התובע, מר חן בן -גל (להלן: "התובע") נפגע ברגלו ביום 19.9.04. בזמן התאונה היה התובע סטודנט להנדסת תעשייה וניהול בטכניון . היום יש לו עסק עצמאי הקשור לתחום ההייטק.

על פי הנטען בכתב התביעה, הפגיעה ארעה כאשר התובע ירד ממדרכה לכביש בפרדס חנה ברח' הבנים, רגלו נקלעה למהמורה גדולה בכביש הצמודה למדרכה, הוא סובב את קרסולו השמאלי ונפגע. התובע פונה באמבולנס ממקום הפגיעה לבית החולים הלל יפה.

התביעה היא כנגד המועצה המקומית פרדס – חנה כרכור( להלן "הנתבעת"). התובע מייחס לה רשלנות באי תיקון המהמורה אשר גרמה באופן ישיר לפגיעתו.

העוולות המיוחסות לנתבעת הן עוולות הרשלנות, על פי סעיפים 35 ו – 36 לפקודת הנזיקין, וכן הפרת עוולת חובה חקוקה, דהיינו סעיפים 235,249,250 לפקודת העיריות, וכן הפרת חובה חקוקה על פי חוק התיכנון והבנייה והתקנות, וחוק הבטיחות במקומות ציבוריים והתקנות על פיו. התובע לא פרט על אילו מסעיפים של החוקים הנ"ל ו/או התקנות עברה הנתבעת.

התובע טען בכתב התביעה כי יש להחיל את סעיף 41 לפקודת הנזיקין וכי "לחילופין ובמצטבר יש יש להחיל את סעיף 38 לפקודת הנזיקין".

הנזק אשר נגרם לתובע הוא נזק גוף אשר גרם לו לנכות צמיתה, פוגע במהלך חייו, בתפקודו ובעתידו המקצועי. התובע הוא סטודנט להנדסת תעשייה וניהול, ומכוח תפקידו הוא נדרש לעמידה ממושכת ותנועה. פגיעתו ונכותו גרמו ויגרמו לו כאבים והגבלה בתפקודו.

הגבלות אלו פגעו ותפגענה בכושר השתכרותו בעתיד.

הנתבעות הכחישו מכל וכל את גירסתו של התובע. מדובר בתאונה בלתי נמנעת, אשר רק התובע שלא היה ער לנעשה סביבו אחראי לה. התובע עצמו אמר כי לא ניתן היה לראות את הבור, ואין הנתבעת יכולה לתקן כל פגם בלתי נראה לעין.

יתר על כן, טוענות הנתבעות, כי לתובע לא נגרם כל סדק או קרע והוא מפריז בתלונותיו ועל כן אין מקום לקבל את תביעתו.

כל אחד מן הצדדים הגיש חוות דעת התומכת בגירסתו. התובע את חוות דעתו של ד"ר קרת, אשר קבע כי לתובע נשארה נכות בשיעור של 10% על פי סעיף 35 (1) ב' לתקנות המל"ל בגין ההגבלה הקלה אשר נותרה בתנועות הקרסול, ההשפעה הקלה על התפקוד הכללי, ובגין הממצאים המעידים כי נגרם נזק לגידים הפרונאים. מכיוון שהתובע לא סבל קודם לכן מחבלות בקרסול הרי יש לקבוע כי כל הנכות נובעת מן התאונה, והיא מסבירה את הממצאים שנותרו.

המומחה מטעם הנתבעת ד"ר יון – קבע כי לתובע לא נשארה נכות כלשהי. מדובר לדעתו "סך הכל נקיעה של קרסול שמאל, פגיעה בנאלית שכמוה נראות מידי יום כעשרות מקרים. בדרך כלל פגיעה זו אינה מותירה כל בעיה פרט לכאב והגבלה בתנועה נמשכים כשישה שבועות ותמיד חולפים ללא הותר כל מגבלה. המקרה הזה זהה לחלוטין עם כל אותם מקרי נקע בקרסול ולא מותיר, בד"כ וגם במקרה זה כל נכות שהיא".

המומחה מטעם בית המשפט ד"ר מלמד, קבע כי לתובע נותרה נכות בשיעור 5% על פי סעיף 35 (1) ב' לתקנות, וזאת בגלל הדלקת בגידים הפרונאים .לדעתו קיים חשד משמעותי כי היא קשורה לתאונה, או הוחשה בגללה. דלקת זו גורמת למגבלה בפעולה פיזית ממושכת ועל כן נקבעה נכות זו.

פרשת התביעה:

התובע:

עדותו של התובע (תצהיר ת/1) היא כי, ביום 19.09.04 סמוך לשעה 11:45 יצא עם אביו מפגישה אצל עו"ד בפרדס חנה "עת פסעתי בירידה מהמדרכה לכביש בדרכי לדלת השמאלית הקדמית של רכבי, נקלעה רגלי למהמורה גדולה שהייתה פעורה בכביש בצמוד למדרכה (להלן: "הבור"), כתוצאה מכך הסתובב קרסול הרגל על צדו במרווח פרק רגלי השמאלית וחשתי כאב..."

התובע הסביר בתצהירו מדוע לא הבחין בבור: הוא היה צמוד למדרכה, הוא לא נראה ממבט חזיתי, יתר על כן חנו משני צידיו מכוניות אשר אחת מהן אף הסתירה את חלקו, הצללותיהן טשטשו את קיומו. בנוסף, באופן טבעי כאשר יורדים לכביש בחציית מעבר, המבט מופנה לחזית.

שאר תצהירו של התובע מתייחס למצבו הרפואי והגופני ,הטיפולים הרבים אשר עבר, וכן חוות דעתו של ד"ר קרת המומחה מטעמו מיום 04.01.06 ולחוות דעת מומחה בית המשפט מיום 16.05.10. התובע הצהיר כי הוא מושבת כמעט לחלוטין מכל עיסוק בספורט -ענפי הכדור והכושר הגופני.

