1. התובעת, גב' אירינה רודרמן, עבדה כאופטיקאית בעסקו של הנתבע, מר ארנסטו הוימן. בתביעתה לפנינו היא תובעת תשלום זכויות שונות, עקב תקופת עבודתה בעסקו של הנתבע וסיומה.

כמו כן מונחת לפנינו תביעתו הנגדית של הנתבע, במסגרתה תובע הוא מהתובעת לפצות אותו על התמוטטות עסקו, שקרס לטענת הנתבע, בשל מעשיה של התובעת. הנתבע טוען כי התובעת התנהגה בחוסר תום לב, ביצעה עבירות של מרמה, גניבה והפרת אמונים ובכך הביאה לקריסת עסקו.

(התובעת / הנתבעת-שכנגד תיקרא להלן – התובעת, והנתבע / התובע-שכנגד יקרא להלן - הנתבע).

1. בחודש 8/2006 רכש הנתבע עסק הידוע בשם "אופטיקה אסטרייכר" בחיפה. התובעת עבדה באופטיקה אסטרייכר כאופטיקאית ומוכרת, עוד בטרם נרכש העסק על ידי הנתבע. כאשר רכש הנתבע את העסק המשיכה התובעת ועובדת נוספת בשם דיאנה לעבוד בעסק. לנתבע לא היה כל ידע בתחום האופטיקה והוא סמך על ניסיונה של התובעת. יום עבודתה האחרון של התובעת היה ביום 17/8/2008. התובעת עבדה לפי שעות ושכרה האחרון של התובעת עמד על סך של 33 ₪ לשעת עבודה.

דיון והכרעה

1. סלע המחלוקת העיקרי בין הצדדים הוא, נסיבות סיום עבודתה של התובעת, ושאלת זכאותה לפיצויי פיטורים וחלף הודעה מוקדמת. כמו כן חלוקים הצדדים בשאלה האם זכאית התובעת לגמול שעות נוספות אם לאו.

עוד יהיה עלינו להכריע בשאלת זכאותו של הנתבע לפיצוי כספי בגין הפרת חובות הנאמנות ותום הלב של התובעת כלפיו.

1. מטעם התובעת הוגש תצהיר עדות ראשית של התובעת עצמה וכן של מר יעקב חיקי ומר משה משיח. מטעם הנתבע הוגש תצהיר עדות ראשית של הנתבע. כולם נחקרו בחקירה נגדית על תצהיריהם בפנינו.

