1. בפניי תביעה לפיצויים בגין נזקי גוף אשר נגרמו לתובע, לטענתו, עקב תאונת דרכים מיום 6.3.03.
2. לטענת התובע, במועד הנ"ל, עת היה בדרכו ממקום עבודתו לביתו באוטובוס מספר רישוי 86-786-01, הנהוג בידי נתבע מס' 2 (להלן: "הנתבע" או "נהג האוטובוס") ואשר מבוטח בחברת "איילון חברה לביטוח בע"מ" (להלן: "הנתבעת" או "איילון"), ועמד לרדת בתחנה הסמוכה לביתו, לפתע נבלם האוטובוס בחוזקה, התובע נפל ונחבל בעוצמה בספסל האחורי בצד ימין, מאחורי הדלת האחורית של האוטובוס. כתוצאה מכך, נפגע ברוב חלקי גופו (אירוע זה יכונה להלן: "התאונה").
3. התביעה הוגשה במקורה ע"י התובע נגד חברת איילון בלבד בעילה לפי חוק הפיצויים לנפגעי תאונות דרכים, התשל"ה- 1975 (להלן: "חוק הפלת"ד"). בהמשך תוקנה התביעה באופן שנוספו שני בעלי דין נוספים: נתבע נוסף, נהג האוטובוס (שמלכתחילה היה מקום לצרפו כבעל דין בעילה לפי חוק הפלת"ד), ותובע נוסף, המוסד לביטוח לאומי להלן: "המל"ל", שהצטרף כתובע בתביעה לשיפוי בגין התשלומים ששולמו וישולמו לתובע בשל התאונה שהוכרה גם כתאונת עבודה, לפי סעיף 328 לחוק הביטוח לאומי (נוסח משולב), התשנ"ה-1995.
4. לאור המחלוקת בשאלת החבות וכן טענת התובע לנכות רפואית צמיתה המסתמכת על קביעת המל"ל, פוצל הדיון כך שתחילה תידון ותוכרע שאלת החבות על פי חוק הפלת"ד.
5. בתיק נשמעו ראיות הצדדים עד תום.

מטעם התובע העידו ארבעה עדים: הוא עצמו, אשתו בלימה כרמלה (להלן: "כרמלה"), ושתי בנותיו: ענבל וענת בלימה (להלן: "ענבל" או "ענת", בהתאמה). מטעם הנתבעים העיד עד יחידי, נהג האוטובוס. הוגשו סיכומים בכתב, והתיק הובא בפני לצורך הכרעה (כאמור, בשאלת החבות בלבד).

1. אין מחלוקת כי נסיבות התאונה, היה ותוכחנה ע"י התובע, עונות על הגדרת 'תאונת דרכים' לפי חוק הפלת"ד. ולכן השאלה היחידה שבמחלוקת ושנותרה להכרעה הינה: מה הן נסיבות בהן נפגע התובע? שאלה זו הינה שאלה שבעובדה אשר תוכרע על סמך הראיות שהובאו בפניי.
2. לאחר שבחנתי את טענות הצדדים ועיינתי בכל חומר הראיות הקיים בתיק ביהמ"ש שוכנעתי כי גרסת התובע, המבוססת על עדות יחידה (יתר עדי התביעה לא היו עדים להתרחשות התאונה הנטענת), לא הוכחה ברמה הנדרשת במשפט אזרחי (מאזן הסתברויות), ולא עלה בידיו להוכיח כי נפגע בנסיבות המתוארות בכתב תביעתו. כתוצאה נגזרת מכך דין תביעתו להידחות. להלן אפרט הטעמים לכך.
3. אעיר כי על פי הדין הוראת סעיף 54 לפקודת הראיות (נוסח חדש) התשל"א - 1971 והפסיקה הרלוונטית לא ניתן להסתמך על עדות יחידה של בעל דין אלא מקום שבו בית המשפט נותן "אמון מלא באמיתותה" (ע"א 295/89 חיים רוזנברג נ' שרה מלאכי, פד"י מ"ו (1) עמ' 733). במקרה שבפניי, וכפי שיפורט להלן, לא ניתן לקבל את גרסת התובע לעניין נסיבות התאונה הנטענת.
4. גרסת התובע לגבי נסיבות קרות התאונה הינה כמפורט בסעיף 4 לכתב תביעתו המתוקן. גרסה זו פורטה בהרחבה בתצהיר עדותו הראשית של התובע (סעיפים 5-9) כמפורט להלן:

"5. ביום 6.3.03 סיימתי את יום עבודתי ובהתאם להרשאה שניתנה לי עליתי על ההסעה מהתעשייה האווירית לכפ"ס. בסביבות השעה 17:00, הגיע האוטובוס מ.ר 8678601 בקו 053 של אגד מהתעשייה האווירית בו נסעתי למרכז המסחרי בקפלן. התחנה האחרונה בקו.

6. במהלך הכנת התצהיר הובהר לי כי קיים מסמך ולפיו פניתי לאגד בכתב ביום 7.7.03 נכתב כי מס' האוטובוס הוא "46-417-01" ו"מס' סידורי של האוטובוס 24604".

אייני (שגיאת כתיב במקור ג'.נ) זוכר בדיוק לאחר כ- 10 שנים מאיפה קיבלתי את מ.ר האוטובוס. ייתכן כי קיבלתי אותו ממנהל ההסעות בתעשייה האווירית או מאגד בהתאם למס' הסידורי אותו מסרתי.

אני כן זוכר בוודאות גם היום כי זה היה קו 53 בו נסעתי, בהתאם להרשאה שניתנה לי, וכך גם באותו יום, את צבעו, ואני זוכר היטב עד היום כיצד היה האוטובוס מקושט בדגלים וסמלים של הקבוצה מכבי יפו.

7. לקראת עצירת האוטובוס בתחנה, קמתי מהספסל האחרון, בו נהגתי לשבת, בכדי להתקדם לעבר הדלת האחורית כדי לרדת בתחנה, כשלפתע בלם האוטובוס בחוזקה ובפתאומיות, כתוצאה מכך הועפתי אל עבר הדלת האחורית ונחבלתי בעוצמה מהספסל והברזל שמאחורי הדלת האחורית של האוטובוס עד כי חשתי שהעצם ממש זזה לי מהמקום ברגל ימין בברך.

8. כשאני סובל מכאבי תופת עזים והמום מעוצמת הכאב, פתח הנהג את הדלת הספקתי לרדת וסימנתי לנהג לעצור וקראתי לו אבל הוא מיהר לנסוע לדרכו. אני הייתי הנוסע האחרון בקו.

9. הואיל וסבלתי כאבים עזים. נעזרתי בזוג שכנים שסייעו לי להגיע לביתי".

