מונחת לפני תביעה למתן סעד של סילוק יד ופינוי של הנתבעים מדירת מגורים, ובנוסף לו סעד כספי בגין חוב של דמי שכירות בסך 13,158.84 ₪, שלפי הנטען, חבים הנתבעים לתובעת, נכון ליום הגשת התביעה.

רקע

1. התובעת – עמידר, החברה הלאומית לשיכון בישראל בע"מ, היא חברה ציבורית העוסקת בניהול נכסי מקרקעין בעבור מדינת ישראל (להלן: "עמידר" או "התובעת"). הנתבעים - מר כהן רפאל וגב' כהן טובה, הם בני זוג המחזיקים כיום שתי דירות מגורים הנמצאות ברח' רובע מרכז, מבנה 436 , כניסה 1, דירות 1 ו- 2 , בחצור הגלילית (להלן: "דירה מס' 1 ו- 2" בהתאמה), מכוח שני חוזי שכירות בלתי מוגנת, שנחתמו בינם לבין עמידר ביום 4/12/1983.
2. בתביעתה של עמידר כנגד הנתבעים, עתרה עמידר לפינוי הנתבעים מדירה מס' 1. בנוסף, עמידר עתרה לקבלת סעד כספי בגין חוב שהצטבר לחובת הנתבעים בגין דמי שכירות. בשים לב לסעדים שנתבעו על ידה כאמור, עמידר הגישה את תביעתה, ביום 18/12/2008, במסגרת הליך של סדר דין מקוצר ולאחר שלא הוגשה מטעמם של הנתבעים בקשה למתן רשות להתגונן, ניתן לחובת הנתבעים, ביום 8/2/2010, פסק דין בהיעדר הגנה.

פסק הדין בוטל בהסכמת הצדדים, ביום 29/11/2010, ולאחר ביטולו הנתבעים הגישו בקשה למתן רשות להתגונן. ביום 7/4/2011 הצדדים הגיעו להסכמה שלפיה תינתן לנתבעים רשות להתגונן והתיק הועבר לפסים של תביעה רגילה.

1. בגדרי התיק, בעלי הדין הגישו תצהירי עדות ראשית מטעמם ובטרם התנהל דיון הוכחות בתיק, נאותו הצדדים לקבל המלצתה של חברתי, כב' השופטת רים נדאף, לפניה התנהל התיק קודם להעברתו אלי, לנהל משא ומתן שבמסגרתו תיבחן האפשרות לרכישת הדירה מס' 1 הנ"ל. משא ומתן שהתנהל בין הצדדים לא הבשיל לכדי הסכמות ובנסיבות אלה הצדדים ביקשו לנהל את התיק. בהמשך התיק הועבר לטיפולי, ושוב ניתנה לצדדים, לבקשתם, הזדמנות נוספת להגיע להסכמות. המו"מ התארך הפעם ובמסגרתו קטעו הצדדים כברת דרך. בשלב מסויים התובעת גילתה נכונות למכור את הדירה מס' 1 לנתבעים במחיר מסובסד, דא עקא שהנתבעים לא נתנו הסכמתם לרכישת הדירה במחיר המוסבד שהוצע להם ובנסיבות אלה המו"מ כשל. מטעם זה התנהל לפני, ביום 19/5/2016, דיון הוכחות שבתומו הגישו הצדדים סיכומים בכתב.

טענות התובעת וראיות התביעה

1. התובעת טוענת, כי הנתבעים הפרו באופן יסודי ומתמשך את חוזה השכירות של דירה מס' 1 בכך שלא שלמו דמי שכירות לאורך שנים, זאת חרף דרישותיה של התובעת אשר כל פעם נענו ע"י מחלקת הרווחה של המועצה המקומית חצור הגלילית בבקשה לפטור את הנתבעים מתשלום החוב לאור מצבם הסוציואקונומי הקשה. בתמיכה לתביעתה צירפה התובעת עותק מחוזה השכירות (להלן: "חוזה השכירות").
2. לטענת התובעת סכום החוב הכספי עומד על סך 13,158.84 ₪ נכון ליום הגשת התביעה, כאשר סכום זה כולל: את חוב דמי השכירות שלא שולמו בגין התקופה שבין השנים 2003 – 2008, את הפרשי הריבית וההצמדה שצבר החוב, ואת החיוב בגין דמי גבייה. לתמיכה בטענה צירפה התובעת תדפיס ממוכן מטעמה המפרט את מרכיבי החוב.
3. כחלק מראיות התביעה הוגשו שני תצהירי עדות ראשית, האחד מטעמו של מר ציון וקנין, רכז גבייה ומשפטים בעמידר (להלן: "וקנין"), והשני מטעם גב' בובה נאמן, רכזת שטח בעמידר (להלן: "נאמן").
4. מתצהירו של וקנין עולה כי בעבר אשרה עמידר לנתבעים שכירת שתי הדירות נשוא התובענה, וזאת בשל הרכב המשפחה המוגדרת כמשפחה מרובת ילדים. לטענת וקנין, פינויים של הנתבעים מהדירה מס' 1, מתבקש היום לא רק בשל הפרת חוזה השכירות הנובעת מאי תשלום דמי שכירות, אלא גם בשל העובדה כי אין לנתבעים יותר ילדים קטינים הסמוכים על שולחנם ומתגוררים עימם. את טיעונו האמור ביסס וקנין על הוראת סעיף 7(ב) לחוזי השכירות, ועל נוהלי משרד השיכון, המחייבים את הנתבעים למלא אחר דרישת התובעת לעבור לדירה אחרת, קטנה יותר, כאשר מספר הנפשות במשפחה מצטמצם.
5. התובעת הכחישה את טענת הנתבעים שלפיה הם קיבלו את הדירות במתנה, בתמורה לוויתור הנתבעים על שתי דירות אחרות בהן תפסו בעבר חזקה, דירות הנמצאות ברח' ארקיע 512, דירות 7 ו- 8 בחצור הגלילית (להלן: "הדירות הקודמות"), לטענת התובעת, כפי שמתבטאת מתצהירו של וקנין, גם דירות קודמות אלו מנוהלות על ידי עמידר והן הושכרו בעבר לנתבעים. במעמד חתימת חוזי השכירות נשוא התובענה, הנתבעים חתמו גם על הצהרה שלפיה הם מתחייבים להחזיר את הדירות הקודמות לידי עמידר. לתמיכה בטענתה צירפה התובעת עותק מההצהרה הקשורה לדירה 512/7 זאת כחלק מראיות התביעה שהוגשו בצירוף לתצהירו של וקנין (להלן: "ההצהרה").
6. ואילו מתצהירה של נאמן עולה כי היא ביקרה בדירות אשר הושכרו לנתבעים במספר הזדמנויות, וכי היא הסבירה לנתבעים על קיום חוב בגין אי תשלום דמי שכירות, והתרתה בהם לעניין ההשלכות העלולות להיות לאי תשלום דמי שכירות ולרבות אפשרות פינויים מן הדירות. לטענת נאמן, בביקור אשר ערכה בשנת 2009, כשנה לאחר הגשת התביעה, הנתבעים ביקשו לברר דרכה לעניין האפשרות לרכוש את הדירה נשוא התביעה, והיא הבהירה להם כי רכישת דירה תוכל להתבצע רק לאחר סילוק החוב. בתמיכה לאמור, צירפה התובעת עותק מדו"ח "ביקור מעגל".

