1. התובעת מס' 1 (להלן "התובעת"), ילידת 3.1.1946, הגישה תביעתה בגין נזקי גוף שנגרמו לה עקב תאונה שארעה לה ביום 26.12.2007. לטענתה, כפי שהדבר בא לידי ביטוי בכתב התביעה, הרי שסמוך לשעה 19:40 באותו יום, בעת שהלכה בקומת מרפאות הרופאים בבית החולים "אלישע" (הנתבע) לכיוון היציאה לחניה, נתקלה לפתע רגלה במשטח מוגבה, לא תקני, נמוך, כ - 7 ס"מ, הנבלע בצבע הרצפה, אשר לא ניתן להבחין בו אשר לא סומן. התובעת נפלה ונחבלה בידה הימנית.

2. התובע מס 2 (להלן "פרופ' סודרי"), הינו בעלה של התובעת ומי שהעסיק אותה כמזכירתו במרפאה פרטית שלו בשטח בית החולים. במקור, הוגשה תביעתה של התובעת בלבד ובהמשך, תוקן כתב התביעה, על דרך הוספתו של פרופ' סודרי כתובע נוסף, כמיטיב נזקיה של התובעת.

3. הנתבע הינו בית חולים פרטי, אשר בשטחו ארעה כאמור התאונה נשוא התביעה, שם עובדת התובעת כמזכירתו של פרופ' סודרי. יובהר, כי לא קיימים יחסי עובד מעביד בין התובעת לבין בית החולים.

4. הנתבע הגיש הודעה לצדדים שלישיים כנגד האדריכלית שתכננה את הרחבת הקומה בה ארעה התאונה וכנגד הקבלן המבצע. ההודעה לצדדים שלישיים נמחקה בסופו של דבר, לאור בקשת הנתבע.

5. ד"ר יצחק וייס, המומחה הרפואי מטעם התובעת בתחום האורטופדיה, קבע בחוות דעתו מיום 26.5.2009 כי נותרה לתובעת נכויות זמניות בשיעורים משתנים החל מיום התאונה ועד ליום 31.5.2009 ונכות רפואית צמיתה בשיעור של 20%, החל מאותו מועד ואילך, עקב פגיעתה בכתף, בזרוע ובמרפק יד ימין.

הנתבע לא הגיש חוות דעת מטעמו ולאחר שבדק את התובעת על ידי מומחה מטעמו, הודיע כי הוא מסכים לאמור בחוות דעתו של ד"ר וייס, המומחה מטעם התובעת.

6. במהלך ניהול התיק ניתנה על ידי בית המשפט הצעה לסילוק התביעה בפשרה, בהתבסס על תחשיבי נזק מטעם הצדדים. הצדדים לא הגיעו לידי הסכמות ולכן, הורתי על הגשת תצהירי עדות ראשית. התובעים הגישו כ"א תצהיר מטעמו וכן, הוגש תצהירה של גב' מינה מרסו, עובדת בית החולים "אלישע". הנתבע לא הגיש תצהירי עדות ראשית מטעמו. הוא הזמין אמנם תעודת עובד ציבור מהמוסד לביטוח לאומי אולם, התעודה לא הוגשה על ידו, לא נתבקש סימונה כראיה והוא אינה משמשת ראיה בתיק זה. במהלך דיון ההוכחות נחקרו המצהירים על תצהיריהם. הצדדים סכמו את טענותיהם בכתב.

דיון והכרעה

שאלת האחריות

7. התביעה נשוא תיק זה נשענת על עוולת הרשלנות, הקבועה בסעיפים 35 - 36 לפקודת הנזיקין (נוסח חדש), תשכ"ח - 1968. בקביעת האחריות בעוולת הרשלנות, מתעוררות שלוש שאלות. האחת - האם המזיק חב חובת זהירות לניזוק, השנייה - האם הפר את אותה חובת זהירות והשלישית - האם הפרת החובה היא שגרמה לנזק. שאלת קיומה של חובת זהירות מצויה במבחן הצפיות, הטומן בחובו שני היבטים. ההיבט העקרוני, בו ניתנת תשובה לשאלה האם ביחס לסיכון מסוים קיימת חובת זהירות מושגית וההיבט הספציפי, בו ניתנת תשובה לשאלה, האם ביחס לניזוק פלוני ונסיבותיו של אירוע מסוים, קיימת חובת זהירות קונקרטית (ע"א 145/80 שלמה ועקנין נגד המועצה המקומית בית שמש, פ"ד לז(1) 113). בענייננו, התובעת הינה בעלת המקרקעין בהם ארעה התאונה, היא שהזמינה את עבודות הרחבת הקומה במקום וכבעלת השליטה והפיקוח במקרקעין חלה עליה חובת זהירות כלפי צדדים שלישיים המבקרים במקום, בין אם מדובר בחולים ובין אם בעובדים, עקב ביצוע אותן עבודות (ע"א 343/74 גרובנר נגד עירית חיפה פ"ד ל(1) 141); ע"א 683/77 ברוק נגד עיריית תל אביב - יפו, פ"ד לד(1) 157, ע"א 7130/01 סולל בונה בנין ותשתית בע"מ נגד תנעמי, פ''ד נח(1) 1, ע"א 1068/05 עיריית ירושלים נגד מימוני (14.12.2006, ע"א 1531/04 סידי נגד מלכה (19.2.2007) וע"א 145/80, לעיל).

8. הנתבע חב גם בחובת זהירות קונקרטית כלפי התובעת, חובה אשר הופרה על ידו. עובר לארוע התאונה, בוצעו עבודות בניה והרחבה של קומת מרפאות הרופאים בבית החולים. עבודות בניה אלו הסתיימו בחודש יולי 2007 לערך ואילו מרפאתו של פרופ' סודרי החלה לפעול במקום בתחילת נובמבר 2007 (סעיפים 3 ו - 4 לתצהירה של התובעת). הליכתם של המבקרים במקום מעין זה, אמורה להיות רציפה, על משטח ישר ואחיד, ללא הבדלי גובה. אלא, שבמהלך ביצוע עבודות הבניה באזור היציאה מקומת המרפאות לכוון החניה, נותר הפרש גבהים בין שני מפלסים, שיצר מדרגה בודדת, נמוכה, בגובה של כ - 7 ס"מ לכל היותר. צבעה של המדרגה זהה לצבע הרצפה במקום, בעת הארוע המדרגה לא היתה מסומנת, ומדובר במכשול סמוי מן העין. התמונות שצרפה התובעת לתצהירה ממחישות באופן ברור את גודל המחדל שבהותרת הפרש גבהים בן מספר ס"מ, שיצר שני מפלסים במקום האמור להיות שטוח ומישורי. היה על הנתבע לצפות, כי מי ממבקרי המקום, וביניהם התובעת שעבדה במרפאות הרופאים, עלול למעוד בעקבות הפרשי הגבהים של שני המשטחים ולהינזק, שעה שלא קיים סימון בולט וברור המתריע על דבר הפרש הגבהים בין שני המשטחים.

9. בנוסף, ביצירת הבדל גבהים כאמור בין שני המשטחים הפר הנתבע את הוראות תקנה 3.2.2.5(א) לתקנות התכנון והבניה (בקשה להיתר, תנאיו ואגרות), תש"ל - 1970 הקובעת, כי "רום המדרגה יהיה 10 סנטימטרים לפחות...". כן, הפר הנתבע את הוראות תקנה 3.2.2.6(א), הקובעת כי "במהלך מדרגות אחד בתוך הבניין, לרבות מהלך מדרגות אחד בתוך חדר מדרגות, מספר המדרגות יהיה 3 לפחות ולא יעלה על 16..." (ההדגשות שלי - א.ר.).

