מבוא

זוהי תביעה כספית לתשלום דמי שימוש ראויים לתובעת (להלן "עמידר"), בגין החזקת הנתבעים בדירה המנוהלת על ידי עמידר, דירה שהושכרה במשך שנים להוריו של הנתבע מס' 1.

בעת הגשת התביעה, התגוררו הנתבעים בדירה. על כן, כללה התביעה מלכתחילה גם סעד של סילוק יד, כאשר בה בעת עמדה בפני משרד השיכון בקשת הנתבעים להקניית זכות של "דייר ממשיך" בדירה.

במסגרת ההליכים בתיק, הגיעו הצדדים להסכמה ולפיה ככל שתידחה בקשת הנתבעים במשרד השיכון, יינתן נגדם פסק דין לפינוי הדירה. בקשת הנתבעים אכן נדחתה ע"י משרד השיכון ועל כן, ביום 16.3.2011 ניתן נגדם פסק דין לפינוי הדירה בתוך 90 יום והנתבעים פינו את הדירה בחודש מאי 2011.

נותרה להכרעה, אפוא, התביעה הכספית בלבד.

טענות עמידר

עמידר הינה חברה ציבורית המנהלת את הדירה הנמצאת ברחוב לולב 52 כניסה 1 דירה 2 בנצרת עילית (להלן: "הדירה").

ביום 19.4.1994 נחתם הסכם שכירות בלתי מוגנת בין עמידר לבין הוריו של הנתבע 1 - ולדימיר וחנה גרשקוב ז"ל. אביו של הנתבע נפטר בשנת 1999. אמו נפטרה במהלך ניהול הליך זה.

שנים מספר לאחר פטירת אביו של הנתבע, התגוררו בדירה הנתבעים ביחד עם אמו של הנתבע.

בתאריך 15.9.2005 או בסמוך לכך, עזבו הנתבעים את הדירה ועברו להתגורר בשכירות פרטית. כך עולה מהצהרת אמו של הנתבע על מצב משפחתי מאותו יום (נספח ב' לכתב התביעה).

ביום 26.8.2007 הגיע הנתבע מס' 1 והודיע לעמידר כי הוא נאלץ שוב להתגורר עם אימו ולפיכך, חתמה אמו המנוחה שוב על הצהרה על מצב משפחתי, בה צויינו הנתבעים כתלויים בראש המשפחה הגרים באותה דירה (נספח ג' לכתב התביעה). המצהיר מטעם עמידר, מר יוסי אבוטבול - מנהל סניף נצרת עילית (להלן "אבוטבול") טען בתצהירו, כי באותו יום הביאו הנתבעים את אמו של הנתבע מס' 1 למשרדו בנצרת עילית, על מנת להודיע על כניסתם לדירה. כך, נהנו הנתבעים משכר דירה מופחת, על פי הנחת הבסיס כי הם מתגוררים בדירה ביחד עמה. בדיעבד התברר, כי הנתבעים הטעו את עמידר, שכן אמו של הנתבע שהתה באותה עת בבית אבות כסיעודית, וזאת כבר מחודש יוני 2007.

בסוף שנת 2007 ובמהלך שנת 2008, החליט אבוטבול לבדוק את טענת הנתבעים למגורים משותפים עם אמו של הנתבע. הוא לא מצא את האם בדירה במספר ביקורים שערך בה ובנוסף, הנתבעים שלחו מספר מכתבים מהם עלה כי אמו של הנתבע שוהה במוסד סיעודי באופן קבוע (נספחים ג' ו- ד' לתצהיר אבוטבול). הואיל והנתבעים לא שיתפו פעולה עם עמידר וחזרו וטענו כי אמו של הנתבע מתגוררת בפועל בדירה, נאלצה עמידר להשתמש בחוקרים כדי לבדוק את הטענה (דו"ח החקירה מיום 29.6.08 נספח ה' לתצהיר).

על פי דו"ח החקירה, הנסמך בין היתר על ביקורים בדירה, נתחוור לעמידר כי אמו של הנתבע איננה מתגוררת בדירה אלא מאושפזת דרך קבע בבית החולים "בני ציון" בחיפה וכי הנתבעים מתגוררים לבדם בדירה, ללא הסכמה או אישור של עמידר להתגורר בדירה ללא השוכרת המקורית וללא הסכם שכירות חתום ומסודר עמם. לפיכך, הנתבעים הינם בבחינת פולשים.

