גזר דין

בדיון ביום 22.12.2013 הודיעו הצדדים כי הגיעו להסדר טיעון לפיו הנאשמת תבקש את רשות בית המשפט לחזור בה מכפירתה; הנאשמת תודה בעובדות כתב האישום, תורשע בדין ויוטלו עליה צו הריסה מותנה למשך 5 חודשים אלא אם כן יהיה בידיה היתר כדין; כן יוטל עליה קנס בסך 500 ש"ח שישולם ב-5 תשלומים. נעתרתי לבקשת הנאשמת לחזור בה מכפירתה והרשעתי אותה. בטיעונים לעונש טענה המאשימה כי מדובר במחסן בגודל של 9 מ"ר שלטענתה נבנה על ידי בעלה המנוח לפני 15 שנים. בעלה של הנאשמת נפטר לפני 12 שנה והנאשמת, אלמנה, משתכרת בכ-4,000 ₪ לחודש. הנאשמת טענה שהמחסן הוא מבחינתה "זבל", ושהיא לא משתמשת בו.

סימן א'1 לפרק ו'1 לחוק העונשין, התשל"ז-1977 (חוק העונשין (תיקון מס' 113), התשע"ב-2012 (ס"ח 101)) מונה את השיקולים שעל בית המשפט לשקול במסגרת גזירת דין ומבנה את הדרך שבה יש לשקול אותם. על רקע הבניה זו יוחלט האם לקבל את הסדר הטיעון.

1. מתחם העונש ההולם

א. הערך החברתי הנפגע

דיני התכנון והבניה נועדו, בין היתר, לשמר את איכות החיים של הציבור, על מנת שלצד הבנוי יהיו ערכי נוף, על מנת שהבנוי עצמו יהיה אסתטי ועל מנת שלצד העסקים יהיו אזורי מגורים שקטים שבהם נעים לחיות ("איננו מדברים עוד כבעבר – אך בשימושי קרקע למיניהם, אלא בתפיסה סביבתית כוללת של חברה, של כלכלה ושל איכות חיים בעיר ובכפר" (בג"ץ 2920/94 אדם טבע ודין – אגודה ישראלית להגנת הסביבה, עמותה רשומה נ' המועצה הארצית לתכנון ולבנייה, פ"ד נ(3) 441, (28.7.1996)). דיני התכנון והבניה נועדים לשמור על הבטיחות (ע"א 210/88 החברה להפצת פרי הארץ בע"מ נ' הוועדה המקומית לתכנון ולבנייה, כפר סבא, פ"ד מו(4) 627, בעמ' 649). עבירות של תכנון ובניה פוגעות בעיקרון שלטון החוק (ר"ע 1/84 דוויק נ' ראש העיר ירושלים ויושב-ראש הוועדה המקומית לתכנון ולבנייה פ"ד לח (1) 494, 500 (1984)). "לצערנו, הפכו עבירות נגד חוקי התכנון והבנייה לחזון נפרץ, ורבים גם טובים איש הישר בעיניו יבנה. זוהי פגיעה חמורה וקשה בשלטון החוק, המזולזל לעין השמש..." (ע"פ 917/85 הוועדה המקומית לתכנון ולבנייה גליל נ' אבו ניר, פ"ד מא(4) 29, 31 (1987)). עבירות בתחום התכנון והבניה הפכו לתופעה עבריינית שהיא בגדר "מכת מדינה", תופעה שיש למגרה (רע"פ 4357/01 סבן נ' הוועדה המקומית לתכנון ולבנייה- "אונו", פ"ד נו (3) 49, 59 (2002)).

ב. מידת הפגיעה בערך החברתי הנפגע

בענייננו מדובר בפגיעה בדרגה נמוכה בערך החברתי הנפגע.

ג. מדיניות הענישה

מדיניות הענישה הנוהגת בעבירות על דיני התכנון והבניה מצויה במגמת הרתעה והחמרה, בשל כך שעבירות הבניה ללא היתר הפכו לחזון נפרץ. נוכח המגוון הרחב של מידות אשם ומידות נזק בעבירות תכנון ובניה, קיים קושי באיתור מדיניות הענישה הנוהגת (ראו תו"ב 47071-10-10 (שלום רמלה) מדינת ישראל - ועדה מקומית לתכנון ובניה שוהם נ' צוקרמן, פס' 63 (2.1.2014) (להלן: ענין צוקרמן). מעיון בפסיקה בענין מדיניות הענישה בעבירות בניה שלא כדין מכניסתו לתוקף של תיקון 113 עולה התמונה כדלקמן:

א. כאשר מדובר בבנייה בלתי חוקית בהיקף של עד 100 מ"ר ובדרגת אשם בינונית, מדיניות הענישה הנוהגת היא קנס הנע בין 3,000- 15,000 ₪ לכל נאשם (ראו ענין צוקרמן).

