גזר דין

הנאשמים הורשעו בעבירות לפי סעיפים 145(א); 204(א); 208 לחוק התכנון והבניה, התשכ"ה-1965 ותקנה 1 לתקנות התכנון והבניה (עבודות ושימוש הטעונים היתר), התשכ"ז 1967.

כתב האישום בתיק זה הוגש בשנת 2008. נטען בו כי הנאשמים בנו 3 יחידות אירוח מעץ בהיקף כולל של כ-140 מ"ר ובריכת שחייה מבטון בגודל של כ-50 מ"ר, הכל ללא היתר בניה. עוד הואשמו הנאשמים בכך שהשתמשו במקרקעין שימוש חורג.

דיון הקראה נקבע ליום 14.7.2009, אך הדיון נדחה לבקשת הנאשמים, שכן הם יצאו לחופשה משפחתית בת חמישה ימים באונייה. בדיון ביום 30.9.2009 הורשע הנאשם על-פי הודאתו (הנאשמת לא התייצבה). ביום 23.12.2009 גזר כבוד סגן הנשיא ב' פיילס את דינו של הנאשם, כדלקמן:

"בקביעת הענישה נתתי את דעתי לחומרתן של עבירות הבנייה ללא היתר ועל התופעה המתרחבת באזורנו של בניית מבנים לצורך צימרים ללא היתר בניה.

בקביעת הענישה נתתי את דעתי להיקף הבניה, אף לבניית בריכת שחייה ולעובדה כי הנאשם מפיק רווח כספי מהשימוש המסחרי שנעשה במבנים ובבריכה ולפיכך אני מטיל על הנאשם עונשים כדלקמן:

קנס בסך – 100,000 ₪ או 7 חודשי מאסר תחתיו.

הקנס ישולם תוך 30 יום מהיום.

אני מחייב את הנאשם להרוס את המבנים נשוא כתב האישום וזאת בתוך 12 חודשים מהיום אלא אם כן יהיה בידי הנאשם היתר בניה כדין.

..."

בדיון ביום 11.10.2011 שהתנהל בפני כבוד השופט א' גולדקורן, ביקשו הצדדים לבטל את גזר הדין שניתן נגד הנאשם, ובית המשפט נעתר לבקשה והורה על ביטול גזר הדין.

לדיון בפני ביום 26.1.2014, אשר נקבע לטיעונים לעונש בקשר לנאשם ולהקראה בקשר לנאשמת, הופיעו שני הנאשמים, יחד עם בא כוחם עו"ד חליל עבדאללה. באותו דיון הורשעה אף הנאשמת על-פי הודאתה, ונשמעו טיעונים לעונש.

לטענת המאשימה, מדובר בעבירה מאד חמורה שכן, הנאשמים מפיקים רווחים מביצוע העבירה. למרות חלוף הזמן מאז הגשת כתב האישום, הם עדיין לא הפסיקו את העבירה או הוציאו היתר. נטען כי בשנת 2009 וגם בשנת 2011 הם הגישו בקשה להיתר ואף קיבלו היתר בתנאים, אך הם לא מילאו אחר התנאים ולא ניתן להם היתר, ותוקף ההיתר בתנאים פקע. נטען כי לבריכה נדרש אישור ממשרד הבריאות. הודגש, כי לא מדובר בעבירות שמבוצעות בשל מצוקת דיור אלא לצורך הברור של הפקת רווחים, ובית המשפט אמור לתת עונשים שירתיעו נאשמים מפני ביצוע עבירות אלה שרווחות מאד באזורנו. המאשימה עותרת לקנס משמעותי, לצו הפסקת שימוש מיידי וכן לצו הריסה שיותלה לשנה לצורך הכשרת הבניה. הוטעם, כי הנאשמים הגישו בקשות להיתרים, ועל כן היו מודעים לצורך באישור, אך הם ביצעו את העבירות במכוון וביודיעין.

הסנגור הדגיש כי הנאשמים הם אנשים נורמטיביים, שבמצבם הכלכלי קשה ביותר. נטען כי בית המשפט והמאשימה צריכים לעודד אנשים להישאר במושבים, מאחר שהרבה מהם עוברים למרכז לשם חיפוש פרנסה. נטען כי הנאשמים פועלים ופעלו להסדרת הבניה שנעשתה עוד טרם הגשת כתב האישום. נטען כי הוועדה הערימה קשיים על הנאשמים באישור הבקשות להיתר, ולכן מתבקש בית המשפט להקל בעונש ולתת להם הזדמנות. הסנגור ביקש שיוטל קנס סמלי וכי צו הפסקת השימוש יידחה בשנה.