במהלך חודש ספטמבר 2008, לאחר התכתבות של אבוטבול עם המוסד הסיעודי, התברר סופית כי טענתם של הנתבעים למגורים משותפים עם אמו של הנתבע איננה נכונה. על פי מכתב בית האבות מיום 14.9.2008, שהתה שם אמו של הנתבע כסיעודית מחודש יוני 2007 ויצאה רק פעם אחת לחופשה, כאשר ביום 9.9.08 היא הועברה לבית החולים עקב הידרדרות במצבה ומאז ועד למועד המכתב לא שבה מאשפוז (נספחים ו' ו- ז' לתצהיר).

ביום 16.9.2008 חתמו הנתבעים על בקשה להקניית זכויות בדירה כ"דייר ממשיך" ובחתימתם אישרו כי אמו של הנתבע נכנסה למוסד הסיעודי ביום 27.6.2007 (נספח ד' לכתב התביעה).

ביום 6.10.2008 דנה הועדה המרחבית בבקשתם ודחתה אותה, לאור אי עמידתם בקריטריונים.

הנתבעים המשיכו להתגורר בדירה מבלי לשלם לעמידר דמי שכירות שוטפים וכך הצטבר חוב פיגורים שהגיע לסך של 14,827 ₪ נכון ליום 19.11.2008 (בסמוך להגשת התביעה).

לטענת עמידר, הנתבעים הטעו אותה וטענו כל הזמן כי הם מתגוררים בדירה עם אמו של הנתבע, עובדה שכאמור התבררה כלא נכונה, ועל כן חוייבו הנתבעים בתשלום דמי שימוש ראויים וזאת החל מחודש ינואר 2008, למרות שעל פי העובדות האמיתיות, הם היו צריכים לשאת בתשלום זה כבר מחודש יולי 2007, היינו - 6 חודשים נוספים, כך שעמידר אף עשתה עמם חסד.

בפועל החלו הנתבעים לשלם דמי שימוש ראויים, כפי שנקבעו על ידי עמידר, החל מחודש נובמבר 2008 ועד לפינוי הדירה בחודש מאי 2011. הנתבעים אף פעם לא טענו כי סכום זה אינו משקף דמי שימוש ראויים בגין הדירה.

על כן נטען, כי יש לחייב את הנתעים בתשלום דמי שימוש ראויים עבור החודשים ינואר-אוקטובר 2008 (בסה"כ 10 חודשים).

הואיל ועבור חודשים אלה (ינואר - אוקטובר 2008) שולם שכר דירה מופחת על שם אמו של הנתבע, זוכתה המנוחה בסכום ששולם וסכום זה עומד לזכות יורשיה יחד עם סכום הפיקדון.

עמידר פנתה לשמאי מטעמה - השמאי אילן ברעם, אשר קבע כי דמי דמי השימוש הראויים לדירה דומה לדירה עסקינן הינם סך של 2,000 ₪ לחודש (חוות הדעת צורפה כנספח ח' לתצהיר אבוטבול).

סכום זה כפול 10 חודשים, מביא לתוצאה של 20,000 ₪ נומינאלית, אולם התביעה הועמדה על סך של 14,827 ₪.

טענות הנתבעים

הנתבע, יליד שנת 1979, עלה בשנת 1991 מחבר העמים לישראל, יחד עם הסבים שלו - ולדימיר וחנה גרשקוב ז"ל, אשר אימצו אותו כבן בשנת 1991, בעקבות פטירת אמו (תעודת האימוץ נספח א' לתצהיר).

בשנת 1994 חתמו הוריו של הנתבע על חוזה לשכירת הדירה מעמידר ומאז, גר עמם הנתבע בדירה.

בשנת 2003 נישא הנתבע לנתבעת והשניים גרו בדירה יחד עם אמו של הנתבע.

בשנת 2005 שכרו הנתבעים דירה אחרת, בה התגוררו מספר חודשים, עד אשר מצבה הרפואי של אמו של הנתבע התדרדר והיא לא יכלה לחיות בדירה לבד. בעקבות זאת, חזרו הנתבעים לחיות עמה בדירה והודיעו על כך לעמידר.

בשלהי שנת 2007 נאלצה אמו של הנתבע לשהות במוסד טיפולי לשיקום, אך לא היתה כל כוונה שהיא תשהה שם באופן קבוע, אלא שלאחר השיקום היא תחזור ותגור בדירה והיא אף יצאה לחופשות במהלך הטיפול.