התובע הצהיר כי בגלל התאונה נפגע כושר השתכרותו.

בחקירה הנגדית הסביר התובע כי כיום הוא נזקק לנסיעות ארוכות במסגרת עבודתו ופעילות זו גורמת לו לכאבים.

החקירה הנגדית התמקדה בנסיבות התאונה עצמה, ובאופיה של הפגיעה והשלכותיה על חייו של התובע ועל כושר השתכרותו. התברר כי התובע עבר תאונת דרכים בזמן שירותו הצבאי ונותרה לו צלקת באורך 30 ס"מ בידו השמאלית. התובע הכחיש כי חוקר מטעם חברת הביטוח ביקר אצלו. יש לציין כבר עתה כי הנתבעות לא הזמינו אף חוקר להעיד מטעמן.

לעניין השאלה מדוע לא ראה את הבור השיב התובע כדלקמן:

"לשאלתך, אני לא יודע, אני הגעתי הכוונה שלי הייתה לדלת הנהג, אני מניח שהסתכלתי לראות גם משיחתי עם אבי, שאין רכב, שזה יותר מטריד אותי אם קיים בור או לא. בכל שנותיי אני לא נוהג ליפול לבורות ואני לא מצפה שיהיו בורות. לא ראיתי את הבור ורואים זאת גם בתמונות. הבור למיטב הבנתי ולפי השחיקה, הבור השתלב עם הכביש. אני לצורך העניין לא ראיתי את הבור, הסתכלתי לאן אני הולך. הסתכלתי קדימה כמו כל פעם שאני נכנס לרכבו שאין תנועה, ירדתי מהמדרכה ופתאום הפרצוף שלי היה על הכביש, זה מה שאני זוכר" (פרוטוקול מיום 6.11.11 עמ' 17 שורות 25-32).

התובע נדרש להשיב לשאלה כיצד במסמכים הרפואיים השונים, דהיינו דו"ח חדר מיון של בית החולים "הלל יפה" נ/2, טופס התביעה לביטוח לאומי נ/3, במסמכי קופ"ח נ/4, נ/ 5, כתוב כי הוא נפל ברחוב ואין אף מילה על בור, וזה השיב כי אין לו ידיעה מדוע אותו רופא כתב מה שכתב, וכי הוא כמעט בטוח שציין כי נפל בבור בכביש.

התובע לא יכול היה להסביר מדוע במסמך של הביטוח הלאומי נ/3 שהוא עצמו כתב ולא רופא, לא מוזכרת לא ירידה לכביש ולא בור. כאשר מבקש לתאר את התאונה כתב "נפלתי במדרכה בלכתי ברחוב" כך גם לגבי תעודה רפואית ראשונה בעבודה – נ/6.

כאשר נשאל לעניין התושייה של אביו שמיד דאג לצלם, השיב התובע כדלקמן:

"בנוגע לתושייה של אבי, הדבר הזה פשוט ממש הכעיס אותי באותו רגע, הזלזול הזה, זה בור שאני אישית אף פעם לא ראיתי דבר כזה ביישוב עירוני וזה סיבה שאבי נשאר לצלם. אני ידעתי שעם הדבר הזה אני אלך ואעשה משהו, זו התנהגות רשלנית." (שם בעמ' 20 שורות 1 – 5).

יחד עם זאת לא מצא התובע לנכון להתקשר לעירייה להודיע על המפגע לא באותו יום ולא לאחר מכן ,אך הכחיש כי המציא את הגרסה לעניין הבור, הוא מודע לעדות שקר, והוא לא ישקר ובוודאי לא בשביל דבר כזה.

התובע נחקר ארוכות לעניין השתכרותו במשך השנים מאז התאונה ועד מועד מתן העדות. התברר כי לאחר סיום לימודיו עבד התובע במספר מקומות עבודה, ואף הקים חברה ביחד עם שותפים. חברה שפעילותה הסתיימה. לשאלה כיצד מפריעה לו הפגיעה בכושר ההשתכרות השיב כך:

"התפקיד הוא לא משרדי. כשהייתי במטריקס זה היה יותר משרדי, הפעילות היום ואתם מוזמנים לבדוק זאת, הוא תפקיד שאני בפועל משמש כמיישם. אני בשנה האחרונה עושה פרויקט בערד ונוסע מאות קילומטרים לפחות פעם פעמיים בשבוע. אני נמצא שם מחסנאי, כל מה שצריך. התפקיד שלי הוא לבוא לראות איך המקום עובד ולהציע פתרונות. 50% מהתפקיד הוא לא משרדי. הפעילות היום ולאורך כל הזמן, היא מאוד תובענית וגם כאבים מדי פעם ברגל, לפעמים יוצא לי אחרי נסיעה, דווקא עובדה שרגל שמאל יושבת שעתיים בנסיעה ללא תנועה, לדעתי גורם לכאבים. זה לא משהו שמפריע לי כל הזמן, לא בכל רגע נתון אבל כן יש תקופות פעם ב.. יש לי כאבים, מפריע לי". (שם עמ' 29 שורות 25-30 ועמ' 30 שורות 1-2).

התובע הסביר כי מסלול חייו לאחר התאונה המחייב אותו בנסיעות ומאמץ פיזי הוא כורח המציאות, אם כי היום הוא מנסה להחליף מקצוע בגלל הנסיעות. מכל מקום אמר כי לא יתן לרגל לשנות את כל העתיד המקצועי שלו.

אביו של התובע, מר יעקב בן-גל:

אביו של התובע הצהיר (ת/2) כי באותו יום יצא עם בנו למשרד עו"ד בפרדס-חנה. שעה שהבן ירד מהמדרכה לכביש, בדרכו לדלת השמאלית של המכונית, בה התובע נהג, נקלעה רגלו למהמורה גדולה. מר יעקב בן-גל הצהיר כי היה מאחוריי בנו כל הזמן וראה את האירוע. הוא ראה שקרסול רגלו של בנו הסתובב על צידו, הוא לא הצליח לדרוך על רגלו. יש לציין כי סעיפים 6-7 לתצהירו של מר יעקב בן-גל זהים כמעט לחלוטין לאותם סעיפים בתצהירו של התובע. עוד יש לציין כי התובע ואביו לא התייחסו בתצהיריהם לנושא התמונות, והוא עלה לראשונה בבית המשפט.