נסיבות סיום העסקתה של התובעת

1. היסוד העיקרי בסעיף 1 לחוק פיצויי פיטורים, התשכ"ג – 1963 (להלן – חוק פיצויי פיטורים) הוא שהעובד "פוטר". נטל השכנוע להוכיח כי פוטר, הינו על העובד, משהוא בבחינת "המוציא מחברו" (ר' דב"ע נו/3-269 ד"ר איסר מזר - הסתדרות מדיצינית הדסה, עבודה ארצי, כרך ל(1) 57). אם בסופו של יום מאוזנות כפות המאזניים - טענתו של העובד תידחה. עוד נקבע לעניין זה, כי "היסוד הן של פיטורים והן של התפטרות הוא שהצד הפועל נתן ביטוי שאינו משתמע לשתי פנים לכוונתו להביא את יחסי העובד ומעביד, הקיימים בין השניים, לידי גמר" (ר' דב"ע שם/3-116 שלום סלמה - מדינת ישראל פד"ע י"ב 375; דב"ע ל/3-1 זמל הרמן - דואיב גילה, פד"ע א 18).
2. התובעת טוענת, כי פוטרה מעבודתה לאלתר וללא מתן הודעה מוקדמת, לאחר ששבה מחופשת מחלה. לגרסת התובעת, ביום 18/8/2008 חלתה ונאלצה לשהות בחופשת מחלה עד ליום 22/8/2008. התובעת הודיעה על כך לנתבע והוא לא האמין לה כי היא חולה, ולכן, על אף ששהתה בחופשת מחלה, התייצבה בחנות והמציאה לידיו אישור מחלה. לאחר מכן התייצבה התובעת בעבודתה ביום 24/8/2008, ברם הנתבע הודיע לה כי לאור התפטרותה עליה לעזוב את החנות לאלתר. לגרסת התובעת, מעולם לא התפטרה מעבודתה אלא שהתה בחופשת מחלה ואף יידעה את הנתבע על כך.
3. מנגד טוען הנתבע, כי התובעת לא הגיעה לעבודתה החל מיום 18/8/2008 ולא הודיעה לו על מחלתה. הנתבע טוען כי התובעת תכננה להקים עסק חדש מטעמה ובמהלך חודש אוגוסט בילתה חלק ניכר מהזמן בהכנות לפתיחת העסק. כאשר התובעת לא הגיעה לעבודתה התקשר הנתבע אל התובעת ונענה על ידי חברָהּ, כי התובעת חולה ולכן לא תגיע לעבודתה. הנתבע מוסיף כי באותו הזמן נודע לו שהתובעת חתמה על חוזה שכירות לפתיחת חנות אופטיקה, במרחק קצר מחנותו. הנתבע פנה למקום החנות ושם ראה את התובעת וחברָהּ מרהטים את החנות. הנתבע התקשר שוב אל התובעת ושוב ענה חברָהּ של התובעת ומסר כי התובעת חולה ולכן לא הופיעה לעבודתה. הנתבע השיב לחברָהּ של התובעת כי הוא יודע שהתובעת עומדת לפתוח חנות והוא ראה אותה בהכנות לפתיחת החנות. באותו היום התקשרה התובעת לנתבע וביקשה להיפגש עמו. בפגישה זו הודיעה התובעת לנתבע כי היא מתפטרת מעבודתה הואיל והיא פותחת חנות אופטיקה. לאחר מכן ביום 24/8/2008 הגיעה התובעת לחנות הנתבע והודיעה לנתבע כי היא מעונינת להמשיך לעבוד בחנותו ובמקביל לעבוד בעסק שהיא פתחה, וכי דיאנה עובדת אצלה בעסק. כאשר אמר לה הנתבע כי אין זה מתקבל על הדעת שתמשיך לעבוד אצלו אחרי שהתפטרה ומנהלת עסק מתחרה, משמדובר בניגוד עניינים, נתנה לו התובעת תעודת מחלה בגין הימים 18/8/2008 עד 22/8/2008. הנתבע דרש ממנה לעזוב את החנות הואיל והתפטרה, והתובעת סירבה והודיעה לו כי לא תעזוב את החנות עד שתקבל מידיו מכתב פיטורים; משסרבה לעזוב נאלץ הנתבע להזמין משטרה ועם בוא המשטרה עזבה התובעת את החנות.
4. לאחר שמיעת העדויות בתיק, סוברים אנו כי התובעת לא עמדה בנטל המוטל עליה, להוכיח את פיטוריה. התובעת לא הציגה לפנינו מכתב פיטורים ועדותה של התובעת באשר לנסיבות סיום עבודתה, לא נתמכה בכל ראיה שהיא, ואין די בעדותה של התובעת בכדי להוכיח טענת פיטורים.

מהראיות אשר לפנינו עולה כי הנתבע אמנם היה בעלים של חנות אופטיקה אך איננו בעל ידע בתחום ונסמך על התובעת בניהול העסק והפעלתו, והתובעת הייתה עובדת מרכזית וחיונית בעסק. בנסיבות אלה אין זה סביר בענייננו שהתובעת פוטרה על ידי הנתבע.

זאת ועוד, התובעת העידה כי פתחה את העסק שלה בתחילת חודש ספטמבר 2008, לפיכך ברי כי התובעת נאלצה להשקיע זמן על מנת להכין את העסק לפתיחתו בתחילת ספטמבר, ועל אף שהתובעת טוענת כי החלה בהכנות לפתיחת עסקה רק ביום 24/8/2008, מועד פיטוריה, אין אנו מקבלים את גרסתה. גרסה זו איננה סבירה ואיננה מתיישבת עם ההיגיון. סבירה בעינינו יותר, גרסת הנתבע, לפיה התובעת הייתה עסוקה בהכנות לפתיחת עסקה הפרטי עוד בטרם הפסיקה את עבודתה אצל הנתבע.