לאורך כל שהות הנתבעים בדירה, הנתבעים שילמו דמי שכירות בהתאם לחוזה כמפורט בקבלות (נספח ב' לתצהיר).

ביום 20.8.2008 שלח ב"כ הנתבעים מכתב לעמידר, בו הודיע על זכותם לגור בדירה (נספח ג' לתצהיר). ביום 7.9.2008 התקבלה תשובת ב"כ עמידר ולפיה הנושא בבדיקה (נספח ד' לתצהיר), ביום 7.10.2008 קיבלו הנתבעים את הודעת עמידר כי בקשתם להקניית זכויות "דייר ממשיך" בדירה נדחתה על ידי הוועדה המרחבית וכי הבקשה תועבר למשרד השיכון לקבלת החלטה סופית (נספח ה' לתצהיר). ביום 26.10.2008, היינו - בטרם קבלת ההחלטה הסופית של משרד השיכון, שלח ב"כ עמידר לנתבעים מכתב ולפיו שהותם בדירה איננה חוקית (נספח ו' לתצהיר).

בסיכומיהם טוענים הנתבעים, כי עמידר לא התנגדה למגוריהם בדירה לאחר שהודיעו לה זאת ביום 26.7.2008. במכתבם מיום 25.12.2007 הודיעו הנתבעים למשרד השיכון כי מצבה של האם התדרדר וכי היא נמצאת בשיקום בבית האבות "חמדת אבות" וכך גם הודיעו לעמידר במכתבם מיום 6.1.2008. הם לא העלימו מעמידר עובדות כלהן והם הביעו את תקוותם ותפילתם שהאם תשוחרר אחרי השיקום ותחזור לגור איתם. למרות זאת, עמידר לא עשתה מאומה, לא שלחה להם כל התראה ולא ראתה בהם כפולשים וכמפרי הסכם ועל כן הנתבעים המשיכו לגור בדירה ולשלם את שוברי השכירות שנשלחו להם. גם לאחר "ביקור המעגל" שביצעה עמידר ביום 19.12.2007, בו נרשם כי האם מאושפת מזה מספר חודשים, עמידר לא עשתה מאומה ולא ביקשה מהנתבעים לפנות את הדירה או לשלם דמי שכירות מוגדלים ובכך - הסכימה עמידר, הסכמה שבשתיקה, למגורי הנתבעים בדירה באופן זה, כאשר הנתבעים הסתמכו על שתיקתה ולכן המשיכו להתגורר בדירה.

המכתב הראשון שנשלח לנתבעים היה בחודש יולי 2008 (נ/1) ובו נדרשו הנתבעים לפנות את הדירה, אך לא נדרשו לשלם דמי שכירות מוגדלים. הפעם הראשונה בה נדרשו הנתבעים לשלם דמי שכירות מוגדלים היתה בחודש אוקטובר 2008 ובעקבותיו החלו לשלם דמי שכירות מוגדלים על פי בקשת עמידר. על כן, לטענת הנתבעים, אין לחייבם בדמי שכירות מוגדלים באופן רטרואקטיבי.

באשר לגובה דמי השכירות טוענים הנתבעים, כי עמידר טוענת בתביעתה לדמי שכירות חודשיים בסך של 1,455 ₪ בחודש, אף שבשוברי השכירות שנשלחו לאמו של הנתבע נכתב במפורש כי דמי השכירות המלאים עומדים על סך של 1,203 ₪.

חוות הדעת שהגישה עמידר, בה נקבע סך של 2,000 ₪, מתעלמת משני הסכומים הנ"ל ועל כן אין להיזקק לה.

דיון והכרעה

מחומר הראיות ומן העדויות עלו הממצאים העובדתיים הבאים:

אמו של הנתבע, שהייתה השוכרת של הדירה על פי הסכם השכירות, שהתה החל מיום 27.6.2007 בבית האבות "חמדת אבות" שבחיפה, במחלקה הסיעודית ולאחר מכן אושפזה בבית החולים. כך עולה ממכתב בית האבות מיום 14.9.2008 (נספח ז' לתצהיר אבוטבול) וכן מבקשת הנתבעים להקניית זכויות של "דייר ממשיך" מיום 16.9.2008 (נספח ח' לתצהיר אבוטבול).