בכך עוול הנתבע כלפי התובעת בעוולה של הפרת חובה חקוקה לפי סעיף 63 לפקודת הנזיקין. סעיף 63 מציב מספר תנאים לתחולתו: קיום חובה המוטלת על המזיק מכח החיקוק, החיקוק נועד לטובתו של הניזוק, המזיק הפר את החובה המוטלת עליו והפרה זו, היא שגרמה לנזק מן הסוג אותו התכוון המחוקק למנוע (ראה ע"א 145/80, לעיל). מטרת חוק התכנון והבניה והתקנות שהותקנו מכוחו, הוא מניעת בניה ללא פיקוח וסדר. הכוונה היא שאדם המבקש לבנות יגיש בקשה שתעבור את המבחן של מהנדסי הועדה, הן מבחינת אחוזי הבניה והן מבחינת נקיטת אמצעי הבטיחות הדרושים כדי למנוע נזק לציבור ולמבנים סמוכים. חוק התכנון והבניה והתקנות שהוצאו מכוחו נועדו, בין השאר, לטובת הציבור ולהגנה עליו, כמו גם בטחונו (ע"א 273/80 משה מדינה נגד שלמה כהן, פ''ד לז(2) 29, ע"א 416/58 נאצר עיסא ג'דעון נגד סאלם כליל סלימאן, פ"ד יג 916, ע"א (ת"א) 575/73 עטי צ'צ'קס נגד משה לוי (12.2.1975) וכן, סעיף סעיף 61(ב) לחוק התכנון והבניה).

10. הנתבע לא כפר בשאלת הפרת חובות הזהירות על ידו, כמו גם הפרת החובות החקוקות המפורטות לעיל (אין חולק, כי זמן קצר לאחר התאונה, סומנה המדרגה בפס שחור בולט לעין והוצב לפניה מחסום עם שלט מאיר עיניים, המזהיר מפני המדרגה. יש בכך כדי להראות כי הנתבע הפנים, גם אם באיחור, את הסכנה שבליקוי הבניה בשטחו). הוא בחר שלא להתמודד עם שאלות אלה בסיכומיו ועמד אך על הטענה לפיה, לא קיים קשר סיבתי בין הפרת חובת הזהירות במקרה דנן, כמו גם הפרת החובות החקוקות, לבין הארוע הקונקרטי שהביא לפגיעתה של התובעת. לחילופין, נטען לאשם תורם בשיעור גבוה מצידה של התובעת. עמדתו זו של הנתבע נשענת על עדותה של התובעת במוסד לביטוח לאומי, הנוגעת לנסיבות התאונה, השונה בנקודה מסויימת מגרסתה בתצהיר עדותה הראשית.

11. הן מכתב התביעה והן מתצהירה, עולה גרסת התובעת לפיה:

"בעת שהתובעת הלכה בקומת מרפאות הרופאים של בית החולים הנתבע לכיוון היציאה לחניה, נתקלה לפתע רגלה במשטח מוגבה, לא תקני, נמוך בגובה כ - 7 ס"מ, ה"נבלע" בצבע הרצפה, אשר לא ניתן להבחין בו ואף לא סומן בדרך כלשהי".

12. התובעת העלתה גרסה זהה לעניין נסיבות התאונה, הן בטופס התביעה לתשלום דמי פגיעה מיום 4.2.2008 והן בטופס התביעה לקביעת נכות מעבודה מיום 20.7.2008. כפי שעולה מחקירתה הנגדית ועל פי ייפוי הכח המצוי בתיק, הרי שבאותה עת כבר היתה מיוצגת על ידי עורך דין.

13. ביום 17.3.2008 מסרה התובעת הודעה מפורטת בדבר נסיבות התאונה ועיסוקה לנציגה של המוסד לביטוח לאומי. גרסתה באשר לנסיבות התאונה היתה כדלקמן:

"בתאריך 26.12.2007 בערך בשעה 19:30 סיימנו את עבודתנו במרפאה והיינו צריכים ללכת לארוע, היתה לנו ארוחה של המחקר ברמב"ם במלון דן כרמל ולכן יצאנו יותר מוקדם. אני נעלתי נעל עם עקב קטן, ביציאה לחניון מקומת המרפאות יש מדרגה קטנה בגובה 7 ס"מ בצבע המרצפות. אני ראיתי את המדרגה אבל העקב נתקע בקצה ואני השתטחתי על הרצפה, עזרו לי לקום בעלי וד"ר טולדנו שיש לו מרפאה ליד המדרגה יצא וראה אותי שנפלתי..." (ההדגשות שלי - א.ר.).

על פי גרסה זו, טרם התאונה הבחינה התובעת במדרגה, אלא, שעקב נעלה נתקע בקצה והיא נפלה את הרצפה. משעומתה התובעת עם האמור בטופס ההודעה למול גרסתה בכתב התביעה ובתצהירה, הכחישה כי ראתה את המדרגה וטענה, כי במדה והיתה רואה את המדרגה היתה מרימה את רגלה. בהמשך, טענה כי לא קראה את הטופס מלה במלה אולם, היא זוכרת במפורש שלא ראתה את המדרגה. עוד טענה, כי אולי אמרה שהיתה מדרגה והעקב נתקע, אולם לא ראתה את המדרגה (עמ' 16, שורות 25 - 30 ועמ' 17, שורות 1 - 5 לפרוטוקול).

14. טענתה הבסיסית של התובעת לפיה, היא נפלה ונפגעה בקומת המרפאות בבית החולים "אלישע" לאחר שנתקלה במדרגה הנמוכה שנוצרה עקב הפרש הגבהים בין שני המפלסים, לא נסתרה. התובעת עמדה גם בחקירתה הנגדית על הטענה כי נפלה מאחר ונתקלה במדרגה. טענה בסיסית זו, להבדיל מהשאלה האם טרם הנפילה ראתה התובעת את המדרגה, לא נסתרה, והיא עוברת כחוט השני לאורך כל הדרך.

גרסתה של התובעת בעניין זה נתמכת בעדותה של גב' מרסו, אשר עבדה באותה עת כמזכירה במשרד הסמוך למקום הארוע. הנ"ל העידה כי חדרה מצוי כ - 3 מטרים ממקום הארוע אולם, לא ראתה בעיניה את הנפילה עצמה. היא שמעה חבטה, ראתה את התובעת שרועה ועזרה לה לקום יחד עם פרופ' סודרי, שהגיע למקום מיד לאחר מכן. בחקירתה החוזרת הבהירה, כי הסיקה שפרופ' סודרי והתובעת יצאו מהמרפאות יחד, מאחר ופרופ' סודרי הלך מאחורי התובעת (עמ' 9, שורות 23 - 30 ועמ' 10, שורות 1 - 7 ו - 30 - 32 לפרוטוקול).

פרופ' סודרי חזר בתצהירו על תאור מקום התאונה. בסעיף 8 לתצהירו טען הנ"ל, כי ביום הארוע, סמוך לשעה 19:40, יצא יחד עם אשתו מהקליניקה לכוון היציאה לחניה. תוך כדי הליכה נתקלה התובעת במדרגה מסוכנת, נפלה ונחבלה בידה. בחקירתו הנגדית לא נשאל פרופ' סודרי ולו שאלה אחת בנוגע לארוע התאונה עצמו. גרסתו בעניין זה לא נסתרה והיא תומכת בטענתה של התובעת לפיה, נפלה כתוצאה מהתקלות במדרגה הנדונה בקומת המרפאות.

