בעניין: 1. וקסמן אייל

2. וקסמן סימה

ע"י ב"כ עוה"ד ארז דר-לולו ויותם אדמי התובעים

נ ג ד

1. ההסתדרות הציונית העולמית

ע"י ב"כ עו"ד יוסף לאופר

2. שקד - אגודה שיתופית להתיישבות קהילתית של משקי חירות – בית"ר בע"מ

ע"י ב"כ עו"ד עומר לירן

3. המועצה האזורית שומרון

4. הועדה המיוחדת לתכנון ובניה שבמועצה האזורית שומרון

ע"י ב"כ עו"ד קובי אסולין

5. מועצת התכנון העליונה יהודה ושומרון

6. משרד הביטחון

7. מדינת ישראל

ע"י ב"כ עו"ד גינת אריאל קצ'קו (פמת"א) הנתבעות

פסק דין

טענות התובעים

ביום 7.7.2000 זכו התובעים במגרש (להלן – המגרש) להקמת בית מגורים חד משפחתי (להלן – הבית), ביישוב שקד שבשומרון, אשר שווק על ידי הנתבעות 1 ו-2. בהמשך לזכייתם של התובעים, התקשרו התובעים בהסכם עם הנתבעת 1 (להלן – כתב ההתחייבות). במקביל, וכחלק מאותה התקשרות, הפכו התובעים לחברים באגודה השיתופית שקד, הנתבעת 2.

זמן מה לאחר מכן הגישו התובעים לנתבעת 4 (להלן - הוועדה המקומית) בקשה לקבלת היתר בניה. ביום 8.8.2001 ניתן לתובעים היתר בניה בהתאם לבקשה.

התובעים השקיעו מאות אלפי שקלים חדשים בהקמת הבית. התובעים שכרו שירותיהם של מהנדס, אדריכל, קבלן וכו', ואף נטלו משכנתא בסך של 252,460 ₪. התובעים מעריכים את השקעתם הכספית הכוללת בהקמת הבית בסך של
כ-500,000 ₪. סכום זה, נושא ריבית והצמדה מיום 1.1.2003 ומשוערך ליום הגשת התביעה, עומד ע"ס 697,796 ₪.

לאחר שהשלימו התובעים את הבנייה, ביקשו לחבר את הבית לרשת החשמל. אז התברר להם, כי מאחר שחלפו למעלה מ-3 שנים מיום שניתן להם היתר הבנייה, תוקפו של היתר הבניה פג, והם נדרשים להמציא היתר מחודש. התובעים ציינו עוד, כי חרגו, באופן זניח, מתוכנית הבנייה, שאושרה להם בהיתר הבנייה. לכן ביקשו לאשר את אותן חריגות בהיתר הבנייה המחודש. התובעים הגישו בקשה להיתר בניה מחודש, הכוללת מספר שינויים. במסגרת הבקשה התבקשה הועדה המקומית לחדש את היתר הבניה ולאשר את השינויים, כאמור.

במענה לבקשתם של התובעים נמסר להם על ידי הועדה המקומית, כי הם אינם יכולים לקבל היתר בניה מחמת העדר תכנית מתאר תקפה. התובעים טוענים, כי משמעות תשובהה זו היא, שהיתר הבנייה המקורי, אותו קיבלו התובעים, ניתן להם בטעות, כאשר הם לא היו רשאים להקים את הבית מלכתחילה. זאת מפני שבמקום שבו מצוי המגרש אין תכנית מתאר בתוקף, שמכוחה ניתן להעניק היתרי בניה כלשהם. לתובעים נאמר עוד, כי היתר הבנייה יינתן להם רק לאחר שתאושר תכנית מפורטת הנמצאת בהכנה וצריכה לחול על המגרש בו הוקם הבית. עוד נאמר לתובעים - "שלא לציטוט" - כי נוכח השינוי בהלך הרוחות הפוליטי, הסיכוי שהתוכנית המפורטת תאושר שואף לאפס.