טענות הנתבעים וראיות ההגנה

1. כאמור, התביעה הוגשה בסדר דין מקוצר והנתבעים הגישו בקשת רשות להגן הנתמכת בתצהירה של הנתבעת מס' 2 – תצהיר שלאחר מתן רשות להגן בהסכמה היווה את כתב הגנתם של הנתבעים.
2. הנתבעים פתחו גרסתם בטענה מקדמית שלפיה הסעד הכספי נשוא התביעה התיישן, טענה אשר נדחתה במסגרת החלטת בית המשפט מיום 28/11/2008.
3. הנתבעים טוענים, כי בשנות ה- 60 של המאה הקודמת הם עלו ארצה, ואז הם עברו לגור בחצור הגלילית, שם תפסו חזקה בבית המורכב משתי דירות מחוברות והנמצאות ברח' ארקיע 512/7 ומאז הם המשיכו להשתמש בדירות עד שבשנות ה – 80 פנו אליהם גורמים מטעם המדינה, והציעו להם לפנות את הדירות הקודמות האלה, זאת מכיוון שבאותו מקום המדינה מתכוונת להקים פרויקט בינוי של דירות חדשות. בתמורה להסכמתם לפנות את הדירות האמורות, הוצע לנתבעים לקבל שתי דירות לבעלותם. לטענת הנתבעים, הם סירבו תחילה לאותה הצעה הואיל ובאותה תקופה הם השקיעו הרבה בטיפוח הדירות, אך בהמשך ביקר אותם ראש הממשלה דאז, מנחם בגין ז"ל, וביקש מהם לתת יד לקידום הפרויקטים החדשים, ולפנות את הדירות הקודמות, ושוב הבטיח לנתבעים לקבל לבעלותם שתי דרות אחרות.
4. לטענת הנתבעים, רק אז הסכימו לוותר על זכויותיהם הקנייניות בדירות הקודמות, ופינו את הדירות זאת לאחר שחתמו על הסכמים עם משרד השיכון, שלפיהם, כך נטען, הנתבעים קיבלו לבעלותם את שתי הדירות נשוא התביעה. הנתבעים מסבירים שהם אנאלפביתיים, וכי במעמד החתימה לא הוסבר להם שמדובר בחוזי שכירות.
5. עוד טוענים הנתבעים, כי השתמשו בדירות נשוא התביעה, ושילמו ארנונה, וכי מעולם לא נדרשו לשלם דמי שכירות למאן דהוא. בנוסף טוענים הנתבעים, כי רק עם קבלת עותק מהתביעה ולאחר שעמדו על הטענות העולות מכתב התביעה, או אז גילו שהם הוטעו לחתום על הסכמי שכירות מקום שהיו צריכים לקבל את הדירות לבעלותם.
6. כחלק מראיות ההגנה הוגשו שני תצהירי עדות ראשית, האחד מטעם הנתבעת מס' 2, והשני מטעם בנה, מר אברהם כהן (להלן: "אברהם"). יוער כי הנתבע מס' 1 נטך חלק אך ורק בתחילתו של ההליך המשפטי, אך בהמשך כלל לא התייצב לדיונים זאת בשל מצבו הבריאותי שמנע ממנו להשתתף במשפט.
7. נוסף על הטענות שהועלו לעיל, טוענת הנתבעת מס' 2 בתצהירה כי מאז נכנסו לדירות נשוא התביעה הם עשו בהו שימוש כבעלים, שיפצו את הדירות במספר הזדמנויות ותחזקו את הדירות, ובמקביל עמידר כלל לא תחזקה את הדירות האלה. לטענת הנתבעת מס' 2, במידה ותתקבל טענת עמידר ויקבע כי הנתבעים חייבים בתשלום דמי שכירות, אז הנתבעים עותרים לקיזוז עלויות השיפוצים מדמי השכירות החלים על הדירות.
8. באשר לדמי השכירות, טוענת הנתבעת מס' 2 כי בהתאם לחוזה השכירות הנטען, דמי השכירות עמדו במעמד החתימה על חוזי השכירות, בשנת 1983, על סך 623.66 שקל, כאשר היום לאחר שהוחלף השקל לשקל חדש - הסכום הנ"ל עומד על סך 6.3 אגורות לחודש, ולפי חישובי הנתבעים יוצא שמדי שנה הם צריכים לשלם 75.6 ₪ כפוף לחוזה השכירות, ובמכפלת 7 שנים עובר להגשת התביעה יוצא שסכום התביעה אמור לעמוד על סך 529.2 ₪ !
9. באשר לעדותו של אברהם, עולה כי הוא הצהיר על מצבו הבריאותי של אביו, הנתבע מס' 1,המונע בעדו לקחת חלק פעיל בניהול משפטו. בנוסף טוען אברהם כי במשרד השיכון והבנייה ניצלו את תמימות הוריו, הנתבעים, והחתימו אותם על מסמכים שכלל לא הבינו את תוכנם, ולכן ביקש אברהם להזמין לבית המשפט את מי שאימת את חתימת הוריו בזמן החתימה. בנוסף, ביקש אברהם לתת הזדמנות להוריו לרכוש את הדירה - שנתבקש פינויה- במחיר מסובסד, וכן חזר על טענת אימו, הנתבעת מס' 2 , שלפיה צריך לחייב את עמידר בתשלום ההוצאות שהוצאו ע"י הנתבעים עת תחזקו ושיפצו את הדירות על חשבונם.
10. ואילו טענתם העיקרית של הנתבעים, סוף סוף נשמעה בסיכומיהם, ושלפיה הם מבקשים לבטל את חוזה השכירות שעליו נשענת התובעת, כיוון שהם הוטעו במעמד החתימה.