יתרה מכך, מעדותה של התובעת עולה כי ביום 24/8/2008, כאשר הגיעה לחנות הנתבע, נאלצה לחכות לנתבע מחוץ לחנות, כי לא היה לה מפתח (ר' עמ' 7 לפרוטוקול ש' 6-7). התובעת אמנם טענה כי הנתבע לקח ממנה את המפתח כאשר פיטר את העובדת דיאנה, ברם גרסה זו איננה מקובלת עלינו ואיננה מתיישבת עם השכל הישר. סביר יותר בעינינו כי הנתבע לקח מהתובעת את מפתחות החנות כאשר הודיעה לו על התפטרותה, לאחר שגילה את מזימתה לפתוח חנות לאופטיקה בקרבת חנותו, עת ראה אותה מרהטת את חנותה.

יוטעם כי בנסיבות המקרה אנו מעדיפים את גרסת הנתבע, שהותירה עלינו רושם אמין ומהימן; מאידך, עדותה של התובעת, באשר לנסיבות סיום עבודתה, אינה סבירה, אינה אמינה ואינה מהימנה.

משהתובעת לא השכילה להוכיח את טענתה כי פוטרה, תביעתה לפיצויי פיטורים וחלף הודעה מוקדמת - נדחית.

התביעה לגמול שעות נוספות

1. התובעת טוענת כי עבדה שעות נוספות עבורן לא קיבלה גמול שעות נוספות (אלא גמול שעות רגילות).

לגרסת התובעת, שעות עבודתה בימים א, ב, ד ו-ה היו משעה 10:00 – 19:00 (9 שעות ביום) ובימים ג ו–ו' משעה 10:00 – 13:00 (3 שעות ביום). התובעת טוענת כי על כל שעה מעבר לשעה ה-8 היא זכאית לגמול שעות נוספות. עוד טוענת התובעת כי עבדה מעבר לשעות הנקובות, שכן במסגרת עבודתה ביצעה משימות נוספות מחוץ לבית העסק (כגון איסוף עדשות מהמעבדה) אך אלו לא נחשבו לה כשעות עבודה ובגינן לא קיבלה שכר.

הנתבע טוען מנגד, כי התובעת קיבלה תשלום בגין כל שעות עבודתה, והוא אף לא הפחית לה שעות בגין הפסקות אוכל שהתובעת לקחה, לפחות שעה ביום.

1. סעיף 2 לחוק שעות עבודה ומנוחה, התשי"א-1951 קובע כי יום עבודה לא יעלה על 8 שעות, ושבוע העבודה הינו בן 43 שעות, לפי צו ההרחבה בדבר הסכם מסגרת לעניין קיצור שעות העבודה השבועיות (פורסם בי.פ. 4895, התש"ס 21/6/2000, בעמ' 4002). לפי סעיף 20 לחוק שעות עבודה ומנוחה, הפסקות בעבודה אינן נלקחות בחשבון שעות העבודה ומנוכות הן משעות העבודה.

לפי עקרונות אלה סוברים אנו כי התובעת איננה זכאית לגמול שעות נוספות. מגרסתה של התובעת ומדו"חות הנוכחות של התובעת, עולה, כי התובעת עבדה במתכונת עבודה קבועה. בימים א, ב, ד ו-ה עבדה התובעת מהשעה 10:00 – 19:00, מהם יש לנכות שעה הפסקה מדי יום, ובימים ג' ו-ו' עבדה 3 שעות. מכאן שהתובעת לא עבדה למעלה מ- 8 שעות ביום או למעלה מ – 43 שעות שבועיות.

התובעת אמנם טוענת כי עבדה מעבר למכסת השעות הנקובות בדו"חות הנוכחות, אך טענתה זו לא הוכחה ולא הובאה ראשית ראיה לעניין זה ומשכך דין טענתה זו להידחות.

התביעה לתשלום שכר עבודה בגין חודש אוגוסט 2008.