התובעים מציינים, כי מעולם לא עלה על דעתם, שהיתר הבנייה שניתן להם אינו תקף או פגום. המגרש ממוקם בתוך שכונה בנויה ומאוכלסת שעברה פיתוח מלא. זאת ועוד, התובעים זכו במגרש לאחר הגרלה, שהיתה מיועדת לילדיהם של תושבי היישוב. יש להניח, כי היישוב בחן ובדק את האפשרות להקים בית מגורים על המגרש, שלגביו נערכה ההגרלה. כמו כן, ההגרלה נערכה במשרדי הנהלת היישוב ובאמצעות העומד בראשה.

התובעים מבקשים להדגיש, כי העובדה שאין במקום תכנית מתאר תקפה ומאושרת כדין, שעל בסיסה ניתן להוציא היתרי בנייה, מעולם לא הובאה לידיעתם של התובעים. נהפוך הוא, לתובעים ניתן בשנת 2001 היתר בניה, שנחזה להיות היתר שהוצא כדין, ולא נכללה בו כל הסתייגות או התנאה על תוקפו.

לפיכך טוענים התובעים לקיומו של מצג שווא מטעה, שעל בסיסו התקשרו התובעים בכתב ההתחייבות ובנו את הבית. התובעים הוטעו ע"י הנתבעות 1, 2 ו-3, שיצרו בפניהן מצג ולפיו ניתן להקים בית מגורים ביישוב. כמו כן הוטעו ע"י הועדה המקומית, שנתנה להם היתר בניה, כאשר בדיעבד התברר, שהינו חסר תוקף חוקי. לכל אלו, יש אחריות ישירה למצג השווא, שהוצג בפני התובעים, והטעה אותם. לנתבעות 5-7 קיימת אחריות עקיפה ו/או שילוחית למצב דברים זה.

לפיכך, עותרים התובעים לביטול כתב ההתחייבות בשל ההטעייה ומצג השווא, וכן עקב הפרתו היסודית של כתב ההתחייבות על ידי הנתבעות. עוד עותרים התובעים לפיצוי בגין הנזקים, שנגרמו להם, בסך כולל של 1,567,796 ₪ לפי הפירוט הבא:

• הוצאות בגין בניית הבית – סך של 500,000 ₪, אשר משוערך ליום הגשת התביעה בסך של 697,796 ₪;

• הפסד הנובע מעלית שווי המקרקעין בסך של 350,000 ₪;

• הפסד הנובע מתשלום דמי שכירות בסך 3,500 ₪ לתקופה של חמש שנים, מחודש מאי 2006 - מועד בו היו צפויים התובעים לקבל את החזקה בבית – ולמשך שנתיים וחצי נוספות, בסך של 210,000 ₪;

• הפסד הנובע מהפרש בעלויות המחיה, בין השומרון לאזור המרכז, לתקופה של חמש שנים בסך של 210,000 ₪;

• עגמת נפש בסך 100,000 ₪.

לחילופין, אם ייקבע, שהתובעים אינם זכאים לבטל את כתב ההתחייבות, וכי קיימת אפשרות חוקית ומעשית ליתן לתובעים היתר בנייה באופן מיידי, עותרים התובעים להורות לנתבעים או למי מהם ליתן לתובעים היתר בנייה לאלתר. כן עותרים התובעים לפיצוי בגין הנזקים שנגרמו להם, בסך כולל של 420,000 ₪, לפי הפירוט הבא:

• החזר בגין דמי שכירות החל מחודש מאי 2006, המועד שבו היו צפויים התובעים לקבל את החזקה בבית ועד למועד האכלוס בפועל, לפי סך של 3,500 ₪ בחודש. התובעים העמידו רכיב זה ע"ס של 210,000 ₪.

• פיצוי בגין ההוצאות שהוציאו התובעים בשל עלויות החיים הגבוהות באזור המרכז, לפי סך של 3,500 ₪ בחודש. התובעים העמידו רכיב זה ע"ס של
210,000 ₪.