1. כאן המקום לציין כי עפ"י גרסת התובע, בעת התאונה, נכחו באוטובוס הוא ונהג האוטובוס בלבד, ולא היו עדים נוספים לתאונה הנטענת. בנסיבות אלה, ברי שעדויות אשת התובע ובנותיו לגבי נסיבות קרות התאונה (במובחן מנסיבות אשר עפ"י הנטען אירעו לאחר התאונה עת שב התובע לביתו), הינן בבחינת עדות שמועה ולכל היותר עדותן מתבססת על תיאור הנסיבות כפי שסופרו להן מפי התובע עצמו.
2. לגרסת התובע לאחר שנפגע באוטובוס עקב הבלימה הפתאומית של האוטובוס הוא הצליח לרדת עצמאית בתחנת ההסעה, כשהוא סובל מכאבי תופת, וסימן לנהג האוטובוס לעצור, אבל נהג האוטובוס המשיך בדרכו. גרסה זו כשלעצמה, אינה בלתי אפשרית. עם זאת, שקלול הנתונים והנימוקים שיפורטו להלן, מוביל למסקנה כי גרסה זו אינה מתיישבת עם חומר הראיות ועם הגיונם של דברים, ועל כן איני מקבלה:
   1. ראשית, גרסת נהג האוטובוס הייתה מהימנה עלי. שוכנעתי כי לא הבחין בפגיעה כלשהי של מי מהנוסעים ובכללם התובע במועד הנטען. כן סבירה בעיניי אמירתו כי לו היה התובע נופל כנטען באוטובוס בנסיבות שתוארו (ובעיקר שנותר נוסע יחידי באוטובוס לפי גרסתו), הוא היה שומע את קול החבטה או הצעקה של התובע (ראו: תצהיר עדות ראשית נהג האוטובוס). גרסה זו, שלא נסתרה בביהמ"ש, נתמכת בתוכנו של דו"ח ההודעה שמסר התובע לאיילון מיום 7.10.03, מעל חצי שנה לאחר מועד התאונה (צורף כנספח בלתי מסומן לתצהיר עדות ראשית הנתבע). נהג האוטובוס, אשר עפ"י הנטען, נכח פיסית במקום התאונה בעת שהתובע נפגע לטענתו, לא ידע דבר לגבי עצם התרחשותה (פ' עמ' 15 ש' 5-9):

"ש. מתי זה היה?

ת. לא זוכר.

ש. מה אמרו לך?

ת. אמרו לי שקרה אירוע באוטובוס ואמרתי שאיני זוכר שום אירוע כזה. אמרו לי למלא דו"ח ומילאתי דו"ח. זה הדו"ח שצורף לתצהירי. בזה זה התחיל ובזה זה נגמר".