גרסת התובעת לפיה, נפלה מאחר ורגלה נתקבלה במדרגה הועלתה, כאמור, הן בטופס התביעה לתשלום דמי פגיעה מיום 4.2.2008 והן בטופס התביעה לקביעת נכות מעבודה מיום 20.7.2008.

15. ספק בעיני אם יש לראות בגרסתה של התובעת לפיה נתקבלה במדרגה בקומת המרפאות בבית החולים "אלישע", משום עדות יחידה של בעל דין, בהתאם לסעיף 54 לפקודת הראיות (נוסח חדש), התשל"א - 1971, נוכח עדויותיהם של פרופ' סודרי וגב' מרסו, אשר הגיעו למקום התאונה בתוך שניות לאחר שהתובעת נפלה. בהתאם להוראות סעיף 54 לפקודת הראיות, על בית המשפט להתייחס בזהירות לעדות יחידה מסוג זה ולפרט מה הניעו להסתפק בה (ראה בעניין זה ע"א 147/84 (מחוזי ת"א) חנה ברגר נגד ג'ניה פרידמן, פ"מ תשמ"ד(1) 207, ע"א 79/72 האפוטרופוס לנכסי נפקדים נגד פולק ואח', פ"ד כז(1) 768, ע"א 224/78 חמישה יוד תכשיטנים בע"מ נגד פיירמנס פאנד אינשורנס קומפני, פ"ד ל"ג(2) 90 וכן, י. קדמי, על הראיות, חלק שני, עמ' 690 - 696, והאזכורים שם). גם אם אצא מנקודת הנחה לפיה עדותה של התובעת אכן מהווה עדות יחידה, הרי שגרסתה בנוגע לנפילה כתוצאה מהתקלות במדרגה זכתה לחיזוק וסיוע, בעדויותיהם של פרופ' סודרי וגב' מרסו, כמו גם יתר הראיות, לרבות תעודת חדר המיון מיום 26.12.07 (שעת הקבלה היא 20:30), טופס התביעה לתשלום דמי פגיעה מיום 4.2.2008 וטופס התביעה לקביעת נכות מעבודה מיום 20.7.2008. בנוסף, גרסה זו נתמכת בטופס ההודעה של התובעת במוסד לביטוח לאומי, מיום 17.3.2008, עליו בקשה דווקא הנתבעת לבסס את טענותיה.

16. מנגד, אין בידי לקבל את טענותיה של התובעת לפיה, לא ראתה את המדרגה טרם נפילתה. על פי טופס ההודעה מיום 17.3.2008, נתנה התובעת גרסה מלאה ומפורטת לארוע התאונה בפני נציגת המל"ל. כאמור, על פי הודעתה מאותו יום, הרי שטרם התאונה היא הבחינה במדרגה, אלא, שעקב נעלה נתקע בקצה והיא נפלה את הרצפה. טופס ההודעה מודפס בגופן גדול, ולא בכתב יד, והתובעת חתמה על כל אחד משני העמודים. חתימתה של התובעת בעמוד הראשון מצויה ממש תחת תיאור הגרסה לארוע התאונה. עוד ראוי להדגיש, כי על פי הרישום בטופס ההודעה, הרי שהתובעת קראה את ההודעה טרם החתימה עליו ואשרה נכונותו. התובעת הינה אדם משכיל, יודע קרוא וכתוב, היא שמשה ועדיין משמשת יד ימינו של פרופ' סודרי בניהול הקליניקה שלו וחזקה עליה כי חתמה על טופס ההודעה לאחר שקראה אותו והסכימה לתוכנו.

17. יתירה מזאת, בחקירתה הנגדית אשרה התובעת את כל אחד מיתר הפרטים שנרשמו בהודעתה הנ"ל. אין זה סביר בעיני כי גובת ההודעה תעלה על כתב באופן מדוייק את כל הפרטים שמסרה לה התובעת ורק בנקודה זו, הנוגעת לאופן ארוע התאונה, תסלף את הדברים ותרשום גרסה לא נכונה. ודוק, לא מדובר בגרסה ארוכה ומסובכת, אלא, בדברים קצרים, ענייניים וברורים, שאינן משתמעים לשתי פנים. מדובר בגרסה ברורה, חד משמעית וכנה, אשר ניתנה על ידי התובעת ולאור הדיוק ביתר הפרטים שנרשמו, אין זה סביר בעיני כי גובת העדות סלפה דווקא פרק זה של העדות.

18. חיזוק לטענה לפיה התובעת ראתה את המדרגה, ניתן למצוא בעובדה כי היא עצמה נתקלה באותה מדרגה זמן קצר טרם ארוע התאונה נשוא תביעתה. התובעת מסרה בתצהירה, כי בשגרה היתה מגיעה ברכבה לבית החולים, בנפרד מבעלה, והחנתה אותו בחניון החיצוני. כניסתה למרפאה ויציאתה ממנה התבצעה בשגרה דרך הכניסה הראשית ולא דרך החניה המקורה, דרכה מגיעים לקומת מרפאות הרופאים. עוד טענה התובעת בתצהירה, כי לאחר התאונה ספר לה בעלה, כי כשבועיים טרם התאונה, הוא עצמו פנה להנהלת בית החולים "אלישע" והתריע כי מדובר במדרגה מסוכנת. פרופ' סודרי טען אף הוא בתצהירו כי כשבועיים טרם התאונה, הוא התריע על המפגע בפני המנהלת האדמיניסטרטיבית של בית החולים.

בחקירתה הנגדית, התברר כי פנייתו של פרופ' סודרי להנהלת בית החולים טרם הארוע, היתה עקב ארוע בו התובעת עצמה נתקלה באותה מדרגה וכמעט שנפלה (עמ' 15, שורות 17 - 22). אכן, יש טעם לפגם לכך שדברים אלו לא הועלו בתצהיר העדות הראשית ותמוהה העובדה שאף פרופ' סודרי לא זכר כי פנייתו למנהלת האדמיניסטרטיבית בדבר המפגע, שבועיים טרם התאונה, היתה עקב העובדה שהתובעת, אשתו, היא שכמעט נפלה במקום (עמ' 22, שורות 11 - 18 לפרוטוקול).

לגופה של טענה, הרי שמצד אחד, יש בה כדי לחזק את טענתה של התובעת בדבר הליקוי שבהפרשי הגבהים שיצרה המדרגה הנמוכה ואת התרשלותו של בית החולים, שעה שלא טרח לתקן את המפגע, אף שידע עליו במפרש. מצד שני, יש בעובדה לפיה התובעת נתקלה במדרגה הנ"ל, כדי לחזק את הטענה לפיה, היתה מודעת למפגע, לכל הפחות באופן כללי. בעניין זה אדגיש, כי לטעמי אין לכך משמעות רבה, מאחר ולא ניתן לצפות מאדם העסוק בשגרת יומו, תוך שהוא מתהלך במסדרונות בית החולים, לזכור כי במקום מסויים מצוי מפגע. יתירה מזאת, הוכח כי התובעת לא עברה באותו מקום בשגרה.