המאשימה הכחישה שהוועדה הערימה קשיים, והצביעה על כך שהדרישות בהיתר בתנאים מעלה כי אין שם בקשות יוצאות דופן.

הנאשם 1 ביקש לשאת דברים בסוף הטיעונים לעונש. הנאשם טען כי הנאשמים גידלו פרחים אך הגיעו למצב של פשיטת רגל, והמועצה עודדה לבנות צימרים, והנאשמים, ואנשים בכל האזור, בנו צימרים. הנאשם הדגיש כי רוב פרנסת משפחתו, לרבות ששה ילדים המתגוררים בבית, היא מהצימרים. הנאשם מודה שעשה טעות, אך מצביע על דרישת המינהל לתשלום על סך 300,000 ₪ על מנת לקבל את האישורים הנדרשים, והדבר מקשה על הניסיונות להכשיר את הבניה.

הכרעה

1. מתחם העונש ההולם

א. הערך החברתי הנפגע

דיני התכנון והבניה נועדו, בין היתר, לשמר את איכות החיים של הציבור, על מנת שלצד הבנוי יהיו ערכי נוף, על מנת שהבנוי עצמו יהיה אסתטי ועל מנת שלצד העסקים יהיו אזורי מגורים שקטים שבהם נעים לחיות ("איננו מדברים עוד כבעבר – אך בשימושי קרקע למיניהם, אלא בתפיסה סביבתית כוללת של חברה, של כלכלה ושל איכות חיים בעיר ובכפר" (בג"ץ 2920/94 אדם טבע ודין – אגודה ישראלית להגנת הסביבה, עמותה רשומה נ' המועצה הארצית לתכנון ולבנייה, פ"ד נ(3) 441, (28.7.1996)). דיני התכנון והבניה נועדים לשמור על הבטיחות (ע"א 210/88 החברה להפצת פרי הארץ בע"מ נ' הוועדה המקומית לתכנון ולבנייה, כפר סבא, פ"ד מו(4) 627, בעמ' 649 (1992)). עבירות של תכנון ובניה פוגעות בעיקרון שלטון החוק (ר"ע 1/84 דוויק נ' ראש העיר ירושלים ויושב-ראש הוועדה המקומית לתכנון ולבנייה פ"ד לח (1) 494, 500 (1984)). "לצערנו, הפכו עבירות נגד חוקי התכנון והבנייה לחזון נפרץ, ורבים גם טובים איש הישר בעיניו יבנה. זוהי פגיעה חמורה וקשה בשלטון החוק, המזולזל לעין השמש..." (ע"פ 917/85 הוועדה המקומית לתכנון ולבנייה גליל מזרחי נ' אבו נימר, פ"ד מא(4) 29, 31 (1987)). עבירות בתחום התכנון והבניה הפכו לתופעה עבריינית שהיא בגדר "מכת מדינה", תופעה שיש למגרה (רע"פ 4357/01 סבן נ' הוועדה המקומית לתכנון ולבנייה- "אונו", פ"ד נו (3) 49, 59 (2002)).

ב. מידת הפגיעה בערך החברתי הנפגע

בענייננו מדובר בפגיעה בלתי מבוטלת בערך החברתי הנפגע. הנאשמים בנו 3 יחידות נופש בשטח כולל של 140 מ"ר ובריכת שחייה בשטח של 50 מ"ר ללא היתר בניה כדין, ועברו על איסורים בחוק על מנת לגרוף רווח כלכלי. הנאשמים מפעילים את העסק באמצעות הבנייה הבלתי חוקית במשך תקופה של כ-6 שנים. בניית הבריכה והעמדתה לשימוש אורחי חדרי הנופש ללא אישור ממשרד הבריאות מסכנות את בטיחותו ו/או את בריאותו של הציבור.