טענות הנתבעת 1

הנתבעת 1, מכוח זכות ההרשאה שלה, מעניקה ו/או העניקה - בין היתר - זכויות שימוש של בר רשות לנתבעת 2 (להלן – האגודה) ולמתיישבים שהינם חברי האגודה. על המבקש זכות מעין זו לוודא באגודה וברשות המקומית, כי ניתן לבנות על המגרש שהוקצה לו את שהוא מבקש לבנות וכן לדאוג לקבל היתרי בניה מהועדה המקומית.

עילות התביעה הם במעשים ובמחדלים, שאינם בתחום עיסוקה של הנתבעת 1, והארועים הנטענים התרחשו לאחר מתן כתב הרשות לתובעים על ידי הנתבעת 1.

הנתבעת 1 מסרה לתובעים את המידע לגבי המגרש במלואו כמפורט בכתב ההרשאה. חזקה, כי התובעים בדקו את המצב התכנוני של המגרש טרם החתימה על כתב "בר הרשות". בחתימתם ויתרו על כל טענה כלפי הנתבעת 1 כמפורט בכתב בר הרשות.

אין ללמוד מכתב "בר הרשות" דבר לגבי המצב התכנוני, מלבד זאת שהמגרש מיועד לבניית בית מגורים, וזאת בכפוף לביצוע הליכי התכנון וקבלת אישורי הבנייה שאינם באחריות הנתבעת 1.

טענות הנתבעת 2

יש לדחות את התביעה נגד האגודה מחמת העדר עילה. האגודה לא הגישה את הבקשה להיתר בניה, לא ביצעה את הבנייה ולא היתה אחראית לה. האגודה איננה בעלת הנכס, אינה המיישבת ואינה צד להסכם כלשהו עם התובעים. האגודה איננה מוסד תכנוני ואף לא בעלת הסמכות ליישב את התובעים בישוב.

בתקופה שבה נעשתה ההגרלה בעניין המגרש היתה בתוקף תב"ע 102 מיום 2.3.1989. היוזמת של תכנית מתאר זו היתה הנתבעת 1. גם לגרסתם של התובעים, הבנייה נעשתה רק בהסתמך על כתב ההתחייבות שנחתם עם הנתבעת 1 ועל היתר הבנייה שניתן להם בשנת 2001. את הבקשה להיתר הבנייה הגישו וערכו התובעים או מי מטעמם ומשכך הרשלנות הנטענת איננה של האגודה אלא של התובעים או הנתבעות
4 ו-6.

לא ניתן לטעון, כי ההגרלה היא הגורם עליו הסתמכו התובעים בבניית הבית. זאת מכיוון שהתובעים אינם יכולים לבנות במגרש ללא חתימת הסכמה של הנתבעת 1 וללא קבלת היתר בניה. האגודה לא היתה מעורבת בהליך קבלת היתר הבניה ולכן לא ניתן לטעון נגדה, כי הטעתה את התובעים.

טענות הנתבעות 3-4

עומדת לנתבעות 3-4 חזקת התקינות, ולפיה חזקה כי פעולותיהן נעשו כדין. על כתפי התובעים מונח נטל הראייה להראות, כי פעולה מסוימת נעשתה לכאורה שלא כדין. הלכה היא כי לשם הרמת נטל ראייתי זה יש להניח תשתית עובדתית לטענה.

טענות התובעים אינן מצויות בתחום סמכותו העניינית של בית משפט זה. הסמכות לדון בטענות כנגד פעולות שבוצעו ע"י הוועדה המקומית נתונה לוועדת ערר ו/או לבית המשפט לעניינים מנהליים ו/או לוועדה המחוזית לתכנון ובנייה לפי העניין וההליך. זאת ועוד, הנתבעות 3-4 טוענות, כי התובעים לא מיצו את ההליכים בטרם הגישו את התביעה דנן.

התובעים הגישו לוועדה המקומית בקשה להיתר בניה בצירוף מפת מודד מטעמם. ביום 8.8.2001 קיבלו התובעים היתר בנייה, אשר עמד בתוקף במשך 3 שנים, דהיינו עד ליום 8.8.2004. התובעים לא השלימו את בניית הבית במועד הקבוע בהיתר ומשכך פג תוקפו. יצוין, כי עוד בטרם מתן היתר הבנייה נתברר, שהתובעים החלו בבניית הבית ללא היתר.