1. אין מחלוקת בין הצדדים כי התובעת עבדה עד ליום 17/8/2008 ולא קיבלה את שכרה. הנתבע טוען כי במהלך תקופה זו עשתה התובעת למען עסקה ולא הקדישה זמנה לעבודתה ומשכך אין היא זכאית לשכר עבודה בגין חודש זה. דא עקא שהנתבע לא הוכיח טענתו זו ומשום כך זכאית התובעת לשכר בגין הימים מ-1/8/2008 עד 17/8/2008 בסך 3,168 ₪.

דמי הבראה ופידיון חופשה

1. הצדדים הסכימו כי התובעת זכאית לדמי הבראה בסך של 2,622 ₪ ולפידיון חופשה בסך של 1,056 ₪.

התביעה הנגדית

1. בכתב התביעה שכנגד טען הנתבע כי התובעת פעלה בחוסר נאמנות ובחוסר תום לב, תוך ביצוע עבירות משמעת וגרמה לו לנזקים קשים ובהם קריסת עסקו והפסד כספי ניכר ולכן עליה לפצותו בסך של 200,000 ₪. עוד טוען הנתבע כי נגרמה לו עגמת נפש רבה כתוצאה מהפעולות שעשתה התובעת, עגמת נפש במידה החורגת מהרגיל ולכן זכאי הוא לפיצוי בגין כך.

במסגרת התביעה שכנגד העלה הנתבע שורה של טענות כלפי התובעת - במהלך תקופת עבודתה בעסקו, עשתה התובעת ככל העולה על רוחה, הגיעה לעבודה מתי שרצתה, ביצעה סידורים אישיים על חשבון שעות עבודתה ואף ביצעה את עבודתה ברשלנות וכראות עיניה.

התובעת עשתה שימוש לרעה במידע שהגיע אליה אגב עבודתה בחנות האופטיקה על מנת לקדם ולבסס את עסקה הפרטי, לקחה מעסקו ציוד, כרטסת לקוחות, יומן טלפונים של העסק וכן רשימת ספקים.

הנתבע טוען כי לא יכול היה להפעיל את עסקו ללא התובעת, ולכן נכנע להתנהלותה הקלוקלת של התובעת ולא פיטרה מעבודתה.

לגרסת הנתבע, בחודש מאי 2008 ביקשה התובעת מהנתבע העלאה בשכרה, בשיעור אשר הנתבע לא היה יכול לעמוד בו, והנתבע סירב לבקשת התובעת. משכך הודיעה התובעת כי היא במשא ומתן עם חנות אופטיקה אחרת ושימצא לו עובד אחר, כי בכוונתה להתפטר. הנתבע פרסם מודעה בעיתון וראיין כמה מועמדים ובחר בעובד והודיע לתובעת על שבוע עבודה בחפיפה עם העובד החדש. לאחר יום של חפיפה עם העובד החדש הודיעה התובעת כי היא חוזרת בה מכוונתה להתפטר ומחליטה להשאר לעבוד אצל הנתבע, אף ללא העלאת שכר. וכך היה.

הנתבע טוען כי מאז חודש יוני 2008 שם לב כי יש ירידה בהכנסות העסק וביקש לבחון צעדי התייעלות. לטענת הנתבע, בעצתה של התובעת פיטר את העובדת הנוספת דיאנה ביום 31/7/2008 והתובעת נשארה כעובדת יחידה בעסק.

זמן מה לאחר מכן למד הנתבע כי התובעת החלה בהכנות לפתיחת עסק משלה ואף התפטרה מעבודתה אצלו לשם כך. ואכן, התובעת פתחה עסק מתחרה לנתבע במרחק קצר ממנו. ואף שכרה את העובדת דיאנה לעבוד עמה.

הנתבע טוען כי התובעת תכננה להתפטר מעבודתה אצלו ולפתוח עסק מתחרה, ובשל כך, גרמה לו לפטר את דיאנה, אותה שכרה לעבודה אצלה, הביאה לירידה במכירות, שכרה חנות ושיפצה אותה, כל זאת בעת שעבדה עבורו, עד שהעניין התגלה לו, ואז התפטרה הנתבעת ומיד לאחר מכן פתחה חנות אופטיקה. בשל התנהלות זו של התובעת נאלץ למכור את עסקו בהפסד ניכר, זמן קצר לאחר עזיבת התובעת.