ג. מדיניות הענישה

עבירות בניה ושימוש של יחידות אירוח הן עבירות בעלות מניע כלכלי. "בעת גזירת הדין, תפקידו של בית המשפט הוא לשנות את תחשיב הרווח והפסד אותו עושים עברייני הבנייה, באופן שיהפוך ביצוע עבירות בניה לבלתי משתלם כלכלית. מטרה זו תושג, רק אם יוטלו קנסות כבדים ומרתיעים, אשר יש בהם לבטא את חומרת העבירות ולאזן את הרווח הכלכלי שבצידן (תו"ב (בי"ש) 34880-09-12 ועדה מקומית הראל נ' רמי לוי (7.2.2013); ערעור על גזר הדין נדחה ב-ע"פ) י-ם) 21792-04-13 רמי לוי שיווק השקמה בע"מ נ' ועדה מקומית לתכנון ובניה (24.4.2014)). לדעתי, יישום עקרון זה משמעו כי ככלל, כאשר המאשימה מביאה ראיות להיקף הרווחים שהופקו בפועל, יש להטיל קנס ששיעורו גבוה מרווחים אלו. קנס המסתכם אך בשיעור הרווחים בלבד הוא בגדר השבת המצב לקדמותו מבחינה כלכלית, כך שהנאשם לא הרוויח, אך גם לא הפסיד, מביצוע העבירה. הטלת קנס הגבוה מסך הרווח מוצדקת הן בראי התמריצים הכלכליים – על מנת להרתיע עבריינים-בכוח מביצוע עבירות כלכליות מלכתחילה – הן על מנת שהקנס יהיה, באופן מהותי, בבחינת עונש, ולא רק שלילת היתרון שהשיג הנאשם מביצוע העבירה. בענייננו – המאשימה לא הביאה ראיות לענין היקף הרווחים שגרפו הנאשמים מהפעלת יחידות האירוח שהם בנו והפעילו בניגוד לדין. על כן, ייגזר הדין בהתחשב במדיניות הענישה בתיקי בניית מתחם אירוח והפעלתו בניגוד לדין כאשר אין בפני בית המשפט ראיות בענין היקף הרווחים שגרפו הנאשמים.

מעיון בפסיקה בענין בניה ושימוש של יחידות אירוח שלא כדין עולה תמונה כדלקמן:

א. ב-רע"פ 11397/05 סולימנפור נ' מדינת ישראל (10.1.2007) נמנע הרכב תלתא בבית המשפט העליון מלהתערב בפסק דין בערעור אשר הותיר על כנו גזר דין שבו הוטל על המבקש (בין היתר) לשלם כפל שווים של שבעה חדרי-אירוח, בסך של 140,000 ₪.

ב. ב-עפ"א (ב"ש) 14687-04-11 מדר נ' ועדה מחוזית לתכנון ובניה מחוז דרום (26.6.2011), נדונה פרשה שבה הוטל על כל אחד משני מערערים, בגין בניה ושימוש ב- 6 יחידות אירוח, קנס בסך של 110,000 ₪. בית המשפט המחוזי מצא כי הערכאה הדיונים שקלה כיאות את השיקולים הרלוונטיים – לרבות מצב רפואי ומצב כלכלי קשה – והתערב בגובה הקנסות אך בגין העובדה ששני המערערים היו מאותה משפחה) כך שהתוצאה היתה למעשה קנס כפול (ועל כן כל קנס הועמד על סך 75,000 ₪ בלבד.

ג. ב-תו"ב (צפת) 17900-12-08 ועדה מקומית לתכנון אצבע הגליל נ' טובול (20.5.2014) קבע כבוד השופט א' גולדקורן כי מתחם העונש ההולם, בתיק שבו הנאשם שם בנה שתי יחידות נופש בשטח של כ-87.72 מ"ר (ושתי פרגולות בהיקף של 25.52 מ"ר), נע בין שלושה חודשי מאסר על תנאי לשבעה חודשי מאסר בפועל, בצירוף קנס שסכומו נע בין 50,000 ₪ ל-250,000 ₪. הנאשם שם ערער בין היתר על העונש. בית המשפט המחוזי (כבוד השופטת א' הלמן) קבעה כי בית משפט השלום צדק כאשר ראה חומרה יתרה בכך שהמערער בנה שני צימרים, ללא היתר, בניה שתכליתה השגת רווח כלכלי. אלא שבאותו מקרה, כפי שקבע בית משפט השלום, המערער שם עשה מאמצים לקבל היתר ולמעשה מילא את מרבית התנאים בהם הותנה ההיתר, והשופטת הלמן קיבלה את הערעור על העונש, כי מצב תכנוני המאפשר הוצאת היתר מהווה שיקול לקולא (ע"פ (נצ') 10264-07-14 טובול נ' ועדה מקומית לתכנון אצבע הגליל, פס' 18-29 (5.10.2014)).