לאחר שפנו התובעים לחברת החשמל לצורך קבלת טופס 4, הם נדרשו להמציא היתר בנייה תקף. התובעים פנו לוועדה המקומית. אז התברר, כי התובעים ביצעו חריגות בנייה ובנו את הבית בניגוד להיתר הבנייה. לנוכח חריגות הבנייה התבקשו התובעים לקבל היתר בניה עדכני, כזה שיאשר את השינויים שבוצעו על ידם. בשלב זה התברר, כי גבולות המגרש של הבית אינם תואמים את גבולות המגרש בהתאם לתב"ע התקפה, וכי מתווה הבית עצמו חורג מגבולות אלו. בנסיבות אלו היתה מנועה הוועדה ממתן היתר בנייה עדכני, אשר אינו תואם את התב"ע התקפה.

טענות הנתבעות 5-7

דין התביעה להידחות על הסף, היות שהתובעים לא הגישו הודעת בכתב במועד הקבוע בחוק הנזיקין האזרחיים (אחריות המדינה), התשי"ב-1952 (להלן – חוק אחריות המדינה).

טענות התובעים אינן מקימות עילה נגד הנתבעות 5-7. אין לנתבעות 5-7 כל חובת פיקוח על מתן היתרי הבנייה או על עבודת הועדה המקומית. אין לנתבעות 5-7 כל נגיעה לעיסקה שנערכה בין התובעים לנתבעת 1 והנתבעת 2 ולכל מצג שווא שהוצג בפניהם ביחס למצב התכנוני של הבית. אחריותה הנטענת של הנתבעת 5 (להלן – מועצת התכנון העליונה) נסמכת כל כולה על חובת פיקוח, מוכחשת, שמייחסים לה התובעים בעלמא.

הסעד לפיו מתבקש בית המשפט להורות למי מהנתבעות ליתן היתר בנייה, אינו מצוי בסמכות בית המשפט דנן. הפעלת סמכויות תכנוניות הינה פעולה מנהלית-שלטונית ומשכך הסמכות ליתן את הסעד המבוקש נתונה לערכאה אשר יש בסמכותה לבקר את פעילות רשויות האזור.

דין התביעה כולה להידחות על הסף, כיוון שבנסיבות העניין לא היתה כל התרשלות במעשיהן של הנתבעות 5-7 או מי מטעמן ועל כן למדינה ו/או מי מטעמה פטור מאחריות כאמור בסעיף 3 לחוק אחריות המדינה. בנוסף, דין התביעה להידחות על הסף מחמת התיישנות. התביעה הוגשה בחלוף שנתיים מיום המעשה הנטען בניגוד לאמור בסעיף 5א(3) לחוק אחריות המדינה.

דבר החקיקה המרכזי בתחום התכנון והבנייה החל באיזור יהודה ושומרון הוא חוק תכנון ערים, כפרים ובניינים מס' 79 לשנת 1966 (להלן – חוק התכנון הירדני). לאחר כניסתו של צה"ל לאזור נחקק הצו בדבר תכנון ערים, כפרים ובניינים (יהודה ושומרון) (מס'418), התשל"א-1971 (להלן – צו 418), אשר תיקן את הוראות חוק התכנון הירדני. אם כן, חוק התכנון הירדני, על התיקונים שבוצעו בו בצו 418, הוא דבר החקיקה התקף באיזור בענייני תכנון ובנייה. חוק התכנון והבנייה, התשכ"ה-1965 והתקנות, שהותקנו מכוחו, אינם חלים באזור.