• 1. לפי גרסת התובע, התאונה אירעה ביום חמישי אחה"צ, ומשחלפו הכאבים ורק החמירו במהלך סוף השבוע הוא פנה ביום ראשון בבוקר (היינו ביום 9.3.03) לרופא המשפחה ד"ר מגן אמיר (ס' 10 לתצהיר עדות ראשית התובע).דא עקא, לא הוצג כל חומר רפואי מטעם התובע התומך בגרסתו כי פנה מיד בסמוך לאחר התאונה לטיפול רפואי. המסמך הרפואי הראשון הקיים בתיק ביהמ"ש הינו מיום 25.5.03, כ- 3 חודשים לאחר התאונה הנטענת (צורף כנספח בלתי מסומן לכתב התביעה). עיון בהפניה הכללית מיום 25.5.03 מעלה כי התובע הגיע לרופא המשפחה (ד"ר מגן) והתלונן על חניכיים נפוחות, כאבים באוזן ימין ורגישות בברך ימין. אין אזכור או פירוט במסמך לגבי נסיבות התאונה הנטענת כמפורט לעיל למעט הכיתוב "חבלה ברך- חודש- ימין". לגבי הטיפול בברך צוין "ברך רגישות יותר מדיאלית- לצילום- חבישה אלסטית ארטופן". לציין כי לגרסת התובע הוא נפגע בתאונה ברוב חלקי גופו (ס' 4 לכתב התביעה). במהלך חקירתו הנגדית עומת התובע עם העובדה כי גרסתו לגבי נסיבות פציעתו לרבות טענתו כי פנה מיד בסמוך לפציעה לרופא המשפחה אינה מתיישבת עם החסר בתיעוד רפואי למשך תקופה של 3 חודשים לאחר התאונה. בתחילה ניסה התובע להסביר קושי זה בכך שהחומר הרפואי הועבר על ידו לבקשת המל"ל (פ' עמ' 4 ש' 20-25). בהמשך חקירתו הנגדית הסביר זאת בכך שבזמנו לא היה לד"ר מגן מחשב והוא כתב ידנית (פ' עמ' 6 ש' 3-5 ו-פ' עמ' 8 עמ' 17-18) אולם טענה זו אינה מתיישבת עם המוצג שסומן נ/1 שהינו תיעוד ממוחשב של ביקור התובע אצל ד"ר מגן מיום 13.6.01.
  2. לכך יש להוסיף כי עדות אשת התובע בביהמ"ש, פ' עמ' 11 ש' 20-21, לפיה לפני התאונה לא סבל התובע אף פעם מבעיות ברכיים אינה מתיישבת עם המסמך הרפואי מיום 13.6.01 שם צוין כי התובע התלונן על "כאבי ברך" בפני רופא המשפחה. כרמלה עומתה עם מסמך נ/1 אך לא ידעה להסביר את פשר הסתירה פ' עמ' 12 ש' 1-9). עוד יצוין כי לאחר תום החקירה הנגדית של התובע ניתן צו להמצאת תיק מלא של המל"ל בזיקה לתאונה נשוא התביעה. בהמשך נמסרה הודעת המל"ל לפיה לא נמצאו בתיק המל"ל מסמכים רפואיים שאינם נכללים בחומר הקיים בתיק ביהמ"ש, כך שהחסר בתיעוד הרפואי בסמוך לאחר התאונה נותר בעינו.
  3. לגרסת התובע לאחר שירד מהאוטובוס הוא סבל מכאבים עזים והוא נעזר בזוג שכנים שהזדמנו לתחנה וסייעו לו להגיע לביתו (ס' 9 לתצהיר עדות ראשית התובע). זוג שכנים אלה לא זומן לעדות בביהמ"ש מאחר ולטענת התובע (שלא גובתה בראיה כלשהי) הם נפטרו לפני שנים. כן לא הוגש תצהיר מטעמם (פ' ע' 4 ש' 15-19). אינני מקבל גרסה זו וזאת משני נימוקים עיקריים: ראשית, הגרסה לפיה התובע הסתייע בשכניו לאחר התאונה כדי לשוב לביתו הועלתה על ידו לראשונה במסגרת תצהיר עדותו הראשית (ראו, בין היתר: ס' 4 לכתב התביעה וכן מכתב התובע לחברת אגד מיום 7.7.03, צורף כנספח בלתי מסומן לתצהיר עדות ראשית הנתבע). שנית, גרסת התובע בתצהיר עדותו הראשית אינה מתיישבת, בין היתר, עם גרסתו במכתבו לאגד הנ"ל לפיה לאחר התאונה הוא שב לביתו בכוחות עצמו, וללא סיוע כלשהו: "...בבואי לרדת בתחנת קפלן בכפר סבא קיבלתי מכה חזקה מאוד בברך רגל ימין ובקושי גררתי את עצמי הביתה...".