ד. ב-תו"ב (צפת) 24087-05-12 ועדה מקומית לתנכון ובניה גליל עליון נ' מכלוף (8.10.2013), הושת קנס בסך 140,000 ₪ בגין בנייתם ושימושם של 5 יחידות אירוח.

קריאה בהחלטות שנזכרו לעיל בתתי-הסעיפים א' עד ד' אינה מעלה כי הקנסות שהוטלו בהם נגזרו מראיות בדבר שיעורי הרווח בפועל שהופק מביצוע העבירות. החלטות אלה משקפות את מדיניות הענישה כאשר לא מובאות ראיות כאלו.

ד. הנסיבות הקשורות בביצוע העבירה

1. תכנון מוקדם – אין מקום לקבוע כי הנאשמים גמרו אומר מראש לעבור על החוק במכוון.

הנאשמים אמנם לא הביאו ראיות להוכחת טענתם שהמועצה עודדה את בניית יחידות הנופש באזור. המועצה המקומית (להבדיל מועדת התכנון המוסמכת) ממילא אינה מוסמכת ליתן היתרי בניה (ראו עפ"א (נצ') 211/08 ועדה מקומית לתכנון ובניה מחוז צפון נ' שמקה (26.2.2009)).עם זאת, טענת המאשימה, לפיה אי מילוי הדרישות בהיתרים בתנאים מצביע על כך שהנאשמים פעלו במודע ובמזיד, רלוונטית רק מהמועד שבו ביקשו הנאשמים לראשונה היתר, לאחר סיום הבניה.

2. חלקו היחסי של כל נאשם ומידת השפעתו של אחר עליו – לא הועלו טענות בענין זה.

3. הנזק הצפוי מביצוע העבירה – אין נתונים, מעבר לפגיעה בערך המוגן (ראו לעיל).

4. הנזק שנגרם מביצוע העבירה – אין נתונים, מעבר לפגיעה בערך המוגן (ראו לעיל).

5. הסיבות שהביאו את הנאשם לבצע את העבירה – לא ראיתי לנכון לקבל את טענת הנאשמים לפיה הם בנו את יחידות הנופש ובריכת השחייה עקב פשיטת רגל מעסקי פרחים וכי מצבם הכלכלי קשה ביותר. הטענה נטענה בעלמא וללא ראיות (למרות שפשיטת רגל ומצבם הכספי של עסקי פרחים ניתנים להוכחה בראיות). אוסיף, בבחינת למעלה מן הצורך וכפי שכבר צוין לעיל, כי במסגרת בירור תיק זה, ביקשו הנאשמים לדחות דיון בתיק זה עקב חופשה משפחתית בת 5 ימים באוניה.

6. יכולתו של הנאשם להבין – הנאשמים לא טענו לקשי בענין זה.

7. יכולתו של הנאשם להימנע מהמעשה - הנאשמים לא טענו לקשי בענין זה.

8. מצוקה נפשית עקב התעללות על ידי נפגע העבירה – לא רלוונטי.

9. קרבה לסייג לאחריות – הנאשמים לא טענו לקשי בענין זה.

10. אכזריות, אלימות והתעללות – לא מתעוררות.

11. ניצול לרעה של כוחו של נאשם, של מעמדו או של יחסיו – לא רלוונטי.

12. מצבו הכלכלי של הנאשם (לענין קנס) – לא מצאתי מקום לראות בנאשמים כמי שמצבם הכלכלי הרעוע מצדיק הורדת מתחם העונש ההולם, שכן טענות הנאשמים בענייננו לפיהן הם חסרי אמצעים כלכליים לא נתמכה באסמכתאות (ראו רע"פ 3542/13 כחלון ופיגנבוים חברה לבנין והשקעות בע"מ נ' הוועדה המקומית לתכנון ובניה נתניה (15.7.2013)).