שאלות לדיון

1. אם כן, בדיון להלן נתעסק בשאלות שלהלן:
2. האם לחוזה השכירות שנחתם בין הצדדים בשנת 1983 ישנו תוקף מחייב, או שמא קיימת עילה לביטולו?
3. האם התובעת הוכיחה כי הנתבעים הפרו את החוזה? במידה והתשובה היא חיובית אז מה הסעדים להם זכאית התובעת, ובין היתר מה סכום החוב בגין דמי שכירות שעל הנתבעים לשלמו לתובעת?

דיון ומסקנות

1. אקדים אחרית לראשית, ואומר כי לאחר עיון ושקילה של מכלול טענות הצדדים, ראיותיהם והחומר המונח לפניי מצאתי, כי דין התביעה להתקבל בחלקה, בהתאם לתנאים ולהערות כפי שיפורטו להלן.
2. כידוע, הנטל מוטל על כתפי התובעת להוכיח את כל רכיבי תביעתה בבחינת "המוציא מחברו עליו הראיה". משכך, מוטל הנטל על התובעת להוכיח כי החוזה שנחתם בין הצדדים משנת 1983 הופר, וכן עליה להוכיח את זכאותה לסעד של סילוק יד וכן לסעד הכספי הנתבע בגדרה של התובענה ונטל זה משתרע על עצם קיומו של החוב הנטען, אופן גיבושו ושיעורו. מנגד, מוטל העול על הנתבעים להוכיח את הטענה שהם הוטעו במעמד החתימה על החוזה וכי הובטח להם לקבל דירות לבעלותם.
3. לפנינו הובאה גרסתה העובדתית של התובעת באמצעות ראיות בכתב, שלפיהם מערכת היחסים בין הצדדים הוסדרה באמצעות חוזה שכירות אשר נחתם ביום 4/12/1983 (צורף כנספח א' לכתב התביעה). מחוזה השכירות עולה כי התובעת – עמידר , הסכימה להשכיר את הדירה מס' 1 לידי הנתבעים, בשכירות בלתי מוגנת, לאחר שאלה האחרונים הצהירו כי אין להם קורת גג אחרת שתשמש למטרת מגורים להם ולבני משפחתם. סעיף 3 חוזה השכירות קובע את גובה דמי השכירות שעל הנתבעים לשלם לידי התובעת, כאשר במעמד החתימה על החוזה הסכום עמד על סך של 623.66 שקלים, ואילו סעיף 4 לחוזה השכירות קובע את התנאי המהותי שעליו נסובה התביעה דנא, ומפאת חשיבותו אביאו כלשונו : "במקרה והשוכר לא ישלם תשלום כלשהו של דמי השכירות במלואם ובמועדם – תהיה החברה זכאית להפסיק מיד את השכירות ולדרוש פינוי המושכר מכל אדם וחפץ נוסף לזכויותיה לתבוע כל סכום שהשוכר יהיה חייב לחברה כתוספת הריבית החוקית המקסימלית" . כאמור טענתה העיקרית של התובעת היא שהנתבעים הפרו את חוזה השכירות הפרה יסודית ומתמשכת בכך שלא שלמו דמי שכירות למשך שנים.
4. מעיון בגרסת ההגנה לאורך כל ההליך, ניתן להיווכח כי הנתבעים כלל לא הכחישו ולא חלקו על הטענה כי הם לא שילמו דמי שכירות, ובהתחלת ההליך הנתבעים לא הכחישו כי היחסים בינם לבין התובעת הוסדרו באמצעות חוזה. נכון הדבר שהם טענו שלא הבינו את תוכנו ולא ידעו על מה הם הוחתמו, אך עצם קיום החוזה כלל לא הוכחש על ידם. על זה ניתן ללמוד משני תצהיריה של הנתבעת מס' 2 אשר אחד מהם הוגש בתמיכה לבקשת הרשות להתגונן, ואילו השני הוגש בתמיכה לבקשת הנתבעים לדחיית התביעה על הסף, ואשר מהם עולה הצהרת הנתבעת מס' 2 שנוסחה בהאי לישנא: " הנני להצהיר כי לאחר שעמדתי על מלוא הטענות שנטענו בכתב התביעה וכי כביכול אני ובעלי חתמנו על הסכם שכירות אני מצהירה כי כלל וכלל לא ידעתי ולא הוסבר לי כי אני חותמת על הסכם שכירות אלא מה שנודע לי כי אני חותמת על מסמכים שהם נותנים בית לנו". אם כן, הנתבעת מס' 2, אף לאחר שלמדה את כתב התביעה על צירופיו, כלל לא טענה שהחתימות המתנוססות על אותו חוזה שכירות אינן חתימות הנתבעים, וכלל לא טענה שאינה מסוגלת לחתום, וחזקה ששני תצהירים אלה שהוגשו לבית המשפט נחתמו בידי הנתבעת מס' 2. אך למרבה הפלא, בתצהיר העדות הראשית שהוגש מטעמה, הנתבעת מס' 2 שינתה את חזית הטענות, וטענה לראשונה כי היא מעולם לא חתמה בכתב יד אלא שהיא תמיד חתמה באמצעות הטבעת בוהן יד ימין, וטענה כי חוזה השכירות וההצהרה כלל לא נחתמו בידי הנתבעים.