  4. לגרסת התובע מיד בסמוך לאחר התאונה באותו ערב הוא דיווח על התאונה למנהל העבודה זאב שאחראי על הטכנאים (פ' ע' 4 ש' 5-10). גרסה זו לא גובתה באסמכתא כלשהי. וכשנשאל התובע במהלך חקירתו הנגדית האם ביקש מזאב לבוא לתת עדות בביהמ"ש השיב "לא. גם לא נתבקשתי" (פ' ע' 4 ש' 11-12) כך גם לגבי הדיווח המידי הנטען לממונה על ההסעות באגד (פ' ע' 6 ש' 14-21).עיון במכתב התובע לאגד מעלה כי התובע פנה לאגד ביום 7.7.03. אין כל אזכור במכתב לאגד לגבי שיחות טלפוניות קודמות שניהל התובע, לטענתו, עם גורמים כלשהם בחברת אגד. גם עיון בטופס "דו"ח על תאונה או נזק" של מחלקת הביטוח באגד מעלה כי מולא ע"י התובע רק ביום 7.10.03. בנוסף, עיון בטופס "פרטים על פגיעות גוף" שהגיש התובע לאיילון מעלה כי נחתם ע"י התובע ביום 21.10.03 (העתק מהמסמכים הנ"ל צורפו כנספחים בלתי מסומנים לתצהיר עדות ראשית התובע). לא ניתן הסבר מניח את הדעת מצד התובע לפשר השיהוי הרב, בנסיבות העניין, בפנייתו לגורמים אלה.
  5. התובע העיד בביהמ"ש כי הגיש את תביעתו למל"ל כשבועיים – חודש לאחר התאונה (פ' ע' 5 4-5). ובהמשך חקירתו הנגדית כשעומת עם העובדה כי חתם על ההודעה על פגיעה בעבודה שהגיש למל"ל (התחלת הטיפול מול המל"ל) רק בתאריך 5.11.03 הסביר התובע כי "התאריכים אצלי לא יושבים טוב. אין לי תשובה מדויקת כעת" (פ' ע' 5 ש' 6-14). ב"כ איילון הוסיף ושאל שוב :"אתה טענת שפנית שבועיים אחרי התאונה ואילו הפנייה התקבלה כשנה לאחר התאונה". לכך סיפק התובע 'הסבר' חסר פשר: "ייתכן כי העיכוב היה מצידם". (פ' ע' 5 ש' 15-16).
  6. עוד במהלך חקירתו הנגדית לב"כ המל"ל הסביר התובע כי במועד הרלבנטי לתאונה, היה במקום צומת T ובשביל להיכנס לשכונה היה הנהג שבא מכיוון מערב צריך לפנות שמאלה (כשהדרך פנויה), ואחרי הסיבוב ישנו מעבר חציה שנמצא מיד לאחר כמה מטרים. התובע קם ממקום מושבו והכין את עצמו לרדת כי התחנה היא 40 מ' קדימה. עפ"י עדות התובע, כפי הנראה הפתיעו את הנהג במעבר החציה ועל כן הוא נאלץ לבלום בפתאומיות, וכך אירעה התאונה (פ' ע' 7 ש' 31-32 ועמ' 8 ש' 1-6). לטעמי, גרסת התובע מעלה קושי. אם לטענתו התאונה אירעה בשל בלימת חירום של נהג האוטובוס בסמוך למעבר החציה הממוקם כ- 40 מ', לפני תחנת ההורדה, לא ברור מדוע נהג האוטובוס, שלפי גרסתו וגרסת התובע לא ידע שהתובע נפגע במהלך הנסיעה ועקב הבלימה הפתאומית, יחליט לפתוח "אינסטינקטיבית" (פ' עמ' 7 ש' 7-8) את דלתות האוטובוס לכאורה שלא בשטח תחנת ההורדה אלא בצמוד למעבר חציה שהינו אזור האסור לחלוטין להורדת נוסעים?
  7. יתרה מכך, התנהלות התובע בסמוך לאחר קרות התאונה אינה מתיישבת עם ההיגיון הישר. בנסיבות התאונה הנטענת, לא ברור מדוע בחר התובע שלטענתו סבל מכאבי תופת בברכו הימנית לרדת עצמאית מהדלת האחורית של האוטובוס ולא לבקש מנהג האוטובוס לדומם את האוטובוס ולעדכן אותו לגבי פציעתו בעודם בתוך האוטובוס או לחלופין להתקרב לעבר הנהג בחלק הקדמי של האוטובוס ולעדכנו בנוגע לפציעתו, ובעיקר שלפי גרסת התובע הוא היה הנוסע האחרון באוטובוס וזו הייתה התחנה האחרונה בקו.

1. סיכום:
   1. התביעה של התובע מס' 1 נדחית.
   2. ממילא, התביעה של התובע מס' 2 נדחית.
   3. התובע מס' 1 ישלם לנתבעים הוצאות בסך 2,000 ₪ תוך 30 יום מיום קבלת פסק דין זה.
   4. התובע מס' 1 יישא ביתרת אגרה על פי התקנות.

ניתן היום, כ"ג אב תשע"ד, 19 אוגוסט 2014, בהעדר הצדדים.