ה. מתחם העונש ההולם: מדובר בענייננו בבנייתם והפעלתם המסחרי של 3 יחידות אירוח ובריכה בהיקף 50 מ"ר ללא היתר. אמנם הבניה ניתנת להסדרה, ונתון זה מהווה שיקול לקולא – אך לנאשמים ניתן היתר בתנאים והם לא מילאו את התנאים ואף לא נטען כי הם הפסיקו את השימוש המסחרי במתחם (והם אף מבקשים כי צו הפסקת השימוש יותלה). בנסיבות אלה, וכאשר לא הובאו ראיות לשיעור הרווחים שגרפו הנאשמים, אני קובע כי מתחם הענישה בענין קנס בתיק ובו נאשם יחיד נע בין 45,000 ל-75,000 ₪. בענייננו, כאשר מדובר בנאשמים שהם בני זוג אשר הורשעו בקשר לאותה בניה ואותו שימוש, אני מעמיד את מתחם הענישה בענין הקנס לכל אחד מהנאשמים בשיעור הנע בין 30,000 ₪ ל-50,000.

2. גזירת העונש של הנאשם:

א. הנסיבות שאינן קשורות לביצוע העבירה

1. פגיעת העונש בנאשם – לענין מצבם הכלכלי הנטען של הנאשמים ראו לעיל.

2. פגיעת העונש במשפחת הנאשם – לענין מצבם הכלכלי הנטען של הנאשמים ראו לעיל.

3. נזק שנגרם לנאשם מביצוע העבירה ומההרשעה – לא הועלו טענות בענין זה.

4. נטילת אחריות ומאמצים לחזרה למוטב – הנאשמים נטלו אחריות על המעשה, בכך שהודו; אך הם לא מילאו את התנאים בהיתר בתנאים והם לא טענו כי הפסיקו את השימוש הבלתי חוקי במתחם האירוח.

5. מאמצים לתיקון תוצאות העבירה – הנאשמים אמנם מביעים תקווה שיחידות הנופש ובריכת השחייה יוכשרו, אך הם אינם מציעים להפסיק את השימוש בהם עד ההכשרה.

6. שיתוף הפעולה של הנאשם (שיקול לקולא) – הנאשמים שיתפו פעולה וחסכו משאבים לתביעה ולבית המשפט בכך שהודו.

7. התנהגות חיובית – לא הועלו טענות בענין זה.

8. נסיבות חיים קשות – הצדדים לא טענו בענין שיקול זה, מעבר לטענות בענין מצב כלכלי קשה, עליהן כבר עמדתי לעיל.

9. התנהגות רשויות אכיפת החוק – הצדדים לא טענו בענין שיקול זה (למעט במסגרת טענת הגנה מן הצדק ממנה חזרו הנאשמים).

10. חלוף הזמן מעת ביצוע העבירה – כתב האישום בתיק זה הוגש כבר בשנת 2008, אך לא מדובר אך בבניה שבוצעה לפני כשש שנים, אלא בעבירה נמשכת של שימוש, וכאמור הנאשמים אינם טוענים כי הם הפסיקו את השימוש המסחרי במתחם.

11. עבר פלילי או העדרו – נטען כי הנאשמים הם נורמטיביים, והמאשימה לא חלקה על כך.

ג. נסיבות נוספות – אין.

לאור כל האמור אני משית על כל אחד מהנאשמים עונשים כדלקמן:

א. קנס בסך 45,000 ש"ח או 180 ימי מאסר תמורתו. הקנס ישולם ב-12 תשלומים חודשיים שווים ורצופים, החל מיום 1.11.2014 וביום הראשון לכל חודש לאחר מכן. אם לא יבוצע תשלום כלשהו במועדו ובמלואו, תעמוד כל יתרת הקנס לפירעון מיידי.

ב. ניתן בזה צו להפסקת שימוש במבנים ובבריכה מושא כתב האישום, אשר ייכנס לתוקף מיד.

ג. אני מצווה על הנאשמים להרוס את הבנייה, מושא כתב האישום. צו ההריסה ייכנס לתוקף ביום 20.10.2015. למרות האמור, לגבי כל רכיב מתוך הבניה מושא כתב האישום שלגביו יחזיקו הנאשמים היתר בניה עד אותו מועד, הצו לא ייכנס לתוקף.

ד. אני מורה לרשם המקרקעין לרשום הערת אזהרה בדבר הצווים הנזכרים בסעיפים ב ו-ג לעיל.

זכות ערעור לבית המשפט המחוזי בנצרת תוך 45 יום מהיום.

ניתן היום, כ"ו תשרי תשע"ה, 20 אוקטובר 2014, במעמד הצדדים.