19. הגם שהתובעת ראתה את המדרגה טרם התאונה ולמרות שעובר לתאונה כבר נתקלה באותה מדרגה, אין בכך כדי לנתק את הקשר הסיבתי בין הפרת חובות הזהירות מצידו של הנתבע, כמו גם הפרת חובות חקוקות מצידו, לבין ארוע התאונה ופגיעתה של התובעת. מדובר במדרגה בודדה נמוכה, צבעה זהה לצבע הרצפה במקום, ובעת הארוע היא לא היתה מסומנת. גם אם התובעת הבחינה בה בעת הליכתה, עדיין מדובר בנסיבות העניין במכשול בלתי סביר המצוי במשטח האמור להיות רציף. התובעת לא התגברה על מכשול מטעה זה בעת הליכתה הרצופה, שעה שנעלה לרגליה נעלי עקב ולכן, נתקע עקב רגלה במדרגה. אין להעלות על הדעת מצב בו ראתה התובעת את המכשול והתעלמה ממנו. לכל היותר, היא ראתה את המכשול אולם, לא נקטה באופן מלא בפעולה המתבקשת של מעבר מעליו, ככל הנראה מחוסר תשומת לב מספיקה ומאחר ונעלה עקב, גם אם מדובר בעקב נמוך (ודוק, הנתבע אינו יכול הבנות מן העובדה שהתובעת נעלה נעלי עקב, מאחר והוא אמור לצפות שנשים המבקרות במקום, תנעלה נעליים מסוג זה). עניין זה נבחן במישור האשם התורם. אני קובע, אפוא, כי קיים קשר סיבתי בין הפרת חובות הזהירות המוטלות על הנתבע, כמחזיק המקרקעין בהן ארעה התאונה, כמו גם הפרת חובות חקוקות על ידיו, לבין ארוע התאונה והנזקים שנגרמו לתובעת. מנגד, לא ניתן להתעלם מהתנהגותה של התובעת וכפי שיפורט להלן, יש להשית עליה אשם עצמי תורם לארוע התאונה.

20. סעיף 68 לפקודת הנזיקין קובע, כי פיצויים לנפגע "יופחתו בשיעור שבית המשפט ימצא לנכון ולצודק תוך התחשבות במידת אחריותו של התובע לנזק". שיעור הרשלנות התורמת - כמו גם אופן חלוקת האחריות בין מספר מזיקים – אינו נקבע בדיוק מתמטי, והוא עניין להערכה המסורה, לבית המשפט, שהתרשם מן העדויות שהובאו בפניו (ע"א 1952/11 חאלד נגד אבו אלהווא נגד עיריית ירושלים (6.11.2012)). על מנת לבחון קיומו של אשם תורם מצידה של התובעת, יש לבדוק האם נהגה כאדם אחראי תוך זהירות סבירה או שמא, היה בהתנהגותה משום העדר סבירות בהגנה על עצמה. בחלוקת האחריות בין המזיק לניזוק, יש להציב את מעשי ההתרשלות או המחדלים של הנתבע והתובעת זה למול זה, כדי להשוות ולהעריך, מבחינה מוסרית, את מידת משקלם של מעשיו ומחדליו של כל צד (ע"א 73/86 לוי שטרנברג נגד עיריית בני ברק, פ"ד מג(3) 343). בענייננו, למול התרשלותו של הנתבע בבניית משטח הליכה פגום ואי סימונו, תוך הפרת חובות חקוקות, שעה שהיה עליו לצפות באופן ממשי תאונה מסוג זו שארעה לתובעת, עומדת התנהגותה של התובעת, אשר על פי עדותה נתקלה בעבר באותו מכשול והיתה אמורה להיות מודעת אליו וראתה אותו בפועל טרם הנפילה, אולם, לא נזהרה בהליכתה, בפרט כאשר היא נעולה בנעל עקב. בחינת האשם היחסי של הנתבע למול זה של התובעת, מביא למסקנה כי יש להטיל עלי התובעת אשם תורם עצמי בשיעור של 30%.

נזקיה של התובעת

מצבה הרפואי של התובעת ונכותה

21. כתוצאה מהתאונה, נחבלה התובעת בידה הימנית הדומיננטית. פרופ' סודרי בצע קיבוע של היד והתובעת פונתה לבית החולים רמב"ם, שם אובחן שבר מרוסק בשליש העליון של עצם הזרוע הימנית. ידה של התובעת גובסה והיא שוחררה מבית החולים עם המלצה למנוחה מוחלטת למשך 5 ימים והמשך מעקב רפואי במרפאה האורטופדית. ביום 31.12.2007 אובחן אצלה פצע לחץ גדול באזור המרפק. הגבס הוחלף ל - MIAMI BRACE (מגן זרוע מפלסטיק). התובעת המשיכה במעקב רפואי במרפאות החוץ של בית החולים וידה נותרה מגובסת למשך כ - 4 חדשים. בהמשך, עברה טיפולי פיזיוטרפיה.

22. ד"ר יצחק וייס, המומחה מטעם התובעת, מצא בבדיקתו כי התובעת סובלת מהגבלות בתנועתיות בכיפוף, אבדוקציה ובסיבוב הפנימי וכן, רגישות במישוש מעל הזרוע. בנוסף, קיימת זווית נשיאה גדולה יותר במרפק ימין, כעדות לעיוות ציר, הבלטה באזור המרפק ונפיחות לאורך הגפה הימנית העליונה. ממצאים אלו עולים בקנה אחד עם בדיקות ההדמיה, אשר הדגימו קטע עצם לא מחובר באספקט החיצוני של השליש האמצעי של הזרוע ועוות ציר של °15 וולגוס. במבט צדדי חיבור בזווית אחורית של °10.

ד"ר וייס קבע בחוות דעתו, כי התובעת סבלה מנכויות רפואיות זמניות כדלקמן:

א. החל מיום 26.12.2007 ועד ליום 30.4.2008 - נכות בשיעור של 100%.

ב. החל מיום 1.5.2008 ועד ליום 30.10.2008 - נכות בשיעור של 50%.

ג. החל מיום 1.11.2008 ועד ליום 31.5.2009 - נכות בשיעור של 30%.

עוד קבע ד"ר וייס, כי נותרה לתובעת נכות רפואית צמיתה בשיעור של 20%, לפי סעיף 35(1)ג' או סעיף 40(1) מותאם לתקנות המל"ל, החל מיום 31.5.2009 ואילך, בשל מכלול הפגימות בכתף, בזרוע ובמרפק יד ימין.

23. כאמור, הצדדים הגיעו לכלל הסכמה באשר לנכות הרפואית של התובעת, וזו הועמדה על 20% בגין מכלול הפגיעות בידה הימנית (כתף, זרוע ומרפק ימין), כפי שנקבע בחוות דעתו של ד"ר יצחק וייס מטעם התובעת.

24. לטענת התובעת, היא סובלת כיום ממגבלות בתנועת הכתף, מכאב בעת הנעת הכתף במאמץ, שינויי תנוחה ובחילופי מזג האוויר. היא מרגישה חולשה בידה הימנית הדומיננטית וזרמים ביד. עוד טענה התובעת, כי היא מתקשה בכתיבה לאורך זמן, הרמת משאות כבדים ותנועות סיבוביות של היד לאחור.

25. התובעת עובדת כמזכירה, כאשר עבודתה כרוכה בכתיבה, בתיוק ובנשיאה של תיקים וקלסרים. הגם שלא מדובר בעבודה פיזית קשה, הרי שמגבלותיה ונכותה הרפואית, יש בהן כדי להגבילה, במידה מסויימת, אם בעבודה ואם בפעולות יום יומיות אחרות. עם זאת, אינני מקבל את הטענה כי נכותה של התובעת היא שמנעה ממנה לחזור לעבודתה בקליניקה של פרופ' סודרי בבית החולים "אלישע". בנסיבות העניין ולאור האמור בחוות דעתו של ד"ר וייס, אני קובע כי נכותה התפקודית הינה בשיעור של 20%.