מר יעקב בן-גל הסביר כי הזמינו אמבולנס ולא לקח את התובע לבית החולים ברכב, כי הוא לא יכול היה לזוז וסבר כי עדיף לא לקחת סיכון ושאמבולנס ייקח אותו. האב נעזר בצלם כי לא הייתה לו מצלמה. הוא חזר על כך שלא ניתן היה לראות את הבור מהמדרכה כי האוטו הסתיר אותו. "הילד ירד ונפל".

למר יעקב היה הסבר מדוע אין בתצהירים התייחסות לצילומים, והוא, כי הוא לא סיפר לעורך דינו על קיומם אלא רק לאחר שהוגשו כבר התצהירים. מר בן גל הסביר כי התמונות צולמו בגלל האזרחות הטובה על מנת להעביר למועצה המקומית, אך בנושא זה בנו היה אמור לטפל ולא הוא.

הוצגו תמונות לבית המשפט של מקום התאונה אשר צולמו ע"י צלם שהוזמן ע"י האב למקום. התמונות לא גולו לנתבעות מבעוד מועד והן התנגדו להגשתם ובצדק.

פרשת ההגנה:

מטעם הנתבעת העידו שני עדים, הגב' כחלון ומר יעקבוב, שניהם עובדי המועצה המקומית.

גב' פנינה כחלון – תצהיר- נ/12:

הגב' כחלון ממונה על פניות הציבור והצהירה כי היא מכירה את פרטי התביעה. עפ"י תצהירה, היא נתבקשה לבדוק האם הייתה תלונה כלשהי על מפגע במקום התאונה במשך תקופה של 3 חודשים, אך היא לא מצאה כל תלונה על מפגע במקום זה. היא עצמה יצאה לבדוק את המקום ולא הבחינה בכל בור. בחקירה בבית המשפט התברר כי הביקור אותו ערכה הגב' כחלון התרחש בשנת 2006, ויותר מאוחר התברר מעדותו של מר יעקובוב כי קודם לכן בשנת 2005 (אחרי התאונה ולפני הביקור) נערך תיקון בכבישי המועצה המקומית וכן תוקן גם רחוב הבנים, הרחוב בו נפל התובע.

מר יהגו יעקובוב- תצהיר נ/13:

מר יעקובוב הוא אחראי כבישים ודרכים במחלקה הטכנית של הנתבעת.

בתצהירו נ/13 הוא מפרט את מדיניות המחלקה ואחריותה לעניין תקינות ובטיחות הדרכים בשטח המועצה. המועצה בודקת באופן שוטף את הדרכים ומבצעת בדיקות במקומות ספציפיים, במידה ומתקבלת תלונה במוקד 106. כאשר מתגלה מפגע או בור הוא מתוקן מיידית על ידי העירייה, עד התיקון, אם אפשר לגדר אותו הוא מגודר ואם לא, שמים לידו קונוס זוהר.

מר יעקובוב הצהיר כי בתקופה נשוא כתב התביעה, לא היה ידוע לו על שום בור וגם לא דווח ל 106 על כל מפגע בתקופה זו. עוד הצהיר מר יעקובוב כי הוא ראה את התמונות, ולא איתר כל מפגע כזה ברחוב בו טען התובע שארעה התאונה או בכל מקום אחר במושבה.

בחקירה הנגדית התברר כי מר יעקבוב הוא אחראי על המחלקה הטכנית משנת 2003, הוא עובר במקום כל יום בשעה 18:30, הוא בודק אם יש בור או לא, אם יש הוא סוגר אותם ובשנת 2005 הוא סגר בורות באותו רחוב, ולכן בשנת 2006 כבר אי אפשר היה לראות אם ישנם בורות.

מומחה בית המשפט – ד"ר אייל מלמד:

כאמור לעיל ד"ר מלמד הגיש חוות דעת מומחה. ד"ר מלמד ענה לשאלות הבהרה שנשלחו אליו על ידי הנתבעת וכן הוזמן לחקירה לבית המשפט, ואכן נחקר ארוכות.

תקציר חוות דעתו של ד"ר מלמד הוא, כי התובע סבל מנקיעת הקרסול, רגישות והגבלה בתנועות. רגלו קובעה בגבס למשך חודש ימים ואחר כך טופל בפיזיותרפיה. בזמן הבדיקה ביום 19.10.09 נתגלו רגישות ונפיחות בצד החיצוני של קרסול שמאל וכן הגבלה קלה בתנועות הקרסול. ד"ר מלמד מצא כי אצל התובע קיים "מנח רגליים הנקרא "pes-cavo-varus עם "צמיחה פלנטרית של קרן ראשונה". עוד נמצא בבדיקה כי הרגישות בקרסול שמאל היא מעל הגידים הפרוניאליים וכי יש חשש לתת-פריקה של גידים אלו במאמץ. בחוות דעתו מציין ד"ר מלמד כי החשש לתת-הפריקה לא אומת ב US אך ידוע כי קשה להבחין בפריקה כזו בבדיקה.

ד"ר מלמד חווה דעתו, כי יש דלקת בגידים שהייתה יכולה להתעורר או להתלקח במועד התאונה, אך סיבה נוספת לדלקת זו יכולה להיות אותו מונח כף רגל הקיים אצל התובע, שיכול גם הוא לתרום להפרעה זו וגם לגרום לקושי בהחלמה ממנה, לחוסר יציבות ולחוסר יציבות בקרסול ונקיעות חוזרות.