ב. ת"פ (ב"י) 2180/12 מדינת ישראל עירית בת-ים נ' מאור (24.11.2013) : בגזר דין בענין בנייה שלא כדין של תוספת צנרת, פתיחת חלון ובניית מקלחת במקום המיועד לסלון – נקבע כי מדיניות הענישה מתבטאת בקנס הנע בין מספר אלפי שקלים ועד 10,000 ₪.

ג. ע"פ (נצ') 29754-12-12 הוועדה המקומית לתו"ב הגליל המזרחי נ' אסלאן (6.2.2013): בגזר דין בגין בנייה בלתי חוקית בהיקף של 200 מ"ר בניה על קרקע חקלאית פרטית, בנסיבות שבהן הליכי קבלת היתר מורכבים, נקבע כי מדיניות הענישה היא קנס בסך 30,000 – 40,000 ₪.

ד. בענין צוקרמן נקבע כי כאשר מדובר בבניה בלתי חוקית בהיקף של 101 מ"ר עד 500 מ"ר ודרגת אשם נמוכה, מדיניות הענישה הנוהגת היא קנס הנע בין 9,000 - 50,000 ₪.

ה. חעמ (חד') 192-08 עיריית חדרה נ' ברא"ז (9.5.2013): בגזר דין בגין בנייה שלא כדין של שטח אחסון בגודל 10 מ"ר; בניית מבנה עץ למגורים בהיקף של 90 מ"ר; קונסטרוקציית ברזל בגודל 600 מ"ר ומכולה בגודל 10 מ"ר, נקבע כי מדיניות הענישה בדבר קנס נעה בין 100,000 – 200,000 ₪.

ו. ב-תוב (רמ') 52156-05-10 ועדה מקומית לתכנון ולבניה עמק לוד נ' א. סלע מיכון בע"מ (26.2.2103), בו נדון שימוש בבניין בהיקף 300 מ"ר אשר נבנה שלא כדין לאכסנה, נקבע כי מדיניות הענישה בענין קנס נעה בין 10,000 – 30,000 ₪.

ד. הנסיבות הקשורות בביצוע העבירה

1. תכנון מוקדם – לטענת הנאשמת, כפי שבאה לידי ביטוי בטיעוניה לעונש מיום 22.12.2013, לא היא זו אשר בנתה את מבנה העץ על גג הבנין המשותף, אלא בעלה המנוח ולפיכך לא היא זו אשר תכננה הקמת המבנה.

2. חלקה היחסי של הנאשמת ומידת השפעתו של אחר עליה – ראו סע' ד.1. לעיל.

3. הנזק הצפוי מביצוע העבירה – אין נתונים, מעבר לפגיעה בערך המוגן (ראו לעיל).

4. הנזק שנגרם מביצוע העבירה – אין נתונים, מעבר לפגיעה בערך המוגן (ראו לעיל).

5. הסיבות שהביאו את הנאשמת לבצע את העבירה – אין נתונים.

6. יכולתה של הנאשמת להבין – אין נתונים.

7. יכולתה של הנאשמת להימנע מהמעשה – אין נתונים.

8. מצוקה נפשית עקב התעללות על ידי נפגע העבירה – אין נתונים.

9. קרבה לסייג לאחריות – אין נתונים.

10. אכזריות, אלימות והתעללות – לא מתעורר.

11. ניצול לרעה של כוחה של הנאשמת, של מעמדה או של יחסיה – לא מתעורר.

