1. לפני עתירת הנאשם לפיה הפסילה שהוטלה עליו בתיק תחושב מיום 26.12.10, זאת נוכח הזמן הרב שחלף ממועד גזר הדין, העובדה שרישיונו של הנאשם הופקד ביום 27.8.17 והנאשם ריצה את מרבית תקופת הפסילה, נזקקותו לרישיונו לצורך פרנסתו, והעובדה שאינו נוהג מזה 9 שנים.
2. המאשימה מתנגדת לבקשה, וציינה שהסמכות לחישוב הפסילה נתונה למשרד הרישוי.
3. לאחר ששקלתי את האמור בבקשה וטענות הצדדים, אני מחליט לדחות את הבקשה וזאת מהטעמים הבאים.
4. במסגרת גזר הדין שניתן בתאריך 10.11.10 הוסבר לנאשם שעליו להפקיד את רישיונו במזכירות בית המשפט והדברים נרשמו לפרוטוקול בנוכחות הנאשם ובא כוחו.
5. הנאשם לא הפקיד את רישיונו ובהמשך הגיש ערעור על פסק הדין, ובמסגרת הערעור ניתנה בתאריך 9.1.111 החלטה על עיכוב יצוע גר הדין על למתן פסק דין בערעור.
6. בתאריך 24.3.11 ניתן פסק דין בערעור, ונקבע בו כי על הנאשם להפקיד את רישיונו לאלתר. הנאשם לא פעל על פי החלטת בית המשפט המחוזי.
7. רק בתאריך 27.8.17 הגיש הנאשם בקשה לחישוב הפסילה, בקשה שנדחתה על ידי. בנוסף קבעתי כי יש לחשב את הפסילה מיום הגשת הבקשה, קרי 27.8.17.
8. ניתן ללמוד שהנאשם לא פעל על פי החלטת בית המשפט המחוזי הנכבד ולא הפקיד את רישיונו לאחר מתן פסק הדין בערעור, למרות שהיה מודע לחובת ההפקדה כפי שזו הוסברה לו גם במסגרת גזר הדין.
9. בנסיבות אלו, ומשהנאשם לא פעל על פי החלטות בית המשפט, אין כל מקום להורות על חישוב הפסילה ממועד שקדם להפקדת הרישיון בפועל. זאת, גם בהתחשב בזמן הרב שחלף, ובנסיבותיו האישיות של הנאשם.
10. לאור כל האמור לעיל, הבקשה נדחית.
11. להודיע לצדדים.

ניתנה היום, ז' שבט תשע"ט, 13 ינואר 2019, בהעדר הצדדים.