קיומו של פער כזה כדי להעביר את נטל ההוכחה לנתבע, כפי שב"כ התובעת ניסה לטעון במסגרת סיכומיו בעל-פה (ר' בפרוטוקול, עמ' 33 שורה 21 ואילך).
4. הגם שלתצהירו של מר כסלו צורפו נספחים רבים עם אסמכתאות, דווקא הסעיפים בתצהירו המתייחסים לטענותיו בעניין נזקי התובעת עקב מכירת המקרקעין (סעיפים 50 ואילך) אינם מפנים לאסמכתא כלשהי; וממילא הם אינם כוללים אלא טענות בעלמא. כך, למשל, טענת מר כסלו כי במועד מכירת המקרקעין לחברת יונה (בהסכם המכר השני) המקרקעין היו חסרי ערך בשוק החופשי לא גובתה ולו בבדל ראייה, לרבות לכך שהמקרקעין יועדו רק להקמת מפעל מאושר.
5. זאת ועוד. מכירת המקרקעין לחברת יונה דווקא נעשתה, לפי גרסת מר כסלו, במסגרת פשרה עם חברת יונה לאחר שזו האחרונה שלחה למר כסלו מכתב התראה בו היא הודיעה לו כי בכוונתה להגיש נגד התובעת תביעת עתק בסכום המתקרב לעשרה מיליון ₪. במכתב זה – מיום 22.11.06 – ייחס ב"כ חברת יונה לתובעת הפרות רבות ושונות של ההסכמים שבין החברות, עד למועד כתיבת המכתב, כאשר היעדר השגת מימון היווה רק אחת מהן. פשיטא אפוא כי לא ניתן לייחס לנתבע אחריות להפרות נטענות אלה – שנמשכו עד לסוף שנת 2006 – כאשר כזכור הנתבע פוטר על ידי התובעת עוד באמצע שנת 2002.
6. מכאן, שאם אמנם נאלצה התובעת – בגין טענותיו של ב"כ חברת יונה, שלגרסת מר כסלו "היו קשות ולא נעימות" (ר' בפסקה 30 דלעיל) – למכור את המקרקעין בחזרה לחברת יונה במחירי הפסד, הרי שאין לה להלין אלא על עצמה; ובוודאי שהיא אינה יכולה לגלגל את הפסדיה אלה, ככל שאמנם היו, לפתחו של הנתבע. עוד יש לציין, בהקשר זה, כי המשא ומתן שניהלה התובעת עם חברת יונה התקיים בחלקו הגדול לאחר פיטורי הנתבע, ובאמצעות משרד עורכי-דין אחר. פשיטא, אפוא, שהנתבע גם אינו אחראי לכל רשלנות – אם היתה כזו – בכריתת הסכם המכר השני, קרוב לחמש שנים לאחר פיטוריו.
7. לבסוף, באשר לנזקי התובעת בשל אבדן מעמדה כ"מפעל מאושר" לא זו בלבד שמר כסלו לא צירף לתצהירו ראייה כלשהי אלא שהוא אף לא ציין הנמקה לדבר. כל שנאמר בתצהירו, בעניין זה, הוא ש"נזק זה מעריכה קרן גאמא לצורכי תביעה זו בסך של 1,000,000 ₪ לכל הפחות" (ר' בסעיף 56 לתצהירו). מי הגורם בתובעת שביצע את ההערכה, על סמך איזו תשתית עובדתית ביצע אותה ומה היו שיקוליו – את כל אלה לא מצא מר כסלו לנכון לפרט, קל וחומר לתמוך בראיות; וממילא מדובר בדברים חסרי ערך.

(4) משמעות הקביעות העובדתיות בתובענה לשכר טרחה לענייננו:

1. כתב התביעה נסמך על ציטוטים שונים מפסק דינו של בית משפט השלום בראשון לציון, בתובענה לשכר טרחה, וברישא לו נטען, כאמור, "כי המסכת העובדתית ממנה יונקת תביעה זו חיותה כבר הוכרעה בפסק דינו של בית משפט השלום בראשון לציון" (ר' בפסקה 17 דלעיל). גם בפתח סיכומי התובעת נטען כי טענותיה "מגובות בפסק דין חלוט של בית המשפט בראשון לציון..." (ר' בסעיף 4 לסיכומי ב"כ התובעת).
2. ואולם, הקביעה הרלוואנטית לתובענה דנא, מתוך פסק דינו של בית משפט השלום בתובענה לשכר טרחה, היא הקביעה כי הנתבע הוליך שולל את התובעת בעניין המימון הקנדי. דא עקא שקביעה זו – להבדיל מקביעות בית משפט השלום בדבר פרשנות הסכמי שכר הטרחה – נהפכה בפסק דינו של בית המשפט המחוזי, בו נפסק מפורשות כי "אין לקבוע כפי שקבע בית משפט קמא כי המערער (הנתבע דכאן – ש.א.) הטעה את המשיבים או הוליך אותם שולל בעניין זה" (ר' בפסקה 20 דלעיל). פשיטא, אפוא, כי לא ניתן לומר שהתובענה דנא יכולה להסתמך על פלוגתא שנפסקה.
3. זאת ועוד. כפי שקבע בית המשפט המחוזי בפסק דינו, אין אפשרות ללמוד מתוכן מכתב EDC מיום 2.2.00 כי הנתבע הוליך את התובעת שולל עובר לחתימת הסכם שכר הטרחה השני, שנחתם זמן ניכר לפני כן, ביום 20.5.99. מכאן, שאם יש לילך בדרכו של בית משפט השלום ולקבוע שמכתב EDC הנ"ל הוא "מכתב הדחייה", פשיטא כי גם אין לייחס לנתבע הולכת שולל של התובעת בקשר לרכישת המקרקעין במישור אדומים בהסכם המכר הראשון, שנחתם כזכור ביום 21.6.99; וממילא לא ניתן לייחס לנתבע אחריות לכל הפסד שנגרם לתובעת לאחר מכן בשל מכירת המקרקעין.

ו. סוף דבר:

1. העולה מכל המקובץ הוא, אם כן, שהתובעת לא השכילה להוכיח לפניי את תובענתה, ועל כן דין התובענה לדחייה.

חרף דחיית התובענה, בהתחשב במכלול נסיבות העניין והתנהלות הצדדים – לרבות האמור בהחלטות בית המשפט מיום 14.6.11 ומיום 24.7.11 – אין צו להוצאות לטובת הנתבע.

הפיקדון שהפקידה התובעת בקופת בית המשפט, בהתאם להחלטה מיום 30.3.12, יוחזר לידיה.

ניתן היום, ‏יום שני י"ח טבת תשע"ג, ‏31 דצמבר 2012, בהיעדר הצדדים.