הנתבעים החלו להתגורר בדירה ביום 26.8.2007, היינו - כחודשיים לאחר עזיבת אמו של הנתבע לבית האבות. כך על פי האמור בבקשתם להקניית זכויות של "דייר ממשיך" (נספח ח' לתצהיר אבוטבול) וכן על פי הצהרת אמו של הנתבע על מצב משפחתי מיום 26.8.2007.

העובדה שאמו של הנתבע איננה מתגוררת בדירה נודעה לעמידר רק בחודש דצמבר 2007 או בסמוך לכך. בדו"ח "ביקור מעגל" מיום 25.12.2007 ציין אבוטבול, כי במספר ביקורים שערך בדירה איש לא נכח בה ובבדיקה עם השכנים נמצא כי אמו של הנתבע נמצאת מזה כמה חודשים באשפוז ורק הנתבע ומשפחתו נמצאים בדירה (נספח ג' לתצהיר אבוטבול).

באותו יום - 25.12.2007, מתקבל במשרד השיכון מכתבם של הנתבעים (נספח ד' לתצהיר אבוטבול), שבסעיף 9 שבו נכתב כדלקמן (ההדגרש איננה במקור, א.א.):

"בשנה האחרונה התדרדר מצבה הבריאותי של סבתי (אמו המאמצת של הנתבע, א.א.), היא עברה ניתוח לב (השתלת מסתמים) ומאז הניתוח היא נמצאת בשיקום לאחר ניתוח בבית אבות "חמדת אבות" בחיפה. באוגוסט 2007 החלטנו לחזור לדירה מתוך מחשבה ידיעה ותקווה שהיא תשתקם ותחזור לתפקד ותחזור להתגורר איתנו, בתוך כך חתמנו בעמידר שאנו חוזרים לדירה ללא זכויות חוזיות".

ממכתב זה, כמו גם מהמסמכים שפורטו לעיל עולה, כי בעת שאמו של הנתבע, בשיתוף הנתבעים, חתמה ביום 26.8.2007 על הצהרת מצב משפחתי ולפיה הנתבעים מתגוררים עמה בדירה, היא כבר לא התגוררה בדירה מזה כחודשיים, בשל שהייתה בבית האבות החל מיום 27.6.2007 - עובדה שלא גולתה על ידי הנתבעים לעמידר, אלא רק בדיעבד - בפנייתם למשרד השיכון בדצמבר 2007.

ניתן לקבל את טענת הנתבעים, כפי שהדבר עולה ממכתבם האמור, כי באותה עת שהם עברו להתגורר בדירה - חודשיים לאחר מעבר האם לבית האבות, הם קיוו כי האם עוד תשוב להתגורר בדירה. עדיין - היה עליהם להודיע זאת לעמידר כבר אז.

בנסיבות בהן הנתבעים לא אמרו לעמידר, בעת כניסתם לדירה באוגוסט 2007, כי האם עברה לבית אבות חודשיים קודם לכן ואיננה מתגוררת בדירה, כאשר אין כל ראיה לכך שעמידר ידעה על כך כבר אז, אין לקבל את טענת הנתבעים כי עמידר הסכימה לכך.

כאמור, העובדה שהאם איננה מתגוררת בדירה נודעה לעמידר בחודש דצמבר 2007 או בסמוך לכך, בעקבות ביקוריו של אבוטבול בדירה. בניגוד לטענת הנתבעים כי עמידר לא עשתה מאז מאומה ולא ראתה בהם כפולשים, במכתב הנתבעים לעמידר מיום 6.1.2008 (נספח ד' לתצהיר אבוטבול) ציינו הנתבעים במפורש כך (ההדגשה במקור):

" כעת מפקח האזור יוסי מזה כחודש מתקשר וחוקר בדבר המצאנו בדירה וטוען שאנו שוהים בה לא כחוק"

באותו מכתב מציינים הנתבעים, בין היתר כך:

"... עקב התדרדרות במצב בריאותה הנ"ל שוהה בבית אבות "חמדת אבות" בחיפה לשיקום החל מיום 1.12.08 אמורה לצאת לביתה היות ואינה רוצה לשמוע על שהייה קבועה במסגרת בית אבות"

...עקב המצב שנוצר מבקשת אני שנרשם כדיירים "חוקיים" בעמידר בביתה של חנה היות וכעת יותר מכל היא זקוקה לנו בחיי היום יום ואנו צריכים המון כוח נפשי ופיזי לשיקומה של חנה, אבל המצב שבו יוסי מאיים לפנותינו מהבית גורם לנו למתיחות..."