הפסדי השתכרות

26. טרם דיון בשאלת הפסדי ההשתכרות, אדגיש כי יש להפריד בין שאלת הפסדי השתכרותה של התובעת לבין הפסדיו הנטענים של פרופ' סודרי, כמיטיב שלה, בניגוד לאופן הטיעון בסיכומיו של ב"כ התובעים.

רקע כללי

27. התובעת עבדה בעבר בטכניון, בהיקף של 3/4 משרה ופרישה פרשיה מוקדמת מעבודתה זו במהלך שנת 2003. מאז פרישתה מעבודתה, היא מקבלת תגמולי פנסיה חדשיים, העומדים כיום על סך של כ - 8,000 ₪. אין חולק, כי תגמולי הפנסיה אינם מושפעים מפגיעתה של התובעת בתאונה נשוא תביעתה (ראה עמ' 12, שורות 2 - 11 לפרוטוקול).

על פי האמור בתצהירי התובעים, הרי שהתובעת עבדה יחד עם פרופ' סודרי בקליניקה בבית החולים "אלישע" מאז שנת 1998. בשנים הראשונות עבדה ללא תלושי שכר והחל מיום 1.2.2006, כאשר בעלה פתח חברה בע"מ, הוצאו לה תלושי שכר בסך של 4,000 ₪ לחודש. פרישתה של התובעת מעבודתה בטכניון נועדה על מנת לסייע לפרופ' סודרי בעבודתו כעצמאי בקליניקה הפרטית, מאחר ונפח העבודה שלו הלך וגדל (עמ' 13, שורות 1 - 2 לפרוטוקול). שכרה של התובעת היה מאז ומתמיד שכר גלובאלי וגובהו נקבע משיקולי מס טהורים, קרי – השכר המקסימלי שניתן לשלם לה, מבלי שהדבר יגרום לתשלום מס עודף (ראה עדותה של התובעת בעמ' 13, שורות 12 - 15 וכן, עדותו של פרופ' סודרי בעמ' 21 - 22 לפרוטוקול).

במועד התאונה עבד פרופ' סודרי כשכיר בבית החולים רמב"ם בחיפה ושמש כמנהל המערך האורטופדי של בית החולים. במקביל, עבד כאמור גם כעצמאי בבית החולים "אלישע". בחודש פברואר 2006 הקים פרופ' סודרי חברה, שרכזה חלק מפעילותו כעצמאי. מהלך זה נעשה על פי ייעוץ של יועץ המס שלו, משיקולי מס לגיטימיים (ראה תצהירו של הנ"ל, עדותו בעמ' 20 לפרוטוקול ועדותה של התובעת בעמ' 12 לפרוטוקול).

28. כאמור, שכרה החדשי של התובעת עובר לתאונה עמד על סך של 4,000 ₪ ברוטו והוא לא הושפע ממספר השעות בפועל בהן עבדה. ניתן ללמוד מהצהרתה של התובעת למוסד לביטוח לאומי מיום 18.7.2008 (נ/1), כי לא עבדה בשעות קבועות ומסודרות. על פי נ/1, היא עבדה בקליניקה כ - 20 שעות בשבוע ובמשרד בבית כ - 20 שעות נוספות. מאידך, בהודעתה למוסד לביטול לאומי מיום 17.3.2008 (נ/3) מסרה כי עבדה בקליניקה 3 פעמים בשבוע החל משעה 16:00 ועד השעה 21:00 (15 שעות שבועיות) ואילו בבית עבדה לטענתה כל יום, ללא שעות קבועות, "מתי שצריך". ניתן להסיק מכך, שהתובעת עבדה בהיקף של 30 - 40 שעות שבועיות.

הפסד השתכרות בעבר

29. כאמור, עובר לתאונה השתכרה התובעת סך של 4,000 ברוטו לחודש בדיוק (ולא סך של 4,265 ₪ כפי שנטען על ידה בסיכומיה) והדבר עולה במפורש מתלושי השכר שצרפה לתצהיריה.

30. כפי שעולה מתצהיר עדותה הראשית, הרי שבמהלך חדש אפריל 2008 חזרה לעבודה חלקית של 10 שעות שבועיות, בחודש מאי עבדה כ - 15 שעות שבועיות, בחדשים יוני - ספטמבר 2008 עבדה כ - 20 שעות שבועיות ומאז חודש אוקטובר 2008 ואילך, היא עבדה כ - 20 עד 30 שעות שבועיות במשרד בבית בלבד (בחקירתה הנגדית אשרה כי היא עובדת למעלה מ - 30 שעות במשרד).

על פי תלושי השכר שצורפו לתצהירה של התובעת, הרי ששכרה בסך של 4,000 ש"ח בחודשים ינואר - פברואר 2008 שולם לה ע"ח ימי חופשה, בחדש מרץ שולם לה סך של 2,219 ₪ כדמי הבראה, בחדשים אפריל ומאי 2008 לא קבלה שכר כלל ואילו בחודש יוני 2008 שולם לה סך של 3,000 ₪ בלבד.

נתונים אלו אינם תואמים את הצהרותיה של התובעת, שטענה כי כבר בחודש אפריל 2008 חזרה לעבודה חלקית ואת הרישום בטופס 106 לשנת 2008, ממנו עולה כי התובעת לא עבדה בחדשים אפריל ומאי 2008. אם חזרה לעבוד כבר בחודש אפריל 2008, לא ברור מדוע לא שולם לה שכרה בעד אותם חדשים ולו באופן חלקי, על פי שעות חלקיות משרתה באותה עת.

31. לאור אופי פגיעתה ולאור האמור בחוות דעתו של ד"ר וייס, אשר לא נסתרה, נכותה הזמנית של התובעת עד ליום 30.4.2008 היתה בשיעור של 100%, קרי - אי כושר מלא. אם עבדה התובעת באופן חלקי, זכאית היתה לשכר בעד אותה חלקיות משרה ממעבידה ואילו היתרה הינה בבחינת הפסד השתכרות, אשר הנתבעת חייבת בגינו. בדומה, נכותה הזמנית במהלך חודש מאי 2008 היתה בשיעור של 50% והיא עבדה 20 שעות שבועיות, לטענתה. לפיכך, היתה זכאית לתשלום חלקי ממעבידה ואילו היתרה, מהווה הפסד השתכרות, שהנתבעת חייבת בגינו.

אין חולק, כי התובעת זכאית לפיצוי מלא בגין הפסד השתכרות בחדשים ינואר - מרץ 2008, בסך של 12,000 ₪. באשר לחדשים אפריל - יוני 2008, אני מעריך את הפסד ההשתכרות שלה בסך של 2,000 ₪ נוספים.

הפסד השתכרותה של התובעת עד ליום 31.5.2008 עמד, אפוא, על סך של 14,000 ₪. סכום זה, בצירוף הפרשי הצמדה וריבית כחוק, עומד כיום על סך של 16,000 ₪ במעוגל.

32. מאז התאונה ועד היום חלפו כחמש וחצי שנים. התובעת עובדת כ - 30 שעות שבועיות ויותר (עמ' 14, שורות 30 - 31 לפרוטוקול), פחות או יותר באותו היקף משרה בו עבדה טרם התאונה. שכרה של התובעת לא השתנה והוא עומד גם כיום על סך של 4,000 ₪ (ראה עדותה של התובעת בעמ' 13 וכן, עדותו של פרופ' סודרי בעמ' 21, שורות 17 - 23 לפרוטוקול).

נמצא, אפוא, כי מאז חודש יולי 2008 ועד היום, לא נגרע שכרה של התובעת ולכן, היא אינה זכאית לפיצוי נוסף בגין הפסד השתכרות לעבר.

33. הפסד השתכרותה של התובעת לעבר עומד, אפוא, כיום על סך של 16,000 ₪.