1. התובעת מכחישה את כל טענות הנתבע. התובעת טוענת כי ביצעה את עבודתה על הצד הטוב ביותר והקדישה את שעות עבודתה לביצוע עבודתה ולא לסידוריה האישיים. עוד טוענת התובעת כי הנתבע הודיע לה ולדיאנה, כי הוא מתעתד לסגור את עסקו בחודש ספטמבר 2008, בשל כך פוטרה דיאנה ועקב הודעת הנתבע החליטה התובעת לפתוח עסק משלה.

דיון והכרעה בתביעה הנגדית

1. לאחר שעיינו בכל חומר הראיות והעדויות שלפנינו, אנו מעדיפים את גרסתו של הנתבע על פני גרסתה של התובעת. בשים לב לגרסתו של הנתבע שוכנענו כי התובעת תכננה את עזיבתה מאחורי גבו של הנתבע והתפטרה מעבודתה כאשר נתגלתה מזימתה על ידי הנתבע, עת ביקר ליד החנות ששכרה וראה אותה מרהטת את החנות וזאת בסמוך ממש למועד בו פתחה את עסקה.

סמיכות הזמנים בין פתיחת עסקה של התובעת, בחודש ספטמבר 2008, והפסקת עבודתה בחודש אוגוסט 2008, מלמדת כי מהלך זה של התובעת החל בעת שעבדה אצל הנתבע והיה מתוכנן מראש. גם גרסתה של התובעת תומכת למעשה בגרסת הנתבע. התובעת טוענת כי הנתבע הודיע על כוונתו לסגור את עסקו, עוד בטרם פוטרה דיאנה, היינו – עוד בחודש יוני 2008, ואז החליטה לפתוח עסק משל עצמה. מכאן שהתובעת החלה בהכנות לפתיחת עסקה החדש עוד בהיותה עובדת של הנתבע ופעלה במרץ לשם כך (בניגוד לטענתה, לפיה החלה בהכנות לפתיחת עסק משלה רק לאחר ש"פוטרה" בחודש אוגוסט).

שוכנענו כי התובעת שכרה חנות ושיפצה אותה עוד בטרם התפטרה מעבודתה בעסק הנתבע, גרמה לפיטוריה של העובדת דיאנה בסוף חודש יולי 2008 ושכרה אותה לעבודה אצלה בחודש אוגוסט 2008, כאשר עסקו של הנתבע המשיך לפעול והנתבע כלל לא דיבר על סגירתו. כך גם שוכנענו כי בחודשים האחרונים לעבודתה אצל הנתבע היתה התובעת מוסרת ללקוחות שהגיעו לעסק הנתבע פתקים שבהם היה רשום מספר הפלאפון שלה, על מנת שיגיעו לעסק האופטיקה שהתעתדה לפתוח. התובעת לקחה ללא רשות את ספר הטלפונים מעסק הנתבע ואף לא השאירה לנתבע העתק ממנו, כך גם עשתה שימוש ברשימת הספקים של הנתבע והתקשרה עם לקוחות הנתבע.

1. כלל יסוד במשפט העבודה הוא כי בין הצדדים לחוזה העבודה מתקיים קשר חוזי החורג מקשר חוזי רגיל ובמסגרתו חבים הצדדים זה לזה בחובות מוגברות של אמון ותום לב (ר' דב"ע נה/3-145 מדינת ישראל, משרד השיכון - יעקב בוכריס, פד"ע לו 1; דב"ע נג/3-17 טוני טועמה - טכנו גומי ליסיצקי בע"מ ואח', פד"ע כה 227). "יחסי עובד ומעביד הם יחסים קרובים ומתמשכים. הם דורשים תום לב ונאמנות מוגברים. תום הלב הוא כזה בו כל צד לא רק דואג לאינטרסים של עצמו, אלא גם נמנע מלפגוע באינטרסים של זולתו..." (ר' ע"ע 1303/00 אלונה ליפשיץ נ' מ"י ואח').ב
2. לטעמנו התנהגותה של התובעת, לא רק שיש בה משום חוסר תום לב והפרת חובת הנאמנות, אלא התנהגות פסולה היא ויש להוקיעה מהשורש. בהתנהגותה של התובעת, יש משום מעילה באמון, שהנתבע נתן בה בתקופת עבודתה עבורו, כאשר לתובעת היה תפקיד מרכזי וחשוב בהפעלת העסק ובהצלחתו. מידת האמון הנדרשת מעובדים כמו התובעת גבוהה יותר מעובדים רגילים. התובעת הייתה החוליה המרכזית והעיקרית בעסק, ולמעשה העסק, התנהלותו והצלחתו היו תלויים בתובעת.