ה. מתחם העונש ההולם: אני קובע כי העונש המוסכם בין המאשימה לנאשמת, לפיו יוטל על הנאשמת קנס בסך 500 ₪ והיא תהרוס את המבנה תוך 5 חודשים בהעדר היתר בניה כדין, חורג ממתחם הענישה כפי שהובאה לעיל. אולם, מדובר בענייננו בהסדר טיעון. לפי דברי פרופ' אורן גזל, אשר אומצו בידי בית המשפט העליון –

"במקרים שיש בהם ספק אם ההסדר עומד במבחני האיזון, מצווה כיום בית המשפט לקבוע הן את מתחם הענישה ואת העונש בתוך המתחם שהיה נקבע אלמלא היה הסדר, על פי נסיבות שאינן קשורות בביצוע העבירה. לאחר מכן עליו להשוות את העונש המוסכם לזה שצפוי היה להיות מוטל על הנאשם ללא ההסדר, כדי לבחון מה מידת ההקלה שהנאשם זכה לה ולהכריע אם הקלה זו עומדת במבחן האיזון" (אורן גזל "העונש ההולם לא תמיד יהלום עורך הדין (אוקטובר 2013) 70, 72, מתוך ע"פ 512/13 פלוני נ' מדינת ישראל, פס' 19 (4.12.2003)).

2. גזירת העונש של הנאשמת:

א. הנסיבות שאינן קשורות לביצוע העבירה

1. פגיעת העונש בנאשמת – אין נתונים.

2. פגיעת העונש במשפחת הנאשמת – אין נתונים.

3. נזק שנגרם לנאשמת מביצוע העבירה ומההרשעה – אין נתונים.

4. נטילת אחריות ומאמצים לחזרה למוטב – הנאשמת נטלה אחריות על המעשה, בכך שהודתה.

5. מאמצים לתיקון תוצאות העבירה – הנאשם הסכים לצו הריסה.

6. שיתוף הפעולה של הנאשמת (שיקול לקולא) – הנאשמת שיתפה פעולה וחסכה משאבים לתביעה ולבית המשפט בכך שהודתה.

7. התנהגות חיובית – אין נתונים.

8. נסיבות חיים קשות – הנאשמת אלמנה.

9. התנהגות רשויות אכיפת החוק – אין נתונים.

10. חלוף הזמן מעת ביצוע העבירה – לא חריג.

11. עבר פלילי או העדרו – אין נתונים.

12. מצבה הכלכלי של הנאשמת (לענין קנס) – אין נתונים.

ב. שיקום; הגנה על שלום הציבור; הרתעת היחיד; הרתעת הציבור – אין נתונים שיש בהם כדי להצדיק חריגה ממתחם הענישה הולם במקרה זה.

ג. נסיבות נוספות – אין נתונים.

בנסיבות העניין שבפנינו, בהן מדובר במחסן בהיקף של 9 מ"ר, שלא נבנה על ידי הנאשמת אלא על ידי בעלה המנוח לפני כ-15 שנים והיא אינה משתמשת בו (וממילא אינה מפיקה ממנו רווח כלכלי), אלמלא הסדר הטיעון העונש ההולם היה קנס בסך 2000 ₪. השוואת קנס בסכום זה לקנס בסך של 500 ₪ מובילה אותי למסקנה שהעונש המוסכם בנסיבות הענין עומד במבחן האיזון, כפי שהותווה בפסק דין פלוני (ע"פ 1958/98 פלוני נ' מדינת ישראל פ"ד נז(1) 577), בין ההקלה שניתנת לנאשמת ובין התועלת הציבורית שהיתה כרוכה בעריכת ההסדר. על כן אני מקבל את הסדר הטיעון.

בהתאם לכך, אני מטיל על הנאשמת עונשים כדלקמן:

א. הנאשמת תשלם קנס בסך 500 ₪, או 2 ימי מאסר תמורתם. הקנס ישולם ב-5 תשלומים חודשיים שווים ורצופים כאשר הראשון שבהם לא יאוחר מיום 15.7.2013 והיתרה בכל 15 לחודש שלאחריו. היה ואחד התשלומים לא ישולם במועד, אזי יעמוד מלוא סכום הקנס לפרעון מידי.

ב. אם טרם נהרס המחסן מושא כתב האישום על ידי הנאשמת, ניתן בזאת צו להריסתו תוך 5 חודשים מיום מתן גזר דין זה אם לא יהיה בידיה של הנאשמת היתר בניה כדין עבורו.

זכות ערעור לבית המשפט המחוזי בנצרת תוך 45 יום מהיום.

ניתן היום, ג' תמוז התשע"ד (1.7.2014).