ד"ר מלמד כתב כי היה שמח לו הייתה בדיקת MRI, אך מכיוון שנערכו שתי בדיקות US אשר הלמו אחת את השנייה, התובע נבדק אצל מומחה ב US של גידים, סבר כי לא יהיה זה נכון להוסיף עלות נכבדה בבדיקת MRI, כאשר הסיכוי שהתמונה תשתנה אינו רב. יתר על כן הוא מציין שבדיקת US יש לה יתרון על בדיקת MRI.

ד"ר מלמד מציין בחוות דעתו את תחושותיו של התובע, שהן חוסר יציבות, כאב ומגבלה בהליכה ובפעילות ממושכים, אך הוא לא מצא לכך תיעוד אובייקטיבי אם כי באנמנזה ובבדיקה התעורר החשד.

ד"ר מלמד מצא לנכון לציין, כי הוא מייחס את הדלקת לתאונה, לפחות בחלקה, למרות שקיימת אפשרות קלושה יותר שדלקת כזו הייתה קיימת גם במידה מסוימת קודם לתאונה. כאמור, ד"ר מלמד מצא לנכון לקבוע כי לתובע נותרה נכות בשיעור 5%, על פי סעיף 35 (1) (ב) לתקנות המוסד בביטוח לאומי.

ד"ר מלמד, בתשובות לשאלות ההבהרה, עמד על דעתו כי הבדיקה איננה נחשבת לתקינה, ברגע שקיימים סימנים דלקתיים בגידים. ד"ר מלמד נחקר ארוכות וממושכות על ידי ב"כ הנתבעת, אך לא חזר בו מדעתו.

בנוסף קבע כי סעיף 48 (3) א' לתקנות המוסד לביטוח לאומי, הדן במפורש בנושא הקרסול, לעומת סעיף 35 (1) ב' שהוא נושא כללי, איננו מתאים לקבוצה של הפגיעות אליה שייכת פגיעת התובע.

התברר במהלך החקירה, כי ד"ר מלמד לא פנה אל הנתבעים לבקש את הצילומים מיום התאונה, אלא בחר לפנות אל התובע אך הוא סבור כי עניין זה איננו עקרוני ובוודאי לא לקביעת מוגבלות.

לעניין המנח המסוים של התובע, הכוונה היא לקשת גבוהה. בנוסף לתובע יש עקב הפונה קצת ימינה – מצב המאפשר לנקוע ביתר קלות את הקרסול, ואז גם על הגידים יש עומס מוגבר, לכן מצב זה יכול לגרום לדלקת בגידים בלי קשר לתאונה, וכפי שכתב בחוות דעתו – לקושי מוגבר בהחלמה.

ד"ר מלמד הסביר את שיקוליו בקביעת שיעור הנכות, למרות המצב המולד של התובע וכן כי הוא מייחס מצב זה רק לתאונה, וזאת כי בתיקו הרפואי של התובע בקופ"ח מעולם לא רשמו כי היו לו נקיעות קודמות או תלונות הקשורות לדלקת בגידים הפרונאים.

בין ד"ר מלמד ובין ב"כ הנתבעות, היה ויכוח על קביעת 5% נכות כאשר מדובר בהגבלה קלה מאוד ומדובר במצב מולד. תשובתו הייתה כזאת:

"יש קושי אצלי, הצבעתי ואחזור: על פניו כמו שמתואר, הנכות שלו היא בין 5%-10% אחוז, חלק מזה צריך לשייך לתאונה וחלק, אולי בכלל היה מצב קודם, ואולי חלק (היה צריך להיות כתוב לפי אך כתוב לפני) לפי גולגולת דקה. לכן אני מניח את הדברים בפתחו של בית המשפט. בשורה התחתונה אני קבעתי 5% לחובת התאונה. הנכות המקובלת המתארת את מצבו, בין 5%-10%, ללא קשר לסעיפים" (שם ,בעמ' 6 שורות 21 – 29).

ד"ר מלמד נשאל לדעתו לעניין טיפולי הפיזיוטרפיה שהתובע עבר ולא יותר, ואף נשאל מה היה קורה אם היה משלים את הטיפול ועל כך ענה:

"אני חושב שמה שאנו רואים מהסיפור, זה אדם שהראש שלו לא נתון להתעסקות רפואית עם הקרסול, אלא לחיות את החיים, לעבוד ולעשות מה שהוא יכול וזה מתקשר למה ששאלת בנוגע אם היו לו נקיעות קודמות, הוא לא רץ לרופא" (שם עמ' 7 שורות 1-3).

לעניין השפעת הכאבים על תפקודו של התובע, שהוא מהנדס תעשיה וניהול ועובד בחברת הייטק, השיב ד"ר מלמד כי התובע מוגבל בפעילות פנאי. הוא יכול לעשות דברים, אך תהיינה לו התנפחויות. הוא מאמין שקשה לו לנהוג, והבעייה יכול להחריף עם הזמן. כל פעילות מרובה הליכה, ריצה יכולה להפריע לו, אך הוא אינו מוגבל מלעבוד עבודה שאיננה עבודה פיזית.

ד"ר מלמד נשאל למשמעות העובדה שהתובע היה בגבס חודש ימים ועל כך השיב:

"העובדה שהתובע היה בגבס חודש ימים, מעיד על כך שהייתה נפיחות. לפי הבדיקות רואים היה קרע חלקי, אך אין זה משמעותי מבחינת הזמן. הגבס מראה שהרופאים חשבו שיש משהו משמעותי גבס שמים בגלל הכאב, והצורך לתת לרצועה להחלים כראוי" (שם עמ' 8 שורות 26-23).

ד"ר מלמד ציין שהוא התרשם שהתובע הוא אמין, ובהחלט ייתכן כי למרות שבבדיקה לא מצא צליעה הרי שיכולים להיות ימים לאחר מאמץ, שכן תתפתח צליעה. ובוודאי שהוא אינו אדם מסוג האנשים שעושים הצגות בחדר והמקום שבו הוא תיאר את הרגישות התאים למה שהוא מצא בבדיקה, ולבדיקות הUS.