נוכח מצג זה שהציגו הנתבעים לעמידר, ולפיו אמו של הנתבע צפויה לחזור לדירה והם מטפלים בה בחיי היום יום, אין לקבל את טענת הנתבעים כי עמידר מושתקת מלטעון בדיעבד, משהתברר לה כי אמו של הנתבע כלל לא שבה לדירה מיום שעזבה לבית האבות - כי הנתבעים לא היו זכאים להתגורר בדירה בלעדיה ולשלם את דמי השכירות המופחתים להם הייתה זכאית רק האם.

וכך העיד אבוטבול בעניין זה בבית המשפט בעמ' 13 שורות 28-29 לפרוטוקול:

" במהלך כל התקופה הזו האנשים שהיו בדירה טענו כל הזמן שזה עניין זמני בגלל שהיא נמצאת בהליך של שיקום ויוצאת לחופשות בסופי שבוע..."

ובעמ' 24 שורה 3 לפרוטוקול:

" ...חוץ מזה, אצלנו זה דבר שכיח שיש דייר חוזי שהוא באשפוז ובבית אבות והולך ובא והכל בסדר"

על פי עדות אבוטבול, האפשרות שאמו של הנתבע אכן תשוב להתגורר בדירה, היא הסיבה לכך שבאותה תקופה עמידר לא ראתה בנתבעים כפולשים, והא ראיה - גם בתביעה דנן עמידר איננה דורשת תשלום דמי שימוש ראויים לתקופה שעד לחודש ינואר 2008, אף שאמו של הנתבע עברה לבית האבות כבר בחודש יוני 2007 ומאז לא שבה לדירה (עמ' 14 שורות 13-15 לפרוטוקול).

בעע"מ 7582/03 מדינת ישראל – משרד הבינוי והשיכון נ' רבוח (1.12.2004, פורסם במאגרים המשפטיים), עלתה לדיון השאלה מתי חדל אדם להיחשב כמי שעודנו גר בדירה בדיור ציבורי ומתי ייחשב כמי שנטש אותה. כך נפסק מפי כב' השופטת נאור:

"נראה כי האפשרות שהמשיבה תחזור לביתה היא, במקרה הטוב, משאלת לב גרידא של ילדיה. אין די בהצהרה סתמית על כוונה לחזור לדירה; צריכה זו להיות כוונה שיש מאחוריה "כיסוי". ראו גם והשוו בג"צ 6627/98 נוימן נ' רשם האגודות השיתופיות, פ"ד נד (5) 299. העולה מכל המקובץ הוא שאין לומר שהתקיים במשיבה תנאי המגורים. הפן האחר של אותו הרעיון הוא כי המשיבה "נטשה" את הדירה, אף שהיו נסיבות אובייקטיביות שאילצו אותה לעשות כן."

משאלת הלב של הנתבעים, כי אמו של הנתבע תשוב להתגורר בדירה, לא התממשה. ממכתב בית האבות (נספח ז' לתצהיר אבוטבול) עולה, כי מיום שנכנסה האם לבית האבות (26.7.2007), היא לא שבה עוד לדירה, למעט יציאה אחת בלבד לחופשה. ביום 9.9.2008 היא הועברה לבית החולים עקב הידרדרות במצבה, כאשר נכון ליום כתיבת המכתב (14.9.2008), היא עדיין לא חזרה מאשפוז.

העובדה שהאם מאושפזת בבית חולים נודעה לעמידר בחודש יוני 2008, כעולה מדו"ח החקירה מיום 29.6.2008 (נספח ה' לתצהיר אבוטבול), שם צוין כי אמו של הנתבע מאושפזת מזה כשנה בבית החולים, היא איננה מתגוררת בדירה ומי שמתגורר בה הוא הנתבע.

דרישת עמידר כי הנתבעים יפנו את הדירה הועלתה מיד לאחר מכן - ביום 1.7.2008 (נ/1).

הנתבעים, מצדם, לא עדכנו את עמידר, בחלוף החודשים מאז מכתבם מחודש ינואר 2008, כי האם לא חזרה להתגורר בדירה. יתרה מכך, בתשובתם לדרישת הפינוי הם כתבו ביום 13.7.2008 (נספח ד' לתצהיר אבוטבול):

"מצבה של הגב' גרשקוב חנה נמצא במגמת שיפור מתמיד ובתקופה הקרובה היא אמורה לחזור לביתה".