המוסדות התכנוניים הקיימים באזור הינם מועצת התכנון העליונה על ועדות המשנה שלה, וכן ועדות התכנון המיוחדות, אשר הוסמכו להפעיל את חלק מסמכויות הוועדות המקומיות. בחינת הסמכויות אשר הוענקו למועצת התכנון העליונה ולוועדות המחוזיות מעלה כי סמכויות אלו אינן כוללות סמכויות אכיפה ומעקב על עבודות הוועדות המקומיות.

בתחומי הרשויות המקומיות הישראליות באזור הוקמו ועדות תכנון מיוחדות, אשר הוסמכו להפעיל את סמכויות הוועדה המקומית. בין היתר, מונתה הנתבעת 4 כוועדת תכנון מיוחדת המוסמכת להפעיל את סמכויות הוועדה המקומית בשורה של עניינים. משמעות מינוי זה הינה, כי בתחום תכניות המתאר המאושרות לאזור שומרון, לרבות תכנית המתאר המפורטת מס' 102 ליישוב שקד, מוסמכת הנתבעת 4 להפעיל את מלוא סמכויות הוועדה המקומית, לרבות מתן היתרי בנייה ופיקוח על בנייה בלתי חוקית.

כאמור, מועצת התכנון העליונה, אינה נושאת בכל חובת פיקוח ומעקב על עבודת הוועדות המקומיות. מועצת התכנון העליונה אינה נוהגת להתערב בנושאים המצויים בתחום סמכותה של ועדה מקומית, אלא במקרים חריגים. לכל היותר, מועצת התכנון העליונה, בכובעה כוועדה המחוזית, מחזיקה בסמכויות אכיפה מקבילות לסמכויות הפיקוח על הבנייה הבלתי חוקית, הנתונות לוועדות המקומיות. סמכות זו היא כללית ואינה כוללת חובת פיקוח כלשהי על עבודת הוועדות המקומיות.

משכך, אין מקור שבדין להטלת אחריות בנזיקין על מוסדות התכנון המרכזיים ביחס לפעולות הוועדות המקומיות, ובוודאי שלא ניתן להטיל על מוסדות התכנון המרכזיים חובת זהירות כלשהי ביחס להתקשרות חוזית עם גורמים פרטיים.

דיון והכרעה

כללי

כבר בפתח הדברים יצויין, כי ביום 14.3.12 עברו התובעים להתגורר בביתם בהתאם לאישור ראש המנהל האזרחי לפטור מטופס 4.

מהודעת הנתבעות 3-7 מיום 17.12.12 נודע, כי ביום 12.12.12 נחתמה תוכנית 102/5 והועברה לפרסום למתן תוקף. מטרת התוכנית - בין היתר - היא "הסדרת גבולות מגרשים על-פי המצב הקיים בפועל, תוך התאמה בין התוכנית המאושרת החלה על המקום (מס'102) לבין המדידה החדשה". החל מיום 17.12.12 התוכנית מפורסמת בעיתונות. בתום 15 ימים מיום הפרסום בעיתונות, יהיה תחילת תוקפו של אישור התוכנית.

לפיכך, ועפ"י הודעת הנתבעות 3-7 לעיל, התובעים יכולים להגיש בקשה לקבלת היתר בניה ביחס לתוכנית השינויים.

לאור האמור, אין צורך לדון עוד בבקשת התובעים להורות על מתן היתר בניה. כל שנותר לדון הוא בנזקים, ככל שכאלה נגרמו, לתובעים ובאחריות להם.

אחריות הנתבעת 1

ביום 7.7.2000 חתמו התובעים על "כתב התחייבות". כתב ההתחייבות צורף כנספח 4 לתצהיר עדותו של התובע 1. כתב ההתחייבות מסדיר את התחייבויות התובעים כלפי הנתבעת 1 לאחר זכייתם של התובעים במגרש במהלך בהגרלת המגרשים.

בסעיף 2 לכתב ההתחייבות מוסדרים זכויותיהם של התובעים כברי רשות. וכך נכתב שם:

"קיבלנו מהמיישבת (הנתבעת 1 – נ"ש) לשמושנו כברי רשות, את המגרש הידוע בתור מגרש מס' 216 בישוב אשר עליו הוקם בית מגורים ו/או עליו נקים את בית המגורים עד ולא יאוחר מכעבור שנתיים מתאריך כתב התחייבות זה".

