ערעור על פסק דינו של בית המשפט לתעבורה בנצרת (כב' השופטת ד' שרון-גרין) בת"ד 2844-12-08

המערער הינו נהג אוטובוס. לאחר שמיעת ראיות הוא הורשע בדריסתה של הולכת רגל כבת שמונים. יוחסו לו עבירה של נהיגה ברשלנות, נהיגה במהירות בלתי סבירה, והתנהגות הגורמת נזק. בית המשפט קמא גזר עליו שלושה חודשי מאסר מותנה לשנתיים, 10 חודשי פסילה בפועל (בניכוי חודשיים פסילה מינהלית), 5 חודשי פסילה על תנאי לשלוש שנים, ו-1,200 ₪. על שני חלקי פסק הדין מלין המערער, בהודעת ערעור שהניח לפניי.

לאחר עיון בכלל החומר שהונח לפניי ושמיעת בעלי הדין על פה, לא ראיתי להיענות לערעור על שני חלקיו, זה המופנה להכרעת הדין וזה שעניינו חומרת הענישה.

אשר להכרעת הדין, השופטת קמא הסבירה הסבר היטב את הרשעתו של המערער, שדרס קשישה שירדה מאוטובוס שחנה בסביבה. לאחר שירדה מן האוטובוס היא החלה חוצה את הכביש, שאז דרס אותה המערער באוטובוס בו הוא נהג. כשופטת קמא סבור אף אני, כי משהמערער התקרב למקום בו עמד אוטובוס שהוריד נוסעים, שומה היה עליו לצפות כי בסביבתו יתהלכו הולכי רגל, ולכן היה עליו לנהוג זהירות יתרה, ובכלל זה לנסוע במהירות נמוכה שתתאים לתנאים אלה, ומשלא עשה כן – הוא התרשל, וכך ארע שדרס את הקשישה. בהכרעת הדין לא ראיתי, אפוא, כל שגגה.

ככל הנוגע לעונש, השופטת קמא נימקה היטב כיצד הגיעה לעונש שהשיתה על המערער, וגם בחלק זה של החלטתה לא ראיתי משום הצדקה להתערבותי. בתמצית אעיר, כי לא השתכנעתי מטענת המערער, שביקש לייחס לנהג האוטובוס השני "אשם תורם", על שהחנה את האוטובוס בניגוד לחוק. החניה הבלתי חוקית הנטענת לא צריכה היתה להפחית מדרגת הזהירות שצריך היה המערער לנהוג בהתקרבו לאוטובוס האחר. גם אם הלה עמד בניגוד לחוק, ירדו ממנו נוסעים, ועל המערער היה לצפות שמא מי מהם יימצא בכביש לאחר ירידתו ממנו. סיכומה של סוגיה, העונש שהושת על המערער הולם את העבירה, נסיבותיה ושאר יסודות הצריכים לענישה.

מן הטעמים הללו הנני דוחה את הערעור.

ניתן היום, י"א סיון תשע"ג, 20 מאי 2013, בהעדר הצדדים.