ד"ר מלמד המליץ כי התובע יטפל בבעיה שלו ואף ידאג לכך כי ישנה את מנעלו, דהיינו ישתמש במדרסים. המדרסים – יש להחליפם פעם בשנתיים ומחירים נע בין 1,200-1,400 ₪. ד"ר מלמד ציין כי הצורך במדרסים קשור למנח ולא רק כתוצאה מהתאונה. עוד ציין ד"ר מלמד כי המדרסים הטובים אינם נכללים בסל הבריאות, אם כי ישנה השתתפות של הביטוחים המשלימים.

ניתן להשתמש גם ברפידות הזולות בהרבה.

סיכומי התובע:

יש לקבל את גרסת התובע אשר נתמכה בעדותו של אביו ובתמונות אשר צולמו ביום האירוע.

עדויותיהם של התובע ואביו לא נסתרו והם נמצאו דוברי אמת. דהיינו התובע נפגע כאשר ירד מן המדרכה לכביש, ורגלו הסתובבה במהמורה גדולה בכביש בסמוך למדרכה.

התובע לא יכול היה לראות את המהמורה היות וצללית אחת המכוניות טשטשה אותה, והוא לא יכול היה להבחין בה. מה עוד שהסתכל קדימה.

תיאור המקום בו נפל התובע אושר גם על ידי עדי הנתבעת.

ב"כ התובע סבור כי אין ליחס חשיבות לעובדה שבמסמכים הרפואיים לא נזכרת העובדה כי מעד

בבור, אלא רק כי נפל ברחוב, ובוודאי אין בכך להטות את מאזן ההסתברויות לטובת הנתבעת.

אדרבא, לו רצה התובע ליצור מצג שווא, היה עומד על כך שהרופאים ירשמו את דבר מעידתו בבור.

יתר על כן אילו היתה זו בדיה, לא היה בנמצא צילום מקום רכבו של האב ביחס לבור.

לתובע אין שליטה על מה שכותבים הרופאים, ויש לקבל את עדותו כי קרוב לוודאי שציין זאת בפני הרופאים.

ב"כ התובע מפנה לדבריו של ד"ר מלמד אשר התרשם כי התובע אדם אמין.

על פי עדויות אנשי הנתבעת, היו אכן בורות בכביש הנדון והעיריה פעלה לתיקונם במהלך השנים 2005-2006 אין למעשה כל ערך לעדויות, לגבי המצב לאחר תיקון הכביש. כך יוצא שעדויותיהם של התובע ואביו, לעניין הבור בכביש – לא נסתרו.

ב"כ התובע מפרט את המסגרת הנורמטיבית הן בחוק והן בפסיקה, המקימה את חבות המועצה המקומית וברור כי חובתה לתקן כל בור הנמצא בכביש, ומשלא עשתה כן, הרי היא הפרה את חובתה, הן חובת החקוקה והן על פי פקודת הנזיקין והיא חייבת בפיצויו של התובע.

בא-כוחו המלומד של התובע מבקש לקבל את חוות דעתו של ד"ר קרת המומחה מטעמו, ולהעדיפה על חוות דעת המומחה מטעם בית המשפט ולקבוע כי לתובע נשארו 10% נכות כתוצאה מהתאונה, זאת נוכח המגבלות הצפויות לו בעתיד, כפי שאף קבע ד"ר מלמד.

חישוב הנזק על ידי ב"כ התובע, יצא מתוך הנחה של קביעת 10% נכות. לדעתו יש לקבוע כי הנתבעת חייבת בפיצויו של התובע בסך 588,790 ₪, על פי הפירוט כדלקמן:

א. נזק מיוחד: בראש נזק זה כולל ב"כ התובע את ההוצאות הרפואיות בגין טיפולים, נסיעות, תרופות, על דרך האומדנה , התשלום בגין חוות דעת ד"ר קרת וחלקית ד"ר מלמד על פי הקבלות והפסד השתכרות בעבר, על פי נכות תפקודית של 7.5% והשכר הממוצע במשק – 51,832 ₪.

ב. נזק כללי: בגין כאב וסבל – 35,000 ₪.

ד. נזקים לעתיד – חישוב אבדן הכנסה, הפסד פנסיה, הוצאות בגין טיפולים, תרופות, עזרת צד ג' בעתיד ובמישור רפואי בסה"כ 490,453 ₪.

את חישוב ההפסד לעתיד, מבסס ב"כ התובע על הכנסתו הגבוהה בחברת מטריקס, לפי 7.5% לתקופה של 36 שנים ובסה"כ 356,370 ₪.

לגבי הפסד פנסיה לתקופה של 12 שנים, לפי 70% מהשכר הגבוה, מקדם היוון כפול ומגיע ל – 83,283 ₪.

סיכומי הנתבעות:

ב"כ הנתבעות בחרה לפתוח את סיכומיה בציטוט דברי בית המשפט, אשר אמנם אינם מופיעים בפרוטוקול אך לטענתה נרשמו על ידה במהלך הישיבה.

ב"כ הנתבעות סבור כי מדובר באדם מתוחכם ומניפולטיבי הפועל מתוך אינטרס צר ואישי, ועל כן מלמדת העובדה כי הצילומים הוצגו רק במהלך הישיבה במטרה להפתיע את הנתבעות ולמנוע מהן בדיקה, וכן כי תוך כדי היות נאנק מכאבים מצא זמן להנחות את אביו לחפש צלם.

יש לדחות את טענת התובע כי מדובר במהמורה רצינית, גם לאור אי הבאת עדות מומחה, וגם לאור עדות מר יעקובוב כי לא מדובר בבור רציני.

ברי כי לו הייתה הנתבעת מקבלת הודעה על הבור, היתה דואגת לתיקון מיד, שכן כך העידו אנשי התובעת, כי כך היא נוהגת.

התובע למרות הכרזותיו לא טרח ליידע את הנתבעת על המפגע, אלא רק כעבור שנתיים, ובכך גרם לנתבעת נזק ראייתי.