5. עוד בשלב הזה, אני דוחה את טענת הנתבעת מס' 2 בשתי הידיים, איני מוכנה לקבל כי הנתבעת מס' 2 ידעה לחתום בשנת 2011 (במעמד הגשת שני התצהירים הנ"ל) בכתב ידה, ואילו בשנת 2012 (במעמד הגשת תצהיר עדות ראשית) היא לא ידעה לחתום בכתב ידה, והחליטה הפעם להטביע אצבע ואף להצהיר כי מעולם לא חתמה על מסמך כלשהו בחתימת ידה.
6. לאור האמור, ומשלא הכחישו הנתבעים כי חתמו על מסמכים במעמד המעבר מהדירות הקודמות לדירות שבהן מתגוררים היום, ומבלי לקבוע מסמרות בשלב הזה לגבי המידע שנמסר לנתבעים במעמד החתימה, הגעתי למסקנה כי גם חוזה השכירות, וגם ההצהרה נחתמו בידי הנתבעים. למסקנה זו הגעתי, בין היתר, לאחר עיון בחתימות המתנוססות על חוזה השכירות ועל ההצהרה, הגם שבית משפט זה אינו מומחה לכתב יד, אך עולה באופן ברור כי מדובר בחתימות זהות של הנתבעים.
7. משקבעתי כי החוזה נחתם בידי הנתבעים, מכאן אעבור לדון בתוקפו המחייב של החוזה. כאמור, הטענה היחידה בפי הנתבעים היא שהם סברו כי הם מקבלים את הדירות לבעלותם, וכי הם הוטעו לחשוב שהמסמכים שהם חתמו עם התובעת מקנים להם זכות בעלות בדירות. הנתבעים טענו כי המקור לסברתם נובע בעיקר מההבטחה שניתנה להם על ידי ראש הממשלה דאז, מנחם בגין ז"ל כפי שהובא לעיל. הטענות, לכאורה, נשמעות כטענות כבדות משקל, שאילו הנתבעים היו מביאים ראיות להוכחתן ולו ברמה הלכאורית, היו מוציאים את התיק מתחום סמכותו של בית משפט זה. במה דברים אמורים? שאלת הבעלות על הדירות, ונושא ההבטחה שכביכול קיבלו הנתבעים מראש הממשלה בזמנו, שיכולה להיחשב כהבטחה מנהלית, אלה נושאים שכלל לא עלו לדיון בפני בית משפט זה, שכן אלה טענות שהנתבעים בחרו להעלותן בעלמא, באופן סתמי, ומבלי להואיל לתמכן בראיות כלשהן. שכן הנתבעים כלל לא טענו ולא הוכיחו שהם הבעלים של הדירות נשוא התביעה, ואף לא טענו ולא הוכיחו כי יש להם זכות בעלות על הדירות הקודמות, אלא שטענתם מתמצת בזה שהם סברו כי בתמורה לפינוי הדירות הקודמות יקבלו את הדירות נשוא התביעה לבעלותם!
8. להוכחת גרסתם הנתבעים לא עשו מאום, ממש כך. הנתבעים לא הציגו ראיות ולא הוכיחו מה מעמדם בדירות מס' 1 ו-2 שבהם מתגוררים היום, הייתכן שהם סברו כי הם הבעלים של הדירות ולא בדקו מה מעמד זכויותיהם בטאבו? הייתכן ואין אף עד, חוץ מהנתבעת מס' 2, שיכול להעיד כי ראש הממשלה דאז ביקר את הנתבעים והבטיח לתת להם שתי דירות לבעלותם? לשאלות אלה לא מצאנו תשובות בגרסת הנתבעים. במקביל התובעת הציגה מסמך בכתב החתום על ידי הנתבעים ושממנו עולה כי לנתבעים קיימת זכות שימוש מכוח חוזה השכירות שנחתם בין עמידר לנתבעים, הא ותו לא.
9. בנוסף, הנתבעים לא הציגו מסמכים ו/או ראיות שיכולים להראות מה הייתה זכותם בדירות הקודמות, והאם יתכן שדירות אלה היו בבעלותם עד שהמדינה החליטה לפנות אותם מהדירות ולתת להם בתמורה דיור חלופי לבעלותם. הנתבעים הסתפקו לטעון כי משעלו ארצה תפסו חזקה בדירות הקודמות, התגוררו עם ילדיהם בדירות, טיפחו ושיפצו אותן, אך לא הוצגה ראיה כלשהי שיש בה כדי להעיד על זכותם בדירות הקודמות. אך במקביל, התובעת הציגה את מסמך ההצהרה שעליו חתמו הנתבעים במעמד המעבר לדירות נשוא התובענה, מסעיף 1 למסמך ההצהרה עולה כי הנתבעים מחזיקים במושכר של חברת עמידר הנמצאת בחצור 512/7, ואילו בסעיף 4 לאותה הצהרה מתחייבים הנתבעים להחזיר את אותו מושכר לעמידר עד ולא יאוחר מתאריך 10/1/1984. התובעת הסבירה כי היא החתימה את הנתבעים על אותה הצהרה כדי לאפשר את המעבר של הנתבעים לדירות נשוא התביעה, על זה חזר העד מטעם התובעת מר וקנין בחקירתו הנגדית במסגרת הדיון שהתנהל בפני מיום 19/5/2016, ומשנשאל על ההצהרה השיב כדלקמן :