בסעיף 3 לכתב ההתחייבות נכתב:

"ראינו את המגרש ו/או את בית המגורים שהוקם על המגרש ומצאנו אותו במצב טוב ומתאים למטרותינו ואין לנו כל טענה מאיזה סוג שהוא לגבי המגרש ו/או בית המגורים כאמור והרינו מוותרים, מראש על טענת אי התאמה או ברירה כלשהי בקשר למגרש ולרכוש כפי שיוגש להלן".

בסעיף 14 לכתב ההתחייבות נכתב:

"בנוסף ומבלי לגרוע מיתר האמור בכתב התחייבות זה הרי באם לא נבנה, בהתאם לדין את בית המגורים במגרש ולא נתגורר בו עם בני משפחתנו מגורים של קבע כל זאת תוך המועד הקבוע בסעיף 2. לעייל, - תתבטל הרשות שניתנה לנו להחזיק ברכוש ללא כל הודעה מוקדמת ואנו מתחייבים להחזיר לכם החזקה במגרש כשהוא פנוי מכל אדם וחפץ שאינו שייך למיישבת".

התובעים טוענים, כי אחריותה של הנתבעת 1 באה לידי ביטוי, בין היתר, בעצם פרסום ההגרלה לרכישת המגרש בעת שבהתאם למצב התכנוני לא ניתן היה לקבל היתר לבניית בית מגורים עליו.

התובעים בכתב ההתחייבות נטלו על עצמם את האחריות לבדיקת מצבו התכנוני של המגרש. התובעים לא ביצעו הבדיקה כנדרש. בכך ניתקו כל קשר סיבתי בין הרשלנות הנטענת ביחס לנתבעת 1, גם אם היתה רשלנות שכזו, ובין הנזק שנגרם לתובעים. אילו היו התובעים בודקים מבעוד מועד את מצבו התכנוני של המגרש, היו מיד מגלים את העדר האפשרות התכנונית לקבלת היתר בניה באותה שעה. גם אם היתה הועדה המקומית מטעה את התובעים, כפי שאכן קרה בהמשך, ומוציאה להם היתר בניה שלא כדין, היה ברשלנות זו של הועדה המקומית כדי לנתק את הקשר הסיבתי בין הנזק ובין הרשלנות הנטענת כלפי הנתבעת 1. רואים אנו, איפוא, כי בכל מקרה לא ניתן להטיל על הנתבעת 1 חבות כלשהי בפיצוי התובעים בגין נזקיהם הנטענים. ממילא דין התביעה כלפי הנתבעת 1 להידחות.

בעניינה של הנתבעת 1 יש להוסיף ולומר, כי בסעיפים 2 ו-14 לכתב ההתחייבות התובעים התחייבו כלפי הנתבעת 1 לסיים את בניית הבית בתוך שנתיים מיום החתימה על כתב ההתחייבות. התובעים הפרו התחייבותם זו.

אחריות הנתבעת 2

התובעים טוענים, כי לנתבעת 2 אחריות ביחס למצג השווא שהוצג להם הן בתור מארגנת ההגרלה ביחס למגרש והן כזו שמופקדת על ניהול היישוב ובעלת מעורבות בתכנונו. המדובר בטענות כלליות, ולא מצויין בסיס כלשהו לאחריות הנטענת כלפי הנתבעת 2. לא נטען, שנחתם בין התובעים לנתבעת 2 הסכם או מסמך הבנות אחר, אשר מקים אחריות כלשהי לנתבעת 2 ביחס למצב התכנוני של המגרש. התובעים מבקשים להטיל את האחריות על הנתבעת 2 מתוקף היותה "הגוף המופקד על ענייני הישוב" אך אין בכך כדי להספיק. הנתבעת 2 איננה אחראית על התכנון. כך גם איננה אחראית על מתן היתרי הבניה, ואיננה זו שהעניקה את הזכויות במגרש לתובעים.