זאת ועוד, במכתב ב"כ הנתבעים מיום 20.8.2008, נמסר לעמידר מידע שגוי כדלקמן (ההדגשות אינן במקור, א.א.):

"...שהותם בדירה נעשית על פי חוק מאחר והם מתגוררים יחד עם אמו של מר ישראל ואין כל סיבה לסלקם ממנה, מה גם וגב' חנה נזקקת לסיעוד וטיפול ואינה יכולה לשהות בדירה לבד".

טענה זו, ממנה עולה כי הנתבעים סועדים את אמו של הנתבע בדירה - נטענת בעת שהאם כבר שוהה למעלה משנה בבית האבות ולא בדירה.

יתר על כן, בהמשך אותו מכתב נטען כדלקמן:

"לפני מספר חודשים ובשל החמרה במצבה הרפואי, הועברה גב' חנה למוסד טיפולי אך עם תום תקופת השיקום היא מתכוונת לחזור ולהתגורר בדירה ועל כן היא ממשיכה ומשלמת דמי שכירות ושומרת על זכויותיה בדירה".

גם טענה זו לא היתה נכונה, שכן כאמור, האם הועברה לבית האבות כבר למעלה משנה קודם לכן (ביוני 2007) ובאותה נקודת זמן - באוגוסט 2008 - כבר אין לקבל את טענת הנתבעים כי היתה קיימת אפשרות סבירה, להבדיל ממשאלת לב גרידא, שהאם אכן תשוב להתגורר בדירה.

לאחר מכתב ב"כ הנתבעים מיום 20.8.2008, השיבה עמידר במכתבה מיום 7.9.2008 כי היא תבדוק את טענתם (נספח ד' לתצהיר הנתבע). יומיים לאחר מכן פנתה עמידר לבית האבות בבקשה לקבלת מידע (נספח ו' לתצהיר אבוטבול), או אז הגיע המידע והתברר לעמידר כי האם שהתה ברצף בית האבות כבר מיום 27.6.2007 ומאז לא שבה לדירה (מכתב בית האבות מיום 14.9.2008 נספח ז' לתצהיר אבוטבול). לפיכך, השיב ב"כ עמידר במכתבו מיום 26.10.2008 לב"כ הנתבעים, כי נוכח העובדות שנתגלו, נדרשים הנתבעים לפנות את הדירה ולשלם לעמידר דמי שימוש עבור השימוש שהם עושים בדירה החל מינואר 2008.

על יסוד המצגים האמורים שהציגו הנתבעים לעמידר, לרבות טענתם באוגוסט 2008 כי אמו של הנתבע ממשיכה לשלם את דמי השכירות החלים עליה בשל זכויותיה בדירה, אין לייחס לעמידר ויתור או הסכמה לכך שהנתבעים ישלמו דמי שכירות מופחתים אלו, להם היתה זכאית האם בלבד, משהתברר, רק בדיעבד, כי אותו מצג שהציגו הנתבעים היה שגוי וכי האם לא שבה מעולם להתגורר עמם בדירה, מאז שעזבה אותה בחודש יוני 2007, חודשיים לפני שהנתבעים נכנסו להתגורר לבדם בדירה. בניגוד לטענת הנתבעים, עמידר לא השתהתה בדרישתה לתשלום דמי השימוש הראויים והיא העלתה אותה מיד לאחר שהתברר לה, מתשובת בית האבות, כי האם לא שבה לדירה מאז שעזבה אותה ביוני 2007 וכי נוכח מצבה היא גם לא עומדת לשוב ולהתגורר בה.

לסיכום: הנתבעים החלו להתגורר בדירה החל מחודש אוגוסט 2007. אמו של הנתבע עזבה את הדירה לבית האבות כבר חודשיים קודם לכן - בחודש יוני 2007, בלא ידיעת עמידר על כך. עמידר ידעה רק בסמוך לחודש דצמבר 2007 כי אמו של הנתבע עברה לבית אבות, אך הנתבעים מסרו לעמידר - אז וגם לאחר מכן, כי האם עומדת לשוב ולהתגורר בדירה ועל כן עמידר לא דרשה את פינויים מהדירה והיא המשיכה לחייב את אמו של הנתבע בתשלום דמי השכירות המופחתים להם היא הייתה זכאית האם (סך של כ- 195 ₪ בחודש). הנתבעים מסרו כך לעמידר אף בחודש אוגוסט 2008, היינו - כשנה וחודשיים לאחר עזיבת האם את הדירה. מצב הדברים לאשורו התברר לעמידר רק בחודש ספטמבר 2008, עת נמסר מבית האבות כי האם לא שבה לדירה מאז שעברה לשם ביוני 2007 וכי מצבה גם לא יאפשר את חזרתה לדירה.