הפסד השתכרות לעתיד

34. התובעת הינה ילידת 1946, כיום בת 67.5 שנים ועברה את גיל הפרישה לשכירים. כאמור, התובעת ממשיכה לעבוד ושכרה משולם לה באופן גלובאלי, ללא קשר לשעות עבודתה בפועל או לתרומתה במשרד, אלא משיקולי מס גרידא.

35. אמנם, ניתן להניח כי התובעת תמשיך לעבוד מספר שנים נוספות, אם כי אין לקבל את טענת ב"כ בסיכומיו לפיה, עבודתה תמשך 8 שנים נוספות, עד הגיע פרופ' סודרי לגיל 80 (טענה הסותרת את הנטען בסעיף 27 לכתב התביעה המתוקן). בנסיבות העניין, ואף אם נשווה את תוחלת שנות עבודתה לאלו של עצמאי (70 שנים) שכרה של התובעת לא יפגע גם בעתיד והוא ישולם לה כסדרו ובמלואו, מאותם שיקולי מס שהנחו את התובעים עד כה.

36. אין מקום, אפוא, לפצות את התובעת בגין הפסד השתכרות לעתיד.

עזרת צד ג' לעבר ולעתיד

37. התובעת עתרה לפצותה בסך של 32,00 ₪ בגין עזרת צד ג' בעבר וכן, דרשה סך של 258,000 ₪, על בסיס סך של 1,500 ₪ לחודש, בגין עזרת צד ג' לעתיד. לטענה, כתוצאה מהתאונה נזקקה לעזרה רבה בפעולות יומיומיות בסיסיות, לרבות עזרה ברחצה, הלבשה, בישול וניקיון הבית. בנוסף, בעלה ובנה הסיעו אותה לכל מקום, לרבות ביקורות בבית החולים רמב"ם, קופת החולים, פיזיוטרפיה וסידורים, מאחר ולא היה באפשרותה לנהוג במשך כ - 5 חדשים.

38. כפי שעולה מחקירתה הנגדית של התובעת, הרי שהיא מתגוררת בבית גדול בן 6 חדרים, בשטח של כ - 200 מ"ר. מאז חודש פברואר 2007 מועסקת על ידה באופן רצוף עוזרת בית בשם מינא כיוף. הנ"ל עובדת 5 ימים בשבוע, 110 שעות חדשיות, כולן בבית משפחת סודרי ולאורך כל השנים לא השתנה היקף משרתה (ראה עדותה של התובעת בעמ' 18, שורות 1 - 20 לפרוטוקול). על פי תלושי השכר שהונפקו לגב' כיוף וטופס 106 (נ/4), הרי שהיא משתכרת סך של כ - 4,000 ₪ לחודש.

גב' כיוף מדווחת לרשויות המס כמועסקת על ידי פרופ' סודרי (במסגרת תיק ע.מ. שלו) ותלושי השכר שלה מונפקים בהתאם. העסקתה באופן זה החלה חודשים ארוכים טרם התאונה והיא נמשכת גם כיום (ראה עדותה של התובעת בעמ' 19, שורות 1 - 8 לפרוטוקול).

התובעת טענה, כי גב' כיוף עוזרת לה גם במשרד בבית, בעיקר בתיוק מסמכים. גם אם טענה זו נכונה, הרי שהמדובר בעזרה מינורית, אם בכלל, שהרי ברור כי היקף "התיוקים" במשרד ביתי מעין זה אינו גדול, מה שעוד שהתובעים טענו כי בשנת 2007 גם בנם, שהתגורר אז בבית, עזר גם הוא בדואר ותיוקים (עמ' 21, שורות 1 - 10 לפרוטוקול).

39. התובעת טענה אמנם, כי לאחר התאונה נעזרה בגב' כיוף יותר מאשר לפני כן, אלא שאין בטענה זו כדי לשנות דבר. ראשית, התובעת אשרה כי עזרתה של גב' כיוף ניתנה לה במסגרת שעות העבודה שלה ולא שולם לה שכר נוסף. שנית, גב' כיוף מועסקת על ידי התובעים באופן רצוף עוד טרם התאונה כ - 25 שעות שבועיות, שהן מעל ומעבר לעזרה לה נזקקה התובעת, אם בחדשים שלאחר התאונה ולבטח כיום. התובעת לא עסקה בעצמה בעבודות הבית טרם התאונה וסביר להניח כי לא תעסוק בהן גם בעתיד, נוכח העסקת עוזרת הבית בהיקף משרה גדול, ללא קשר לארוע התאונה. מאחר והסבירות לכך שהתובעת לא תמשיך להעסיק גם בעתיד את עוזרת הבית, ואפילו בהיקף משרה קטן יותר, נמוכה, ילקח בחשבון פיצוי מתון בלבד, אשר יש בו לשקף סיכוי נמוך זה.

40. בנוסף, סביר להניח כי נוכח אופי הפגיעה בידה הדומיננטית של התובעת, בחדשים הראשונים שלאחר התאונה היא נזקקה לעזרה מוגברת מצד בני משפחתה, בפעולות שעוזרת הבית אינה מבצעת, כגון עזרה ברחצה, הלבשה והסעה לטיפולים רפואיים וביקורות. בפסיקה נקבע כי משהוכח שהנפגע נזקק לעזרה מבני משפחתו בשל מצבו הרפואי וזו היתה מוצדקת וחרגה מעזרה רגילה, לא יהנה המזיק ממאמציהם של קרובי המשפחה והוא יחוייב לפצות את הנפגע על העזרה שקבל ממשפחתו (ראה בעניין זה ע"א 836/76 אליהו סעדה נגד משה חמדי, פ"ד לג(1), 589, 609 - 610, ע"א 2115/93 בורוקוב נגד אלעזר (12.1.1995) וע"א 5774/95 שכטר נגד כץ (19.11.1997).

41. בנסיבות העניין, לאחר ששקלתי את טענות הצדדים ואת הנתונים שהוצגו בפני, אני פוסק לתובעת סך של 25,000 ₪ בגין עזרת צד שלישי לעבר ולעתיד.

הוצאות רפואיות ואחרות

42. התובעת טענה בתצהירה כי כתוצאה מהתאונה נדרשה להוצאות רבות ובין היתר, רכשה סד ליד בעלות של 765 ₪ וקבלה סדרה של טיפולי פיזיוטרפיה באופן פרטי, בעלות של 2,100 ₪. בנוסף, טענה כי רכשה תרופות ומשככי כאבים ונזקקה לנסיעות מוגברות לטיפולים. התובעת צרפה לתצהירה קבלות בסך של 2,915 ₪ אולם, העריכה את הוצאותיה בסך של 20,000 ₪. בחקירתה הנגדית לא נתנה הסבר להערכתה הנ"ל ואשרה כי לא פנתה למוסד לביטוח לאומי לצורך החזר הוצאותיה. בסיכומיה, עתרה התובעת לפצותה בסך של 10,000 ₪ בגין הוצאותיה.

43. הוצאות לעבר מהוות נזק מיוחד הטעון הוכחה בראיות. התובעת צרפה לתצהירה קבלות על סך של 2,915 ₪ בלבד ומכל מקום, מדובר בתאונת עבודה ולכן, חלק מההוצאות אמורות להיות מכוסות על ידי המוסד לביטוח לאומי.