דבריה של כב' השופטת ארד (כתוארה אז) בפרשת גירית יפים ונכוחים אף לענייננו:

"אף אין חולק על כך, שאת הקשרים המיוחדים שרקמו עם קרונה קנו להם המשיבים בזכות היותם עובדי החברה וכישוריהם נחשפו בפני קרונה כתוצאה ממילוי תפקידם עבור מעסיקתם גירית. במצב דברים זה, רשאי המעסיק לצפות לנאמנות גמורה משלוּחו – עובדו ובוודאי שאין העובד רשאי לנצל את מעמדו ותחת קורת הגג שקיבל ממעסיקו, לגזול ספק בלעדי וחוזה בלעדיות ממעסיקו, תוך הקמת עסק מתחרה."

(ר' ע"ע 189/03 גירית בע"מ – מרדכי אביב ואח', פד"ע ל"ט 728; בעמ' 740; 2003).

1. בנסיבות אלה, בהן הפרה התובעת את חובותיה כלפי הנתבע מעסיקה, מעלה באמונו ונהגה בחוסר תום לב, סוברים אנו כי יש מקום לחייבה בתשלום פיצוי בגין הפרות אלה.

הנתבע תבע פיצוי על נזקים בסך 200,000 ₪, ברם לא השכיל להוכיחם. בנוסף תבע הנתבע נזק לא ממוני בסך 50,000 ₪

בנסיבות המקרה ובשל התנהגות התובעת, שהפרה את חובותיה כלפי הנתבע מעסיקה, מעלה באמונו ונהגה בחוסר תום לב, סוברים אנו כי על התובעת לשלם לנתבע פיצוי בגין נזק לא ממוני בסך 15,000 ₪.

סוף - דבר:

1. משאלו הם פני הדברים אנו מקבלים את תביעת התובעת באופן חלקי וקובעים כי התובעת זכאית לסכומים הבאים:
   1. שכר עבודה בגין הימים מ-1/8/2008 עד 17/8/2008 בסך 3,168 ₪.
   2. דמי הבראה בסך 2,622 ₪.
   3. פדיון חופשה בסך 1,056 ₪.
2. התובעת תשלם לנתבע פיצוי בסך של 15,000 ₪. מסכום זה יקוזז סך 6,846 ₪ לו זכאית התובעת מהנתבע. ליתרה בסך 8,154 ₪ יווספו הפרשי הצמדה וריבית כחוק מיום 1/9/2008 ועד ליום התשלום בפועל.

התובעת תשלם לנתבע את הסך של 8,154 ₪ בתוספת הפרשי ההצמדה והריבית בתוך 30 יום מקבלת פסק הדין.

1. בשים לב לעובדה שתביעתה של התובעת נדחתה ברובה - אין מקום לפסיקת הוצאות משפט ושכר טרחת עו"ד.

מנגד תשלם התובעת לנתבע הוצאות משפט ושכר טרחת עו"ד בסך כולל של 3,000 ₪. הסכום ישולם בתוך 30 יום מקבלת פסק הדין, שאם לא כן ישא הסכום הפרשי הצמדה וריבית כחוק החל מיום מתן פסק הדין עד ליום התשלום המלא בפועל.

1. לצדדים זכות ערעור לבית הדין הארצי לעבודה בירושלים תוך 30 יום מקבלת פסק דין זה.

ניתן היום, ט"ז בשבט תשע"ג (27 בינואר 2013), בהעדר הצדדים ויישלח אליהם.