"ש. מה ההצהרה הזו.

ת. התחייבות להחזרת הדירה.

ש. מדוע חותמים על זה.

ת. כי אי אפשר לקבל 4 דירות, אתה מתחייב להחזיר דירות קודמות ומקבל חדשות.

ש. ההצהרה הזו מעידה ששתי הדירות שהחזיקו בפועל היו שייכות לעמידר.

ת. כן.

ש. מכוח מה עמידר החזיקה את הדירות הללו שמיועדות להריסה. היה לה בעלות.

ת. ברור שהן היו שייכות לעמידר, שעמידר ניהלה אותם כדיור ציבורי.

ש. הדירות הללו היו בבעלות המדינה.

ת. שעמידר מנהל אותם.

ש. מכוח מה היו גרים בדירות.

ת. היה להם חוזה.

ש. איזה חוזה.

ת. לכל דירה חותמים על חוזה.

ש. איפה החוזה.

ת. לא יודע, מדובר בדירות שנהרסו. הם מודים שיש להם דירות והם מחזירים אותם".

{עמ' 15 – 16 לפרוטוקול}

1. מהדברים שצוטטו לעיל, ומסיכומי הנתבעים (סעיף 14), עולה כי הנתבעים כלל לא התאמצו להוכיח ו/או להראות על מה מהות זכויותיהם בדירות הקודמות, האם אכן דירות אלה היו בבעלותם כפי הנטען, או שמא הייתה להם זכות שימוש בדירות אלה מכוח חוזה שכירות עם עמידר? לשאלה זו לא מצאנו תשובה בטיעוני הנתבעים, אלא כאמור, התשובה עולה ממסמך ההצהרה שהגישה התובעת ואשר נחתם בידי הנתבעים, ושממנו עולה כי אותן דירות קודמות היו תחת ניהולה של עמידר, והוחזרו לחזקתה של עמידר במעמד המעבר של הנתבעים לדירות שבהן הם מתגוררים עד היום.
2. לאור המקובץ עד כה, אני דוחה את טענת הנתבעים לפיה הם סברו, שהחתימה על חוזי השכירות ו/או על מסמכי התובעת האחרים מקנה להם זכות בעלות בשתי הדירות (מס' 1 ו-2). כאמור, זוהי טענה בעלמא, בלתי סבירה, המנוגדת למסמכים בכתב. חוזה השכירות שולל טענה זו, והוא המסמך המחייב את הצדדים.
3. באותה מידה, אני דוחה גם את טענת הנתבעים שעלתה לראשונה רק בסיכומים (ראו סעיף 18), שלפיה הם מבקשים לבטל את חוזה השכירות מאחר והם הוטעו במעמד החתימה עליו. בהקשר זה, ובהתעלם מהשלב שבו עלתה הטענה, ראוי לציין כי הנתבעים אינם מפנים למקור ברור בדין ולפיו דין חוזה השכירות הזה בטלות, ובכלל זה אינם טוענים על איזה סעיף בחוק החוזים (חלק כללי), התשל"ג – 1973 (להלן: "חוק החוזים") הם מסתמכים. אלא שהנתבעים טוענים באופן כללי כי התובעת החתימה אותם על חוזה השכירות מבלי שהסבירה להם על תוכנו ותוך ניצול מצבם של הנתבעים שנטען כי הם אנאלפביתיים. בנוסף הנתבעים אינם מפרטים את טענת הבטלות, ומה תהיה תוצאתה, שכן ביטול החוזה משמעו הפסקת היחסים החוזיים בין הצדדים. תוצאה שמשולב עמה פינוי הדירה - תוצאה שבכלל התובעת היא זו שחותרת להשיגה. דווקא בנקודה זו איני מעוניינת להרחיב יתר על המידה, אך יוער בשולי הדברים, כי לא בכדי מצאתי להימנע מבחינת תוקפו של חוזה השכירות בהתאם לתנאים הקבועים בסעיפים 1 ו-2 לחוק החוזים בקשר לקיום ההצעה והקיבול או לקיום גמירות דעת ומסוימות ו/או בחינת תוקפו של חוזה השכירות בהתאם לסעיף 15 לחוק החוזים בקשר לקיום הטעיה, שכן במידה ובית משפט זה היה מגיע למסקנה כי יש לבטל את החוזה מסיבות אלו, הרי תוצאה זו הייתה משיגה את הסעד שאליו עתרה התובעת והוא סילוק ידם של הנתבעים מהמושכר, וברור כי הנתבעים לא ביקשו מבית משפט זה להחזיר לידם ו/או לשימושם את הדירות הקודמות.
4. סיכום ביניים – ראינו עד כה כי היחסים בין הצדדים הוסדרו במסגרת חוזה השכירות אשר נחתם בידי הנתבעים בשנת 1983, וכי הנתבעים לא הוכיחו טענה כלשהי שיכולה לפגום בתוקפו המחייב של חוזה זה. לכן מכאן אעבור לבחינת השאלה השנייה שבמחלוקת, והיא האם הוכיחה התובעת כי הופר אותו חוזה שכירות, ומה הסעדים שלהם זכאית התובעת, אם בכלל.