ב"כ הנתבעות טוענת כי לא ניתן לקבל את גרסת התובע כי נפל בגלל הבור, וזאת לאור העובדה כי בכל הרישומים הן הרפואיים, והן זה שהתובע עצמו כתב, לא נכתב בשום מקום כי נפל בבור, אלא "נפל ברחוב".

התובע עצמו כתב: "כשירדתי מהמדרכה בלכתי ברחוב עיקמת את הקרסול ונפלתי".

לתובע לא היה כל הסבר מדוע עובדה כה חשובה נשמטה מכל המסמכים הרפואיים והמסמך שהוא עצמו כתב, והמסקנה היא כי יש סתירה בין גרסתו היום לתיעוד הרפואי הסמוך לתאונה.

העד היחיד אשר תמך בגרסת התובע הוא אביו אשר הוא בעל עניין. התובע נמנע מלהזמין מי מהאנשים שהיו במקום ועדים לתאונה לדבריו, הימנעותו זו פועלת לחובתו.

על כך המסקנה היא, לדעת ב"כ הנתבעת כי התובע לא הרים הנטל המוטל עליו להוכיח את עצם קרות התאונה ונסיבותיה ויש לדחות את התביעה.

בנושא האחריות; אכן הרשות חייבת לתקן מפגעים אך לשם כך עליה לנקוט באמצעים סבירים, ואין היא חייבת באחריות בגלל תיקונים של מה בכך.

המועצה מודרכת כל בוקר וככל שמאותר מפגע הוא מתוקן מידית.

בנסיבות העניין כאן לא קיימת חובת זהירות קונקרטית מעבר לאמצעים הסבירים בהם נוקטת הרשות, ואין לדרוש ממנה שבכל רגע ורגע תפקח ותטפל בכל ס"מ הנמצא ברשותה. הנתבעות מפנות לדבריו של כב' שופט זיילר (בע"א (י-ם) 4344/97 ג'ני כהן נ' עירית רמת גן 1998 (פורסם בנבו).

הנתבעת סבורה כי גם מחמת מדיניות שיפוטית נכונה אין לאפשר הרחבת אחריות לליקויים מזעריים שאלמלא כן בתי המשפט יוצפו בתביעות. תמיד ניתן למצוא פגם ולטעון כי הוא הגורם לנפילה, וברוב המקרים אין אפשרות לסתור, כמו כאן בגלל השיהוי הניכר בפניה למועצה. קבלת התביעות מסוג זה בסופו של דבר תגלגל את הנטל הכספי על הציבור.

שני שיקולים אלו של מניעת הצפת בתי המשפט, ומניעת מעמסה כספית על הרשויות, הם "המכריעים לטובת אי הטלת אחריות על הרשות המקומית במקרה של מפגע של מה בכך או מפגע שאיננו בלתי סביר".

כאן מדובר בשקע מזערי אשר לא ניתן היה לגילוי ולא נתגלה בפועל ע"י המועצה כרשות מקומית סבירה, ללא הגשת תלונה בגינו.

אשם תורם:

היה ותיקבע אחריות יש ליחס לתובע אשם תורם בשיעור משמעותי.

התובע עצמו העיד כי לא התבונן ולא הסתכל היכן מניח את רגלו, ואין לכך כל הצדקה.

אין לקבל את הטענה כי היה צל של המכונית על הבור שכן בשעה כזו אין כמעט צל.

הנזק:

הנתבעת סבורה כי דרישותיו הכספיות של התובע מופרזות במידה ניכרת.

ניתוח דבריו של ד"ר מלמד מעלה כי לכל היותר אם יש לתובע נכות הקשורה לתאונה היא לא יותר מאשר 3.75% וזאת בהתחשב בתקנה הספציפית הרלוונטית של תקנות המל"ל 48 (3) ובכך שלתובע יש הגבלה קלה מאד.

הנתבעת אף חולקת על חוות דעתו ותשובותיו של ד"ר מלמד, ולדעתה, המסקנה היתה צריכה להיות כי אין כל קשר סיבתי בין התאונה למצבו של התובע.

בסופו של דבר לא נגרם לו כל נזק משמעותי, אף לא קרע ברצועה.

לתובע נגרם הפסד שכר בעבר של 1,429 ₪ שכן רק בגין היעדרותו בחודש אוקטובר מעבודתו במתנ"ס לא קיבל שכר. אותה תקופה היה סטודנט, וממילא לא עבד בעבודות רצופות.

עיון מדוקדק בנתונים אודות השתכרותו של התובע לאחר מכן, מגלה כי שכרו רק עלה במשך השנים ועל כן לא נגרם לו כל הפסד שכר בגלל התאונה לא בעבר ולא בעתיד.

לחילופין לפסוק סכום גלובלי המשקף את העובדה כי שכרו הולך ומשתפר ומגיע אף מעל לכפל השכר הממוצע במשק.

משאין פגיעה בכושר ההשתכרות אין גם מקום לפיצוי בגין הפסדי פנסיה.

לגבי הוצאות רפואיות ונסיעות מציעה הנתבעת כי התובע יפוצה, בהעדר קבלות, בסכום של 1,000 ₪ וכך גם לגבי עזרת צד ג', לתקופה הסמוכה לתאונה.

ד"ר מלמד הציע כי התובע יטפל בבעייתו וכך ימנע החרפתה, אחת מדרכי הטיפול היא שינוי בצורת ההנעלה בשימוש במדרסים. על פי ד"ר מלמד מדרס טוב עולה בין 1,200 – 1,400 ₪ ויש להחליפו כל שנתיים, אך אפשר גם להיעזר ברפידות הזולות בהרבה.

יש לזכור כי הצורך במדרס קשור למנח כפות רגליו של התובע ולא דווקא אילו רק לתאונה. התובע יוכל מיד לחזור לתפקוד נכון ותחושה טובה ולדעת הנתבעת יש בכך לאיין כל אפשרות להפסד כושר השתכרות בכלל.