לפיכך, דין הטענות בעניין אחריות הנתבעת 2 להידחות.

אחריות הנתבעות 3-4

ביום 8/8/2001 הוציאה הועדה המקומית, המשמשת כגוף התכנון של הנתבעת 3 (להלן - המועצה האזורית), היתר הבניה לתובעים. היתר הבניה צורף כנספח 18 לתצהיר עדותו של התובע 1.

אין ספק, שמדובר בהיתר בניה הנחזה להיות חוקי. התובעים לא ידעו, ולא צריכים היו לדעת, שמדובר בהיתר שניתן מבלי שקיימת תכנית מתאר תקפה, שמכוחה ניתן לתת את ההיתר. לאחר קבלת היתר הבניה התחילו התובעים בבניית בית מגוריהם.

בדיעבד התברר, כי לא היתה תכנית מתאר תקפה, אשר מכוחה ניתן היה להוציא היתר בניה. האחריות להוצאת היתר הבניה מוטלת על הוועדה המקומית, שהיא גוף של המועצה האזורית. לא נטען על ידי הנתבעות 3-4 או מי מהן דבר לעניין הצורך להבחנה משפטית ביניהן בכל הנוגע לשאלת האחריות. לפיכך ניתן לראות את הנתבעת 3 כאחראית גם למחדליה של הנתבעת 4.

אין טענה, כי התובעים הגישה את הבקשה לקבלת היתר הבניה שלא כדין. הועדה המקומית היא זו שהיתה צריכה לבדוק בטרם מתן ההיתר את התוכניות, לוודא את התאמתן לתכנית המתאר התקפה במקום ולבדוק את האפשרות למתן היתר הבניה המבוקש. הועדה המקומית לא עשתה כן, ונתנה את היתר הבניה מבלי שבדקה כדבעי קיומה של תכנית מתאר תקפה המתירה את הבניה המבוקשת. הועדה הפרה החובה המוטלת עליה, ונתנה היתר שאינו תואם את המצב התכנוני. מתן ההיתר הוא זה שהביא את התובעים להתחיל בבניה וגרם להם נזק. הועדה המקומית, ומכח זאת גם המועצה האזורית, הפרו חובתן ועליהן לשאת בנזקיהם של התובעים, הנובעים מהפרה זו.

לעניין זה ראה האמור ברע"א 1084/06, הוועדה המקומית לתכנון ובניה יבנה נ' קרן נחום, טרם פורסם, בסעיף 8 לפסק הדין.

התארכות משך הבניה של הבית אין בה כדי להפחית דבר מאחריותן המלאה של הנתבעות 3-4. לא זו הסיבה בגינה נגרמה הסחבת הרבה. זו נגרמה אך ורק בשל כך, שנתבעות 3-4 הוציאו היתר בניה שלא בהתאם למצב התכנוני התקף. לכן הן האחראיות הבלעדיות לכך. ככל שהיו חריגות בניה כלשהן מצידם של הובעים, הרי שמדובר בדבר זניח ביחס לרשלנות הוועדה המקומית. ראה האמור בעניין דומה ברע"א 1084/06 הנ"ל, סעיף 4 לפסק הדין.

סבורני, אם כן, כי האחריות למצג השווא לפיו ניתן היתר בנייה ביחס למגרש, ואשר מכוחו ועל פי האמור בו החלו התובעים בבניית ביתם, הינה על כתפי הנתבעות 3-4. לכן הן אלו אשר עליהן לשאת בנזקי התובעים.

אחריות הנתבעות 5-7

התובעים טוענים לאחריות מהותית של הנתבעות 5-7 כגופים המרכזים את סמכויות התכנון והפיקוח בשומרון. פרט לטענה כללית זו, לא מצאתי נימוק כלשהו בפיהם של התובעים המצדיק הטלת האחריות על נתבעות אלו. לא הוכח, כי על מי מנתבעות 5-7 הוטל התפקיד לפקח נקודתית על התנהלותן של הנתבעות 3-4 בכל הנוגע להוצאת היתרי בניה, וכי חובה שכזו, אם היא בכלל קיימת, הופרה במקרה דנן. לפיכך דין התביעה, ככל שהיא נוגעת לנתבעות 5-7 להידחות.