1. כאמור התובעת מבססת את תביעתה על סעיף 4 לחוזה השכירות וטוענת כי הנתבעים הפרו את הוראות החוזה בכך שלא שילמו לתובעת את דמי השכירות בגין השימוש בדירה כמתחייב מסעיף 3 לחוזה. בקצירת האומר, יצוין כי הנתבעים כלל אינם מכחישים את הטענה שהם לא שילמו דמי שכירות, ובשום שלב של ההליך לא טענו כי שילמו מאומה לתובעת בגין דמי שכירות. אף מתצהיר הנתבעת מס' 2 (סעיף 13 לתצהיר) ומסיכומי הנתבעים (סעיף 7 לסיכומים) עולה הודאה מפורשת שהנתבעים לא שלמו דמי שכירות לתובעת, זאת בהסתמך על סברתם שהם בעלים של הדירות, וכי למשך שנים הם התגוררו בדירות מבלי שאף גורם דרש מהם לשלם דמי שכירות. עצם העובדה שעמידר מעולם לא פנתה אל הנתבעים בדרישות לתשלום חוב כלשהו, לטענתם, מלמדת על כך שעמידר עצמה האמינה כי הנתבעים הם הבעלים של הדירה. טענה כזו איני מוכנה לקבל. גם אניח כי עמידר לא התעקשה על גביית חוב דמי השכירות באופן מיידי מתוך רחמנות והתחשבות במצבם הכלכלי של הנתבעים, הרי אין בזה כדי להעיד כי עמידר וויתרה על זכויותיה בדירה ואין לראות בה כמי שהאמינה שהנתבעים הם בעלי הדירה. באמור אין בזה כדי למנוע את המסקנה כי הנתבעים הפרו את חוזה השכירות באופן יסודי בכך שלא עמדו בחובת התשלום.
2. לעניין הזה יוער, כי התובעת טוענת שהנתבעים הפרו את חובתם לשלם דמי שכירות כמתחייב מחוזה השכירות באופן מתמשך ולמשך שנים, והסבירה כי כל פעם שבה פנתה לנתבעים בדרישות לתשלום החוב הייתה מקבלת פניות ממחלקת הרווחה של המועצה המקומית חצור הגלילית ודרישה לפטור את הנתבעים מתשלום החוב, ואכן התובעת הציגה בפניי המסמכים האמורים של מחלקת הרווחה שניתנו בעניינם של הנתבעים. לא זו אף זו, התובעת תמכה את טענתה לעניין דרישת החוב באמצעות הגשת מסמכים לגבי הליך קודם שנקטה התובעת כנגד הנתבעים בשנת 1993 לגביית חוב דמי שכירות ושבמסגרתו ניתן פסק דין בהיעדר הגנה. יוער, כי פסק דין קודם זה אכן יכול להעיד כי התובעת נקטה בהליכים קודמים ודרשה את החוב מהנתבעים, אך אינו יכול להוות מעשה בי-דין לגבי הפלוגתות שלפנינו, זאת בניגוד לטענת התובעת שעלתה לראשונה בסיכומיה (סע' 15-16 לסיכומי התובעת). בנוסף, תמכה התובעת את טענתה לעניין דרישת החוב באמצעות עדותה של נאמן, אשר משמשת בתפקיד של רכזת שטח של התובעת, ואשר טענה כי ביקרה את הנתבעים מדי שנה וכל פעם נתנה להם הסברים על גובה דמי השכירות ועל גובה החובות שהצטברו לחובתם. אעיר לעניין דו"חות ביקור המעגל כי אכן בתי המשפט נותנים למסמכים אלה משקל משמעותי, ופסקו לא אחת שהסתמכות על דוחות הביקור הינה סבירה [עת"מ (מחוזי ת"א) 1687/07 יואב מזרחי נ' עמידר (פורסם בנבו - 25.12.2007)], אך על אף האמור, התובעת בחרה לצרף דו"ח ביקור מעגל אחד משנת 2009, ולא הציגה בפניי דו"חות לשנים קודמות – בגין התקופה שאליה מתייחס החוב, ולכן איני רואה בדו"ח זה כמקור להסתמכות בבואי לבחון את מרכיבי החוב וגובהו, אם כי שוכנעתי מעדותה העקבית של נאמן כי היא ביקרה בדירות שבהם מתגוררים הנתבעים, וכי היא הסבירה לנתבעים על החוב בגין דמי שכירות וכי הנתבעים התכחשו לחוב וטענו בפניה לבעלות על הדירה – עדותה של נאמן לא הופרכה, ולכן החלטתי לתת אמון בגרסת התובעת שאכן היא דרשה את החוב מהנתבעים.

1. עולה אם כן, כי הנתבעים הפרו את חוזה השכירות הפרה יסודית, המזכה את התובעת בקבלת סעדים בגין ההפרה, ואף כמתחייב מלשון סעיף 4 לחוזה השכירות כפי שהובא לעיל, כאשר עולה מלשונו כי התובעת זכאית להפסיק מיד את השכירות ולדרוש את פינוי המושכר וכן לתבוע חוב דמי שכירות בפיגור.