יחד עם זאת שיטת החישוב של ב"כ התובע איננה נכונה. יש לחשב לפי 250 ₪ בלבד עלות רפידות אשר בחישוב עד גיל 79 יסתכם כ – 3,207 ₪.

כאב וסבל – כפל הפלת"ד עפ"י 5% - 17,000 ₪.

סה"כ הפיצוי המגיע אם בכלל מסתכם ב – 23,636 ₪.

מסכום זה יש להפחית תגמולי המל"ל - 3,300 ₪.

דיון והכרעה:

הערה מקדימה: לדברי כפי שמצוטטים על ידי ב"כ הנתבעות בפתח סיכומיה, אין כל קשר והשלכה על תיק זה או כל תיק אחר לנסיבותיו. כל מקרה וכל אדם להשקפתו ואמונתו.

התאונה – אחריות:

בתאריך 19.9.2004 הגיע התובע לבית החולים "הלל יפה" בחדרה לאחר שנפגע ברגלו השמאלית ליתר דיוק בקרסולו. התובע טופל- רגלו הושמה בגבס והוא שוחרר מבית החולים.

על כך אין מחלוקת.

התובע טען כי נפגע כאשר ירד מן המדרכה ברח' הבנים בתחומי הנתבעת, רגלו נכנסה למהמורה והוא עיקם את קרסולו. המהמורה- תוצאת התרשלות הנתבעת והפרת חובותיה ועל כן היא חייבת בפיצוי.

הנתבעת טוענת כי התובע לא הרים את הנטל והוכיח כי אכן כך אירעה התאונה. וגם אם כן, מדובר במפגע זעיר, ומדיניות שיפוטית נכונה היא כי אין להרחיב את האחריות על כל מפגע זעיר על מנת למנוע הצפת בתי המשפט בתביעות מחד ומעמסה כבדה על הקופה הציבורית מאידך.

הנתבעת סבורה כי אין חובת זהירות קונקרטית כלפי התובע ומכל מקום יש ליחס לו אשם תורם בצורה משמעותית.

כיצד נפל התובע:

התובע ואביו העידו כי רגלו נתקלה במהמורה ועל כן נפל. לחיזוק טענתם הציגו תמונות אשר צולמו על פי גרסתם ע"י צלם מקומי ביום האירוע.

בתמונות נראה מהמורה, וגם אם אינה בור עמוק היא איננה מפגע זעיר כלל ועיקר.

הנתבעת לא הצליחה להמציא ראיות כי במועד התאונה מפגע זה לא היה קיים בין השאר משום שהתובע לא פנה בזמן אמת אל הנתבעת, אלא המתין שנתיים, וכך אכן הסב לה כן נזק ראייתי.

מה משקל התמונות והאם הן קבילות כלל? האדם אשר צלם אותן לא הוזמן להעיד, אין עליהן תאריך והן לא גולו בגילוי מסמכים, ולא נזכרו בתצהירים. גם אם גרסת התובע כי הן נתגלו רק לאחר הגשת תצהירים בגלל הזמן שחלף נכונה, הרי היה על ב"כ התובע לגלותן מיד לב"כ הנתבעת ולבקש רשות להציגן טרם התקיים ישיבת ההוכחות.

אין זה נכון להפתיע את ב"כ הנתבעות ואת בית המשפט, בהגשת התמונות בישיבת ההוכחות, וב"כ הנתבעות התנגדה ובצדק. על כן הנני קובעת כי התמונות אינן מהוות ראיה קבילה, וממילא אין להן משקל.

יחד עם זאת, עדויותיהם של התובע ואביו עשו רושם אמין, וגם אם אני מביאה בחשבון כי האב הוא עד בעל עניין, עדיין בהתחשב בעובדה כי מר יעקובוב אישר כי היו מהמורות בכביש, אני מקבלת את העדויות וקובעת כי התובע נפגע כאשר ירד מן המדרכה לתוך מהמורה בכביש ברחוב הבנים בפרדס חנה.

אחריות לתאונה:

אינני מקבלת את הטענה כי יש לדחות תביעות מעין אלו כמדיניות שיפוטית. כל מקרה לגופו, כל מקרה לנסיבותיו. רצוי כמובן לא להציף את בתי המשפט בתביעות סרק, אך מאידך חובתה של הרשות מקומית הוא לדאוג לתקינות הדרכים בתחומה.

אחריות לתאונה מוטלת הן על התובע והן על הנתבע. התובע עיניו בראשו ועליו להסתכל לאן הוא הולך. אכן, בע.א. 2004/92 עירית קרית אונו נגד שחם מיום 30.3.95 (פורסם בנבו) נקבע כי אין לצפות מעוברי אורח שהלכו כשראשיהם מושפלים ועיניהם בקרקע. יחד עם זאת נקבע, כי האדם חייב חובת זהירות כלפי עצמו ואינו יכול לפטור את עצמו על ידי כך שלא ייזהר מפני מכשולים בדרך. על כן מוטלת אחריות לתאונה גם על התובע והוא נושא באשם תורם למצבו. אכן, יתכן גם ומבנה גופו של התובע באופן אישי – מנח רגליו "סייע" לנפילתו. אין בכך לפטור את הנתבעת כליל.

אין מחלוקת כי קיימת חובת זהירות מושגית באשר שמירה על תקינות הדרכים והחובה למניעת מפגעים וזאת על פי פקודת העיריות (נוסח חדש) סעיף 232, והפסיקה העניפה בנושא אליה הפנה ב"כ התובע.

לעניין חובת הזהירות הקונקרטית הרי היא מוטלת כאשר קיים סיכון בלתי סביר וסיכון בלתי סביר הוא אותו סיכון שהחברה רואה אותו במידת חומרה יתרה באופן שהיא דורשת כי יינקטו אמצעי זהירות סבירים כדי למונעו.

בור ומהמורה לא אמורים להיות בכביש ליד מדרכה.