44. מאידך, מטבע הדברים, סביר להניח כי התובעת לא שמרה כל אחת מהקבלות בגין הוצאותיה עקב פגיעתה בתאונה ובפרט, קבלות בגין נסיעות. גם אם ניקח בחשבון כי חלק מההוצאות היו מוחזרות לידי התובעת לו היתה פונה למוסד לביטוח לאומי, נוכח אופי פגיעתה, הצורך בטיפולים רפואיים לאחר התאונה ונסיעות אליהם וכן, בהתחשב בהוצאותיה המוכחות, אני פוסק לתובעת סכום גלובאלי בסך של 5,000 ₪, בגין הוצאות לעבר ולעתיד.

כאב וסבל

45. כפי שפורט לעיל, כתוצאה מהתאונה סבלה התובעת משבר מרוסק בשליש העליון של עצם הזרוע הימנית. ידה גובסה במשך ארבעה חדשים, במהלכם אובחן אצלה פצע לחץ גדול באזור המרפק והגבס הוחלף. בהמשך, נאלצה לעבור טיפולי פיזיוטרפיה. בנוסף, נותרה לה נכות רפואית בשיעור של 20%.

46. אין ספק כי התובעת סבלה סבל ממשי, אשר התבטא בכאבים, מגבלות בתנועה ואי נוחות, מהם היא סובלת גם כיום, אף אם בעצמה נמוכה מזו שבסמוך לתאונה. בנסיבות העניין, לאור אופי פגיעתה והנכות שנותרה לה, אני פוסק לתובעת פיצוי בסך של 80,000 ₪ בגין כאב וסבל.

ניכויים

47. התובעת קבלה מהמוסד לביטוח לאומי שלושה תשלומים. תשלום ראשון בסך של 3,838 ₪ שולם לה ביום 31.7.2008 בגין דמי פגיעה. שני תשלומים נוספים, שולמו לתובעת בגין גמלת נכות. בחודש יוני שנת 2009 שולם לה סך של 27,175 ₪, מתוכו יש לנכות סך של 3,746 ₪ בגין קצבת זקנה. בשנת 2010 שולם לתובעת מענק חד פעמי נוסף בסך של 20,855 ₪, אשר נוכה כולו, עקב קצבת זקנה שקבלה התובעת באותה שנה, אשר ככל הנראה עלתה על הסך הנ"ל (ראה נ/2. התובעת זכאית היתה לגבוהה מבין שתי הגמלאות).

48. נמצא, אפוא, כי עקב התאונה קבלה התובעת מהמוסד לביטוח לאומי תגמולים בסך כולל של 27,267 ₪, בשני מועדים. סכום זה עומד כיום, בצירוף הפרשי הצמדה וריבית כחוק מיום כחל תשלום, על סך של 32,268 ₪ ויש לנכותו מסכום הפיצוי המגיע לתובעת.

סיכום ביניים - נזקיה של התובעת

49. נזקיה של התובעת כתוצאה מהתאונה הינם כדלקמן:

א. הפסד השתכרות לעבר - 16,000 ש"ח

ב. עזרת צד ג' לעבר ולעתיד - 25,000 ש"ח

ג. הוצאות רפואיות ואחרות - 5,000 ש"ח

ד. כאב וסבל - 80,000 ש"ח

- 126,000 ש"ח

אשם תורם (30%) - 37,800 ש"ח

סה"כ - 88,200 ש"ח

מסכום זה יש לנכות סך של 32,268 ש"ח בגין תגמולי המוסד לביטוח לאומי. נזקיה של התובעת מסתכמים, אפוא, לסך של 55,932 ש"ח.

תביעתו של התובע מס' 2, כמיטיב

50. ביום 8.12.2011 תוקן כתב התביעה על ידי צירופו של פרופ' סודרי כתובע נוסף, מכח חוק לתיקון דיני הנזיקין האזרחיים (הטבת נזקי גוף), תשכ"ד - 1964 (להלן "חוק הטבת נזקי גוף").

בכתב התביעה המתוקן נטען, כי עקב התאונה נפגע כושר השתכרותה של התובעת, אשר אלמלא התאונה היתה יכולה להמשיך בעבודתה עד גיל 70 לפחות. עקב נכותה, הפסיקה התובעת את עבודתה בקליניקה בבית החולים ונאלצה להפחית משעות עבודתה במשרד בבית. נטען, כי למרות שהתובעת אינה עובדת מאז התאונה בקליניקה והיקף משרתה ירד במחצית, פרופ' סודרי היטיב את נזקיה ומשלם לה שכר חודשי בסך של 4,000 ₪, בדומה לשכרה ערב התאונה, כאשר במקביל הוא מעסיק מזכירה בקליניקה במקום התובעת. עוד נטען, כי העובדה שהטבת נזקיה של התובעת נעשית בהתנדבות אינה מפחיתה מזכותו של פרופ' סודרי להיפרע את ההטבה מהנתבע.

התובעים טענו, כי בהתאם לחוק הטבת נזקי גוף זכאי פרופ' סודרי, כמיטיב, להפרע את הטבת הנזק מהנתבע - המזיק, בגין כל סכום שהנתבע היה חייב לשלם לתובעת, לולא הוטב, בעבר ובעתיד.

51. סעיף 1 הטבת נזקי גוף, מכוחו הוגשה תביעתו של פרופ' סודרי, מגדיר את המונח "הטבת נזק גוף, כדלקמן:

"הטבת נזק" - הוצאות שהוצאו או שירות שניתן כדי לתקן נזק גוף, למנוע מניזוק החמרתו של נזק או נזק נוסף או להקל מסבלו, לרבות תמיכה שניתנה לניזוק למחייתו ולמחיית בני ביתו שנצטרך לה עקב הנזק, וכן, אם מת הניזוק, תמיכה כאמור שניתנה לאדם הזכאי לפיצוי בשל כך מאת המזיק;

סעיף 2 לחוק הטבת נזקי גוף קובע את זכאותו של המיטיב להפרע מהמזיק, כדלקמן:

גרם אדם לזולתו נזק גוף, רשאי מי שהיטיב את הנזק להיפרע את הטבת הנזק מן המזיק עד כדי סכום שהמזיק היה חייב למוטב על פי כל דין בשל גרימת נזק הגוף אלמלא הוטב הנזק על ידי המיטיב."

52. תביעתו של מיטיב בגין הטבת נזק, הינה תביעת סובריגציה (תחלוף), והיא נוגעת למשולש היחסים שבין המזיק, הניזוק והמטיב, ולא ביחסים דו - צדדים בלבד של מיטיב - מזיק. לפיכך, המיטיב נכנס לנעלי הניזוק והוא אינו זכאי להיפרע מהמזיק יותר ממה שהיה זכאי לו הניזוק עצמו (ראה בעניין זה, בין היתר, ד"נ 24/81 יעקב חונוביץ ואח' נגד אאידה כהן ואח', פ"ד לח(1), 413 ,עמ' 429 - 430, בש"א (מחוזי-חיפה) 3401/05 עיריית חיפה נגד דובק בע"מ, ת"א 7305/05 (שלום-חיפה) אוסם ואח' נגד סהר ציון). המחוקק התכוון למנוע תוצאה לפיה מיטיב, בין אם לפי חובה ובין אם בהתנדבות, יסבול עקב הנזק הפסד שיפחית את חיובו של המעוול. מאידך, עם ההטבה מועברת זכותו של הניזוק כלפי המזיק, כפי שיעור ההטבה, למיטיב (ד"נ 24/81, לעיל).