סילוק יד

1. במקרה בפניי איני רואה שום סיבה המונעת את פינוי הנתבעים מן המושכר, שכן סבורני כי בנסיבות העניין אין המדובר בסעד חמור ו/או קיצוני כלפי הנתבעים שכיום גרים בשתי דירות, וסעד הפינוי המבוקש הוא רק לגבי הדירה מס' 1, כך שבכל מקרה הנתבעים לא נשארים בלי קורת גג.
2. אעיר כי התובעת טענה בשלב הבאת הראיות כי בכל מקרה אין הנתבעים זכאים עוד להחזיק בשתי דירות בהתאם לנהלי עמידר, ופינויים מתבקש גם מסיבה זו, אך לא ראיתי לתת משקל לטענה זו, כיוון שזו לא עלתה בכתב התביעה, וכיוון שאין בה כדי לשנות מהמסקנה אליה הגעתי, ושלפיה יש לפנות את הנתבעים מהדירה מס' 1 לאחר שהפרו את חוזה השכירות.
3. יחד עם זאת, אעיר כי יש להצטער על התנהלות הנתבעים שבחרו שלא להסכים לרכישת הדירה נשוא התביעה במחיר המסובסד שהוצע ע"י התובעת, ואני שבה וממליצה לנתבעים, ככל שהתובעת עומדת עדיין מאחורי הצעתה, לכלכל את צעדיהם ולבחון שוב את האפשרות לרכוש את הדירה במחיר המופחת המוצע להם או מחיר אחר עליו יסכמו הצדדים ביניהם בלא קשר לתוצאת ההליך דנן.

הסעד הכספי

1. באשר לסעד הכספי, ולאור המסקנות שנקבעו עד כה, דומני כי אין חולק על עצם קיומו של חוב דמי שכירות שהנתבעים חייבים לשלם לתובעת, אך בנוגע לשיעור החוב, הגעתי למסקנה כי התובעת לא עמדה בנטל להוכיח את גובה הסכום שעל הנתבעים לשלם, ולכן סבורני כי אין לקבל את גרסת התובעת באשר לגובה הסעד הכספי שדרשה . למסקנה זו הגעתי לאחר סקירת ההליכים בתיק, ואשר מלמדת כי הנתבעים לאורך כל ההליך ובכל כתבי הטענות שהגישו טענו שככל ובית המשפט יראה להיעתר לסעד הכספי אזי יש לחשב את סכום התביעה בהתאם לסכום הנקוב בחוזה השכירות, כאשר לשיטתם, וכפי שפורט בסעיף 18 לעיל, סכום החוב אמור לעמוד על סך 529.2 ₪. טענה זו של הנתבעים, לא רק שהתובעת לא ראתה לנכון להתייחס אליה בשום שלב של ההליך, אלא גם לא נתנה פירוט ו/או הסבר אחר שמניח את הדעת באשר לאופן חישוב דמי השכירות.
2. אבאר – כתב התביעה אשר הגישה התובעת הינו קצר ביותר, וכל מה שמופיע בו ובתדפיס "מצב חשבון" שצורף כנספח לו, זה רק השורה התחתונה של טענות התובעת, ושלפיה על הנתבעים לשלם חוב דמי שכירות בסך 13,158 ₪. בהמשך, ורק משהגישו הנתבעים בקשה לסילוק התביעה על הסף בטענת התיישנות, רק אז הואילה התובעת לפרט בגין איזו תקופה מתייחס החוב, ומשהסבירה כי החוב מתייחס לתקופה שבין 2003-2008 רק אז המותב הקודם, שטיפל בתיק לפניי, דחה את טענת ההתיישנות. ואילו בהמשך, התובעת הגישה תצהירי עדות ראשית מטעמה, ובתצהיר של וקנין פורטו מרכיבי החוב (סעיפים 11 ו- 12), וצורפו תדפיסים שהוצאו ממחשביה של עמידר, שבהם אנו רואים פירוט סכומים לגבי כל שנה וכל חודש בנפרד (צורפו כנספח ז' לתצהירו של וקנין). על מסמכים אלה ועל סכום התביעה נשאל וקנין בדיון ההוכחות שהתנהל בפני ביום 19/5/2016, והשיב כדלקמן :

"ש. תבעתם סך של 13,158 בסעיף 11 לתצהירך, אתה מפרט כל שנה כמה החוב. איך אתם עושים את החישוב, מי מזין את המערכת בנתונים.

ת. המערכת מתעדכנת לבד.

ש. היא יודעת לבד כמה הוא צריך לשלם.

ת. יש חיוב חודשי על פי השכירות שלו.

ש. אני מראה לך חישוב שביצעתי משנת 83 עד 2008 הסכום של 624 יוצא 186 ₪.

ת. אני לא יודע לעשות את החישובים האלה.

ש. האם ערכת יתר המסמכים שצירפת לתצהירך.

ת. מדובר במסמכים הוצאתי מהמערכת.

ש. הנספח בגין שנת 2007 נספח ו', כתוב סכום של 227 ₪ חיוב, מה זה בעצם.

ת. זה החיוב החודשי.

ש. איך הוא נקבע במערכת.