הנתבעת מודעת לחובתה לתיקון המהמורות בכבישים. עדותו של מר יעקובוב כי מדי פעם דואגת לתיקון המהמרות וכיסויים, מלמדת על כך.

יחד עם זאת, לא הוכח בפני בית המשפט מתי היה תיקון האחרון ברח' הבנים, הרחוב בו מעד נפל התובע לפני התאונה, ואפשר היה לנסות להוכיח זאת מספרי העיריה. אי לכך הנתבעת הפרה גם את חובת הזהירות הקונקרטית המוטלת עליה במקרה זה. אילו הייתה דואגת מבעוד מועד לכך שהמהמורה תיסתם, התובע לא היה נפגע.

אני רואה לנכון לחלק את האחריות בין התובע לנתבעת בחלקים שווים. אינני מקבלת את ההסבר כי מכיוון שהיה עליו להגיע לדלת השמאלית של מכוניתו, הוא היה פטור מלהסתכל היכן הוא שם את רגלו.

הנזק:

מקרה זה מתאים לקביעת פיצוי באופן כולל ולא באופן חישובי הנכות.

הנכות:

התובע מבקש לקבוע את שיעור הנכות ל – 10% ולהתעלם מחוות דעת מומחה בית המשפט. הנתבעת סבורה כי לכל היותר מדובר ב – 3.75% נכות שהיא מזערית נמוכה.

אינני מקבלת את טענות התובע, ואף לא את טענות הנתבעת כלפי המומחה.

לעיתים רחוקות מאוד ובמקרים נדירים בית המשפט יסטה מחוות דעת המומחה מטעמו. לא מתקיים כאן אף אחד מן התנאים להיווצרות סטייה כזו. ד"ר מלמד הסביר בצורה משכנעת מדוע אין זה המקרה לפנות לתקנה 48 (ד) אלא להעדיף את תקנה 35 (ח') ב', המתאימה יותר להערכת מצד של התובע. לא למותר לציין שתקנות אלו תוקנו לפני יותר מחמישים שנים, ומה שהיה מתאים אז לא בהכרח מתאים היום לאור התפתחות הרפואה, המדע וההתחייבות לנושא הכאב בתחום נוסף כמדע הרפואה.

ד"ר מלמד נתן חוות דעת יסודית, השיב לשאלות ההבהרה ונחקר ארוכות. לא מצאתי כל טעם שלא לקבל את הסבריו ואת עדותו, והנני קובעת כי נכותו של התובע היא בשיעור 5% על פי סעיף 35 (1) (ב) לתקנות המל"ל.

הפסדי השתכרות בעבר ובעתיד.

אינני מקבלת את טענות התובע לעניין הפסד השתכרותו בעבר. התובע היה סטודנט בזמן התאונה, והנכון הוא לפסוק רק את אשר הפסיד באופן מעשי בתקופת אי הכושר ותו לא. פסיקה אחרת היא פיקציה. הנכות של 5% לא הייתה אמורה להפריע לו, הא ראיה ששכרו עלה בתקופה זו.

אין לגזור גזירה שווה מאדם העובד בצורה מלאה ורצופה ,לסטודנט העובד בעבודות חלקיות כמתבקש ממעמדו, ובוודאי אין מקום לדרישה לפסוק לפי השכר הממוצע במשק.

אין יסוד לתביעת התובע לגבי הפסדי שכר בעבר כנדרש על ידו.

לגבי העתיד – נקבע כי בעזרת מדרסים ו/או רפידות מאידך הוא יכול לבטל את ההגבלה והכאבים מהם הוא סובל מדי פעם, ועל כן אם יתנהל נכון לא בגלל התאונה יהיו לו הפסדי השתכרות בעתיד.

עלכן אין לקבוע כי יגרם לו הפסד שכר בעתיד בגלל התאונה.

אין גם מקום לפסוק פיצוי בגין הפסדי פנסיה, ותנאים סוציאליים.

עזרת צד ג', הוצאות.

סביר להניח כי אכן נזקק לעזרה מסוימת בתקופה בה רגלו הייתה נתונה בגבס, וכי נגרמו הוצאות מסוימות בגין נסיעות ועזרים רפואיים להם נזקק התובע, גם אם לא הומצאו קבלות בגין כך.

כאב וסבל.

אין ספק שלתובע נגרמו כאב וסבל הן מיד לאחר התאונה והן לאחריה, וחוסר האפשרות לחזור לעיסוקו בספורט כפי שנהג קודם לכן, אף הוא מסב לו צער. החישוב של מחיר המדרסים ללא הוון ולכן הוא מוטעה.

סיכום:

הבאתי בחשבון את שיעור הנכות, הפסד שכר ממשי בעבר, הוצאות בגין שיפור המנעל (התובע לא חייב להסתפק במשהו זול יותר ופחות טוב) עזרת צד ג' בתקופה סמוך לתאונה ,סבירות הוצאות אותן הוציא עבור חוות דעת, תרופות עזרים רפואיים וכו', והסכום המגיע לתובע בסה"כ הוא 65,000 ₪.

לתובע תרומת אחריות בגלל התנהלותו כמתואר לעיל בשיעור 50%. בסופו של דבר הפיצוי אותו תשלם הנתבעת לתובע הוא ,32,500₪.

סכום זה יישא הפרשי הצמדה וריבית מיום הגשת התביעה ועד ליום התשלום בפועל. הטעם למועד זה ולא מזמן התאונה הוא ההפרזה בסכום התביעה, מה שחייב הליכים שניתן היה למנוע, השהוי ואי הפניה במועד לנתבעת אשר גרמו לה נזק ראייתי.

בנוסף, תשאנה הנתבעות בהחזר מחצית האגרה מחצית שכר טרחת המומחים ובשכ"ט עו"ד בשיעור של 8,000 ₪.

המזכירות תשלח עותק פסק הדין לצדדים.

ניתן היום, ‏ה' כסלו תשע"ג, ‏19 נובמבר 2012, בהעדר הצדדים.