53. פרופ' סודרי חזר בתצהירו על האמור בכתב התביעה וטען, כי מאחר וממילא שכרה של התובעת היה נמוך, למרות שחדלה מלעבוד בקליניקה בבית החולים, הוא לא הפחית משכרה אולם, נאלץ לשכור עובדת אחרת במקומה, מאז התאונה ועד היום. תחילה עבדה אצלו גב' מינה מרסו, ששכרה שולם על ידי בית החולים והוסף לדמי השכירות ששלם. בהמשך, החל מחודש יולי 2008 ואילך, עבדה בקליניקה גב' רות רונן, שעלות שכרה הינה 1,600 - 1,700 ₪ לחודש בממוצע.

54. בסיכומיו, טען ב"כ התובעים, כי פרופ' סודרי זכאי לתבוע כמיטיב, הן את הסכומים שהוא משלם וישלם לתובעת בעתיד כהטבה, חרף העובדה שהיא הפסיקה לעבוד בקליניקה בבית החולים, והן את הסכומים שהוא שלם וישלם בעתיד למזכירה המחליפה בקליניקה.

55. אין בידי לקבל את טענות אלו. ראשית, דרישתו של פרופ' סודרי מהווה כשלעצמה כפל פיצוי. הוא דרש את שווי ההטבה שניתנה על ידיו לתובעת, בדמות השלמת שכרה לסך של 4,000 ₪, למרות שהיא עובדת פחות ממשרתה עובר לתאונה. בנוסף, דרש פרופ' סודרי גם את שכרה של המזכירה שהחליפה את התובעת בקליניקה בבית החולים. נמצא, כי מדובר בכפל פיצוי בגין אותו "נזק" נטען שנגרם לו כביכול.

שנית, כפי שהובהר לעיל, בהתאם לסעיף 2 לחוק הטבת נזקי גוף, הרי שפרופ' סודרי, כמיטיב הנכנס לנעלי התובעת הניזוקה, אינו זכאי להיפרע מהמזיק יותר ממה שהיתה זכאית הניזוקה עצמה לקבל מהאחרון. מיטיב אינו יכול להפרע מהמזיק כספים שנאלץ לשלם לצד שלישי, שאינו הניזוק. בגדר תביעתו כמיטיב, זכאי פרופ' סודרי לתבוע, לכל היותר, כספים ששלם לתובעת עצמה כהטבת נזקי גוף על פי הגדרתה בחוק. מאידך, כספים ששלם פרופ' סודרי למזכירה המחליפה במרפאתו בבית החולים, אינם מהווים חלק מהפיצוי לו היתה זכאית התובעת עקב התאונה והם אינם נחשבים בגדר "הטבת נזק", כהגדרת מונח זה בסעיף 1 לחוק.

שלישית, לשון סעיף 1 לחוק הטבת נזקי גוף אינה מאפשרת דרישת שיפוי בגין תמיכה או הטבה עתידית שטרם ניתנה ע"י המיטיב, אלא, רק בגין הוצאות שהוצאו בעבר, לכל היותר עד למועד פסק הדין (ע"א 331/75 מבטחים מוסד לביטוח של העובדים נגד פלאצי, פ"ד לב(1) 63. לפיכך, פרופ' סודרי ממילא אינו זכאי לקבל פיצוי כלשהו בגין דרישתו הנוגעת להטבת נזקי גוף הצופה פני עתיד.

יתירה מזאת, אין חולק כי לאורך השנים, הלך וגדל היקף עבודתו של פרופ' סודרי כעצמאי. זו גם הסיבה שהתובעת פרשה מעבודתה בטכניון בשנת 2003 (עמ' 13). על פי תצהירה המשלים של התובעת מיום 8.7.2012, בחודש מאי פרש פרופ' סודרי מעבודתו כיו"ר המערך האורטופדי בבית החולים רמב"ם, כך שעבודתו בקליניקה הפרטית בבית החולים "אלישע" התרחבה והיא צפויה להתרחב עוד בהמשך. דרישתו של פרופ' סודרי לפצותו בגין עלות המזכירה המחליפה בעתיד חסרת בסיס אפוא, גם לגופה.

56. נותרה לדיון השאלה, האם זכאי פרופ' סודרי לפיצוי בגין הטבת נזקי גוף בעבר, שעה שהמשיך לשלם לתובעת את מלוא שכרה, בסך של 4,000 ₪, למרות שחדלה מלעבוד בקליניקה בית החולים. לאור הראיות שהוצגו בפני, יש להשיב על שאלה זו בשלילה.

57. למעשה, אף שמאז התאונה לא חזרה התובעת לעבוד בקליניקה בבית החולים, הרי שהיא עובדת במשרד בבית, בהיקף משרה דומה לזה שטרם התאונה. כפי שפורט לעיל, ניתן ללמוד מהצהרותיה של התובעת במוסד לביטוח לאומי (מוצגים נ/1 ו - נ/3) ומעדותה, כי עובר לתאונה היא עבדה בהיקף של 30 - 40 שעות שבועיות. מעדותה של התובעת בבית המשפט עולה, כי היא עובדת כיום כ - 30 שעות שבועיות ויותר (עמ' 14, שורות 30 - 31 לפרוטוקול), פחות או יותר באותו היקף משרה בו עבדה טרם התאונה.

שכרה של התובעת לא השתנה והוא עומד גם כיום על סך של 4,000 ₪, אף ששווי עבודתה גבוה יותר (ראה עדותה של התובעת בעמ' 13 וכן, עדותו של פרופ' סודרי בעמ' 21, שורות 17 - 23 לפרוטוקול). שכרה משולם לה באופן גלובאלי, ללא קשר לשעות עבודתה בפועל או לתרומתה במשרד, וללא קשר להטבה כלשהי, אלא משיקולי מס גרידא. הא ותו לא. שכרה היה ממשיך להשתלם לה במלואו, גם אם היתה עובדת 10 שעות בלבד ואף פחות מכך.

בעניין זה, ראוי להבהיר ולהדגיש, כי מלוא שכרה של התובעת הינו בגדר הוצאה מוכרת, ללא קשר להיקף עבודתה (עמ' 22, שורות 2 - 6 לפרוטוקול). פרופ' סודרי אשר כי המס השולי שלו עומד על 50% ולכן, הלכה למעשה, הוא מקבל בחזרה מחצית מההוצאה הנ"ל (עמ' 22, שורות 7 - 10 לפרוטוקול). בנוסף, שכרה של התובעת כולו, נכנס לקופה המשותפת של שני הזוג, כך שבכל מקרה, הוא נהנה מכל הסכום שהוציא כשכר לתובעת.

58. סיכומה של נקודה זו, שכרה של התובעת משולם לה על ידי פרופ' סודרי לא כהטבת נזקי גוף, אלא, משיקולי מס גרידא, ששני בני הזוג נהנים מהם ותביעתו של פרופ' סודרי בעניין זה מלאכותית.

59. לאור האמור לעיל, אני דוחה את תביעתו של פרופ' סודרי.

סיכום

60. א. לאור האמור לעיל, אני מקבל את תביעתה של התובעת מס' 1 ומחייב את הנתבע לשלם לה פיצוי בסך של 55,932 ₪. בנוסף, אני מחייב את הנתבע לשלם לתובעת את אגרת התביעה וכן, שכ"ט עו"ד בסך של 11,500 ₪ (בפסיקת שכר הטרחה, נלקח בחשבון שתביעתו של התובע מס' 2 נדחתה).

ב. הסכומים הנ"ל ישולמו בתוך 30 ימים מהיום, שאחרת ישאו הפרשי הצמדה וריבית כחוק, מהיום ועד למועד התשלום בפועל.

ג. תביעתו של התובע מס' 2 נדחית.

המזכירות תמציא העתקים מפסק הדין לצדדים.

ניתן היום, ל' אב תשע"ג, 06 אוגוסט 2013, בהעדר הצדדים.