הנזק

נזכיר כי ביום 14.3.12 ובהתאם לאישור ראש המנהל האזרחי לפטור מטופס 4, התאפשרה כניסתם של התובעים לבית.

בכתב סיכום טענות התובעים, סוכמו הפיצויים הנתבעים באופן הבא:

• הוצאות מחייה עקב הצורך לגור במרכז הארץ בסך כולל של 325,200 ₪.

• הוצאות שכירות בסך כולל של 289,197.59 ₪.

• עגמת נפש בסך 100,000 ₪.

• הוצאות משפטיות בסך כולל של 50,218 ₪.

התובעים טוענים עוד בכתב התביעה (סעיף 62.1.3), כי היו אמורים לאכלס את הבית בחודש מאי 2006. יש לקבל טענה זו כמוכחת. התובעים הראו, כי כבר בחודש מרץ 2006 הגישו בקשה לקבלת טופס 4, ודבר זה מעיד על סיום הבניה. לפיכך יש לחשב נזקי התובעים בגין התקופה שמחודש מאי 2006 ועד מועד כניסתם לבית ביום 14.3.12. המדובר בתקופה בת 70 חודשים, דהיינו: חמש שנים ועשרה חודשים.

מקובל עלי כי התובעים נאלצו להתגורר בדירה חלופית עד שניתנה להם האפשרות לעבור ולהתגורר בביתם שבשקד. יחד עם זאת לא ניתן הסבר מספיק לאי מגורי התובעים בדירה שוות ערך לבית שבשקד. לפיכך אין התובעים זכאים ללפיצוי בגין שכר הדירה היקר יותר בגבעתיים, שם התגוררו, אלא לפיצוי בגובה שכר דירה בדירה דומה לדירתם.

המומחה מטעם בית המשפט, השמאי איתן שפיצר, אמד את גובה דמי השכירות בדירה שוות ערך לבית. הפרטים בעניין זה פורטו בעמ' 14 לחוות דעתו, כדלהלן:

לא הובאה כל ראיה אחרת בנוגע לגובה דמי השכירות בשנים 2011-2012. לפיכך אצא מנקודת הנחה, כי דמי השכירות בשנים אלו עמדו על סך זהה לזה שבשנת 2010.

לא מצאתי כל טעם שלא לקבל האמור בחוות הדעת.

לפיכך זכאים התובעים לפיצוי בגין מלוא דמי השכירות החודשיים בתקופה האמורה לעיל, כאשר בגין כל סכום חודשי יש לצרף הפרשי הצמדה וריבית כחוק מתחילת אותו חודש.

טענות התובעים ביחס להוצאות מחייה גבוהות יותר נדחית. התובעים לא הוכיחו, כי הוצאות המחייה שלהם היו גבוהות יותר מאשר הוצאות המחייה שהיו מוציאים, אילו היו מתגוררים בשקד. התובעים גם לא הוכיחו, כי נמנעה מהם האפשרות לגור בשקד או בסביבתה. לפיכך דין רכיב זה של התביעה להידחות.

בנסיבות העניין סבורני, כי את הפיצוי בגין עגמת נפש יש להעמיד על סך של 25,000 ₪.

סיכום

התביעה, ככל שהיא נוגעת לנתבעות 3-4 מתקבלת. ככל שהתביעה נוגעת לנתבעות 1-2 ולנתבעות 5-7 נדחית.

ב"כ התובעים וב"כ הנתבעות 3-4 יגישו בתוך 21 יום ממועד קבלת פסק הדין תחשיב החוב בהתאם לפסק דין זה. לאחר מכן אתייחס לשאלת ההוצאות.

נקבע לת"פ בעוד 26 יום מהיום.

המזכירות תעדכן ביומן.

ניתן היום, ח' אב תשע"ג, 15 יולי 2013, בהעדר הצדדים.