בנסיבות אלה והואיל והנתבעים אינם זכאים להנחה המשמעותית בדמי השכירות לה היתה זכאית אמו של הנתבע והואיל והם גרו בדירה לבדם החל מחודש אוגוסט 2007, היה עליהם לשלם לעמידר את דמי השכירות הראויים עבור התקופה בה החזיקו בדירה.

ויובהר - אין מדובר בפיצויים על נזק בגין הפרת חוזה או ב"דמי שכירות מוגדלים", כטענת הנתבעים. המדובר בתשלום שמי השכירות הראויים (היינו סבירים, לא מוגדלים) עבור השימוש והחזקה שעשו הנתבעים בדירה, שכאמור הושכרה על ידי עמידר לאמו של הנתבע בשכירות בלתי מוגנת.

עמידר תובעת דמי שימוש ראויים רק החל מחודש ינואר 2008, אף שהנתבעים התגוררו לבדם בדירה כבר מחודש אוגוסט 2007. ניתן לראות בכך השלמה של עמידר עם העובדה שבאותם חודשים, תקוותם של הנתבעים שהאם תשוב להתגורר בדירה, היתה בגדר אפשרות סבירה.

יש, אפוא, לפסוק לזכות עמידר את דמי השימוש הראויים החל מחודש ינואר 2008 ועד לחודש אוקטובר 2008, שלאחריו ועד לפינוי הדירה שילמו הנתבעים את דמי השכירות המלאים שדרשה מהם עמידר, בסך של 1,400 ₪ לחודש (ראה פרוטוקול מיום 24.10.12).

גובה דמי השימוש

בעניין זה יש לקבל את טענת הנתבעים.

בשוברי התשלום שנשלחו על שם אמו של הנתבע (נספח ב' לתצהיר הנתבע), לחודשים הרלוונטיים (ינואר - אוקטובר 2008), צוין כי שכר הדירה המלא הינו בסך של 1,243 ₪ לחודש (בממוצע לחודשים אלה) וכי האם זכאית להנחה בסך של 1,057 ₪ לחודש (בממוצע לחודשים אלה).

החל מחודש נובמבר 2008 שילמו הנתבעים דמי שכירות חודשיים בסך של 1,400 ₪ - סכום שנקבע על ידי עמידר.

גם במכתב ב"כ עמידר מיום 26.10.2008 ובכתב התביעה, דרשה עמידר תשלום על פי חישוב של כ- 1,400 ₪ בחודש.

בנסיבות אלה, אין לקבל את האומדן שנקבע בחוות דעת השמאי מטעם עמידר, בסך של 2,000 ₪ בחודש, מה גם שהמועד הקובע להערכה, על פי חוות דעת זו, הינו 1.1.2012 היינו - 4 שנים לאחר המועד הרלוונטי לתביעה (ראה סעיף 2 לחוות הדעת).

על כן, יש לפסוק לעמידר דמי שכירות ראויים בסך של 1,243 ₪ בחודש, למשך 10 חודשים ובסה"כ -12,430 ש"ח.

מסכום זה יש להפחית את הסכומים ששילמו הנתבעים על שם אמו של הנתבע, טענה שלא נסתרה. על פי שוברי התשלום מדובר בסכום של 195 לחודש בממוצע - ובסה"כ 1,950 ₪.

בסה"כ זכאית עמידר לסך של 10,480 ₪, נכון למועד הגשת התביעה.

סיכום

על יסוד האמור לעיל, הריני מקבלת את התביעה ומורה לנתבעים, ביחד ולחוד, לשלם לתובעת את הסכומים כדלקמן:

1. סך של 10,480 ₪, בתוספת הפרשי הצמדה וריבית כדין מיום הגשת התביעה (14.12.2008) ועד למועד התשלום בפועל.

2. שכ"ט עו"ד בסך כולל של 2,000 ₪, בתוספת הפרשי הצמדה וריבית כדין מהיום ועד למועד התשלום בפועל.

ניתן היום, ל' כסלו תשע"ה, 22 דצמבר 2014, בהעדר הצדדים.