ת. יש סכום שהוא ברוטו על פי שאנשים באים וממלאים טפסים נותנים להם הנחה ואז בהתאם למה שצריכים לשלם, אם אין להם הנחה זה מה שמשלמים. "

{עמ' 18 ו- 19 לפרוטוקול}

מעדותו של וקנין, ומיתר ראיות התביעה לא ניתן להבין מהו הבסיס לחישובים של עמידר, ואיך היא קבעה את התעריף החודשי שעל הנתבעים לשלם, האם היא עדכנה למשל את הסכום הנקוב בחוזה השכירות בהתאם לסמכותה כפי שמצאה לה ביטוי אף בחוזה השכירות עצמו (סעיף 5 לחוזה)? האם היא שנתה את התעריף הקבוע בחוזה השכירות בהתאם להנחיות כלשהן? לשאלות אלה לא מצאתי תשובה בגרסתה של התובעת אשר כלל לא התייחסה לטענת הנתבעים, והסתפקה בהגשת תדפיסיה לצורך הוכחת גובה החוב, מבלי שאף תסביר מהו מעמדם של אותם מסמכים, ולמה בית המשפט בכלל צריך לתת אמון ו/או משקל לתוכן שהוצג במסמכים האלה. בנקודה זו יוער, כי התובעת כלל לא טענה ולא התייחסה לאפשרות קבילות המסמכים כרשומה מוסדית כהגדרתה בסעיפים 35-36 לפקודת הראיות (נוסח חדש), תשל"א-1971.

במסגרת ניהול תביעתה, היה על התובעת להסביר ולהוכיח, בצורה ברורה ומפורשת, כי במהלך השנים שחלפו, היא שינתה ו/או עדכנה את שיעור דמי השכירות הנקוב בחוזה, התובעת לא הוכיחה עובדת יסוד זו, למרות שניתנו לה מספר הזדמנויות לעשות כן, ולכן סבורני כי לא ניתן להסתמך על מסמכי התובעת ותחשיבה לצורך קביעת גובה דמי השכירות שעל הנתבעים לשלם לתובעת.

1. במקביל אני רואה שיש לקבל את שיטת החישוב שהוצגה ע"י הנתבעים בשינויים המתחייבים, ואשר כאמור, לא זכתה להתייחסות כלשהי מצד התובעת, אם כי בחישובי הנתבעים נפלה טעות המתבטאת בשגיאה בחישוב הסכומים, שכן אם נניח כי הסכום שננקב בחוזה השכירות הוא לפי השקל הישן, אזי יוצא כי ערכו היום לפי השקל החדש שווה ל- 0.62 ₪ לחודש (דהיינו 62 אגורות) ולא 6.2 אגורות כפי שטענו הנתבעים, ובאותה שיטת חישוב - יוצא כי הסכום השנתי שהנתבעים אמורים לשלם יעמוד על סך כ- 7.5 ₪ (ולא 75 ₪ כפי שטענו הנתבעים), ואילו סכום זה אמורים להכפיל ב- 6 כיוון שהתביעה מוגבלת לששת השנים שבין 2003 עד 2008, ולכן בהתאם לשיטת הנתבעים, שכאמור החלטתי לקבל אותה, יוצא כי סכום התביעה אמור לעמוד על סך כ- 45 ₪ בלבד !

כמובן שהחישוב הנ"ל אינו כולל תוספת הריבית החוקית שעליה סיכמו הצדדים בסעיף 4 לחוזה השכירות, ולכן ראיתי לתת הזדמנות לתובעת להגיש את חישוביה, בכפוף ובהתאם למתווה שהוצג לעיל, כאשר טיעוניה יתמקדו רק לעניין הריבית החוקית. אך הואיל ועל פני הדברים, יוצא כי מדובר בסכומים שאינם עולים על עשרות שקלים, תשקול התובעת באם ראוי לוותר על הסעד הכספי האמור.

1. בטרם סיום, אעיר כי לעניין טענת הנתבעים כי יש לקזז מסכום דמי השכירות להן זכאית התובעת את ההוצאות שהוצאו בגין שיפוץ הדירות ותחזוקתם, אין בידי לקבל טענה זו, שכן המדובר בטענה שנטענה בעלמא, ומבלי שנתמכה בראיות כלשהן, זאת אף מבלי לפרט מה אותו סכום שמבקשים לקזזו. ולכן, במידה והתובעת תעמוד על הסעד הכספי ותציג בפני בית המשפט חישוב לגבי הריבית החוקית האמורה, איני רואה לנכון לנכות דבר מהסכום שמגיע לתובעת.
2. למעלה מן הנדרש, אציין כי לא נעלם מעיניי, כי במהלך חקירתה הנגדית של הנתבעת 2 בפניי היא הכחישה את חתימתה על התצהיר שהוגש בשמה לתמיכה בבקשת הרשות להתגונן, ועל אף שאמירה זו לבדה יכולה להביא לדחיית גרסת הנתבעים, אך בחרתי להתייחס לטענות הצדדים לגופן, ומבלי להתייחס להתנהלות הנתבעים ו/או בא כוחם.

סוף דבר

1. אשר על כן, התביעה מתקבלת באופן חלקי.
2. אני מורה על סילוק ידם של הנתבעים ומי מטעמם מהדירה מס' 1, רח' רובע מרכז 436 ,כניסה 1, ומורה לנתבעים להחזיר את הדירה לתובעת כשהיא פנויה מכל חפץ ואדם לא יאוחר מיום 31/12/16.
3. עמדת התובעת ו/או התייחסותה באשר לסעד הכספי (בהתאם לסעיף 42 לעיל) תוגש תוך 10 ימים מיום המצאת פסק דין זה לידיה.
4. כמו כן, ובהתחשב בהתארכות ההליכים בתיק, אני מחייבת את הנתבעים לשלם לתובעת הוצאות משפט ושכר טרחת עו"ד בסך 6,000 ₪ בצירוף הפרשי הצמדה וריבית כחוק מהיום ועד למועד התשלום המלא בפועל.

המזכירות תמציא העתק פסק הדין לצדדים.

ניתן היום, כ"ג אלול תשע"ו, 26 ספטמבר 2016, בהעדר הצדדים.